קסם הארכיון

כפי שסיפרתי לכם, בימים האחרונים אני מבלה את חופשת הסמסטר בהקלדת חומרים שהצטברו אצלי, ושכחתי כי כתבתי אותם. בתוך כך, אני גם מכין את מערכי השיעור שלי לסמסטר הבא. לצורך זה ניגשתי לספרייתי והוצאתי ממנה ספר הדרכה לכותבים, שעבדתי איתו לפני כמה שנים, וברצוני לשוב ולהשתמש בו.

להפתעתי ולשמחתי גיליתי על דשי הכריכה הפנימיים של הספר הזה ארבעה שירים, שכתבתי לשיבא, צעיר נפאלי שעבד כמלצר בבית הקפה בדלהי, שנהגתי לשבת בו יחד עם בן-דודתי עמרי ועם מיכאל ודניאל, מיד אחרי הולדתם.

שיבא היה צעיר מלא קסם. יפה תואר וחושני. וגם סקרן ופתיין. דבר לא אירע בינינו, מלבד חילופי אהבה במלים ובמבטים. מאז חלפו שש שנים. הוא נישא בינתיים, ומן המעט שהבחנתי בו בפעמים שבהם שוחחנו בפייסבוק גם חזותו השתנתה, התבגרה.

אך ארבעת השירים האלה נותרו צפונים בין כריכות הספר להוראת כתיבה מאז. עברתי עליהם, עבדתי עליהם רק מעט, והרי הם לפניכם.

קְווַרטט לצעיר נפאלי

לשיבא, שכבר התחתן,

ולעמרי, שהיה עד לכול זה.

שיבא 1

 

כְּשֶׁשִּׁיבָא מְחַיֵּךְ, רוֹאִים אֶת

שְׁתֵי מַחֲרֹזוֹת שִׁנָּיו הַצְּחוֹרוֹת

מְעַטְּרוֹת אֶת פִּיו, אֶת שְׂפָתָיו,

שֶׁנְּשִׁיקָה מְקֻוָּה מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן,

עִם רֹךְ שֶׁל תֹּם בְּתוּלִין.

 

נָמוּךְ קוֹמָה, דַּק טַלְיָה, רְחָב

כְּתֵפָיִם, הוּא נוֹשֵׂא אֶת

בְּרַק עֵינָיו, אֶת חִיּוּכוֹ,

עַל מַגָּשׁ, עִם קָפֶה

וּכְרִיךְ תִּירָס, מַנְגוֹלְד

וּגְבִינָה מֻתָּכַת, הַנָּמֵס

לִי בַּפֶּה.

 

מִתְמוֹגֵג, אֲנִי תּוֹקֵעַ

אֶת עֵינַי בְּ"טַיימְס אִינְדִיָּה,"

שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת רְאִיָּתִי אוֹתוֹ.

 

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת עֵינַי מִן הָעִתּוֹן

הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו,

וְאֵלַי הוּא מְחַיֵּךְ.

 

שיבא 2

 

לָחַצְתָּ אֶת כַּף יָדִי בֵּין כַּפּוֹתֶיךָ,

בְּחֹם, וְנִיצוֹץ נֵעוֹר בְּעֵינֶיךָ,

שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת חִיּוּכְךָ הַמָּלֵא

מֵעֶמְדָּתְךָ לְיַד מְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ,

מֵעֵבֶר לַבָּר, מֵעֵבֶר לְכִתְפֵי

הַגְּבָרִים הַמַּמְתִּינִים בַּתּוֹר,

 

וְלִבִּי קָפַץ מֵחָזִי וְשָׂחָה עַד אֵלֶיךָ,

צָמֵא לְיָם אַהֲבָתְךָ.

 

אֲבָל אֲנִי אָז כְּבָר יָדַעְתִּי –

דָּבָר לֹא יִפְגֹם בְּאָשְׁרֵנוּ,

לֹא יִהְיֶה בֵּינֵינוּ דָּבָר.

 

שיבא 3

 

מָה, בְּעֶצֶם, קוֹשְׁרֵנִי אֵלֶיךָ כָּכָה,

מִלְּבַד יוֹפְיֵךָ, מִלְּבַד עֲלוּמֵיִךָ,

הֲרֵי זֶה הַחֹם הַנִּבָּט מֵעֵינֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ, וְהַמֶּרִי הַצָּעִיר,

הַתַּקִּיף, הַנִּרְמָז מִנֹּהַגְךָ

שָׁעָה שֶׁמַּטְרִיד אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ.

 

אֲנִי כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה

לָנוּחַ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ

אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּב, אֲבָל

 

עֹמֶק הַהִתְכַּוְּנוּת הַהֲדָדִית,

וְתֹם הַמִּפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ, עוֹד

יַפְרִיחוּ לִי סְתָו.

 

שיבא 4 – פרידה

 

אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ,

שֶׁלֹּא אָהַבְנוּ, שִׁיבָא, גּוּף בְּגוּף,

נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עַל קְשָׁיֵי הַשָּׂפָה

וּקְשָׁיֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בֵּינֵינוּ, בַּטֶּלֶפוֹן

וּבָאִינְטֶרְנֶט.

 

אֲבָל מִבַּעַד לַקְּשָׁיִים הַלָּלוּ

נִבֶּטֶת אֱמֶת אַחַת וִיחִידָה,

מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם הַלְּאֹם, הַגִּיל וְהַשָּׂפָה,

הָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא אַהֲבָה.

 

5.5.12

מודעות פרסומת

נו, כן, אני מזדיין בתחת, משהו חדש?

DSC_5018.JPG
צילום: מולי נעים מ"צילום נעים."

     מדי שבוע אני מקבל, כמו כול מי שעסק או עוסק ביחסי ציבור, הודעה שבועית מליאורה גולדנברג שטרן. היא מבקשת חומרים למדור שלה. מדי כמה שנים, אני גם מקבל הודעה אישית. והיא תמיד קשורה לציטוט שורות השיווק העצמי שלי מ'אטרף,' אתר היכרויות של גייז.

     הנה נוסח ההודעה שקיבלתי ממנה הבוקר:

     "אילן, מה שלומך? ביום שישי הקרוב יתפרסם במדור ליאורה בסופשבוע מעריב אייטם לפיו בפרופילך באתר ההיכרויות הגאה 'אטרף'  אתה מפרסם כי 'דרוש בעל אקטיבי בגליל.' האם מצאת מישהו מעניין שעונה לדרישות? אודה לתגובתך בנושא. בברכה, ליאורה גולדנברג שטרן."

     וכך כתבתי לה בתגובה:

     "היי ליאורה. לא נראה לי שזה ענין הציבור, מלבד המנויים של 'אטרף.' אך אם את מתעקשת על פרסום, תגובתי היא, שגם כדאי שיהיה שחום, גבוה, רזה עד חטוב, עד גיל 35 ורצוי עם לב זהב וגם שכל. במידה ויימצא דרכך אזמין אותך לשמש כשושבינה."

     |(יש כנראה מישהו שממש אוהב אותי בקהילה אם מדי כמה שנים הוא מפנה אותך לפרופיל שלי:)) העניין הוא פשוט. אני אוהב גברים ואין לי שום כוונה להתחבא או להתנצל על זה."

     "וזה מה שאת בעצם מייצרת, ליאורה, בחטטנות שלך. את מכניסה אנשים לארון מחדש מרוב מבוכה. לא אצלי. ואם זה יתפרסם גם אני אחגוג את זה ואכתוב בדיוק מה שכתבתי כאן. שאת רודפת הומואים מפורסמים במטרה להביכם. אבל שהמעשה שלך אבוד מראש.

     כל טוב לך, יקירתי."

     "אני רודפת הומואים??" ענתה לי ליאורה, "נו באמת. זו כבר בדיחה גרועה."

    ועל כך השבתי לה – "זה מה שאת עושה כשאת נוטלת ציטוט מ'אטרף' ומחברת לו אמפליפייר."

*

     אז ככה. יכולתי לחכות ולראות אם ליאורה תשתכנע מטיעוניי ולא תעלה את האייטם הזה במדורה השבוע. אבל החלטתי שלא. שמוטב שאפרסם אותו בעצמי. אם כבר אמפליפייר, אני מעדיף את האמפליפייר של פייסבוק על פני זה של 'מעריב.' וחוץ מזה, מה, אני מתבייש במשהו? או שמא את, ליאורה, חושבת שאת מחדשת בזה משהו למישהו? כן. אני הומו, אני בין השאר גם מקבל בתחת. ואני מאוד נהנה מזה.

     אם זה מעניין אתכם, ואתם לא יודעים איך, אתם תמיד יכולים לשאול אותי. אם זה מבחיל אתכם, שקו לי אתם יודעים איפה.

     מה שכן, אני חושב שהנהלת "מעריב" צריכה לשאול את עצמה מדוע היא נותנת במה לאישה הזאת, להשתלח כך בזולתה. ואני כותב כן לא מתוך עלבון, משום שאין לי שום בעיה שמישהו בעולם יידע שאני מקבל בתחת. להפך. יתרה מזאת, זה מופיע כל כך הרבה בשירתי ובכתביי, שגם לו הייתי רוצה להסתיר זאת כבר מזמן לא הייתי יכול.

     הרדיפה של 'מפורסמים' – אני מקיף את זה בגרשיים, כי אמנם אני סופר מוכר, אבל ממש לא מתייחס לעצמי כאל 'מפורסם,' רק כאילן – היא תופעה מגונה. היא מגונה שבעתיים כאשר היא נכנסת לפרטיותם. ודף שלי באתר היכרויות הוא בהחלט חלק מפרטיותי, גם אם אני מופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, ולא תחת איזה כינוי מטופש. כבר סיפרתי כאן בעבר, כי מרגע שיצרתי לי את המנוי ב'אטרף,' החלטתי להופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, מפני שאינני מסתיר דבר. ולבד מזאת, זה נראה לי אידיוטי לגמרי להופיע שם עם תמונת פנים ועם כינוי כלשהו. הרי כולם יודעים מי אני. אז מה כבר יש לי להסתיר.

     הקיצור, אין לי ארון. אני לא חי בארון, לא חייתי בארון, ואם למישהו או למישהי יש בעיה עם זה שאני הומו הוא יכול לקפוץ לי, למצוץ לי או לשבת לי על הזין.

     אויש. אמרנו שאני פסיבי.

    נו טוב, לפעמים גם יושבים אצלי על הזין, ליאורה. מתנצל.

נ.ב.

כן, אני יודע. נורא לא מכובד בעיניך שאבא וסופר ידוע ידבר ככה. אז תקפצו לי. פה אני לא כותב ביהודית.

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

ואז שלחתי אותו הביתה

     "אני לא הומו," הוא אמר, והיטיב את הכיפה שעל ראשו, "למעשה יש לי חברה."

     "אז למה בעצם באת לפה?" תהיתי.

     "כי אני קורא את הבלוג שלך כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני הישיבה, וגם רבים משיריך, רואה את הנפש שלך, ורציתי להיפגש איתך, לכונן איתך שיח, להראות לך שירים."

     ואז הוא הראה לי שיר. יפה דווקא. אבל כזה שיש בו הומופוביה עצמית המושלכת על זולתו. ואני אמרתי לעצמי, שאף על פי שהצעתי לו ללון כאן, על ראש ההר, מכיוון שאין לו מכונית, ואין אוטובוסים בשעות כאלה מתובל, אני לא מוכן שיישן אצלי. לא זה הבחור שהילדים שלי אמורים לפגוש, לראשונה מאז נולדו. זה פשוט לא הבחור הנכון.

      הסברתי לו זאת. והוא קצת התאכזב, ונעלב. "קיוויתי שיהיה בינינו שיח. למה אתה קיווית? למשהו רומנטי?"

     "כן," השבתי לו. "אני לא פותח את הבית שלי בפני כול אחד, בייחוד לא בשעות כאלה."

     "אבל בתכתובת בינינו הבהרתי לך שאני לא כזה," הוא הזכיר לי. "וכל כך התאמצתי לבוא הנה."

     "אני שמח שבאת הנה," אמרתי לו, "אבל התכתובת בינינו היתה מזמן, ואני לא זוכר דברים כאלה."

      הסברתי לו, שמוצאי שבת זה הזמן הפרטי שלי, לא זמן שאני קורא בו שירים של אחרים. אם הוא רוצה, תמיד יוכל לשלוח לי משיריו לקריאה. אבל את הזמן הפרטי היחיד שיש לי, אחרי שישי שבת מלאים עם ילדיי, אני מעדיף לבלות בקריאה ובכתיבה. ולבד מזאת, שאינני רוצה שילדיי יקומו בבוקר ויפגשו בו. זה לא קרה מעולם, ואם זה יקרה, זה יהיה רק עם בחור שאני חושב שיהיה לבן זוגי. אני לא מתכוון להכניס לחייהם מישהו לשווא, ולבלבל אותם.

      "שתבין," אמרתי לו, "כשהם שאלו למה בא אלי חבר הלילה, הזכרתי להם שאני מחפש בן זוג, ושאני צריך לפגוש חברים כדי למצוא אחד כזה. אבל זה לא המצב בינינו, ולכן מוטב שלא יפגשו בך."

      הוא אמר שהוא מבין. ואז מצאנו נהג מונית מכרמיאל, שהסכים לעלות הנה לקחת אותו אל הצומת, כדי שיוכל לתפוס אוטובוס למקום שהוא גר בו, ואני נתתי לו בחפץ לב חמשים שקלים, משתתף בחלק ממחיר נסיעתו, העיקר שילך מכאן.

     כי לא, אני לא סובלן כלפי אנשים שרמת ההכחשה שלהם את עצמם כול כך גבוהה, עד שהם משליכים את פחדם על זולתם, ואני לא פותח את ביתי בפני זרים גמורים לישון בו, ולכול הרוחות, יש לי דברים טובים יותר לעשות בזמן הפנאי שלי מאשר להקשיב לדבריו, המלאים במין ביטחון רגשי מדומה, שאני יכול להבין את הצורך שלו בו, אך רואה גם בעדו. את הצעיר המבוהל מפני עצמו, המייחל לפגוש בי, אך גם מתיירא מפני זה באותה מידה.

*

      הייתה שבת נהדרת. הבוקר הילדים שיחקו בחוץ, עם הבנות השכנות, ובין לבין מיכאל קפץ הנה כדי להכין איתי סלט פירות, ודניאל קטף איתי עלי חובזה, ואז ביקש להקים דוכן בכיכר הרוח, ולמכור בו לימונדה.

     "אבל אין לי מספיק לימונים בשביל זה," אמרתי לו. "דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

      "אז תיסע לכפר לקנות," השיב לי.

      "לא, אני לא יוצא מהבית," אמרתי לו. בלבי חשבתי אולי אכין להם סיר פופקורן למכירה, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי. כול מה שרציתי היה לחזור לספר הרוחני המרתק שאני כבר מצוי בשליש האחרון של עריכתו.

     אחרי איזה זמן התדפקו פה ילדים מן הישוב על הדלת, והזמינו אותנו לקנות לימונדה ופופקורן בדוכן שהקימו בכיכר. אני הצטערתי בלבי על שלא נעניתי לבניי מקודם לכן, ומיכאל ודניאל רצו לשם עם שקלים שהוציאו מקופות החיסכון שלהם.

      כששבו הביתה צץ בי רעיון. הצעתי להם להקים דוכן לממכר סלט פירות, סלט הפירות שמיכאל הכין לארוחת הצהריים שלנו. הם שמחו  מאוד. הוצאת להם מפת נייר לשולחן העץ הקטן שהם עובדים עליו בחצר, חבילת כפיות חד פעמיות וחבילה של קעריות הגשה קטנטנות של קינוח, בצורת כוכב שקוף.

      ירדנו יחד לכיכר, הקמנו דוכן, והודעתי עליו בפורום הפנימי של הישוב. אחרי כן הנחתי אותם לנפשם, וחזרתי הביתה לערוך ולבשל.

     מקץ כשעה חזרו מיכאל ודניאל מאושרים הביתה, עם תשעה השקלים שהרוויחו לראשונה בחייהם במו-ידיהם. טוב, שמונה. אחד מהם אני שילמתי. אמרתי להם שגם אני רוצה לקנות מידיהם סלט פירות, וזה הצהיל את רוחם עד מאד.

*

      הכול בסדר, אמרתי לעצמי אחרי שהבחור הלך מכאן. תודה לאל שאתה כבר גבר מבוגר, שיודע את גבולותיו ולא חושש להציבם. מי שצריך להגיע יגיע, עד סף דלתך ממש. אבל זה לא היה הבחור הזה. זה היה רק תעתוע, כמו שאומרת חברתי עדנה. ותעתועים אתה כבר יודע לזהות.

     שיהיה לכם לילה טוב, רבותיי. ואם אתם גבר צעיר שקורא את הבלוג שלי בחשאי, קחובחשבון דבר אחד. בניגוד למראית העין הנשקפת מן הבלוג שלי, אני אדם פרטי מאוד, נחמד ומסביר פנים, אבל גם נוקשה כשצריך ויודע היטב את גבולותיי. אל חיי ממש נכנסים מעט מאוד בני אדם, ואל חיי משפחתי יחידי סגולה בלבד. אבל אלה באים כדי להישאר.

 

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

תעשה לי נעים

פוזות2.jpg
הבוקר הילדים הסכימו לחבוש את כובעי הצמר המתוקים שלהם רק אחרי שהבטחתי להם שהגננות והילדים בגן מאוד ישמחו לראותם בכובעים אלה. הם מיד פצחו בצהלות שחוק ומשובה עם הכובעים, אבל השאירו אותם, בסופו של דבר, בבית.

     אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא, שאושר עשוי מדברים קטנים, מדברים נעימים. שאפשר לעורר אושר ולחדשו, אם אנחנו עושים עם עצמנו דברים נעימים. ולא מחכים שמישהו אחר יעשה לנו נעים, כמו שמרמזת הכותרת הפתיינית של הפוסט הזה.

     הדבר הנעים הראשון שעשיתי בסוף השבוע הזה הוא, שהזמנתי את אבא שלי אלינו לסוף שבוע ארוך. עצם בואו הנה הוא שמחה בעבורנו. ולקראת בואו ערכתי קניות, ניקיתי את הבית ואפילו הכנתי לו לבני חורף ארוכים, כדי שיחמו אותו בלילות הקרים כאן.

     הדבר הנעים השני שעשיתי הוא להזמין לנו מקומות בארוחת ערב שישי, שהתקיימה הערב בחדר האוכל. מאז ביטלו בתובל את ארוחות הצהריים היומיות, ואחריהן את ארוחות ליל השישי השבועיות, יצרו כאן מתכונת של ארוחות ליל שישי דו-שבועיות. לעתים מבשלת אותה כאמלה, מבשלת  נפלאה, שיש לה חברת קייטרינג, והיא גם האחראית על הבישול היומי לגני הילדים. לעתים שף אחר מבני או בנות המקום. לעתים רחוקות כול משפחה מבשלת את ארוחתה ומביאה אותה כדי לחלוק הכול עם החברים.

     את חדר האוכל סידרו הערב לא בחית, כמו בפעם הקודמת, אלא שולחנות-שולחנות, כך שכול משפחה תמצא לה עוד משפחה לשבת עמה. האוכל היה משובח, פרגיות ושניצלים ומג'דרה ואורז ותפוחי אדמה בתנור ומרק כתום וסלטים ירוקים ועוגות ויין ותה צמחים. ריצ'רד בירך על היין ועל החלה, ואחרי כן התיישבנו לאכול. היה ממש כיף, להיפגש עם חלק מחברי הישוב, שברוב השבוע כולנו טרודים. יתר על כן, סוף סוף הייתה לי הזדמנות לשוחח עם צביקה שיחה נעימה, מעבר לשלום-שלום ועבודה יחד בצוות יום השואה, רחמנא ליצלן.

     לפני שיצאנו לחדר האוכל הכנתי בצק שמרים, והותרתי אותו לתפוח בבית. כשחזרנו משם, הוא כבר שילש את נפחו, והיה לבצק לתפארת. אז הכנתי כעת שלוש רולדות, שתיים עם תפוחי עץ ואננס ואגוזי מלך, ואחת עם קקאו ופירות. הן בתנור.

     תוך כדי זה נזכרתי, שעץ התפוח הסיני שלנו שופע, וחבל על הפרי. וכך גם עץ הרימון, שהפרי שלו כבר התחיל להתפוצץ על העץ ולהגיר את גרגריו ארצה, והמנגולד, ושיחי הפטרוזיליה, שהשתלטו על כול החצר האחורית. הערוגות שלי גם נמלאו בשיחי גדילן מצוי, שהוא קוץ ראוי למאכל ומאוד בריא. אז הכנתי כעת מצבור מתכונים לבישול למחר בבוקר. אני הולך להכין לראשונה בחיי ריבת רימונים וריבת תפוח סיני ללא סוכר, ובורקס גדילן מצוי, וביום שלישי, נר ראשון של חנוכה, שבו התנדבתי לארח שתי משפחות מן הקיבוץ, אכין, מלבד הלביבות הרגילות, גם לביבות כרובית ופטרוזיליה ולביבות מנגולד.

פוזות1.jpg
וכך הם הגיעו אל הגן, בסופו של דבר. כאן צילמתי אותם שרים שיר של סטטיק ובן אל. אבל הקלטת הווידאו הסתיימה אחרי שמונה שניות בלבד, בשל חוסר זיכרון מספיק באיי פון. אז הנה התמונה.

     עברנו רק כמה ימים של גשם, והחצר כבר כול כך שופעת, שאני מתחיל להרהר ברצינות על חלוקת התוצרת החקלאית שלי. המתכונת הכי מוצלחת בעיניי היא סחר-חליפין. אבל אם התחזיות שלי תתגשמנה, ובחורף החצר תניב עוד ועוד תוצרת מעשרים וכמה מיני הירקות ועשבי התבלין שטמנתי באדמתה, והכול אורגני כמובן, ייתכן וגם אציע מזה משהו לממכר. אין דבר שישמח אותי יותר מהכנסה קטנה מגן הירק שיצרתי במו-ידיי.

     ובעניין חידוש השפע, האושר וההנאה, גם סיגלתי לעצמי הרגל חדש: מדי בוקר, ארבע פעמים לפחות בשבוע, בעודי הולך על ההליכון במקלט הכושר הישובי, אני קורא ספר שירה חדש. יש לי ערימות של ספרי שירה שקיבלתי מחברים, וגיליתי שספרי שירה הם הספרים היחידים שאני יכול לאחוז בידי ולקרוא בהם, בשל נמיכות קומתו של ההליכון, שאינה מאפשרת לי להשעין עליו ספר עב כרס.

     לכן אני פותח כל בוקר, מזה שבוע ויותר, בקריאת שירה. וזה משמח אותי ביותר, ואפילו מעורר בי חשק לכתוב על אודות הספרים שקראתי. וגם זה עוד יקרה, בעזרת השם.

     אז דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יכולים לקפוץ לי, מבחינתי בדילוגים מעל חומות ירושלים. שניהם יפלו כמו חומות יריחו, אינשאללה בעזרת השם במהרה בימינו. ואני אחגוג לי בינתיים עם תנובת גינתי ואשקע את כוחותיי ביצירת שפע ובהתמד האושר.

     ואני מציע לכם לעשות את אותו הדבר.

     בשל הריחוק מתל אביב, וגם מפני שאינני רוצה לחשוף את מיכאל ואת דניאל להמון אדם רב, לא אשתתף, לצערי, בהפגנה שתתקיים מחר בשדרות רוטשילד. אבל אני נושא אליה את עיניי בתקווה שתהיה גדולה ורבה מקודמתה, ותמשיך לסלול את הדרך לשינוי.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה. אמן.

     נ.ב.

     אתמול אחר הצהריים הייתי צריך להספיק, בשעתיים, לנקות את הבית לקראת בואו של אבא, לרחוץ את הילדים, להלביש אותם בפיז'מות ולתת להם ארוחת ערב, לפני שש בערב, שאז נכנס הנה רותם, בן השכנים, כדי לשמור עליהם בזמן שאני מלמד במשגב. הילדים די שיגעו אותי, במעשי המשובה שלהם. בשלב מסוים, כשכבר לא יכולתי יותר להכיל את הלחץ, נעצרתי והוכחתי אותם. "תשמעו, אני לא יכול ככה, עם ההשתוללות הזאת שלכם. גם לנקות את הבית, גם להכין לכם ארוחת ערב, גם לרחוץ אתכם לפני שרותם מגיע וגם להתמודד עם ההשתוללות שלכם. די כבר! אין לי כוחות לזה!"

     "אז למה אין לנו אימא?" הפתיע אותי דניאל בשאלה, בקול מתוק.

     "מה זה קשור, דניאל? הרי אם הייתה לכם אימא הייתם משגעים גם אותה," השבתי לו, ושבתי לנגב את הרצפה.

      יכולתי, כמובן, להיכנס מיד לסחרחרה של רגשות אשם. נמנעתי מזה. התבוננתי בזה, ואמרתי לעצמי שדניאל מתכוון לומר בזה, שלו הייתה לי בת זוג, כול העול הזה, שתיארתי בפניהם, לא היה מוטל על כתפיי לבד. ולזה גם עניתי. ותו לא.

     שלא תגידו שאין לי בנים חכמים.

היציאה התקופתית שלי מן הארון. אני תימני.

     אין לי ברירה, ואני חייב לעשות את הטקס הזה שוב, לצאת מהארון.

     אני מטורף על חילבה.

     לא בגלל מה שאתם חושבים, שזה נראה כמו זרע. לא. זה פשוט בעיניי המאכל הכי מדהים שיש.

     וזה התחיל עם צנצנת של עמבה.

     השבוע קניתי לי צנצנת של עמבה, שתהיה בבית. אני כול כך אוהב עמבה. בכול פעם שאני קונה פלאפל אני מגיר לתוכו המון עמבה. אז אמרתי לעצמי שמוטב שתהיה לי צנצנת עמבה בבית. והתחלתי מורח אותה על לחם מתחת לגבינה או לבשר או לכול דבר אחר, במקום המזולה, שהייתי מכור לה. תודו שזה עדיף בהרבה.

     ואז סובבתי ברוב סקרנותי את הצנצנת, קראתי מה מרכיבי העמבה – וגיליתי את החילבה. חתיכת אידיוט שכמוני, אמרתי לעצמי, איך לא הבנתי עד היום, שמה שאני אוהב בעמבה זו החילבה. הרי אני מטורף על חילבה. בפעמים המעטות שאכלתי אותה במסעדות תימניות נשבעתי שאתמיד בזה, ועם גילוי העובדה שאני קדם-סכרתי אפילו קניתי לי גרגרי חילבה. אבל לא עשיתי עמם דבר, עד כה.

     אז השבוע בישלתי לי חילבה. השריתי אותה למשך 24 שעות במים, החלפתי אותם כמה פעמים, ואז טחנתי אותה בבלנדר יחד עם צרור כוסברה, ארבע שיני שום (שזה יותר מדי, כי היא יצאה חריפה לאללה), מלח ומיץ משני לימונים.

     זה יצא חלום. לא שקוף-זרע כמו החילבה שאכלתי במסעדות. יותר ירוק-ריר. אבל מדהימה. כבר מרחתי אותה על לחם והכנסתי אותה למרק והיום אפילו הוספתי ממנה לקארי חצילים חדש שניסיתי, ויצא לי חריף אש.

       חוץ מזה גם עשיתי לי שייק ירוק, ואני עורך כול מיני שינויים בתזונה בהתאם להוראותיו של הנטורופת השכן שלי. אמש אפילו ביליתי שעה בצפייה בסרטונים על ליקוט עשבי בר ביוטיוב, כדי ללמוד מהם איך לבשל את עלי הגדילן המצוי המתרבה בקצב מדהים בחצרי, וכמובן את העולש ואת החובזה.

     אחרי הכול, עשיתי עם עצמי השבוע הסכם שאני חי עד גיל תשעים, כדי לזכות לחבק את נכדיי, וזה מחייב.

      וזה עוד לא הכול.

    בקיבוץ תובל נהוג, שכאשר מישהו חדש מגיע ו/או נכנס לבית חדש, עושים לו 'מי שבירך.' ומכיוון שהיום נכנסו שכנינו החדשים, שבנם לומד עם בניי בגן, אל ביתם החדש, השכמנו קום, והצעתי לילדים לאפות יחד עוגת הפתעה לשכנים החדשים. מלבדם, החלטתי לאפות עוגה דומה גם לחיים, ההנדימן של תובל, שכול כך התענג עליה כשעבד כאן. הוא כול כך  טוב איתנו, שהתחשק לי להודות לו. אה, וצריך גם לבשל מרק עוף לארוחת הערב.

     הקיצור, מיכאל ודניאל נעמדו אל השיש במטבח בשש וחצי בבוקר, ובילו יחד איתי כשעה בחיתוך ירקות למרק, אחרי כן בחיתוך ה-מ-ו-ן תפוחי עץ לשלוש עוגות (הם גם אכלו מפה ומשם כמובן), ואחרי כן שברו ביצים והוסיפו שמן וקמח וקינמון, ובחשו את הכול היטב, ילדים תענוג. חבל שלא צילמתי את זה.

     בעשרה לשמונה, כשיצאנו מן הבית לגן, סיר המרק כבר היה אחרי רתיחה ראשונה, ואת העוגות הלא אפויות עדיין הפקדתי במקרר, עד שאשוב הביתה מן הסדנה שלי במכללת כנרת, ויהיה לי זמן לאפותן.

     אחר הצהריים גם קפצתי לכפר לקנות עוף לשבת ופרגיות והעמדתי עוף בתנור. ביקשתי מהילדים שיתקלחו בעצמם ויתלבשו בפיג'מות בזמן שאני מבשל, וזה בדיוק מה שעשו. הם עלו לבדם למעלה, התקלחו בכוחות עצמם, וירדו למטה מבושמים בריח קוקוס-יסמין, ריח התחליב החדש שקניתי להם.

     עשינו קידוש, עם חיים שקפץ לקבל את העוגה מידינו, אכלנו ארוחת ערב, ודניאל בחר ספר פזמונים לילדים וביקש שאקרא וגם אשיר להם מתוכו. הוא נרדם בתוך שנייה. מיכאל תמיד נשאר ער אחריו, והערב, זה הערב השלישי ברציפות, הוא ביקש שאראה לו בקצה אצבעי כול מילה שאני קורא בספר, לומד אותה בעיניו.

     הילד לומד לקרוא לבדו. לא ייאמן.

     רק אתמול פרסמתי את "הרשימה." היום כבר קיבלתי הודעות על אנשי תמיכה בוורדפרס, על מיטה זוגית ועל שיעורי פסנתר. בקצב הזה דברים יתרחשו מהר מאד. ועוד לא העליתי אותה באנגלית.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה.

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

סיוטי לילה, החלפת חדרים ומדליות אהבה

     מאז עברנו לביתנו החדש כאן, לפני שנה, מיכאל ודניאל התגנבו שוב ושוב אל מיטתי. דיברתי איתם על זה, הסברתי להם שגם אני זקוק לשינה, אך לשווא. מיכאל טען שיש לו סיוטים בחדרם, ודניאל תמיד אוהב לישון עם אבא שלו.

     בחודש האחרון הבנתי, שאולי הסיוטים של מיכאל מתרחשים מפני שהחדר שלהם צפוני, בעוד ששלי הוא דרומי. רוחות ההר הקרות והרועשות הן צפוניות. זוהי הסיבה בשלה חדר הילדים קר בהרבה משאר חדרי הבית. אולי הם שומעים את הרוח נושבת ושורקת בלילות?

     שאלתי אותם האם ירצו להחליף חדרים. הם נענו לזה בשמחה.

     חדר הילדים כאן כפול בגודלו משאר חדרי הבית. הוא נבנה כך במכוון, כדי שניתן יהיה להפרידו בגיל ההתבגרות. לכן החלטתי, שלא אחכה עד גיל ההתבגרות שלהם, ואפצל אותו כבר עכשיו. אתן לילדים את חדרי, אפצל את חדרם, ואשתמש בחלקו האחד בעצמי, ובחלקו האחר לאבא שלי, שישן עד כה בממ"ד, חדר שמטבעו הוא די חנוק ולא מאוורר.

     זה מה שקרה כאן השבוע. מיום ראשון עד יום שלישי חיים, האיש הכול יכול של תובל, פתח דלת נוספת לחדר העתידי של אבא ליד הדלת של חדר הילדים, התקין קיר גבס שיפריד בין שני חלקי החדר הגדול לשניים, שייף וצבע אותו.

     אחרי כן היה עלי לנקות את הקומה השנייה ביסודיות, ולבצע את החלפת החדרים. חיים ואני העברנו יחד את כול המיטות מקומה לקומה ומחדר לחדר, ואז הייתי צריך למיין את בגדי הקיץ של הילדים, לראות מה אמסור לתאומים השכנים, הקטנים מהם בשנה, ומה אשמור לקיץ הבא, להחליף בין בגדי הקיץ והחורף שלהם, ולהעביר את כול בגדיי לארון שהיה שלהם – ואת כול בגדיהם לארון שהיה שלי.

     זה מה שעשיתי כל היום. זה סחט אותי לגמרי. לא יכולתי לכתוב מילה או לערוך דבר. כול מה שיכולתי לעשות אחרי כן זה לבשל. אז בישלתי סיר כוסמת ירוקה במנגולד, ופול גדול בשום, ונזיד שהמצאתי ממנגולד, תפוחי אדמה, גריסים ובצל, שיצא מהמם.

     אחרי מנוחת צהריים קצרה היה עלי לאסוף את הילדים מן הגן ולהביאם היישר למגרש הספורט, לשיעור הכדורגל השבועי שלהם. מזג האוויר בחוץ היה מקפיא. הילדים לבשו את מדי הספורט שלהם על בגדי החורף, כולל המעילים. מיכאל שיחק נהדר. דניאל לא רצה להשתתף באימון, אבל הצטרף לקבוצה כדי לשחק כדורגל ולבעוט לשער.

     כול כך  נהניתי מן האופן שמיכאל השתתף בשיעור, שהבטחתי לו שכאשר נגיע הביתה אעשה להם אמבטיית קצף, כפי שהוא אוהב. הכנתי לו גם את מה שהוא הכי אוהב לאכול – נתחי פרגית על הפלנצ'ה. שניהם אכלו מזה, ואז מנה של דגנים, ואז עוד 'דניאלה.' את התבשילים אנסה לתת להם כבר מחר.

     אחרי שקראתי להם סיפור, רגע לפני שנרדם, מיכאל ביקש ממני לא להסיר מן הקיר של החדר שהיה חדרי את הציור התלוי עליו. זהו דיוקן בעירום מלא של מארק אהובי, אותו צייר הצייר המעולה אמנון גרוף בגיר צבעוני.

     "למה אתה רוצה אותו כאן?" שאלתי את מיכאל, "זה החבר שלי, מארק, שאני כול כך אוהב,  ואני רוצה אותו בחדר שלי."

     "כי אני צריך משהו ממך בחדר הזה, כדי שלא יהיו לי סיוטים," השיב לי מיכאל, תשובה ממיסה לחלוטין, ואחרי כן ביקש שוב להיות בטוח, שאם יהיו לו סיוטים מותר לו לבוא אל מיטתי.

     "ברור שכן, מיכאל," עניתי לו, נישקתי אותו ללילה טוב ואמרתי לו שוב עד כמה אני אוהב אותו. עשיתי את זה כמובן גם עם דניאל, שנרדם תמיד מוקדם מאחיו.

     כאשר עבדתי היום על החלפת החדרים וסידור הארונות הייתי מותש, וחשבתי על כך שניהול בית ואימהות זו גבורה יומיומית. חשבתי על אמי המנוחה, שהחזיקה בית עם ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי שהיא הייתה גיבורה אמתית. חבל שלא הייתה לי ההזדמנות לומר לה זאת.

     היא משמשת לי כמודל לחיקוי, כמו אבא שלי, במישורים שונים של החיים. והלילה קיבלתי ממיכאל מדליית אהבה, על כך שאני האמא והאבא שלו.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

# גם אני (2)

     כשהיינו ילדים, בראשית שנות השבעים, החלו לבנות את שכונת קרת על השטח שהיה מזבלה, שהשתרעה בין בתיה האחרונים של השכונה שלנו, שיכון 'פקר' ברמת השרון, לבין שדות הכותנה שהשתרעו על גבול רמת השרון ושיכון דרום בהרצליה.

     עם תחילת הבניה הקימו במרכז המגרש בקתת קרשים, בעבור השומר בן המיעוטים שישן בה, והשגיח על כלי הבניין ועל חומרי הבנייה.

     מדי ערב, כשהחושך ירד, היה אותו שומר מדליק מדורה קטנה בפתח בקתתו, מבשל עליה את ארוחתו ואחרי כן שופת עליה קנקן קפה.

     דמותו משכה וסקרנה אותנו. כך אירע, שערב אחד הזמין אותנו השומר להצטרף אליו, ואחי ואני התיישבנו לידו, מסביב למדורה המעלה גיצים, יחד עם עוד כמה מילדי השכונה, והוא הציע לנו קפה. ישבנו והבטנו מוקסמים באש, הקשבנו לדבריו, בעברית משובשת, ולא שמנו לב לזמן העובר, עד שקול אימא שלנו נשמע צועקת את שמותינו במורד הרחוב.

     מיהרנו הביתה. אימא עמדה בפתח החצר, מבוהלת.

     "כבר חושך לגמרי! איפה הייתם!?" קראה.

     "השומר הזמין אותנו לשבת איתו וסיפר לנו סיפורים ואפילו הציע לנו קפה," השבתי לה בתום.

     אימא התחלחלה.

     "אסור לכם אף פעם ללכת עם מישהו זר שאתם לא מכירים, ובטח שלא לאכול או לשתות אצלו משהו!" נזדעקה.

     "אבל למה, אימא?" תהיתי.

     "כי יש אנשים רעים שיכולים לעשות דברים רעים לילדים," אמרה, "וחוץ מזה, בקפה שלו יכול להיות רעל." או כך לפחות נדמה לי שאמרה.

     כך למדנו שאסור לנו ללכת עם אנשים זרים.

     עברנו שנים רבות. בשנת 1992, אחרי מלחמת הטילים הראשונה עם עיראק, החלטתי לשפץ את דירת דמי המפתח שגרתי בה. קניתי אותה שש שנים מקודם לכן, והיא הייתה במצב רעוע. השיפוצים נערכו על ידי קבלן יהודי, שהביא עמו כמה פועלים, וביניהם פועל בן מיעוטים.

     בתקופה זו התראיינתי לעיתון, אינני זוכר איזה, ובין השאר דיברתי בו על היותי הומו.

     עם סיום השיפוצים החלטתי לקיים חנוכת בית ולהזמין אליה את חבריי. זה היה יום שישי. הלכתי לשוק, קניתי משקאות וכיבוד, הכנתי כדרכי סלטים תוצרת בית ובשרים לצלייה על האש, וניקיתי את הבית. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי דפיקה בדלת. דלת הכניסה שלי הייתה אז דלת מתכת, כך ששמעתי אותה היטב.

     פתחתי את הדלת. על סיפה ניצב הפועל בן המיעוטים.

     "אהלן," אמרתי לו, מופתע, "מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"

     "באתי לראות את השיפוץ," השיב.

     מהפה שלו עלה הבל חריף של אלכוהול. זה גרם לי לחשד מסוים, אך לא מספיק.

     "בבקשה, תיכנס," זזתי מעם הדלת.

     הוא הביט מסביב, ואז נפנה אלי.

     "יש לך משהו לשתות?" שאל.

     הנדתי בראשי לשלילה. אמנם, המקרר שלי היה מלא בבקבוקי אלכוהול. אבל מכיוון שחשדתי בזה שהוא שיכור, לא רציתי שישתכר במחיצתי עוד יותר.

     "הקבלן סיפר לי שהיה כתוב עליך בעיתון," הוא אמר, "שאתה כזה." הוא לא השתמש במילה המסוימת.

     "כזה מה?"

     "אתה יודע, אחד שאוהב גברים."

     "אוקיי," הפטרתי.

     "אז באתי לעשות לך טוב," הוא אמר.

     הבטתי בו מזועזע.

     "תצא מפה עכשיו," אמרתי לו.

     "למה, אני אעשה לך טוב," הוא אמר.

     "אני לא רוצה, תסתלק מכאן!" הרמתי את קולי.

     הוא לא שעה לדבריי והתחיל מתקדם לכיווני.

     נסוגותי לאחור, צעד אחר צעד, עד שנעמדתי בגווי אל השיש במטבח. הוא התקרב אלי, כמעט נוגע בגופי, הבל נשימתו על פניי, על עורי. "תן לי, אתה תיהנה איתי," הרים את ידיו אלי.

     באורח אינסטינקטיבי לחלון תפסתי בסכין מטבח גדולה שעמדה במתקן לייבוש הכלים, על השיש, לפתתי בניצב שלה ונופפתי בה למולו. "תסתלק מפה עכשיו, או שאני חותך אותך!" זעקתי.

     הוא נסוג לאחור, ובסופו של דבר, אחרי עוד צעקות ואיומים מצדי, הסתלק משם.

     בימים שאחרי כן ישנתי עם סכין מתחת לכר. גם סיפרתי ליוסף ז"ל, השכן מלמעלה, שיש איזה בן מיעוטים שמטריד אותי, ושאם ישמע אותי צועק הצילו שיזעיק מיד את המשטרה. ואמנם, הפועל הזה הפתיע אותי איזה לילה בעוד ביקור מחוץ לדלתי, אבל אז כבר ניגשתי אל הדלת עם סכין ביד אחת ועם טלפון אלחוטי בידי האחרת. "אם אתה לא מסתלק מפה עכשיו אני קורא למשטרה!" צעקתי אל מעבר לדלת. ומכיוון שלא זז, גם חייגתי ליומנאי.

     רק כששמע אותי מדבר עם היומנאי וצועק 'הצילו' נמלט משם.

     חלפו שנים. בשנת 2000 החלטתי להקים בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, במקום שמשרד יחסי הציבור שלי שכן בו, ברחוב לילינבלום 1 בנווה צדק. שכרתי חלל אחר למשרד מאחור, חבר יקר, ארכיטקט, עיצב לי תוכנית, שכרתי קבלן שיפוצים אמין, ועבודות ההריסה והשיפוץ החלו.

     הקבלן הצעיר הביא עמו צוות. מכיוון שהחלל היה פרוץ לרווחה בפינת רחובות די הומה, הפקיד שומר על המקום.

     השומר היה אותו שומר ופועל בן מיעוטים. אני זיהיתי אותו  מיד, אבל לא אמרתי דבר.

     בלילה, כמו מדי לילה, הייתי קופץ מהבית, שעמד במרחק 20-30 מטרים ממשרדי, כדי להכין משימות לעובדיי ליום המחר. כך יצא, שהייתי חייב לעבור דרך החלל הקרוע של מה שעמד להיות בית קפה, עד אל דלתו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בעודי מדלג בין ערימות הקרשים ושברי הקירות, הוא הגיח מאיזו פינה. "אני רוצה להגיד לך שאני מצטער," הוא פתח, "בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנים, הייתי אלכוהוליסט, והתנהגתי כלפיך לא יפה. אני מבקש ממך סליחה. אבל אני מבקש שלא תספר שום דבר מזה לקבלן, עכשיו, אחרת הוא יפטר אותי ואני אשאר בלי עבודה, ויש לי משפחה לפרנס."

     נצרתי את הסיפור הזה בלבי. לא אמרתי לקבלן ההוא דבר. מאז עברו 17 שנים. אני חושב שכבר אפשר לספר את זה.

     אינני יודע אם הפועל הזה עוד בחיים. כבר אז היה די מבוגר. אבל הסיפור הזה היה נצור בלבי כול השנים, מאז הייתי ילד בן עשר ועד עכשיו. הפועל הזה, שבילדותי קירב אליו אותי ואת אחי בשביל לשמוע את סיפוריו ולשתות קפה מפינג'ן על האש, הוא אותו בן מיעוטים שניסה לתקוף אותי בביתי בשנות התשעים ושב אל חיי בשנות האלפיים, כדי להתנצל.

     ככה זה בחיים. והכול אמת.