#גם-אני-1

     כשהייתי בן שבע עשרה, האמנתי שלבוש לבן משמעו טוהר, ומכיוון שחשתי טהור, תם כשה, השתדלתי ללבוש לבן, לגמרי לבן, כול אימת שיכולתי לעשות זאת.

     בשבת סתווית אחת החלטתי לנסוע בטרמפים לחברים באיזה קיבוץ. גיהצתי לעצמי כתונת לבנה, לבשתי את מכנסיי הבד הארוכים והדקיקים שלי, נעלתי סנדלים ולקחתי איתי את תיק הצד שלי, ששימש אותי לנשיאת חומרי הדרכה, בתנועה. קראו לזה אז 'תיק שכל.'

     אני לא זוכר לאן נסעתי ומה עשיתי שם, אבל אני זוכר היטב את הדרך חזרה הביתה.

     עמדתי בשולי כביש ארבע, החולף בין ישובים חקלאיים בדרכו מהצפון אל תל אביב. הנפתי יד לעצור טרמפים.

     מכונית גדולה נעצרה בסמוך אלי. זה היה רכב מסחרי עם תא מטען חיצוני גדול, ותא נהג קטן ודחוס. הדלת נפתחה.

     "היי, לאן אתה צריך להגיע?" שאל הנהג, גבר בשנות הארבעים לחייו.

     "לרמת השרון."

     "בוא, אני אקח אותך לשם."

     טיפסתי אל הרכב, התיישבתי לידו וחגרתי על עצמי את חגורת הבטיחות. הנהג בחן אותי קצת דרך מראת הנהג וגם זרק לעברי מבטים חטופים.

     "בן כמה אתה?" שאל.

     "שבע עשרה."

     "ויש לך כבר חברה?"

     חשבתי שזו שאלה מוזרה, מצד גבר זר.

     "לא," עניתי בזעף מאופק.

     הנהג התנשף.

     "אז אתה בתול!?"

     "אני לא חושב שזה עניינך," הדפתי אותו, "למה אתה שואל אותי שאלה כזאת!?"

     "אל תכעס. אתה פשוט ילד יפה, ואני יכול ללמד אותך, להיות הראשון שלך."

     "אדוני, תעצור בבקשה את הרכב," ביקשתי ממנו בקול תקיף.

     "אבל למה? אני אעשה לך טוב," ניסה לשכנע אותי, קולו רועד מתשוקה וזיעה על מצחו.

     "בגלל שאני לא רוצה את זה!" קראתי, "עצור את המכונית!"

     הוא האט, אבל לא עצר. להפך, הוא פנה מכביש ארבע לכיוון שער נעול של פרדס, החבוי מעין רואי.

     העפתי מבט על לוח המחוונים שלו. כלי עבודה היו מונחים עליו, וביניהם מפתח שבדי גדול. תפסתי אותו בידי והנפתי אותו באוויר.

     "תעצור, או שתחטוף את זה בראש!" איימתי עליו.

     יכולתי להרגיש את הפחד שלו נמהל בתשוקה. הוא עצר לבסוף. פתחתי את הדלת ומיהרתי החוצה, זורק את המפתח השבדי שלו בחזרה אל תא הנהג.

     הוא סחט את דוושת הגז ונמלט משם.

     שאפתי לתוכי שאיפה עמוקה של אוויר.

     היה לי ברור שהצלתי את עצמי מאונס.

     עוד לא הייתי בטוח אם אני הומו אז. נמשכתי לבנים ולבנות גם יחד. אבל דבר אחד היה ברור לי – שאני לא רוצה שהחוויה המינית המלאה הראשונה שלי תתקיים באופן כזה.

     זו הייתה הפעם הראשונה שהותקפתי או הוטרדתי מינית. והיא לא הייתה האחרונה. אבל על כך בהמשך.

     שיהיה לכם/ן רק טוב,

     אילן.

מודעות פרסומת

להיות עקרת בית

נןף.jpg

      כמו שאתם יודעים, יום שישי הוא שער הכניסה לשבת, ולכן הוא מוקדש בכול בית יהודי לניקיון, קניות, בישול ולהכנת הבית לשבת.

     זה טבוע עמוק בלבו של כול יהודי, ואני בכלל זה. זה יופיה וקללתה של מסור. היא מכריחה אותה לפעול על פי הנוהג, גם אם אינך שומר שבת. אתה לא הולך לבית הכנסת, אתה מדליק אור ונוהג במכונית, ואפילו עובד בגינה בשבת – אבל מדליק נרות שבת, מברך על היין ועל הלחם, ומבשל אותו אוכל שהורגלת בו במשפחתך. במקרה שלי מדובר בעוף ותפוחי אדמה בתנור, מרק עוף, ומבחר של מנות ראשונות.

זה מה שעשיתי היום. התעוררתי בחמש בבוקר, ואחרי כתיבת דפי הבוקר שלי ניקיתי את הבית, על שתי קומותיו, ובהן הכיורים, האמבטייה, האסלות וכו'. רק אחרי כן לקחתי את הילדים לגן, שממילא נפתח בימי שישי רק בשעה שמונה, ונסעתי עם ורוניקה, הסייעת בגן, לעשות קניות בכרמיאל.

בדרך חזרה עצרתי בכמה וכמה חנויות של אספקה טכנית. לפני יומיים גיליתי תלוליות שחפר חולד בגן הירק שלי. המנוול עושה עבודה יסודית. בא מבחוץ, נכנס ישר לערוגת הגזר ומתחת לעץ התות. חשפתי את המנהרה שלו וניסיתי לארוב לו עם קלשון ביד, אבל לא הצלחתי בזה (תודה לאל), ולכן היה עלי לרכוש פתיון רעל. אך לא מצאתי כזה בשום חנות קרובה. מקווה שאמצא. אם למישהו יש פתרון אחר אשמח לדעת, לפני שהחולד הזה יאכל לי את כול הגינה עליה אני טורח כול כך.

חזרתי הביתה, שמתי את כול הדברים במקומם, וניגשתי להביא את הילדים בחזרה מן הגן הביתה. הם לא רצו לאכול צהריים, כי אכלו בגן עוגת יום הולדת טובה. אני אכלתי, בעודי קורא את הכתבה הקשה ב'ידיעות אחרונות' על האישה החיה במעון ראש הממשלה. ואז הלכתי לישון.

אחר הצהריים היה עלי לזרוע את כול הזרעים שנותרו בשקיקיהם. תחזית מזג האוויר מדברת על הגעתו של החורף לישראל מחר, ובתוך כך גם על סופות רעמים וברקים וגשם. רציתי שהכול יהיה זרוע לפני גשמי הברכה האלה.

הכנתי הרבה מדי זרעים של ירקות שונים לזריעה. הייתי כול כך נלהב מן המעבר לגליל, שאיבדתי פרספקטיבה – לא נותרו לי עוד קווי טפטפות פנויים לזרוע לאורכם. לכן החלטתי ליצור שורות בין קווי הטפטפות ולזרוע בהן. הרי הגשם ירווה אותן ממילא, ואם חלילה לא יירד די והותר גשם, הן תרווינה מן הטפטפות הסמוכות.

אני מאמין שבקרוב מאוד יהיה לי פה יער של ירקות. זרעתי כול כך הרבה כרוב, כרוב ניצנים, כרובית, תרד טורקי, לפתות, סלקים, ברוקולי, חסה ותות ופטרוזיליה ושמיר וכרשות ובצל ומלפפונים ועוד, עד שאני עשוי למצוא את עצמי מוכרת את תוצרת השדה שלי או מחלקה חינם לשכנים. זאת, כמובן, אם אצליח להבריח מכאן את החולד.

מיכאל ודניאל היו בלתי נסבלים. הם לא מצאו חבר לשחק איתו, באחר צהריים של יום שישי, אז הציקו איש לרעהו, עד שהתפוצצתי עליהם. רק אחרי כן ישבו בשקט וצפו בטלביזיה, בעודי מבשל את ארוחת ליל שישי.

עשינו מקלחת מהירה, בירכנו את הברכות ואכלנו ודיברנו. אמרתי להם שבמשך היום כולו עשיתי כול מה שאני יכול כדי שתהיה לנו שבת טובה, ושאני מצפה מהם לשני דברים – שישמרו על בית נקי, ויהיו רגועים.

אחרי כן עלינו למעלה. הרשיתי להם לישון במיטתי, בשל הסופה הקרבה – החדר שלי הוא עורפי, כך שהוא חם ושקט יותר מחדרם, המצוי בכיוון הרוח, ולכן קר בו וגם שומעים בו את שריקת הרוח הניטחת בבית. אני אשן הלילה בחדרם.

קראתי להם חצי מן הסיפור על "מלכת השלג," והם נרדמו.

לא פשוט להיות אב גאה יחיד. במשך היום כולו חשבתי על עקרות הבית. כמה קשה זה להיות עקרת בית ואם, וגם אשתו של בעל כמהני וחרמן. הייתי רוצח גבר שהיה מנסה לתחוב את עצמו לתוכי אחרי כזה יום עמל.

ברוך הוא שעשני אב גאה יחיד ולא אשה נשואה. אמן.

חברים וחברות רבים/ות אמרו לי, במהלך הקמפיין שהסתיים אמש, שאינם תורמים כסף כי הם חוששים מלהשתמש בכרטיס האשראי שלהם און-ליין. בעבור אלה שעדיין רוצים לתמוך במסעי הכפול כהורה יחיד לתאומים וכסופר, הנה כפתור שיוביל אתכם הישר לחשבון הפייפאל המאובטח שלי. ואני גאה. יצרתי אותו בעצמי!


אפשרויות תרומה



תודה, ושבת שלום,

אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

משורר בפנסיה (היום ה-69)

אסור להאמין למשוררים. אפלטון אמר את זה לפניי, ורבים עקבו אחריו. אך אני אומר זאת לא משום שהמשורר בורא ייצוגים מדרגה שלישית של רעיונות מופשטים, כפי שטען אפלטון, אלא מפני שמצאתי כי אינני יכול להאמין אפילו למשורר המתגורר בתוכי.

התחלתי את הקריירה הספרותית שלי כמשורר צעיר וכסופר לילדים. אך בשבע עשרה השנים האחרונות כתבתי בעיקר רומנים, מחזות ותסריטים. זו הסיבה שכיניתי את עצמו עד כה 'משורר בפנסיה.' בעוד שבצעירותי כתבתי שירה מדי יום, כיום אני כותב שירה רק כאשר אני מוכרח לעשות כן, או כאשר אני לוקח את עצמי למסע שירי. אבל פרוזה אני כותב מדי יום.

השנה הוצאתי לאור שלושה כרכי שירה ורומן חדש. "ספר התמורה," "שירי הטארוט" ו"על מהותו של הג'סטין" מכילים שירים שכתבתי בחמש-עשרה השנים האחרונות. אך במשך הזמן הזה לא ראיתי את עצמי כמשורר פעיל, מפני שהייתי ועודני עסוק בסיפורת שלי.

לפני מספר שנים שלחה לי גברת אחת, חוזרת בתשובה נלהבת מדי, שני כרכים איומים ובהם תפיסה גזענית של 'עמלק.' עמלק היה אחד מעממי כנען, שיהושע נצטווה להכחיד בבואו לארץ כנען. שני כרכים אלה תופסים את הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, כצאצאי עמלק, ואת הישראלים החילוניים כ'ערב רב.' המסקנות הן מחרידות. יש להכרית את הערבים והפלסטינים ואת הישראלים החילונים בטרם יבוא המשיח.

בקוראי את החומר הזה אמרתי לעצמי שאני מוכרח לצאת לפרויקט שירה, שיבחן ויתקוף את התפיסה הזאת של עמלק. אבל כדי לעשות כן, ידעתי, עלי לפגוש מקודם לכן בבחור ערבי שאוהב.

זה קרה שלשום. אחרי שהבחור המדהים ביופיו והמקסים הזה עזב את ביתי, בקושי הצלחתי לישון, מפני שהמשורר בפנסיה שבתוכי ניעור, וישבתי וכתבתי רצף שירה ארוך ועז ביותר, של שירה ארוטית מאוד, מעין שיר הלל חושני לבחור הזה.

אמש הוזמנתי לקרוא שירה יחד עם שולמית אפפל בפסטיבל 'מטר על מטר' בירושלים. לא היה לי מושג מה אקרא. אך אחרי שכתבתי את השירה הזה ידעתי שאני מוכרח לקוראו שם.

מעולם לא עשיתי זאת מקודם לכן. מעולם לא חשפתי טיוטה ראשונה בפני קהל. אך הפעם עשיתי זאת. הייתי כול כך המום מהבחור הזה, שפשוט נטלתי את המיקרופון, קירבתי אותו עד כמה שאפשר לשפתיי, לוחך אותו, וקראתי את השיר המעורר הזה שלי מלה אחר מילה. ואינני משמיט כאן יוד אחת במקרה.

זו הסיבה שלא כתבתי לכם אמש. חזרתי הביתה עייף ורצוץ אחרי אחת לפנות בוקר. ובלי סיפוק. הדיאלוג שתוכנן להתקיים ביני לבין חברתי שולמית לא היה מוצלח בעיניי. היא הייתה עסוקה בשיריה, אני בשלי. אבל אני בכול זאת מקווה שהמילים שלי הגיעו לאנשים שנאספו שם, ומצאו את עצמם תחת המקלחת השירית של מלותיי הארוטיות.

וכעת אני בדרכי לערב שירה בחיפה, עליו אכתוב בנפרד.

להזכירכם, נותרו 17 יום בלבד עד לסיום קמפיין גיוס ההמונים שלי. תוכלו להצטרף אליו כאן. להתראות שוב בקרוב.

 

דברים שאסור לגעת בהם (היום ה-63)

שקיעה בתובל
שקיעה בתובל, הערב, מבעד לחלון המכונית.

א.

     יש לי חברה ושמה שז. סופרת, אישה חזקה. אנחנו מכירים כבר שלושים ושלוש שנים. יחסינו ידעו עליות ומורדות. אבל דבר אחד נותר עמוק בבסיסם. אכפתיות, אמון והערכה הדדית עמוקה. היום, מבלי שתדע כלל, הודיתי לה, שוב, בלבי, על הסיפור 'מאולפת,' מן הקובץ הנושא שם זה, שאני ערכתיו והוצאתיו לאור בעבורה. הנה הסיפור בפניכם:

צעקתי על הנפש שלי: "תשתקי מהר ותעמדי בפינה." אבל היא לא הסכימה.
היא נעמדה על הרגליים האחוריות שלה, שאני מכירה מהתפרצויות קודמות – בימים כתיקונם הן מכונפות תחת גווה –  ונופפה בהן בפראות.
"ארצה! ארצה!" צעקתי עליה, "אני לא מוכנה יותר להתנהגות הזאת!"
אבל היא לא הפסיקה.
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה באו ואמרו לי מלים כמו: "איך את נותנת לה לשלוט בך ככה" ו"אני במקומך הייתי שולחת אותה לאילוף" ו"יש לי מאלף מצויין בשבילך."
התנפלתי בעזרתם על הנפש שלי, הכנעתי אותה וסיממתי אותה בכדורים.
בדרך אל המאלף היה נוף מאוד יפה. חשתי תקווה ונהגתי בנחת.
כשהגעתי המאלף אמר לי: "אל תדאגי, אני לא אפגע בה, אני רק אחנך אותה כך שהיא לא תפריע לך יותר לחיות."
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה נעמדו מסביב במעגל ומחאו כפיים בהתרגשות.
"כשהנפש שלך תהיה רגועה ושלווה, ולא כאובה ופוצעת, תראי שתוכלי לחיות לא רע בכלל," אמר לי המאלף, "למעשה, יתכן שאפילו אציע לך להתחתן אתי. בסך הכול את פריקית בלונדינית נחמדה, ומשוגעת בדיוק במינון הנכון."
עכשיו רציתי עוד יותר שהאילוף יצליח ושאוכל להתחתן עם המאלף הקשוח-נינוח.
מה הוא לא עשה לנפש שלי, המאלף. הוא דיבר אליה ברכות אבל בהחלטיות, דיבר אליה בנעימות אבל בנחרצות, העמיד אותה בפינה ולימד אותה ללכת רגלי, פקד עליה למזער את הזכרונות שלה, הורה לה להפסיק עם מלים כמו"שואה" ו"עבר נורא", ציווה עליה להפסיק לבכות כל הזמן ואם כבר לבכות אז רק במידה, בנסיבות  וברגעים הנכונים, ואמר לה: "תהיי מאושרת."
​וכל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה הנהנו בראשיהם בהתלהבות.
הוא היה מקסים, המאלף, בבגדי הרכיבה שלו, בגדי ספורט-אלגנט, ואני חייכתי חיוכים חמצמצים וניסיתי להעמיד פנים שהאילוף פועל ושהנפש שלי אכן הופכת למאושרת.
אבל הנפש שלי לא הסכימה. היא לא הסכימה להיות מאושרת.
ואז המאלף התחיל בחבטות, מהלומות אגרוף על הנפש שלי. היא התחילה מגרגרת באלימות וכולם נרתעו לאחור. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה פחדו מהנפש שלי, והמאלף הגביר את החבטות, הגביר את המהלומות, והנפש שלי נפלה לריצפה וצרחה מכאב ומזעם.
ראיתי שזה לא עובד והבנתי שהמאלף הקשוח-נינוח הזה לא יתחתן איתי לעולם, לא עם כזאת נפש מחורבנת עם הסטוריה מחורבנת שלה שדפקה אותה לכל החיים. הפסקתי את האילוף, שילמתי למאלף, הודיתי בנימוס לכולם, והכנסתי את הנפש המרוטה והחבולה, אך עדיין חושפת ציפורניים, אל כלוב החתולים שהכנתי מבעוד מועד.
פסעתי עם הכלוב אל האוטו. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה זזו לצדדים ופינו לי דרך.
התיישבתי במושב הנהג והנחתי את הכלוב לידי.
נהגתי כברת דרך ואז עצרתי בשוליים.
הנפש שלי התנמנמה בתוך הכלוב נמנום חלקי בהחלט, שולחת אלי עיניים חשדניות, מצפה לגרוע מכול.
"אני מבקשת את סליחתך," אמרתי לנפש שלי.
פתחתי את הכלוב ושיחררתי אותה.
ואז בכיתי.
בכיתי כל כך הרבה ונאנחתי כל כך בקול, עד שהרגשתי שלא נשארו לי מיתרים.
גם הנפש שלי התייפחה ללא מעצורים.
שוב הפצרתי בה שתסלח לי.
נסענו עד לכפר ערבי, עצרנו ליד חנות ירקות וקנינו בטטות. נסענו הלאה משם, ואחרי זמן מה עצרנו בצד הדרך.
הדלקנו מדורה.
את הבטטות הכי רכות והכי טעימות נתתי לה.
היא אכלה לאט. עווית שהזכירה תחילתו של חיוך קטן הסתמנה בקצות פיה.
ידעתי שייקח לה זמן לסלוח לי.
ידעתי שייקח לי זמן לסלוח לעצמי. לסלוח לה.
ידעתי שלעולם לא אסלח לכל מי שפצע אותה, לכל אותם משכתבי הסטוריה הדורשים ממנה להיות מאושרת, למאלף הקשוח-נינוח.
ידעתי שייתכן שאבלה את כל חיי לבדי. אני והנפש שלי.
ובכל זאת טעמה של הבטטה היה מתוק ונימוח בפי.
וגם בפיה של הנפש שלי.
ידעתי זאת בוודאות כאשר הרימה את ראשה לרגע, לועסת את הבטטה עם קליפתה, ואור המדורה ניצת בעיניה העייפות.

ב.

     הסיפור הזה הוא, בעיניי, חומר קריאה חובה לכול אדם העוסק בטיפול בבני אדם. הוא מלמד ענווה. הוא מראה, שישנם דברים שהפסיכותרפיה אינה צריכה לגעת בהם, שאסור לה לגעת בהם. שבני אדם עוברים בחייהם משברים שונים, מתוכם הם צומחים וגדלים, ובונים לעצמם אסטרטגיות של הישרדות, מגננות וכול מיני טכניקות נפשיות, המאפשרות להם להמשיך לחיות בתוך עולמם, ולמצוא בו אושר. אולי אין זה האושר האידיאלי (היש בכלל דבר כזה?) בעיני המטפל או המטפלת, אבל זה האושר הכי עמוק האפשרי בעבור המטופל או המטופלת. ולכן, כול עוד המטופל או המטופלת אינם מדווחים על מועקה עמוקה או מצוקה, אין לגעת בהם ובאושרם.

     אני כותב את הדברים האלה אחרי יום ארוך של סערה פנימית. היא קשורה במשהו שעלה בשיחה שלי עם מישהי. היא הציעה לי לברר מדוע אני זקוק לחשיפה עמוקה כול כך, כפי שאני מקיים אותה בבלוג הזה, ומה הם המחירים שאני משלם עליה.

     חייכתי אליה. "השאלה הזאת כבר לא מעניינת אותי. זה כמו לשאול אותי למה אני הומו, או למה אני כותב. זה באמת לא משנה לי אם אופן הכתיבה וההתנהלות שלי בעולם נובעים מתוך מה שעשוי להיתפס אצל אנשים כנרקסיזם, או כצורך נואש באישרור עצמי מן החוץ. זה באמת כבר לא משנה. מה שמשנה הוא דבר אחד. אלה הם חיי כפי שעיצבתי אותם, ובתוכם מצאתי את אושרי."

     אבל הדברים האלה המשיכו להכות בי בעוצמה. הבוקר, במהלך אימון הכושר, שעליו פשוט אינני מוותר, אלא במקרים מיוחדים, צפו בי הרבה זיכרונות מילדותי, מנערותי ומבחרותי, שחשבתי שכבר שכחתי. בתחילה עלו בי קטעים קטעים מן הדרך הארוכה שעשיתי כילד שונה מן השאר, כנער כותב, וכנער המברר את זהותו המינית. אחרי כן נזכרתי בתמונה הראשונה המופיעה באלבום התמונות שלי. אני שוכב, כתינוק בן יומו, בתוך המיטה שלי, מחותל ומלובש בכמה שכבות, ולידי עומד דובי זהוב. ואז טסתי, במהירות ההליכה שלי על הסטפר, דרך תמונות שונות נוספות באלבום ילדותי, ובחיי.

     כשסיימתי את האימון הנחתי מזרן על הארץ ועשיתי כפיפות בטן ומתיחות. ואחריהן התיישבתי בישיבת לוטוס, עצמתי עיניי ונכנסתי למדיטציה. כמעט מיד עלו מתוכי קולות של חמלה ואהבה כלפי הוריי, שהיו צעירים כול כך כשנולדתי להם, בן בכור פג, בחודש השביעי להיוולדו, על כול מה שעשו למעני, בדרכם וכפי יכולתם, ואחרי כן גם חמלה ואהבה כלפי עצמי. על מי שהייתי, על מי שגדלתי להיות, על כול היסורים שעברתי בדרך להיות מי שאני כיום.

     כששבתי הביתה התיישבתי ליד מכונת הכתיבה בכוונה לכתוב עוד פרק בספר הבא שלי. אבל הדברים שהמו בתוכי לא שקטו, לא רגעו. הייתי נסער מאוד. ידעתי שלא אוכל לכתוב על גבי מכונת הכתיבה, גם לא להמציא שום סיפור. שעלי להוציא אל הנייר את כול מה שמטלטל אותי.

     נטלתי לידיי את המחברת הצהובה שלי, ואת עט הפיילוט הטוב, הנמרח במהירות על הנייר, וכתבתי. כתבתי עוד ועוד, בתחילה עשרה עמודים בכתב-יד צפוף, ואחרי כן עוד ארבעה עמודים, וכשסיימתי את הכתיבה הזאת, על חיי, על מהותי, ועל עקשותי לשמור על מי שאני, כפי שעיצבתי את עצמי במו-ידיי, גם אם אני חי במנגנון מורכב של מגננות והטעיות, זכיות והפסדים, הייתי מותש כפי שלא הייתי מזה זמן רב.

     אך כגודל מותשותי, כך גם גודל הסיפוק שחשתי. נגעתי באמת. ברמת האמת שאני יכול להגיע אליה כרגע, בכול הנוגע לחיי, לעצמי. ועשיתי גם קפיצת דרך, בכתיבה שלי הבוקר, גדלתי בתוכה. הגעתי למקומות שלא הגעתי אליהם מקודם לכן בתוך עצמי.

     אחרי כן התקשרתי לחברתי עדנה שבתאי, המכירה אותי כבר 31 שנים, חוותה איתי וליוותה אותי בכול התהליכים המשמעותיים בחיי. האובדן של בן זוגי הראשון, היציאה הפומבית הראשונה שלי מן הארון, בכתבה שהיא עצמה יזמה, אצל תמר מרוז בעיתון "הארץ," בשנת 1986, העליות והמורדות ביחסיי עם הוריי על רקע זה, מערכות היחסים שלי עם כול אחד מאהוביי, ההחלטה על היהפכותי להורה ועל המעבר צפונה, ועוד הרבה.

     סיפרתי לה על הדברים שהמו בתוכי ביממה האחרונה. "אילן," אמרה לי, "עברת כול כך הרבה דברים קשים בחייך, מאז שהכרתי אותך, ועמדת בכולם, וצמחת מתוכם, עד שהגעת למנוחה ולנחלה שלך. מה פתאום שתיתן למישהו או למישהי כעת את המפתחות כדי לערער את כול מה שהשגת? בשום פנים ואופן לא."

     זו הייתה העצה הכי חכמה ועמוקה שיכולתי לקבל. עצה כזו, שקולה אך לוהטת בעוצמתה, אני יכול לקבל רק מפי עדנה. הן מפני חוכמתה, וניסיון חייה הרב, הן מפני שהיא חברתי במשך שנים כה רבות, והן משום שהיא בת מזל מאזניים. שקולה, רציונאלית וחדת אבחנה להפליא, ובו-בזמן גם מלאה בתבונת הלב.

ג.

     כמו שדברים כאלה קורים בעולמי, דווקא היום חיכתה לי בתבת הדואר שלי עוד מעטפה אנונימית. כבר בראותי אותה היה לי ברור שזהו מכתב הטרלה. ואכן כך היה. מכתב קצר, מודפס על גבי נייר אחד, לכאורה משבח ומביע אכפתיות, ולמעשה כזה המבקש לערער אותי ואת כתיבתי,  במניפולציות שקופות עד כדי גיחוך.

     לא אצטט ממנו, כדי לא ליתן שום סיפוק בידי מי שכתב או כתבה אותו. אומר רק דבר אחד. אני אדם חזק מאוד. גם כשאני מספר כאן על טלטלות נפשי, או על קשיי בכול תחום של חיי, אני אדם חזק מאוד, דעתן ועיקש. קשה מאוד להזיז אותי מעמדתי, מכתיבתי או מחיי. למעשה, זהו מאמץ מיותר, שאין בו תועלת.

     עם זאת, אני תמיד נכון להקשיב לזולתי. אבל אז – בשם מלא, בשיחה פנים אל פנים. לא בגניבה. לא בהסתר. לא בגניבת דעת. הדרך היחידה להגיע איתי למשהו היא בדיבור ישיר וכן, מתוך אמת.

ד.

     אנשים אומרים לי שאני עובר תהליך מדהים ומרגש בכתיבתי כאן, בבלוג הזה. אני מודה לכם על כך. לעתים אני עצמי איני חש בדבר. שכן, הדברים שאני כותב כאן הם רק קצה-קצהו של התהליך העמוק באמת שאני עובר, ביני לבין עצמי, בכתיבתי שאינה באה לידי פרסום ברבים. כאן אני מביא בפניכם רק הדים ובני-הדים מן התהליכים העמוקים פי-כמה שאני חווה באמת. שמץ מזה אתם מקבלים ברומאנים שאני כותב, מעט יותר בשיריי. אבל עוד רב מאוד הנסתר על פני הגלוי. פעם אולי עוד אוציא ממחברותיי את החומר הזה.

     בהקשר הזה נזכרתי כרגע בשירה הנפלא והמטלטל של דליה רביקוביץ', "הבגד":

"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,

בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.

אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר-כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.

הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי

אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."
     השורה הזאת, "הרי זאת אני הבוערת," היא שהעלתה בזיכרוני את השיר כולו. ואם אטול אותה
בהשאלה מדליה, אומר, הרי זה אני הבוער פה. בכתביי, בתוך חיי, בעומק נפשי. ויום אחד אולי גם
אחשוף את חומרי הבעירה הזאת בפניכם, במתכונת של ספר.

 

     כדי שזה יקרה, אני זקוק לביטחון הכלכלי החסר לי, בניגוד למה שכמה מקוראיי אולי חושבים, לשקט, ולזמן יצירה פנוי מהפרעות. זו הסיבה שפתחתי את הקמפיין שלי לגיוס המונים. אני יודע, אצל רבים וטובים הקמפיין הזה עורר תמיהה. מה אילן מבקש שוב כסף, והפעם לא בשביל ספר ספציפי, אלא בשביל שנת כתיבה.

     אבל האילן הזה, שהוא אני, חי את היומיום. וביומיום אני טרוד כול העת בשאלות פרנסה. בייחוד בחודשי הקיץ. שכן, הסדנאות שלי באוניברסיטה הפתוחה מתקיימות בין נובמבר ליוני, והמשמעות היא שאין לי משכורת מיולי עד דצמבר מדי שנה, מלבד מה שאני משיג בעריכת ספרים. הטרדות הכלכליות התכופות האלה, ופתרונן – הסדנאות ועריכת הספרים – באים בהכרח על חשבון הזמן וכוחות הנפש, שאמורים להיות מוקדשים לכתיבה, למעשה היצירה.

     אתם באמת לא חייבים לתמוך בי. אם אינכם מבינים עמוק בתוככם את הצורך שלי, כיוצר, בתמיכה, אל תתמכו בי. מוטב שלא. אני אסתדר עם תמיכתכם ובלעדיה. כפי שעשיתי כול חיי עד כה. אינני מסכן ואינני רעב ללחם, תודה לאל. קיומי מובטח. רק שלוות נפשי נתונה לתנודות על פי כמות השיחות מן הבנקים. התמודדתי עם זה שנים ארוכות, אתמודד עם זה גם כעת.

     אבל זיכרו דבר אחד – גם שלמה אבן-גבירול לא היה מחזיק מעמד, בחוליו (להבדיל. תודה לאל) ובקיומו החומרי, לולא העזרה של פטרונו, יקותיאל.

     ואו-אז, לא היו מגיעים לעולם שיריו הנפלאים, שירתו הנעלה 'כתר מלכות' וכול אשר הותיר אחריו למעננו.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     שיהיה לכם ערב טוב.

לנצח את הטכנופוביה (היום ה-60)

הליקופטר
מיכאל ודניאל משחקים במתחם 'ביג' בכרמיאל.    

 

בילדותי, כול אימת שהייתי נוטל כלי עבודה בידיי, הייתה אמי המנוחה והיקרה אומרת לי, "אילן, לך יש שתי ידיים שמאליות. יותר טוב שתיקח ספר לקרוא."

     היא התכוונה לטוב, אבל זה גרם לי להדחיק את היכולות הטכניות שלי אל תחום הצל. זה גם מה שהפך אותי לקורא – ולסופר.

     ככול שעבר הזמן, הפכתי לבלתי מסוגל לבצע עבודת תיקון כלשהי בבית. בכול פעם שהיה לי בן זוג מיניתי אותו ל'גבר בבית,' בכול הנוגע לתיקונים, וכשזה לא עבד (בן זוגי האחרון היה מדען, לא איש עם יכולת טכנית) הייתי קורא לאיש מקצוע לכול דבר שנזקק לתיקון או להרכבה.

     פעם, חברה טובה שלי, דניז, מפיקת תיאטרון וכותבת בזכות עצמה, שיש לה יכולת טכנית גבוהה, החליטה לרפא אותי. היא קנתה לי ספינת פיראטים ענקית להרכבה עצמית והביאה לי אותה הביתה.

     "השתגעת!?" הזדעזעתי, "זה הפחד הכי גדול שלי! כשהייתי ילד הדוד שלי תמיד היה קונה לי ערכות להרכבה עצמית של מטוסים וספינות, ותמיד הייתי נכשל בזה!"

     "אל תדאג, אילן," חייכה אלי, "אעשה זאת איתך יחד."

     אבל זה לא קרה, ומקץ כמה שנים שבהן הערכה הזאת עמדה על אחד ממדפי הסלון בביתי, כתזכורת מתמדת לטכנופוביה שלי, פשוט מסרתי אותה למישהו.

     את הסיפור הזה אני מספר לתלמידי הכתיבה שלי, בעודי מלמד אותם על אודות הצל. "אנחנו מדחיקים אל תחום הצל לא רק התנהגויות בלתי רצויות, דחפים וכדומה, אלא גם דברים חיוביים כמו יצירתיות ומתנות נוספות," אני אומר להם, ואז מספר להם את הסיפור על הטכנופוביה שלי.

     למעשה, כשהייתי בן 14 עברתי מבחנים פסיכו-טכניים, שהיו אמורים לגלות מהן יכולותיי, ובהתאם – מה אני יכול ללמוד בבית הספר התיכון. אימא שלי הייתה מאושרת לשמוע, שאמנם, באופן בסיסי מתאים לי מאוד ללמוד לימודים הומאניים, אך שבורכתי גם ביכולת חשיבה מרחבית ומופשטת, וכי אוכל להיות מהנדס או ארכיטקט.

     היא מיד שלחה אותי עם אבא שלי להירשם בבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. אבל כאשר באנו לשם, וראיתי תלמידים מסתובבים עם סרגלי-טי מבצבצים להם מן התיק, ומשקפיים עבי-זגוגית על חוטמיהם, אמרתי להוריי שאני בחיים לא אלמד במקום הזה, ושממילא זה כבר מאוחר מדי מכדי לנסות לשנות את נתיב חיי, מפני שאני לא אהיה מהנדס, אלא סופר.

     נזכרתי בכול זאת היום. הבוקר, רגע לפני ערב יום כיפור, נסענו לקניות בכרמיאל. מלבד מוצרי החלב והעיתון לחג קניתי שם ארון שירות, כדי לאחסן בו את כלי העבודה של הגינה ושל הבריכה, לפני שיירד עליהם גשם וישחיתם.

     המחשבה הראשונה שלי הייתה לקרוא לחיים, ההנדימן של הקיבוץ, חבר יקר שהרכיב ועודנו מרכיב ומטפל בכול דבר טכני בבית ובחצר שלנו. אבל אז הייתה לי מחשבה שנייה. היום חופש, הילדים בבית, מדוע שלא אציע להם להרכיב את הארון הזה יחד?

     זה מה שעשיתי. הצעתי להם להרכיב אותו יחד. פתחתי את האריזה, שפכתי את כול החלקים מתוכה, פרשתי בפנינו את התרשים והוראות ההרכבה, והתחלנו להרכיב את הארון יחד.

     זה לא משהו שאני עושה. יש לי קושי קוגניטיבי 'לתרגם' תרשים לתלת-ממד. אבל הפעם התעקשתי. וכמעט הצלחתי, עד שנתקעתי ולא הצלחתי להבין מן התרשים מה עלי לעשות.

     אוקיי, אמרתי בלבי, אקרא לחיים כדי שיעזור לי שוב.

     אבל אז קרה משהו נפלא. בני דניאל, בן החמש וחצי, כידוע, שרגיל (כמו אחיו) לעבוד עם כלי עבודה כבר מגיל שנתיים, התבונן בערכת ההרכבה ואמר "אבא, אני יודע איך לתקן את זה. הנה!" – והוא צדק. ופתר את הבעיה.

     חגגנו את הצלחתנו בקריאות שמחה ובנשיקות, ואז סידרנו יחד את כל כלי העבודה בארון.

     אחר הצהריים הייתה לי הזדמנות נוספת להילחם בטכנופוביה שלי. בשל סיבה לא ברורה, גיליתי שאין מים זורמים בחצי מן הקומה הראשונה – שני תאי השירותים והכיורים לרחצת ידיים. ואז גם מכונת הכביסה סירבה לפעול.

     בדקתי את כול השיברים בבית. לשווא. המים לא שבו לזרום בצנרת. הלכתי לבדוק את לוח החשמל הראשי, אולי משהו גרם לקצר שעצר את זרימת המים (כן, אני יודע שאין קשר בין מים לבין חשמל, אבל ככה אני חושב על דברים כאלה…). אבל לא מצאתי את מקור הבעיה.

     "ילדים, אני באמת לא יודע למה אין מים בחצי מן הקומה הראשונה," אמרתי למיכאל ולדניאל, "אתם בטוחים שלא שיחקתם עם איזה שיבר?"

     "לא," ענו.

     ואז דניאל קפץ שוב.

     "אבא, אני יודע איפה זה!" קרא, והוביל אותי אל פינת המשחק שלהם בצד הבית, בחלק החצר המגודר, שבו עומד המנוע של מערכת החימום התת-רצפתית).

     הוא הראה לי על שיבר שבכלל לא ידעתי שהוא שם, ואכן, המנוף שלו היה סגור.

     פתחתי את המנוף – והמים שבו לזרום בבית.

     היום ערב יום הכיפורים. אני גאה לומר שהיום ניצחתי את הטכנופוביה שלי, גיליתי שוב את היכולות הטכניות המדהימות של דניאל (הילד לא מסתכל בכלל בהסברים. די לו בהעפת מבט על הדבר שצריך להרכיב או לסדר, והמוח שלו כבר מוצא את הפתרון), ואפילו קיימתי שיחת פיוס קצרה עם השכנים שהייתה לי עמם מחלוקת בנוגע לכלבים שלנו.

     אינני צם ואינני מתפלל במהלך יום הכיפורים. אני מאמין שעלי לעשות את המיטב שבי במשך כול יום בשנה, ושלאלוהים אין שום נגיעה בהרגלי התזונה שלי. אבל אני מודה לאל על שברא אותי כפי שאני, אני מודה לו על בניי, ובעיקר מודה לו על האפשרות שנתן לנו לצמוח באופן מתמיד מתוך אי-היכולות המדומות או האמתיות שלנו, הצער והכאב, ובעיקר – מתוך העושר והתסיסה המתמדת בתחום הצל שלנו. אמן.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

החתול, האריה והכבש (היום ה-52)

    אמש התקשר אלי אחי הצעיר. הוא ומשפחתו חוגגים את ערב ראש השנה אצל אחות אשתו, בהרדוף, סיפר לי. וכדי להימנע מנסיעה בחזרה לביתם בחושך, שאל אם יוכלו לישון אצלי.

    "כמובן!" קראתי, "ביתי הוא ביתכם. בואו וגם הישארו איתנו!"

     אחי אביב צעיר ממני בעשור. לו ולאשתו חגית יש שלושה ילדים. שראל, בתם הבכורה, העדיפה להישאר בבית. אבל בנם אורי ובתם כליל, הגדולה בשנה אחת בלבד מבניי, באו עמם אלינו. כך, אפוא, כאשר התעוררתי בבוקר, מיכאל ודניאל כבר שיחקו בחוץ עם בני דודיהם.

     נסעתי לדיר אל אסד כדי לקנות לחם וירקות לארוחת הבוקר, ואחריה אחי ויתר על תוכניותיו לנסוע לטייל עם משפחתו בגליל. תחת זאת, הילדים בילו ברחבי הקיבוץ ואביב, חגית ואני נהנינו מהזדמנות נדירה לשוחח בשקט.

     אחי סיפר לי כי לא מכבר פגש אשה נוצריה אדוקה, ששוחחה עמו על סמלי האריה והכבש כשני פניו של ישו, בנצרות. הוא דיבר גם על השקפתו על האלוהות והאמונה באל, ושאל אותי האם אני יודע משהו על הנצרות.

     "זה הנושא של הספר הבא שלי," חייכתי אליו, "היחסים בין היהדות לבין הנצרות במאה ה-17. אני קורא על כך ספרים רבים כעת."

     שוחחנו, ואז הלכו אחי וגיסתי לנוח, מנצלים את הזדמנות הפז לקרוא עיתון וספר. לי היו דברים אחרים על הראש. רוקנתי את בריכת השחייה, בכוונה לפרק ולארוז אותה עד הקיץ הבא, ואז לזרוע דשא בקרחת הדשא הענקית שיצרה בחצר. אחרי כן עישבתי את המדשאה כולה. מילאתי שק איזבל שלם בעשב שעקרתי מן הדשא.

     "אני זוכר כמה אהבת לעבוד בגינה כשהיית בנוער העובד והלומד," אמר לי אחי.

     הוא שימח אותי מאוד. לפתע עלה בי זיכרון ששכחתי לגמרי. כשהייתי מדריך בתנועה ורכז הקן ברמת השרון הקמתי גינת ירק בחצר הקן. האמנתי שבאמצעות עבודה בגינת הירק נוכל לחנך את חניכינו לערכי השיתוף, השיוויון וחשיבות העבודה.

     למגינת לבי, באותם ימים בדיוק נפתח הקאנטרי קלאב הפרטי של רמת השרון, גדר אל גדר עם קן התנועה שלנו, ומדי שבת הייתי צריך להיאבק עם החניכים, מנסה לשכנע אותם לעבוד בגן הירק התנועתי במקום לרוץ לקאנטרי קלאב.

     הפסדתי בקרב הזה. מבנה הקן שלנו נמכר, שוב אין בו פעילות תנועתית שוקקת כפי שהייתה בו לפנים – זה היה קן של 800 חניכים – בו התחנכו תחת ידיי, בין השאר, אלוף בן, קרן מור ויוני סער, שלומית ליקא ועוד רבים וטובים אחרים. אבל הקאנטרי קלאב של רמת השרון עוד עומד על תלו שם.

     ועם זאת, אני שבתי לעבודת השדה. מקץ ארבעים שנה של חיי עיר, שאותם ביליתי בעיקר בין ספרים, שבתי להיות חקלאי, אמנם באופן צנוע, בגן הירק הפרטי שלי. אבל זה ממלא אותי באושר מדי בוקר.

     בזמן שאחי וגיסתי קראו, ניקיתי את הבית וכתבתי את הכתיבה היומית שלי. הדמויות שלי הפתיעוני שוב. התחלתי את הכתיבה בחושבי על האופן שבו הגיבור שלי מסתגר בחדרו, כדי לקרוא. ראיתי את כעסה של אשתו על כך. איך היא מנסה להניא אותו מקריאה, ומגלה, ממש כבדרך-אגב, שהדבר היחיד המחרידו מרבצו הוא כאשר בתם בת השלוש נפגעת.

     מתוך גילוי זה בצבץ סיפור אפל. הקלדתי אותו במהירות הבזק, וכשסיימתי לספרו, התבוננתי בעצמי נדהם. לא היה לי מושג שהספר שאני כותב יתפוס כיוון כזה.

     זהו קסמה של הכתיבה. אתה יושב מדי יום בלי שמץ מושג מה הולך להיכתב דרכך. לעתים יש לך משפט פתיחה, לעתים רק תמונה בדמיון. אבל אם אתה יושב וכותב מבלי לצנזר את עצמך, מבלי לשאול מדוע הדמות שלך עושה כך או אחרת, סיפור הולך ונגלה מבין קפליו, בין ידיך.

*

     בצהריים נסעתי שוב לכפר, הפעם כדי לקנות חומוס ובשר לברבקיו. מיכאל העדיף להישאר עם האורחים, כך שנסעתי רק עם דניאל. זה היה אירוע מיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר, שדניאל ואני בילינו בה זמן איכות יחד, מבלעדי אחיו. ככה נראים חייהם של תאומים לאב יחיד. הם בקושי מוצאים זמן איכות לעצמם עם אביהם.

     דניאל נכנס למכונית יחף. אז כשהגענו לקצב ולמסעדת החומוס בכפר הייתי צריך להרימו על ידיי, שלא יכווה את כפות רגליו מן האספלט החם. כך התחבקו והתנשקנו הרבה, והוא מאוד נהנה מזה – וביקש שאקנה לו ארטיק.

     הצעתי לו שיבחר ארטיקים לכול האורחים. הוא הסכים, בתנאי אחד – שלא אגלה להם זאת. שזה יהיה הסוד שלו, שזו תהיה הפתעתו המתוקה להם.

     כשהגענו לתובל דניאל נכנס הביתה עם בליטה גדולה מתחת לחולצתו.

     "תראו, דניאל בהיריון!" צהלתי, וניצלתי את רגעי הסחת הדעת הללו כדי להטמין את הארטיקים במקפיא.

     אחרי ארוחת הצהריים הילדים יצאו שוב החוצה ולקחו איתם את גילון, החתול הג'ינג'י של מיכאל. מתוך היסח דעת שכחו אותו ברחוב אחר, ושבו הביתה. משגילה מיכאל כי חתולו אבד פרץ בבכי.

     יצאתי איתו החוצה כדי לחפש אחר החתול, אך לשווא.

     "אל תדאג, מיכאל, אני בטוח שהוא יחזור הביתה," ניסיתי לנחמו, "ואם לא, אחר הצהריים אצא לחפשו שוב."

מיכאל נרדם בחמש וחצי, ועודנו ישן. דניאל התעורר משנת הצהריים המאוד מאוחרת שלו, ושנינו יצאנו לחפש אחר החתול. דניאל הוא זה שמצא אותו, ואז מיהרנו הביתה ועלינו למעלה, לחדר הילדים, רכנתי מעל אזנו של מיכאל הישן, סיפרתי לו שאחיו מצא את גילון והנחנו אותו על ידו, שישמע את גרגוריו.

     כשירדנו למטה דניאל ביקש ממני שנעשה משהו יחד. הצעתי לו לאפות יחד עוגה. הוא לא רצה, אבל ביקש לנקות את מכונת הקפה שלי.

     "תמיד כשמבקשים ממני בגן לרחוץ כלים אני עושה את זה. אני מומחה בזה," סיפר לי בגאווה, ואז ניקה בכוחות עצמו את חלקיה הנשלפים של מכונת הקפה.

     שיבחתי אותו על כך, וחיבקתיו שוב. הצעתי שאקרא רק לו סיפור. הוא בחר ספר, ואז קראתי לו אותו וישבתי ליד מיטתו עד שנרדם.

     אני יושב ליד שולחן עבודתי לראשונה מאז ליל אמש. סחוט אבל מסופק. השגתי הרבה היום, במיוחד עם דניאל, ואני מאוד שמח בכך.

     רק 35 יום נותרו עד לסיום הקמפיין שלי לגיוס המונים. פתחתי אותו כדי לקנות לעצמי בעזרתכם עוד זמן כתיבה. כאשר אתה אב יחיד לתאומים, שחייב לפרנס את בניו, הזמן שווה כסף, וכאשר העבודה והיצירה מתחרות ביניהן על הזמן, העבודה תמיד גוברת. כול סכום של כסף שתוסיפו לטובת הקמפיין יקנה לי את המתנה רבת הערך – זמן כתיבה. תודה לכם ולכן על תמיכתכם/ן.

     ושנה טובה.

 

טלפתיה, והפרשות של חתולים (היום ה-51)

     התופעה הכי בולטת שאתה נפגש בה, בשובך אל הבית אחרי שני ימי חופשה, היא הריח העז של הפרשות חתולים. הריח עולה מארגז הצרכים שלהם, אבל מתפשט בחלל. לכן, ברגע שהגענו הביתה היה עלי להעלות כל ילד ישן בידיי אל המיטה, לפרוק את המכונית – ואז לנקות את ארגז הצרכים של החתולים, שלא יסריח את הבית יותר מכפי שכבר עשה כן בהיעדרנו ממנו.

     כעת כמעט אחת וחצי לפנות בוקר, בערב ראש השנה. עזבנו את בית אבי בשעה 21.30. הגענו הנה קרוב לחצות. הייתי חייב לעשות שתי עצירות בדרך, כדי להילחם בעייפות שלי.

     הדבר השני שתפס את תשומת ליבי היום היה יכולותיי הטלפתיות. הם נהיו כה מובחנות עד שלא יכולתי לפספס אותן. הבוקר, אחרי ביקור קצר במכון הכושר הישן שלי, במהלכו הילדים היו שוב אצל אילנה, לקחתי אותם מביתה אל החנות של איציק, טכנאי מכונת הכתיבה שלי, כדי לאסוף ממנו את המכונה המתוקנת, ואז נסענו לדיזנגוף סנטר. רציתי שהילדים יהנו ממנעמי העיר שעזבו לפני פחות משנה.

     נכנסנו ל'טויס אר אס.' אבא שלי נתן לכול אחד מנכדיו 100 שקלים כמתנת חג, אז היה להם תקציב לקנות בו משהו לעצמם. מיכאל בחר רובוט שהופך למכונית. דניאל העדיף מכונית משטרה גדולה, שעושה אורות וקולות, וגם נוסעת בכוחות עצמה. אני הוספתי על זה קלפי משחק רגילים, כדי שנוכל לשחק יחד ב'מלחמה.'

     בעודנו יוצאים מן החניון בסנטר חשבתי פתאום על האקס האחרון שלי. הייתה לי הרגשה חזקה שעלי להתקשר אליו. ומכיוון שאני משתדל על פי רוב להקשיב לאינטואיציה שלי, כך עשיתי. אמרתי לו שכרגע יצאנו מהדיזנגוף סנטר. "אבל הרי זה בדיוק איפה שאני נמצא עכשיו, בסופרמרקט בתוך הדיזנגוף סנטר. יכולנו להיפגש," ענה לי.

     "טוב לדעת שהקשר הטלפתי בינינו עוד עובד," חייכתי אל הדיבורית.

     בירכנו איש את רעהו בשנה טובה ואנחנו המשכנו בסניעה אל בית סבא. ממש בפנייה מצומת הכפר הירוק שמאלה לתוך רמת השרון חשבתי פתאום על מיכל, בת המחזור שלי. לאחרונה הביעה רצון לפגוש בילדים, שהפעם האחרונה שראתה אותם הייתה כשהיו בני שנתיים.

     באותו רגע שבו חשבתי עליה, קיבלתי ממנה הודעת ס.מ.ס עם ברכת שנה טובה.

     זה היה כול כך מדהים עד שמיד התקשרתי אליה. היא שמחה מאוד והזמינה אותנו אל ביתה. המדהים הוא, שהיא גרה בבניין הראשון ברחוב סוקולוב, מצד ימין של הכביש. עמדנו ממש במרחק כמה מטרים ממנה.

     עלינו אליה לביקור קצר, ומיכאל ודניאל זכו מידיה במתנות מיוחדות – רובוט ענק, ורובוטט דינוזאור. רק שהיו חסרות להן בטריות.

     נסענו מיד לחנות החשמל בשדרות וייצמן. אני מכיר את החנות הזאת מזה חמישים שנה. ולא בכדי. בנצי, בעליה, היה חבר קרוב של הוריי, ואנו וילדיהם היינו משחקים יחד כשהיינו ילדים.

     נכנסנו פנימה. בנצי ישב שם. "שלום, רציתי לקנות סוללות לרובוטים האלה," אמרתי לבנצי. היא התבונן בי ולא קלט דבר. רק לקח לידיו מברג והחל לפרק את בתי הסוללות בשני הרובוטים.

     "בנצי, אתה ודאי לא זוכר אותי," חייכתי אליו, והוא הרים אלי את עיניו, "אבל אני אילן שיינפלד."

     הוא כמעט התעלף.

    "לא הייתי מזהה אותך בשום פנים ואופן," אמר. "לפעמים אני פוגש באבא שלך ברחוב."

     שהינו שם זמן מה. הדינוזאור עובד. הרובוט השני מקולקל. אבל אולי מישהו בתובל יידע לתקן אותו.

     נסענו לבית של סבא. אחר הצהריים ישבתי בחצר של אבא וחשבתי על השכונה הזאת, שכונת ילדותי, שחייתי בה 21 שנה. יש משהו חזק מאוד באינטימיות שבה. בקרבה בין בתיה, שרובם נבנו על ידי פליטים מאותה עיירה באוקראינה. נובוסליץ.

     אחרי שעזבתי את בית הורי גרתי 36 שנים בנוה צדק, שבתיה חולקים קיר בית אחד עם רעהו. כלומר, גם בה הארכיטקטורה מכתיבה אינטימיות, אבל היא תוצאה של ההכרח להגן על ארבע שורות הבתים הראשונות של תל אביב מפני מסתננים ערבים.

     וכעת אנו גרים בתובל, בקהילה קטנה של כ-300 איש. אמנם, יש מרחב בין הבתים, אבל הבתים לא מגודרים, מפני שרוב החברים כאן מאמינים בשיתוף, בתנועה חופשית במרחב הציבורי ובקירבה בינאישית.

     השבוע החלטתי לגדר את הגדר שלי, בשל הכלבה שלי והכלבים האחרים. אבל עלי עוד להרהר על כך. לחשוב אם הדבר הזה באמת נכון לי. הרי תמיד שמחתי לחיות כאדם פרטי, אבל כזה המחובר לקהילה או לקבוצה.

     אני מאמין שזוהי תמצית הווייתו של סופר. הוא תמיד חי בפנים הקהילה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת. הוא מוכרח את הקהילה כעוגן, כבסיס איתן וכשדה מחקר. אבל בו-בזמן הוא זקוק לפרטיות שלו, לזמן כתיבה רב, המוקדש לעבודתו כצופה בקהילה וכעד שלה.

     שתהיה לכם שנה נפלאה.

     נותרו לי רק עוד 35 ימים לסיום קפיין גיוס ההמונים שלי. אשמח אם תתמכו בו, ואם תשתפו אותו עם אחרים.

     תודה וחג שמח.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

 

כתבו כשאתם עייפים (היום ה-41)

גילון.jpg
תכירו, זה גילון, אחד משני החתולים שלנו. הוא התעקש לשבת בחיקי הערב, בזמן הכתיבה.

     אל אלוהים, אני כול כך עייף. כרגע סיימתי לכתוב את 1000 המילים היומיות ברומאן שלי, והייתי כול כך מותש בעשותי כן, עד שהתחלתי במונולוג פנימי על יכולת הזכירה של העץ ושל האבן. אבל מתחת לזה צצה סצנה אחרת לגמרי, סצנה מרכזית, האירוע המחולל ברומאן הבא שלי.

     כבר מזמן קראתי באחד מספרי ההדרכה לכתיבה, שסופר צריך לכתוב כשהוא עייף. אבל זוהי הפעם הראשונה שאני עושה כן מתוך ידיעה, ועם אפס אנרגיה. עשיתי והצלחתי. כעת אני יכול לכתוב את הכתיבה השלישית שלי היום – הפוסט היומי.

     הבוקר החל באימון בחדר הכושר הקהילתי. אחרי ארוחת הבוקר לא הייתה לי ברירה אלא לשבת ולערוך באחד משני הספרים שהתחייבתי לעורכם, בעבור פרנסה. ערכתי תשעה עמודים, שני פרקים. זה לקח לי שלוש שעות, אחריהן לא יכולתי לעשות דבר מלבד כתיבת אי-מיילים והתקשרויות טלפוניות.

     היה לי הרבה על הראש. צלצלתי לכול חברות האשראי, כדי לדעת מראש מה הסכומים המדויקים של החיובים הקרובים, ואחרי כן קבעתי בדיקת אק"ג למיכאל. לאחרונה הוא התלונן על כאבים בחזה, ולקחתי את זה ברצינות רבה. הלכנו לרופא הילדים. הוא בדק אותו ואמר שיש לו איוושה קלה בלב. שזה נורמאלי, של-50% מן הילדים יש את זה, אבל שכדאי שאקח אותו לקרדיולוג. אז הבוקר קבעתי תור למיכאל לקרדיולוג בחיפה, ליום רביעי, והיה עלי לקחתו מקודם לכן לבדיקת אק"ג.

     זה מה שעשינו אחר הצהריים. הוצאתי את הילדים מן הגן מוקדם, בשעה שתיים, כדי שינוחו לפני שנרד לכרמיאל. ניסיתי לישון, אבל לא ממש הצלחתי, בשל טרקטור שעבד מחוץ לבית שלנו, מיישר את שולי הכביש לקראת סלילת מדרכות.

     ירדתי למטה ונסענו לכרמיאל. אחרי הבדיקה ניגשנו לחנות ספורט בעיר לקבל בעבורם נעלי ספורט חדשות, לאימון הכדורגל השבועי החדש שלהם, ואז לקנות לי תרופות ב'סופר פארם,' אמפולות נגד פרעושים לכלבה ולחתולים ב'עולם של חיות' וגדר פנימית לבית, כדי שהכלבה לא תוכל לעלות למעלה ולהטיל את צרכיה בין חדרי המגורים. סיימנו את אחר הצהריים העסוק הזה בישיבה ב'קפה גרג,' שם חלקנו יחד פרוסת עוגת שוקולד חמה עם קצפת וגלידה.

     חזרנו הביתה. אכלנו ארוחת ערב, עשינו מקלחת והקראנו שתי אגדות קצרות מקובץ אגדות של האחים גרים. דניאל נרדם מיד. מיכאל נשאר לדבר איתי. שאלתי אותו איך היה היום שלו. הוא אמר שנהנה מחלק ממנו ומחלק לא.

     "ממה נהנית וממה לא?" חקרתי.

     "נהניתי מהבדיקה, מקניית הנעליים ומעוגת השוקולד," השיב לי, "לא נהניתי בסופר פארם, בהום סנטר ובחנות החיות, כי לא הסכמת לקנות לנו מסטיק וחטיפים."

     "אבל בסוף הפתעתי אתכם בעוגת שוקולד חמה עם הפתעות," חייכתי אליו.

     מיכאל חייך אף הוא.

     "אבא, אני משתדל מאוד בימים האחרונים לא לבוא לישון במיטה שלך," הוא אמר, "אבל זה מאוד קשה לי, לישון לבד במיטה שלי."

     "מיכאל, לא הצלחתי לישון היום בצהריים ואני מוכרח לישון בלילה," השבתי לו. "בכול פעם שאתם מתגנבים למיטה שלי אתם מעירים אותי ואני לא יכול לישון."

     "זה דניאל, הוא דוחף אותי מתוך שינה, ואז אני דוחף אותך."

     "אני יודע שדניאל זז הרבה בשנתו בלילה. אבל זה לא משנה מי אחראי לזה שאתם מעירים אותי," עניתי לו, "העובדה היא שאני לא יכול לישון כשאתם במיטה שלי."

     נישקתי אותו, ואז שקע אף הוא בשנתו.

     כעת אתם יכולים להבין מדוע אני כול כך עייף, ומדוע איחרתי כול כך לכתוב היום.

     זו מציאות חיי כרגע, זו הסיבה שפתחתי בקמפיין לגיוס המונים. אם אתם רוצים להושיט לי יד בזה, אתם יכולים להיכנס ולתרום בקמפיין שלי, וגם לזכות בתמורה הולמת. רק הזדרזו. מחצית מזמן הקמפיין שלי כבר חלפה, ועד כה אספתי רק כעשירית מן הסכום הדרוש לי, כדי להתפנות במלואי לכתיבת הספר הבא וזה שאחריו.

     תודה, ולילה טוב,

     אילן.

 

קופסאות (היום ה-31)

פארק הירדן2

      אתמול היה יום החומרים, היום היה יום הקופסאות. כשהתעוררתי אחר הצהריים וירדתי למטה מצאתי את הבית מלא בקופסאות. כול מיני סוגים של קופסאות: קרטוני ביצים, חבילות קפה ריקות, אריזות של סבון, חלב ומכשירי חשמל. הילדים ניצלו את 'זמן השקט' שלהם  – רצועת הזמן שבה אני ישן והם אינם חייבים לישון בה, אבל חייבים להתרחק מחשמל ומאש, מהטרמפולינה ומבריכת השחייה – כדי לאסוף כל מיני סוגים של קופסאות בפינת המיחזור של הקיבוץ, ולהביאן הביתה.

     ואם בכך אין די, הם גם שפכו כוס מים שלמה על הארץ ולא טרחו לנגב אחריהם. להפך, הם דרכו בה והפכו את המים לשלולית של בוץ.

     זה היה היום האחרון של חופשתם, ובילינו בו היטב. בבוקר נסעתי איתם לשמורת הטבע פארק הירדן, שם היה לנו כיף. טבלנו במי הנהר הקרים ועשינו פיקניק של פירות מתחת לחופת קני סוף. אבל להתעורר לבלגן הזה, זה באמת היה נורא.

     הפעם הבאתי אותם לנקות את הבית. לא רק לאסוף את הקופסאות ולהשיבן למקום שבאו ממנו, אלא גם לשטוף את הרצפות. מזל שיש לנו מגב פלא, שהקל עליהם לעשות זאת. רק כשהבית היה נקי הם יצאו שוב לשחק עם חבריהם, ואני זיהיתי את הזדמנות הזהב לכתוב. מיהרתי להוציא אל החצר את מכונת הכתיבה שלי, התיישבתי והקלדתי עליה בשצף-קצף את סיפור אחותו של הגיבור שלי.

     חתיכת אישה צעירה לא צפויה, זאתי. בגדה בבעלה בזה ששכבה עם שני אחים יחד. בשלישיה.

     יכולתי לשמוע איך היא מייבבת בפני הכומר שלה, ואת מילותיו החמות והנדיבות אליה. יכולתי להרגיש את הרוחות מאחורי גווי, מספרות לי את סיפורה.

     ואז מיכאל חזר הביתה עם שתי חברותיו, והכול נעלם באחת.

פארק הירדן1

     הבנים בילו היטב בכיכר הרוח הערב. הכיכר היא נקודת המפגש המרכזית של הקהילה, שם כול הילדים משחקים יחד. אחד השכנים השאיל להם את העפיפון של בתו, חברתם מן הגן, והם העיפו אותו בשמים.

     אכלנו ארוחת ערב, התקלחנו ואז הקראתי להם את הסיפור על שתים עשרה הנסיכות הרוקדות. עד שנרדמו עשיתי מדיטציה על הארץ, בין מיטותיהם. כשנרדמו ירדתי למטה, לפגישה חפוזה עם חבר – ולכתוב.

     מחר ה-1 בספטמבר, תודה לאל, היום הראשון בשנת הלימודים החדשה שלהם בגן. זהו גם יום הוראה בעבורי. כך שאביא אותם אל הגן כמה דקות לפני שמונה, ואז אמהר למכללת כנרת, לפגוש בה את תלמידיי, שלא התראינו שבועיים.

     הצלחתי לגנוב היום קצת פחות מחצי שעה כדי לכתוב. אם אתם רוצים לעזור לי להשיג לעצמי קצת יותר זמן כתיבה מדי יום, כדי שאוכל לכתוב את שלושת הרומאנים הבאים שלי, היכנסו לקמפיין גיוס ההמונים ותמכו בי.

     וכמובן, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה אצלכם.

     תודה, ושבת שלום.