לחתור בתוך ים של עצבות.

ישנם ימים, שבהם אפשר רק להתקדם צעד אחר צעד, לסמן וי על כול פעולה שביצעת, רק כדי לדעת שחצית את היום, שריצית אותו, כמו שמרצים עונש.

כזה הוא, בעבורי, היום הזה, שהחל עם העצבות שקמתי איתה בבוקר, בשל דקירתם של חברי קהילתי בידי קנאי יהודי במצעד הגאווה בירושלים אמש, והמשיך אל תוך זוועת רציחתו של הפעוט עלי דוואבשה בכפר דומא, בידי קנאים יהודים, כמה שעות אחרי כן.

כששמעתי בחדשות על מותו של הפעוט הזה, עלו בי שורתו של ביאליק, "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן," ומיד אחריה השורה "תינוק לא הורגים פעמיים," של דליה רביקוביץ'. חשבתי על השורות האלה ושתקתי. שום שורת שיר לא יכולה להתמודד עם שריפתו של תינוק בן שנתיים בעודו חי. ולא משנה מאיזה עם או מוצא הוא. שום שורת טקסט גם לא עצרה מפשע שנאה כזה להתקיים.


אקטואליה 2אקטואליה 3נכנסתי אל היום הזה כמו אל עונש. קיימתי פרוצדורות. מכון כושר, מסיבת סיום של הילדים בגן, עוף ותפוחי אדמה בתנור לכול המשפחה, תליית כביסה, שאיבת אבק מן המיטה ומן הרכב, רחיצת הרכב החדש, מקלחות, בגדי שבת. עשיתי הכול, בחוסר נשימה, ולא בשל הלחות הרבה או בשל הבל החום, אלא בשל העצבות התהומית שהלכה והתגברה בי. עצבות למול החשיכה.

אומרים על ימים כאלה שהם ימים של חושך. אמנם, אנחנו בעיצומו של קיץ לוהט. אך אל תתנו לסנוורי השמש להטעות אתכם. אנחנו שרויים בתוך חשיכה גמורה. ההסתה המצטברת, מאז הבחירות ועד הנה, של חברי "הבית היהודי" נגד הקהילה הלהט"בית, השיסוי של פמיניסטיות רדיקליות נגד הומוסקסואלים, שבחרו להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, אמירתו של חה"כ מוטי יוגב, לפיה יש לעלות בדי-9 על בית המשפט העליון, הקמפיין של תנועת לה"בה נגד האבות הגאים וילדיהם, שחרורו מן הכלא של ישי שליסל, שלושה שבועות בלבד לפני מצעד הגאווה בירושלים, ללא הגבלת תנועתו ערב המצעד, וכעת רציחתו של התינוק עלי דוואבשה והרס חייו וביתו וחיי משפחתו, כל אלה מבטאים את פניו של החושך הזה. שעוד יילך ויגבר, לאסוננו.

בזמנים כאלה קורים שני דברים. או שמנהיג נהפך לדיקטטור, נוטל את רסן השלטון לידיו ומוחץ כל תופעה החורגת מן הסדר הטוב, בעיקר כזו המסכנת את משטרו, או שהמדינה מחליטה לרסן בצורה חריפה, באמצעות זרועות החקיקה והאכיפה שלה, כל גילוי של הסתה או של אלימות. אבל הן בשל השפל המוסרי שהמשטרה מצויה בו כעת, ושבירת שדרת הפיקוד שלה בגינו, והן בשל התנהלותו של ראש ממשלת ישראל, שמצד אחד מגנה אלימות ומצד שני מעניק פרס למחולליה, על ידי הפשרת תוכניות בנייה בבית אל שעות ספורות אחרי הריסת בתי המריבה בה, או קורא לשיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב אך עוצר העברת חוק לשיוויון זכויות בנישואין – כל אלה מחריפים בי את התחושה, שהחושך הזה לא ידעך. שהוא כאן כדי להישאר. להחריף.

וזהו בדיוק הזמן שבו עמים ואומות ומדינות מתפוררים.

הלוואי ואשגה בזה.

הלוואי ונתעשת בעצם הימים האלה, ונבין כי כך פשוט אי אפשר להמשיך.

אך זוהי תקווה קלושה, דועכת.

אינני יכול לקום וללכת מכאן. זוהי מולדתי, אלה הם חיי. לכן, כמו רבים אחרים, אני משפיל את עיניי לעפר, עוטף את עצמי בצער ומנסה להמשיך. לקום מחר, לעבור שגרת יום, לקוות שיבוא גם יום המחרת.

אבל איזה מין קיום הוא זה. אילו מין חיים הם אלה. כמה עלוב הדבר.

אינני פוליטיקאי או מדינאי, גם לא איש צבא. אני אדם עם עט ביד. אבל שום שורה לא יכולה לשנות כאן דבר. רק מעשים. השאלה היא, אם ישראל תמצא בתוכה את הכוחות כדי לעצור את האלימות ואת השינאה בתוכה, או תמשיך להידרדר, עד כדי כך שלא ניתן יהיה לחיות בה עוד.

כרגע, העתיד נראה שחור.

מודעות פרסומת

השמאל והאפרטהייד – מחשבות אחרי כנס החירום של האמנים בצוותא

אתמול הייתי בכנס החירום של האמנים במועדון "צוותא" בתל אביב. הרגשתי חובה להיות שם, מפני שכאשר שרת התרבות לימור לבנת מודיעה כי תבחן מחדש את הקריטריונים למתן תמיכה למוסדות תרבות, על פי נכונות אמנים להופיע בשטחים הכבושים, וכי תייסד פרס ליצירה הציונית; וכאשר הודעה זו מלווה בהתפטרות דרמטית, מסיבות אישיות, של ראש מנהל התרבות, שהיה איש מנהל תרבות מעולה ואהוד בקרב כל מוסדות התרבות, אכן ראוי להקים קול זעקה, ולדרוש מן השרה לעצור מיד את מעשיה וגם להשיב את יד ימינה, צח גרניט, לתפקידו.

אבל ככל שהתקדם הכנס, וחבריי מקרב האמנים עלו על הבמה ודיברו, יותר ויותר הבנתי שאין מקומי שם. לבסוף קמתי ויצאתי החוצה.

בעבורי, מי שדיברו שם דברי טעם, דברים מאוזנים, היו דליה שימקו ורגב לוי. הם גם היחידים שדבריהם לא צוטטו בידיעות שהופיעו לאחר מכן בעיתונים. מה שהופיע בתקשורת הייתה קריאתו של דביר בנדק לשרת התרבות להתפטר, – ברוב המקרים לא הזכירו שגם נימק את דבריו בנתונים חשובים וכואבים, על תקציב התרבות – ודברים חריפים שאמרו אחרים בנוגע לכיבוש.

ככל חבריי שנכחו באולם, אני מתנגד לכיבוש. תמיד התנגדתי אליו, ואני מאמין שהדרך היחידה להשכין כאן שלום כרוכה בקץ הכיבוש. אבל אינני חושב שראוי או אפשר להשיב את כל השטחים הכבושים לידי הפלסטינים, כשם שאי אפשר להשיב להם את ירושלים ויפו ותל אביב, עכו ולוד וערים נוספות. כל תכנית שלום תצטרך לכלול גושי התיישבות, שיישארו בשטחים הכבושים, ותמורתם יקבלו הפלסטינים אדמות אחרות. לכן, בין השאר, התנגדתי לחרם על אריאל.

אך אי הנוחות שלי אתמול נבעה מעניין אחר. מן השימוש שעשו חלק מן הדוברים בלקסיקון האפרטהייד. בשנים האחרונות, מאז התפתחו לימודי המגדר והמיעוט באקדמיה במערב, סיגלו לעצמם אנשי השמאל את השימוש בלקסיקון האנטי קולוניאליסטי. מטבעות לשון כמו 'אפרטהייד,' 'קולוניות' וכדומה, הפכו לשגרת לשון בעבור מי שמבקשים לשלול את הלגיטימיות של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ברחבי תבל, ולחרדתי השתרשו גם בלשון השמאל הישראלי.

האפרטהייד, מדיניות ההפרדה בין לבנים לשחורים, הייתה שיטת שלטון וחיים חשוכה, בדרום אפריקה, בשנים 1948-1994. היא הייתה מבוססת על תפיסה גזענית, המבחינה בין בני אדם שחורים ללבנים, ומאמינה שהשחורים הם בני גזע נחות מזה של אדוניהם. תפיסה זו התוותה חוקים המפרידים את אזורי המחייה ואת הזכויות בין בני גזעים שונים באותה יבשת, יצרה מערכת ענישה מתאימה ובנתה את המציאות בהתאם.

שלטון הכיבוש של ישראל בשטחים הוא צרה חולה. הוא מעמיק ומחריף את שנאת ישראל בקרב העולם כולו, והפלסטינים בפרט, הוא הורס את נפשות החיילים הנשלחים על ידינו להשליט שם סדר, מכרסם בערכיה של החברה הישראלית ומסיט חלק ניכר מכלכלתה ומתקציבה למימון עוולה, ממון שיכול היה לשנות לגמרי את מצבה החברתי-כלכלי של החברה הישראלית.

אבל הוא איננו שלטון אפרטהייד. הוא נובע מרהבתנות הגנרלים אחרי מלחמת ששת הימים, ומקוצר הראות של המדינאים. הוא הפך למצב קבוע בשל הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים על נחלתם, והוא כרוך בהרבה חשד, דעות קדומות ופחד. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו מבוסס או נובע מתפיסת עולם, הגורסת כי הערבי הפלסטיני הוא נחות, בשל מוצאו ובשל גזעו, וכי על כן יש להפריד בינו לבין הישראלים הלבנים הנאורים.

מי שעושה שימוש בלקסיקון האפרטהייד משמיט את הלגיטימיות מתחת לשורשי קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה לנארטיב האנטישמי, שהפלסטינים ומדינות ערביות אחרות שיווקו בהצלחה יתרה בחוגים האינטלקטואליים והתקשורתיים במערב. כאשר ישראל סללה כבישים נפרדים להתנחלויות, כאשר הקימה את גדר ההפרדה, עשתה כן כדי למנוע פיגועי טרור רצחניים, כאלה שהתרחשו בתכיפות רבה ומדממת בשנות האלפיים, לא כדי לשלול מן הפלסטינים זכויות אדם.

בד-בבד עם הגנתה על אזרחיה, מדינת ישראל הציעה לפלסטינים, בשיחות של אהוד ברק עימם וגם של אהוד אולמרט, הצעות מרחיקות לכת, שיכולות היו להביא לסיום הכיבוש ולשינוי פני המציאות במזרח התיכון. אריאל שרון, בהתנתקות, השיב להם את גוש קטיף ורצועת עזה, ותחת אשר יהפכו אותה לאזור סחר בינלאומי פורח הסבו את חורבות גוש קטיף לעמדות ירי על ישובי הדרום. הדברים הללו מראים את הנחיצות בקיומה של גדר ההפרדה, ואפילו בהפרדת כבישים. בעיניי די בהצלת חייה של משפחה אחת, אפילו היא משפחת מתנחלים, שאינני מסכים עם התיישבותה במקום שהיא גרה בו, כדי להצדיק זאת. היזכרו ביתומיה של המשפחה הגדולה שנהרגה לא מכבר בפיגוע ירי שם. אני לא יודע מה אתכם. ליבי שתת מצער עליהם.

ובזה, אדגיש, אינני מצדיק או מקבל את התנהלותם של המתנחלים הקיצוניים, על פי מדיניות 'תג מחיר,' ושל נוער הגבעות. מקומם של אלה בכלא.

אבל, רק כאשר יבינו הפלסטינים שהדרך היחידה לשלום היא דרך הפשרה, יישבו עם ממשלת ישראל ויסכמו איתה את תוכנית השלום, או אז ניתן יהיה להחליט יחד על אילו מנגנוני ביטחון ניתן לוותר ועל אילו יש הכרח לשמור, וודאי לי, שיהיה רוב בקרב אזרחי ישראל שישמחו לוותר על השטחים הכבושים, גם במחיר הכואב של עקירת ישובים, למען שלום. אבל מצב כזה לא יגיע, אם השיח האנטישמי, הרווח במערב ולצערי גם בחלק מן השמאל בישראל, ורואה בישראל מדינת אפרטהייד, יימשך. הוא יביא רק להתכנסות הישראלים בתוך חרדתם, ינציח את הקיטוב הפוליטי בארץ וימנע פתרון צודק לשני העמים.

אסיים במה שהתחלתי בו. לימור לבנת היא אישה חריפת שכל ובעלת יכולות רבות. אני מקווה שכתוצאה מן השיח המתפתח בציבור, על ידי אמנים יחידים וקבוצות אמנים, תבין כי טעתה בדרך שבחרה בה, לבטא את מחאתה על חרם האמנים על אריאל. מוטב שתעצור מיד את מה שהחלה בו, מפני שאם תמשיך במעשה הזה, תדרדר את החברה הישראלית לתהומות חשוכים, שיקשה עלינו להיחלץ מהם. לעומת זאת, אם תחכם ותעודד פתיחות ודיאלוג בין חלקי הציבור, ובתוכו גם האמנים, אם תהיה מסוגלת להכיל דעות שונות, וגם לעמוד מאחרי יוצרי התרבות, כמי שמייצרים ומייצגים דעות שונות, תעשה הרבה לשימור החברה הישראלית ותרבותה, וגם לתרבות הדיאלוג בה.

בלי הקשבה, בלי דיאלוג ובלי פתיחות לדעות שונות, נהיה אבודים.