זמן איכות של תאומים. וגם – המלך עם 11 הביצים.

     פעם, לפני שנים רבות, שוחחתי עם פרופ' רוחמה מרטון על הדיכאון שלי. סיפרתי לה, שיש לי דיכאון עונתי. בחורף, ברור, האור פוחת. אבל בקיץ, דחילק, למה בקיץ? היא חייכה אלי מבעד לשפופרת הטלפון, ואמרה לי, "אה, בוודאי, יש לך בדואיזם."

     "בדואיזם? מה זה בדואיזם?" שאלתי.

     "דיכאון קיץ. יש דבר כזה," אמרה לי.

     אז הנה הקיץ הגיע, ועמו הדיכאון. כבר עשרה ימים אני מסתובב כמו קליפה של עצמי. חי, מתפקד כרגיל, אפילו מחייך. אבל בפנים כאב פיסי, כאב הדיכאון. מין תחושת התמוטטות פנימית, שאין לה מרפא, חוץ מחצי כוס יין פה ושם, או חצי קסנקס. ואת זה אני לא מרשה לעצמי כמעט, בהיותי הורה יחיד. זה יעבור. זה תמיד עובר. אבל זה הופך כול דבר שאני עושה בחיים, כול הליכה ברחוב, כול ניקיון בבית, כול הקלדה, כול דבר, להרבה יותר קשה. הנה שני שירים, שכתבתי על זה בעונה קודמת, ונדפסו בספרי 'ספר התמורה':

הפציינט

 

הַאִם יוּכְלוּ נִגּוּנֶיךָ הַיְשָׁנִים לְנַחֲמֵנִי

גַּם כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל  כָּךְ, אֲנִי תּוֹהֶה,

מִתְפַּתֵּל מֵרֹב כְּאֵב בִּלְפִיתַת הַדִּכָּאוֹן,

לָכוּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד אֶעֱשֶׂה

וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ וְאֶתְאַפֵּק מִלְּקִיחַת הַכַּדּוּרִים.

 

הַיַּיִן שֶׁלָּגַמְתִּי בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם כְּבָר נִמְסַךְ

בַּשֶּׁתֶן. מָסַךְ הַשִּׁכְרוּת הַדַּק עָלָה מֵעַל הָעֶצֶב

הֶעָמֹק הַזֶּה, שֶׁאֲנִי שׁוֹקֵעַ בּוֹ כְּמוֹ בְּבִצַּת יָגוֹן.

יָפֶה אַתָּה מְכַנֵּר, כָּל צְלִיל מֻכָּר נִשְׁמָע

בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁהוּא אָמוּר לִהְיוֹת. כָּל בִּטּוּי

יוֹצֵא מִתַּחַת לְקַשְׁתְּךָ כְּמוֹ מִשְׁפָּט. אֲבָל אֲנִי

 

נָתַתִּי אֶת עַצְמִי לְטֶרֶף בִּידֵי תַּהְפּוּכוֹת הַחֹרֶף. לִזְלִיגַת

הַסֶּרוֹטוֹנִין. כְּמוֹ רוֹצֵחַ מְאֻבָּן בַּקֶּרַח אֲנִי מֵנִיף יָדַי

עַל הַמִּקְלֶדֶת, מַדְפִּיס בְּקשִׁי אֶת שׁוּרוֹת הַשִּׁיר הַזֶּה,

דּוּ"חַ פָּארָא-רְפוּאִי יָבֵשׁ עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הַפַּצְיֶנְט

אִילָן שֵׁיינְפֶלְד, מְשׁוֹרֵר וְהוֹמוֹסֶקְסוּאָל, בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ,

אֲשֶׁר נִמְצָא בְּמִטָּתוֹ עִם בֹּקֶר, מֵת, וְחִיּוּךְ

 

פָּרוּשׂ עַל פָּנָיו, מוּל מְאַוְרֵר פּוֹעֵל, כַּלְבָּה נוֹבַחַת

וְחָתוּל הַמְכַרְסֵם אֶת עֲקֵבָיו.

 

 

טקס הגירוש

 

הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְהַשְׁלִיכֵנִי מִן הַגָּג

תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

נִדְמֶה אֵינִי יָכוֹל כְּבָר לְעַצְמִי.

אֲנִי שׁוֹאֵל נַפְשִׁי לָמוּת מֵרֹב כְּאֵב,

וְלֹא מְלִיצָה הִיא זוֹ, כִּי אִם

עֻבְדַּת חַיִּים. אֲנִי אוֹחֵז וְנֶאֱחָז

אֲפִלּוּ בְּרִוּוּחַ וּבְיִשּׁוּר שׁוּרוֹת

בַּטֶּקְסְט הַמְעַצְבֵּן הַזֶּה, כְּדֵי לִשְׂרֹד.

 

זוֹ כַּנִּרְאֶה מַרְאִית הָעַיִן שֶׁל

הַדִּכָּאוֹן, כְּשֶׁהוּא מְנֻטָּל מִמַּסֵּכוֹת.

כֹּחַ עַז וּמְפַתֶּה שֶׁל הֶרֶס הָעַצְמִי

הַתָּר לוֹ אַחֲרֵי מוֹצָא בְּתוֹךְ תּוֹכִי

כְּעֵין דִּבּוּק שֶׁכְּבָר מָאַס בְּמִשְׁכָּנוֹ,

וְאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַפֵּשׂ אַחֵר.

 

דִּבּוּק, דִּבּוּק, אֲנִי קוֹרֵא אַחֲרָיו,

אַל תְּמַהֵר כָּל כָּךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי,

שָׁנִים עָבְרוּ עָלֵינוּ יַחַד

וּפִתְאֹם אַתָּה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי כְּמוֹ

 

חַיְזָר, קוֹרֵעַ אֶת עוֹרִי, יוֹצֵא עֵירֹם

אֶל הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יִקְרַע

אוֹתְךָ מִלַּחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי.

 

חַכֵּה לִי רֶגַע. אַל תֵּחָפֵז

לְהִתְנַדֵּף מִמֶּנִּי, עֲלוּקָה, הֵן הִתְרַגַּלְתָּ

לְדָמִי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְשֶׁלְּךָ.

 

אֲבָל לַדִּבּוּק כְּבָר נִמְאַס. הוּא מִתְנַדֵּף

בָּעֲרָפֶל מִתּוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי,

מוֹתִיר אוֹתִי רֵיקָן, מַזִּיעַ, לֹא

מֵבִין אֵיךְ אֶסְתַּדֵּר כָּעֵת. אֲבָל

 

יוֹדֵעַ: הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא כְּלִי

גֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבּוּק, וַאֲנִי, בְּמוֹ-

יָדַי פֹּה יְצַרְתִּיו, כְּמוֹ מִרְשָׁם

בָּדוּק שֶׁל טֶקֶס רַבָּנִי עַתִּיק

וְרַב יוֹמִין, שֶׁעָלַי לְשַׁחְזְרוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אִם

תְּאֵב חַיִּים אֲנִי. וְהִנְנִי תָּאֵב.

*

מיכאל דיוקן.jpg
מיכאל במדי נבחרת הכדורגל של תובל-פלך.

אתמול והיום היה לנו יום מיוחד. אתמול נסענו מוקדם לשדה-יצחק, לארוחה משפחתית גדולה עם אורחינו בני המשפחה מדרום אמריקה, אצל יאיר ומיכל, אחי וגיסתי, והיה נהדר. הבוקר, הילדים ביקשו להקים דוכן, ודניאל הציע שנמכור גלידת אבטיח. נכנסתי לאינטרנט, מצאתי מתכון לגלידת אבטיח, הכנו אותה יחד, ומקץ שעה כבר עמד הדוכן בכיכר הרוח. כשסיימנו את מכירת הגלידה, עברנו לבריכה בחצר.

אחר הצהריים הצעתי לילדים לרדת לסרט "ליאו דה וינצ'י – שודדי האוצר" בכרמיאל. מיכאל מיד הביע רצון לעשות כן. דניאל נעמד על שתי רגליו האחוריות והתנגד לכך בכול תוקף. מיכאל התמרמר. לא התחשק לו להפסיד סרט רק מפני שאחיו מסרב לבוא אליו. ואז בא לי רעיון. ניגשתי לשכנינו, שאלתי אם אפשר להפקיד בידם את דניאל לשעתיים, ומשענו בחיוב – דניאל נשאר עם הבנות בביתן, ומיכאל ואני נסענו יחד לסרט.

הסרט היה נחמד מאוד. קנינו פופקורן קטן, וישבנו וצפינו יחד בסרט. אבל הנחמד מכול היה שסוף סוף בילינו רק שנינו לבדנו. וגם דניאל בילה עם חברותיו.

כול שנות ילדותם הציעו לי הגננות והמטפלות והיועצות למיניהן להקדיש לילדים זמן איכות נפרד. הסברתי להן, שבמשפחה חד-הורית כמו שלנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל הנה, גיל שש הגיע, וזה כבר אפשרי בהחלט. למעשה, הילדים בעצמם מביעים את רצונם בזה. וזה היה ממש כיף.

*

 

מיכאל והכובע.jpg
מיכאל חובש את המגבעת שלי לפני אימון הכדורגל השבועי.

שלשום בלילה, כשנשכבנו במיטה, מיכאל סיפר כך: "היום בגן הגננת סיפרה לנו סיפור על מלך שהיו לו אחת עשרה בנות. היה לו בולבול ממש ענק עם אחת עשרה ביצים."

"מה!? זה מה שהגננת סיפרה לכם? שהיה לו בולבול ענק עם אחת עשרה ביצים!?" הזדעקתי.

"לא," צחק מיכאל, "את זה אני המצאתי."

"אז למה לדעתך היה לו בולבול ענק ואחת עשרה ביצים?"

"כי היו לו אחת עשרה בנות. צריך המון ביצים בשביל זה."

שכבתי לצדו והתפוצצתי מצחוק. יכולתי לדמיין את זה. מלך עם אחת עשרה בנות, בולבול ענק ואחת עשרה ביצים. זה נראה כמו גרסה מיוחדת מאד של העץ הנדיב.

"מיכאל, בשביל להוליד אחת עשרה בנות לא צריך אחת עשרה ביצים. צריך המון זרעים. ואת זה יש ממילא בביצים," הסברתי לו.

הילד הזה כנראה יהיה סופר, או שחקן-רקדן-זמר. יש לו בדיוק את הצירוף הנחוץ לזה – דמיון מפותח, אינטליגנציה מדהימה, יכולת ביטוי מילולית וצורך עז בהבעה במשחק ובריקוד. וגם קסם טבעי.

ועכשיו אני מחייך מול המסך. והדיכאון קצת רוגע. לפחות לקצת.

אחותי הקטנה תמיד אומרת לי במצבים כאלה לקחת חצי כדור. זה בהחלט עוזר לי. אבל אז אני קם בבוקר כבד כעופרת ומטושטש. וזה ממש לא לעניין מבחינתי כעת.

אז שיהיה לכם/ן לילה טוב. אני הולך לישון.

מודעות פרסומת

אבא, אתה לא סותם את הפה!

     "אבא, אתה חולה במחלת הדיבורים," שחק מיכאל הערב, כשנשכבתי לצדו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא לו את הסיפור על 'טרקטורון עם כפתורים' של חמותי, זכרה לברכה, חנה ניסימוב, אמא של עדי.

     "קוראים לזה דברת," צחקתי, מתקן לו את העברית כדי שיידע לומר מלים במשקל מחלות.

     "אתה לא סותם את הפה," הוא הוסיף, "כול הזמן מדבר."

     צחקתי מעומק לבי, אף על פי שדניאל כבר היה ישן לגמרי לצידנו, חיבקתי אותו ונשכתי אותו קלות מרוב אהבה.

     "אבא, אתה חולה במחלת הרגליים," הוא המשיך לצהול ותחב את רגליו הקטנות בין רגליי, להתחמם בהן, "אתה צריך ללכת לרופא שיסדר לך את החור בין הרגליים. ואתה כול הזמן נושך ומנשק אותי."

     "אני פשוט כול כך אוהב אותך, ולא יודע איך להביע את זה," אמרתי לו.

     "למה אתה כול כך אוהב אותי?"

     "כי אתה מאוד חכם ובעל חוש הומור."

     "מה זה חוש הומור?"

     "אתה יודע להצחיק."

     וכך הלאה והלאה. הוא הצחיק אותי עד שהיה לי קשה להפסיק לצחוק. בקול גדול. עד שאמרתי לו, "טוב, די, מיכאל שיינפלד. הגיע הזמן שלך לישון. אני הולך למטה."

     "אילן שיינפלד, אתה לא הולך," הוא הודיע לי, מצחקק.

     פרצתי בצחוק אדיר. אף אחד לא קורא לי אילן שיינפלד ככה, בבית. או בכלל. אילן שיינפלד זה נוסח שם מלא ששמור לכתביי ולמסמכים רשמיים.

     "אילן שיינפלד!" הוא המשיך, מבין שזה מצחיק אותי עד דמעות.

     בסוף נשקתי לו, ואמרתי לו שילך כבר לישון.

    זה היה סיום מלבב ליום מיוחד. כול ימות השבוע האלה מיוחדים, מפני שנרשמתי כמנוי לבריכה ולמכון הכושר בקיבוץ הקרוב, 'כישורית,' ומאז יום ראשון מדי בוקר אני מביא את הילדם אל הגן, ואז ממשיך ברכב כמה קילומטרים קדימה, ונכנס למכון כושר חדש, בוהק בניקיונו, ידידותי, ומקנח את האימון בשחייה בבריכה.

    'כישורית' היה קיבוץ 'כישור,' שהפך לכפר לאנשים בוגרים בעלי צרכים מיוחדים. המכון והבריכה בו מטופלים להפליא, ויש בהם צוות פשוט נהדר. הם עושים שם ניסים ונפלאות עם דיירי הכפר, העובדים בשדותיו, ומוכרים את תנובתם במרכולית, גם לתושבי תובל. שם גם מתקיים חוג השחייה האזורי לילדים, שמיכאל ודניאל לומדים בו. בעבורי, לפתוח את היום באימון ובשחייה במקום שקט ונקי כול כך, עם חלונות גדולים המשקיפים אל הנוף הירוק, המטופח, זה כמו לבלות בקאנטרי קלאב פרטי. רק של חברי כישור, פלך ותובל.

     אבל היום הזה היה מיוחד גם מפני שזה היום הראשון בחופשת הסמסטר שלי, שהרשיתי בו לעצמי לעבוד רק עם כתביי. הקלדתי מחברות ישנות, גיליתי בהן המון שירים שלא ידעתי שכתבתי אותם, וגם פרקים ששכחתי שכתבתי אותם, לרומאן הבא. ומכיוון שהקלדתי גם מחברת אחת משנת 2016, נדהמתי לגלות בה דברים שכתבתי, לפני שעברנו הנה, לתובל.

     מסתבר שבקיץ 2016, רגע לפני שהתפוצצה הקייטנה של הילדים בגן העירוני, בגינה התחלתי לחפש לנו בית במקום אחר, התארחנו אצל יאיר ומיכל. ראיתי איך הילדים נהנים מן המרחב בביתם ובחצרם, וכתבתי לעצמי, שמעבר לבית גדול ומרווח יכול היה להיות המתנה הגדולה ביותר שאוכל אי פעם להעניק לבניי. אבל אז חשבתי, שאנסה לממש את דירת דמי המפתח שלי בנווה צדק, ושהמחיר שאולי אקבל בעבורה יאפשר לי אולי לרכוש בית צמוד קרקע מעבר לקו הירוק.

     הייתי מוכן אפילו לזה, בשביל אושרם. איזה מזל שזה התרחש לגמרי אחרת.

     כמה טוב לחזור לדברים שכתבתי, לחלק מהם, כי ישנן עוד המון מחברות כאלה, ולגלות מה כתבתי בהן בכלל. זה הדבר הכי כיפי שיש לי לעשות בחיי בכלל, ובחופשתי בפרט. והלוואי ויכולתי להקדיש לכך את מרב עתותיי.

     אבל אני אדם ריאליסט. אז עכשיו אשוב לבדוק עבודות תלמידים, שהתחלתי לקראן מקודם לכן, ואחרי כן לערוך את הספרים שיש לי לערכם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

החתול, האריה והכבש (היום ה-52)

    אמש התקשר אלי אחי הצעיר. הוא ומשפחתו חוגגים את ערב ראש השנה אצל אחות אשתו, בהרדוף, סיפר לי. וכדי להימנע מנסיעה בחזרה לביתם בחושך, שאל אם יוכלו לישון אצלי.

    "כמובן!" קראתי, "ביתי הוא ביתכם. בואו וגם הישארו איתנו!"

     אחי אביב צעיר ממני בעשור. לו ולאשתו חגית יש שלושה ילדים. שראל, בתם הבכורה, העדיפה להישאר בבית. אבל בנם אורי ובתם כליל, הגדולה בשנה אחת בלבד מבניי, באו עמם אלינו. כך, אפוא, כאשר התעוררתי בבוקר, מיכאל ודניאל כבר שיחקו בחוץ עם בני דודיהם.

     נסעתי לדיר אל אסד כדי לקנות לחם וירקות לארוחת הבוקר, ואחריה אחי ויתר על תוכניותיו לנסוע לטייל עם משפחתו בגליל. תחת זאת, הילדים בילו ברחבי הקיבוץ ואביב, חגית ואני נהנינו מהזדמנות נדירה לשוחח בשקט.

     אחי סיפר לי כי לא מכבר פגש אשה נוצריה אדוקה, ששוחחה עמו על סמלי האריה והכבש כשני פניו של ישו, בנצרות. הוא דיבר גם על השקפתו על האלוהות והאמונה באל, ושאל אותי האם אני יודע משהו על הנצרות.

     "זה הנושא של הספר הבא שלי," חייכתי אליו, "היחסים בין היהדות לבין הנצרות במאה ה-17. אני קורא על כך ספרים רבים כעת."

     שוחחנו, ואז הלכו אחי וגיסתי לנוח, מנצלים את הזדמנות הפז לקרוא עיתון וספר. לי היו דברים אחרים על הראש. רוקנתי את בריכת השחייה, בכוונה לפרק ולארוז אותה עד הקיץ הבא, ואז לזרוע דשא בקרחת הדשא הענקית שיצרה בחצר. אחרי כן עישבתי את המדשאה כולה. מילאתי שק איזבל שלם בעשב שעקרתי מן הדשא.

     "אני זוכר כמה אהבת לעבוד בגינה כשהיית בנוער העובד והלומד," אמר לי אחי.

     הוא שימח אותי מאוד. לפתע עלה בי זיכרון ששכחתי לגמרי. כשהייתי מדריך בתנועה ורכז הקן ברמת השרון הקמתי גינת ירק בחצר הקן. האמנתי שבאמצעות עבודה בגינת הירק נוכל לחנך את חניכינו לערכי השיתוף, השיוויון וחשיבות העבודה.

     למגינת לבי, באותם ימים בדיוק נפתח הקאנטרי קלאב הפרטי של רמת השרון, גדר אל גדר עם קן התנועה שלנו, ומדי שבת הייתי צריך להיאבק עם החניכים, מנסה לשכנע אותם לעבוד בגן הירק התנועתי במקום לרוץ לקאנטרי קלאב.

     הפסדתי בקרב הזה. מבנה הקן שלנו נמכר, שוב אין בו פעילות תנועתית שוקקת כפי שהייתה בו לפנים – זה היה קן של 800 חניכים – בו התחנכו תחת ידיי, בין השאר, אלוף בן, קרן מור ויוני סער, שלומית ליקא ועוד רבים וטובים אחרים. אבל הקאנטרי קלאב של רמת השרון עוד עומד על תלו שם.

     ועם זאת, אני שבתי לעבודת השדה. מקץ ארבעים שנה של חיי עיר, שאותם ביליתי בעיקר בין ספרים, שבתי להיות חקלאי, אמנם באופן צנוע, בגן הירק הפרטי שלי. אבל זה ממלא אותי באושר מדי בוקר.

     בזמן שאחי וגיסתי קראו, ניקיתי את הבית וכתבתי את הכתיבה היומית שלי. הדמויות שלי הפתיעוני שוב. התחלתי את הכתיבה בחושבי על האופן שבו הגיבור שלי מסתגר בחדרו, כדי לקרוא. ראיתי את כעסה של אשתו על כך. איך היא מנסה להניא אותו מקריאה, ומגלה, ממש כבדרך-אגב, שהדבר היחיד המחרידו מרבצו הוא כאשר בתם בת השלוש נפגעת.

     מתוך גילוי זה בצבץ סיפור אפל. הקלדתי אותו במהירות הבזק, וכשסיימתי לספרו, התבוננתי בעצמי נדהם. לא היה לי מושג שהספר שאני כותב יתפוס כיוון כזה.

     זהו קסמה של הכתיבה. אתה יושב מדי יום בלי שמץ מושג מה הולך להיכתב דרכך. לעתים יש לך משפט פתיחה, לעתים רק תמונה בדמיון. אבל אם אתה יושב וכותב מבלי לצנזר את עצמך, מבלי לשאול מדוע הדמות שלך עושה כך או אחרת, סיפור הולך ונגלה מבין קפליו, בין ידיך.

*

     בצהריים נסעתי שוב לכפר, הפעם כדי לקנות חומוס ובשר לברבקיו. מיכאל העדיף להישאר עם האורחים, כך שנסעתי רק עם דניאל. זה היה אירוע מיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר, שדניאל ואני בילינו בה זמן איכות יחד, מבלעדי אחיו. ככה נראים חייהם של תאומים לאב יחיד. הם בקושי מוצאים זמן איכות לעצמם עם אביהם.

     דניאל נכנס למכונית יחף. אז כשהגענו לקצב ולמסעדת החומוס בכפר הייתי צריך להרימו על ידיי, שלא יכווה את כפות רגליו מן האספלט החם. כך התחבקו והתנשקנו הרבה, והוא מאוד נהנה מזה – וביקש שאקנה לו ארטיק.

     הצעתי לו שיבחר ארטיקים לכול האורחים. הוא הסכים, בתנאי אחד – שלא אגלה להם זאת. שזה יהיה הסוד שלו, שזו תהיה הפתעתו המתוקה להם.

     כשהגענו לתובל דניאל נכנס הביתה עם בליטה גדולה מתחת לחולצתו.

     "תראו, דניאל בהיריון!" צהלתי, וניצלתי את רגעי הסחת הדעת הללו כדי להטמין את הארטיקים במקפיא.

     אחרי ארוחת הצהריים הילדים יצאו שוב החוצה ולקחו איתם את גילון, החתול הג'ינג'י של מיכאל. מתוך היסח דעת שכחו אותו ברחוב אחר, ושבו הביתה. משגילה מיכאל כי חתולו אבד פרץ בבכי.

     יצאתי איתו החוצה כדי לחפש אחר החתול, אך לשווא.

     "אל תדאג, מיכאל, אני בטוח שהוא יחזור הביתה," ניסיתי לנחמו, "ואם לא, אחר הצהריים אצא לחפשו שוב."

מיכאל נרדם בחמש וחצי, ועודנו ישן. דניאל התעורר משנת הצהריים המאוד מאוחרת שלו, ושנינו יצאנו לחפש אחר החתול. דניאל הוא זה שמצא אותו, ואז מיהרנו הביתה ועלינו למעלה, לחדר הילדים, רכנתי מעל אזנו של מיכאל הישן, סיפרתי לו שאחיו מצא את גילון והנחנו אותו על ידו, שישמע את גרגוריו.

     כשירדנו למטה דניאל ביקש ממני שנעשה משהו יחד. הצעתי לו לאפות יחד עוגה. הוא לא רצה, אבל ביקש לנקות את מכונת הקפה שלי.

     "תמיד כשמבקשים ממני בגן לרחוץ כלים אני עושה את זה. אני מומחה בזה," סיפר לי בגאווה, ואז ניקה בכוחות עצמו את חלקיה הנשלפים של מכונת הקפה.

     שיבחתי אותו על כך, וחיבקתיו שוב. הצעתי שאקרא רק לו סיפור. הוא בחר ספר, ואז קראתי לו אותו וישבתי ליד מיטתו עד שנרדם.

     אני יושב ליד שולחן עבודתי לראשונה מאז ליל אמש. סחוט אבל מסופק. השגתי הרבה היום, במיוחד עם דניאל, ואני מאוד שמח בכך.

     רק 35 יום נותרו עד לסיום הקמפיין שלי לגיוס המונים. פתחתי אותו כדי לקנות לעצמי בעזרתכם עוד זמן כתיבה. כאשר אתה אב יחיד לתאומים, שחייב לפרנס את בניו, הזמן שווה כסף, וכאשר העבודה והיצירה מתחרות ביניהן על הזמן, העבודה תמיד גוברת. כול סכום של כסף שתוסיפו לטובת הקמפיין יקנה לי את המתנה רבת הערך – זמן כתיבה. תודה לכם ולכן על תמיכתכם/ן.

     ושנה טובה.

 

עצת הזהב של יעל. או: לכרסם את השד (היום ה-20)

 1983    אתמול, רגע לפני שהוצאתי את הילדים מן הגן לחופשת הקיץ שלהם, אמרה לי יעל, הגננת: "אם אתה רוצה לעבור בשלום את עשרת הימים הקרובים, אתה חייב שתהיה לך תוכנית, יום אחר יום, שעה אחר שעה."

     זו הייתה עצת זהב של ממש.

     שמעתי עצה זו בעבר. ורד בן פורת, המומחית לגידול תאומים, לימדה אותי זאת כבר מזמן. "תכנן קדימה," יעצה לי, "זכור שלילדים יש תמיד בעיות במעברים בין פעילויות. הייה מוכן לכך."

     למעשה, אפילו חברתי עינת, ששני בניה התאומים גדולים בשנה מבניי, אמרה לי זאת רק אתמול – "אתה מוכרח שתהיה לך תוכנית. עבור עליה עם הילדים כמה פעמים ביום. זה יחדש להם את תחושת הגבולות שלהם."

     הבוקר הדפסתי טבלה עם טורים לכל ילד וגם בעבורי. הסברתי להם, שמעתה נכתוב מדי יום תוכנית פעילות, וכי לפי התוכנית שלי נתחיל את הבוקר באימון כושר משותף ובארוחת בוקר, ואחרי כן יש ביכולתם לבחור בין כמה סוגי פעילויות. טיול, ים או סרט בכרמיאל.

     הילדים בחרו בסרט בכרמיאל. בדקתי מה מציג הבוקר בקולנוע 'פרימיום' החדש בעיר, והזמנתי אותם אל שולחן הכתיבה שלי, כדי לצפות ביו-טיוב בטריילרים של הסרטים המוקרנים כעת בבית הקולנוע. הם בחרו בסרט 'אימוג'י,' המספר על אימוג'י מסכן, שלא מתנהל לפי חוקי עולמו, ולכן נרדף, עד שהוא כמובן מציל את עולמו מכלייה והופך לגיבור.

     ירדנו מן ההר לכרמיאל. בילינו חצי שעה במגרש המשחקים הצמוד לקניון 'גן העיר,' ואחרי כן צפינו בסרט. אני הייתי אופטימי מאד. נטלתי איתי מחברת ועט. אולי, אמרתי לעצמי, אצליח לכתוב במהלך הסרט. אבל המחברת הפכה למגש לקופסת הפופקורן הענקית שהחזקתי על ברכיי, כדי שכול ילד יוכל לאכול ממנה, משני צדדיי, ואני גם נרדמתי במהלך הסרט. אבל תכניו כמובן יצאו לי אחרי כן בחלומות, והתקשרו לספר שאני עובד עליו. ככה זה, כשמחוברים לספר.

     הסרט הסתיים בשעה 12.00 בצהריים. בכרמיאל היה כבר כול כך חם, שנסעתי איתם ישר הביתה. הדלקתי את הגריל, שמתי עליו את שיפודי הפרגיות שהכנתי מראש בבוקר, חתכתי להם צ'יפס, התיישבנו לאכול ועלינו לחדר שלי, למנוחת צהריים.

     אחר הצהריים הזמנתי את הילדים לבקר איתי בדיר העיזים של שחר. שחר שכננו הוא איש היי-טק, שגם מגדל עיזים ומגבן גבינות עיזים מעולות. כבר מזמן רציתי לקפוץ אליו, לאסוף אצלו שק שלם של זבל עיזים כדי לזבל בו את גן הירק שלנו, כך שהירקות האורגניים שאנו מגדלים יגדלו לתפארת, כמו אצל השכנים שעשו כן.

     בילינו קצת זמן בדיר העיזים. הבנים עזרו לי לערום זבל עיזים מעורבב בחציר לתוך סל איסוף ענק, ושיחקו עם העיזים. כשהסל נמלא, גררתי אותו אל המכונית ונסענו עמו הביתה. אני פיזרתי את זבל העיזים בגינה, דניאל בחר ללכת לשחק עם בנות השכנים ממול, ומיכאל ביקש לשחק איתי.

1981     הסכמתי מיד. מיכאל זקוק כבר מזמן לזמן איכות עם אבא. בתחילה יצאתי איתו אל החצר, לחזות בו קולע בסל. הוא קלעי מצוין וזכה לשבחים מצידי ואפילו להנצחתו בסרט. אחרי כן הציע שנצא לטייל בכיכר הרוח, על שפת המצוק.

     כשהגענו לשם הבחנתי בעשן מיתמר מבקעת סכנין. "תראה, מיכאל, יש שם שריפה!" הצבעתי הלאה.

     "אז צלצל למכבי האש!" נזעק מיכאל.

     "אני לא חושב שאני צריך לעשות את זה, מיכאל," השבתי לו. "גרים שם אנשים והם ודאי כבר הבחינו באש והזעיקו עזרה."

     "זה עושה לי סיוטים," השיב לי מיכאל. "אני פוחד שמישהו שהוא לא כבאי ינסה לכבות את האש בלי חליפת כבאים ויישרף."

     "חס וחלילה. זו עבודה למכבי האש בלבד, והם ודאי כבר שם," הרגעתי אותו. "אגב, אתה יודע איך מכבים אש?" מיכאל הניד בראשו לשלילה. "באמצעות שפיכת חול עליה, או עם שמיכה מאוד רטובה. אלה הדברים היחידים שיכולים לחנוק את האש," הסברתי לו.

     "אבא, בוא נבנה מדורה מקרשים!" קפץ מיכאל. "ונעשה חניתות!"

     "אני מאוד רוצה לעשות מדורה אתך ועם דניאל, אבל חם מדי בשביל זה עדיין," אמרתי לו. "אנחנו יכולים להכין חניתות. בשביל זה עלינו למצוא קודם כמה אבנים משוננות."

     ליקטנו כמה אבנים כאלה ומיהרנו הביתה. הוצאתי את פקעת חוט השפגט השמורה עמי לעבודה בגינה ובבית וזוג מספריים. התיישבנו על רצפת העץ של הדק בחצר, והכנו חנית וכלי עבודה של האדם הקדמון.

     "אבא, בוא נקים גם אוהל!" הציע פתאום מיכאל. "הוא בצורת כובע, בדיוק כמו סידור עצים למדורה, שאף פעם לא מצליח לי."

     נדהמתי מן האסוציאטיביות הוויזואלית שלו, ומיד נעתרתי לזה. מצאתי ביו-טיוב סרטון קצר ומוצלח של תנועת הצופים, המסביר כיצד בונים אוהל סיירים.

     מיכאל ואני אספנו אבנים קטנות לכפתורי שדה, שברי קרשים כיתדות ושני מקלות כמוטות אוהל. אחרי כן הבאתי מן הבית שמיכה ישנה, שרכשתי לפני עשרים שנה בשוק באילת, מבלי שהייתי מודע לעובדה, שהעלים המודפסים עליה הם עלי קנביס, ושימשה אותנו כשמיכה לחוף הים. פרשנו אותה על הדשא והתחלנו במלאכה. התקנת כפתורי שדה, קשירת השמיכה ליתדות בקשר מוט, חיבור המוטות, מתיחת חבל היתר. בנינו אוהל לתפארת.

1982.jpg

     או-אז אץ מיכאל לקרוא לדניאל, כדי להפתיעו במה שבנינו, ואני ניגשתי לחמם את ארוחת הערב, שהגשתי להם אותה בתוך האוהל החדש שלהם.

      הילדים היו מאושרים, וגם אני. הפעם היחידה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים הייתה אי שם, בבית הספר היסודי, בשיעור גדנ"ע. נכשלתי בזה. מאז לא העזתי לחזור על הניסיון. בילדותי, כל אימת שהייתי אוחז בכלי עבודה, הייתה אמי הטובה, זכרה לברכה, אומרת לי 'עזוב, אילן, זה לא בשבילך. יש לך שתי ידיים שמאליות. מוטב שתקרא איזה ספר.'

     היא התכוונה רק לטוב. ואמנם, הייתי לסופר – אבל לגבר חסר כל חוש טכני. הענקתי או נכון יותר לומר השלכתי על כל אחד מבני הזוג שהיו לי עד כה יכולת טכנית, אם הייתה לו כזו ואם לאו, וכשזה לא צלח בידי הזעקתי תמיד בעל מלאכה לתקן כול דבר בבית.

     היום הייתה הפעם הראשונה בחמשים שנה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים, והצלחתי בזה. הייתי ממש גאה בעצמי. אם זה לא נקרא 'לכרסם את הצל' אני לא יודע איך עוד אפשר לקרוא לזה.

     ואחרי ארוחת הערב באוהל עלינו למעלה, לאמבטיית קצף, ולסיפור לפני השינה. הפעם זה היה "אלאדין ומנורת הקסמים."

     היו לי עוד חילופי דברים מעניינים עם מיכאל. אגב אמבטייה, סיפרתי להם שגם היום נפצע מישהו, הפעם בחור בן 19, מתאונת רכיבה על אופניים חשמליות. כשמיכאל שמע זאת, סב אלי.

     "אבא, תפסיק לספר לי דברים כאלה מהחדשות," ביקש. "אם אני רואה שריפה זה משהו אחד. אבל אל תספר לי דברים כאלה מהחדשות, כי זה עושה לי סיוטים."

     "אתה לגמרי צודק, מיכאל," הודיתי בפניו. אכן יש לי נטייה לספר להם כול מיני דברים מן החדשות, שנועדו בעיקר כדי לרסן את תשוקתם לאופניים ולסקטים חשמליים. אבל אני כנראה מגזים, ובני בן החמש ורבע מתקן אותי. מדהים, בחיי.

     בתוך היום העמוס הזה גם הצלחתי לכתוב. עשיתי זאת כמעט בן-רגע, מיד כשקמנו משנת הצהריים. הילדים ישבו להתבונן קצת בטלביזיה, בזמן שאני שתיתי את כוס המים החמים בלימון שלי ואת האמריקנו. כיוון שכך, מיהרתי להוציא החוצה את מכונת הכתיבה, כתבתי בה שני עמודים טובים, 700 מילה במקום 1000. אבל גם זה משהו, ביום החופשה הראשון של בניי, ואז נסענו לדיר.

     אם אתם נהנים לקרוא את הפוסט היומי הזה שלי על חוויותי כאבא-אימא גאה, וכאם כותבת לתאומים, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים, ותביעו את תודתכם בתמיכה בקמפיין, ולו צנועה, בגובה של 18-26 שקלים, שתקנה לי עוד זמן כתיבה, למען הרומאן הבא שלי, וזה שאחריו.

     בעשרים ימי הקמפיין שחלפו עד כה אספתי בעזרתכם הנדיבה כבר למעלה משישה עשר אלף שקלים לצורך זה. אבל זה עדיין מעט יחסית לסכום היעד שהצבתי לעצמי להשיגו, כדי להבטיח לי שנת כתיבה שקטה מהפרעות, בה אכתוב שלושה ספרים חדשים בבת אחת.

     תודה, ושיהיה לכם/ן שבוע טוב.

1984
וזו טבלת סדר היום שהכנתי. במקור הכנתי אותה כבר מזמן, ככלי מעקב אחר זמן האיכות שאני מקדיש לכל אחד מן הילדים, ולעצמי – וגם מעקב אחרי מה שהם אוכלים. כעת זה הפך ללו"ז של ימי החופשה. אתם/ן מוזמנים/ות להשתמש בזה. זה אדיר.

 

איילה, (לא) אשלח אותך.

     אנשים רבים תהו, האם בכוונתי לדלל את ספרייתי, המונה אלפי ספרים וחוברות, ארגזי כתבי-יד וחומרי תחקיר, לקראת המעבר לתובל. אל כולם חייכתי ואמרתי, שלספר יש רק דרך אחת אל הבית שלי. פנימה. זוהי גם תשובתי למי שמבקש לשאול ממני ספר. היו שנים שעשיתי כן. נכוויתי בזה פעם אחר פעם, שעה שהייתי זקוק לספר כלשהו, ולפתע לא מצאתיו מתחת ידיי. לא עוד. ספרים נכנסים אלי הביתה, אבל לא  יוצאים ממנו.

     גם חברתי הטובה, אריאנה, הציעה לעזור לי במיון הספרים. מי כמוה אוהב ספרים, אבל היא לא דבקה בהם כמוני, וערכה כבר הרבה מיוני ספרים בחייה.

     למשמע הצעתה התחלחלתי. אני לא מעלה על הדעת, שמישהו/י אחר/ת, גם אם היא חברתי הטובה, המבינה היטב לנפשי ומבינה ומכירה ספרות וספרים יותר ממני, תעבור על ספרייתי ותמיין אותה, מי לשבט ומי לחסד.

     כל הדברים האלה חלפו במוחי היום, ששקדתי בו על פירוק עוד כמות גדולה של ארגזי ספרים וסידורם לפי נושאים ולפי האלף-בית בספרייתי. למגינת לבי, כול כמה שניסיתי למנוע זאת, עצם הזזתם מן המדפים בנווה צדק ואריזתם בארגזים הטילה בהם מהומה גדולה. אמנם, הכנתי לאורזים מקראת מדבקות לפי מיקום הארגזים בבית החדש, ומדבקות נושא. אבל האורזים ביקשו לארוז כמה שיותר מהר וכמה שיותר יעיל. לפיכך, כאשר ארגז מסוים היה קל מדי או לא דחוס דיו, דחפו אליו מכול הבא ליד, מה שנכנס אליו ו'סוגר' אותו מבחינתם. כמו כן, לפחות שלושה מן האורזים היו גם סבלים, עולים ממדינות חבר העמים, שאינם בקיאים בעברית. ולבסוף, כולם הודו, שמעולם לא ארזו והובילו בית כול כך מלא וגדוש בספרים ובכתבי-יד.

     כול הגורמים האלה הם העומדים מאחורי אי-הסדר הגמור, יחסית, שמצאתי בו את ספרייתי, בעודה נתונה בארגזים. בלבול סדר האלף-בית בספריית השירה, למשל, גרם לי לבלות שעות ארוכות בסידור מחדש של הספרים, ספר אחר ספר. אגב כך גיליתי, למשל, ש'איילה אשלח אותך,' ספרו האלמותי של אמיר גלבע האהוב והמת, נעדר מספרייתי כליל. אני עוד מקווה שאמצא אותו באחד הארגזים.

     כך גם הבנתי, מקץ שעות של סידור ספרי השירה, שחסר לי ארגז. אשר רייך לא נמצא בספרייה, וזה אומר שארגז שלם של האותיות ק-ר עוד חסר לי. ודאי אמצא אותו בממ"ד, אליו דחפתי ספרים לפני סידור במדפים, ואו-אז אצטרך לשוב ולשנות את כול הסדר של ספרי השירה מחדש.

     אנשים, גם אלה הקרובים לי, אינם מבינים עד כמה אני קשור לספריי. כך, למשל, היעדרו של 'איילה אשלח אותך,' שהכה אותי בצער נורא, ולחילופין – הגילוי של חפיסות הטארוט שלי, ועמן כול ספרי הרוחניות והמיסטיקה, דחוקים בארבעה ארגזים, שעליהם הדביקו וכתבו האורזים שאלה ארגזי שירה. הם פשוט המשיכו לארוז את הספרייה הספציפית הזאת, שבה היו נתונים ספרי השירה והמיסטיקה והיהדות, על אותו קיר, והשתמשו במדבקות שהכנתי להם, מבלי לחשוב שאולי מדובר בנושא אחר, שעלי לתת להם מדבקות שונות בעבורו.

     זו הסיבה, שסיום העיצוב של העטיפות של שלושת כרכי השירה שלי מתעכב כבר חודש. עלי להעביר למעצב שלי את חבילת הטארוט של ריידר לשם עיצובה מחדש של הכריכה של שירי הטארוט. וכול עוד לא מצאתי את החפיסה בארגזים לא יכולתי לעשות כן.

     אבל, תודה לאל, מצאתי את הטארוט. ואני מניח שאמצא אט אט את כול מה שאינני מוצא עדיין. בתוך כך, אני גם מסדר מחדש את ארכיון כתבי היד שלי, ומגלה את כול כתבי היד שעלי עוד לעבוד עליהם. מדובר בהצפה של ממש. אבל זה לא מסיט אותי מן המיקוד שלי. כמו שאני מלמד את תלמידיי בסדנאות הכתיבה, בכול יום יש להתמקד בדבר אחד, במשימה אחת. וכעת, בימים האלה, אני כותב ברכבת סצנות חסרות ברומאן החדש שלי. ולא שום דבר אחר.

     כשאסיים אותו ואת כרכי השירה, שאני כול כך מאחר בפרסומם, מחכה לי הרומן הבא שהתחלתי לכתוב, וכול הארגזים של כתבי היד הבאים המחכים לתורם. ובתוך כך, כבר יש לי רעיונות לשני רומנים אחרי כן, והיום גם התקשר אלי מישהו, סיפר לי סיפור מעניין והציע לי לכתוב בעבורו את התסריט לפיצ'ר. ואם כך יהיה, בהחלט אהיה עסוק בעשור הקרוב. וגם אחריו.

     הלקח שלי מכול אלה הוא – לא לעבור שוב דירה. ואם לא תהא בידי ברירה ואהיה אנוס לעשות כן – לארוז בעצמי את הארכיון ואת הספרייה, כדי למנוע מעצמי שעות עבודה מיותרות, שיברון לב וחרדה.

     מעבר לכך, הטוב נוכח כאן מאד. הילדים נקלטו היטב בגן, הם כבר לא ישנים צהריים, אבל נרדמים בשל כך, אחרי אמבטיה טובה, לכול היותר בשבע בערב. הם גם קמים בשל כך בחמש. לא נורא. הם קמים יחד איתי אל היום החדש, ואנו משלימים את זמן האיכות הנעדר של הערב – בשעות הבוקר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ומשובח.

השמחה הגדולה שאחרי החגים

wands08
קלף שמונה המטות בטארוט הוא קלף של פעולה מהירה. נחושה. החלטית. של הזדמנויות שיש לתפוס כאן ועכשיו. הוא אילוסטרציה נפלאה למצב ענייניי בעולם כרגע.

 

     אני חסיד גדול של שמירה על שגרת החיים. סדר יום, הרגלים, משמעת עצמית, מחויבות – כול אלה מקנים בעבורי תבנית מסודרת לחיים ובמידה רבה גם מקנים להם את תכליתם. שינויים, אם אני מזמן אל חיי, הם נדירים. על פי רוב הם מתרחשים בתוך חיי הכתיבה שלי, לא בתוך חיי הממשות.

     לכן שמחתי והתרגשתי כול כך שלשום והבוקר, להתחיל את שנת הלימודים. ביום ראשון פגשתי קבוצת תלמידים חדשה ב'בית איילה,' במסגרת סדנת הכתיבה שלי בבית הספר 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. הבוקר פגשתי את תלמידיי הוותיקים יותר, באותה מסגרת, בסדנת המתקדמים. ואיזו שמחת פגישה זו הייתה.

     אחרי שלושה חודשים של עבודה יחד בסדנת מתחילים, ובמקרה הספציפי הזה גם אחרי עוד שישה שבועות של עבודה יחד בקיץ, אנחנו כבר מכירים איש את רעותו היטב, יודעים מה תחום כתיבתו של כול אחד, מה סגנונו וגם לא מעט על חייו או חייה. ולכן, המפגש המחודש הוא כמו שיבה אל סוג של משפחה. משפחה תומכת של חברת אנשים כותבים.

     בעבורי זו גם חזרה לשגרה. אל סדר היום השנתי הקבוע, אל תזרים המזומנים המוכר, אל תזרים האנרגיה הקבוע – סיוע לתלמידים בהרשמה לאתר (זה אומר 110 אי מיילים ב 48 השעות האחרונות:)), ואז בדיקת עבודות מדי לילה. זה גם אומר הרבה עבודה, הרבה שמחה.

     הדברים האלה חשובים לי כעת שבעתיים, שעה שהחלום שלי, לעבור צפונה, רוקם עור וגידים. העניינים מתחילים לזוז, ולהסתדר, והמון מידע עף ממקום למקום. אופציות נפתחות ונסגרות, ספקולציות ופנטזיות ניתזות לאוויר, הרבה תקווה, הרבה התרגשות והרבה בהלה גם יחד. ככה זה כשנמצאים בתוך תהליך של שינוי עמוק, מפליג, מרחיק לכת. הכול מתגעש. בעוצמות אדירות.

     לא פלא שאני סוחב איתי מיגרנה למן הבוקר. היא נובעת גם משיבוש סדרי השינה שלי, בעקבות שעון החורף, שגרר גם שיבוש שינה של הילדים, שהעירו אותי בבואם אל מיטתי אמש פעמיים בלילה, ולכן גם נרדמו לשעה קלה, שניהם יחד, בגן; וגם ובעיקר מהתרגשות. אל אלוהים. בתחילת יולי התחלתי לדמיין אותנו חיים בגולן ובגליל, והנה, תכף זה קורה. ובשבועות הקרובים כנראה כבר יתרחש הכול – אריזת הבית, הובלתו לקיבוץ תובל, פריקתו בבית הממתין לנו וסידורו וארגונו לחיים.

     הערב אבא שלי היה פה. היינו עסוקים בהפרחת ספקולציות ופנטזיות על העתיד – ובתכנון ימי המעבר. סיפרתי לו כי התכנון שלי הוא כזה.

     בערב לפני אריזת הבית אתן לכל ילד ארגז משלו, בו יארוז את הדברים הכי אהובים עליו. צעצוע, בובה, ספר, בגד אהוב, כאלה שירצה להשתמש בהם מיד עם פריקת המיטלטלין שלנו בבית בתובל. ביום המחרת, בכוונתי לבקש מן הגננת, שכול ילד בגן יצייר למיכאל ולדניאל, לכל אחד בנפרד כמובן, ציור פרידה, ונכרוך אותם יחד לשתי חוברות. אני אביא שתי עוגות לגן, בבוקר האריזה של הבית, ונעשה מסיבת פרידה. בצהריים, כדי למנוע מן הילדים את המולת הבית המתרוקן, סבא ייקח אותם אליו מן הגן, ואני אשאר עם האורזים. בערב אסע אף אני לסבא. למחרת נתעורר אצלו, ניסע בשתי המכוניות לנווה צדק, ואחרי העמסת כל הארגזים וכו' על שתי המשאיות נעלה בשיירה צפונה.

     בצפון תחכה לנו חברה, שתתחיל מיד בסידור הבית, ואז סבא ייקח את הנכדים לארוחה טעימה במתחם 'ביג' בכרמיאל, בעודי נשאר עם המובילים והחברה המסדרת, כדי לארגן את המיטות ואת המטבח ואת כל שאר המיטלטלין כל דבר במקומו, כדי שנוכל להיכנס לשבת שקטה ומוארת.

     סבא כנראה יישאר איתנו בסוף השבוע הראשון בתובל, כדי להקל על הילדים ועלי את תהליך הקליטה, וביום ראשון, כשאני אסע לראשונה בחיי מתובל לתל אביב, ללמד בה, יישאר בקיבוץ כדי ללוות את הילדים אל הגן ולהשיבם ממנו אחר הצהריים, וגם להיות עימם עד שאשוב.

     זהו, בערך. תודו שזו התרגשות גדולה.

     זה כמובן תלוי בכך שהכול יסתדר כמתוכנן, מבחינה משפטית ואחרת. אבל מסתמן שזה עומד לקרות, ושזה עומד לקרות עכשיו.

     "אני מרגיש תערובת של תקווה ובהלה," אמרתי הערב לאבא. "אני מאוד מקווה שאני עושה צעד נכון מבחינה רגשית וכלכלית לי ולילדים, אבל מודע גם לזה, שאני נכנס לסיכון, שאני עוזב שגרת חיים ובית שהגן עלי המון שנים, ומביא את הילדים לסביבה לא מוכרת, בה אצטרך ללמוד יחד איתם את הסיכונים החדשים, וללמדם להיזהר מפניהם. הכביש שבין ההרחבה לקיבוץ, קצה ההר והמדרון התלול כלפי מטה, נחשים ועקרבים. מקווה שהכול יסתדר כמו שצריך."

     בעבור אדם כמוני, שמשתדל לשמור על שגרת חייו ולהימנע משינויים מפליגים, זה זמן עז ומרוכז עד מאוד. זו הסיבה לכך, ששתקתי כל הימים האלה, לכן אולי גם לא אכתוב בימים הקרובים. הכול בתנועה, די מסחררת. ואני משתדל להכיל את כול זה בתוכי ולשמור בכול זאת על סדר יומנו. השכמה, גן, כושר, עבודה, מנוחת צהריים ובילוי ערב וכול זה.

     הנחמה שלי כרגע היא דווקא היום שהתקצר. שעות החושך המרובות מביאות אותנו לשהות יחד הרבה יותר בבית. דניאל ביקש כבר אמש לפרוש את השטיח החורפי על הרצפה, וגרר אליו את פוף המלאגה מחדר הילדים, ואתמול וגם היום בילינו במשחקים יחד. אתמול במשחק חריזה של מילים והיום בבניית ארמונות מדומינו ואחרי כן מלגו.

     איזה כיף.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב וחמים.

נ.ב.

והעורכת שלי יושבת וקוראת עכשיו את הגרסה האחרונה של הספר הבא, והמעצב עובד על כריכותיהם של שלושת כרכי השירה, והמדפיס כבר מעמד את שלושת הכרכים. אתם מבינים איזו דרמה מתרחשת אצלי כעת?

התרה. פעמיים.

זה תמיד בא במפתיע, לשחרר ספר מבין הידיים אחרי שנות כתיבה ארוכות. אבל היום זה בא לי בהפתעה גמורה. הרי הכנתי לי שני ספרים באנגלית על הקהילה היהודית באמסטרדם, בידי גם פנקס הקהילות של הולאנד (כך במקור) וערימת מאמרים שקראתי רק שני שליש ממנה. מה פתאום הוצאתי את הספר מתחת ידיי?

התחלתי את הבוקר הזה בהתקף חריף של קוצר נשימה. מזל שיש לי ונטולין למקרים כאלה, שבהם האלרגיה שלי לחילופי העונות מחריפה. האלרגיה הזאת היא אירוניה מדהימה. איפה נשמע כדבר הזה, משורר שאלרגי לסתיו.

כך או כך, בעשר בבוקר הגיע לביתי דוד, מנקה ספות. הזמנתי אותו לנקות את ספות הסלון לקראת המעבר לגליל, אך בהיותו כאן ביקשתי ממנו לנקות גם את כורסת הטלוויזיה הישנה. היא אמנם קרועה ומרופטת. אך בכול חיפושיי אחר כורסאות טלוויזיה במחיר סביר לא מצאתי כמוה – מפני שהיא מרופדת בריפוד שהוא מאה אחוז כותנה, ואני אלרגי לכול סיב פלסטי אחר, ועל כן גם לסקאי או לכל שאר ה'בדים' המשמשים כיום לכיסוי כורסאות כאלה.

מנקה הספות התברר לי גם כאקורדיוניסט מחונן. "אתה עוסק במשהו שקשור למקצועות הרוח?" שאל.

"כן, אני סופר."

"תיארתי לעצמי," חייך. "אני מתעסק במוסיקה. נגן."

ואז שם על השולחן לידי את מכשיר הטלפון הנייד שלו, בו הקרין לי סרטון, שהוא מנגן בו נגינה מהירה ביותר באקורדיון. והוא נגן מצוין.

כול משך שהותו כאן ישבתי ועבדתי על הספר שלי. כתבתי פסקאות השלמה, ערכתי חומרי הרחבה שכתבתי לא מזמן. את חומרי ההרחבה האלה הקלדתי ושמתי בסוף הספר, אחרי רשימת התודות. זו דרכי עם חומרים כאלה. אני כותב אותם 'מחוץ לספר,' בכתב יד או במכונת כתיבה, מקליד אותם אחרי סופו של הספר, ואז משבץ אותם במקומות הנכונים להם ועורכם בתוכם מחדש.

עשיתי כן בריכוז גמור, ופתאום גיליתי שאחרי רשימת התודות והרשימה הביבליוגרפית יש דף לבן. כלומר, העבודה נגמרה, נגמר לי הספר.

רפרפתי בעיניי לאחור במסך. לא האמנתי למראה עיניי. הספר גמור. אמנם, אני תמיד יכול להוסיף בו עוד פסקה פה ושם. אבל הוא גמור. הצלחתי לטפל בסופו, שמקודם לכן היה לא שלם בעיניי, סגרתי אותו באותה נימה סיפורית שבה נפתח. יש לי ספר ביד. יש לי ספר.

מבלי לחשוב פעמיים שלחתי אותו לעורכת שלי, נעה מנהיים, במייל.

עכשיו נחזור לעבוד עליו. אם ירצה השם, יראה אור מתי שהוא לקראת הפסח. אחרי ששלושת כרכי השירה שלי יראו אור. היום קיבלתי דוגמת כריכה לכרך השלישי.

לא אספר לכם במה הספר הבא שלי עוסק, מי דמויותיו וכדומה, אבל כך הוא מתחיל –

"חותם אחרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכול אחיו, כי ידו של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמיים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל כול מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת, כי הילד הזה לא ילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו."

וזו אחת הפסקאות בהן הוא מסתיים (בהשמטת פרטים שיסגירו את נושא הסיפור:)) –

"ישנן מפות המכוונות אדם למחוז חפצו, אך אינן רוצות שיגיע אליו. כול כוחן הוא בהנעתו לדרכו. כזו היא מפה זו. היא נועדה להניע אותם לצאת לדרכם, ליתן צורה לחייהם ותבנית לעולמם, על פי נפשם, הגיונם, אמונתם וערכיהם. כך היה מאז ומעולם, בחיי כול אדם, כך היה גם בתולדות העם הזה. הוא טולטל כול ימיו בין גאולה לבין כחד. זו מהותו. להקים מתוך עצמו ממלכות ולהחריבן. זו גם מהות עמידתו למול האל. לא האמונה הבוטחת בנדבת השם, אלא החתירה לקראתה, בתקווה להיות זכאים לה. כאלה הם חיינו, כאלה היו גם חיי."

הספר הזה הכריח אותי לכתבו, וכעת התיר את עצמו מבין ידיי. ממש נתמלט ממני.

כבר הערב הותירני ריקן. לפיכך, אפוא, הלכתי עם בניי אל כיכר רוטשילד, לפגוש בחבריהם, כשאני נושא על גווי את תיק העבודה שלי, ובו חומרי תחקיר הקשורים בספר הזה. הפרידה ממנו פשוט הממה אותי וקשתה עלי.

מזל שיש לי עוד שלושה ספרים בתהליכי כתיבה, שאוכל לחזור אליהם כעת, ספר סיפורים שאני תכף מסיים את עריכתו ושני ספרי שירה וספר סיפורת שאני מתחיל לערוך.

ברוח זו של התרה קרה היום עוד דבר נפלא. חזרנו לשכונה עם חברינו החדשים, שלושה בנים, בהפרשי גיל מעטים האחד מאחיו, המתגוררים ממש בסמיכות לנו. מיכאל ודניאל ביקשו לבקרם בביתם, אך מעט אחרי שבאנו אליהם מיכאל אמר שהוא עייף ורוצה ללכת הביתה, לצעצועים שלו. דניאל, לעומתו, ביקש להישאר.

שאלתי את שכניי, ההורים, האם אוכל להשאיר עמם את דניאל. הם שמחו בכך. נטלתי את מיכאל והלכתי עמו הביתה. מילאתי לו אמבטיית קצף, ישבתי ושיחקתי איתו במכוניות, אחרי כן ניגבתי אותו, הלבשתיו בפיג'מה וישבנו יחד ליד השולחן בסלון, עליו לימדתי אותו לכתוב את האות א' בדפוס ובכתב.

כשסיימנו, הלכנו להביא את דניאל הביתה. הוא התקשה להיפרד מחבריו.

"הוא היה פשוט מקסים," אמרה אם הבית, פסיכולוגית פעילה. "הוא שיחק נהדר עם הילדים ולא בכה אפילו פעם אחת שהוא רוצה הביתה, כפי שהיה צפוי מילד, שזו לו הפעם הראשונה שהוא מופרד מאביו ואחיו. תבואו שוב!"

סיפרתי לה שזו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהפרדתי ביניהם, הפעם הראשונה שמיכאל זכה בה בזמן איכות איתי. ואז שבנו הביתה כדי לישון.

הילד 'הבעייתי' שלי מגיע להתפרצויות של תסכול ושל זעם כשכולאים אותו בכיתה עם 35 ילדים, או בבית קטן כמו שלנו, עם עומס חושי אדיר. בכיתה זה עומס חושי הקשור ברעש. בבית זה עומס חושי הכרוך בריבוי חפצים וספרים. אבל כשהוא עם קבוצה קטנה של ילדים הוא פשוט פורח.

וזה, בעבורי, עוד אישור קטן לכך שאני חושב נכון ועושה נכון. ששני בניי יפרחו בגליל.

ואני אשב ואכתוב שם את ספריי הבאים, שהראשון מביניהם עוסק בנזיר יהודי. אין ספק שמגורים בגליל העליון, הרחק מן העיר, יהוו נסיבות כתיבה מתאימות בעבור הספר הזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

רגע הכניעה – וזמן האיכות

     אתמול, בסדנת הבוגרים שלי, לימדתי את החברים על רגע הכניעה. זה רגע המתרחש, על פי רוב, בסוף המערכה השנייה של סיפור. הגיבור מבין בו, שאין לו עוד אופציות. כול האופציות נגמרו לו. הוא נקלע לייאוש גמור, לאפיסת כוחות, כמעט לאבדן. אבל דווקא שם, בלב הרגע הזה, הוא זוכה בהארה. הוא מבין את עומק הדילמה שהוא נתון בה, מכיר בזה שהיא בלתי ניתנת לפתרון במישור שפעל בו עד כה, ושעליו לשנות את תפיסתו את המטרה בשמה יצא לדרכו מלכתחילה, אם הוא רוצה להשיג את מטרתו בכול זאת.

     וזה בדיוק מה שמביא אותו להצליח בדרכו.

     המשלתי להם את הרגע הזה מחיי. סיפרתי להם איך השנה האחרונה בעיר בכלל, ובמערכת החינוך שלה בפרט, רוששו את כוחותיי, ייאשו אותי. איך העמסתי על עצמי עוד ועוד סדנאות כתיבה, אבל כמה שעבדתי לא הצלחתי לעמוד בתקציב החודשי שלנו, איך נעניתי בתחילה לדרישות המערכת העירונית, והתגלגלתי עם בניי באבחונים ובריפוי בעיסוק ובתרפיה משפחתית ועוד, עד שהבנתי שנקלעתי לדרך ללא מוצא. שהמערכת אוכלת אנשים כמונו לארוחת בוקר. שמזה היא מתפרנסת. וגם, שנגמרו לי האופציות. שאני לא יכול להישאר בעיר שאהבתי, במרקם החיים שזיהיתי כעצמי, כזהותי, כחיי. שאני חייב שינוי מסדר שני.

     ואז החלטתי לעזוב את הכול ולהתחיל מחדש. לוותר על כול הקליפות שזיהיתי אותן בתור עצמי. ההוויה העירונית שלי, הנווה צדקית שלי. להגיד תודה לכול וללכת למקום אחר וחדש.

     לקראת ראש השנה, או מיד אחריו, זה גם עתיד לקרות. אם הכול יסתדר לי כמו שצריך, את חודש החגים כבר נעביר בבית החדש שנשכור לנו, בתובל. והוא בית מהמם.

     אבל עד אז, היום חוויתי כניעה מסוג אחר. קטנה יותר. ארעית. אבל תקפה.

     שלשום נסעתי לרמת הגולן, להרצות שם במסגרת יום חשיפה של מרצים, ועוד באותו יום חזרתי הביתה, הלכתי למכון הכושר ואחריו לאספת הורים בגן. כול עוד אני כאן אני מכבד את הגן הזה.

     כתוצאה מכך, אתמול נרדמתי כבר באחת עשרה וחצי בלילה, אבל אחרי שבישלתי אוכל לכול השבוע. קציצות בשר במנגולד, דגי ברבוניה מטוגנים, עוף בתנור. ומכיוון שהגוף שלי מעיר אותי אחרי 4-5 שעות שינה, התעוררתי הבוקר בארבע וחצי בבוקר. קמתי, כתבתי דפי בוקר, ואז התיישבתי לערוך את הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים שאני עורך, וסיימתי אותו. אחרי כן קמו הילדים והתחיל היום. לקחתי אותם אל הגן, הלכתי שוב למכון הכושר ועם שובי הביתה גם ניקיתי אותו וערכתי את השולחן לארוחת צהריים.

     משנת הצהריים הזאת היום קמתי חולה. מנוזל, עם כאב גוף, חלוש. מה שקרוי ביידיש חלושעס. לא יכולתי להזיז את עצמי יותר מכמה צעדים. בראותי כן, ביטלתי את המפגש השבועי עם המטפלת שלנו, והודעתי לילדים, שאני חולה, ולכן היום לא נזוז מהבית.

     בתחילה התמרדו, ניסו בכול כוחם לגרום לי לצאת לחברים, למרכז סוזן דלאל או לגן המשחקים. אבל אני באמת לא הייתי מסוגל לזוז מטר. ורק כאשר הבינו את זה, שאני נכנעתי, באופן נדיר ביותר, לחולשתי, קיבלוה אף הם. הם ביקשו את כלי העבודה שלי ושיחקו עימם בחצר, אחרי כן יצאו עם הג'יפ החשמלי והאופניים אל הרחוב, ואני ישבתי בו על כיסא, משגיח עליהם בעודם נוסעים הלוך ושוב ברחוב וגם למכולת, לקנות חלב ומשקה טרופי שהם אוהבים.

     אחרי כן מיכאל ביקש לצייר איתי, והביא חוברת של מנדלות וטושים אל השולחן בחצר. את חוברות המנדלה קניתי בחשש מסוים. ידעתי שהן גדולות עליהם בכמה מספרים. אבל רציתי שדניאל יתאמן בצביעת שטחים קטנים, מה שמיכאל כבר עושה מזמן. גם שאפתי להרגיל את שניהם לעבודה איטית, בריכוז, לשם השגת תוצאות.

     ישבנו שלושתנו בחצר, צובעים קטעי מנדלה. הראיתי להם איך כדאי לשמור על סדירות בבחירת האלמנטים לצביעה במנדלה, כדי לקבל ממנה את מלוא רבגוניותה.

     כשמאסו בזה, הוצאתי החוצה משחק מילים, המלמד קריאה וכתיבה. זוהי חפיסת קלפים עם ציור על כול קלף, ומתחתיו שם הדבר המצויר בו, באותיות דפוס. לקלפים מצורפות אבני פלסטיק ועליהן אותיות הא'-ב'. הילד צריך 'לכתוב' את המילה המופיעה מתחת לקלף על ידי זיהוי אבני האותיות וסידורן מתחת לקלף.

     מיכאל מיד החל במשחק. דניאל התמרד בתחילה. הוא טען שהוא יודע כבר לקרוא ולכתוב.

     "לא, דניאל, אתה עוד לא יודע לקרוא ולכתוב. אתה כותב בכאילו," אמרתי לו, "ואני רוצה ללמד אותך את זה. אבל אם תמשיך להתעקש שאתה יודע כבר, לעולם לא תלמד דבר. אז אני מציע לך שתצטרף למשחק שלנו."

     וכך היה. ואז קרה דבר מדהים. הוא זיהה אותיות וצירפן למילים במהירות הבזק. וזכה בשבחים, ולכן גם התמיד בזה עוד.

     ואחרי כן אכלנו, ועשינו אמבטיית קצף, במהלכה ישבתי לידם ושיחקתי איתם. דניאל הרכיב משקפי צלילה, אני השלכתי למים 'העמוקים' בובות קטנטנות של סמי הכבאי ומכוניות פצפונות, והוא צלל לעומק המים כדי להציל את הטובעים. מיכאל בזמן הזה הזליף אל פיו סילוני מים מסירת ההצלה של סמי הכבאי.

     אחרי כן נכנסנו למיטה עם הספר על השאלות הטובות. הערב, זה הערב השלישי ברציפות, קראנו בו. שלשום זה היה על האש, אתמול על השיטפון ומהותו, היום על השמש. כדי למקד אותם בהסבר ביקשתי מהם שיביאו מן החדר כדור משחק גדול וכדור קטן. ואז אמרתי להם שהכדור הגדול הוא השמש, והקטן הוא כדור הארץ, והראיתי להם איך כדור הארץ מסתובב מסביב לעצמו, וגם מסביב לשמש, וכך נוצרים היום והלילה ועונות השנה.

     אף על פי שהתעוררו משנת הצהריים קרוב לחמש, בתשע ורבע כבר נרדמו. ואני אמרתי לעצמי בסיפוק, שטוב שנכנעתי לחולשת הגוף הרגעית שאחזה בי, וכמובן הלכה והתפוגגה במהלך השהות בבית. שלפעמים טוב לעצור מ'מילוי המשימות' הביתיות וההוריות, ופשוט להיות איתם, להיות עם הילדים יחד, לבלות הרבה זמן יחד, ולגלות אותם מחדש.

     החבר'ה בתובל סיפרו לי, שהחורף שם הוא קשה מאוד. שאנשים פחות יוצאים מהבית. זה עורר בי דאגה סתומה. איך אמצא מה לעשות עם הילדים כול החורף בבית.

     הערב הדאגה הזאת נחלפה בחדווה. יש לנו המון המון משחקי קופסה, אנציקלופדיות, צעצועים ועוד. אני כבר יודע כמה כיף יהיה לנו ללמוד יחד דברים חדשים, להתנסות במשחקים עם חוקים שלא הכרנו, ובעיקר לבלות יחד, בבית חדש, גדול ומוסק בקמין עצים.

     אחר הצהריים הזה לימד אותי הרבה מאוד. שאני באמת לא צריך לחפש להם מדי יום חבר או תעסוקה מיוחדת. שהזמן הכי טוב שיכול להיות לנו כרגע הוא הזמן שבו נבלה יחדיו. או, איך מיכאל אמר הערב לפתע, מבלי שנישאל לגבי זה: "אני לא רוצה חברים. יש לי חברים בבית, את דניאל ואת אבא. וזה מספיק."

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

איך אני כותב. או: לכל ילד יש סגנון משלו.

בג'ימבורי2.JPG
צילום: עדו רוזנטל. מיקום: הג'ימבורי בקניון וייצמן.

הבוקר, כשנכנסתי לסדנת הכתיבה שלי בבית איילה בתל אביב. סיפרתי לתלמידיי ולתלמידותיי, שלא קראתי את העבודות שכתבו לקראת השיעור, מפני שהייתי עסוק בשלי.

המשימה שלהם מן השבוע שעבר הייתה לבחור קטע שכתבו כבר, לשכתב ו/או לפתח אותו, ולהעלות את שתי גרסאותיו לאתר האינטרנט שלי. אבל בו-בזמן שהם שכתבו את סיפוריהם, גם אני שכתבתי את שלי. אתמול אחר הצהריים נסעתי עם עדו הצלם והילדים, לפי בקשתם, לשחק בג'ימבורי בקניון וייצמן. לקחתי איתי את המחשב הנייד שלי. בזמן שהילדים השתוללו בבריכת הכדורים, בחבלי הלולאה המקבילים ובקליעה אל הסל, אני ישבתי בישיבה מזרחית על הארץ והוספתי סצנות ברומאן הבא שלי.

אחרי כן הצטרפתי אליהם למשחקם. מיכאל ביקש שאשחק איתם בזריקת כריות. מהר מאוד זה הפך לערימת ילדים וכריות על אבא.

בלילה, כשנרדמו, בסביבות עשר, אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק עבודות לבוקר. אבל מקודם לכן אכנס רק לרגע לרומאן שלי, ואבדוק מה בכלל כתבתי בג'ימבורי.

בחצות וחצי הרמתי את עיניי מן הספר, והבנתי ששוב ביליתי לילה בעבודה על ספרי הבא, ושאין סיכוי שעוד אבדוק עבודות.

את כול זה סיפרתי לתלמידיי הבוקר. "אני לא מספר לכם את זה כהתנצלות," אמרתי להם. "אלא כלימוד. אנחנו מדברים כעת על שכתוב, וזה גם מה שהתבקשתם לעשות השבוע. אבל שכתוב הוא לא פעולה טכנית. שכתוב הוא שכלול הגרסה הראשונה של סיפור, והוא עבודה יצירתית לא פחות, ולעתים הרבה יותר, מאשר כתיבת הגרסה הראשונה של סיפור."

ואז הוצאתי מתיקי דוגמה מן הספר הבא שלי. שתי פסקאות, שבמהלך השכתוב הקודם, לפני שלושה חודשים, הבחנתי שהן 'אומרות' במקום 'מראות', telling במקום  Showing, ואז – את שלושת הפרקים שנכתבו במקומן.

חשיפת העבודה הזאת, יחד עם הסיפור שלפני כן, כיצד השתקעתי כול-כולי בשכתוב אמש, הובילו את תלמידיי לשאול אותי, האם באמת אני מאמין, שכול אדם יכול לכתוב ולעשות את זה, כלומר להוציא ספר מתחת ידיו, והאם אין כאן עניין של כישרון.

כששמעתי את השאלה הזאת הלטתי עיניי בכפות ידיי. כבר עייפתי ממנה. בייחוד מפני שהשואלת שאלה אותה לא בפעם הראשונה. יתר על כן, היא מוכשרת מאוד, כתיבה נקייה ומדויקת, התהליך שהיא עוברת מעיד על התחייבות עמוקה למעשה היצירה, ומכול תלמידיי בקבוצה זו ודאי לי שהיא גם תמשיך בכתיבתה.

וזה מה שאמרתי לה. קודם כול. ואז שאלתי אותה אם זה מרגיע אותה. והשבתי לה, שלא. כי השאלה הזאת שלה נובעת מן המבקר הפנימי שלה, ושפשוט תשים אותה בצד, תתרכז בתהליך ותכתוב. ובעיקר תיהנה ממנו. מתהליך היצירה.

"אבל לפעמים אני כותבת בלהט, ובטוחה שכתבתי סיפור נפלא, ואז, מקץ זמן, כשאני חוזרת לטקסט, אני מגלה שהוא הרבה פחות טוב ממה שחשבתי," אמרה תלמידה אחרת.

"זה טבעו של התהליך. וטוב את עושה," השבתי לה. "טוב שאת כותבת מתוך תשוקה. זו הדרך הכי נכונה לכתוב. על מה שמעורר בך תשוקה, ועל מה שמעניין אותך לכותבו. ובאופן טבעי, אחרי שהטקסט 'מצטנן,' כאשר את חוזרת אליו בעין בוחנת – ואז בהחלט בסיוע המבקר הפנימי שלך, שראוי להשתיקו רק בזמן הכתיבה של הגרסה הראשונה, אבל להשתמש בו בהמשך כעורך – את אמורה לגלות מה עובד בטקסט שלך ומה לא, איפה מציצה אופציה עלילתית נוספת ואיפה רק מבעבעת איזו מהות נסתרת, שעליך עוד לגלותה."

ואז, באופן זורם וטבעי לגמרי, עברתי לדבר איתם על סגנון. מהו סגנון, איך הוא נוצר, מה הקשר בין סגנון לבין תוכן, ועד כמה אין טעם או צורך להשוות בין אדם לאדם.

במהלך השיעור היה נדמה לי שאני מעביר שיעור מבולבל לגמרי. אבל, כמו שקורה לי לא אחת במהלך הכתיבה, בסופו הרגשתי שזה היה שיעור חשוב מאוד. הצלחתי ללמד בו מה שהתכוונתי ללמד בו ממילא – הרצאה קצרה על סגנון והרצאה קצרה על האופן ליצירת מתח בסיפור – אבל זרמתי אל החומר הזה מתוך מצבי שלי, בחודש האחרון – ההשתקעות המוחלטת שלי בשכתוב ופיתוח ספרי הבא, הטירדה שזה מעורר בי, ההיטלטלות בין חיי המציאות שלי, הורותי והוראתי, לבין כתיבתי.

אחר הצהריים, בדרכנו הביתה משיעור השחייה, אמרתי לילדים במכונית, שכבר המון זמן לא עשינו פעילות יצירה יחד, ושאני מאוד רוצה לצייר ולגזור איתם דברים כשנגיע הביתה. אבל להם היו העדפות אחרות. מיד כשירדנו מן המכונית ביקשו שאוציא מן המחסן את זוגות האופניים שלהם, והם דיוושו בהנאה הלוך ושוב ברחוב, בעוד התירס שהבטחתי להם מתבשל על האש.

אחרי שאכלנו תירס מיכאל ניגש בעצמו לחדר העבודה שלי, הביא לו משם חבילת דפים לבנים, הוציא את קופסת הטושים מארגז כלי היצירה, המונח דרך קבע על ספסל הישיבה בסלון, וצייר. דניאל בינתיים ביקש שאנעל לו נעלי ספורט, עם גרבי כדורגל, מפני שנכנס לתפקיד כדורגלן בעולם הדמיון שלו.

אבל אחרי כמה רגעים של משחק עם עצמו, משראה אותי מתיישב ליד מיכאל, שצייר בשקידה ובאיפוק, כדרכו, בא והצטרף אלינו.

מיכאל בדיוק סיים ציור ראשון והושיט לי אותו. "זו מתנה בשבילך, אבא," אמר. ואני שיבחתי אותו, ואז פניתי לדניאל – "אולי גם אתה תצייר לי ציור במתנה? אבל עם המון צבעים?"

דניאל נעתר לבקשתי. אך רק החל לצייר – ובניגוד לאחיו הוא לא מצייר מתחמים וצורות אלא צובע משטחים בתנופה, בתנועות יד רחבות – מיכאל אמר לו שזה קשקוש.

"זה בכלל לא קשקוש," אמרתי למיכאל. "לכל ילד יש את הסגנון שלו. אתה מצייר בסגנון אחד, ודניאל בסגנון אחר. דע לך, שיש גם אמנים מבוגרים שמציירים כמו דניאל, והעבודות שלהם נמכרות בהרבה מאוד כסף. אם תרצה גם אראה לך עבודות שלהם."

מאותו רגע שני הילדים ציירו. ואז מיכאל החליט לכתוב את השם של רון רון, מלכת הכיתה שלהם, שלימדה אותם לכתוב את שמה באותיות דפוס. הוא נטל לידו טוש דק, וממש שרטט אותיות על הדף. ואז גם דניאל ביקש נייר חדש וטוש דק, החזיק את הטוש כפי שראוי להחזיק עט – ולא כפי שהוא אוחז בו שעה שהוא משרבט את שרבוטיו החזקים – ו'כתב' אף הוא על הדף.

מיכאל1
הציור הראשון הערב של מיכאל. ביוזמתו.

מיכאל2

את האות מם כאן אני ציירתי. מיכאל יזם את השאר.

דניאל2
הציור הראשון של דניאל הערב

 

דניאל1
הציור השני של דניאל הערב

ואני הבטתי בהם מאושר ושמח. בלבי הודיתי לאילנה, שכנתנו, שלימדה אותי להתבונן בציוריהם, לכבד את סגנונו של כל אחד מהם ולהתנתק מ'ציוויי' המרפאה בעיסוק, שהקפידה עם דניאל להישאר בתוך מתחמים וגבולות, שעה שביקשה ממנו לצבוע משטחים. הנה, הוא יודע לאחוז בעט כשהוא רוצה בזה, ויודע גם לשרבט, כשזה מה שבא לו לעשות.

ואז מיכאל נטל את אחד מציוריו ותלה אותו על דלת המקרר עם ארבעה מגנטים, ואני הוספתי עליהם את ציוריו של דניאל, ואמרתי לעצמי, שסוף סוף משהו התחבר אצלי, בין הורות לבין הוראתי. שמה שאני מלמד את תלמידיי, לכבד כל אחד את האינטואיציה שלו, להבין שאנחנו לא באמת יודעים מה הסיפור שרוצה להיכתב דרכנו, ועלינו לתת לו להיכתב, ואחרי כן להשתקע בו ולפתחו עד שיראה אור עולם במלואו, זה גם מה שאני מלמד לבניי.

וזה בדיוק גם מה שאני עושה כעת עם הספר הבא שלי. עובר עליו בפעם המי יודע כמה, מגלה עוד שכבה עלומה מתחת לשכבה הקיימת, מדייק את החפירה הארכיאולוגית מסביב לכול סיטואציה ולכול דמות, ואחרי כן מלטש את סגנונו, כך שלשונו תהיה אחידה ותשקף את הבחירות הסגנוניות המודעות והלא-מודעות שלי – לכתוב ספרות יהודית, בלשון עשירה ומרובדת, ולספר בה סיפור יהודי. אבל חתרני. כדרכי.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

18 ימי חופשה. או: לאבד את הצפון.

     מיכאל בלונה פארקדניאל בלונה פארק.jpg

   חופשת הפסח שלנו התחילה ביום הולדתם הרביעי של מיכאל ודניאל, ב 12.4.16, והיא מסתיימת בעוד יומיים, תודה לאל, ב 1.5.16. בחופשה הזאת הספקנו לחגוג את יום הולדתם בשלוש מסיבות, לבלות את ליל הסדר ומחרתו אצל יאיר ומיכל, לצפות בסרט על פיה וחד-קרן, ליהנות מן המחזמר 'ספר הג'ונגל' בהיכל התרבות בהרצליה, לבלות בים הקרוב לביתנו, להיפגש עם חברים מן הגן וגם לבלות עם חברות שלנו.

     החופשה הזאת הביאה עמה תמורה בחיינו, בכל הנוגע לעצמאות הילדים. מיד אחר יום ההולדת הודעתי להם, שכעת הם כבר בוגרים דיים כדי ללכת לבד מן הבית אל חנות המכולת בקצה הרחוב, והם היו פשוט מאושרים לשנן מה ביקשתי מהם להביא, ואצו רצו אל המכולת, והביאו משם בדיוק מה שביקשתי – פעם אחת חבילה של נייר סופג, פעם אחרת משהו אחר.

     אני כמובן עמדתי מחוץ לחצר, משגיח על מרוצתם ברחוב אל המכולת ובחזרה ממנה הביתה, ובשובם הביתה שיבחתי אותם על עצמאותם ובגרותם.

     בו-בזמן התחלתי לשחרר. לשחרר קצת מאחיזתי בבנים. לתת להם קצת יותר מרחב התנסות עם אחרים, ולי זמן של שקט. זה לא קרה לי באופן מתוכנן. ידעתי שאני מוכרח לסיים את ספר השירים השלישי השבוע, והמיקוד בספר הוא שהדריך את פעולתי. בתחילת השבוע היה אחר צהריים אחד, שבו אמרתי לילדים, שעלי לעבוד על הספר שלי בחצר, ושהם ישחקו בינם לבין עצמם בחצר ובבית. וכך היה. אחרי כן, למחרת ליל הסדר, אצל יאיר ומיכל, השארתי אותם עם אחייניתם ליה בת העשרים וחבריה, והרשיתי לעצמי ללכת לישון צהריים לבד.

     אתמול באה הנה לפני הצהריים חברתנו מיכל, שהביאה לילדים חומרי יצירה והפעילה אותם כל כך יפה, עד שיכולתי לשבת בשקט בחצר ולסיים עוד עריכה של כרך השירים השלישי שלי. ואילו היום בילינו בבוקר בנתניה, אצל דליה ומלבינה, שהזמינו אותנו בדיוק לצורך זה – כדי לשחק עם הילדים ולאפשר לי זמן כתיבה.

     דליה למדה אצלי כתיבה, ומאוד התיידדנו. בסופו של דבר נסענו כולנו יחד במכונית לפארק שעשועים גדול, שם הילדים שיחקו בהשגחתה של דליה, בעוד אני ישבתי על הרצפה וכתבתי, וממנה נסענו לארוחת צהריים של חג אצל אחי וגיסתי, טל ואוסי, בדירתם החדשה בחדרה, הצופה אל הים. אחרי ארוחת הצהריים הילדים התלוו ברצון לדודים ולדודות ולאחיינים שלהם, לשפת הים, בעוד אני נשארתי לבדי בדירתם כדי לנוח.

     לא ממש הצלחתי לישון שם, אם בשל הרעש שעשו הילדים עד שיצאו אל חוף הים, ואם בשל הקושי להירדם במיטה שאינה מיטתי. אבל עשיתי הרבה מדיטציה בשכיבה, וגלשתי ממנה לתנומה חטופה, וכשקמתי התיישבתי במרפסת הקומה הארבע עשרה, מול הים והשמש היורדת אליו, וחשבתי לעצמי, שבימים האחרונים היינו מוקפים בבני משפחה וחברים אוהבים ואהובים, שפשוט באו מרצונם הטוב והציעו לי קצת עזרה. והפעם, בניגוד לכל זמן אחר, אחרי ארבע שנים, הרשיתי לעצמי לקבלה. וכך פיניתי לעצמי שעה פה שעה שם. וזו הייתה חדווה גדולה.

     אבל השיבה לזמן הפנימי שלי, לחיי הדמיון ולכתיבה, גורמת לי להתנתק, באופן מיידי ועמוק, מסביבתי. כך, אפוא, מצאתי את עצמי אתמול, בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה, בסיטואציה הזויה. ניגשתי עם בניי אל שירותי הגברים. אבל לא הצלחתי להיכנס עימם פנימה, מפני שהיה שם גבר אחד, שבכל פעם שרק הושטתי רגל כדי לצעוד לכיוון השירותים, צעד הוא בדיוק לכיוון שהתכוונתי אליו. אז רתעתי לאחור, כדי להניח לו לעבור אותי, כי הוא בדיוק התכוון לצאת מן השירותים.

     אבל זה לא עזר לי במאום. רק ניסיתי להיכנס פנימה, שוב צעד לעברי, עד שכמעט ונתקלתי בו.

     נשאתי אליו את עיניי, מחייך במבוכה. "אני כאן עם הילדים," אמרתי לו, "ואנחנו מנסים להיכנס לשירותים."

     רק אז נעצתי בו את מבטי, וקלטתי – אני מדבר עם בבואתי. שום גבר זר לא עמד בדרכי. פשוט נתקלתי שוב ושוב בבואתי במראה הגדולה, המשובצת בכניסה לשירותי הגברים.

     לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.

     הבוקר, בפארק בנתניה, התיישבתי על שביץ מרוצף באריחי טרה קוטה קטנים, נשען בגווי אל עמוד אחד, מעמודי האבן שהחזיקו מעל ראשי סבכה מצלה, העשויה מקורות עץ מהוקצעות. התחלתי כותב, וכמעט מבלי משים מצאתי את עצמי משוחח עם ש"י עגנון.

     הוא השיא לי עצות באשר לחיי בכלל ולחיי הכתיבה שלי בפרט. הוא בעיקר ביקש ממני לקמץ בהוצאות, לחסוף כל מעה, מפני שהכסף הזה הוא טמא, כך אמר לי. זאת, לפי שהושג בעבודה הבאה על חשבון שעות הכתיבה שלך.

     כתבתי כול מה שהכתיב לי, ואחרי כן סגרתי את המחברת ונסענו הלאה.

     כשאני עם עצמי אני משתחרר. גם איזה בורג משתחרר אצלי, בלי ספק. לכן גם חשוב שאעשה זאת כשיש עוד מבוגר בסביבה. שישגיח על הילדים.

     אבל בלי ספק, החופשה הזאת מבשרת שינוי גדול לטובה אצלם. הם הרבה יותר עצמאיים, וגם יותר בוגרים. שלשום קראתי לאבא שלי לסינמטק, שיישב בחוץ למקרה ודניאל יסבול מן הרעש בסרט, וירצה לצאת ממנו אחרי זמן קצר. ואמנם, כך היה. דניאל ביקש לצאת, הוצאתי אותו אל סבא, ואז נשארתי עם מיכאל באולם כדי לצפות יחד בסרט עד סופו.

     נהננו מאוד. בייחוד מפני שזה היה זמן האיכות הראשון שלנו יחד, בלי הפרעה.

     למחרת, אתמול, בהרצליה, שני הילדים נשארו כל משך המחזמר באולם. דווקא מיכאל הוא זה שביקש לרגע, בזמן המערכה הראשונה, לצאת לסבא. אבל דחיתי את זה קצת, ומשכתי אותו עד להפסקה. ואחרי ההפסקה כבר ביקש לשוב למחזמר, כדי לראות מה קרה למוגלי.

     כך יצא, אפוא, שבחג הזה, בזכות מתנתם של משה ועופר, שרכשו לנו את הכרטיסים למחזמר, מיכאל ודניאל ישבו לראשונה בחייהם באולם וצפו בהצגה לכל אורכה.

     אבל אני, משהו משתבש אצלי כשאני יוצר, כבר אמרתי.

     אז אני התאהבתי במוגלי. כלומר, בשחקן שגילם את דמותו. כי מרגע שהחלה ההצגה הוא היה בה עם אזור חלציים בלבד, כול גופו השרירי, החלק והמהודק חשוף למולי, ומכיוון שישבנו בשורה השלישית, קרוב מאוד לבמה, לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. וכך יצא, שלחוויית הצפייה המשותפת שלנו במחזמר, נוסף עוד מימד.

כך או כך, החג הזה למדתי לשחרר קצת, לקבל עזרה, ולא לפחוד כול כך על הילדים. ובתוך כך זכיתי להשלים את ספרי הבא. וממחר אשוב בזכות זה לעבוד על גרסת העורכת לרומאן הבא שלי, המתוכנן לראות אור לקראת ראש השנה. זה, למקרה שמישהו חשב שכעת יהיה לי זמן לנוח קצת. כי זה לא המצב. הכתיבה היא אורח חיים, ותמיד יש מה לעשות בה.

שיהיה לכולכם/ן חג שמח ושבוע מוצלח.