אימאל'ה, הילדים מתבגרים!

לאט לאט, כמו מבלי משים, הילדים מתבגרים. מיכאל פתאום מבקש לשחק אתי משחק דמקה מדי בוקר ומדי ערב, וגם מנצח, ודניאל, שחששתי שהוא לא בעניין, מגלה שאף הוא יודע לשחק היטב, וניצח אותי. את המשחק לימד אותם סבא. אבל גם אני לא הייתי מעלה על הדעת שיתפסו אותו בכזו קלות, וגם יצליחו לנצח אותי בחשיבה אסטרטגית ובתכנון של צעדיהם.

בערב שבת, אצל רועי ונאווה, בת דודתם הלל לימדה אותם לשחק מונופול, ודניאל מיד דרש שאקנה להם את המשחק הזה. עשיתי זאת בחדווה הבוקר, רק כדי לגלות שהם משחקים, באמת משחקים. מסדרים את לוח המשחק, יושבים מסביבו בסבלנות, זורקים את הקוביות וגם יודעים לספור אותן ולתרגם את מספרי הזכייה לצעדים על פני הלוח. התפקיד שלי היה לשמש כקופאי, לקרוא להם את כרטיסי המשחק, כי עוד אינם יודעים לקרוא, להתחרות בהם – ולהתמוגג.

את הקריאה מלמדים כאן בגן כבאקראי. הגננת מתעכבת איתם על כול מיני מלים, ועל איותן והגייתן. כך גם אני עושה בבית. מדי ערב, כשאני קורא בפניהם סיפור או ערך מן האנציקלופדיה, אני מסמן באצבעי כמה מלים ו'מפרק' אותן להברותיהן. ברגעי רצון, אני גם מתרגל איתם את כתיבת ה-א'-ב' באותיות דפוס. מיכאל מעתיק את כול אותיות ה-א'-ב' ללא קושי. דניאל עושה את זה עדיין בכתב ראי.

היום גם הפתעתי אותם במברגה חשמלית. הייתי זקוק לאחת כזאת, כדי להחליף את מרכזת המחשבים בבית. וחיכיתי לשובם מן הגן כדי להוציא את המרכזת השרופה ממקומה ולהבריג אליו את המרכזת החדשה שקניתי. הם ממש נלחמו על הזכות להבריג החוצה ברגים, ומשסיימנו את ההרכבה קיבלו לידיהם את המרכזת הישנה ואת המברגה, ופירקו אותה עד רמת המעגל החשמלי הבודד. אז גם קיבלו ממני הסבר מהו מעגל חשמלי, מה זה נגד ומה זה קבל ומה זו הלחמה, וכיצד היא מתבצעת.

זה שיעור חשוב, לאור העובדה שאתמול גיליתי, באיחור מסוכן של דקות, שהם תקעו לשקע תקע של מאוורר עומד ישן, שהביאו מפינת המחזור. מקודם עשו זאת עם שואב אבק מקולקל. אז אמש, בארוחת הערב, עשיתי להם שיחה על חשמל ועל סכנותיו. בלבי גם אמרתי, שאפנה לכול תושבי תובל בבקשה, שמי שמשליך כלי חשמל לפינת המחזור יחתוך מהם מקודם לכן את כבל החשמל. הרי זו סכנת נפשות ממש.

*

     ואם בחשמל עסקינן, הרי לכם עסק ביש.

ביום שלישי שעבר התחוללה על ההר סופת ברקים איומה. אני לימדתי באותה שעה בתל אביב, אבל החבר'ה סיפרו לי שהיו כאן ממש פיצוצים. כשחזרתי הביתה מתל אביב, בחצות וחצי, גיליתי שהבית מואפל. חשבתי, שאולי הגשם שירד קיצר את הבית, כי מצאתי שהחלון בחדר העבודה שלי היה פתוח והמחשב נרטב, וראיתי שגם הכבל המאריך המתוח בחצר, שפילטר הבריכה מחובר אליו, נמלא מים. אך כשניגשתי לארון החשמל, והורדתי והרמתי את כול הפלגים מחדש, לא קרה דבר. הבית נותר ללא חשמל.

ואז גם גיליתי שאין לי קו טלפון וקו אינטרנט.

התעלומה נפתרה בבוקר המחרת. התברר שסופת הברקים שרפה נתיכי חשמל ותשתיות טלפון ותקשורת בכל תובל. הזעקתי הנה חשמלאי מן הישוב, שהבהיר לי שהחשמל בכלל לא נכנס אלינו הביתה, כלומר, התקלה היא בארון של חברת החשמל.

הטכנאי של חברת החשמל הגיע שעתיים אחרי כן. הוא בדק את ארון החשמל בחוץ ונדהם לגלות, שכול שלושת הפקקים של חברת החשמל נשרפו בו כליל. לדבריו זו תקלה נדירה מאוד.

אחרי כן הזמנתי הנה טכנאי של בזק, שטיפל בקו בחוץ ואמר לי, שאין לי טלפון ואינטרנט כי המודם-ראוטר שלי נשרף. אז נסעתי לכרמיאל, לחנות 'בזק סטור,' שכרתי שם מודם-ראוטר חדש והתקנתי אותו בבית. ובכול זאת דבר לא עבד.

הייתי צריך להזעיק עוד טכנאי של 'בזק,' שנדהם לגלות, שלא רק הקו בחוץ לא פעל. שסופת הברקים שרפה אפילו את הכבל של הטלפון בתוך הבית, זה המחובר למודם.

הוא הצליח לחבר אותי רק אתמול לרשת האלחוטית. אבל אז גיליתי, שהמחשב הביתי לא מחובר לרשת האינטרנט. בשיטת האלימינציה גם גיליתי למה – ההאב, מרכזת המחשבים הביתית, אף היא נשרפה ממכת הברק.

הבוקר נסעתי לכרמיאל ורכשתי בה מרכזת מחשבים חדשה. התקנתי אותה בבית לבדי, קיבעתי אותה עם הילדים למקומה, ורק היום, מקץ שבוע תמים, חזר לי האינטרנט. והטלפון.

וזו הסיבה שתלמידיי, חבריי/ותיי, שכניי ובני משפחתי לא שמעו ממני כאן במשך שבוע תמים.

*

     מחר אני מצטלם לתכנית של עדי הימלבוי בערוץ 10. ושלושתנו כבר היינו צריכים להסתפר. הסתפרנו אתמול. דניאל הודיע, שהוא לא מסתפר, אלא אם כן 'סבטלנה תעשה לו משהו מגניב.' הבטחתי לו שכך יהיה. עכשיו הוא רוצה לקצוץ את הפוני שלו במו-ידיו, כי הוא מרגיש שיש לו עדיין יותר מדי שיער.

דעתן, הילד. ושניהם גם גנדרנים. מיכאל מסתובב כבר שבועיים עם צמיד לרגל, שהכין לו סבא של אמיר השכן מכמה חוטים רקומים, שניהם משתהים מדי בוקר מול ארון הבגדים והמראה, מתאימים בגדים, מסתרקים… אפשר להשתגע, או לחליפין, לאכול אותם מרוב מתיקות.

הנה התוצאה בפניכם:)

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

20180617_17210420180617_172431

מודעות פרסומת

הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

זמן איכות של תאומים. וגם – המלך עם 11 הביצים.

     פעם, לפני שנים רבות, שוחחתי עם פרופ' רוחמה מרטון על הדיכאון שלי. סיפרתי לה, שיש לי דיכאון עונתי. בחורף, ברור, האור פוחת. אבל בקיץ, דחילק, למה בקיץ? היא חייכה אלי מבעד לשפופרת הטלפון, ואמרה לי, "אה, בוודאי, יש לך בדואיזם."

     "בדואיזם? מה זה בדואיזם?" שאלתי.

     "דיכאון קיץ. יש דבר כזה," אמרה לי.

     אז הנה הקיץ הגיע, ועמו הדיכאון. כבר עשרה ימים אני מסתובב כמו קליפה של עצמי. חי, מתפקד כרגיל, אפילו מחייך. אבל בפנים כאב פיסי, כאב הדיכאון. מין תחושת התמוטטות פנימית, שאין לה מרפא, חוץ מחצי כוס יין פה ושם, או חצי קסנקס. ואת זה אני לא מרשה לעצמי כמעט, בהיותי הורה יחיד. זה יעבור. זה תמיד עובר. אבל זה הופך כול דבר שאני עושה בחיים, כול הליכה ברחוב, כול ניקיון בבית, כול הקלדה, כול דבר, להרבה יותר קשה. הנה שני שירים, שכתבתי על זה בעונה קודמת, ונדפסו בספרי 'ספר התמורה':

הפציינט

 

הַאִם יוּכְלוּ נִגּוּנֶיךָ הַיְשָׁנִים לְנַחֲמֵנִי

גַּם כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל  כָּךְ, אֲנִי תּוֹהֶה,

מִתְפַּתֵּל מֵרֹב כְּאֵב בִּלְפִיתַת הַדִּכָּאוֹן,

לָכוּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד אֶעֱשֶׂה

וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ וְאֶתְאַפֵּק מִלְּקִיחַת הַכַּדּוּרִים.

 

הַיַּיִן שֶׁלָּגַמְתִּי בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם כְּבָר נִמְסַךְ

בַּשֶּׁתֶן. מָסַךְ הַשִּׁכְרוּת הַדַּק עָלָה מֵעַל הָעֶצֶב

הֶעָמֹק הַזֶּה, שֶׁאֲנִי שׁוֹקֵעַ בּוֹ כְּמוֹ בְּבִצַּת יָגוֹן.

יָפֶה אַתָּה מְכַנֵּר, כָּל צְלִיל מֻכָּר נִשְׁמָע

בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁהוּא אָמוּר לִהְיוֹת. כָּל בִּטּוּי

יוֹצֵא מִתַּחַת לְקַשְׁתְּךָ כְּמוֹ מִשְׁפָּט. אֲבָל אֲנִי

 

נָתַתִּי אֶת עַצְמִי לְטֶרֶף בִּידֵי תַּהְפּוּכוֹת הַחֹרֶף. לִזְלִיגַת

הַסֶּרוֹטוֹנִין. כְּמוֹ רוֹצֵחַ מְאֻבָּן בַּקֶּרַח אֲנִי מֵנִיף יָדַי

עַל הַמִּקְלֶדֶת, מַדְפִּיס בְּקשִׁי אֶת שׁוּרוֹת הַשִּׁיר הַזֶּה,

דּוּ"חַ פָּארָא-רְפוּאִי יָבֵשׁ עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הַפַּצְיֶנְט

אִילָן שֵׁיינְפֶלְד, מְשׁוֹרֵר וְהוֹמוֹסֶקְסוּאָל, בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ,

אֲשֶׁר נִמְצָא בְּמִטָּתוֹ עִם בֹּקֶר, מֵת, וְחִיּוּךְ

 

פָּרוּשׂ עַל פָּנָיו, מוּל מְאַוְרֵר פּוֹעֵל, כַּלְבָּה נוֹבַחַת

וְחָתוּל הַמְכַרְסֵם אֶת עֲקֵבָיו.

 

 

טקס הגירוש

 

הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְהַשְׁלִיכֵנִי מִן הַגָּג

תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

נִדְמֶה אֵינִי יָכוֹל כְּבָר לְעַצְמִי.

אֲנִי שׁוֹאֵל נַפְשִׁי לָמוּת מֵרֹב כְּאֵב,

וְלֹא מְלִיצָה הִיא זוֹ, כִּי אִם

עֻבְדַּת חַיִּים. אֲנִי אוֹחֵז וְנֶאֱחָז

אֲפִלּוּ בְּרִוּוּחַ וּבְיִשּׁוּר שׁוּרוֹת

בַּטֶּקְסְט הַמְעַצְבֵּן הַזֶּה, כְּדֵי לִשְׂרֹד.

 

זוֹ כַּנִּרְאֶה מַרְאִית הָעַיִן שֶׁל

הַדִּכָּאוֹן, כְּשֶׁהוּא מְנֻטָּל מִמַּסֵּכוֹת.

כֹּחַ עַז וּמְפַתֶּה שֶׁל הֶרֶס הָעַצְמִי

הַתָּר לוֹ אַחֲרֵי מוֹצָא בְּתוֹךְ תּוֹכִי

כְּעֵין דִּבּוּק שֶׁכְּבָר מָאַס בְּמִשְׁכָּנוֹ,

וְאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַפֵּשׂ אַחֵר.

 

דִּבּוּק, דִּבּוּק, אֲנִי קוֹרֵא אַחֲרָיו,

אַל תְּמַהֵר כָּל כָּךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי,

שָׁנִים עָבְרוּ עָלֵינוּ יַחַד

וּפִתְאֹם אַתָּה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי כְּמוֹ

 

חַיְזָר, קוֹרֵעַ אֶת עוֹרִי, יוֹצֵא עֵירֹם

אֶל הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יִקְרַע

אוֹתְךָ מִלַּחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי.

 

חַכֵּה לִי רֶגַע. אַל תֵּחָפֵז

לְהִתְנַדֵּף מִמֶּנִּי, עֲלוּקָה, הֵן הִתְרַגַּלְתָּ

לְדָמִי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְשֶׁלְּךָ.

 

אֲבָל לַדִּבּוּק כְּבָר נִמְאַס. הוּא מִתְנַדֵּף

בָּעֲרָפֶל מִתּוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי,

מוֹתִיר אוֹתִי רֵיקָן, מַזִּיעַ, לֹא

מֵבִין אֵיךְ אֶסְתַּדֵּר כָּעֵת. אֲבָל

 

יוֹדֵעַ: הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא כְּלִי

גֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבּוּק, וַאֲנִי, בְּמוֹ-

יָדַי פֹּה יְצַרְתִּיו, כְּמוֹ מִרְשָׁם

בָּדוּק שֶׁל טֶקֶס רַבָּנִי עַתִּיק

וְרַב יוֹמִין, שֶׁעָלַי לְשַׁחְזְרוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אִם

תְּאֵב חַיִּים אֲנִי. וְהִנְנִי תָּאֵב.

*

מיכאל דיוקן.jpg
מיכאל במדי נבחרת הכדורגל של תובל-פלך.

אתמול והיום היה לנו יום מיוחד. אתמול נסענו מוקדם לשדה-יצחק, לארוחה משפחתית גדולה עם אורחינו בני המשפחה מדרום אמריקה, אצל יאיר ומיכל, אחי וגיסתי, והיה נהדר. הבוקר, הילדים ביקשו להקים דוכן, ודניאל הציע שנמכור גלידת אבטיח. נכנסתי לאינטרנט, מצאתי מתכון לגלידת אבטיח, הכנו אותה יחד, ומקץ שעה כבר עמד הדוכן בכיכר הרוח. כשסיימנו את מכירת הגלידה, עברנו לבריכה בחצר.

אחר הצהריים הצעתי לילדים לרדת לסרט "ליאו דה וינצ'י – שודדי האוצר" בכרמיאל. מיכאל מיד הביע רצון לעשות כן. דניאל נעמד על שתי רגליו האחוריות והתנגד לכך בכול תוקף. מיכאל התמרמר. לא התחשק לו להפסיד סרט רק מפני שאחיו מסרב לבוא אליו. ואז בא לי רעיון. ניגשתי לשכנינו, שאלתי אם אפשר להפקיד בידם את דניאל לשעתיים, ומשענו בחיוב – דניאל נשאר עם הבנות בביתן, ומיכאל ואני נסענו יחד לסרט.

הסרט היה נחמד מאוד. קנינו פופקורן קטן, וישבנו וצפינו יחד בסרט. אבל הנחמד מכול היה שסוף סוף בילינו רק שנינו לבדנו. וגם דניאל בילה עם חברותיו.

כול שנות ילדותם הציעו לי הגננות והמטפלות והיועצות למיניהן להקדיש לילדים זמן איכות נפרד. הסברתי להן, שבמשפחה חד-הורית כמו שלנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל הנה, גיל שש הגיע, וזה כבר אפשרי בהחלט. למעשה, הילדים בעצמם מביעים את רצונם בזה. וזה היה ממש כיף.

*

 

מיכאל והכובע.jpg
מיכאל חובש את המגבעת שלי לפני אימון הכדורגל השבועי.

שלשום בלילה, כשנשכבנו במיטה, מיכאל סיפר כך: "היום בגן הגננת סיפרה לנו סיפור על מלך שהיו לו אחת עשרה בנות. היה לו בולבול ממש ענק עם אחת עשרה ביצים."

"מה!? זה מה שהגננת סיפרה לכם? שהיה לו בולבול ענק עם אחת עשרה ביצים!?" הזדעקתי.

"לא," צחק מיכאל, "את זה אני המצאתי."

"אז למה לדעתך היה לו בולבול ענק ואחת עשרה ביצים?"

"כי היו לו אחת עשרה בנות. צריך המון ביצים בשביל זה."

שכבתי לצדו והתפוצצתי מצחוק. יכולתי לדמיין את זה. מלך עם אחת עשרה בנות, בולבול ענק ואחת עשרה ביצים. זה נראה כמו גרסה מיוחדת מאד של העץ הנדיב.

"מיכאל, בשביל להוליד אחת עשרה בנות לא צריך אחת עשרה ביצים. צריך המון זרעים. ואת זה יש ממילא בביצים," הסברתי לו.

הילד הזה כנראה יהיה סופר, או שחקן-רקדן-זמר. יש לו בדיוק את הצירוף הנחוץ לזה – דמיון מפותח, אינטליגנציה מדהימה, יכולת ביטוי מילולית וצורך עז בהבעה במשחק ובריקוד. וגם קסם טבעי.

ועכשיו אני מחייך מול המסך. והדיכאון קצת רוגע. לפחות לקצת.

אחותי הקטנה תמיד אומרת לי במצבים כאלה לקחת חצי כדור. זה בהחלט עוזר לי. אבל אז אני קם בבוקר כבד כעופרת ומטושטש. וזה ממש לא לעניין מבחינתי כעת.

אז שיהיה לכם/ן לילה טוב. אני הולך לישון.

מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

בצאת ישראל ממצרים

אני ודניאל.jpg

לו היה מישהו אומר לי, שהבוקר נמצא את עצמנו במנגל משפחתי בחוף מכמורת, הייתי מבטל זאת בהינף-יד. אחרי הכול, אתמול העברתי יום שלם של עבודה קשה בגינה, בכוונה להכין אותה לבילוי משפחתי שקט בבית.

דאגתי שחבר קיבוץ יתקין לילדים את הברכה, מילאתי אותה במים, חיטאתי אותם בחומצה ובכלור, וגם איזנתי את זה במהלך היום. מכיוון שכך, גם כיסחתי את הדשא. ואז אמרתי לעצמי שעלי לגזום גם את השיחים בחצר, כדי שיהיה לילדים נוח להביא חברים דרכה אל הברכה. ואז ראיתי עד כמה הדק (בצירה) עמוס במיני חפצים שנערמו בו במהלך החורף, וכמה לא נעים לארח בו. אז פיניתי ממנו את כל האשפה (בריכת קטנטנים, שאריות של צינור השקיה וטפטפות ישנות, האריזה הישנה של הברכה ועוד ועוד) לפינת המחזור, על גבי המכונית. זה הסתיים ברחיצת הבית ובאפיסת כוחות מוחלטת.

בערב, אחרי שנת צהריים טובה, הלכנו שלושתנו למסיבת ערב יום העצמאות של תובל. היה נהדר. היו שם מדורה, דוכן פלפל מקצועי לגמרי, של זוג חברים שפעם היו מתפרנסים מזה ברחבי העולם, וערב של הופעה מלווה בשירה בציבור, וכולנו נהנינו מאוד. באחת עשרה וחצי בלילה הייתי צריך ממש להכריח את הילדים לחזור הביתה לישון.

אז הבוקר היה לי ברור שנישאר בבית. נזמין חברים לברכה, הילדים ישתכשכו במים וימלאו את החצר בצהלותיהם, ואני אשב מולם לקרוא. אבל דניאל התעורר, והודיע שמשעמם לו, וכאשר מניתי בפניו את אפשרויות הבילוי היום (לעזור לי לעקור עשבים בגינה, לעזור לי בהחלפת מצעים בכול הבית, לבלות בברכה) הוא סירב לכולן, עד שסיפרתי לו שיש לנו אפשרות לנסוע לפיקניק עם כול המשפחה בחוף מכמורת.

בתוך פחות מחצי שעה כבר היינו בדרך.

טל אחי תפס בזמן מקום עם צל במכמורת, וכשהגענו לשם כול המשפחה כבר הייתה שם, פרושה על מחצלות מתחת לציליה. גיסותיי הכינו מטעמים לתפארת, ואחי כבר עמד על המנגל. היה כיף גדול לפגוש את כול המשפחה, וליהנות יחד באווירת החג, לצפות יחד במטס, שעבר גם מעל שמי מכמורת, ולראות את הילדים משחקים עם דודה אוסי ובני ובנות הדודים יחדו.

בשעה אחת וחצי הרגשתי שאם אנחנו לא קמים ונוסעים מיד חזרה לתובל אני ארדם בדרך. אז התנצלתי, וזה מה שעשינו, שוב, למחאות הילדים. אני לעולם לא מושך זמן בבילוי, כשאני מרגיש שאני נהיה עייף, ועלי עוד לנהוג אחרי כן.

בדרך עוד עצרנו בתחנת דלק, כדי לקנות לי קפה ולילדים משהו מתוק, שיהיה לי כוח לנהוג עד הבית.

גם היום אחר הצהריים הייתה מסיבת עצמאות בתובל. אבל אליה כבר לא הלכנו. אני רק קמתי משנת צהריים, והדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להיכנס שוב לעבוד בגינה. החלטתי שאני חייב לזרוע לפחות שקית זרעים אחת הערב, ובחרתי בצנוניות. אז עברתי לאורך הטפטפות בשתי חלקות גן הירק בצדו האחורי של הבית, ניכשתי מסביבן את עשבי הבר, תלמתי תלמים לאורכן והטמנתי בהם זרעי צנונית. אגב כך גם גיליתי הרבה לפתות מוכנות, שהוצאתי מן הקרקע, עקרתי כמה שיחי פטרוזיליה כמושים לחלוטין, וגם הבנתי סוף סוף איך אנצח את משפחת החולד שהתנחלה אצלי בגינה. תחת אשר אתייחס אליהם כאל אוייבי (הרי הם אוכלים רק את שורשי הפטרוזיליה, ובצנונית ובלפת וגם בכרובים אינם נוגעים כלל), אתייחס אליהם כאל חורשי אדמה. אשטח את התילים שחפרו באדמת הגינה, ואטמין בהם זרעי ירקות.

כך עשיתי, ובשלב מסוים דניאל שב ממשחקיו ברחבי הקיבוץ וביקש לעזור לי. אז נתתי לו להטמין זרעי צנונית בתלמים, וגם לעזור לי בעקירת איזה שיח בר עיקש עם את חפירה.

בלילה, במיטה, קראתי לילדים ערכים מן האנציקלופדיה לנוער. הערב קראנו, בין השאר, על השלדג הגמדי יפה החזה ועל השליו. סיפרתי להם, שבני ישראל אכלו את השליו בהיותם במדבר.

"סבא רבא רבא רבא רבא שלנו וסבתא רבא רבא רבא רבא שלנו הלכו במדבר," אמר מיכאל. "איזה מזל שאני לא הייתי שם."

"למה?" תמהתי.

"כי אני לא הייתי אוכל שם שום דבר. לאכול שליו זה צער בעלי חיים," אמר מיכאל.

ואני הבלעתי חיוך על שפתיי וגאווה בלבי. כבר מזמן חשדתי בילד הזה, שיום אחד הוא יהפוך לצמחוני או לטבעוני. ואני אחריו.

אבל בינתיים עוד אפשר ליהנות מבשר על האש בעצמאות:))

תודה לאל, למרות כול התחזיות הקודרות, שום דבר לא התרגש עלינו מצד איראן במהלך החג. אני מאד מקווה שנעבור גם את סוף השבוע הזה בשלום. כיף לטעות בנבואות לב כאלה.

שתהיה לכם/ן שבת שקטה וברוכה.

שיינפלד הפקות בע"מ

     היום מסתיים חג הפסח. אבל השבוע המאתגר באמת שלי מתחיל מחר – רצף אירוח המתחיל במימונה ומסתיים ביום ההולדת של מיכאל ושל דניאל.

     בתובל נהוגה מסורת, לפיה המימונה נחגגת מדי שנה בבתים מארחים. כול בית מכין סוג מסוים של כיבוד, החברים מוזמנים להוסיף אליו משלהם, וכול תושבי הישוב נודדים בין בית לבית. השנה יהיו אצלנו שבעה בתים מארחים, אחד מהם הוא שלי. שותפתי לאירוח היא מרוקאית גאה, המכינה בר מתוקים מרוקאי, עם מופלטות וכול מיני מתוקים אחרים. אני מכין בר סלטים. זה אומר, שהיום ירדתי לדיר אל אסד לעשות קניות, ומחר כול היום אכין סלטים, כפי שאני יודע ואוהב לעשות.

     רק דבר אחד לא ידעתי – כמה אנשים צפויים להגיע אלי. היום, כששאלתי את רכזת החג, האם מדובר בבודדים או בעשרה, היא שחקה ואמרה לי שבכול בית עוברים חמישים אנשים ויותר, אבל שאינם אוכלים רק אצלנו, אלא עוברים בין בית לבית. מזה הבנתי, שעלי להכין סלטים בכמויות שתספקנה לפחות לחמישים איש. ולפיכך הבית שלי מלא כרגע בירקות ובקטניות בכמות שלא תבייש בסיס צבאי.

     אגב, במקרים כאלה אני אכן נעזר בספר בישול צבאי. פעם קיבלתי ממישהו ספר שכתב השף הצבאי גדי דגון, "הבישול בצה"ל," שהכמויות בו מחושבות לפי 10 אנשים או 100 אנשים. הוא מאוד מועיל בחישוב כמויות כשמדובר באירוח בהיקף כזה.

     האירוע השני יתרחש בביתנו בערב יום השואה, ביום רביעי. אני משמש זו השנה השנייה כחבר צוות יום השואה בישוב. בתחילה התכוונתי לקיים כאן טקס עם עדויות שימסרו בני הדור השלישי. נראה לי חשוב להעביר אליהם את הלפיד. אך משזה לא צלח בידי, בעיקר משום שהייתי כול כך טרוד בעבודה ובהורות, שלא היה לי זמן להכין זאת כיאות, החלפנו תכנית. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיו כאן שני בתים, בהם יתקיימו אירועי 'זיכרון בסלון.' אחד מהם הוא ביתי. אבא שלי יבוא ויספר את סיפורו האישי בשואה.

     למחרת, יום חמישי, יום השואה, ה-12.4.18, הוא יום הולדתם השישי של מיכאל ושל דניאל. אך מכיוון שאין חוגגים ימי הולדת ביום השואה, נחגוג להם למחרת, ביום שישי. אז ביום שישי בבוקר נחגוג בגן, ובשישי בערב כול המשפחה הגדולה שלנו תבוא הנה לחגוג את יום הולדתם בארוחת ערב. את התמונות המודפסות לעוגות שלהם כבר בחרו והזמנתי. אך עלי לאפות את העוגות ולבשל לכול המשפחה.

     ובין לבין כול אלה, אני גם מלמד השבוע פעמיים בתל אביב.

     אם אשאר בחיים אחרי השבוע הזה, אגיע ליום ה-22.4.18, יום הולדתי החמישים ושמונה, רחמנא ליצלן. זה כול כך מבהיל אותי, הגיל הזה, שלא נראה לי שאחגוג אותו השנה. מה שבטוח הוא, שאחרי השבוע הקרוב ארצה רק לנוח כמה שיותר.

     אני לא מתלונן. אני כותב את הדברים האלה בחיוך. השבוע החולף, עם הילדים בחופש, היה אינטנסיבי. אתמול נסענו לארוחת חג בבית סבא ברמת השרון, שבנו עם ליל, והבוקר נסענו לבת דודי נאווה ברמת הגולן. האינטנסיביות הזאת השפיעה על שלושתנו. דניאל רק רצה להישאר בכול מקום שהגענו אליו, מרוב הנאה, בעיקר ביער האיילים והיום אצל נאווה, עד כדי כך שהביע צער על כך שאיננו גרים לידם, במושב כנף, ואילו מיכאל אמר שהוא לא רוצה כול הזמן לנסוע, כי יש לו פינה חדשה על עץ התות בחצר, שהוא רוצה להיות בה עם עצמו.

     ושניהם גם התקוטטו כמעט מדי יום, ומיכאל ממשיך לבחון איתי, מדי יום, את גבולותיו. מה מותר לי להגיד לו ולקבוע בשבילו, ומה לא. זה משא ומתן די מתיש, ומכיוון שהוא עקשן ותובע לעצמו את מלוא החירות שהוא יכול לתבוע, זה גם לא קל. אבל הערב, כשהשתרעתי לצד מיטתו, החזקתי בידו, ואמרתי לו, שאם הוא עצבני או כועס, הוא יכול במקום לצעוק לבוא ולבקש ממני חיבוק, ואם לא מתחשק לו להתחבק איתי, הוא יכול ללכת אל העץ ולהתחבק איתו, ולבקש ממנו בקול רם, או בלב, שייקח ממנו את הכעס ואת העצבות וייתן לו שמחה וחיים טובים.

     סיפרתי לו שגם אני עושה את זה מדי פעם. וזו האמת.

   החצר כבר נקייה. עקרתי ממנה במהלך החג הזה במו-ידיי שבע באלות (שקים לפסולת בנייה) של עשב. הדק נקי והכיסאות ערוכים מסביבו.  הירקות הרבים כבר שטופים ומתייבשים ליד הכיור. החצילים כבר חתוכים וזרויים במלח בישול. החומוס כבר מושרה במים. מחר יום בישול.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

אביב הגיע, פסח בא. וגם – טעויות של הורים.

     הערב, זה היום השלישי ברציפות, בילינו ב'כיכר הרוח.' עבר כול כך הרבה זמן מן האביב שעבר, שזמן קצר לפניו רק הגענו לתובל, שפשוט שכחתי כבר כמה כיף האביב כאן. והנה, יצאנו אל הכיכר, ופגשנו בו עוד הרבה אימהות וילדים. פתאום שוב לא הייתי צריך לדאוג איזה חבר יבקר את מיכאל ודניאל היום. החברים היו שם. עם אופניים וקורקינט, כלבים וכדורי רגל, שמיכה על הדשא לפעוטות ומים ומיני כיבוד.

     הינו שם שעות. דניאל התחיל מיוזמתו באימוני אופניים, על אופניה של חברתו. נסע מסביב לבלוק, כמו שאומרים, וירד במורד הרחוב, שועט אל כיכר הרוח, ושוב ושוב. מיכאל ראה כן ונסע אחריו בקורקינט. כשמאסו בזה, שיחקו כדורגל ואחרי כן החלו מבצעים סדרת תרגילים של עמידות ראש ועמידות ידיים, שאת חלקן צילמתי והעליתי לפייסבוק הערב.

     כשחזרנו הביתה מיכאל ודניאל לימדו אותי להכין 'מר גמיש' – לוקחים בקבוק מים חד פעמי, חותכים את קצהו והופכים אותו למשפך. מלבישים עליו בלון, ואז מכניסים דרך המשפך קמח לתוך הבלון עד שהוא מתמלא. קושרים את קצותיו, וזהו. יש לכם 'מר גמיש.'

     השולחן והרצפה נמלאו בקמח, אבל שני ילדים מרוצים אחזו בידיהם 'מר גמיש.'

   ואז גם קיבלו לארוחת ערב את הפיצה שהכנתי, על פי המתכון של ניקי ב., לפיצה מהירה. שתמיד עובד.

     "התנהגת ממש יפה היום," אמר לי מיכאל, רגע לפני שסירב לעלות להתקלח מכול הקמח. הבלגתי על התפקיד ההורי שנטל על עצמו כלפי. אמרתי לו, שאני שמח, וגם אני נהניתי איתם היום מאוד. אבל שכדי שאחר הצהריים הנהדר הזה לא יסתיים לא נעים, אני מבקש שהוא יעלה להתקלח מן הקמח כמו אחיו, שתמיד שמח לזה.

     משסירב, כדרכו תמיד לסרב לבקשותיי, לקחתי אותו בידיים למעלה, אל המקלחת. הוא בכה שהוא לא רוצה להתקלח, אבל רחצתי אותו למרות מחאותיו. הוא בכה די הרבה. אם מעייפות, אם מזה שהגבלתי את עצמאותו וכפיתי עליו את רצוני. זה לא היה נעים לי. בכלל לא. אבל אצלי ילד לא הולך לישון מלוכלך. וזה חוק. והוא יודע את זה. אולי בדיוק משום כך סירב לו.

     ואז ירדנו למטה לאכול את הפיצה ולראות טלביזיה, והכול בא על מקומו בשלום.

     אבא שלי אומר שאסור לי להיכנס איתם למאבק. אף פעם. אבל אני לא מקבל מצב, שבו אני מבקש מילד שלי להתקלח או לרחוץ שיניים והוא מסרב. אולי אני נוקשה מדי. מי יודע. בכל מקרה, אני מאוד גמיש איתם וקשוב לרצונותיהם, אבל יש לי את הגבולות שלי.

     את הטעות היותר גדולה שלי עשיתי בתחילת השבוע. הייתי בבדיקות אצל כירורג כלי דם ואצל אנדוקטרינולוג. מן האנדוקטרינולוג קיבלתי שני בקבוקוני חומצה לבדיקות שעלי לבצע. מן הכירורג קיבלתי זימון לניתוח, לניקוי שתי סתימות בעורק של רגל ימין. מתוך זהירות, אמרתי לילדים שקיבלתי שני בקבוקוני חומצה מסוכנת לצורך בדיקות, ושמתי אותם בתוך מיכל על המקרר, גבוה, פשוט שלא יגעו בהם. ואז, אגב כך, גם סיפרתי להם, שבקיץ יהיה עלי לעבור ניתוח, כדי לפתור לי את הכאב ברגל, ושאהיה כמה ימים בבית החולים בנהריה.

     דניאל פרץ בבכי.

     "רציתי שתהיה איתנו כול החיים," בכה את לבו.

     נדהמתי. מעומק החרדה, ומן היכולת לבטא אותה בכזו בהירות, בכזה כאב.

     הפסיכולוג שלי-לשעבר אמר לי פעם, שחרדת המוות של ילד כלפי ההורה שלו מאוד גבוהה במשפחות חד-הוריות. אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי בה בכזו עוצמה. זה מאוד טלטל אותי.

     "דניאל, אני לא מת, אני רק הולך לניתוח כדי שינקו לי את העורקים ברגליים. אחריו אוכל אפילו לרוץ ולשחק אתכם כדורגל," אמרתי לו. "אהיה בבית החולים בנהריה, זה ממש קרוב, ואתם תוכלו לבוא לבקר אותי שם, עד שאשוב הביתה."

     "בית החולים בנהריה זה המקום שהלכנו אליו כשנכנס לי מקל לעין," הזכיר לו מיכאל.

     אבל הוא המשיך לבכות.

     "לא היית צריך לספר לנו את זה, בגיל כזה," קונן. "עכשיו יהיו לי סיוטים."

     "אולי אתה צודק. אני מצטער," אמרתי לו. "רק רציתי להכין אתכם לזה."

     לקח לי הרבה זמן להרגיע אותו. בנשיקות, בחיבוקים, בסיפור לפני השינה.

     אחרי כן, בשיחת ייעוץ לילית, אמרה לי קיצ'י, מנהלת החינוך בתובל, שהיה עלי לספר להם על כך שבוע לפני כן, לא יותר.

     עשיתי טעות. עוררתי בילדים את חרדותיהם. אחר כך אכלתי את עצמי על זה.

     את הניתוח ביקשתי שיקבעו לי ליוני, לסיום הסמסטר. אבל האמת היא, שאין לי מושג איך אמשוך עד אז. אני בקושי הולך. הולך כמה פסיעות, והרגל מתחילה לכאוב לי ברמה כזאת, שגורמת לי לצליעה קשה.

     זה נמשך כבר חצי שנה. אבל לאחרונה זה החריף. מכאן גם הבנתי שאני מוכרח לטפל בזה. יהיה לי קיץ מעניין. אני מקווה שהכול יעבור בשלום.

     יש לי עוד הרבה מה לכתוב לכם. בימים הקרובים. עכשיו עלי לבדוק עבודות למחר. אז לילה טוב.

נ.ב.

אה, היה עוד משהו משמח. אחר הצהריים היה אמור להגיע שליח מהשופרסל עם הזמנה שעשיתי. עדכנתי בזה את הילדים ועליתי לנוח. כשקמתי משנת הצהריים גיליתי, שהקניות הגיעו בזמן שישנתי, והרוב מסודר במקום.

"מה, השליח כבר היה כאן?" שאלתי את הילדים.

"כן, הוא הקדים," סיפר לי מיכאל. "היה צלצול בדלת, הוא שאל אם זה הבית שלך, אז אמרתי לו שכן, והוא שם את הקניות ליד הדלת. לא רציתי שתהיה לך הרבה עבודה כשתקום, אז סידרתי בעצמי את הדברים במקום, חוץ ממה שלא ידעתי איפה לשים, כי המקרר מלא."

נדהמתי. שיבחתי אותו ונישקתי אותו על כך. ואז עברתי על הרשימה, ושאלתי אותו היכן הניח כול דבר ודבר.

הכול היה במקומו. הכול היה מסודר למופת.

כך שהילד המדהים הזה לא רק סרבן מקלחות. הוא הרבה יותר מזה.

לילה טוב:)

 

אבא, אני שמח שאתה אבא שלי.

 הבית בעמק שוקו.jpg

   "אבא, אתה יוצא הדופן במשפחה הקטנה שלנו," אמר לי הערב מיכאל, כשנשכבנו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא להם את ספרה הקסום של שלומית כהן-אסיף, "הבית בעמק שוקו."

     "למה?" שאלתי.

     "כי אתה המבוגר במשפחה הקטנה שלנו."

     "לא קטנה, מצומצמת," תיקן דניאל את אחיו.

     נדהמתי. מניין הוא מכיר את המלה הזאת.

     "אגב, מיכאל, רוב האנשים משתמשים בביטוי 'יוצא דופן' באופן שגוי," אמרתי לו. "'יוצא דופן' זה מישהו שיוצא מן הדופן."

     "מה זה דופן?" שאל דניאל.

     "למשל קיר של קופסה או של ארגז," אמרתי להם, "זה כאילו שמישהו חורג מן הקופסה. לכן, מוטב להגיד 'חריג' במקום 'יוצא דופן.'"

     "אז יש ילד חורג ואבא חורג?" שאל מיכאל.

     "אין ילד חורג," שחקתי. "יש אבא חורג." ואז חשבתי רגע. "אתם יודעים מה, במקום 'יוצא דופן' אפשר פשוט לומר 'שונה.' מישהו שהוא שונה. למשל 'אבא, אתה שונה במשפחה הקטנה שלנו.'"

     "אבא, אתה האבא הכי חמוד בעולם," אמר פתאום דניאל, "אתה חמוד יותר מהחתולים ומפינו. אני שמח שאתה אבא שלי."

     "תודה רבה, דניאל," נשקתי לו, "זה כול כך נעים לשמוע את זה."

     "מה אתם מדברים?" שאל מיכאל.

     "דניאל אמר לי שהוא שמח שאני אבא שלו," הסברתי למיכאל.

     "גם אני שמח שאתה אבא שלי," מיהר מיכאל לומר.

     "זה יפה גם מצידך לומר לי את זה," נשקתי לו.

     "אני אוהב אותך גם כשאני כועס עליך," הוסיף מיכאל, ושימח אותי בזה. אמנם, זה משפט שאני עצמי אומר להם לא פעם. שאני אוהב אותם גם כשאני כועס עליהם. אבל היום, הבוקר, מיכאל היה די זעוף. עם מצבי רוח. הוא נרגע רק כשקנה לעצמו סוכריות ב'מיי בייבי.' ואז דניאל נהיה כעוס, כשגילה שדוכן ההמבורגרים במקום לא פתוח, ושאין לי כוונות לקנות להם עוד צעצועים שם. וחילופי מזג הרוח ביניהם הכניסו גם אותי למתח. מיותר לגמרי.

     זו הייתה שבת מתישה. התעוררתי בארבע לפנות בוקר. בחמש מיכאל התעורר. בשש דניאל. בבוקר הספקתי לעשב שתי ערוגות בגינה, להכין לדניאל חץ וקשת, לבדוק כמחצית מן העבודות שהיה עלי לבדוק עד מחר. או אז הבית כבר התלכלך מבוץ מן הגינה, ומיכאל לקח על עצמו לטאטא ולעשות ספונג'ה בכול הקומה התחתונה בבית, ועמד בזה בכבוד.

     ואז נסענו למיי בייבי. וורוניקה, הסייעת בגן וחברתנו, התלוותה אלינו, אז בדרך גם קנינו להם סנדלים לקיץ, שהם עיקמו את אפם למולם. ואז חזרנו, ועצרתי בכפר כדי לקנות לדניאל המבורגר, כפיצוי על ההמבורגר שלא זכה בו ב'מיי בייבי,' ואז הוא היה לו חריף מדי, ואז הכנתי להם צ'יפס ואצבעות שניצל, ואכלנו, והלכתי לנוח. וכשקמתי בדקתי עוד עבודות, עישבתי עוד ערוגה, ובאו אורחים, והילדים השתוללו במחיצתם, עד שהסתגרנו קצת בחדר העבודה שלי, כדי לשוחח, ואז הכנו ארוחת ערב לכולם, ואחרי כן אמבטיה ועוד השתוללות אח עם רעהו במים, וסיפור.

     לך תסביר לאנשים למה אין לך דקה משל עצמך.

     בחדר האמבטיה, כשנהנו להם מהמים החמימים עם הקצף, עשיתי להם שיחה. הסברתי להם, שכאשר באים אלי אורחים, בייחוד אורחים כמו דורון ומתת, שבאו מרחוק כדי להיפגש איתי, אני מבקש שיתנהגו יפה. שישוחחו עם האורחים ויתנו להם להכיר אותם, ואז ייצאו לשחק עם חברים, וייתנו גם לי זמן לשוחח עם אורחיי.

     נו טוב. אז אמרתי.

     אבל, כמו שאמרתי לדורון ומתת הערב, "אלה שני האוצרות שלי." והם אכן אוצרות. היכולת השכלית, הרגשית והלשונית שלהם מדהימה אותי כעת בכול יום מחדש, ואני מתברך בהם מאוד. גם כאשר הם מביעים עמדות עצמאיות, ומעצבנים אותי לאללה. בימים האחרונים זה בעיקר מיכאל, שמתעקש לא להתלבש כשמבקשים ממנו זאת, לא להתקלח אלא כשאני ממש מכריח אותו להיכנס לאמבטיה, עסוק בגיבוש עצמאותו למולי. וזה כמובן לא יכול להיות אחרת.

     ואני מתעצבן. אבל מחביא חיוך בקצה שפתיי. כי אם יש משהו שאני גאה בו הוא האישיויות המעוצבות שלהם, עצמאותם והיכולת שלהם לעמוד על שלהם, בעיקשות ראויה לציון, גם כשהיא מעוררת אצלי טרפת.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.