כול צבעי הקשת – מיעוטי ישראל משלבים ידיים.

הדרוזי
הדגל הדרוזי

 

הגאווה
דגל הגאווה

עם חקיקת חוק הלאום וה'תיקון' המפלה לחוק הפונדקאות, נכנסה ישראל למצב מסוכן. הסכנה הגדולה העומדת בפניה, ולמעשה מתחוללת ברגעים אלה ממש, היא התפוררות החברה הישראלית לרכיביה, לעדותיה, לקהילותיה, למיעוטיה, כאשר כול מיעוט, עדה או מגזר חשים פגועים ומבודדים כתוצאה מחוק הלאום.

חקיקת חוק הלאום וחגיגתו על ידי ראש הממשלה לעת עתה, בנימין נתניהו, אינה אקראית. היא חלק מפעילותו השיטתית להיאחזות בשלטון – פירוק החברה הישראלית ממנגוני השמירה הדמוקרטיים שלה, שבירת ערכי השוויון והערבות ההדדית שעליהם התבססה ופצפוצה של החברה הישראלית לעדות, קהילות ומגזרים מופרדים ומסוכסכים אלה עם אלה. באופן זה מבקש האדם המסוכן ביותר לישראל כיום, בנימין נתניהו, לשמר את שלטונו.

אבל בו-בזמן שחקיקת חוק הלאום היא יריית הפתיחה של נתניהו למערכת הבחירות הבאה, אתנן פוליטי לשותפיו מן הבית היהודי ולבסיס הבוחרים שלו, חוק הלאום ותוצאותיו, הניכרות מדי יום ברחוב הישראלי – הודעותיהם של קצינים דרוזיים שהם עוזבים את הצבא, נטישתו של חה"כ דראושה את מפלגתו, ועוד הרבה – הם גם יום קבורתו. בנימין נתניהו לא ישרוד פוליטית את המשבר הנורא שיצר, מלווה בתשועותיו ובחיוכיו לכול עבר.

הקהילה הלהט"בית, שיצאה בשבוע שעבר למאבק על זכויותיה, סימנה את הדרך לכול בני המיעוטים המודרים האחרים, מכוח חוק הלאום. מאבקה של הקהילה החל בדרישה לביטול התיקון לחוק הפונדקאות, אך הובהר מיד כי זהו מאבק כולל לשוויון זכויות לבני ובנות הקהילה. זה גם הבסיס למסמך הדרישות שהציגה הנהגת הקהילה, המורכבת מראשי 14 ארגונים, בפני השלטון. ואין לאף איש או אישה מן הקהילה שום כוונה לחדול ממאבקם, עד להשגת הדרישות האלה.

הדרך היחידה בה ניתן יהיה להפיל את שלטון נתניהו והימין הפוליטי היא על ידי תזוזה בגושים הפוליטיים. הקהילה הלהט"בית, שבני ובנותיה, הוריהם וחבריהם, משויכים לכול קצווי הקשת הפוליטית, היא המפתח לשינוי זה במפת הגושים. די בתזוזה של כול הלהט"בים הדתיים, בני משפחותיהם והוריהם ממפלגות הימין אל מפלגות המרכז, או אל המפלגה הלהט"בית העומדת לקום, כדי לערער את מבנה הגושים הפוליטיים ולחולל שינוי שייזכר לדורות בחברה הישראלית.

באופן דומה, בני המיעוטים הנרדפים, ובהם עולי אתיופיה, הנכים, החולים, הקשישים, ניצולי השואה, החד-הוריות, וכמובן אחינו, אזרחים שווי זכויות עד לפני שבוע ועתה אזרחים סוג ב' כביכול – ערביי ישראל המוסלמים והנוצרים, הדרוזים, הבדואים, הצ'רקסים – כול תזוזה של בני המיעוטים והמגזרים האלה ממפלגות הימין אל מפלגות המרכז, אם מפלגתה העתידית של חה"כ אורלי לוי ואם למפלגות קיימות במרכז ומשמאל לו – תחולל את השינוי, שכול אחד ואחת מכם מייחלים לו.

חברים וחברות, שום שינוי לא ייתכן כול עוד בבית ראש הממשלה בירושלים יושב זוג נהנתן, החי מכספי הציבור ומגלגל את הוצאותיו על הציבור, ואגב כך מקצץ בקצבאות ומעביר מיליארדים מתקציב המדינה להתנחלויות ולחרדים. שום שינוי לא ייתכן מצד מי שחי כמיליונר, על חשבון זולתו, ומנותק לחלוטין מן היומיום הישראלי. מתי בפעם האחרונה, לדעתכם, עמדו בנימין או שרה נתניהו במכולת, כשעליהם לשקול על מה יוציאו את המטבעות המועטות שבכיסם, על לחם או על חלב לילדים, על תרופות הכרחיות או על מלבוש? זה לא קרה, כי הם חיים על חשבון אחרים, כי אחרים עורכים בעבורם קניות, כי הם חיים בספרות אחרות של קיום, מנותקות לחלוטין משלנו, האזרחים הפשוטים.

הדרך להפיל את שלטון הנהנתנות, השחיתות והרשע הזה היא ביציאה לרחובות. עכשיו. לא רגע לפני מועד הבחירות. עד כה יצאו לרחוב רק מני נפתלי ואלדד יניב וכול תומכיהם, והמחאה התרכזה בעיקר בפתח תקווה ובכיכר הבימה. כעת על כול נציגי המגזרים המודרים והמוחלשים כתוצאה מחוק הלאום לשלב ידיים ולצאת יחד, מדי סוף שבוע, לצמתים המרכזיים בכול רחבי הארץ, לכיכרות, כול מיעוט עם דגליו ועם סיסמאותיו, ומעל לכול סיסמה אחת – שיוויון לכול!

אני מבקש מכם להפיץ פוסט זה בכול הקבוצות החברתיות שאתם חברים/ות בהן, ולצרף אלי כול פעיל/ה חברתי/ת מכול אחד מן המגזרים, העדות והקבוצות שציינתי לעיל. כאדם פרטי, סופר בעל שם ומורה לכתיבה יוצרת, אב גאה לשני בנים תאומים, ואיש יחסי ציבור וקמפיינר ותיק במקצועי, אינני יכול להפיל את השלטון לבדי. אבל אם תצטרפו אלי ואל חברי וחברותיי מקהילת הלהט"ב, ונצא מדי שבוע אל הכיכרות, זה יקרה וזה אפשרי. אל תגידו שזה אבוד, אל תאמינו לשיסוי שמשסה אתכם ראש הממשלה לעת עתה, בקוראו לכול מתנגדיו 'השמאל' או 'ארגוני הקרן החדשה.' אני בן לניצולי שואה, ציוני למהדרין, יהודי דתי בנשמתי וחילוני באורחותיי. אין שום קרן או ארגון מאחורי, מלבד הדאגה העמוקה שלי לעתיד עם ישראל וארצו. ואני אומר לכם, התנערו, קומו משולחנכם, חידלו לכתוב פוסטים. עכשיו הזמן לצאת לרחובות!

התחילו בזה שתצטרפו לשיירת המכוניות שתעלה ביום חמישי בבוקר למצעד הגאווה בירושלים. נמשיך יחד בכול מוצאי שבת, בכול צומת וכיכר בכול אזור בארץ, עד שייפול השלטון הזה. כי הוא כבר נפל. קבלת חוק הלאום והתיקון לחוק הפונדקאות היו הניצוץ שהבעיר את האש. עכשיו צריך להפוך אותה לכוח פוליטי גדול ופעיל.

יחד ננצח את ממשלת העוולה והגזל. יחד נצא אל הרחוב.

מודעות פרסומת

ילד צריך אימא ואבא. או אבא עם לב רגיש.

במרוצת הימים האחרונים, מאז התרגש עלינו גל המחאה הלהט"בית, שרק החל, הייתי עסוק לא רק בארגון ההפגנה בכרמיאל, ובטיפול בתקשורת שהתלוותה אליה. דניאל נתקף בווירוס, עם 38.5 מעלות חום, בתוך כך התלונן על כאבי ראש ואז על כאבי אוזניים. כך, אפוא, ביקרתי עם הילדים אצל רופאי הילדים בכרמיאל שלשום, כדי לאבחן וירוס, ואז אתמול, כדי לנקות את האוזן משעווה ולאבחן נוזלים באוזן, ואז דניאל נרגע – ומיכאל התחיל מעלה חום ומשתעל.

אתמול היו לו 38-39 מעלות במשך היום. אני הצטרכתי לרדת לתל אביב, כדי ללמד. אז השארתי אותם בידי אבא שלי, עם תרופות להורדת חום והוראות מדויקות כמה לתת לו ומתי, וליתר ביטחון גם ביקשתי מחברתנו ורוניקה, הסייעת הוותיקה בגן, שתקפוץ אלינו הביתה, כדי לראות אם אבא זקוק לעזרה בטיפול בילדים החולים.

אבל כשחזרתי בחצות הביתה, ושמעתי את הילד משתעל, וכאשר בא למיטתי באמצע הלילה, וניסה להירדם לידי, משתעל תכופות, ועם בוקר, כשראיתי ששוב יש לו חום, למרות התרופות להורדת חום שקיבל, הרגשתי שמשהו לא בסדר. חששי התגבר, כאשר שיחקנו שח מט וניצחתי אותו, וזה פשוט לא קורה, וכאשר התלונן שהוא מבולבל.

ברגע ששמעתי זאת טסנו שלושתנו לרופא הילדים, פעם שלישית ברציפות, יום אחר יום השבוע. הוא בדק אותו, אמר שהריאות שלו נשמעות נקיות, אבל שהשיעול הזה, יחד עם מה שהילד מתאר כבלבול, באמת לא מוצא חן בעיניו, אז כדאי שאקח אותו ל"טרם" לספירת דם ולצילום חזה.

הגענו ל"בטרם". צילום החזה עבר מהר. ואז ישבנו וחיכינו לבדיקת הדם. מיכאל בכה שהוא לא רוצה בדיקת דם. אז ניסיתי להסיח את תשומת ליבו בפרק מ"קופיקו" בטלפון החכם שלי. אבל הפרק נגמר ואנחנו עוד המתנו לאח, שיתפנה לקחת ממנו דם. ובינתיים גם דניאל כבר איבד את סבלנותו, ואיים עלי שפשוט יילך משם, אם לא נלך כולנו יחד.

אחרי הפצרות מרובות הגיע האח אל החדר. הושבתי את מיכאל על ברכיי, והאח קשר לזרועו הדקיקה של מיכאל כפפת לטקס, כדי לעצור את הדם, וביקש ממנו לאגרף את כפו כמה פעמים. הילד בכה מאוד. ברגע שהאח קרב אליו עם המחט, שצינור דקיק מחובר אליה, עצמתי את עיניו בכף ידי, ועצמתי אף אני את עיניי. לעולם איני מסוגל לראות הקזת דם. לא ממני, ודאי שלא מילדיי. ביקשתי גם מדניאל שלא יסתכל בזה, כדי שלא יהיו לו סיוטים.

מיכאל בכה נורא. זה ממש כאב לו. ואחרי שסיימנו קרא לי הרופא והראה לי בצילום את מיקום הדלקת בריאתו של מיכאל. "יש לו דלקת ריאות," פסק. "אני רושם לך אנטיביוטיקה לעשרה ימים ואינהלציות." התלבטתי רגע אם לא כדאי לתת לו מנה ראשונה בעירוי, ואז הרופא הציע לי לתת לו מנה בסירופ.

הוא מזג לו סירופ מוקסיפן בכוס חד פעמית והושיט לו אותה. הוספתי בה מעט מים. הילד שתה מעט מן הסירופ, ובקושי היה מסוגל לבלוע כדי מחציתו. "מיכאל," אמרתי לו, "אתה חייב לשתות את זה. אחר כך אקנה לך סירופ בטעם אחר."

אבל מיכאל התקשה מאוד לבלוע את הסירופ, ולקחנו אותו אתנו למכונית. נסענו לחלקו השני של הערב – לקנות לילדים את כול הדרוש להם לכיתה א'. אתמול הם עשו את זה עם סבא. הוא בחר איתם תיקים, קלמרים, קופסאות אוכל וכלי כתיבה, הוציא על זה 600 ש"ח. הם שמחו מאוד, קינחו את הערב של אמש בגלידה, וסבא חשב שבזה הסתיים העניין. אבל היום הגיעה אלי רשימת הציוד הנדרשת, והשלמתה הייתה דרך להוציא את הילד מן הכאב בזרועו ומתחושת החולי שלו.

נכנסתי איתם ל"אופיס דיפו" כרמיאל, נתתי למנהל החנות את רשימת הציוד, לכול ילד סל על גלגלים, והצעתי להם לנסוע אחריו ולבחור כול מה שירצו בו, על פי הרשימה. הם כמובן שמחו על כך מאוד.

זה עלה לי עוד 550 ש"ח. משמע, עלות הציוד לילד אחד לכיתה א' היא כ-600 ש"ח. ולי, כידוע, יש שניים, תודה לאל. אז זה כפול.

כשיצאנו מיכאל אמר שהוא רעב. שמחתי מאוד. ראיתי שם מסעדה ערבית שמוכרת בשרים על האש. התיישבנו, הזמנתי לדניאל קבב, שהוא אוהב, ולמיכאל פרגיות, שהוא אוהב. וסלטים, ופיתות, ושתייה. אכלנו שלושתנו ועוד נשאר מה לקחת הביתה. אבל זה קצת הסיח את דעת מיכאל מן החולי.

ואז נסענו הביתה, דניאל התקלח, מיכאל עשה זאת אתי מוקדם יותר, נשכבנו במיטה, ולבקשת מיכאל, שהיה עייף מכדי לשמוע סיפור בקריאה, סיפרתי להם על ימות ילדותי. איך הייתי מאוהב בגן חובה ברוני מנסדורף, אחות של עמוס, ואיך אמם ערה הרחיקה אותי מבתה, כי כנראה הייתי ילד משוחרר מדי לטעמה. אחרי כן סיפרתי להם איך אחד הילדים בא בוקר אחד לגן, ואמר לנו שהוא יודע איך מכינים דבש. הוא לקח זרד דק, תחב אותו בגופו של שבלול חי, ובעסיס גופו הדביק לקצה הזרד שלו דבורה, מן הדבורים הרבות שמצצו צוף מפרחי הגדר החיה שהקיפה את הגן. אחרי כן תחב את הדבורה האומללה לשקית ניילון ומילא אותה במים.

"מה אתם חושבים קרה לדבורה?"

"היא טבעה ומתה," קבע מיכאל.

"בדיוק, ואז הגננת הסבירה לנו מה זה 'צער בעלי חיים,' ומאז אני מאוד אוהב בעלי חיים," אמרתי להם. ואז סיפרתי להם על מיצי, החתולה שלי, ועל שלושת כלבי וכלבות הזאב שהיו לי ולאחי, ואיך הורינו הרחיקו אותם מן הבית.

"ולכן, ברגע שבגרתי וגרתי לבדי, גידלתי בעלי חיים. בתחילה את שושכמוה, כלב שחור שחי אתי חמש עשרה שנים, אחרי כן את לונה, שחייתה אתי ארבע עשרה שנים, ואת סולטן החתול, וכעת את החתולים גילון ודמקה ואת פינו. ואני אף פעם לא אקח אותם מכם, כי לא אעשה לכם מה שכול כך פגע בי," סיימתי.

ואחרי כן התקשו להירדם יחד, בשל השיעול של מיכאל. וכעת אולי, אולי הם כבר נרדמים.

הארכתי הפעם בסיפור, כי אף על פי שהוא  טריביאלי – הורה מתמודד עם ילד חולה – הוא אינו טריביאלי כלל. לא בימינו אלה, שבהם נתונה האבהות הגאה תחת מתקפה מחודשת של דתיים, המאמינים שהם היחידים היודעים איך צריכה להיראות משפחה ולמה זקוק ילד, בורים ועמי ארצות, שמדקלמים ססמאות על הזדקקות הילד לאב ולאם, כי זה מה שהם מכירים, והם לא מעלים על דעתם שאפשר אחרת, וסתם הומופובים וטרולים, שנהנים לכתוב נגד מבנה המשפחה הגאה, מבלי להבין שהם היחידים הפוגעים בילדינו, בעצם הארס שהם מטפטפים כלפינו. אה, וגם אחת, עירית לינור, בקהילה אנחנו מכנים אותה 'הפטרייה', כי היא תמיד צצה מחדש, כמו פטרת רגליים, ברגע שהיא רק מזהה הזדמנות להמשיך לטפטף מארסה כלפי המשפחות שלנו, ההורות שלנו וילדינו. אני מאוד מתפלא על גלי צה"ל שממשיכים לתת לאישה הנתעבת הזאת במה. המחאה הלהט"בית היא הזדמנות פז לשלוח אותה הביתה, ולנקות קצת את גלי האתר מארסה.

 

ילד צריך הורה שיאהב אותו, יהיה קשוב לו וידאג לכול צרכיו. ילד צריך הורה שיעמיד אותו תמיד, אבל תמיד, בראש סדר העדיפויות שלו, ויוותר על הכול למענו. ילד צריך גם סביבה תומכת, שלא תעמיד אותו כשונה או כאחר רק בשל הבחירה של הוריו או של ההורה שלו במבנה משפחה שונה מן המקובל. ילד כזה גדל בתוך אושר. ולראייה, הייתם צריכים לראות איך הבוקר שניהם התנדבו לנקות יחד אתי את הבית, ניקיון יסודי, לקראת בואו של אורח שאני מאוד מצפה לבואו. זה כמובן משהו שלא הייתי מעלה על הדעת, לו הייתי יודע שמיכאל עם דלקת ריאות. אבל התרגשתי מאד למול נכונותם לעזור לי כך, ורצינותם בכול מעשיהם.

"אבא, למה קוראים לדלקת ריאות 'דלקת ריאות'?" שאל דניאל במכונית, בדרך הביתה.

"כי זה כמו יובל המבולבל," השיב לו מיכאל. "ליובל קוראים יובל, ומבולבל כי הוא מבולבל. ככה זה דלקת ריאות."

תודו שזה הסבר הגיוני מפי ילד חכם בן שש ומחצה. בחוכמתו פירק את שמו לשם ולתואר, ואז השליך את זה למחלתו. ושיסלח לי יובל על ההקשר האסוציאטיבי של מיכאל. אנחנו כאן אוהבים אותו מאוד.

שיהיה לכם/ן לילה טוב. לילה מלא אהבה ובריאות ושפע. וגם לנו, בעזרת השם. לילה טוב.

אוי, מאמע. 38C.

IDOR0062.JPG
סצנה בחוף הים של נווה צדק, לפני כשנתיים. צילום: עידו רוזנטל.

 

הרגעים שבהם אני הכי זקוק לאימא שלי הם כשאחד הבנים חולה. כשזה מתרחש בערב שישי, שעה שאני מדליק את הנרות, ומדבר איתה ממילא, כמדי ליל שישי, זה קשה לי שבעתיים. הבכי עולה לגרון. הבכי של הגעגוע ושל הרצון שאימא תבוא הנה מהשמיים ותעזור לי לטפל בילד שלי, בנכד שלה.

דניאל כבר יומיים עם חום. לא משהו דרמטי. 38C. אבל זה מספיק כדי לגרום לו לכאב ראש מתמשך, ולתחושת לאות בכול הגוף. הרופא, שרצתי אליו אתמול, כדי שיראה מה קורה עם הילד, פסק שזה לא ממקור חיידקי, אלא ויראלי, והמליץ מה שממליצים במקרים כאלה. מנוחה, שתייה, ומשהו להורדת החום.

אתמול עשיתי לו שיעור קריאה בשעון, ובספרים, וכתבנו שיר. היום לא היה לו כוח לכלום. הדבר היחיד שסקרן אותו ושובב את נפשו היה הקריאה לשכננו מיקי, שניחן ביכולת טכנית ובתבונת כפיים גדולה משלי, שהסכים בטובו לבוא להרכיב לנו את ציוד הניקוי החדש שקניתי לבריכה בחצר שלנו. דניאל חיכה לזה בקוצר רוח, וישב והביט היטב במה שמיקי עושה. אין לי ספק שלמד בו-בזמן כיצד להרכיב בעצמו את הערכה הזאת.

שלושתנו ישנו בצהריים. אבל משנת הצהריים הוא קם עם כאב ראש ומותשות. ועם 38C מעלות חום. אז כדי לרענן אותו מעט, וגם להוריד את חומו, הצעתי להם אמבטיית קצף, ושניהם בילו באמבטייה זמן ממושך. אבל אחריה שוב התאונן על כאב ראש, אז נתתי לו שוב נורופן.

עכשיו הוא יושב על הכורסה בסלון, רואה קופיקו ומפצח גרעיני דלעת. הוא עצמו ביקש לקנותם לו בשבוע שעבר, ולפתע נזכר בקיומם. שמחתי בזה מאוד. העיקר שיאכל משהו, מלבד היוגורט תות והאקטימל שאכל, כשקם.

מיכאל כבר יושב ואוכל פרוסת חלה עם מרק עוף, שהכנתי כבר אתמול. אבא לימד אותי, שאת המרק מכינים יום מקודם לכן, ומכניסים את הסיר למקרר, כדי שהשומן יקריש על פניו, ואז ניתן יהיה לסלקו בכף מן המרק. כך עשיתי. זה טקס משפחתי מוכר. אבל דניאל לא רוצה מרק. אולי יאכל מן הקבב שהכנתי לו, המתבשל כעת בתנור.

להיות אב יחיד מבוגר לשני ילדים זה לא עניין פשוט. בעיקר אם אתה רך לב כמוני. מקודם לכן, אחרי שנתתי לו את הנורופן, פרץ בבכי, מפני טעמו המרוכז של הסירופ, ואני הרמתי אותו על ידיי, הושבתי אותו על ברכיי, וחיבקתי אותו ארוכות. אחרי כן לחשתי על אוזנו, שאם יילך לנוח על הכורסה ארשה לו לאכול את הקבב בסלון. שזה משהו שאני עושה רק כשילד ממש לא מרגיש טוב. העיקר שיאכל.

 

אחת הטענות החביבות על אנשים חשוכים ובורי ארצות, מן הטוקבקיסטים המביעים את התנגדותם למתן הזכות לפונדקאות לגייז בישראל היא "למה אתם מביאים לעולם ילד יתום מאם." זו כמובן שטות גמורה. היא נשענת על ההנחה כאילו ילד חייב אב ואם, תפיסה שכבר הוכחה כשגויה זה מכבר, או שהתורמת ו/או הפונדקאית (אלה תמיד שתי נשים נפרדות, כדי שלא תיווצר אצלן זיקה ליילוד) הן אמהותיו. זה כמובן אינו נכון. ילד הנולד במשפחה גאה בא לעולפ מלכתחילה למשפחה שיש בה אב או שניים, המכילים אותו, מספקים את כול צרכיו ומתפקדים בשלל התפקידים שהורות דורשת מכול הורה, רק ללא חלוקה מגדרית. במשפחות שלנו אין חלוקת תפקידים לתפקידי אב ואם. למעשה, החלוקה המיושנת הזאת כבר אינה תקפה במשפחות רבות במאה העשרים ואחת. כשאנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו עושים כן מבחירה, ובידיעה שמרגע היוולדם יהיה עלינו לספק להם את כול צורכיהם, הפיסיים והרגשיים, עד יום מותנו.

ביטול החלוקה הזאת של תפקידים מגדריים במשפחה הגאה – וכוונתי גם למשפחות של שתי אימהות כמובן – הוא המטיל אימה על רוב מי שמביעים התנגדות לפונדקאות גאה. שכן, עצם כינונה של אבהות יחידנית היא בו-בזמן שיא התגשמותה של האידיאה הפמיניסטית – וריקונה. ברגע שאנחנו מביאים ילדים לעולם ללא משכב עם אשה, דהיינו, מייתרים את תפקידה המיני בחיינו, וגם מוכיחים את יכולתנו לגדלם לבדנו, זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו.

מכאן, בדיוק מן ההיפוך הזה, נובעות הטענות של חלק מן הנשים המתנגדות התנגדות עזה כול כך לפונדקאות. הן רואות בה סחר בגופה של אשה, ומתעלמות מהרבה מאוד דוגמאות ועדויות של נשים שבחרו להיות פונדקאיות, וגם מהפגנותיהן של פונדקאיות בהודו, בפני בית המשפט העליון, לבל ימנע מהן את האפשרות הזאת (אך בית המשפט לא שעה לתחינתן ועצר פונדקאות ליחידים בהודו), מפני שהעדויות הללו מערערות את תפיסתן, לפיה פונדקאות היא סחר בגופה של אשה, באופן חמור יותר אפילו מזנות.

התפיסה הזאת היא פרי הבאושים של התפשטות לימודי המגדר והקולוניאליזם. נוח למי שלמדו לימודי מגדר וקולוניאליזם לראות בהומואים דוגמה 'קלאסית' לגבר הלבן השולט, הדומיננטי, הנצלן, הפטריארכלי, הקונה מאישה את שירותיה בביצית וברחם, – ולהתעלם מכך שהרוב המכריע של הומואים הפונים לתהליך פונדקאות עושים זאת מחוסר ברירה וגם מחוסר תקציב, ומעמידים את עצמם בסיכון כלכלי נורא.

אחרים מטיחים בהומואים שעליהם לפנות למסלול אימוץ, כאילו ההומואים אמורים לתקן את הטעויות שעשו זוגות סטרייטים, במשכב חסר זהירות או בהזנחת ילדים השוהים במוסדות הרווחה. הציפייה שהומואים, המבקשים להיות הורים, יקבלו על עצמם את הטיפול בילדים שהוזנחו על ידי הפריבלגים, שיש ביכולתם להרות כול אימת שרצונם בכך, וגם כשאין רצונם בכך, היא מזוהמת. היא רואה בהומו חמור חברתי, מישהו שאפשר לדחוף לו ילדים של אחרים, מפני שהוריהם הביולוגיים לא רצו בהם. זו טענה נגועה בהומופוביה ובאי נטילת אחריות חברתית על גורל ילדים אומללים, פרי חוסר הזהירות או חוסר החמלה של הוריהם הסטרייטים. כול זאת, מבלי להזכיר את העובדה, שיש מעט מאוד ילדים לאימוץ במדינת ישראל, וגם סטרייטים המבקשים לאמץ ילדים צריכים לחכות בתור שנים עד לקבלת ילד לחיקם.

לבסוף, ישנן גם הנשמות הטובות, המציעות להומואים להיכנס להסדר הורות עם אשה. לאלה אפשר לענות, שאם כך הדבר – אולי כדאי להפנות כול זוג סטרייטים, שאינו מצליח להרות, שייקח לו אישה ו/או גבר כשותף שלישי למערכת המשפחתית שלהם. נראה איך הדבר הזה יעבוד.

רמז: זה לא. אף אחד לא רוצה להכניס איש או אישה זרים לחייו, רק כדי לממש את זכותו להיות להורה. במקרה כזה טובה הפונדקאות אלף מונים על פני כול פתרון אחר. אם מדובר בעסקה, הריהי ברורה לשני הצדדים, מפוקחת, מנוהלת על ידי צוות של רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, משפטן ועוד. ואם מדובר בפונדקאות 'אלטרואיסטית', על אחת כמה וכמה.

הצביעות החברתית של טוענים ממין אלה מכסה על שמרנות, על בורות ועל הומופוביה. היא גם זו שעמדה מאחורי אישור התיקון הנואל והנפשע לחוק הפונדקאות, שעבר השבוע בכנסת. צחוק הגורל הוא, שהחוק הזה התקבל בשל החרדים והדתיים, שאיימו להפעיל בגינו את הממשלה. החברה החרדית והדתית נגועה בניצול ילדים, בהזנחתם הפושעת, בפגיעה פיסית בילדים ובמעשים מגונים בילדים. החברה הזאת, הבנויה על מודל האב-אם קלאסי, היא גם זו המייצרת בישראל את בעיית הילדים שעברו הזנחה או התעללות, שההומואים נדרשים, כביכול, לאמצם, במקום לגדל 'ילד יתום בלא אם.'

על זה נאמר, עם אב ואם כאלה, יהודים מאמינים ושומרי מצוות, הפוגעים בילדיהם לעתים, כפי שראינו רק אתמול, באופן חסר תקנה, באמת מוטב לו היו יתומים.

אבל ילד שנולד למשפחה גאה הוא ילד שנולד מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וכמיהה. וילד כזה, יגדל ויהיה לתפארת. או, כמו שאמרה לי שוב הבוקר יעל, הגננת של מיכאל ודניאל ב'גן צבר', "אתה באמת לא מבין איזה ילדים נפלאים יש לך." ושוב סיפרה לי כיצד דניאל גילה רגישות יוצאת דופן לילד אחר בגן.

"אתה יודע, דניאל," ליטפתי היום את ראשו, בדרך לגן, כשבאנו לאסוף ממנו את מיכאל בשעת צהריים, "אני ממש שמח שאתה הבן שלי."

"אני יודע, אבא," חייך דניאל.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. ואתם בהחלט מוזמנים להפיץ את הפוסט הזה. תודה רבה.

בואו אספר לכם משהו.

הבחירות לכנסת הנוכחית התקיימו ב-17.3.2015. מיכאל ודניאל היו אז בני כמעט שלוש. אלה היו לי ימים קשים, עם גיל שנתיים האיום. אבל הימים האלה היו לי קשים מסיבה נוספת. לפני מערכת הבחירות הריצה חה"כ יעל גרמן מ"יש עתיד" את התיקון שלה לחוק לנשיאת עוברים. היא הציעה נוסח בו נכתב, שרק גבר או זוג גברים שעוד לא מלאו להם 56, ואין להם ילד ביולוגי, יוכלו לבצע פונדקאות בישראל.

באותו זמן היו לי ארבעה עוברים מוקפאים בדלהי, מאותה תורמת ביצית. ונורא רציתי עוד ילדים. בדיוק כמו שעודני רוצה בהם כעת. למרות כול הקושי שחוויתי אז בגידול בניי, ניקרה בי כול העת מחשבה טורדנית אחת, שאיננה מרפה ממני. שאני מגדל כאן, בישראל, שני בנים. ששניהם עתידים להתגייס לצבא. ושאם חס וחלילה, חס ושלום, יקרה משהו למישהו מביניהם, עתיד אחיו להיוותר לבדו בעולם.

את האימה החשכה הזאת רציתי למנוע, בהבאת עוד זוג תאומים לעולם. והזמן דחק בי. ידעתי, שאם מפלגת "יש עתיד" תיכנס לקואליציה, והתיקון לחוק הפונדקאות של חה"כ יעל גרמן יתקבל בכנסת, המדינה תתפוס בעלות על העוברים המוקפאים שלי, ולמעשה תאסור עלי לעשות בהם שימוש כדי להביא עוד ילדים לעולם. שהרי כבר יש לי שני ילדים מזרעי, וכבר עברתי את גיל 56.

הצעת התיקון הזאת גם קבעה עונשי מאסר למי שמפר אותה.

לכן, כדרכי, החלטתי לפעול. בתחילה כתבתי פוסטים ומאמרים במקומות שונים נגד ההגבלות הללו, שנכללו בהצעת התיקון לחוק של חה"כ גרמן. אחרי כן גם נפגשתי עם היועץ שלה, שטיפל בהצעת התיקון לחוק. לבסוף, משהבנתי שכול מאמציי עלו בתוהו, ידעתי שאני חייב לפעול.

הרמתי טלפון לחברת ויזה כאל. ביקשתי הלוואה של 38,000 ש"ח. צלצלתי במקביל לד"ר שיבאני בדלהי. "דוקטור," אמרתי לה, "אני מעביר לך כסף לשלב הראשון של התהליך הבא, ומבקש שתפשירי את העוברים ותעבירי אותם לרחם פונדקאית. אני רוצה עוד שני ילדים, והזמן שלי מוגבל."

התכנון שלי היה להיכנס להיריון, ואז לפתוח בהדסטארט. לספר בפומבי שביצעתי את השלב הראשון בתהליך הפונדקאות הבא שלי, כדי להביא לעולם אח/ות לילדיי, אך שאין לי כסף להמשיך בתהליך, ושאני זקוק לעזרה. אפילו הכנתי סרטי וידאו כדי לקדם את זה.

לצערי הרב, ההיריון לא נקלט. כול ארבעת העוברים אבדו לי. האירוניה הייתה, שהחוזה עם הפונדקאית הגיע אלי עם חברת שליחים מדלהי ביום שבו התבשרתי, שההיריון כשל. החוזה הזה שמור עמי עד היום, במעטפת הדואר שהגיע בה. לא פתחתיה. מרוב כאב.

זמן קצר אחרי כן התחוללה רעידת האדמה בנפאל, בה נתקעו רבים מחבריי עם עולליהם, ואחד מחבריי גם איבד שם ילד. אמרתי לעצמי, שהפונדקאית שהייתה אמורה לשאת את עובריי, הייתה אמורה אף היא לעבור לנפאל למשך חודשי ההיריון. ושאם הייתי מוצא את עצמי מוכרח לנסוע לדלהי, עם שני ילדים בני שלוש, כדי לטפל בפונדקאית הרה ו/או בתינוקות שזה עתה נולדו, הייתי כנראה מת מרוב חרדה, דאגה ואי ידיעה איך לפתור זאת בכלל.

את סיפור הניסיון השני שלי להביא לעולם ילדים גיליתי לאבי ולאחיי רק אחרי כישלונו. התגובות שלהם היו קשות. הם הדגישו, שאני לא הייתי עומד, ואף הם לא, בגידול ארבעה ילדים לבדי.

הסיפור הזה הוא אחת הסיבות למצבי הכלכלי כעת. אני משלם כיום שתי הלוואות בנקאיות על התהליך הקודם, שהחל באוגוסט 2011, ועוד הלוואה לחברת האשראי, מן הניסיון שכשל, משנת 2015. ובתוך כול זה אני גם משלם ליסינג לרכב ועוד הלוואות, ומגדל שני ילדים במערכת חינוך פרטית, שעולה הרבה מאד כסף, אבל שווה זהב.

כאשר אתם נתקלים כעת במחאתה של הקהילה הלהט"בית על החוק לנשיאת עוברים, חשבו על הסיפור הזה. כמה עוגמת נפש וכמה ממון, כמה ימים וחודשים קשים היו נחסכים ממני, לו הייתי יכול לבצע את תהליכי הפונדקאות שלי כאן, בארצי, במדינת ישראל.

     *

     אתמול ישן אצלנו, לראשונה, חבר מן הגן. הוא התעורר באמצע הלילה עם הקאות. זה הביא את כולנו להתעורר מוקדם מאד הבוקר. דניאל ביקש להמשיך לישון, אבל לקחתי אותם אל הגן. שם הבנתי, שאין סיכוי שהוא יצליח לעמוד ביום גן עם כול כך מעט שינה. החזרתי אותו הביתה, ושנינו נכנסנו למיטות והשלמנו שעות שינה. מיכאל העדיף להישאר בגן, שהיה בו היום 'יום מסעדה,' ובו הילדים יצרו פלייסמנטים, שעברו למינציה, אפו פיצות אישיות ואכלו אותן על גבי הפלייסמנטים האישיים שלהם, ועוד.

כשהתעוררנו, הצעתי לדניאל שיעור בקריאת שעון ושיעור בקריאה. הוא נענה לזה בהתלהבות. יצאנו אל החצר, למדנו לקרוא שעון ואחרי כן קראנו שלושה ספרונים ראשונים בסדרת ראשית הקריאה של צביה וילנסקי. כבר מזמן הכנתי לי אותה כאן, בהמלצת אחד מחברי הפייסבוק שלי.

לדניאל מאד כאב הראש היום, והוא היה די עייף, דעוך. אז הסכמתי שיישאר היום אתי בבית, ביום כיף, בזמן איכות עם אבא שלו. כך איפוא טיילנו עם הכלבה, ניקיתי את הבית, ואחרי כן את המקרר, עבדתי קצת בגינה, כתבתי, והכול בנוכחות דניאל ובשיתופו.

ואז, כשישבתי רגע לנוח ליד המחשב, דניאל ביקש שאכתוב שיר מפיו. הוא התיישב על הכורסה לידי, שר באוזניי שיר, שהמציא אותו תוך כדי שירתו, ואני כתבתיו בעבורו. הנה השיר, וכולו, כולל חתימתו המיוחדת, מלבד, כמובן, הקיטוע לשורות, הוא פרי מחשבתו:

השיר של דניאל

 

היו שלושה פיראטים,

הם ראו פיראט, ואז

הפיראט נסע עם הפיראטים

החברים שלו, אז הסירה

טבעה, והם שחו עם

זק וקוואק, ואז

גיבור-על בא להצילם אותם

ובנה להם סירה מקרטון.

 

הם שטו עליה, וגם

הוא הצטרף, כי לא היה לו כוח

לעוץ לשמיים.

 

ובאו מיניונים, והם שכחו את

החבר שלהם על האי, אז הם

באו לאסוף אותו עם האוטו.

זה היה צוללת אוטו,

והמיניון נסע איתם

והם חזרו הביתה לאכול מיני

בננות משונות, בננות משונות,

שנראות כמו בננות של מיוניונים.

 

הם נסעו אל הבית,

וקנו רחפן עם מצלמה,

ומיניון אחד, ששכחו אותו על האי,

שיחק ברחפן, והרחפן עף לו רחוק רחוק

וצילם את כול המיניונים ועף בחזרה.

 

והבקבוק עף, זה היה בקבוק

מרחפן עם מצלמה, והבלון

התנגש ברחפן, והרחפן פוצץ אותו

בגלל שסובב את הפרופלור שלו,

והפרופלור פוצץ את הבלון

ואז הכדור עף ישר לכדור הארץ.

 

סוף.

 

דניאל, אילן שיינפלד, מיכאל, פינו,

החתולים וציפור.

 

19.7.18

*

יש לי ילדים נהדרים. אני מאושר איתם כפי שלא הייתי מאושר מימיי. הלוואי ואצליח להחזיר את החובות על שני התהליכים הקודמים, ואזכה לתהליך נוסף לפני גיל שישים. הלוואי ואזכה לעוד ילד או שניים. כאן, במדינתי. לא באלבניה או בארצות הברית, המקומות היחידים שפונדקאות אפשרית כעת. רק כאן.

ביום ראשון הקרוב, בשעות 09.00-11.00, אעמיד משמרת מחאה של הקהילה הלהט"ב בצומת כרמיאל. הודעתי על כך למשטרה, וגם אחתום מולה על טופס. אשמח אם תבואו, ואם תפיצו את זה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

מפגש הסופר הראשון שלי, עם נשות הקהילה הלהט"בית.

לפני כשבועיים סיפרתי כאן, שיש לי בעיה רצינית של פרנסה הקיץ. תלמידיי הודיעו לי שברצונם לצאת לחופש, עד אחרי החגים, וכך, בהינף יד ומבלי שידעתי על כך מקודם לכן, הורידו לי את כול פרנסתי למהלך חודשי יולי-ספטמבר. באותו רגע הבנתי שאני בבעיה גדולה, וחשבתי שמפגשי סופר בבתים פרטיים, הם שיחלצו אותי מן הצרה הזאת.

כתבתי על כך, ומיד קיבלתי פניות בנושא. עד כה הזמינו אותי שלוש משפחות לשוחח בביתן עם אנשים, שכול אחד מהם ישלם 75-100 שקלים בעבור כך. אבל אני זקוק לעוד מפגשים כאלה, כדי להבטיח את פרנסתי הקיץ, ואשמח אם תרצו להזמין אותי אל חוג ידידיכם/ן.

היום באחת עשרה בבוקר התקיים המפגש הראשון, בביתן של זוג חברות יקרות שלי. אחת מהן למדה אצלי כתיבה יוצרת. שתיהן מלוות אותי ואת הילדים באהבה ובדאגה כבר שנים, וכעת גם עוזרות לי בתרגום חומרי התחקיר לספרי הבא, מספרדית לעברית.

בביתן התכנסו הבוקר נשים יקרות, כולן מן הקהילה הלהט"בית, חברות ארגון "בשלה." אני לא ידעתי על קיומו של ארגון זה, שעיקרו מפגשי נשים, הרצאות ועוד, וגם פריסת רשת של עזרה הדדית. זה הפעים אותי, לדעת שיש דבר כזה בקהילה שלנו. לפחות בצד הנשי שלה.

היו שם נשים יקרות, שבאו לשמוע אותי. ואני סיפרתי להן את סיפור חיי והתפתחותי כיוצר, קראתי (מעט מדי) מיצירתי, במפגש הבא כבר אתקן זאת, ואחרי כן השתהיתי שם לשיחות קצרות, וגם למכירת ספרים וחתימה עליהם.

אינני מזכיר את שמותיהן, מפני שאינני רוצה להוציא מישהי מהארון, חלילה. אבל התרגשתי מאוד מן המפגש הזה, בראותי כיצד הקהילה הלסבית מאורגנת כול כך יפה, וגם משום שזכיתי מן המשתתפות במפגש לחום בלתי רגיל, עד כדי כך שהזמנתי אותן לבקר אותנו כאן, בתובל, עם הנכדים שלהן או בלעדיהם.

מחר בערב מתקיים מפגש נוסף אתי, בביתם של מרב ודני נקר, בהוד השרון. מרב היא אחותו של חברי הטוב ביותר, ערן פוגל. ואני כול כך מתרגש לקראת זה, שאין לכם בכלל מושג.

אם ברצונכם/ן לקיים ערב מרתק בעבור חבריכם וחברותיכם, בביתכם, בו תפגשו מפגש בלתי אמצעי עם סופר, אני כמובן, ותשמעו את סיפור חייו ויצירתו – שהוא מדהים, אני מבטיח לכם/ן – אשמח לבוא גם אליכם. אני פנוי בכול יום בשבוע כרגע, מלבד ימי שלישי וחמישי, שאני מלמד בהם. אבל צריך לארגן את סבא או בייביסיטר, כמה שיותר זמן מראש. אז צרו קשר, ונראה לאן הדברים הולכים. ניתן להשיג אותי בטלפון 0522-300098, או במייל ilan@isheinfeld.com, או כאן, בהודעה פרטית.

תודה, ולילה טוב לכם/ן.

משפחה גדולה

כרגע, חצות וחצי, חזרנו מחתונה משפחתית בתל אביב. בן דודתי יגאל חיתן את בתו נוי עם בח"ל גיא, וצלצל במיוחד כדי להזמין אותנו לשמחה. האמת היא, שהרגל שלי כואבת מאד, וכול נהיגה לתל אביב ובחזרה ממנה מחמירה את הכאב. אבל היה לי ברור שאנחנו חייבים לנסוע לחתונה, הן מפני שיגאל, אריאל ואני הננו שלישיית בני דודים, שנולדו בהפרש זמן קצר מאד זה מזה, וגורלותינו קשורים איש ברעהו, והן מסיבה נוספת – להזכיר למיכאל ולדניאל שהם חלק ממשפחה גדולה, חמה ואוהבת. ושהם לא לבדם בעולם.

עוד לפני שנולדו אמר לי האקס-פסיכולוג שלי, שילדים במשפחות חד-הוריות מודעים בגיל מאד צעיר לנושא המוות, וכי חרדת המוות וחרדת הנטישה שלהם מועצמת בהיותם ילדים להורה יחיד. הנושא הזה כבר עלה בעבר, אך השבוע, שאושפזתי בו לניתוח כלי דם, ואז חזרתי דואב הביתה, הוא עלה ביתר שאת.

"אבא, מה יהיה אתנו כשתמות?" שאל פתאום דניאל, במהלך משחק הדמקה היומי של שלושתנו.

"אם סבא יהיה, הוא יטפל בכם, ואם לא, אז יאיר ומיכל, ואם גם לא הם אז טל ואוסי או אביב וחגית," עניתי להם, "או גיל ומאיה (חברים יקרים מאד ומשפחתיים מאד מתובל. וזה לא ששאלתי אותם על כך חלילה). שלושתנו צחקנו. "תזכרו, אתם חלק ממשפחה גדולה," אמרתי להם, "אתם אף פעם לא תהיו לבד."

זה הרגיע אותם רק למחצה. במהלך הימים שחלפו מאז שבתי הביתה מן הניתוח הם כועסים על כול סיגריה שאני מדליק, ודורשים שאפסיק לעשן. דניאל גם צעק עלי איזה בוקר, שאם לא אפסיק לעשן הוא ייקח ויקרע לי את הסיגריות ויעלים לי את המצת. כזה הוא. דעתן, ומעז.

היום, בדרך לחתונה, הזכרתי להם את הקשרים המשפחתיים. שלסבתא שרה היו האח יואל והאחות אידה, וישנן האחיות מלכה וחיה, ולכול אחד ואחת מהם יש ילדים וגם להם ילדים, וכעת בני הדודים שלי מחתנים את ילדיהם, מפני שהביאו אותם לעולם הרבה שנים לפני שאני הבאתי לעולם את בניי.

וכשהגענו אל המקום, גם הצגתי בפני הילדים כול אחד ואחת מקרובי המשפחה, עם הייחוס לאילן המשפחה הענף מצד אמי ז"ל. הם ודאי לא קלטו את הכול, אבל אני מקווה שהפנימו את המסר, שאינם לבד, ולו משום האהבה שהורעפה עליהם והשמחה לקראתם.

אני לא יודע אם אני האבא הכי טוב בעולם, כמו שאמרה להם בת דודתי יעלי. אבל אני יודע שאני משתדל. להיות קשוב לצרכים הרגשיים שלהם, וגם למצוא להם פתרון נכון. נדמה לי, שזה סוג של מידע, שחשוב שיהיה לכול אב ואם יחידני/ות. שפחד המוות וחרדת הנטישה במשפחות חד-הוריות מועצם, ושראוי למצוא לו פתרון רגשי הולם.

אילנה, סליחה שלא הספקנו לבוא לומר לך שלום. הגענו מאוחר מדי לתל אביב. אבל זה יקרה בקרוב, בע"ה. גם ביקור אצלך הוא סוג של תשובה כזאת. רק השבוע מיכאל נזכר, בגעגוע, איך היה קם בבוקר ועובר מהבית שלנו לבית שלך עם הכרית.

לילה טוב לכולם/ן.

0.25 מ"ג בשביל קצת אוויר לנשימה.

כבר שלושה ימים שאני בדיכאון. מי שרואה אותי לא יודע את זה, מפני שחונכתי לתפקד ולשרוד בכול מצב. אבל אני בקאנטים. זה התחיל בדאגות פרנסה. המשתתפים/ות בשתי סדנאות הבוגרים והמתקדמים שלי, שתכננתי להסתמך עליהן כפרנסת קיץ, הודיעו לי שהם זקוקים לפגרה, כדי לעבד את כול מה שעברו ולמדו השנה. זה מובן מאליו, ואפילו טוב בעיניי, אבל זה הוריד לי בבת אחת את רוב פרנסת הקיץ והשאיר אותי מבוהל. נשארתי עם סדנה אחת עד יולי, ואז עוד שתיים. אבל רובן כבר שולמו. עלי למצוא מהר מקורות הכנסה, כדי לעבור בשלום את הקיץ הזה, עד אוקטובר, אז הסדנאות הוותיקות שלי תתחדשנה.

אם לא די בכך, מחרתיים אני נכנס לבית החולים בנהריה, לניתוח בכלי דם של רגל ימין, לניקוי שתי סתימות בעורק. כששאלתי על מהלך הניתוח הסביר לי המנתח, שחותכים חתך ברגל, פותחים את העורק, מנקים אותו עם כפית – וסוגרים. עניין של יומיים-שלושה אשפוז, הבטיח לי. אבל, כפי שאתם ודאי משערים לעצמכם, זה מפחיד. החדירה אל הגוף, החשש מזיהומים, מהסתבכויות ומן ההרדמה – הבטיחו לי הרדמה מקומית, מן הגב, מה שאומר שזו הרדמה אפידורלית – ומעצם השהייה בבית חולים ממשלתי, שכידוע יש בו זיהומים, כל זה מטלטל אותי כהוגן.

אני מאוד מקווה שאצא מזה בשלום, ומהר, ואחזור הביתה בריא ושלם לילדים.

הניתוח הזה הכרחי. בחצי השנה האחרונה כבר התקשיתי ללכת, שלא לדבר על אימוני כושר. הסתימות בעורק גרמו לי כאבים איומים מנשוא, דרדרו את מצבי הגופני, ואפילו העליתי כמה קילוגרמים מיותרים כתוצאה מזה. אני מקווה שהניקוי הזה יחזיר אותי אל התלם, ויאפשר לי לחדש את אימוני הכושר שלי כמו שצריך.

בערב שישי נסעתי, במצב רוח שחור, יש לומר, למפגש סופר בחוג של זוגות בבית פרטי ברמת ישי.  זה חוג של זוגות חברים, שנפגשים כבר שנים ארוכות, אחת לחודש, מדי חודש עם מרצה אחר. ישבתי איתם, סיפרתי להם את סיפור חיי ויצירתי, והיה נהדר. הם כמובן לא הרגישו את היאוש שכרסם בי. אני יודע להסתירו היטב. אחרי כן נסעתי הביתה דרך הפיתולים החשוכים של כביש 784, נהנה מן האוויר הקר ומן המוסיקה הלילית של גל"צ ושמח במה שהרווחתי באותו ערב, אבל עדיין חרד לבאות.

בשבת ביליתי את רוב היום בגינה. זה הדבר שהכי מרגיע אותי. עקרתי עשבים, גזמתי שיחים הן בתוך החצר והן בכול היקפו של הבית, מילאתי שלוש באלות בעשב ובגזם, והזעתי כהוגן לשמחתי. עשיתי ארבע מקלחות השבת, לא משהו שרננה רז תאהב, אבל הן העידו על עמל ויזע, שרק היטיבו אתי.

אבל היום, מה אגיד ומה אומר, היה קשה לי. כמו מדי בוקר קמתי, טיפלתי בילדים, לקחתי אותם לגן, עשיתי חצי שעה של פעילות ארובית מתונה ומתיחות על מזרן, ואז כתבתי קצת והתיישבתי לעבוד על חומרי התחקיר של הספר הבא שלי. נחתי כראוי בצהריים, ואחר הצהריים הביאו הילדים שני חברים מן הגן, והשגחתי עליהם ואירחתי אותם כמיטב יכולתי. המתוקים שיחקו כדורגל בכיכר הרוח, ואחרי כן גררו מפינת המיחזור כיסא משרדי גדול, ועמלו על פירוקו לגורמים. אני מאוד מעודד את זה, כדי שיפתחו את הכשרים הטכניים שלהם. רק שאחרי כן אנחנו מתווכחים על איסוף כלי העבודה לארון השירות בחצר, ועל פינוי הפסולת חזרה אל פינת המיחזור.

היה להם כיף. אבל כול משך הזמן הזה הרגשתי את ההיספגות הפנימית הזאת בתוך החרדה, והיאוש. והפחד ממה שיהיה עם הכסף והבריאות, הפרנסה והיצירה. וככה קשה לי לחיות, גם אם אני מקפיד להיכנס למיטה עם הילדים, לקרוא להם סיפור, לשוחח איתם ולחבקם עד שיירדמו.

אז הערב עשיתי דבר שלא כמנהגי. לא עשיתי אותו יותר משנה. לקחתי חצי כדור קסנקס, 0.25 מ"ג, כדי להקל על עצמי מעט, כדי לזכות בקצת אוויר.

ואז, ביושבי בחצר, מתרגם עוד קצת חומרי תחקיר, שמעתי קול ברור של זרזיף מים. פתחתי את הפנס של הסמרטפון, בלשתי בין השיחים בחצר וגיליתי שיש לי דליפה משמעותית של ברז המוביל את המים אל תוך הבית. ניסיתי לפתור זאת לשווא. בלית ברירה סגרתי את השיבר הראשי, והזמנתי שרברב למחר בבוקר.

מזל שמחר יש לי ערב שירה גאה בעפולה. אסע לשם בכיף, אקרא משיריי, אפגוש את שז חברתי שלא פגשתי מזמן ועוד הרבה משוררים/ות גאים/ות. אולי ייצא לי מזה חתן ואולי לא, אבל אל בית החולים בנהריה אגיע, למחרת בבוקר, עם תוספת של קצת אדרנלין.

הפתרון היחיד שלי לפרנסה בקיץ הזה, מלבד עריכה, הוא יציאה למסע של מפגשי סופר בבתים פרטיים, במתכונת 'סופר בסלון.' אם יש לכם חוג חברים גדול, ובא לכם לארח אותי בסלון ביתכם בכל אחת ממוצאי השבתות של יולי-אוקטובר, אשמח מאוד. המתכונת היא כזו: כל אורח משלם 50-75 ש"ח כדמי כניסה. זה יהיה שכרי. המארחים מקבלים ספר משלי במתנה ותודה אישית. וכולם נהנים. אם זה מעניין אתכם/ן צרו איתי קשר כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם מישהו/י מכם/ן מזדמן לנהריה בימי שלישי-חמישי, הוא יכול לקפוץ לביקור במחלקה הכירורגית. מקסימום יסייע לי לרדת מן המיטה לחצר כדי לעשן:)

אימאל'ה, הילדים מתבגרים!

לאט לאט, כמו מבלי משים, הילדים מתבגרים. מיכאל פתאום מבקש לשחק אתי משחק דמקה מדי בוקר ומדי ערב, וגם מנצח, ודניאל, שחששתי שהוא לא בעניין, מגלה שאף הוא יודע לשחק היטב, וניצח אותי. את המשחק לימד אותם סבא. אבל גם אני לא הייתי מעלה על הדעת שיתפסו אותו בכזו קלות, וגם יצליחו לנצח אותי בחשיבה אסטרטגית ובתכנון של צעדיהם.

בערב שבת, אצל רועי ונאווה, בת דודתם הלל לימדה אותם לשחק מונופול, ודניאל מיד דרש שאקנה להם את המשחק הזה. עשיתי זאת בחדווה הבוקר, רק כדי לגלות שהם משחקים, באמת משחקים. מסדרים את לוח המשחק, יושבים מסביבו בסבלנות, זורקים את הקוביות וגם יודעים לספור אותן ולתרגם את מספרי הזכייה לצעדים על פני הלוח. התפקיד שלי היה לשמש כקופאי, לקרוא להם את כרטיסי המשחק, כי עוד אינם יודעים לקרוא, להתחרות בהם – ולהתמוגג.

את הקריאה מלמדים כאן בגן כבאקראי. הגננת מתעכבת איתם על כול מיני מלים, ועל איותן והגייתן. כך גם אני עושה בבית. מדי ערב, כשאני קורא בפניהם סיפור או ערך מן האנציקלופדיה, אני מסמן באצבעי כמה מלים ו'מפרק' אותן להברותיהן. ברגעי רצון, אני גם מתרגל איתם את כתיבת ה-א'-ב' באותיות דפוס. מיכאל מעתיק את כול אותיות ה-א'-ב' ללא קושי. דניאל עושה את זה עדיין בכתב ראי.

היום גם הפתעתי אותם במברגה חשמלית. הייתי זקוק לאחת כזאת, כדי להחליף את מרכזת המחשבים בבית. וחיכיתי לשובם מן הגן כדי להוציא את המרכזת השרופה ממקומה ולהבריג אליו את המרכזת החדשה שקניתי. הם ממש נלחמו על הזכות להבריג החוצה ברגים, ומשסיימנו את ההרכבה קיבלו לידיהם את המרכזת הישנה ואת המברגה, ופירקו אותה עד רמת המעגל החשמלי הבודד. אז גם קיבלו ממני הסבר מהו מעגל חשמלי, מה זה נגד ומה זה קבל ומה זו הלחמה, וכיצד היא מתבצעת.

זה שיעור חשוב, לאור העובדה שאתמול גיליתי, באיחור מסוכן של דקות, שהם תקעו לשקע תקע של מאוורר עומד ישן, שהביאו מפינת המחזור. מקודם עשו זאת עם שואב אבק מקולקל. אז אמש, בארוחת הערב, עשיתי להם שיחה על חשמל ועל סכנותיו. בלבי גם אמרתי, שאפנה לכול תושבי תובל בבקשה, שמי שמשליך כלי חשמל לפינת המחזור יחתוך מהם מקודם לכן את כבל החשמל. הרי זו סכנת נפשות ממש.

*

     ואם בחשמל עסקינן, הרי לכם עסק ביש.

ביום שלישי שעבר התחוללה על ההר סופת ברקים איומה. אני לימדתי באותה שעה בתל אביב, אבל החבר'ה סיפרו לי שהיו כאן ממש פיצוצים. כשחזרתי הביתה מתל אביב, בחצות וחצי, גיליתי שהבית מואפל. חשבתי, שאולי הגשם שירד קיצר את הבית, כי מצאתי שהחלון בחדר העבודה שלי היה פתוח והמחשב נרטב, וראיתי שגם הכבל המאריך המתוח בחצר, שפילטר הבריכה מחובר אליו, נמלא מים. אך כשניגשתי לארון החשמל, והורדתי והרמתי את כול הפלגים מחדש, לא קרה דבר. הבית נותר ללא חשמל.

ואז גם גיליתי שאין לי קו טלפון וקו אינטרנט.

התעלומה נפתרה בבוקר המחרת. התברר שסופת הברקים שרפה נתיכי חשמל ותשתיות טלפון ותקשורת בכל תובל. הזעקתי הנה חשמלאי מן הישוב, שהבהיר לי שהחשמל בכלל לא נכנס אלינו הביתה, כלומר, התקלה היא בארון של חברת החשמל.

הטכנאי של חברת החשמל הגיע שעתיים אחרי כן. הוא בדק את ארון החשמל בחוץ ונדהם לגלות, שכול שלושת הפקקים של חברת החשמל נשרפו בו כליל. לדבריו זו תקלה נדירה מאוד.

אחרי כן הזמנתי הנה טכנאי של בזק, שטיפל בקו בחוץ ואמר לי, שאין לי טלפון ואינטרנט כי המודם-ראוטר שלי נשרף. אז נסעתי לכרמיאל, לחנות 'בזק סטור,' שכרתי שם מודם-ראוטר חדש והתקנתי אותו בבית. ובכול זאת דבר לא עבד.

הייתי צריך להזעיק עוד טכנאי של 'בזק,' שנדהם לגלות, שלא רק הקו בחוץ לא פעל. שסופת הברקים שרפה אפילו את הכבל של הטלפון בתוך הבית, זה המחובר למודם.

הוא הצליח לחבר אותי רק אתמול לרשת האלחוטית. אבל אז גיליתי, שהמחשב הביתי לא מחובר לרשת האינטרנט. בשיטת האלימינציה גם גיליתי למה – ההאב, מרכזת המחשבים הביתית, אף היא נשרפה ממכת הברק.

הבוקר נסעתי לכרמיאל ורכשתי בה מרכזת מחשבים חדשה. התקנתי אותה בבית לבדי, קיבעתי אותה עם הילדים למקומה, ורק היום, מקץ שבוע תמים, חזר לי האינטרנט. והטלפון.

וזו הסיבה שתלמידיי, חבריי/ותיי, שכניי ובני משפחתי לא שמעו ממני כאן במשך שבוע תמים.

*

     מחר אני מצטלם לתכנית של עדי הימלבוי בערוץ 10. ושלושתנו כבר היינו צריכים להסתפר. הסתפרנו אתמול. דניאל הודיע, שהוא לא מסתפר, אלא אם כן 'סבטלנה תעשה לו משהו מגניב.' הבטחתי לו שכך יהיה. עכשיו הוא רוצה לקצוץ את הפוני שלו במו-ידיו, כי הוא מרגיש שיש לו עדיין יותר מדי שיער.

דעתן, הילד. ושניהם גם גנדרנים. מיכאל מסתובב כבר שבועיים עם צמיד לרגל, שהכין לו סבא של אמיר השכן מכמה חוטים רקומים, שניהם משתהים מדי בוקר מול ארון הבגדים והמראה, מתאימים בגדים, מסתרקים… אפשר להשתגע, או לחליפין, לאכול אותם מרוב מתיקות.

הנה התוצאה בפניכם:)

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

20180617_17210420180617_172431