הילד הכי רגיש בעולם (2)

     "אבא, היום מצאתי משהו בגן שמישהו איבד, ונועה אמרה שיש לי 'עיני נץ'," סיפר לי דניאל בגאווה, כשנשכבנו יחד במיטה, אחרי שקראתי לו חצי מן הספר של חברי יואב כ"ץ, "הנמלה פיסטינה והקוסקוס," ועשינו אוזן בספר, והבטחתי לו שנמשיך בזה מחרתיים, אחרי שובי מתל אביב. "מה זה עיני נץ?"

     "זה אומר שיש לך ראיה מאוד חדה. שאתה מבחין בדברים קטנים, בפרטי פרטים, שאחרים לא מבחינים בהם."

     "אז כשאגדל אהיה נץ?"

     "לא. נץ זה עוף טורף. אבל כנראה שתהיה מפקד בצבא."

     "למה?"

     "כי יש לך יכולות מאוד מיוחדות. בכול פעם שאתה נכנס לאיזה מקום, אתה מיד מבחין בכול שינוי בו. למשל, אם אני קונה משהו חדש הביתה או מזיז משהו, אתה מיד קולט את זה. וגם די בזה שנהיה במקום כלשהו פעם אחת, בפעם הבאה שנהיה בו מיד תזהה אותו."

     "אבא, קוראים לזה זיכרון."

     "נכון, אבל קוראים לזה גם חוש התמצאות במרחב. לא משנה איפה ישימו אותך, אתה מיד תדע איך להתמצא שם. ככה זה גם עם מכשירים. גם אם אתה לוקח ליד משהו שאתה לא מכיר, בן רגע אתה מבין אותו, יודע איך להפעיל אותו או להרכיב או לפרק אותו, דברים שגם אני בעצמי לא יודע. זו יכולת מיוחדת מאוד, שאין אותה לכול אדם."

     "אין אותה לכול הגן," השיב לי דניאל, "רק לי יש אותה."

     "נכון," אמרתי לו, "לכול אדם יש יכולות מיוחדות משלו, ואתה ניחנת ביכולות האלה."

     ואז נשקתי לו, והוא ביקש שאשאר איתו עוד קצת, ואז הוא הלך לישון.

     זה היה בסיומו של ערב מוצלח. כשהילדים חזרו מן הגן בישרתי להם, שקבעתי להם תספורת אצל מאיה, חברת הקיבוץ שהיא גם ספרית. בתחילה התמרדו, כי הם תמיד מעדיפים לרדת לבלות קצת בכרמיאל, אך כשהגענו אליה הביתה, והיא קיבלה אותנו בלבביות, התיישבו ברצון על הכיסא במטבחה, בזה אחר זה, וזכו לתספורת נהדרת.

     דניאל ביקש תספורת עם מדרגות. קצוץ בצדדים, עם הרבה שיער מלמעלה. כאשר סיימה מאיה לספרו, ניגש אל המראה להתבונן בעצמו, והתלונן שזה לא מה שביקש. כאשר תיאר שוב את מבוקשו, התברר לנו שבעצם התכוון לתספורת של סקין הד, או לתספורת מוהיקן.

     "יש לך ילדים דעתניים מאד," חייכה אלי מאיה. "הרבה באים הנה ואומרים לי פשוט לחתוך."

     "כן, הם דעתניים ועצמאיים, ולא תמיד זה קל, אבל אני מאוד גאה בהם," השבתי לה.

   במהלך התספורת עשיתי מה שיעל הגננת לימדה אותי, הטרמה.  חזרתי והבהרתי להם, שברגע שנחזור הביתה ניכנס לאמבטיה, כדי להוריד מהם את השערות, שלא תגרדנה להם, ואז נעשה אמבטיית קצף. זו הדרך למנוע התנגדויות אחר כך.

     ואכן, באנו הביתה, אבא שלי צהל למראה הילדים המסופרים, זה כול כך מבליט את יופיים, ואז עלינו מיד לחדר האמבטייה, להתקלח.

     שניהם מאוד אוהבים להשפריץ מים, אז כול אחד מהם קיבל בקבוק שמפו ריק, עם הזלפה של קצת אל-סבון בתוכו, כדי למלאו במים ולעשות מזרקות קצף באמבטייה. ומכיוון שהשתהו במים החמים, ביקשתי מאבא שלי שיחליף אותי איתם, וירדתי למטה כדי להכין להם דייסת סולת עם הפתעות.

      ואחרי כן מיכאל נרדם על הכורסה בסלון, ודניאל זכה לחצי סיפור ולשיחה נוספת.

     ערבים כאלה ממלאים אותי בסיפוק, ומהווים פיצוי כלשהו על כך שגם אתמול וגם מחר עלי לבלות, החל משעת בוקר מוקדמת, יום שלם בלעדי הילדים, במרכז. מחר בבוקר אני מלמד ב'אסכולות,' ובערב יש לי מפגש עם חברי הקהילה הרפורמית "בבת עין," בראש העין, בנושא "אמן ואמונה."

     הבוקר ביליתי חצי יום בכתיבת ההרצאה למפגש. יהיה מעניין. כדאי שתבואו.

     שיהיה לכם/ן לילה נפלא.

מודעות פרסומת

תעתועי הפייסבוק, התנצלות מאוחרת ותיקון גדול

     ותיקיי קוראיי וקוראותיי, העוקבים אחר הבלוג שלי למן היווסדו, יודעים שמתישהו במרץ 2015 הגעתי למגבלת ה-5000 חברים/ות בעמוד הפייסבוק הקודם שלי, ilan.sheinfeld, ואז ניסיתי להפוך את העמוד האישי ההוא לעמוד אמן, שיאפשר לי לקלוט בו עוד חברים/ות.

     מה שקרה בפועל הוא, שבאותו רגע שהמרתי את העמוד ההוא – איבדתי קשר איתו. יכולתי לשתף בו פוסטים שנכתבו בתוכנה עליה מתנהל הבלוג שלי, וורדפרס. אבל לא יכולתי לקרוא הודעות ששלחו לי בו.

     לפיכך פתחתי עמוד פייסבוק חדש, ilan sheinfeld, וכן קבוצה תחת שמי, כדי לחדש קשר עם לפחות חלק מן הא/נשים שאיבדתי.

     אבל זה לא היה שלם. עד השבוע.

     השבוע, מקץ שנתיים של נתק מן העמוד ההוא, הצלחתי להגיע באמצעות קשר אישי ותיק לפייסבוק, והם חידשו את החיבור שלי לעמוד הקודם, שאכן הפך לעמוד אמן, מבלי לגרוע מן העמוד הנוכחי שלי.

     לכן, מאתמול ועד הרגע הזה ביליתי במשלוח מאות הודעות התנצלות לאנשים, שכתבו לי אז, לפני שנתיים ובמהלכן, ותמהו מדוע אינני משיב להם.

     זה מביך מאד.

     פעם, לא אשכח זאת לעולם, הטיח בי איזה בחור צעיר שניסיתי להתחיל איתו, שאני מאוד יהיר.

     "אני, יהיר!?" נדהמתי, "מאיפה בא לך הרעיון הזה!?"

     "מן השפה שאתה משתמש בה," השיב לי. "אתה מדבר בשפה מאד גבוהה."

     "זו פשוט השפה שלי," חייכתי אליו. "אני לגמרי נקי מיוהרה. זו פשוט שפתי."

     לא שזה עזר לי איתו אז. אבל לפחות נהייתי מודע, בזכותו, לעובדה שישנם אנשים העלולים לתפוס אותי כיהיר על לא עוול בכפי.

     זה מה שעמד מאחורי העמל הרב שהשקעתי אתמול והיום, בכתיבה לכול האנשים ששלחו לי ה ודעות במהלך השנתיים ההן, מבלי לקבל תשובה. אז הנה אני מתנצל גם פה. פומבית.

*

     זה לא הדבר היחיד ששיגע אותי היום.

     קמתי רווי שינה, אחרי יום ארוך אתמול בתל אביב. בירכתי בלבי על השקט ששרר בחצרי בחמש לפנות בוקר, הבוקר. שמים כחולים, ציפורים מצייצות. אח, איזה שקט, אמרתי לעצמי בלבי. ככה אני רוצה לבלות את היום הזה כולו.

     אבל אז נזכרתי בפתק שהכנתי אמש, ובו הסידורים שעלי לעשות הבוקר. לקנות חלב לשוקו של מיכאל, וקוטג' לטוסטים של דניאל, לקנות ארגז מעטפות ואריזות בדואר כדי לסיים סוף סוף את הכנת הספרים למשלוח לתורמים בהדסטארט שלי, שנגמר מזמן, וגם לטפל בזה, לקנות תרופות קבועות בסופרפארם וגם "טראומיל" ו"יומי" וסטרפסילז לילדים, כי שניהם התאוננו על כאב גרון, לקנות כיסוי חדש לקרש הגיהוץ, כי הנוכחי כבר קרוע לגמרי, ואוכל לכלבה ולחתולים ולדגים, ולתקן את הפילטר של האקווריום.

     הקצבתי לכול זה שעתיים. בעשר, אמרתי לעצמי, אשוב כבר הביתה ואתיישב לערוך פרק בספר של מיטשל ופרק בספר של דניאל.

     הספקתי הכול די מהר. אבל אז עברתי ליד החנות של "סלקום," נזכרתי שמסך המכשיר שלי שבור, והסוללה כול הזמן מתרוקנת, ואם אני כבר בכרמיאל, מה שדי נדיר לאחרונה, מוטב שאטפל במכשיר.

     שכחתי כמה זמן לוקח דבר כזה.

     זה לקח שעתיים וחצי. בסיומן, יצאתי משם עם מכשיר חדש ותוכנית עדיפה. אבל רצוץ ורגוז מזה שלא הספקתי כלום היום, מבחינת שולחן הכתיבה שלי.

     ואם לא די בזה, כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן, דניאל אמר שוב שכואבת לו הבטן. הוא התלונן על זה גם אתמול וגם הבוקר. אבל חשבתי, שאולי זה פשוט מפני שכול כך היה לו כיף אתמול עם סבא, בבית, בגלל החום של שלשום. אז לקחתי אותו אל הגן והוא בילה ונהנה בו כרגיל.

     אבל מכיוון ששב והתלונן הערב על כאב בטן, החלטתי שאני לא לוקח צ'אנסים. שאני לא דוחה את זה ליום רביעי, כי מחר בבוקר עלי לרדת שוב לתל אביב, ללמד בה, ואני רוצה לדעת שהוא בריא.

     אז אחרי המקלחות, עם בגדים על הפיג'מות, ירדתי עם הילדים לרופא הילדים בכרמיאל. ומכיוון שלא הייתה לי כבר האפשרות לקבוע תור, ישבנו וחיכינו שם זמן רב עד שנכנסנו אל הרופא.

     הוא בדק את דניאל, ראה אדמומית בגרון, בטן בסדר, לקח משטח גרון ליתר ביטחון. ואז הילדים נורא רעבו, אז עצרנו בקניון ואכלנו פיצה או שוארמה.

     הילדים נכנסו למיטות רק אחרי שמונה בערב.

     ואני משתגע מזה, שכול היום הזה הלך על סידורים ועל ענייני הורות.

     לך תסביר לאנשים, שמחכים שתבדוק להם עבודות ותקרא את ספריהם ותערוך אותם, במה אתה מעביר את ימיך.

     מקווה שמחר נתעורר בריאים וחזקים כרגיל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

התמכרויות – סיגריה, לחם, מרגרינה. ושוקו.

     הערב, באמבטיית הקצף המוקדמת שעשיתי לילדים, שוחחתי איתם על הצורך להפחית בכמות המתוקים שהם אוכלים. האקטימל, הדניאלה והשוקו. הסברתי להם שוב שזה לא בריא, ושהם עלולים להיות חולים.

     מיכאל, החכם באדם, היישיר אלי את מבטו הנוהר.

     "אבא, אני לא יכול להפסיק לשתות שוקו בדיוק כמו שאתה לא יכול להפסיק לעשן."

     הבטתי בו, חושב מה אומר לו. הרי הוא צודק. עלי להפסיק לעשן. והרי ידעתי שיגיע היום, שבו יטיחו בי את זה, כדרך להגן על ההתמכרויות שלהם, שגם להן אני אחראי.

     "אתה צודק, מיכאל," השבתי לו. "אבל אני מנסה. וזה באמת קשה."

     השבוע נלחמתי בשתי התמכרויות. העישון והקמח. אם בשבוע שעבר הפחתתי את העישון בכ 30-50% ביום, ולו כתוצאה מזה שהשתדלתי לא לעשן בתוך הבית וגם לרשום כול סיגריה שאני מעשן, השבוע עישנתי המון. בימים האחרונים ישבתי הרבה ליד המחשב, ובעודי עובד למולו, אני מעשן בלי הכרה. הזמן היחיד שאני שוכח לעשן בו הוא כאשר אני מבשל, אופה ומנקה את הבית. או אז יכולות לעבור עלי גם שעתיים בלי עישון, מבלי שזה יפריע לי כלל.

     אבל העבודה מול המחשב גורמת לי לעשן המון.

     הבוקר אמרתי לעצמי, שאולי אתחיל להניח את הקופסה והמצת מחוץ לחדר העבודה שלי. שלא יהיו זמינים לי על השולחן. אנסה זאת מחר. זה כבר יעשה את ההבדל.

     ההתמכרות השנייה שניסיתי להתמודד איתה השבוע היא אהבתי ללחם, לעוגות ולכול מוצר של קמח דגנים. לדברי אופיר, הנטורופת, עלי לצמצם מאוד את צריכת מוצרי המאפה שלי מדגנים, ולהמירם בלחם מכוסמת ירוקה, בלחם פומפרניקל או בצנימי 'מונבטים.'

     עשיתי כן. בחיי שאני משתדל. לקחתי איתי חבילת לחם פומפרניקל לתל אביב ולנתניה, שם היה לי אירוע ביום שלישי בערב, הכנתי לי סלט ביתי בריא מראש,  וזה מה שאכלתי במטבחון של הספריה בנתניה, לפני המפגש המוצלח שהיה לי שם. אבל בדרכי חזרה הביתה נתקפתי בכזה רעב, שירדתי על טוסט בחנות הנוחות בתחנת הדלק על כביש החוף.

     לא קניתי לחם הביתה, כשנגמר לי. אמרתי לעצמי שאסתפק בלחם הפומפרניקל. אפילו הזמנתי שלוש חבילות לחם כזה מהשופרסל, שהגיעו אלי אתמול אחר הצהריים. אבל אתמול, בלילה, הייתי כול כך רעב לבצק, שטרפתי פוקצת שלוש גבינות, שאבא חימם לילדים, הם לא נגעו בה, והיא נותרה במקרר.

     אמנם, הבוקר אכלתי רק שתי פרוסות פומפרניקל עם שתי ביצים חומות ביניהן, ושמן קוקוס (מרגרינה מאזולה היא ההתמכרות השלישית שלי, שאתה הצלחתי להתמודד בהצלחה. החלפתי אותה בשמן קוקוס ו/או עמבה ו/או טחינה. ויש חיים גם בלי מרגרינה).

     אבל לקראת צהריים נתקפתי בכזה רעב, רעב ללחם, לא לשום דבר אחר, שנעמדתי, הכנתי בצק שמרים מקמח שיפון מלא אורגני ומקמח חיטה – ואפיתי שתי כיכרות לחם עם אגוזים וצימוקים ודבש, וחיסלתי כבר חצי כיכר.

     כדי לשמור על רמות הסוכר שלי עלי לרזות. אבל אני לא יכול לחיות בלי לחם, מפני שלחם הוא הדבר היחיד המקנה לי תחושת שובע, וחוץ מזה גדלתי בבית שבו ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.

     אז מחר או מחרתיים, כשיסתיימו כיכרות הלחם הנפלא שאפיתי, אנסה לאפות לחם טחינה או לחם כוסמת ירוקה, העיקר – לחם בלי קמח מדגנים. ואני מקווה שישביע אותי ויספק לי אותה מידה של נוחם, שמספק לחם דגנים, המעלה בגוף את רמת הסטרוטונין.

 

נ.ב.

כרגע, בעיצומו של לילה גשום, גיליתי שלא קניתי סיגריות. הסטוק נגמר. יש לי רק סיגריה אחת לבוקר. ומלבדה, רק סיגריות צמחיות נטולות ניקוטין. מעניין. זו לא שכחה. מעולם לא שכחתי להכין לי מלאי של סיגריות. זו השכחה. כמו עם המרגרינה מאזולה שעודנה נמצאת במקרר. נשארה ממנה מריחה אחת בלבד. אבל בה אני כבר לא נוגע.

הטיפול של יצחק בכול זאת עובד, מחלחל  בגופנפש. עושה לי טריקים.

מעניין.

*

     למורה ותיק כמוני יש כול מיני הפתעות. חלקן נעימות, חלקן לא. היום פנה אלי בחור צעיר, שהציג את עצמו כנגד של אחת מתלמידותיי המבוגרות והאהובות. הוא כתב לי כלאחר-יד שהוא נכד של נונה מרקל ז"ל.

     נחרדתי. לא ידעתי שמתה. למעשה, בשבועות האחרונים חשבתי עליה הרבה, ואפילו התחשק לי לבקר אותה עם הילדים. היא הייתה חברה בקבוצת הכתיבה הכי ותיקה שלי, שהתכנסה במשך שנים בביתי בנווה צדק, וליוותה אותי בזמן הפונדקאות ועם לידת הבנים, אבל היא לא ראתה אותם, אלא בתמונות בלבד.

     הייתי בהלם. הבוקר נפתח בידיעה המצערת על מותו של אהרון אפלפלד, ועכשיו נונה. כמה נורא, כמה חבל.

     נונה הייתה אחת מנשות האופנה הראשונות בישראל, ובוטיק נונה מרקל שלה עודנו פועל בדיזנגוף 255 בתל אביב. את סיפור חייה המופלא כתבה במהלך הסדנה שלי, אבל לא ארחיב עליו עד לפרסום ספרה ברבים.

     אומר רק זאת, שהייתה אישה יקרה, אצילת נפש, חמת לב, חזקה, חכמה ומלאת הומור. ושצר לי מאוד על שהלכה לעולמה.

     יהי זכרה ברוך.

להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

עת תמורה

אבריימלה.jpg
אבריימל'ה ואני רוקדים ריקוד קוזאקי במסיבת פורים, בגן של יעל זאבי בנווה מגן. אבא של אברמיימל'ה דאג לנו לשפמים המלאכותיים, שהיו נורא מגרדים.

     לפני שלושה שבועות, בשלושים בנובמבר, פרסמתי כאן את 'הרשימה' שלי, ובה רשימת יעדיי לשלוש השנים הקרובות. כמעט בן-לילה החלו דברים להתרחש. בתחילה קיבלתי הודעה מחברת פייסבוק שאינני מכיר אישית, שמיטה זוגית עם מזרן מחכה לי אצלה, במודיעין, ובקרוב אבוא לקחתה. אחרי כן הייתה לי שיחת  טלפון מרגשת עם אדם, שהתקשר לברר איתי, האם אני אכן רציני בנוגע לרצוני להפסיק לעשן, והציע לי את עזרתו. אמרתי מיד שכן.

     יצחק גוברין, זה שמו, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מכרמיאל. היא למדה אצלי ב'אסכולות' בחיפה. שניהם ילידי ארגנטינה, מה שמקרב בינינו עוד יותר. כבר למן הגעתנו הנה, מלווים אותנו יעל ויצחק בקליטתנו כאן. הם המליצו לנו באיזו רשת מזון כדאי לקנות, לאיזה רופא כדאי ללכת, ועוד הרבה. ומכיוון שידעתי, שיצחק עוסק בריפוי מרחוק, ואני נותן בו את אמוני המלא, הסכמתי לנסות את זה.

     מזה שלושה שבועות, בימי חמישי בשעה עשר בבוקר, אנחנו נפגשים. לא פיסית, אף על פי שהמרחק בינינו קצר, אלא דרך סקייפ. אני מתרווח בכורסה הנוחה שקניתי לי לא מכבר, לחדר העבודה שלי, מול המיקרופון והמצלמה, ויצחק מנחה אותי בדמיון מודרך.

     מכיוון שאני נכנס בקלות רבה מאד למדיטציה, לגלי אלפא, אני נפתח להשפעתו ולדבריו, וכבר למן המפגש הראשון שלנו החלו להתרחש אצלי דברים מופלאים. אתחיל במובן מאליו. הפחתתי כבר בשלושים אחוז את צריכת הסיגריות שלי, והתחלתי לעשן רק חצאי סיגריות ולזרוק את השאר. פיתחתי גם מיאוס כלפי העישון. אני משתדל להימנע ממנו בכלל, ומעישון בחדר העבודה שלי בפרט. כשאני מוכרח לעשן אני יוצא החוצה, מצית סיגריה, ולעתים קרובות משליך אותה אחרי כמה יניקות.

     עודני מעשן. תמיד אהיה מעשן. אבל אולי אהיה מעשן בלי סיגריות.

     אך העבודה של יצחק איתי היא הרבה מעבר לעישון. הוא עובד איתי כישות שלמה, מסייע לי להסיר ממני כול מיני דברים מיותרים, התחייבויות ונדרים ושבועות שפג תוקפן ופס זמנן, מגננות ישנות, הסכמות שאין בהן שום תועלת. וההשפעה של זה ניכרת בי באופן העמוק ביותר שניתן לשער. אני נפתח. אני מרגיש שערוצי התקשורת שלי, אלה שחסמתי בתוכי לפני שנים, כי פחדתי מה יגידו עלי – לא אחת התקשרו דורשי טובתי באמת ולכאורה להוריי, בטענה שצריך לאשפז אותי, כי אני מבלה יותר מדי שעות בכתיבה ב'קפה יובל' לשעבר ברמת השרון, או כי אני פתאום מציע לאנשים בגדים באיזה צבע ללבוש או איזה סוג של תה עשבים לשתות כדי להיטיב איתם, או מוסר להם הודעות מעולמות שמעבר, או קורא להם בקלפים – כול הערוצים האלה נפתחים מחדש.

     השבוע גם דיברתי עם עצמי הרבה על מציאת איזון מחודש בין חיי הכתיבה שלי לבין חיי הפרנסה. ודאי לי שפעלתי עד כה באופן בלתי תקין. עבדתי קשה מאוד בהוראה, בעבור שכר ברוטו של 40 שקלים לשעה. זה לא ייתכן עוד. ודאי שלא, כאשר בעריכה אני מרוויח הרבה יותר, וכאשר שכר העבדות הזה מונע ממני יצירה.

     בשלב מסוים השבוע, פתאום התחיל העצמי הגבוה שלי לדבר. הוא דיבר אל אילן שיינפלד, והסביר לו כמה דברים על מהותו ועל האבסורד שבהמשך עבודתו כך. ויהיו לזה תוצאות מדהימות בקרוב.

     אבל החלק המדהים הוא, שאחרי סיום השיחה עם העצמי הגבוה שלי, בכתב, המשיכה היד שלי לרטוט על המחברת, ושרבטה בו מה שראיתי בעיני רוחי, כול מיני נוסחאות מתמטיות התעופפו באוויר, ומיני כתב שאין לי מושג בהם, ואולי הם סתם שרבוטים. אבל משוחרר לגמרי משיפוט שרבטתי את מה שראיתי, וזה נראה כך –

כתב סתרים.jpg

     כשסיימתי, נזכרתי בזיכרון ילדות שכבר חשבתי שנמחק לגמרי מזיכרוני. בגן חובה ובכיתה א' היה לי חבר ילדות ושמו אבריימל'ה. הוא גר ברחוב הזית בנווה מגן, ובסוף כיתה א' עקר יחד עם משפחתו לירושלים. נדמה לי שהיו משפחה דתית ו'התחזקו.'

     כך או כך, בהיותנו בכיתה א', הביא אבריימל'ה איזה יום מחברת דפרון עם שורות לכיתה. המחברת כולה הייתה מלאה בשרבוטים כאלה, והוא הציע לי ללמוד את כתב הסתרים שלו על ידי העתקה מדויקת של מה שנראה כמו סטנוגרמה סתמית.

     ניסיתי את כוחי בזה, וכול אימת שהגשתי בפניו את המחברת, שורת התעתיק שלי מתחת לשורת המקור שלו, כעס עלי ואמר לי שאיני מדייק במלאכת ההעתקה. לבסוף התרגזתי, אמרתי לו שזו אינה שפה, אלא סתם קשקושים חסרי פשר, ודחיתי מעלי את מחברתו.

     השבוע נזכרתי בו. שאלתי את עצמי לאן נעלם, איך נראים חייו כעת, והאם ייתכן, שהילד הזה, אבריימל'ה, היה מתקשר בילדותו. שאולי השרבוטים חסרי הפשר הללו, שהתייחס אליהם כאל שפת סתרים וביקש ללמדני אותה לא היו אלה שיירים של תקשור ישן, מגלגול קודם או מקיום מקביל, שכילד לא היה יכול לפענחם, אלא רק לבטא את הרטט האנרגטי שקיבל, בצורת סטנוגרמות אינסופיות במחברותיו.

     לא סתם אני מספר לכם את הדברים האלה. אני מרגיש שהמפגשים עם יצחק מעבירים אותי מסע בזמן, אל הנער שהייתי פעם, לפני שהתחלתי לעשן, ואל הילד שהייתי בגן חובה ובכיתה א'. אינני יודע איך קוראים לשיטת הטיפול שלו, וגם אין הדבר חשוב בעיניי. מה שמהותי בעבורי הוא האמון ביצחק, והידיעה שזה עובד.

     אספר לכם עוד על כך כשיגיע הזמן.

     ואם מישהו/י מתעניינ/ת בעבודה עם יצחק, שיחפש את Isaac Govrin בחברים שלי בפייסבוק, ויגיד שאני שלחתי אותו:)

     שתהיה לכולכם/ן שבת טובה ונעימה.

נ.ב.

תכף אבא שלי מגיע הנה עם בת זוגו, שזו לה הפעם הרשונה לבקרנו כאן, ועמם גם אחי טל וגיסתי אוסי. לכבוד הביקור אני מבשל כבר שלושה ימים. בישלתי רוסטביף, שעועית צהובה במיץ עגבניות, כרוב אדום מאודה בצימוקים, חצילים ממולאים בבשר טחון וצנוברים, סיר ממולאים נוסף  ובו קישואים, בצל ועגבניות ממולאים, בורשט עם בשר גולש ועצמות מח, כפי שאבא שלי אוהב, עוף בתנור, תפוחי אדמה, עוגת אגוזי מלך ומייפל, סלט כרוב אדום לפי בקשת הילדים וודאי עוד כמה דברים ששכחתי. והבוקר גם השאלתי את מכסחת הדשא מהשכן, ויחד עם הילדים כיסחנו את הדשא וגרפנו את עליהם של העצים הנשירים שכיסו את אדמת החצר. מילאנו חמישה שקי אי-זבל.

איזה כיף שבאים אורחים!

נ.ב.

אם אתם חושבים שהתחרפנתי, ברוכים הבאים למועדון. אני בן 57, וכבר הרבה מדי פעמים אנשים ביקשו להתריע שהתחרפנתי. אז זהו זה. זה נגמר. אני שם על כולם קצוץ, וחוזר לתקשר. בלי פחד ובלי חסימות.

פעם גרתי כאן

     יום הולדתה של אמי המנוחה חל בנר שביעי של חנוכה. לכן, מדי שנה אנחנו נפגשים אצל אבא, להדליק יחד נר שביעי של חנוכה ולהיות יחד ביום הולדתה. ומכיוון שהיה עלי ללמד הבוקר בתל אביב, הפכתי את היום הזה ליום חופשה לילדים והחלטתי לקחתם איתי במכונית ליום בתל אביב.

     הלכתי לישון אמש בעשר וחצי בערב. הגוף שלי העיר אותי כדרכו, אחרי חמש שעות שינה. בשלוש וחצי לפנות בוקר. התקלחתי, התגלחתי, התיישבתי לכתוב דפי בוקר. בארבע דניאל כבר ירד למטה. את מיכאל הערתי בארבע וחצי. בחמש וחצי כבר יצאנו לכיוון תל אביב.

     הוויז אמר שייקח לנו 1.20 שעה להגיע לבית של אילנה. אך ככל שהתקדמנו, כך נתארך זמן המסע. בסופו של דבר, הגענו לבית של אילנה בשעה שמונה ומחצה, ואז השארתי אותה עם הילדים ונסעתי ללמד. בעבורם מפגש עם אילנה חשוב ועמוק מאד, וגם בעבורה.

     אני מצאתי את עצמי מסתובב בחצר, אומר שלום לשכנים, אבל חש מוזר מאוד שם. פעם גרתי כאן, אמרתי לעצמי. פעם המקום הזה היה ביתי. אבל זה כבר כול כך רחוק ממני, רוחנית ורגשית.

     אחרי השיעור אספתי את הילדים ונסענו לסבא. ישנו היטב בצהריים, ואז הוצאתי את מעבד המזון שהבאתי איתי כול הדרך מתובל, והכנתי לביבות לכול המשפחה. אבא והילדים בינתיים סדרו וערכו את השולחן.

     התאספנו בשבע בערך. לא בהרכב מלא לצערי. האחיין הבכור, עמרי, עובד בארה"ב, אחיו איתן נמצא בצבא, כך גם אחייניתי אופיר. הם בהחלט חסרו ליד שולחן המשפחה. אבל הדלקנו נרות, אכלנו לביבות וסלטים ומרק וסופגניות, ואז סבא והדודים, ואני בתוכם כמובן, חילקנו דמי חנוכה לילדים. הסכום הקבוע אצלנו הוא 50 ש"ח לילד. ואנחנו, האחים, מעבירים את השטרות מיד ליד. בסופו של דבר כול אחד מאיתנו שב עם אותו סכום כסף שבא עמו, אבל מוקדש לילדיו.

     מיכאל ודניאל מאוד ציפו לרגע הזה. הכנתי אותם לקראתו, והבטחתי להם שבכסף הרב שנקבל נקנה להם משהו גדול. כול השבוע שאלו "אבא, מתי נקבל את הדולרים?" הם התכוונו לשטרות, ואני הסברתי להם שדולר זה מטבע אמריקני, שנראה אחרת לגמרי מן השטרות שלנו. אבל הם קיבלו, המון. הם יותר עשירים ממני כרגע, וכבר מחר הם רוצים לנסוע ל'מיי בייבי' כדי לתרגם את דמי החנוכה לצעצועים.

     בבוקר, בתחילת השיעור, ביקשתי מתלמידיי לצאת החוצה אל השדרה, לכתוב תיאור ולגנוב דיאלוג מעוברים ושבים. זה היה תרגיל שבעקבותיו שוחחתי איתם על היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר.

     מכיוון שכך, ניצלתי גם אני את ההזדמנות לשבת ליד שולחן בשדרה האהובה עלי, ולכתוב. תהיתי אם אשב ופניי אל הים או אל העיר. בחרתי לשבת עם גבי אל הים (וכיכר אתרים) ופניי אל השדרה. אבל אז נתקע מבטי בגזעו העצום של עץ שקמים. הגזע היה עבה מכדי שחיבוקו של אדם יוכל לעטפו. בגובה שלו התרחב ככתפיים, ממנו יצאו שני ענפים כגפיים עבות, ומהם ענפים נוספים. התבוננתי בגזע המחורץ, המחוספס, הנוטה על צדו באופן בלתי טבעי, על שתי גפיו, האחת נראית בריאה וחסונה, האחרת נדמית אכולה מתוכה. חשבתי על הכאב הנורא ברגלי הימנית, על חסימת הדם שנתגלתה בה השבוע, בבדיקת דופלר שהתעקשתי עליה, על הפחד שלי מפני מה שזה אומר. נזכרתי שקראתי אמש, באתר נטורופטי, שחסימת עורקים ברגליים משמעה, שאינך רוצה ללכת למקום כלשהו. חשבתי על הסרטים הפנימיים שלי, שאמרו לי לא אחת, לא לחכות שלא אוכל ללכת, לא לחכות לצנתור עורקי הרגל, לקטיעת גפה או לכיסא גלגלים. וחלילה לא להביא עלי את זה. תחת זאת, פשוט להודות בפני עצמי שזהו זה. שהתנתקתי מתל אביב, שאני לא יכול יותר לבוא אליה. שכל ירידה אליה מסבה לי כאב ומתישה אותי עד כדי כך, שביום המחרת אינני יכול לעסוק בשום פעילות יצירתית או אינטלקטואלית, אלא בכביסה ובבישול ובניקיון בלבד.

     אני אוהב את העיר הזאת. הרבה פינות מוכרות לי בה, הרבה בני אדם. די בזה שאסע ברחוב לילינבלום, ואראה מישהי כסופת תלתלים, שלמדה איתי בתיכון, חוצה את הכביש. די בזה שאכנס לשירותים בבית הקפה בלילינבלום 1, שפעם, לפני שני גלגולים, היה שלי.

     אבל הגיע הזמן שלי להיפרד מן העיר בתוכי. היא חלק ממני, העברתי בה חיים שלמים, אבל היא כבר שייכת לעברי. פעם גרתי בה. פעם העברתי בה חיים. עכשיו אני גר במקום אהוב אחר, קטן ומבודד ומאופק, אבל מלא את המרחב, שמקדם את פניי בגל של צינה מבורכת ושל ריח עפר ועשב. עכשיו ביתי נטוע במקום הזה. ואני לא רוצה ללכת מכאן יותר.

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

קבעתי כבר תור אצל כירורג כלי דם, ואני בטיפול להפסקת עישון. גיסתי, המומחית ברפואה הודית, ממליצה על ריפוי בעלוקות. אנסה גם את זה.

ואז שלחתי אותו הביתה

     "אני לא הומו," הוא אמר, והיטיב את הכיפה שעל ראשו, "למעשה יש לי חברה."

     "אז למה בעצם באת לפה?" תהיתי.

     "כי אני קורא את הבלוג שלך כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני הישיבה, וגם רבים משיריך, רואה את הנפש שלך, ורציתי להיפגש איתך, לכונן איתך שיח, להראות לך שירים."

     ואז הוא הראה לי שיר. יפה דווקא. אבל כזה שיש בו הומופוביה עצמית המושלכת על זולתו. ואני אמרתי לעצמי, שאף על פי שהצעתי לו ללון כאן, על ראש ההר, מכיוון שאין לו מכונית, ואין אוטובוסים בשעות כאלה מתובל, אני לא מוכן שיישן אצלי. לא זה הבחור שהילדים שלי אמורים לפגוש, לראשונה מאז נולדו. זה פשוט לא הבחור הנכון.

      הסברתי לו זאת. והוא קצת התאכזב, ונעלב. "קיוויתי שיהיה בינינו שיח. למה אתה קיווית? למשהו רומנטי?"

     "כן," השבתי לו. "אני לא פותח את הבית שלי בפני כול אחד, בייחוד לא בשעות כאלה."

     "אבל בתכתובת בינינו הבהרתי לך שאני לא כזה," הוא הזכיר לי. "וכל כך התאמצתי לבוא הנה."

     "אני שמח שבאת הנה," אמרתי לו, "אבל התכתובת בינינו היתה מזמן, ואני לא זוכר דברים כאלה."

      הסברתי לו, שמוצאי שבת זה הזמן הפרטי שלי, לא זמן שאני קורא בו שירים של אחרים. אם הוא רוצה, תמיד יוכל לשלוח לי משיריו לקריאה. אבל את הזמן הפרטי היחיד שיש לי, אחרי שישי שבת מלאים עם ילדיי, אני מעדיף לבלות בקריאה ובכתיבה. ולבד מזאת, שאינני רוצה שילדיי יקומו בבוקר ויפגשו בו. זה לא קרה מעולם, ואם זה יקרה, זה יהיה רק עם בחור שאני חושב שיהיה לבן זוגי. אני לא מתכוון להכניס לחייהם מישהו לשווא, ולבלבל אותם.

      "שתבין," אמרתי לו, "כשהם שאלו למה בא אלי חבר הלילה, הזכרתי להם שאני מחפש בן זוג, ושאני צריך לפגוש חברים כדי למצוא אחד כזה. אבל זה לא המצב בינינו, ולכן מוטב שלא יפגשו בך."

      הוא אמר שהוא מבין. ואז מצאנו נהג מונית מכרמיאל, שהסכים לעלות הנה לקחת אותו אל הצומת, כדי שיוכל לתפוס אוטובוס למקום שהוא גר בו, ואני נתתי לו בחפץ לב חמשים שקלים, משתתף בחלק ממחיר נסיעתו, העיקר שילך מכאן.

     כי לא, אני לא סובלן כלפי אנשים שרמת ההכחשה שלהם את עצמם כול כך גבוהה, עד שהם משליכים את פחדם על זולתם, ואני לא פותח את ביתי בפני זרים גמורים לישון בו, ולכול הרוחות, יש לי דברים טובים יותר לעשות בזמן הפנאי שלי מאשר להקשיב לדבריו, המלאים במין ביטחון רגשי מדומה, שאני יכול להבין את הצורך שלו בו, אך רואה גם בעדו. את הצעיר המבוהל מפני עצמו, המייחל לפגוש בי, אך גם מתיירא מפני זה באותה מידה.

*

      הייתה שבת נהדרת. הבוקר הילדים שיחקו בחוץ, עם הבנות השכנות, ובין לבין מיכאל קפץ הנה כדי להכין איתי סלט פירות, ודניאל קטף איתי עלי חובזה, ואז ביקש להקים דוכן בכיכר הרוח, ולמכור בו לימונדה.

     "אבל אין לי מספיק לימונים בשביל זה," אמרתי לו. "דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

      "אז תיסע לכפר לקנות," השיב לי.

      "לא, אני לא יוצא מהבית," אמרתי לו. בלבי חשבתי אולי אכין להם סיר פופקורן למכירה, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי. כול מה שרציתי היה לחזור לספר הרוחני המרתק שאני כבר מצוי בשליש האחרון של עריכתו.

     אחרי איזה זמן התדפקו פה ילדים מן הישוב על הדלת, והזמינו אותנו לקנות לימונדה ופופקורן בדוכן שהקימו בכיכר. אני הצטערתי בלבי על שלא נעניתי לבניי מקודם לכן, ומיכאל ודניאל רצו לשם עם שקלים שהוציאו מקופות החיסכון שלהם.

      כששבו הביתה צץ בי רעיון. הצעתי להם להקים דוכן לממכר סלט פירות, סלט הפירות שמיכאל הכין לארוחת הצהריים שלנו. הם שמחו  מאוד. הוצאת להם מפת נייר לשולחן העץ הקטן שהם עובדים עליו בחצר, חבילת כפיות חד פעמיות וחבילה של קעריות הגשה קטנטנות של קינוח, בצורת כוכב שקוף.

      ירדנו יחד לכיכר, הקמנו דוכן, והודעתי עליו בפורום הפנימי של הישוב. אחרי כן הנחתי אותם לנפשם, וחזרתי הביתה לערוך ולבשל.

     מקץ כשעה חזרו מיכאל ודניאל מאושרים הביתה, עם תשעה השקלים שהרוויחו לראשונה בחייהם במו-ידיהם. טוב, שמונה. אחד מהם אני שילמתי. אמרתי להם שגם אני רוצה לקנות מידיהם סלט פירות, וזה הצהיל את רוחם עד מאד.

*

      הכול בסדר, אמרתי לעצמי אחרי שהבחור הלך מכאן. תודה לאל שאתה כבר גבר מבוגר, שיודע את גבולותיו ולא חושש להציבם. מי שצריך להגיע יגיע, עד סף דלתך ממש. אבל זה לא היה הבחור הזה. זה היה רק תעתוע, כמו שאומרת חברתי עדנה. ותעתועים אתה כבר יודע לזהות.

     שיהיה לכם לילה טוב, רבותיי. ואם אתם גבר צעיר שקורא את הבלוג שלי בחשאי, קחובחשבון דבר אחד. בניגוד למראית העין הנשקפת מן הבלוג שלי, אני אדם פרטי מאוד, נחמד ומסביר פנים, אבל גם נוקשה כשצריך ויודע היטב את גבולותיי. אל חיי ממש נכנסים מעט מאוד בני אדם, ואל חיי משפחתי יחידי סגולה בלבד. אבל אלה באים כדי להישאר.

 

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ניסים קטנים, שמחות גדולות

אני בחוץ.jpg
יצאתי החוצה כדי לעשן, ואודי תפס אותי עם השתקפות השולחן מבעד לחלון.

 מדי שנה מתקיימת בתובל מסורת משפחות מארחות. ועדת התרבות מודיעה על ההרשמה, וכול מי שרוצה לארח או להתארח מודיע זאת. כמו בשנה שעברה, אני תמיד שמח לארח, והערב התארחו אצלנו כחמשה עשרה אורחים ואורחות.

     מכיוון שחזרתי שלשום רצוץ מיום שלם בתל אביב, בתוכו חצי יום בצום, עד לבדיקת דם בצהריים, אתמול הייתי כול כך מותש נפשית, שלא יכולתי לגעת במלה כתובה. כול מה שעשיתי היה ניקיונות, בישול, כביסה, ניכוש עשבים בגינה.

     הבוקר התעוררתי כבר במצב רוח אחר לגמרי. עד שמונה, שעת ההליכה עם הילדים לגן, כבר ניקיתי את הבית ועשיתי כביסה. אחרי שמיכאל ודניאל הלכו, בדילוגים של שמחה, מלאי חן, אל הגן, ויתרתי על אימון הכושר והמשכתי לנקות. רצפה, חרסינות, מדפי הספרים, שאיבת אבק מן הספות והשטיח. ואז השריתי במים עדשים וכרובית ותפוחי אדמה קלופים, כדי לחסוך זמן אחר הצהריים, ונסעתי לבדיקות דופלר בנהריה.

     חזרתי הביתה, אכלתי ונחתי, ואז הבאתי את הילדים מן הגן והתחלתי לבשל. הכנתי לביבות תפוחי אדמה, לביבות מנגולד בקמח חומוס, לביבות עדשים בקמח עדשים ולביבות כרובית, חלק מהן מטוגנות וחלקן אפויות בתנור, סלט ירוק ומרק כתום. גם האורחים הביאו סופגניות ולביבות ועוגה וספינג'. היה שולחן מהמם.

שולחן חנוכה.jpg
גם דניאל כאן. מתחת לשולחן:)

     סיימתי בחמשה לשש ורצתי למקלחת שלישית, להסיר מעלי את ריחות הטיגון. האורחים התאספו עד שש וחצי, ואז הדלקנו נרות ושרנו שירי חג. את חלקם ניסיתי ללוות בגיטרה. עד הבוקר לא ידעתי שתהיה לי גיטרה. אבל הילדים שברו את הגיטרה הקודמת שלי לשני חלקים, בהיותם בני שנתיים וחצי או שלוש, ומזה זמן אני מתכנן לרכוש גיטרה, אקורדיאון ופסנתר. היום, בנהריה, גיליתי שאני חונה מול חנות "כלי זמר," אז קפצתי אליהם, בתקווה לברר שם מה מחירו של אקורדיאון.

     אקורדיאון לא מצאתי שם. אבל גיטרה כן. קניתי לי גיטרה עם מיתרי מתכת ויכולת הגברה, ב-18 תשלומים, וכבר הערב פרטתי בה קצת. איזה כיף. לילדים אמרתי, שאלה דמי החנוכה שלי לעצמי. הם כמובן ביקשו מיד לנגן בה. אבל השתדלתי שיגעו בה כמה שפחות. "אם אתם רוצים לנגן," אמרתי להם, "לכו ללמוד אצל משה" (המורה למוסיקה שעבר עם בני משפחתו לגור כאן לא מכבר).

     אבל כרגע יש להם חוג שחיה בימי שלישי, חוג כדורגל בימי רביעי, ומיכאל גם רוצה להצטרף לחוג הטבע בימי חמישי. זה נראה לי די והותר.

     כיף לארח. זה עושה לי טוב. זה גם מפיג קצת את הבדידות הכרוכה בגידול שני ילדים לבד, במקום שקשה להשיג בו בייביסיטר. רוב הערבים אני לבד בבית, בודק עבודות, עורך, קורא או כותב. לעתים אני מוצא את עצמי ימים ארוכים בחברת בניי בלבד, או תלמידיי, להבדיל. לכן כול כך טוב לי, כשבאים הנה אנשים, ואפשר לנהל עמם שיחה.

אני בחוץ2.jpg
כן, הסתפרתי. סבטלנה לא שאלה אותי באיזה גובה אני רוצה את התספורת עם המכונה, וקיצצה את שערי לגמרי. אבל זה נעים.

     השבוע הזה היה לי מעורב ומטלטל. לא זכיתי בפרס ספיר, גם לא בפרס עגנון או בפרס ברנר. קיוויתי לזכות באחד מהם. ידעתי בדיוק למה אייעד את הכסף. אבל אני שמח בעבור האחרים שזכו בהם, ובייחוד שמח בזכייתה של תלמידתי לשעבר, רעיה טילינגר, בפרס ברנר לספרות ביכורים עם ספרה "עתידה."

     יכולתי לשקוע במרה שחורה בשל אי הזכייה בהם. אבל זו לא דרכי. להפך. החלטתי להקדיש את כול ימי חנוכה לעבודה על ספרי הבא, בצד עריכה של אחרים, ולכן ביטלתי שיעורים עד אחרי חנוכה. חיפשתי אמש גם אחר קולות קוראים להגשות לפרסים ולפסטיבלים בתחומי המחזאות והתסריטאות, שאני  מתגעגע אליהם, ואשלח גם אליהם יצירות. החלטתי שהשנה הבאה, שנת 2018, תהיה שנת מפנה דרמטי לטובה בקריירה שלי כסופר, ואני לא מתכוון להותיר זאת רק בידי הכוכבים, הנוטים לי חסד בשבע השנים הקרובות, לפי תחזיתה של מרים בנימיני, שאני כל כך מעריך. טוב שהכוכבים אתי, אבל אני צריך לעשות את העבודה שלי.

     "תשחרר," אמרה לי אתמול חברה יקרה, שהתקשרתי אליה כדי ליטול ממנה את פרטיה האישיים, כדי שאוכל להגיש גם את יצירתה לאיזה פרס, "שחרר, ואז הכול יגיע."

     הקשבתי לה היטב. היא צודקת. אבל בלבי אמרתי, אני לא מהשוקעים בדיכאון יצירתי עמוק ולא מאלה המניחים ליקום לעשות את מלאכתו. אני מן העושים. וזה בדיוק מה שעשיתי ביומיים האחרונים, בתחום החברתי והקהילתי. וממחר גם בחיי כסופר.

     בדבר אחד אני מתברך. שהגשתי השנה אנשים רבים לפרסים ספרותיים, מלבדי, וכתבתי המלצות לרבים. פעם, הייתי משורר צעיר שביקש המלצות מחברים. היום אני כותב אותן. השנה גם שפטתי בתחרות אחת, ואני מקווה להתמיד גם בזה. טוב לשמח סופרים אחרים, טוב לשוב אל מעגל העשייה למען הספרות העברית. זה עולמי, זה מקומי.

     שיהיה לכם/ן חג שמח ולילה טוב.

נ.ב.

אתמול קיבלתי הודעת ווטסאפ מאשה יקרה, דמות מרכזית במאבק על זכויות האישה בישראל. לא שמעתי ממנה כעשרים שנה. ופתאום הודעה. וכך כתבה לי: "אילן, שלומות. סיימתי לקרוא את ספרך האחרון, 'אשת הפיראט היהודי,' וחשוב לי להביע את התפעלותי מהכתיבה, דקויות הביטוי, העברית והסיפור. מצפה בשקיקה לספר הבא."

לפעמים די בהודעה אחת כזאת כדי לרונן את הלב ולחזקו, וכדי להזכיר לי שזכיתי, שמגיל 14 ועד היום אני עושה בדיוק את מה שאני אוהב לעשות ומוכשר לעשותו, וממלא בזה את תכלית חיי וייעודם. יושב וכותב. אין שמחה גדולה מזו. הלוואי ויגבר, הלוואי וימשיך.