דרישת שלום מעבר מדומיין

המשונה של מרגוליסהשאלה

    אתמול היה לי יום ארוך וחזק. הוא התחיל בהשכמה ב- 04.30 בבוקר, בירידה לתל אביב במכונית, עם שחר, למפגש מצוין של סדנת הכתיבה למתקדמים שלי, ב'בית איילה' בתל אביב, אחריה נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון כדי לנוח. כשקמתי, היו לפני ארבע שעות עד למפגש עם חברי הקהילה הרפורמית 'בבת עין,' בראש העין, שהזמינו אותי לדבר על הקשר בין היצירה לבין האמונה ביצירתי ובחיי.

     בארבע אחר הצהריים כבר ירדו דמדומים ברמת השרון. וכשקמתי בבית הגדול, הריק והקר, הרגשתי שאינני רוצה לשבת ולעבוד בו. שזה ישרה עלי דכדוך. בקיץ אני יושב שם בחצר, היכן שהייתי כותב בנעוריי, ונהנה מן השמש ומירקות החצר. אך בחורף מדכא שם, בייחוד כשאיש מלבדי לא נמצא בבית. לכן עליתי על המכונית, קניתי לי קפה חזק וכמה אזני המן ב'רולדין' רמת השרון, ונסעתי היישר לראש העין.

     המארחת שלי בקהילה, יעל תומר, בת המחזור שלי מרמת השרון וחברתי, הזמינה אותי אל ביתה. אבל העדפתי להיות עם עצמי. ההזדמנויות לזה הן כול כך נדירות בחיי כעת, שאני מעדיף להיות לבדי כשאני יכול. החניתי, אפוא, את המכונית, מול המתנ"ס שבו מתכנסת הקהילה, ריווחתי את מושב הנהג, ובמשך כמה שעות ביליתי עם עצמי במכונית. אכלתי בה את ארוחת הערב, סלט עשיר שהבאתי עמי מהבית, וערכתי, בריכוז רב ובהנאה צרופה, שני פרקים מן הספר הבא שלי, לאורה של נורית הנהג.

     בשמונה בערב התחיל המפגש עם חברי וחברות קהילה "בבת עין." קהילה מרנינה ותוססת של בני אדם, המתפללים במקום וגם נפגשים בו. כאשר כתבתי את הרצאתי אליהם, קצת חששתי. לא ידעתי עם מי אפגש, ואיך ייתפסו דבריי בלבם. אבל סיפרתי להם על חיי, על גילוי ההומוסקסואליות שלי, על האופן שהתמודדתי בו עם הפער בין הזהות שלי לבין יהדותי, וליוויתי את המפגש בקטעי קריאה.

     את ההרצאה הזאת ואת סרט הווידאו שצילם במהלכה חברי, עדו רוזנטל, עוד אביא בפניכם בנפרד.

     יצאתי מן האירוע ברוח מרוממת. הוא היה חזק, ודיבר אל ליבם של המשתתפים. נהגתי כול הדרך בחזרה הביתה עד לתובל. הגעתי לישוב בחצות.

     כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה לא נעימה. שלושה מתוך ארבעה דגי הזהב שנותרו באקווריום, אחרי שארבעת דגי הגופי מתו בו, צפו על מימיו, מתים. רק דג אחד חי נותר בו. הבטתי בהם בעצב, ואמרתי לעצמי, שאינני רוצה שהילדים יראו את המוות הזה כשיקומו בבוקר, וכי מכיוון שזו כבר הפעם השנייה שזה קורה, שדגי הנוי שאנו מגדלים מתים, עלי להיפטר גם מן האקווריום. וכך עשיתי.

     נרדמתי קרוב לאחת לפנות בוקר.

     כשקמו הילדים בבוקר סיפרו לי שראו את הדגים מתים עוד לפני שהלכו לישון, ודניאל בכה כשהבין שזרקתי את האקווריום. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, וביוזמתו ולפי רצונו קנינו לפני שבועיים את דגי-הנוי הללו. אבל בסופו של דבר הוא נרגע.

     היום היה יום מתיש ומרגיז. הייתי מותש מכדי לעשות בו דבר. הייתה לי פגישה של ייעוץ עסקי עם רואת החשבון שלי, לשבת ולנתח איתה את מצבי הכלכלי, את התקציב השנתי והתזרים שלי, ולהחליט החלטות. זו הייתה פגישה שיורדת לפרטי פרטים של כרטיסי האשראי, ההלוואות וחשבונות הבנק, ההוצאות וההכנסות, וזה היה מעצבן ומתיש. וזו הייתה רק הפגישה הראשונה. לפני הניתוח והתוויית תוכנית ההבראה.

     אחריה עוד קפצתי להפקיד צ'קים בכרמיאל – קיבלתי השבוע צ'ק שלישי, קטן אמנם, מ'אמזון,' של תמלוגים על הקריאה בספרי 'מעשה בטבעת.' זו טרחה גדולה להפקיד צ'ק במט"ח, אבל היא משמחת מאד – ואחרי כן לקניות.

     הפיצוי שלי ליום הזה היה דרישת שלום מרגשת, מספר ילדים ישן שלי, "הספר המשונה של מרגוליס." הספר מספר על בנה של ראש הממשלה והרפתקאותיו בעולם הפנימי המוזר שנקלע אליו. מדהים איך לא חשבתי עליו בימים האלה, כשבנו של ראש הממשלה מצוי תחת אישו הצולבת של הציבור.

     על כול פנים, חברי, במאי הקולנוע דורון אלון, שהסרט המשותף שלנו, "קופסאות," זכה בכמה פרסים בפסטיבלים ברחבי תבל, שלח לי פתאום הודעת ווטסאפ, ובה תצלום השער של ספר הילדים הזה שלי, ושל כרטיסיית ההשאלה של הספר מספריית הקיבוץ שלו. מסתבר שהוא הילד הראשון שקרא את הספר שלי, אי שם בשנת 1991, כשהיה בן שמונה ועשרה חודשים.

     זה כול כך ריגש אותי, לקבל דרישת שלום כזו מספר שכבר שכחתי. ועוד לדעת, ששנים אחרי כן דורון ואני עשינו סרט יחד, וכנראה עוד נעשה. מדהים, לא? איך שהעולם מסתובב, ומביא לנו הפתעות ומתנות קטנות וגדולות.

     דרישת השלום השנייה שקיבלתי הייתה בדמות שיחת טלפון מחבר קרוב אחר. הוא צלצל כדי להציע לי לחזור לתחום יחסי הציבור לתקופה קצרה, לפרויקט אינטנסיבי אך חשוב. וזה בלבל אותי לגמרי. אמרתי לו, שאני חי בקצב חיים אחר לחלוטין, שאני מלמד ועורך וכותב כל השבוע, שאינני רואה את עצמי חוזר לקצב החיים המטורף, שמחייבת עבודת יחסי הציבור, ועוד בתחום שביקש ממני להתערב בו. אבל אחרי כן הוספתי, שבפברואר יש לי הפוגה מן הסדנאות, שתכננתי לכתוב בה את ספרי הבא. אך עוד אינני יודע ממה אתפרנס בחודש הזה, מלבד עריכת אחרים. אז שיבדוק באיזה תקציב מדובר, וידבר איתי על זה שוב.

     וזה בלבל אותי לגמרי.

     חדלתי מלעסוק ביחסי ציבור לפני כעשור, ומלבד גיחות קטנות ליחסי ציבור לספרים שאני מעורב בהם לא נגעתי בזה. הקשרים קיימים, גם היכולת. אני יכול לחזור לעבודה זו בתוך ימים. ואני עושה אותה טוב מאוד. אבל הכמיהה הגדולה שלי היא פשוט לשבת בשקט, בבית, לכתוב.

     ומצד שני צריך גם להתפרנס. לגדל ילדים. להחזיר חובות. להתקדם.

     זה כול כך קשה לי, ברגעים כאלה.

     ואני לא היחיד.

     היום קיבלתי הודעה ממישהו, שהגיש את עצמו לפרס השרה לתרבות לאמנים ותיקים, שהייתי מבין שופטיו השנה. הוא כתב לי שהתאכזב מהחלטתי. השבתי לו, שעשרות סופרים ומשוררים הגישו את עצמם לפרס זה, ושהשתדלנו לבחור בחירה מאוזנת מבחינה חברתית, המשקפת את גווניה השונים של החברה הישראלית. שככה זה עם פרסים, ושאני מבין היטב את תחושתו. שהרי גם אני הגשתי את עצמי השנה לפרס ספיר, לפרס עמיחי, לפרס ברנר, לפרס עגנון ולפרס ראשון לציון, ולא זכיתי באף אחד מהם. ורק אלוהים יודע עד כמה אני זקוק לכספי הפרסים הללו. מסתבר שאני לא היחיד. שרוב סופרי ישראל נקרעים בין הצורך להתפרנס לבין התשוקה לשבת לכתוב. שהשסע הזה, בין ההכרח לבין תכלית החיים האובדת, לא נגמר. שהוא מתמיד.

     שאלוהים יראה בעוניינו וייתן לנו שפע, כדי שכולנו נוכל לכתוב את תעודת חיינו. אמן.

    אה, והייתה עוד דרישת שלום נהדרת. מחוקר ספרות עברית בברזיל, שקרא את 'אשת הפיראט היהודי' שלי וכול כך אהב אותו.

     ורק בשביל זה, בשביל דרישות השלום הקטנות האלה מספריי, אני כול כך רוצה לכתוב עוד.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

הילד הכי רגיש בעולם (2)

     "אבא, היום מצאתי משהו בגן שמישהו איבד, ונועה אמרה שיש לי 'עיני נץ'," סיפר לי דניאל בגאווה, כשנשכבנו יחד במיטה, אחרי שקראתי לו חצי מן הספר של חברי יואב כ"ץ, "הנמלה פיסטינה והקוסקוס," ועשינו אוזן בספר, והבטחתי לו שנמשיך בזה מחרתיים, אחרי שובי מתל אביב. "מה זה עיני נץ?"

     "זה אומר שיש לך ראיה מאוד חדה. שאתה מבחין בדברים קטנים, בפרטי פרטים, שאחרים לא מבחינים בהם."

     "אז כשאגדל אהיה נץ?"

     "לא. נץ זה עוף טורף. אבל כנראה שתהיה מפקד בצבא."

     "למה?"

     "כי יש לך יכולות מאוד מיוחדות. בכול פעם שאתה נכנס לאיזה מקום, אתה מיד מבחין בכול שינוי בו. למשל, אם אני קונה משהו חדש הביתה או מזיז משהו, אתה מיד קולט את זה. וגם די בזה שנהיה במקום כלשהו פעם אחת, בפעם הבאה שנהיה בו מיד תזהה אותו."

     "אבא, קוראים לזה זיכרון."

     "נכון, אבל קוראים לזה גם חוש התמצאות במרחב. לא משנה איפה ישימו אותך, אתה מיד תדע איך להתמצא שם. ככה זה גם עם מכשירים. גם אם אתה לוקח ליד משהו שאתה לא מכיר, בן רגע אתה מבין אותו, יודע איך להפעיל אותו או להרכיב או לפרק אותו, דברים שגם אני בעצמי לא יודע. זו יכולת מיוחדת מאוד, שאין אותה לכול אדם."

     "אין אותה לכול הגן," השיב לי דניאל, "רק לי יש אותה."

     "נכון," אמרתי לו, "לכול אדם יש יכולות מיוחדות משלו, ואתה ניחנת ביכולות האלה."

     ואז נשקתי לו, והוא ביקש שאשאר איתו עוד קצת, ואז הוא הלך לישון.

     זה היה בסיומו של ערב מוצלח. כשהילדים חזרו מן הגן בישרתי להם, שקבעתי להם תספורת אצל מאיה, חברת הקיבוץ שהיא גם ספרית. בתחילה התמרדו, כי הם תמיד מעדיפים לרדת לבלות קצת בכרמיאל, אך כשהגענו אליה הביתה, והיא קיבלה אותנו בלבביות, התיישבו ברצון על הכיסא במטבחה, בזה אחר זה, וזכו לתספורת נהדרת.

     דניאל ביקש תספורת עם מדרגות. קצוץ בצדדים, עם הרבה שיער מלמעלה. כאשר סיימה מאיה לספרו, ניגש אל המראה להתבונן בעצמו, והתלונן שזה לא מה שביקש. כאשר תיאר שוב את מבוקשו, התברר לנו שבעצם התכוון לתספורת של סקין הד, או לתספורת מוהיקן.

     "יש לך ילדים דעתניים מאד," חייכה אלי מאיה. "הרבה באים הנה ואומרים לי פשוט לחתוך."

     "כן, הם דעתניים ועצמאיים, ולא תמיד זה קל, אבל אני מאוד גאה בהם," השבתי לה.

   במהלך התספורת עשיתי מה שיעל הגננת לימדה אותי, הטרמה.  חזרתי והבהרתי להם, שברגע שנחזור הביתה ניכנס לאמבטיה, כדי להוריד מהם את השערות, שלא תגרדנה להם, ואז נעשה אמבטיית קצף. זו הדרך למנוע התנגדויות אחר כך.

     ואכן, באנו הביתה, אבא שלי צהל למראה הילדים המסופרים, זה כול כך מבליט את יופיים, ואז עלינו מיד לחדר האמבטייה, להתקלח.

     שניהם מאוד אוהבים להשפריץ מים, אז כול אחד מהם קיבל בקבוק שמפו ריק, עם הזלפה של קצת אל-סבון בתוכו, כדי למלאו במים ולעשות מזרקות קצף באמבטייה. ומכיוון שהשתהו במים החמים, ביקשתי מאבא שלי שיחליף אותי איתם, וירדתי למטה כדי להכין להם דייסת סולת עם הפתעות.

      ואחרי כן מיכאל נרדם על הכורסה בסלון, ודניאל זכה לחצי סיפור ולשיחה נוספת.

     ערבים כאלה ממלאים אותי בסיפוק, ומהווים פיצוי כלשהו על כך שגם אתמול וגם מחר עלי לבלות, החל משעת בוקר מוקדמת, יום שלם בלעדי הילדים, במרכז. מחר בבוקר אני מלמד ב'אסכולות,' ובערב יש לי מפגש עם חברי הקהילה הרפורמית "בבת עין," בראש העין, בנושא "אמן ואמונה."

     הבוקר ביליתי חצי יום בכתיבת ההרצאה למפגש. יהיה מעניין. כדאי שתבואו.

     שיהיה לכם/ן לילה נפלא.

הילד הכי רגיש בעולם

 

   בדיוק נשכבתי בתחתונים ובגופיה על מזרן ההתעמלות, על הארץ, עוצם את עיניי וסופר לאחור, מרפה את גופי, שוקע לתוך הרגיעה המבורכת של המדיטציה, שעה שירד דניאל למטה, ממרר בבכי.

    "מה קרה, דניאל?" שאלתי מתוך ריחוף, עולה במהירות מן המקום שהייתי שקוע בו מעלה.

     "אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים," בכה דניאל.

     "בוא, בוא אלי," הרמתי את ידיי וקלטתי אותו בתוכן. "שכב כאן, ספר לי מה חלמת."

     "חלמתי שסבא ואתה מתים," בכה דניאל. "שאתם לא בחיים ובעולם יותר."

     הזדקפתי, והרמתי אותו בידיי. הסתובבתי איתו ככה בחדר, אחרי כן התיישבתי איתו על הספה, מנחם אותו בחיבוקי.

     "וגם פינו והחתולים ימותו," בכה דניאל את לבו. רק היום מת עוד דג גופי באקווריום שלנו. מיכאל הוא זה ששם לב לכך.

     ישבנו וחיבקתי אותו כך, עד שנרגע. אחרי כן שאלתיו –

     "אתה רוצה ללכת לישון, או לשוחח?"

     "לשוחח."

     "אז רגע," אמרתי. התלבשתי, ושבתי והתיישבתי איתו על הספה בסלון, בחושך, רק שלהבת נרות השבת מרצדת בחלל.

     "אתה יודע, דניאל, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי זה יקרה. אני מקווה שסבא ואני נחיה עוד הרבה שנים אתכם יחד. אבל זו הסיבה בשבילה כדאי ליהנות מכול יום. לאהוב זה את זה, להיות נחמדים איש לרעהו, וגם לבעלי החיים והעצים והצמחים."

     "אבא, פעם יותם ואני ראינו עץ מת. ירד לו דם. גם העצים והפרחים מתים," חזר לבכות.

     "חמוד שלי, מה שראיתם היה שרף. כשעץ נפצע, יורד לו שרף מן הפצע, וזה כמו הדם של העץ. אבל הוא לא מת. עץ מת הוא עץ יבש. ואילו עץ ירוק הוא עץ חי," הזכרתי לו. "דרך אגב, אתה יודע שאפשר לחבק עץ, ולבקש ממנו שייקח ממך את העצבות וייתן לך שמחה? פשוט מבקשים את זה בלב. אומרים בלב, 'עץ יקר, קח ממני את העצבות ותן לי שמחה. תן לי את כוחות החיים שלך.'"

     "כן, אבא, אני יודע. קוראים לזה 'עץ קסם.'"

     "מעניין. מי לימד אותך את זה?"

     "אף אחד. זה אני המצאתי."

     "זה נכון מאד. ואפשר גם לחבק את הכלבה או החתולים, ולבקש מהם שייקחו ממך את העצבות ויתנו לך שמחה."

     "ואפשר לחבק גם את כול המשפחה, או את אבא, זה נקרא 'אבא קסם,'" חייך דניאל.

     הוא ישב על ברכיי, פניו אלי, רגליו כרוכות מסביבי.

     "אבל יכול להיות הוריקן, שישבור את הבית וייקח אותך," נחרד שוב.

     "בוא אסביר לך משהו, דניאל. אנחנו גרים בארץ, שיש בה מעט מאוד אסונות טבע," אמרתי לו. "בישראל לא יכול להיות הוריקן, כי הוא צריך אוקינוס כדי לקרות. פה מקסימום יכולה להיות רעידת אדמה, וגם היא באה רק פעם במאה שנה."

     "וצונאמי? יכול להיות צונאמי על תל אביב?"

     "צונאמי קורה כשיש רעידת אדמה, אבל רק קרוב לים, ואין לך מה לדאוג דניאל, כי אנחנו גרים עכשיו על הר, בגובה שש מאות מטר מעל הים. כך שצונמי לא יכול לפגוע בנו."

     "אבל ישנה הכינרת."

     "נכון, אבל היא נמצאת הרבה יותר נמוך מאיתנו, כאן, בתובל. רק היום הייתי ליד הכינרת. לוקח כמעט שעה לרדת מן ההרים ולהגיע אליה."

     "אבל צונאמי יכול להיות גבוה כמו בית. ואם רעידת האדמה חזקה הוא יכול להיות גבוה עוד יותר."

     "נכון. אבל בשביל זה אנחנו גרים גבוה. וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. יש לנו בית, ואנחנו יחד, ונהיה יחד עוד שנים רבות."

     לאט לאט השתנה נושא השיחה. נרות השבת ריצדו. אמרתי לו שהם מרצדים, והוא שאל מה זה 'מרצדים,' אז עניתי לו שזה כמו 'מהבהבים,' כמו שהם עושים כעת. ואז שאל ממה עשויה אש, ואיך נוצרת חלודה, וממה עשויים מים. ואחרי כן ביקש טוסט עם גבינה צהובה, וישבנו ושוחחנו, בעודו אוכל, והוא כבר מחייך, וגומות החן משני צדי פיו מעמיקות וממלאות את שנינו בשמחה.

     "אבא, די, למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוא צחק.

     "כי אני מאוד נהנה לשוחח איתך. זה הרבה יותר כיף מאשר כשאתה רב איתי או צועק עלי," אמרתי לו. "הייתי שמח אם כול יום היינו יושבים ומשוחחים ככה."

     "אני נהנה לשוחח איתך בלילה," הוא אמר. "במשך היום אתה עובד, ואני לא רוצה להפריע לך."

     "אז אני מבקש ממך שתפריע. כי רוב הדברים שאני עושה יכולים להידחות. פשוט תיגש אלי, ותגיד לי 'אבא, פוס! עכשיו זמן דניאל!'" זה מאוד הצחיק אותו. "באמת, דניאל, אני מבקש שכול יום תבקש ממני זמן אישי."

     "לפעמים אני אוהב להיות עם עצמי. לא עם חברים ולא עם מיכאל. ולא עם אבא. פשוט עם עצמי."

     "זה טוב מאוד, גם אני ככה," השבתי לו. "הרי אני זקוק כול יום לכתיבה בבוקר, כדי להיות קצת עם עצמי. זה מה שנותן לי את הכוח להיות אבא טוב יותר אחרי כן. חוץ מזה, תדע לך, שזו הסיבה שאני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. בתל אביב אני מכיר כול כך הרבה אנשים, שבכול מקום שהלכתי היו אנשים שהכרתי, ולא היה לי זמן לעצמי. פה יש לי מעט חברים, ויש לי הרבה יותר זמן לעצמי."

     שוחחנו המון. הוא שאל אם כשפותחים את הבטן למישהו מרדימים אותו מקודם לכן, ואמרתי שכן, ואז שאל אם עושים את זה גם לבעלי לחיים, והסברתי לו שכאשר בעל חיים צריך ניתוח הווטרינר, או הווטרינרית, מרדימים אותו כמובן, ומשתמשים בסכין קטן יותר. ואז שאל אם פתחו לי את הבטן כשהם  נולדו, ואני שחקתי ואמרתי לו שפתחו את הבטן לסימה סן, הפונדקאית שלהם, כדי לעזור לה ללדת אותם, ושזה נקרא 'ניתוח קיסרי.'

     "ואחרי כן תפרו לה את הבטן?" שאל, "וראו את התפרים?"

     "על התפרים צומח שיער גוף," הסברתי לו. "וזה עובר."

     באותו רגע קיבלתי הודעת ס.מ.ס מחבר שביקש להיפגש הערב. עניתי לו שאני יושב עם בן שלי, שלא נרדם. הוא הציע שאספר לו סיפור. לך תסביר איזו חוויה עמוקה אתה עובר.

     "אבא, מי זה היה?"

     "חבר שלי שאתה לא מכיר."

     "איך קוראים לו?"

     "אדם."

     "יש אדם ב'סמי הכבאי.' הוא מבוגר או ילד?"

     "הוא מבוגר."

     "הוא עזר לך להביא אותנו לעולם?"

     "לא. מה פתאום. מי שעזר לי זה סבא, ודודה מיכל, ודוד עמרי, ודוקטור שיבאני."

     וכך הלאה והלאה.

     שוב הייתה לי התחושה המדהימה, שאני מגלה מחדש את הבן שלי. כי במשך היום, פעמים רבות הוא מתנגד לי, או מדבר אלי בצעקות, עומד על שלו, ואפילו מחקה אותי בטון הדיבור שלו, באומרו לי דברים כמו "אבא, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב" וכו'. שהוא נטל ממני את האסרטיביות והעצמאות והעמידה על שלו, משקף לי פנים שלי.

     חשבתי על כך, שכאשר אנחנו מבלים בחוג זה לא ככה. בחוג הם מתנהגים אחרת לגמרי. אבל משהו בדיאלוג שלי איתם הוא לעתים נוקשה מדי ויוצר בינינו חיכוך. אולי זה בגלל שאני קודם כול גבר, שרוצה שהדברים ייעשו בדרכו, אולי זו העובדה, שאני סובל מלקות מסוימת, המוכרת לי מזה שנים רבות – שאני שומע רק דברים שנאמרים לי ברגיסטר גבוה, ובדרך כלל לא קולט כשדברים נאמרים לי בחצאי טונים, בשקט.

     ואולי זה נובע מן העיקשות שלי. כמו, למשל, התעקשותי לקלח אותם הערב. הם סירבו ללכת לישון איתי בצהריים, בשתיים, וגם לא ממש אכלו. כשהתעוררתי בארבע, דניאל ישן ומיכאל נרדם מעט אחרי כן. בחמש וחצי הערתי אותם לארוחת השבת שהכנתי, אחרי שנועצתי בדבר זה עם רכזת החינוך בישוב. תהיתי אם להעירם אם לאו, והיא הציעה שאעיר אותם כדי לתת להם מטעמה של שבת, וגם כדי שלא יהיה להם לילה לבן.

     אז הערתי אותם, והושבתי אותם לארוחת השבת. הדלקתי נרות, עשיתי קידוש ושמתי להם אוכל בצלחת. דניאל אכל עוף ופירה, מיכאל לא נגע בכלום. אחרי כן סירבו להתקלח, ואני הכרחתי אותם לעשות כן, מפני שלעולם אינני מכניס ילד מלוכלך למיטה שלו. הם התמרדו, ואחרי שקילחתי והלבשתי אותם בפיג'מות הייתי צריך לשבת עם כול אחד מהם בנפרד, בחיבוק ממושך, ולהסביר לכול אחד מהם, שאני בסך הכול מבקש בטובתם, רוצה שיילכו לישון נקיים, ושאני מצטער שכפיתי עליהם את המקלחת. ואז, מתוך חיבוקים וליטופים, נכנסו לישון.

     ואז ירדתי למטה כדי להירגע במדיטציה, ודניאל ירד למטה בוכה.

     גיל שש הוא זמן שילדים מגלים בו את סופיות החיים, ומתחילים להבין מה זה אומר מבחינתם. במשפחות חד-הוריות כזו שלנו, הנושא הזה אקוטי מאד. אני מקווה שהצלחתי קצת להרגיע אצלו את המקום הזה. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי מעבירים אותי שיעור גדול בחיים. והם מחברים אותי לא רק לצד האימהי שבי, אלא גם לילד שבי. ועל כך עוד אכתוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

תעתועי הפייסבוק, התנצלות מאוחרת ותיקון גדול

     ותיקיי קוראיי וקוראותיי, העוקבים אחר הבלוג שלי למן היווסדו, יודעים שמתישהו במרץ 2015 הגעתי למגבלת ה-5000 חברים/ות בעמוד הפייסבוק הקודם שלי, ilan.sheinfeld, ואז ניסיתי להפוך את העמוד האישי ההוא לעמוד אמן, שיאפשר לי לקלוט בו עוד חברים/ות.

     מה שקרה בפועל הוא, שבאותו רגע שהמרתי את העמוד ההוא – איבדתי קשר איתו. יכולתי לשתף בו פוסטים שנכתבו בתוכנה עליה מתנהל הבלוג שלי, וורדפרס. אבל לא יכולתי לקרוא הודעות ששלחו לי בו.

     לפיכך פתחתי עמוד פייסבוק חדש, ilan sheinfeld, וכן קבוצה תחת שמי, כדי לחדש קשר עם לפחות חלק מן הא/נשים שאיבדתי.

     אבל זה לא היה שלם. עד השבוע.

     השבוע, מקץ שנתיים של נתק מן העמוד ההוא, הצלחתי להגיע באמצעות קשר אישי ותיק לפייסבוק, והם חידשו את החיבור שלי לעמוד הקודם, שאכן הפך לעמוד אמן, מבלי לגרוע מן העמוד הנוכחי שלי.

     לכן, מאתמול ועד הרגע הזה ביליתי במשלוח מאות הודעות התנצלות לאנשים, שכתבו לי אז, לפני שנתיים ובמהלכן, ותמהו מדוע אינני משיב להם.

     זה מביך מאד.

     פעם, לא אשכח זאת לעולם, הטיח בי איזה בחור צעיר שניסיתי להתחיל איתו, שאני מאוד יהיר.

     "אני, יהיר!?" נדהמתי, "מאיפה בא לך הרעיון הזה!?"

     "מן השפה שאתה משתמש בה," השיב לי. "אתה מדבר בשפה מאד גבוהה."

     "זו פשוט השפה שלי," חייכתי אליו. "אני לגמרי נקי מיוהרה. זו פשוט שפתי."

     לא שזה עזר לי איתו אז. אבל לפחות נהייתי מודע, בזכותו, לעובדה שישנם אנשים העלולים לתפוס אותי כיהיר על לא עוול בכפי.

     זה מה שעמד מאחורי העמל הרב שהשקעתי אתמול והיום, בכתיבה לכול האנשים ששלחו לי ה ודעות במהלך השנתיים ההן, מבלי לקבל תשובה. אז הנה אני מתנצל גם פה. פומבית.

*

     זה לא הדבר היחיד ששיגע אותי היום.

     קמתי רווי שינה, אחרי יום ארוך אתמול בתל אביב. בירכתי בלבי על השקט ששרר בחצרי בחמש לפנות בוקר, הבוקר. שמים כחולים, ציפורים מצייצות. אח, איזה שקט, אמרתי לעצמי בלבי. ככה אני רוצה לבלות את היום הזה כולו.

     אבל אז נזכרתי בפתק שהכנתי אמש, ובו הסידורים שעלי לעשות הבוקר. לקנות חלב לשוקו של מיכאל, וקוטג' לטוסטים של דניאל, לקנות ארגז מעטפות ואריזות בדואר כדי לסיים סוף סוף את הכנת הספרים למשלוח לתורמים בהדסטארט שלי, שנגמר מזמן, וגם לטפל בזה, לקנות תרופות קבועות בסופרפארם וגם "טראומיל" ו"יומי" וסטרפסילז לילדים, כי שניהם התאוננו על כאב גרון, לקנות כיסוי חדש לקרש הגיהוץ, כי הנוכחי כבר קרוע לגמרי, ואוכל לכלבה ולחתולים ולדגים, ולתקן את הפילטר של האקווריום.

     הקצבתי לכול זה שעתיים. בעשר, אמרתי לעצמי, אשוב כבר הביתה ואתיישב לערוך פרק בספר של מיטשל ופרק בספר של דניאל.

     הספקתי הכול די מהר. אבל אז עברתי ליד החנות של "סלקום," נזכרתי שמסך המכשיר שלי שבור, והסוללה כול הזמן מתרוקנת, ואם אני כבר בכרמיאל, מה שדי נדיר לאחרונה, מוטב שאטפל במכשיר.

     שכחתי כמה זמן לוקח דבר כזה.

     זה לקח שעתיים וחצי. בסיומן, יצאתי משם עם מכשיר חדש ותוכנית עדיפה. אבל רצוץ ורגוז מזה שלא הספקתי כלום היום, מבחינת שולחן הכתיבה שלי.

     ואם לא די בזה, כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן, דניאל אמר שוב שכואבת לו הבטן. הוא התלונן על זה גם אתמול וגם הבוקר. אבל חשבתי, שאולי זה פשוט מפני שכול כך היה לו כיף אתמול עם סבא, בבית, בגלל החום של שלשום. אז לקחתי אותו אל הגן והוא בילה ונהנה בו כרגיל.

     אבל מכיוון ששב והתלונן הערב על כאב בטן, החלטתי שאני לא לוקח צ'אנסים. שאני לא דוחה את זה ליום רביעי, כי מחר בבוקר עלי לרדת שוב לתל אביב, ללמד בה, ואני רוצה לדעת שהוא בריא.

     אז אחרי המקלחות, עם בגדים על הפיג'מות, ירדתי עם הילדים לרופא הילדים בכרמיאל. ומכיוון שלא הייתה לי כבר האפשרות לקבוע תור, ישבנו וחיכינו שם זמן רב עד שנכנסנו אל הרופא.

     הוא בדק את דניאל, ראה אדמומית בגרון, בטן בסדר, לקח משטח גרון ליתר ביטחון. ואז הילדים נורא רעבו, אז עצרנו בקניון ואכלנו פיצה או שוארמה.

     הילדים נכנסו למיטות רק אחרי שמונה בערב.

     ואני משתגע מזה, שכול היום הזה הלך על סידורים ועל ענייני הורות.

     לך תסביר לאנשים, שמחכים שתבדוק להם עבודות ותקרא את ספריהם ותערוך אותם, במה אתה מעביר את ימיך.

     מקווה שמחר נתעורר בריאים וחזקים כרגיל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

התמכרויות – סיגריה, לחם, מרגרינה. ושוקו.

     הערב, באמבטיית הקצף המוקדמת שעשיתי לילדים, שוחחתי איתם על הצורך להפחית בכמות המתוקים שהם אוכלים. האקטימל, הדניאלה והשוקו. הסברתי להם שוב שזה לא בריא, ושהם עלולים להיות חולים.

     מיכאל, החכם באדם, היישיר אלי את מבטו הנוהר.

     "אבא, אני לא יכול להפסיק לשתות שוקו בדיוק כמו שאתה לא יכול להפסיק לעשן."

     הבטתי בו, חושב מה אומר לו. הרי הוא צודק. עלי להפסיק לעשן. והרי ידעתי שיגיע היום, שבו יטיחו בי את זה, כדרך להגן על ההתמכרויות שלהם, שגם להן אני אחראי.

     "אתה צודק, מיכאל," השבתי לו. "אבל אני מנסה. וזה באמת קשה."

     השבוע נלחמתי בשתי התמכרויות. העישון והקמח. אם בשבוע שעבר הפחתתי את העישון בכ 30-50% ביום, ולו כתוצאה מזה שהשתדלתי לא לעשן בתוך הבית וגם לרשום כול סיגריה שאני מעשן, השבוע עישנתי המון. בימים האחרונים ישבתי הרבה ליד המחשב, ובעודי עובד למולו, אני מעשן בלי הכרה. הזמן היחיד שאני שוכח לעשן בו הוא כאשר אני מבשל, אופה ומנקה את הבית. או אז יכולות לעבור עלי גם שעתיים בלי עישון, מבלי שזה יפריע לי כלל.

     אבל העבודה מול המחשב גורמת לי לעשן המון.

     הבוקר אמרתי לעצמי, שאולי אתחיל להניח את הקופסה והמצת מחוץ לחדר העבודה שלי. שלא יהיו זמינים לי על השולחן. אנסה זאת מחר. זה כבר יעשה את ההבדל.

     ההתמכרות השנייה שניסיתי להתמודד איתה השבוע היא אהבתי ללחם, לעוגות ולכול מוצר של קמח דגנים. לדברי אופיר, הנטורופת, עלי לצמצם מאוד את צריכת מוצרי המאפה שלי מדגנים, ולהמירם בלחם מכוסמת ירוקה, בלחם פומפרניקל או בצנימי 'מונבטים.'

     עשיתי כן. בחיי שאני משתדל. לקחתי איתי חבילת לחם פומפרניקל לתל אביב ולנתניה, שם היה לי אירוע ביום שלישי בערב, הכנתי לי סלט ביתי בריא מראש,  וזה מה שאכלתי במטבחון של הספריה בנתניה, לפני המפגש המוצלח שהיה לי שם. אבל בדרכי חזרה הביתה נתקפתי בכזה רעב, שירדתי על טוסט בחנות הנוחות בתחנת הדלק על כביש החוף.

     לא קניתי לחם הביתה, כשנגמר לי. אמרתי לעצמי שאסתפק בלחם הפומפרניקל. אפילו הזמנתי שלוש חבילות לחם כזה מהשופרסל, שהגיעו אלי אתמול אחר הצהריים. אבל אתמול, בלילה, הייתי כול כך רעב לבצק, שטרפתי פוקצת שלוש גבינות, שאבא חימם לילדים, הם לא נגעו בה, והיא נותרה במקרר.

     אמנם, הבוקר אכלתי רק שתי פרוסות פומפרניקל עם שתי ביצים חומות ביניהן, ושמן קוקוס (מרגרינה מאזולה היא ההתמכרות השלישית שלי, שאתה הצלחתי להתמודד בהצלחה. החלפתי אותה בשמן קוקוס ו/או עמבה ו/או טחינה. ויש חיים גם בלי מרגרינה).

     אבל לקראת צהריים נתקפתי בכזה רעב, רעב ללחם, לא לשום דבר אחר, שנעמדתי, הכנתי בצק שמרים מקמח שיפון מלא אורגני ומקמח חיטה – ואפיתי שתי כיכרות לחם עם אגוזים וצימוקים ודבש, וחיסלתי כבר חצי כיכר.

     כדי לשמור על רמות הסוכר שלי עלי לרזות. אבל אני לא יכול לחיות בלי לחם, מפני שלחם הוא הדבר היחיד המקנה לי תחושת שובע, וחוץ מזה גדלתי בבית שבו ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.

     אז מחר או מחרתיים, כשיסתיימו כיכרות הלחם הנפלא שאפיתי, אנסה לאפות לחם טחינה או לחם כוסמת ירוקה, העיקר – לחם בלי קמח מדגנים. ואני מקווה שישביע אותי ויספק לי אותה מידה של נוחם, שמספק לחם דגנים, המעלה בגוף את רמת הסטרוטונין.

 

נ.ב.

כרגע, בעיצומו של לילה גשום, גיליתי שלא קניתי סיגריות. הסטוק נגמר. יש לי רק סיגריה אחת לבוקר. ומלבדה, רק סיגריות צמחיות נטולות ניקוטין. מעניין. זו לא שכחה. מעולם לא שכחתי להכין לי מלאי של סיגריות. זו השכחה. כמו עם המרגרינה מאזולה שעודנה נמצאת במקרר. נשארה ממנה מריחה אחת בלבד. אבל בה אני כבר לא נוגע.

הטיפול של יצחק בכול זאת עובד, מחלחל  בגופנפש. עושה לי טריקים.

מעניין.

*

     למורה ותיק כמוני יש כול מיני הפתעות. חלקן נעימות, חלקן לא. היום פנה אלי בחור צעיר, שהציג את עצמו כנגד של אחת מתלמידותיי המבוגרות והאהובות. הוא כתב לי כלאחר-יד שהוא נכד של נונה מרקל ז"ל.

     נחרדתי. לא ידעתי שמתה. למעשה, בשבועות האחרונים חשבתי עליה הרבה, ואפילו התחשק לי לבקר אותה עם הילדים. היא הייתה חברה בקבוצת הכתיבה הכי ותיקה שלי, שהתכנסה במשך שנים בביתי בנווה צדק, וליוותה אותי בזמן הפונדקאות ועם לידת הבנים, אבל היא לא ראתה אותם, אלא בתמונות בלבד.

     הייתי בהלם. הבוקר נפתח בידיעה המצערת על מותו של אהרון אפלפלד, ועכשיו נונה. כמה נורא, כמה חבל.

     נונה הייתה אחת מנשות האופנה הראשונות בישראל, ובוטיק נונה מרקל שלה עודנו פועל בדיזנגוף 255 בתל אביב. את סיפור חייה המופלא כתבה במהלך הסדנה שלי, אבל לא ארחיב עליו עד לפרסום ספרה ברבים.

     אומר רק זאת, שהייתה אישה יקרה, אצילת נפש, חמת לב, חזקה, חכמה ומלאת הומור. ושצר לי מאוד על שהלכה לעולמה.

     יהי זכרה ברוך.

חתונה בענננים

      לפני רגע סיימתי לצפות בסרט החתונה המרגש של מיקי מוכתר ואריק עורי, שהפתיעה את מיקי בטקס חופה שלם, בתום אחת ההצגות שלהם, לפני שבועיים.

     נתקלתי בו במקרה, בפייסבוק, אבל הוא כול כך ריגש ושימח אותי. כי אריק ומיקי היו מיושבים הקבועים של ה"אספרסו בר" בשדרות רוטשילד הרצל, שם הייתי יושב במשך שנים וכותב את ספריי. וכך התיידדנו שם.  והם היו עדים לציפייה המתוחה שלי להולדת בניי, ואחרי לידתם מיקי גם שיחקה והצחיקה אותם לא פעם, ביושבם בעגלת התאומים, ואחרי כן גם הזמינו אותנו להצגותיה.

     והנה הם נשואים, ומחזיקים בבנם הפעוט מתחת לחופה, והלב נמלא על גדותיו.

     אך כול סוף השבוע הזה היה דומה. הוא התחיל בעבודה מאוד חזקה שהייתה לי עם יצחק ביום חמישי, שעוד אעלה הנה משהו מכול מה שכתבתי עליה, ועיקרה הוא ריפוי הילד הפנימי שבי. הוא המשיך בהבנה שזה מה שמתחולל בקרבי. סוג של ריפוי פלאי שלא הייתי מעלה על הדעת שהוא אפשרי כלל.

     ואז החל יום שישי, עם סדנה במכללת כנרת, שרק שלושה מחבריה הגיעו למפגש, ואני אמרתי בלבי, שאני בעל שליחות בדרכי הכתיבה, וכול מי שבא ללמוד ממני מבורך, ויקבל ממני את המיטב שבי, וכך היה. ואחרי כן טסתי כדרכי חזרה הביתה, ומכיוון שהזמנו משפחה אהובה מן הישוב לאכול איתנו יחד ארוחת ערב, היה עלי להספיק לנקות את הבית ולבשל.

     ומיכאל ודניאל המקסימים, מרצונם ומיוזמתם, הציעו לי עזרה, ושטפו לבד את הרצפות וגם שאבו אבק וערכו את השולחן. אמנם, הם ערכו אותו ב'כתב ראי,' הפוך, אבל עזרתם שמחה אותי מאוד. וגם הקלה עלי. יכולתי להתפנות לבישול.

     ארוחת הערב עם החברים הייתה חמה, ושוחחנו הרבה על החיים ועל תובל, ואחרי לכתם הילדים הלכו לישון רק בתשע בלילה, ואני נעמדתי להכין חמין לשבת. התחזית החורפית עוררה בי את התשוקה לחמין, ולכן גם הפשרתי מראש בשר וקילפתי תפוחי אדמה והשריתי שעועית וגריסים.

     זה נגמר באחת עשרה בלילה. סיר החמין החדש שקניתי, סיר גדול שיספיק לי לאירוח כול המשפחה, נכנס לתנור, ואני הלכתי לישון אחרי קריאת עיתוני השבת.

      הבוקר הילדים שיחקו כול היום בחוץ, ואני ניצלתי את הזמן כדי לעשות משהו שאני חייב לעשות כבר מזמן. סיכום הוצאות של כול שנת 2017 ובניית תקציב ל-2018. זה גם הזמן האידיאלי לעשות כן, בסיום השנה.

      ואז הזמנו את השכנים שלנו לאכול איתנו צהריים, וכשסיימנו הצעתי לילדים לבוא לישון איתי בצהריים, כדי שיהיה לנו כוח לבלות יחד, בסרט מדובב לעברית, בבית הקולנוע בכרמיאל.

      בחרתי בסרט "פרדיננד." הוא מספר על שור מתוק ורחוק מאלימות, שהחיים מכריחים אותו אל הזירה, אל מלחמה במטאדור שזהו הקרב האחרון שלו. המטאדור אפילו פוצע אותו בירך, אבל השור מסרב להילחם בו. ובסופו של דבר, הקהל יוצא מגדרו בבקשו מן המטאדור לחוס על חייו של השור, והשור חוזר, בלווית ידידיו אל הילדה האוהבת שגידלה אותו.

     כשיצאנו מבית הקולנוע פרץ דניאל בבכי. בכי עז. עם דמעות. "אני נורא עצוב," הוא אמר. "למה לקחת אותי לסרט  הזה!?"

     "מה קרה, דניאל?" נבהלתי, "הרי הסרט נגמר טוב."

     "כן, אבל המטאדור פצע את פרדיננד, ועשה לו שריטה בירך!" בכה דניאל את ליבו.

     רק יצאנו מבית הקולנוע הבחין בבובות קטנות ומתוקות בחלון ראווה סמוך. מיד נעלם בכיו. "אבא, אני רוצה בובה כזאת," קרא.

     "אבל יש לכם כבר כול כך הרבה בובות כאלה בבית," מחיתי, "אולי ממתק במקום?"

     דניאל התעקש, ואני הבנתי שזה מה שנחוץ לו בדיוק ברגע זה, כדי לעודדו. אז קניתי לשניהם שתי בובות, ונסענו חזרה הביתה. ניצלתי את זמן הנסיעה אל ההר כדי לספר להם, שכעת שוקלים לבטל את מלחמות השוורים בספרד, כדי לחוס על חיי השוורים, ודניאל ביקש שנודיע למשטרה על כול אדם שממשיך בזה, בספרד. ודיברנו גם על 'צער בעלי חיים,' ואיך זה מתקשר לבקשות החוזרות ונשנות שלי מהם, ממיכאל ומדניאל, לא להתאנות לבעלי החיים שלנו, הכלבה, החתולים ודגי האקווריום.

     אז חזרנו הביתה, דניאל ניסה לצאת מן המכונית דרך הדלת של מיכאל, כי שלו הייתה תקועה, ומיכאל הלם בו, ואז דניאל היכה אותו בחזרה, וכשניסיתי להפריד ביניהם דניאל יצא מן המכונית, הסיר מעליו את המעיל בקור האיום הזה, ורץ הלאה בוכה. מיכאל נשאר במחאה בתוך המכונית. אני רצתי אחרי דניאל להשיבו הביתה, ואז אל מיכאל כדי לשלוף אותו מן המכונית – ואחרי כול זה, רגע אחרי כול זה, כבר היינו שלושתנו בבית החם, שניהם מציירים על השולחן בסלון, מיכאל כבר ממש כותב מילים, "עץ," "מלכה," וכו', ואוכלים תותים, שניהם רגועים, ואני עוד אוסף את עצמי מהדרמה שהתחוללה בן-רגע בחוץ.

     בירכתי על זה שעשיתי להם מקלחות לפני שירדנו לכרמיאל, ועל זה שהתלבשו מרצונם לבד בפיג'מות, ונכנסו למיטות כדי לשמוע סיפור, ונרדמו.

     זה היה סוף שבוע עמוס, אבל ממלא. כרגע סיימתי לבדוק את כול העבודות לסדנת הערב מחר. עוד נותרו לי עבודות לבדיקה לסדנת הבוקר. אבל אני מרגיש מלא ושמח, מפני שהתחברתי מחדש לילד שבי, לכוחותיי התמים והטהורים ביותר, וגם הספקתי המון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ושבוע נפלא.

נ.ב.

הדבר היחיד שמעיב על שמחתי הוא התחזיות של מרים בנימיני ואחרים ל-2018, למלחמה בקיץ, עם האיראנים שעל הגדר. זה, יחד עם ההבטחה שצפויים לי השנה שינויים גדולים בחיי, נותן לי תחושה כאילו אני חי על אדמה נודדת, מכניס אותי לסוג של דריכות, שיש בה צד אחד של דריכות חרדה וצד שני של דריכות מלאת תקווה. וזה די מטלטל. אבל אני מאמין בכוחי ובשמחתי ובטוהר חיי. וזה נותן לי את הכוח להמשיך גם הלאה.

 

להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

עת תמורה

אבריימלה.jpg
אבריימל'ה ואני רוקדים ריקוד קוזאקי במסיבת פורים, בגן של יעל זאבי בנווה מגן. אבא של אברמיימל'ה דאג לנו לשפמים המלאכותיים, שהיו נורא מגרדים.

     לפני שלושה שבועות, בשלושים בנובמבר, פרסמתי כאן את 'הרשימה' שלי, ובה רשימת יעדיי לשלוש השנים הקרובות. כמעט בן-לילה החלו דברים להתרחש. בתחילה קיבלתי הודעה מחברת פייסבוק שאינני מכיר אישית, שמיטה זוגית עם מזרן מחכה לי אצלה, במודיעין, ובקרוב אבוא לקחתה. אחרי כן הייתה לי שיחת  טלפון מרגשת עם אדם, שהתקשר לברר איתי, האם אני אכן רציני בנוגע לרצוני להפסיק לעשן, והציע לי את עזרתו. אמרתי מיד שכן.

     יצחק גוברין, זה שמו, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מכרמיאל. היא למדה אצלי ב'אסכולות' בחיפה. שניהם ילידי ארגנטינה, מה שמקרב בינינו עוד יותר. כבר למן הגעתנו הנה, מלווים אותנו יעל ויצחק בקליטתנו כאן. הם המליצו לנו באיזו רשת מזון כדאי לקנות, לאיזה רופא כדאי ללכת, ועוד הרבה. ומכיוון שידעתי, שיצחק עוסק בריפוי מרחוק, ואני נותן בו את אמוני המלא, הסכמתי לנסות את זה.

     מזה שלושה שבועות, בימי חמישי בשעה עשר בבוקר, אנחנו נפגשים. לא פיסית, אף על פי שהמרחק בינינו קצר, אלא דרך סקייפ. אני מתרווח בכורסה הנוחה שקניתי לי לא מכבר, לחדר העבודה שלי, מול המיקרופון והמצלמה, ויצחק מנחה אותי בדמיון מודרך.

     מכיוון שאני נכנס בקלות רבה מאד למדיטציה, לגלי אלפא, אני נפתח להשפעתו ולדבריו, וכבר למן המפגש הראשון שלנו החלו להתרחש אצלי דברים מופלאים. אתחיל במובן מאליו. הפחתתי כבר בשלושים אחוז את צריכת הסיגריות שלי, והתחלתי לעשן רק חצאי סיגריות ולזרוק את השאר. פיתחתי גם מיאוס כלפי העישון. אני משתדל להימנע ממנו בכלל, ומעישון בחדר העבודה שלי בפרט. כשאני מוכרח לעשן אני יוצא החוצה, מצית סיגריה, ולעתים קרובות משליך אותה אחרי כמה יניקות.

     עודני מעשן. תמיד אהיה מעשן. אבל אולי אהיה מעשן בלי סיגריות.

     אך העבודה של יצחק איתי היא הרבה מעבר לעישון. הוא עובד איתי כישות שלמה, מסייע לי להסיר ממני כול מיני דברים מיותרים, התחייבויות ונדרים ושבועות שפג תוקפן ופס זמנן, מגננות ישנות, הסכמות שאין בהן שום תועלת. וההשפעה של זה ניכרת בי באופן העמוק ביותר שניתן לשער. אני נפתח. אני מרגיש שערוצי התקשורת שלי, אלה שחסמתי בתוכי לפני שנים, כי פחדתי מה יגידו עלי – לא אחת התקשרו דורשי טובתי באמת ולכאורה להוריי, בטענה שצריך לאשפז אותי, כי אני מבלה יותר מדי שעות בכתיבה ב'קפה יובל' לשעבר ברמת השרון, או כי אני פתאום מציע לאנשים בגדים באיזה צבע ללבוש או איזה סוג של תה עשבים לשתות כדי להיטיב איתם, או מוסר להם הודעות מעולמות שמעבר, או קורא להם בקלפים – כול הערוצים האלה נפתחים מחדש.

     השבוע גם דיברתי עם עצמי הרבה על מציאת איזון מחודש בין חיי הכתיבה שלי לבין חיי הפרנסה. ודאי לי שפעלתי עד כה באופן בלתי תקין. עבדתי קשה מאוד בהוראה, בעבור שכר ברוטו של 40 שקלים לשעה. זה לא ייתכן עוד. ודאי שלא, כאשר בעריכה אני מרוויח הרבה יותר, וכאשר שכר העבדות הזה מונע ממני יצירה.

     בשלב מסוים השבוע, פתאום התחיל העצמי הגבוה שלי לדבר. הוא דיבר אל אילן שיינפלד, והסביר לו כמה דברים על מהותו ועל האבסורד שבהמשך עבודתו כך. ויהיו לזה תוצאות מדהימות בקרוב.

     אבל החלק המדהים הוא, שאחרי סיום השיחה עם העצמי הגבוה שלי, בכתב, המשיכה היד שלי לרטוט על המחברת, ושרבטה בו מה שראיתי בעיני רוחי, כול מיני נוסחאות מתמטיות התעופפו באוויר, ומיני כתב שאין לי מושג בהם, ואולי הם סתם שרבוטים. אבל משוחרר לגמרי משיפוט שרבטתי את מה שראיתי, וזה נראה כך –

כתב סתרים.jpg

     כשסיימתי, נזכרתי בזיכרון ילדות שכבר חשבתי שנמחק לגמרי מזיכרוני. בגן חובה ובכיתה א' היה לי חבר ילדות ושמו אבריימל'ה. הוא גר ברחוב הזית בנווה מגן, ובסוף כיתה א' עקר יחד עם משפחתו לירושלים. נדמה לי שהיו משפחה דתית ו'התחזקו.'

     כך או כך, בהיותנו בכיתה א', הביא אבריימל'ה איזה יום מחברת דפרון עם שורות לכיתה. המחברת כולה הייתה מלאה בשרבוטים כאלה, והוא הציע לי ללמוד את כתב הסתרים שלו על ידי העתקה מדויקת של מה שנראה כמו סטנוגרמה סתמית.

     ניסיתי את כוחי בזה, וכול אימת שהגשתי בפניו את המחברת, שורת התעתיק שלי מתחת לשורת המקור שלו, כעס עלי ואמר לי שאיני מדייק במלאכת ההעתקה. לבסוף התרגזתי, אמרתי לו שזו אינה שפה, אלא סתם קשקושים חסרי פשר, ודחיתי מעלי את מחברתו.

     השבוע נזכרתי בו. שאלתי את עצמי לאן נעלם, איך נראים חייו כעת, והאם ייתכן, שהילד הזה, אבריימל'ה, היה מתקשר בילדותו. שאולי השרבוטים חסרי הפשר הללו, שהתייחס אליהם כאל שפת סתרים וביקש ללמדני אותה לא היו אלה שיירים של תקשור ישן, מגלגול קודם או מקיום מקביל, שכילד לא היה יכול לפענחם, אלא רק לבטא את הרטט האנרגטי שקיבל, בצורת סטנוגרמות אינסופיות במחברותיו.

     לא סתם אני מספר לכם את הדברים האלה. אני מרגיש שהמפגשים עם יצחק מעבירים אותי מסע בזמן, אל הנער שהייתי פעם, לפני שהתחלתי לעשן, ואל הילד שהייתי בגן חובה ובכיתה א'. אינני יודע איך קוראים לשיטת הטיפול שלו, וגם אין הדבר חשוב בעיניי. מה שמהותי בעבורי הוא האמון ביצחק, והידיעה שזה עובד.

     אספר לכם עוד על כך כשיגיע הזמן.

     ואם מישהו/י מתעניינ/ת בעבודה עם יצחק, שיחפש את Isaac Govrin בחברים שלי בפייסבוק, ויגיד שאני שלחתי אותו:)

     שתהיה לכולכם/ן שבת טובה ונעימה.

נ.ב.

תכף אבא שלי מגיע הנה עם בת זוגו, שזו לה הפעם הרשונה לבקרנו כאן, ועמם גם אחי טל וגיסתי אוסי. לכבוד הביקור אני מבשל כבר שלושה ימים. בישלתי רוסטביף, שעועית צהובה במיץ עגבניות, כרוב אדום מאודה בצימוקים, חצילים ממולאים בבשר טחון וצנוברים, סיר ממולאים נוסף  ובו קישואים, בצל ועגבניות ממולאים, בורשט עם בשר גולש ועצמות מח, כפי שאבא שלי אוהב, עוף בתנור, תפוחי אדמה, עוגת אגוזי מלך ומייפל, סלט כרוב אדום לפי בקשת הילדים וודאי עוד כמה דברים ששכחתי. והבוקר גם השאלתי את מכסחת הדשא מהשכן, ויחד עם הילדים כיסחנו את הדשא וגרפנו את עליהם של העצים הנשירים שכיסו את אדמת החצר. מילאנו חמישה שקי אי-זבל.

איזה כיף שבאים אורחים!

נ.ב.

אם אתם חושבים שהתחרפנתי, ברוכים הבאים למועדון. אני בן 57, וכבר הרבה מדי פעמים אנשים ביקשו להתריע שהתחרפנתי. אז זהו זה. זה נגמר. אני שם על כולם קצוץ, וחוזר לתקשר. בלי פחד ובלי חסימות.

פעם גרתי כאן

     יום הולדתה של אמי המנוחה חל בנר שביעי של חנוכה. לכן, מדי שנה אנחנו נפגשים אצל אבא, להדליק יחד נר שביעי של חנוכה ולהיות יחד ביום הולדתה. ומכיוון שהיה עלי ללמד הבוקר בתל אביב, הפכתי את היום הזה ליום חופשה לילדים והחלטתי לקחתם איתי במכונית ליום בתל אביב.

     הלכתי לישון אמש בעשר וחצי בערב. הגוף שלי העיר אותי כדרכו, אחרי חמש שעות שינה. בשלוש וחצי לפנות בוקר. התקלחתי, התגלחתי, התיישבתי לכתוב דפי בוקר. בארבע דניאל כבר ירד למטה. את מיכאל הערתי בארבע וחצי. בחמש וחצי כבר יצאנו לכיוון תל אביב.

     הוויז אמר שייקח לנו 1.20 שעה להגיע לבית של אילנה. אך ככל שהתקדמנו, כך נתארך זמן המסע. בסופו של דבר, הגענו לבית של אילנה בשעה שמונה ומחצה, ואז השארתי אותה עם הילדים ונסעתי ללמד. בעבורם מפגש עם אילנה חשוב ועמוק מאד, וגם בעבורה.

     אני מצאתי את עצמי מסתובב בחצר, אומר שלום לשכנים, אבל חש מוזר מאוד שם. פעם גרתי כאן, אמרתי לעצמי. פעם המקום הזה היה ביתי. אבל זה כבר כול כך רחוק ממני, רוחנית ורגשית.

     אחרי השיעור אספתי את הילדים ונסענו לסבא. ישנו היטב בצהריים, ואז הוצאתי את מעבד המזון שהבאתי איתי כול הדרך מתובל, והכנתי לביבות לכול המשפחה. אבא והילדים בינתיים סדרו וערכו את השולחן.

     התאספנו בשבע בערך. לא בהרכב מלא לצערי. האחיין הבכור, עמרי, עובד בארה"ב, אחיו איתן נמצא בצבא, כך גם אחייניתי אופיר. הם בהחלט חסרו ליד שולחן המשפחה. אבל הדלקנו נרות, אכלנו לביבות וסלטים ומרק וסופגניות, ואז סבא והדודים, ואני בתוכם כמובן, חילקנו דמי חנוכה לילדים. הסכום הקבוע אצלנו הוא 50 ש"ח לילד. ואנחנו, האחים, מעבירים את השטרות מיד ליד. בסופו של דבר כול אחד מאיתנו שב עם אותו סכום כסף שבא עמו, אבל מוקדש לילדיו.

     מיכאל ודניאל מאוד ציפו לרגע הזה. הכנתי אותם לקראתו, והבטחתי להם שבכסף הרב שנקבל נקנה להם משהו גדול. כול השבוע שאלו "אבא, מתי נקבל את הדולרים?" הם התכוונו לשטרות, ואני הסברתי להם שדולר זה מטבע אמריקני, שנראה אחרת לגמרי מן השטרות שלנו. אבל הם קיבלו, המון. הם יותר עשירים ממני כרגע, וכבר מחר הם רוצים לנסוע ל'מיי בייבי' כדי לתרגם את דמי החנוכה לצעצועים.

     בבוקר, בתחילת השיעור, ביקשתי מתלמידיי לצאת החוצה אל השדרה, לכתוב תיאור ולגנוב דיאלוג מעוברים ושבים. זה היה תרגיל שבעקבותיו שוחחתי איתם על היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר.

     מכיוון שכך, ניצלתי גם אני את ההזדמנות לשבת ליד שולחן בשדרה האהובה עלי, ולכתוב. תהיתי אם אשב ופניי אל הים או אל העיר. בחרתי לשבת עם גבי אל הים (וכיכר אתרים) ופניי אל השדרה. אבל אז נתקע מבטי בגזעו העצום של עץ שקמים. הגזע היה עבה מכדי שחיבוקו של אדם יוכל לעטפו. בגובה שלו התרחב ככתפיים, ממנו יצאו שני ענפים כגפיים עבות, ומהם ענפים נוספים. התבוננתי בגזע המחורץ, המחוספס, הנוטה על צדו באופן בלתי טבעי, על שתי גפיו, האחת נראית בריאה וחסונה, האחרת נדמית אכולה מתוכה. חשבתי על הכאב הנורא ברגלי הימנית, על חסימת הדם שנתגלתה בה השבוע, בבדיקת דופלר שהתעקשתי עליה, על הפחד שלי מפני מה שזה אומר. נזכרתי שקראתי אמש, באתר נטורופטי, שחסימת עורקים ברגליים משמעה, שאינך רוצה ללכת למקום כלשהו. חשבתי על הסרטים הפנימיים שלי, שאמרו לי לא אחת, לא לחכות שלא אוכל ללכת, לא לחכות לצנתור עורקי הרגל, לקטיעת גפה או לכיסא גלגלים. וחלילה לא להביא עלי את זה. תחת זאת, פשוט להודות בפני עצמי שזהו זה. שהתנתקתי מתל אביב, שאני לא יכול יותר לבוא אליה. שכל ירידה אליה מסבה לי כאב ומתישה אותי עד כדי כך, שביום המחרת אינני יכול לעסוק בשום פעילות יצירתית או אינטלקטואלית, אלא בכביסה ובבישול ובניקיון בלבד.

     אני אוהב את העיר הזאת. הרבה פינות מוכרות לי בה, הרבה בני אדם. די בזה שאסע ברחוב לילינבלום, ואראה מישהי כסופת תלתלים, שלמדה איתי בתיכון, חוצה את הכביש. די בזה שאכנס לשירותים בבית הקפה בלילינבלום 1, שפעם, לפני שני גלגולים, היה שלי.

     אבל הגיע הזמן שלי להיפרד מן העיר בתוכי. היא חלק ממני, העברתי בה חיים שלמים, אבל היא כבר שייכת לעברי. פעם גרתי בה. פעם העברתי בה חיים. עכשיו אני גר במקום אהוב אחר, קטן ומבודד ומאופק, אבל מלא את המרחב, שמקדם את פניי בגל של צינה מבורכת ושל ריח עפר ועשב. עכשיו ביתי נטוע במקום הזה. ואני לא רוצה ללכת מכאן יותר.

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

קבעתי כבר תור אצל כירורג כלי דם, ואני בטיפול להפסקת עישון. גיסתי, המומחית ברפואה הודית, ממליצה על ריפוי בעלוקות. אנסה גם את זה.