הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

מודעות פרסומת

סער עפרוני, בן זוגי הטוב והמת. 7/7/87-7/7/17.

סער1

בדיוק היום, לפני שלושים שנה, ישבו בביתי בנווה צדק המשוררות הירושלמיות שלי אלקיים ומרים איתן ז"ל. שלי קבעה ראיון לתכנית 'שאלות אישיות' של יעקב אגמון בביתי. בא חייל עם מה שהיה קרוי פעם 'נאגרה', טייפ סלילים עם מיקרופון, והקליט איתה ראיון.

ברגע שיצא החייל מביתי צלצל הטלפון.

"האלו? הגעתי לאילן שיינפלד?"

"כן."

"אתה לא מכיר אותי. אני רב מדרום צרפת, ואני צריך דחוף את הטלפון של ההורים של סער עפרוני," אמר הקול הזר.

"למה? מה קרה?" נבהלתי.

"סער מת."

"מה קרה!?"

"הוא חטף קריזה על ראש הר בדרום צרפת, ומת."

טרקתי את שפופרת הטלפון בצרחה איומה והתחלתי מטיח את ראשי בקיר. "סער מת! סער מת!"

שלי ומרים קפצו ממקומותיהן ואחזו בי, לבל אפגע בעצמי.

"מה פתאום? זה לא יכול להיות!" קראה שלי.

"זה נכון," געיתי בבכי, "אני יודע שזה נכון. סער מת."

*

     בקבלה אומרים, ששלושים יום לפני מיתתו של אדם סר צלו מעליו, והולך ומודיע לכול קרוביו כי קרובה שעת מיתתו. נזכרתי בזה במהלך האבל על סער, בעודי מנסה להבין מה קרה לו ולי ולנו, עם לכתו הפתאומי.

     כמה חודשים לפני מותו, בתוך מדיטציה, עשיתי מסע אסטרלי לאמסטרדם, שם חי עם חברתו דאז, דברה, שמאנית שהייתה שייכת לכת שמאנית מקומית. ראיתי אותו רוכן על מזוודתו ומנסה לצרור בה את בגדיו, בכוונה לחזור לארץ, בוכה מחוסר אונים.

     סער, לחשתי לו בתוך לבי, קח את כול כוחות האהבה שיש בי, קח והיעזר בהם כדי לחזור הביתה.

     שלושים יום לפני מותו קבעתי עם חברתנו המשותפת נעה, ארכיטקטית ואשה רוחנית ואהובה בפני עצמה, ללכת יחד למסיבה. כשהגעתי לביתה הופתעתי לגלות בו ציור שמן לא גמור על כן, ציור של סער, זה היה ברור מסגנונו.

     "מה זה?" הופתעתי.

     "אה, זה ציור שסער התחיל פה ולא סיים," צחקה נעה, "הוא צייר אותי על המרפסת. אגב, מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלכם יחד," הוסיפה – ומשכה מאיזה מקום כמה תצלומים, שצילמה אותנו בתקופת החיים הראשונה שלנו יחד, בחורף בנווה צדק, בשיא ההתאהבות.

     ישבתי והבטתי בצילומים בערגה, בגעגוע.

     "אני מקווה שאני לא עושה לך רע איתם," אמרה נעה.

     "להפך, את מזכירה לי אילו ימים יפים היו לנו יחד, לפני הפרידה," אמרתי לה.

     יצאנו למסיבה.

     למחרת, בשבת בבוקר, קפצתי לבקר את דסי, אשתו לשעבר של סער, שגרה אף היא בנווה צדק, והייתה בת בית אצלנו. רק נכנסתי אליה אמרה לי דסי את המשפט הבא: "מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלי עם סער," והוציאה מאמתחתה את תמונות חתונתם.

     נשתלתי במקומי המום.

     "דסי, משהו לא בסדר," לחשתי לה. היא הביטה בי, כלא-מבינה. "את אותו משפט בדיוק אמרה לי אתמול נעה," סיפרתי לה. "אם שתיכן אומרות את אותו משפט, משהו איתו מאוד לא בסדר. אני נורא מודאג."

     "אני לא מודאגת. אני כועסת עליו שלא הסדיר את הגירושין שלנו כמו שצריך," התפרצה דסי.

     "גם אני נפגעתי מן הפרידה שלנו," אמרתי לה. "אבל אני יודע שהוא עוד יבוא לבקש משנינו סליחה. אבל עכשיו אני מודאג מאד. צריך לעשות משהו."

    "אויש, אתה והמיסטיקה שלך!" פטרה אותי מעליה.

     כמה ימים אחרי כן היה לי עוד חזיון. ראיתי את חברתנו המשותפת טליה, ציירת אף היא, כמו סער, שנסעה איתו ועם שלי לאמסטרדם, יושבת על כיסא, מוקף בזרי פרחים. ראיתי את סער מגיע אליה ומבקש את ברכתה לפני צאתו לאיזה מסע. ראיתי איך היא מורידה מצווארה איזה קמע ונותנת לו אותו כדי שישמור עליו.

     בליל מותו התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר. הרגשתי שיש איזו נוכחות בבית. מיששתי בידי על המיטה. הכלב שלנו, שושכמוה, טרייר מעורב, שכב לצדי.

     אתה רק מדמיין, אמרתי לעצמי. קמתי, ניגשתי לשירותים, השתנתי וחזרתי לישון.

     כשקמתי בבוקר אמר בי קול פנימי: אתה צריך נרות. לך למכולת בקצה הרחוב וקנה נרות.

     מה פתאום, אמרתי לעצמי. נרות משמשים לטיהור, והבוקר שלי ומרים תבואנה אלי לראיון רדיו. הן טהורות. אני לא צריך שום נרות.

     קניתי רק חלב כדי להכין להן נס קפה, כפי שהן אוהבות.

     אבל ברגע קבלת ההודעה על מותו של סער התחברו כול הסימנים האלה לאחד. ידעתי שאין זו בשורת שווא. שאהוב לבי, בן זוגי הראשון, שעזב אותי למען שלי אלקיים, שנסעתי אחריהם לאמסטרדם כדי להשיבו אלי, והוא לא שב אלי, אבל נפרד משלי ועבר לחיות עם דברה – מת. שלא אראה אותו עוד, שלא אוכל להמשיך ולקוות כי יתגבר על פרידתנו ועל בגידתו בי, וישוב אלי.

     אבא של סער נסע לצרפת להביא משם את גופתו. ההלוויה נערכה עם שובו משם. בלוויה פגשתי את טליה חברתנו, ששבה עמו ארצה. סיפרתי לה על החיזיון שהיה לי, שבו ראיתי את סער בא לבקש ממנה ברכה בצאתו לדרך. היא נדהמה.

     "כך בדיוק זה היה," אמרה לי. "אני בדיוק ילדתי אז את בתי. גרתי עם בן זוגי על סירה בתעלה. וישבתי מוקפת בזרי פרחים שקיבלתי מאנשים לכבוד הלידה. סער בא אלי, סיפר לי שהוא נוסע לטקס חניכה לשמאניזם על הר בדרום צרפת, וביקש ממני ברכה. הורדתי מעלי קמיע על שרשרת וענדתי אותו על צווארו. אבל הוא הוריד אותו ממנו, כנראה, לפני שנסע."

     סער נסע עם דברה לטקס על פסגת הר בדרום צרפת, במקום שנקרא Storm, התרגום האנגלי לשמו. הוא חטף שם התקף שיתוק. הגורו שלהם, שעמה היה בעימות, אסרה על דברה להתקשר לכפר מתחת כדי להזעיק עזרה. לבסוף התירה לה ניסיון התקשרות אחד. משכשל, אמרה לה שזה מה שסער בחר להתמודד עמו, ואז סער צייר על העפר מעגל, כמו חוני המעגל בשעתו, ונשכב במרכזו. דבורה התיישבה לצדו, שמה את ראשו בחיקה ונרדמה לצדו, מקווה לתת לו אנרגיה בשנתה.

     הוא גסס במשך שעות, ומת בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, ממוות מיותר לגמרי, שניתן היה לפתור אותו באמצעות כדור קלי.

     זו הייתה השעה שבה הקצתי משנתי בנווה צדק, בהרגשה שיש מישהו איתי בבית.

*

     היום הזה, לפני שלושים שנים בדיוק, היה יום השבר של חיי. הכאב שקרע אותי לגזרים היה כאין וכאפס מול הכאב שחשתי, כאשר גיליתי שיום אחד, כשהייתי באוניברסיטה, באה שלי לבקר אצלנו, אני לא הייתי בבית, והיא וסער נפלו איש לזרועות רעותו. אז, באותו חודש מטלטל שבו נסע הלוך ושוב בין נווה צדק לירושלים, ובסיומו הודיע לי שהוא 'סיים את העבודה איתי' ועובר לחיות עם שלי, הורדתי שבעה קילוגרמים מבכי. אבל עם מותו הורדתי עוד שמונה.

     הייתי אז כבר סגן עורך הספרות הכי צעיר בארץ ותלמיד מצטיין לתואר שני בספרות עברית. הייתי עוזר הוראה של פרופ' ישראל לווין ושל פרופ' חנה נווה, מרצה צעיר לשירה עברית ולתורת החרוז והמשקל בסמינר הקיבוצים וכבר התחלתי כותב את עבודת המ"א שלי בהנחייתה של פרופ' נורית גוברין.

     התפטרתי מהכול. נשארתי רק עם חצי המשרה ב'על המשמר', כסגן עורך הספרות, ועם עבודת המ"א. איכשהו, מסלול הייסורים שהעבירה אותי נורית עם כתיבת העבודה החזיק אותי בחיים. זה, ועוד משהו. חברת נפשי, עדנה שבתאי.

     חודש לפני מותו של סער ישבתי עם חבריי לקבוצת 'שופרא,' שם כתב העת שהוצאתי לאור וערכתי באותן שנים, ב'טברנה' ברחוב דיזנגוף, של אלברטו, או 'היווני.' בעודנו יושבים שם, ראיתי בזווית עיניי אישה קטנה, עם שיער חתוך היטב צבוע בחינה לוהטת. היא כול כך משכה את תשומת לבי עד שלא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. בסופו של דבר קמתי משולחני, ניגשתי אליה ואמרתי לה – "אני חייב להכיר אותך. את יעל רנן?"

     "לא," חייכה אלי. "אני עדנה. עדנה שבתאי."

     עדנה הייתה אז כבר כמה שנים אחרי מותו של יענקל'ה, מהתקף לב, שחטף למול עיניה על המדרכה ליד ביתם דאז, ברחוב לוריא 1 בתל אביב. היא בדיוק סיימה לצבוע במו-ידיה את ביתה בגוני שחור וארגמן, "כדי לפנות את החלל, לתחום את האבל," אמרה לי.

     ישבנו יחד עד שאיש מאורחי הטברנה לא נותר בה, הכיסאות כבר היו מורמים על השולחנות והרצפה שטופה.

     בדרך חזרה ליוויתי אותה הביתה, ובלכתי משם דיברתי עם יענקל'ה בקול רם, ברחוב. הבטחתי לו שאשמור תמיד על עדנה.

     אנחנו חברים מאז, כבר שלושים שנים.

     אבל מי ששמר על מי הייתה עדנה עלי. מפני שכאשר מת אהובי, מקץ חודש ימים להיכרותי איתה, היא כבר הייתה, למרבה הצער, מנוסה מאוד בהתמודדות עם אבדן. היא החזיקה בידי, היא ניחמה אותי, היא כיוונה אותי לכתוב כול מה שאני מרגיש, היא זו שלקחה אותי יד ביד אל תמר מרוז, לראיון הראשון שיצאתי בו מן הארון, במוסף 'הארץ,' בשנת 1986, והייתי לאחד היחידים יצאו מהארון בשמם ובתמונתם. פשוט כדי לזעוק את כאב האבדן, ליצור לי מרחב של אבל.

     מקץ חודשי אבל ביקשה עדנה שאקרא לה מה אני כותב עליו, וכאשר עשיתי כן אמרה לי, "יש לי הרגשה שיש לך רומאן ביד. מצא לך מקום להתבודד בו, ושב וכתוב."

     באותה תקופה היה מקום הקרוי 'מרכז הילאי' במעלות, שייסדה המשוררת קורינה. היית יכול לבוא לשם, לקבל דירה לשבוע-שבועיים כדי ליצור בה, ובתמורה לתת פעילות קהילתית. לקחתי איפוא את המכונית שהיתה לי אז, הכנסתי בה בגדים ומכונת כתיבה, והמון מחברות וניירת, ונסעתי למעלות.

     עם הגעתי אל הדירה החלטתי לעשות בה כמעשה עגנון. עגנון היה כותב בעמידה, ברגליים יחפות, מתחתיהן הניח שני בקבוקי זכוכית, כדי שכול הזמן יצטרך לשמור על שיווי משקלו, ולא יירדם בשעות הכתיבה המרובות שלו.

     אני אינני עגנון, גם לא פקיר. אבל נטלתי כיסא, שמתי אותו על שולחן הכתיבה, עליו שמתי את מכונת הכתיבה, והייתי כותב ובוכה, בוכה וכותב.

     מקץ כמה ימים נכנס אלי דוד קיסוס, שהיה אז מנהל 'הילאי.' "שמע, אנחנו לא מכירים," אמר לי, "אבל אני מאוד מודאג ממך. מה דעתך שתעשה הפסקה בכתיבה וניסע יחד לקבר האר"י בצפת?"

     הבטתי בו בעיניים מוכות מכאב. "זה רעיון טוב," אמרתי לו, "תודה רבה לך. אבל זה מסוג הדברים שאני מעדיף לעשות עם עצמי, לבדי." והבטחתי לו שכך אעשה.

     למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לצפת. נסעתי לבית העלמין הישן, שקבר האר"י מצוי בו. בתחילה ראיתי מקווה ונכנסתי אליו. היו שם כמה אברכים, שהתפשטו כביום היוולדם ונכנסו לטבול במי המעין הקפואים.

     ראיתי כי כן ועשיתי כמוהם. טבלתי ארבע פעמים במי המעין הקפואים, כנגד ארבע רוחות השמים שגזלו ממני את אהובי, על פסגת הר בדרום צרפת.

     אחרי כן התלבשתי והלכתי במשעול הצר שהיה אז לא מוסדר כמו היום, אל קבר האר"י. היו שם כמה נשים שהשתטחו בבכי על קברו,  וביקשו בקשות.

     הבטתי בהן תמה. מעודי לא הייתי מקודם לכן בקבר של צדיק, ולכן גם נראה לי כל המעמד תמוה. גם לא ידעתי מה בדיוק עלי לעשות שם. אבל ראיתי ליד קברו עמוד ברזל, בזנט, בראשו הייתה מולחמת תיבת ברזל, ובה ספרוני תהלים.

     מכיוון שיום עלייתי לקברו של האר"י היה יום שלישי, אמרתי לעצמי, אם כך, אקרא תהלים של יום ג', פעמיים, כנאמר, 'פעמיים כי טוב.'

     כך עשיתי, ואז השתטחתי על הקבר וביקשתי שלוש בקשות. שכולם מסביבי יהיו בריאים, שיהיה שלום בעולם, ושהשם ייתן לי כוח לכתוב.

     ואחרי כן חזרתי לדירה במעלות.

     בימים הבאים המשכתי לכתוב ולבכות, עד שהבנתי שלא אוכל להמשיך בזה. לכן נפרדתי ממרכז הילאי וחזרתי לביתי בנווה צדק. עמוס מכאוב.

     ביום שישי של אותו שבוע קמתי משנת צהריים עם חלום מוזר. חלמתי שאני מגיע לאדם ששמו רפי רוזן. הוא מושיב אותי על כיסא גבוה, משית ידו מעל ראשי ומברך אותי.

     קמתי מן החלום, התקלחתי ולקחתי מונית אל קפה 'הספריה', בבית הסופר, כדי לפגוש שם את חברתי עדנה. באותן שנים רוב הסופרים היו נפגשים שם מדי יום שישי.

     רק התיישבנו אל שולחן, ניגש אלינו גבר גבוה, מרשים.

     "האלו גד," אמרה עדנה, "אתם מכירים? זה האמן גד אולמן, זה המשורר הצעיר אילן שיינפלד."

    גד מלמל איזה משפט שאינני זוכר. אבל בסיומו היה משובץ השם 'רפי רוזן.'

     "מה אמרת?" קפצתי ממקומי. "רפי רוזן? יש איש כזה?"

     "כן, בוודאי," חייך אלי גד, "למה אתה שואל?"

     "כי חלמתי עליו רק לפני שעה," השבתי, וסיפרתי לו על החלום. גד הקשיב לי נדהם.

     "אתה לא יודע מי זה רפי רוזן?" שאל. נדתי בראשי. "רפי רוזן עוסק בביו-אנרגיה. הוא קורא הילות ומדבר עם רוחות המתים. והוא המורה שלי. הנה מספר הטלפון שלו. אתה חייב להתקשר אליו!" השביע אותי.

     באותן שנים לא היו טלפונים סלולאריים, ולכן מיהרתי הביתה, ומיד הרמתי טלפון לרפי רוזן.

     "שלום רפי, אנחנו לא מכירים, שמי אילן שיינפלד וקיבלתי את מספר הטלפון שלך מגד אולמן," פתחתי את השיחה.

     "כן," אמר לי רפי, "אני רואה שלא מזמן ביקשת כוח שיעזור לך בכתיבה. אני רואה דמות מאוד גבוהה מחזיקה את היד הכותבת שלך. הוא בא לעזור לך. אז תן לו לכתוב דרכך."

     והוא אמר את כול זה מבלי שסיפרתי לו דבר, כמובן.

     "השתגעת!?" זעקתי אל תוך השפופרת, "אני פוחד מדיבוק!" – וטרקתי את הטלפון.

     זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהייתה לי עם רפי רוזן, מאז ומעולם. רק מקץ שנים התוודעתי לספריו.

     כעבור כמה ימים התעוררתי משנת צהריים. מבלי לדעת מה אני עושה, אבל בתחושת דחיפות נוראה, ניגשתי מיד אל מכונת הכתיבה, השחלתי לתוכה דף נייר ושמתי ידיי על המקלדת. אבל מה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. זו הייתה כתיבה חסידית. עברית חסידית.

     בתוך שבועיים של כתיבה מטורפת, יומיומית, בקע ממני הספר 'שדלץ' בטיוטה הראשונה שלו. זה הספר, שבישר את כתיבתי היהודית, כפי שהיא מתגלית כיום ברומאנים שאני כותב.

     להזכירכם, אני בכלל הייתי אז בכתיבת סיפור חיי עם סער, במה שהיה לספר האוטוביוגרפי 'רק אתה.' אבל 'שדלץ' כל כך תכף בי, עד שלבסוף ראה אור לפני הרומאן שהייתי עסוק בכתיבתו.

     'שדלץ' ראה אור ראשון וזכה בפרס הספרות של הקרן הקיימת לישראל. זמן קצר אחרי פרסומו התקשר אלי פלוני מארגון יוצאי שדלץ.

     "שלום, אילן שיינפלד?" שאל.

     "כן. מי מדבר?"

     "אני מארגון יוצאי שדלץ. רציתי לשאול, מתי היית בעיירה?"

     "לא הייתי בה מעולם," השבתי לו.

    "זה לא יכול להיות," התעקש הזר. "ואת ספר קהילת שדלץ אתה מכיר?"

     "לא, לא ידעתי בכלל שישנו כזה."

     "אבל זה לא יכול להיות," שב ואמר.

     "שמע, אדוני, אני לא יודע מי אתה, אבל מעולם לא הייתי בשדלץ, וגם לא שמעתי שום דבר על אודותיה. אמי, שנולדה בשדלץ, לא סיפרה לנו דבר על עברה כילדה בשואה, כדי לא להכאיב לנפשותינו. הכול בספר הזה הוא פרי דמיוני," חתכתי אותו.

     "אבל זה לא יכול להיות, כתבת על הוריי!" קרא האיש.

     אינני זוכר כבר איך הסתיימה שיחת הטלפון הזאת.

     מאז הזמינו אותי אינספור פעמים לאזכרה השנתית ליוצאי קהילת שדלץ. לא הלכתי אליה. לא הרגשתי שאני צריך את זה. מפני שבזמן הזה כבר הבנתי, שסער, במותו, הצליח להשיג אצלי מה שלא הצליח להשיג במהלך השנתיים שחיינו בהן יחד – לפתוח אצלי את העין השלישית, להפוך אותי למתקשר. וגם לסופר.

*

     את סער הכרתי במקרה, כביכול. בשנת 85 ניהלתי רומאן עם עיתונאית צעירה שגרה בנווה צדק, בשם דורית. אחרי כמה חודשים התפזרנו, אבל נשארנו חברים. היא, ואני וחברתה קלרה. יום אחד ראו אותי בבניין גילמן באוניברסיטה נורא עצוב. הם שאלו למה. "כי אין לי חבר," אמרתי להן. "אני רוצה חבר."

     הן התנדבו לעזור. קלרה נזכרה בבחור שגר בנווה צדק, שחשבה שנתאים יחד.

     קבענו איתו פגישה והלכנו אליו.

     הפגישה הייתה נפל גמור. הבחור 'התקיף' אותי מיד ברשימת הספרים שקרא לאחרונה, ואם יש איזשהו דבר השנוא עלי זה הניסיון להרשים אותי ברשימות קריאה, ו/או לתחקר אותי על מה אני קורא. קריאה בעיניי היא חוויה פרטית לגמרי. אם אנשים היו יודעים שאני קורא את הבעל שם טוב על מכונת הריצה במכון הכושר, וספרי יהדות אחרים, היו ודאי מתחרפנים.

     אז זהו. זה מה שאני קורא.

     בכל אופן, יצאנו חיש קל מביתו של הבחור ההוא, ועלינו ברגל ברחוב לילינבלום. לפתע נשמע קול קורא לקלרה. הסבתי את עיניי לעברו האחר של הרחוב. ראיתי שם בחור כליל יופי, הולך אנגז'ה עם אישה קשישה.

     הם חצו את הרחוב. זה היה סער. הוא אמר שלום לקלרה, ולי ולדורית, ואז נחפז עם חברתו לדרכו.

     אני הייתי שתול באדמה.

     "זה החבר שלי," אמרתי לקלרה, "זה בן זוגי."

     "שטויות," צחקה קלרה, "הוא סטרייט. רק לא מזמן נפרד מאשתו."

     "קלרה, תקשיבי לי, זה בן זוגי," התעקשתי, "את חייבת לארגן לנו מפגש," הפצרתי בה.

     וקלרה הטובה, שמאז אבדו לי עקבותיה ואינני יודע איפה היא, ארגנה יחד עם דורית ארוחת כריסטמס בביתה. היא גרה אז בקומה השנייה של מה שהיה בית המרקחת הישן של נווה צדק, ברחוב שבזי.

     הגעתי לשם כולי חיל ורעדה. ייחלתי למפגש הזה, עם סער, בכול מאודי.

     המניאק איחר. מה שנקרא 'דפק כניסה,' אחרי שכולנו כבר היינו ישובים מסביב לשולחן. ואם לא די בכך, הוא בא לשם יחד עם חברה משלו, אף על פי שידע היטב, שהוא מוזמן לשם כדי להכיר בחור המעוניין בו.

     בין המנות בא והתיישב לידי והתחלנו משוחחים. הוא סיפר לי שהוא יליד חיפה, צייר שלמד ציור פיגורטיבי בבית ספר באנגליה, שהיה נשוי וכעת הוא פרוד, ושהוא צמחוני. סיפרתי לו שגם אני צמחוני.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," צחקק סער.

     הבטתי בו בהלם מוחלט. הייתי צריך שישוב על דבריו.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," שב ואמר, ובעיניו גץ ממזרי.

     קבענו להיפגש בדירת הגג שגרתי בה, בבדידות איומה, ברחוב העבודה בתל אביב.

     כל השבוע עבר עלי ברעד. לא ידעתי את נפשי מרוב ציפייה. יום לפני הפגישה, כשעליתי, מותש, את עשרות המדרגות עד לדלת ביתי, מצאתי המחאה תחובה מתחת לעינית. ההמחאה הייתה של סער. במקום בו מצוין הסכום נכתבה שעת פגישתנו. במקום הסכום במילים נכתבה ההבטחה שהוא זוכר, ויגיע.

     הוא הגיע. לחם הגזר שאפיתי לראשונה בחיי, במיוחד למענו, מהספר של פיליס גלזר, יצא מזעזע. אפיתי אותו בטוסטר אובן. פחות מדי זמן. האוכל היה מזעזע. סער גם העיר לי על כלי הגשה. "אוכל צריך להגיש בכלים יפים," הוא אמר לי, "כדי ליהנות גם מן היופי."

     ואז הוא אמר לי, "דרך אגב, הבאתי אתי מברשת שיניים."

    גם על זה היה צריך לחזור פעמיים כדי שאבין מה הוא אומר.

   את הלילה הראשון שלנו לא אשכח לעולם. לא רק בגלל האהבה, אלא גם בגלל עוד דבר. סער סיפר לי שהוא חולה במחלה נדירה מאוד, ששמה הרפואי הוא 'היפוקלמיק פריודיקל פרלסיס,' התקפי שיתוק תקופתיים, הנגמרים כתוצאה מירידת רמת האשלגן בדם.

     בתקופה שבה גילו אצלו את המחלה היו רק 12 מקרים ידועים כאלה בעולם כולו.

     התרופה להתקף הייתה פשוטה מאוד: כדור קלי. אך מכיוון שהמחלה לא הייתה מוכרת, היה עליו לענוד על ידו בכול עת את צמיד המחלות הטרמינליות. צמיד, שעליו חקוק שם מחלתו ושם התרופה לה, כך שאם יקבל התקף שיתוק במקום שאין מכירים אותו בו, יידעו איך לטפל בו.

     אבל מרוב התאהבות הדחקתי את כל הפרטים האלה הצידה. גם אי אפשר היה בשום פנים ואופן לקשר מחלה כזו לבחור יפה התואר, החכם וחד הלשון הזה.

סער2.jpg

כמה ימים אחרי פגישתנו יצאתי לשירות מילואים בבקעת הירדן. סער בא לבקר אותי בשבת בבסיס. תינינו אהבים בשדה עיריות, רק כדי לגלות אחרי כן שתצפיתני הגדוד צפו בנו במשקפותיהם. הסצנה הזאת מתוארת היטב בספרי, 'רק אתה.'

חיינו יחד שנתיים. תוך כדי שירות מילואים חיפש סער ומצא דירה בת ארבעה חדרים, ברחוב אמזלג בנווה צדק, להשכרה.

הדירה שכנה על ואדי שלוש. היה בה חדר שינה לשנינו, חדר עבודה לסער, סלון וחדר עבודה בשבילי. מחלון חדר העבודה שלי יכולתי לראות את שיחי ההרדוף הפורחים על גדות ואדי שלוש. סער התקין על חלוני וילון שעשה, כמו שיצר הרבה דברים אחרים בבית. מגליל כבלים ענקי של חברת חשמל, שמצאנו ברחוב במרכז תל אביב וגלגלנו עד לנווה צדק יצר שולחן אוכל. הוא התקין מדפים, גרר שידה ישנה עשויה עץ מבתי הטמפלרים, צבע אותה והפך אותה לשידה בכניסה לבית שלנו, בסלון. במו ידיו עיצב לנו מעון לתפארת.

חשבתי שנחיה יחד לנצח. אהבתי אותו עד כלות.

סער3

     אבל סער היה אדם חופשי. הוא היה רוחני עד עומק נשמתו, עוד לפני שבכלל החלו לדבר כאן על 'העידן החדש'. הוא קרא את סדרת ספריה של ג'יין רוברטס, על התיקשור שלה עם ישות בשם סט, וניסה לשכנע אותי באמיתות דבריה. אני ביטלתי את סדרת הספרים הללו בבוז. הייתי אז 'חניך' 'מדע הספרות'. "כל הסיפור הזה על תיקשור עם ישות הוא רק קולב ספרותי נוח לתלות בו את אמונותיה," הדפתי אותו מעלי, "תן לישון."

     והוא בשלו. מתעקש. קורא לי פסקאות שלמות מספריה של ג'יין רוברטס, מראה לי את חכמת הדברים, ולא מבין איך אינני קולט שמדובר פה בידע משנה חיים, משנה תודעה.

     זה גם מה שקסם לו אצל שלי. שלי העבירה באותן שנים ידע רוחני, שהיה מצוי בידי מעטים. היא קראה לסדנאות שלה 'סדנאות שגשוג,' ולימדה שם את כוחם של האישורים, afirmations, חשיבה חיובית ועוד. אני משתמש בטכניקה הזאת עד היום.

     אחרי שסער מת, שלי ואני נפלנו איש לזרועות רעותו. התשוקה התחברה לנו עם האבדן. בלבלה אותנו לגמרי. אבל מקץ איזה זמן שב כול אחד מאיתנו לחייו ולאבדנו.

     חלפו שלושים שנים מאז. אבל הן היו כלא היו. כל השנים האלה אני מחכה לו, שיחזור. לא פעם סבתי את ראשי לאחור ברחוב, בטוח שראיתי אותו. לא פעם התעוררתי מחלום שהוא חזר לתל אביב, ומסתובב בה.

     אם אפגוש בו, אתנפל עליו בצעקות, איך העז להתחזות למת, אמרתי לעצמי. הרי ברור שקברו מישהו אחר תחתיו, ולא אותו. אז מה אם אמנון, אביו, הביט באצבעותיו לפני הקבורה ואמר שזה הוא. זו הייתה יכולה להיות גם טעות, או התחזות. סער חי, הוא ודאי חי. זה לא יכול להיות אחרת.

     בפעמים אחרות אני מדבר אתו. חתיכת אידיוט, אני אומר לו, תראה מה זה. אם רק היית חי, היית רואה אותי היום בבגרותי, אב לילדים, סופר מוכר, חי בגליל, מתקשר וכותב מתוך תקשור. הייתה לך נחת. במקום זה הלכת ומתת על ההר הארור הזה בדרום צרפת.

     כל השנים האלה גם סער מתקשר איתי. עושה לי קונצים. פעם אחת שלח אותי, ממש שלח אותי בכוח, מבלי שאבין מדוע, לקניון עזריאלי. וכשהגעתי לשם פגשתי שם את איריס עם בנה ובתה, בפגישת אקראי כביכול. פעמים אחרות עשה דברים דומים.

     כך, למשל, הביא לזה שאגיע לגליל ואגלה שאחותו, איריס, חיה בכפר ורדים, שתקבל אותי בזרועות פתוחות, במהלך חיפושיי אחר בית לי ולילדיי באזור, שאפגוש בביתה את כול ציורי השמן האהובים של סער, שהיו תלויים במעון אהבתנו ואותם אסף עם פרידתנו ממני, ומאז לא ראיתי אותם למשך שלושים שנים.

     אתם מתארים לעצמכם מה זה, בשבילי, להתקבל בזרועות פתוחות אצל האחות של בן זהוג הראשון שלי? שאזמין אותה לחנוכת הבית שלנו בתובל? שתבוא הנה, שתכיר ותאהב כול כך את ילדיי?

     אפילו החודש שיחק איתי משחק. חלמתי חלום שאיריס איכשהו הופיעה בו. אני כבר לא זוכר באיזה הקשר. אבל החלום הזה הזכיר לי שמועד אזכרתו קרב, כפי שמדי שנה הוא טורח להזכיר לי את מועד יום פטירתו. אני הדחקתי לגמרי את היום הזה. רק פעם אחת עליתי אל קברו, מאז הלוויה, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.

      הבוקר הצטערתי שאני לא עולה לקברו. נסעתי ללמד במכללת כנרת, והדחקתי את העובדה, שהיום, ממש היום הזה, מלאו שלושים שנה לפטירתו.

     הערב גם הזמנתי אלי את אחיי לארוחת ליל שישי, בזמן שאבי מבלה עם שראל נכדתו בטיול בת מצווה באמסטרדם. כן. אמסטרדם.

     רק הערב, כשראיתי את הפוסט של איריס, אחותו של סער, שבה אלי העובדה הזאת. שהיום מלאו שלושים שנים למותו. ושלושים, ביהדות, זה מספר מאגי. מהותי.

     כך, אפוא, ישבתי לכתוב את סיפורנו.

     השבוע פנתה אלי חברתי רונית. היא ראתה שהתראיינתי, יחד עם אדיבה גפן, למגזין 'נשים' למגזר הדתי-לאומי, ובביוגרפיה שלי ציינתי שאני אלמן וגרוש. היא כול כך תמהה על כך, ששלחה לי צילום של הביוגרפיה עם סימן שאלה אחריו, בווטסאפ.

     אז הנה, רונית, זו תשובתי המלאה לתהייתך. הנה עוד קטע מחיי, שלא ידעת עליו דבר.

     עכשיו את יודעת. ואת גם יודעת כמה תמורות עברתי מאז, כמה כוחות נפש יש בי, ועד כמה אני מאושר כעת.

     חוץ מזה שאין לי בן זוג. והלוואי וזה יהיה בנך:)

     שתהיה לכם/ן שבת שלום.

     כל הסיפור הזה מופיע במלואו בספרי 'רק אתה.' אתם יכולים לרכשו מידיי. אני מניח שהסיפור הזה, לעיל, מסביר דברים עמוקים מאד בחיי וביצירתי. אבל כתבתיו קודם כול לעילוי נשמתו של סער, אהובי, בן זוגי הראשון בגלגול הזה, וכנראה גם בגלגול הבא.

נ.ב.

את הסוכן שלי, אילן צלר, אני אוהב למפרע. כבר המון שנים. הכרתי אותו אי אז בתחילת שנות השמונים, ב'צוותא' תל אביב. לכן, כאשר הסכים להיות לסוכני הספרותי שמחתי מאוד. מאז עברנו יחד הרבה. החיבור בינינו הוכיח את עצמו בכול פעם מחדש, עד כדי כך שביקשתי ממנו, וגם מיניתי אותו בפועל בצוואתי, לטפל בכתביי אחרי מותי.

לא מזמן היה אצלי עם מיטל אשתו, בחנוכת הבית שלנו בתובל. איכשהוא התגלגלה בינינו שיחה, שבה עלה השם רפי רוזן.

"רפי רוזן!?" קפצתי ממקומי, "מה לך ולו!?"

"מה זאת אומרת," חייך אלי אילן, "הוא היה הדוד שלי."

ואז עיכבתי אותו ואת מיטל כדי לשמוע את הסיפור ששמעתם זה עתה.

כנראה שגם רפי רוזן עוד ילווה אותי זמן רב.

 

קרואסונים, טלפתיה ומגלשות מים גדולות

מימדיון

אתמול, בדרך לסבא, חילקתי לילדים שני קרואסוני שוקולד קטנים, שקניתי בבוקר בשוק, אצל שמעון. התבאסתי מזה שלי לא נשאר, בייחוד שגיליתי, כי שכחתי להמתיק את האספרסו שהכנתי לי לדרך. בעודי חושב על כך פנה אלי מיכאל מן המושב האחורי:

"אבא, קח את הקרואסון שלי. אני מרשה לך לאכול אותו."

"אתה ממש נדיב, מיכאל, זה ממש יפה מצידך," אמרתי לו.

"זה בגלל שאתה חמוד ואני חמוד ואני אוהב אותך," הוא השיב.

"זה כאילו קראת את המחשבות שלי," הוספתי, "כי באמת נורא התחשק לי קרואסון, ולי לא נשאר."

"אני יודע. אני שומע את המחשבות שלך בלב שלי," הדהים אותי מיכאל בתשובתו.

עכשיו ככה, כבר כתבתי כאן לא פעם שביני לבין מיכאל יש קשר טלפתי חזק מאד. וגם הבאתי דוגמאות לכך. אך מקרה כזה חד באמת לא זכור לי. וזה חוזר ונשנה שוב ושוב.

הבוקר קמנו מוקדם. היום התקיים פיקניק של קבוצת האבות הגאים בפרק המים 'מימדיון' בתל אביב, מתשע בבוקר עד שש בערב, והיה לנו חשוב להקדים. בעוד הילדים מתעוררים, השתדלתי להכין ביצים קשות לארוחת בוקר ובו-בזמן להכין תיק עם אבטיח חתוך, ענבים, תפוחי עץ, כריכים ופריכיות וכמובן בקבוקי מים וקרם הגנה, לקחת איתנו.

רגע לפני שהתכוונתי לצאת החוצה השתרע מיכאל על הארץ, עם ערכת הציור שקיבלו אמש במתנה מהדודה אוסי, והתחיל לצייר, לצבוע בצבעי פסטל עוד מקטע מדמותו של סמי הכבאי.

"מיכאל, אתה לא יכול לצייר עכשיו," אמרתי לו. "אתה חייב להתקלח. אנחנו ממהרים לצאת."

זה לא עזר לי, ובסופו של דבר הייתי חייב להרים אותו מן הארץ ולשאת אותו בידיי אל המקלחת, למרות התנגדותו. אז גם אמר לי, שהוא בכלל לא רוצה ללכת לפארק הזה.

"חכה עד שנגיע לשם, ואז תגיד לי אם אתה רוצה או לא," השבתי לו.

בתשע וחצי, כשהגענו לפארק, צילמה אותנו צלמת האירוע בכניסה, ומקץ שעה קיבלנו מידיה מגנט למקרר עם תמונותינו, כמזכרת מן האירוע. המשכנו דרך השער לסככות שתפסה עמותת האבות הגאים, שם המתינו לנו הרבה חברים עם ילדים, בחור עושה בלונים ומכונת משקאות קרים.

אבל הילדים רק עברו את השער, וראו לאן הבאתי אותם, מיד פרצו בצהלות שמחה. "אבא, איזה יופי!" קרא דניאל. "אבא, אני ממש אוהב את זה!" צהל מיכאל.

"אתה רואה? עכשיו אתה מבין למה לא רציתי שתצייר בבוקר? כדי שיהיה לנו הרבה זמן כאן," השבתי לו.

הם בקושי התאפקו עד שסיימתי למרוח אותם בקרם הגנה. רצנו למתחמי המים השונים. בריכת המגלשות המוקפות בממטרות מים, מסלול האבובים, ברכת הגלים, הילדים היו פשוט מאושרים.  והם כול כך לא רצו להתנתק מן המים, שנעזרתי פעם אחת בניצן, ופעם שנייה בגיל ובגיא, כדי שיבלו עימם ועם ילדיהם במים, שעה שאני נח קצת מתחת לצל.

היה כיף גדול. בייחוד התרגשתי לפגוש חברים שלא ראיתי שנים, עם ילדיהם 'הישנים' וה'חדשים'. ועוד זוגות ויחידים רבים כול כך. כ-300 אבות גאים באו לאירוע עם ילדיהם. שערו בנפשכם איזו התרגשות זו, ואיזה בסיס רגשי חזק זה מקנה לילדים, לכול הילדים שאבותיהם חברים בעמותה, לראות שאינם יחידים.

חוץ מזה, היו שם הרבה אבות חתיכים. כול כך חתיכים, שאחד מחבריי תהה באוזניי בקול איך זה ייתכן, שההורות לא הותירה ולו גרם אחד של שומן על מותניהם, ואיך בדיוק הם מצליחים לעשות את זה. ואני חייכתי, ואמרתי לו שאני כבר מזמן יצאתי מהשוק, כך שאני מרשה לעצמי עודף משקל.

עד שעבר שם אב בן עשרים ושמונה, הודף לפניו עגלת תאומות, ואני נהיתי אחריו בעיניים זולגות כמיהה, עד שחבריי התפוצצו מצחוק.

"עכשיו העיניים שלך דומות בצבען לעיניים של מיכאל ודניאל," שחקו.

*

     בשתיים עשרה וחצי, כשהחום כבר הכביד, עלינו על המכונית וחזרנו הביתה. לעולם אינני חושף אותם לשמש בכאלה שעות.

 

ליפול לתהום – ולצאת מנצח.

מיכל ודני
במנגל אצל מיכל ודני.

 

לפני כשבוע נפלתי לתהום. זה קרה כמעט בן-רגע, כשקיבלתי לידיי את הערותיה של העורכת שלי, לכתב-היד של ספרי החדש. הערותיה המדויקות היו כמו מפתח שסובבה, שחרר אצלי משהו, או ליתר דיוק מישהי, שהיתה כלואה עמוק בלבי – והפילו אותי הישר אל התהום.

מאז אותו רגע אני שרוי בתוך מכרות החושך. בימים כתיקונם, ממרחק, אפשר לקרוא להם מכרות הזהב של שלמה (שזה שמי השני, מי שלא יודע את זה). אבל בשבוע החולף הם נראים בעיקר כמכרות החושך. התהום העמוקה של העצבות והיגון, שמושכת אותי אליה, תהום היצירה.

במשך חמש שנים אני כותב את סיפורה של דמות היסטורית מרתקת מן ההיסטוריה היהודית. אבל אל סיפורו הגעתי בזכות חלום שחלמתי על אשתו, דווקא. ומאז התחלתי בכתיבה היא הופיעה אצלי בחלומות ובהקיץ, טלטלה אותי ודרשה שאכתוב את הסיפור שלה, לא של בעלה.

"אל תשדוד ממני את סיפורי," היא זעקה, "אל תיתן לו ללסטם אותי!"

אבל אני ערלתי את אוזניי למולה. כתבתי את הסיפור של בעלה, איש ריב ומדון, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל דמות מרתקת בפני עצמה.

והנה, העורכת שלי, בכמה הערות מדויקות, שחררה אותה מכלאה. וגם אותי. הבנתי, שכדי לסיים את הספר הזה אין לי ברירה, אני מוכרח לשחרר אותה מקרבי. את האישה הזאת, שבמידה רבה היא גם האנימה שלי, האישה שבי.

לא פלא שנפלתי לתהום ככה.

מאז אני מסתובב עם מצבי רוח קיצוניים מאד. נופל לדיכאון כבד ונוסק לגבהי השמחה. הדיכאון בא כשאינני כותב. השמחה ממלאת את לבי כשאני עושה כן. לכן החלטתי לצאת לחופשה. ביטלתי שיעור שהיה לי השבוע, ביטלתי את המנגל הוורוד, שאני מזמין אליו את חבריי הגאים מדי ערב עצמאות, דחיתי את כל הסידורים שעלי לעשות – תשלומים, הוצאת חשבוניות וכדומה – וצללתי לתוך הספר.

במרוצת הימים שחלפו מאז יום שישי שעבר ועד היום אני חולם את הספר הזה, את דמויותיו, את דפיו, את מערכות היחסים בתוכו. כך, למשל, קמתי ביום ראשון האחרון מחלום, לפיו יש לגיבורה שלי חברת נפש, וקיבלתי בחלום גם את שם משפחתה.

מיד התיישבתי לכתוב סצנות על חברותן. אבל כשסיימתי הסתקרנתי מניין שם המשפחה המוזר הזה. חיפשתי בגוגל. לתדהמתי מצאתי, שזהו שם משפחה מרכזית מאוד בקהילה היהודית שאני כותב עליה, בדיוק באותן שנים שבהן מתרחש סיפורי.

כנראה קלטתי את השם הזה במהלך הקריאה בחומרי התחקיר שלי, ושכחתיו. אבל תת המודע שלי לא שוכח. הוא יודע להזכיר לי דברים בזמן הנכון.

בשבוע החולף כתבתי הרבה. בכול רגע נתון. זה הגיע עד כדי כך, שנטלתי עמי את המחשב האישי כשיצאתי עם הילדים מן הבית, לשחק ברחבת סוזאן דלל. הם שיחקו ברחבה, ואני כתבתי. אחרי כן עברנו לגן המשחקים בקצה רחוב שבזי. הם שיחקו על המתקנים, ואני ישבתי למולם על ספסל וכתבתי, משגיח עליהם וכותב בו-זמנית.

זה גם מה שעשיתי ביום העצמאות. נסענו למיכל ודני, במושב. היינו הראשונים שהגענו לשם. הילדים שיחקו עם ילדיהם ואני ניצלתי את שעת הכושר הזאת, שמתי את המחשב על שולחן האוכל וכתבתי, כתבתי עד שהגיעו כול האורחים, ורק אז הייתי רגוע ועשוי לחברותא.

גם עכשיו אני אחרי כתיבה. וזה אחרי שהערב לא התקיימה ארוחת ליל שבת בבית אבי, ולפיכך הזמנתי הנה זוג חברים עם ילדיהם, תאום ותאומה בכיתה ד', ועשינו כאן על האש, במקום בערב העצמאות.

אי אפשר לתאר את החוויה הזאת במילים. זה מסעיר בצורה שאי אפשר לתאר, הלידה הזאת של ספר מתוך עצמו, הריבוד של רובד על רובד, הגילוי הבלתי פוסק.

וזה דבר שיכול לקרות רק מתוך מחויבות מוחלטת. מתוך נכונות לצעוד את המייל הנוסף לעוד גרסה, עשירה בהרבה, מעשרות הגרסאות הקודמות של הספר.

זה לא קל כשאתה הורה יחיד לתאומים, עושה הגהות על שלושה כרכי שירה חדשים, מלמד שש סדנאות כתיבה בו-זמנית, עורך שני ספרים במקביל ומריץ בית. זה לא קל בשום מצב. במובן זה, ובמובנים רבים נוספים, כבר מזמן הפכתי לאישה, לאם כותבת. וגם זה משהו שמחבר ביני לבין הדמות שלי.

אבל מלבד ההורות, זה הדבר שהכי מסב לי אושר, והדבר שהכי מספק אותי בחיים, מלבד ילדיי.

וזה הרבה מאוד. זה לגמרי מספיק.

שיהיו לכם/ן לילה טוב ושבת נהדרת.

התאהבתי

"אז למה, בעצם, שלא ניפגש?" הוא שאל אותי בפעם המי-יודע-כמה בשיחת הטלפון ממנו. זה היה מעצבן, שיחת שיווק נוספת מצד המאמן הזה, שמציע לי מין שילוב מוזר של אימון גופני ומסז', האמורים, לדבריו, לאזן אותי מבחינה גופנית ולטפל בהתמכרויות שלי.

"כי אני פשוט לא מעוניין," אמרתי לו, "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

התאפקתי לא לטרוק את הטלפון, כפי שאני נוהג לעשות במצבים כאלה. אנשי מכירות משגעים אותי. אני לא סובל את השיחות הטלפוניות החוזרות ונשנות מהם, ובדרך כלל מנתק מיד אחרי שאני שומע את משפט הפתיחה שלהם.

אבל אצלו היה משהו שונה. משהו בקול שלו. רך, עמוק ומפתה.

"אולי כי אתה מגונן על משהו, או מתגונן מפני משהו," השיב לי. ומעברו השני של הטלפון יכולתי לשמוע את חיוכו.

"זה נכון," הודיתי בפניו, הקול המסתורי הזה פשוט משך אותי אליו, כישף אותי, "האמת היא שזה נכון. אני פוחד להפסיק לעשן, פוחד לשנות את שגרת חיי ואת הרגליי. טוב לי בהם, גם כשהם מזיקים לי."

"אז זה העניין," הוא הנהן ממרחק. "אני מבין. בוא ניפגש. אני אלמד אותך משהו על מהותו של שינוי."

ואז הוא פתאום היה כאן. ואני הייתי אצלו, על מיטת הטיפולים. שכבתי בעירום על מיטת הטיפולים והוא נגע בי בכול מיני מקומות, עיסה, לחץ, ליטף.

הוא השתמש בשמן נעים למגע וריחני, והוא היה עירום בעצמו. גבוה, שרירי ושחום, עם איבר מין גדול ועבה מידלדל לפניו.

הוא התייחס לעירום שלי באופן טבעי לחלוטין. מבחינתו זה חלק מן הטיפול, הוא אמר לי. והוא גם נהנה להפגין את גופו למולי.

ואני נמסתי. שכבתי עם פניי מונחים בתוך שקערורית המיטה הטיפולית, הרגשתי את גופו קרוב אלי, מאוד קרוב, יכולתי להריח את איבר מינו בקרבתי. וכל מה שרציתי היה לגעת בו. ללטף אותו, למצוץ את הכלי המפואר הזה, להעמידו בתוך פי.

קצת אחרי כן סיימנו את הטיפול. הוא עטף אותי במגבת, נתן לי לשבת ושאל אותי איך אני מרגיש.

"אף פעם בחיים לא הרגשתי ככה," הודיתי בפניו. "ואיך אתה מרגיש?"

אני התכוונתי לזה שנוכחותו אתי שיכרה אותי לגמרי. רציתי לבדוק מה קורה בצד השני.

"זה תלוי," הוא חייך. "היום קיבלתי זריקה אחרונה, עמוק בתוך הגוף שלי, וזה עוד קצת כואב. אבל ברוך השם, את השינוי הגדול עשיתי לא מזמן, ואני מרגיש מדהים עם זה," החווה כלפי איבר מינו הנימול.

הייתי כול כך בהלם, שלקח לי כמה דקות עד שהבנתי מה הוא אומר לי.

הוא טרנס, גבי. זה היה שמו. הוא טרנס. הוא אישה שחתכה את שדיה והשתילו לה איבר מין גברי. התאהבתי בטרנס. אני, שמעולם לא הבנתי את הדבר הזה, ועמוק בתוכי גם לא יכולתי לקבלו, התאהבתי בטרנס. עד כלות.

הוא אמר לי שהמפגש הטיפולי בינינו להיום הסתיים, פחות או יותר, וסירב לקבל ממני תשלום. הוא חיכה שאתלבש, וליווה אותי, בעירומו, עד הפתח.

אני הסתכלתי על גוו השחום, רחב הכתפיים, על שרירי הכתפיים המשורגים, על שרירי הרגל האחורית שלו ועל ישבנו הקטן, המוארך והמוצק, על גבהותו הטמירה, וידעתי – אני מאוהב. למעשה, אני לא יכול לעזוב את המקום בלעדיו.

יצאתי החוצה מחדר הטיפולים שלו, שנמצא בקומה גבוהה של מגדל משרדים. עמדתי ליד מעקה המרפסת, מביט אל הנוף הפרוש מלפניי למטה. היה לי חשק לקפוץ. לא כדי להתאבד. חס וחלילה. פשוט כדי לבטא את הבלבול שחשתי, יחד עם התחושה העילאית הזאת של ההתאהבות.

מצאתי את החצי השני שלי, את אהבת חיי, בזה לא היה לי ספק.

כשהוא יצא מחדר הטיפולים, לבוש בחליפה מהודקת לגופו הצר, הופתע לראות אותי שם.

"אתה לא ממהר הביתה, לחזור לילדים?" שאל.

"האמת היא שאני פשוט לא יכול לעזוב את המקום הזה בלעדיך," אמרתי לו בגילוי לב, "אני לא יכול להיות בלעדיך אפילו לרגע."

"הבנתי," הוא חייך, וזו הייתה הפעם הראשונה שבדעתי עלתה האפשרות כי הוא תכנן את הכול, "זה יהיה קצת מסובך. יש לפניי עוד יום ארוך. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להתלוות אלי. אני הולך כעת למרכז לטיפול יום בטרנסים. אני מתנדב שם."

במרכז לטרנסים הוא השאיר אותי להסתובב והלך לישיבה במשרד. אני בינתיים התבוננתי מסביב והייתי המום לחלוטין. היו שם נשים וגברים, שהיו פעם גברים ונשים, בכל מיני גילאים ומכול מיני מוצאים. היה שם, למשל, חייל דק גוף אחד, מחוצ'קן פנים, שהיה פעם נערה. היו שם כמה קשישות עם פאות כעורות ושמלות ישנות למראה, שנראו כמו וייבערס יהודיות כאלה, והיו פעם גברים. והיו שם עוד גברים, כל אחד נראה אחרת מרעהו, שכולם היו פעם נשים.

ניגש אלי איזה ערס בלונדיני דק גו. הוא שאל אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לו שאני מחכה לג'וני, או גבי, איך שקוראים לו. הוא חייך, אמר שאני מסכן, שאני עוד אחד שהתאהב בגבי, הפנה אלי את גוו והלך.

אחרי כן ניגש אלי גבר מזוקן ומסוקס. הוא לא חיכה הרבה לפני שקירב את פניו אלי ונישק אותי, מנסה לדחוף את לשונו העבה עמוק לתוך פי.

אני נרתעתי לאחור.

"שלא תגיד לגבי שניסיתי לעשות אותך," הוא אמר, נסוג לאחור ונעלם מאחורי הבר. הוא היה הברמן.

עברו ימים. גבי ואני עברנו לגור יחד, עם הילדים. נורא נהניתי מן המין איתו. ללטף את גופו המושלם, להתנשק איתו, ואז לחכות עד שילחץ על הכפתור, המניף באחת את זינו המושלם ולעלות עליו. נואק וגונח עד לגמירה אדירה.

התפלאתי איך הוא גומר. האם זה כמו אצלנו, גמירה אחת, או שזו גמירה של נשים, רק מזין. מה בדיוק הם משפיכים. נוזלי כוס או משהו שנראה כמו זרע. ואיך לעזאזאל הוא מרגיש בזמן האורגזמה. האם פליטה קצרה, נבחנית וצפופת תשוקה של גברים, או התפשטות אדוות מתמשכת, נשית.

הוא היה מאופק, כשגמר. אני חושב שאולי רצה להסתיר את האדוות שלו. אבל הוא מאוד התרגש, זו לשון המעטה, כששמע אותי זועק מתשוקה, בזמן שהזין שלו פעל בתוכי. הוא השתגע מזה. גם אני.

"לא סתם אומרים עליך שאתה הזיון הטוב בעיר," הוא פלט, "איזה גניחות, איזה אנחות, איזה כיף לראות אותך נהנה ככה."

אבל אחר כך העניינים קצת התלקלו. בתחילה הוא הזמין אותי להרצאה שנערכה על גג המרכז לטיפול בטרנסים, מתחת לרשת הצללה, והכריח אותי שם, בפומבי, לא לעשן. אפילו שידע שאני מוכרח סיגריה ומכור לזה לגמרי.

אחרי כן הכרתי עוד טרנסים מהמרכז שהוא מתנדב בו. הייתה טרנסית מטורפת אחת, שאחרי חקירת שתי וערב, כדי לוודא שאני בסדר, הזמינה אותי אל ביתה, דירה גדולה, מטונפת, בה היא גידלה שלושה ילדים מבלי להזדקק למערכת החינוך.

בכניסה לדירה בכלל הייתה מערכת מתוחכמת של מסוע, שהסיע ציור רקע, תפאורה של דירה ושל מטבח, על מסלול אובאלי, כדי להטעות את עיני החוקרים ובולשים אחריה, שבעצם נתקלו בקיר. אבל כשהובילה אותי אל מעבר לו פגשתי בילדיה. הם היו בן גדול ושתי בנות בגילאים שונים, כולם מדושני גוף ומגודלי שיער. והם שיחקו עם ארגזי קרטון מעוכים ושקיות ניילון ענקיות.

היא שאלה את הילד הגדול אם עשה שיעורים. הוא אמר שכן. אבל אז היא אמרה לו, "אבל עוד לא הראית לי שלמדת לעשות את זה!" ואז פרצה ברצף מדהים של תנועות רגליים במחול אירי עתיק, לרקע המוסיקה שנשמעה שם, מתוך מסך ישן של טלביזיה.

ואחרי שהלכתי ממנה הייתה עוד סצנה. מנהלת המרכז לתמיכה בטרנסים ובת זוגה רבו ביניהן. מסתבר שבת הזוג בגדה במנהלת וחשפה בפני הבלשים המחפשים אחריה את סרטי הצילום הישנים של שתיהן. ואז מנהלת המרכז לטרנסים הניפה את ידה, פתחה באחת את הרוכסן לאורך חברתה, מצווארה ועד מפתח הלב, ושלפה ממנו את קנה הנשימה שלה – זו הייתה חלילית פלסטיק לבנה – וגרמה לה לחרחר למולה, משוועת לאוויר, מתחננת שתשיב לה את קנה הנשימה שלה.

אבל אני לא נשארתי עימן כדי לראות איך היא גוססת, דועכת, ואיך מנהלת המרכז לטיפול ולתמיכה בטרנסים מתבררת לי כרוצחת. לא. ברגע הזה התעוררתי משנתי. השעה הייתה 02.48 לפנות בוקר, והתיישבתי לכתוב את החלום הזה. מהר. במחשב. כדי שאזכור כול פרט ופרט.

שער נפתח, ואחריו עוד שער, ועוד אחד

מיכאל גוטליב
הזמר מיכאל גוטליב

 

כשאדם יושב וכותב משהו, לעולם אינו יכול לדעת לאן כתיבתו תוביל אותו, וגם לא לאן תגיע. כל אחד מן השירים, המחזות, התסריטים, המאמרים, הסיפורים הקצרים והרומאנים שכתבתי התחילו תמיד בגירוי אחד, מסוים, ששלח אותי לתהות בעקבותיו במרחבי האינסוף. בלא-ידוע.

לעתים זה מתחיל בחלום. אני חולם חלומות עזים וברורים, ומשתדל לכותבם מיד כשאני מקיץ מהם. ומשתדל גם לזכור היכן בדיוק כתבתי אותם, כדי שאוכל לפתח אותם ולעשות בהם שימוש אחרי כן ביצירתי. פעמים אחרות זה מתחיל בתמונה, במראה או במשפט שאני שומע. וישנם רגעים, שזה מתחיל פשוט מריגשה, איזו תחושה של חוסר מנוח, של ביעבוע פנימי, ששולחת אותי אל העט ואל המחברת, או אל מכונת הכתיבה, ומוציאה ממני משהו.

את 'מעשה בטבעת' התחלתי ממשפט שאמרה לי חברתי המנוחה, פביאנה חפץ, בזמן שבתנו בבית קפה בצפון תל אביב, אי שם בשנות התשעים. "אתה יודע," פצתה לפתע פיה, בתוך שיחת ייעוץ איפה כדאי לקנות בושם ואיפה לבני גברים (היא הייתה מומחית באקססוריז ובמקומות רכישתם בזול), "פעם היו יהודים דתיים, שמכרו בנות יהודיות לזנות בארגנטינה."

"מה נזכרת פתאום לומר לי את זה?" זקפתי את אוזניי בתמיהה.

"אין לי מושג," השיבה לי.

אבל אני, שדברים כאלה לעולם אינם עוברים לידי מבלי שאשים אליהם לב, ניגשתי אחרי פגישתנו לאינטרנט, חיפשתי בו 'זנות יהודית בבואנוס איירס,' והגעתי לידיעה על סמינר שהעביר בנושא פרופסור חיים אריאלי, באוניברסיטה העברית בירושלים.

חיפשתי את מספר הטלפון שלו, התקשרתי אליו והצגתי בפניו את עצמי. סיפרתי לו ששמעתי שמועה כזו וביקשתי ממנו לשלוח לי חומר ביבליוגרפי בנושא. הוא, בטובו, עשה כן, ואני קראתי, למדתי ספרדית, נסעתי פעמיים לארגנטינה והבאתי משם את הסיפור, שהפך מאז לרב-מכר,

את ספרי האחרון, זה שנמצא כעת בעריכה, התחלתי מחלום. קמתי מחלום, שהדבר היחיד שזכרתי ממנו הוא אישה, שפניה מלוכלכים ובפיה שן חסרה. לראשה הייתה כרוכה בנדנה. כתבתי את זה במחברת הבוקר שלי, הבטתי בזה, ואז נבטה בי השערה, שהאישה הזאת שייכת לתופעה היסטורית מסויימת, שנדמה היה לי ששמעתי עליה משהו.

נכנסתי לאינטרנט. חיפשתי. מצאתי ספר עיון באמזון, שעוסק באותה תופעה. הזמנתיו מיד, ואחרי שקראתי בו, קראתי אינה המילה, בלעתי אותו – מיד איתרתי את כתובת האי-מייל של נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה. יצרתי עמו קשר, סיפרתי לו מי אני ואמרתי לו שאני בא לג'מייקה. הוא הזמין אותי בשמחה אל ביתו וקהילתו, לחגוג עימם את חג הסוכות.

כך יצא, שרגע לפני שהייתי צריך לנסוע לדלהי, לקראת הולדת בניי, נסעתי לג'מייקה לנסיעת תחקיר, בעקבותיה יכולתי לכתוב, במשך כל ארבע שנות הורותי עד הנה, את הרומאן הבא שלי.

הכתיבה מתחילה תמיד משום מקום. ממקום שיש בו שאלה. כי טבעו של הגירוי לכתיבה הוא, שהוא לא סגור, שהוא פתוח ומעורר שאלות. "למה זה ככה?" "מה באמת קרה שם?" "מי היה שם?" "מי עוד היה שם?" "למה?" "מה קרה אחרי כן?" "ואז?" – התשובות לשאלות האלה מולידות מתוכן ספרים.

מכיוון שזהו תהליך היצירה שלי – תמיד חתירה בתוך תוהו, מתוך אי ידיעה גמורה מה יוליד הדבר, לבד מן העונג העמוק שאני שואב מעצם ההימצאות בתהליך כתיבה – אני תמיד מופתע ממה שיוצא מתחת ידיי. למעשה, אני הקורא הראשון של מה שהיד שלי כותבת והעט שלי מביאה. וזה תמיד מפתיע אותי מחדש.

"לא היה לי מה לעשות, אז בישלתי את חמותי," או "התעוררתי בבית הקברות מורגנטאון ליד רינה שיינבלום." משפטים כאלה, שצצים במוחי אגב פעילויות אחרות, בדרך כלל ספורט או עבודות בית, מולידים מתוכם סיפורים. ואני לעולם איני יודע אם אלה סיפורים או רומאנים, מחזות או תסריטים. אני פשוט נענה לגירוי, מממש את הדחף הזה לשבת לכתוב.

לכן, מטבע הדברים לעולם גם אינני יודע מי יקרא את מה שאני כותב, כיצד ישפיע עליו הדבר ומה עוד יביא בעולם.

הדבר הכי משמח הוא לקבל תגובות מקוראים או מיוצרים אחרים, ודאי כאשר יצירה שפרסמתי לפני שנים, כמו שיר או מחזור שירים, מתגלגלים לפתע לידיו של יוצר שאינני מכיר – והופכים ליצירה אחרת. כך אירע לי עם הזמר מיכאל גוטליב. הוא קיבל מידי קורין אלאל, שעבדה עמו על אלבומו הראשון, כמה וכמה ספרי שירה לעיין בהם ולמצוא בהם טקסטים להלחנה. כך הגיע לשירים שלי.

יום אחד לפתע קיבלתי אי-מייל ממנו, המבקש את הסכמתי להלחנת שיר משלי, ולהכללתו באלבום הבכורה שלו. את השיר הזה, "בין ביתי לביתך," כתבתי בזמנו לבחור צעיר שהיה לי רומאן איתו. הוא היה בן אריאל, העיר, שבעבורי הייתה מוקצה מחמת מיאוס. בצעירותי, כאשר הוריי הביעו רצון לעבור מרמת השרון לגור באריאל, הודעתי להם, שאם יעשו כן מוטב שיקרעו עלי קריעה, כי אני לעולם לא אציב את רגלי על סף ביתם. זאת, מפני שבחרו לגור בשטח כבוש.

הם נבהלו ממידת ההחלטיות בדבריי, ואולי בשל כך, או מסיבות נוספות, ויתרו על הרעיון.

איש לא היה מעלה על דעתו, שכעבור כמה שנים ירוץ אחריי בחור צעיר במשעולי גן העצמאות, בקריאה "אילן! אילן!" ואני אסוב לאחור, אתבונן ואראה עלם מחמדים אץ אחריי.

"אתה אילן שיינפלד?" שאל.

"כן," עניתי מופתע.

"אני חייב להכיר אותך," התנשף.

זה פתח רומאן מלא תשוקה, שנמשך, לדאבון לבי, רק כמה חודשים. אבל בתוכם כתבתי כמה משירי האהבה והתשוקה היפים ביותר שלי, וביניהם את השיר "בין ביתי לביתך." הסתבר לי מיד, שהוא נולד באריאל, העיר ששיקצתי כול כך, ואני, בתוך אהבתי אליו לא רק שהסכמתי לזה בתוכי, אלא אף השתוקקתי לבקר בעירו, ובסופו של דבר אף זכיתי בכך.

כך נולד השיר "בין ביתי לביתך," שמיכאל גוטליב הלחין:

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ

עוֹד לֹא טִיַּלְנוּ בְּתוֹךְ הֶעָבָר שֶׁלְּךָ.

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ מַפְרִידִים תִּמְהוֹן

הוֹרֶיךָ, זְהִירוּתְךָ, וְהַקָּו הַיָּרֹק. לָכֵן,

תָּמִיד אַתָּה נִרְאֶה לִי כְּגִבּוֹר יוֹרֵד

מִתּוֹךְ אַרְצוֹת הָאִינְתִּיפָדָה.

 

מִלְּבַד אֶת חַדְרְךָ, הֲכִי אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת

אֶת טַבְלַת הַסֶּלַע בַּכְּנִיסָה לַאֲרִיאֵל, עָלֶיהָ

הִתְבּוֹדַדְתָּ. בּוֹנֶה לְךָ עוֹלָם פָּרוּשׁ מִן

הָעוֹלָם. נְטוּל פּוֹלִיטִיקָה.

 

תָּמִיד הִתְכַּחַשְׁתִּי לָאָרֶץ הַפִּרְאִית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ.

נוֹף הַטְּרָשִׁים, מְחוֹז הַקֶּסֶם שֶׁלְּךָ, נִתְפַּס

בְּעֵינַי עַד כֹּה רַק כְּשֶׁטַח כָּבוּשׁ. פֶּתַע,

בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי

מִתְגַּעְגֵּעַ לְנוֹף יַלְדוּתְךָ.

 

קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר בִּכְלָל. אַךְ

מִבַּעַד לְכָל הַהֶרֶג וְהַדָּם יֶשְׁנָם אֲנַחְנוּ, שְׁנֵינוּ,

וְרָצוֹן לְהָחִיל אֶת הָאַהֲבָה עַל נוֹפֵי הֶעָבָר.

וְאוּלַי, בְּעֶצֶם, אֵין יָפֶה מִזֶּה.

ב' בטבת התנש"א

*

עברו שנים. עברו בחורים. אחד האחרונים שבהם היה בחור צעיר מאפרת. גם איתו ניהלתי רומאן עמוק, קצר ומלא תשוקה, גם הוא הלך, כדרכם של צעירים. גם הוא הוציא ממני שירי אהבה מן היפים שבשיריי, וכולם יופיעו בשלושת ספרי השירה החדשים, שכעת אני אוסף מכם, קוראיי וקוראותיי, את התמיכה הדרושה לי כדי להוציאם לאור יחדו. הנה דף הקמפיין למימון המונים לספרים אלה באתר "מימונה," והנה אחד מן השירים:

מכתב למחזיק קו חברון

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ כָּעֵת, שׁוֹכֵב

בְּאֵיזֶה בַּיִת נָטוּשׁ בְּחֶבְרוֹן

בְּחֶבְרַת הַחַיָּלִים שֶׁלָּךְ, בְּחֶדֶר חָשׂוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק כַּמָּה מִזְרָנִים דַּקִּים,

שַׂקֵּי-שֵׁנָה, כְּלֵי-נֶשֶׁק וּמְפַזֵּר חֹם.

 

הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתְךָ בַּבַּיִת, לְיָדִי,

בְּתוֹךְ עָנָן הַחֹם שֶׁל הַתַּנּוּר הַחַשְׁמַלִּי,

שֶׁרַק שְׁלַב אֶחָד עוֹד נוֹתָר בּוֹ,

וּשְׁתֵּי יָדַי, וְחֹם לִבִּי.

 

אֲבָל אַתָּה, אָהוּב, חַיָּל קְרָבִי. מְאֻפָּק

מִכְּדֵי לְהִתְבַּכְיֵן, מְבַטֵּא אֶת עַצְמְךָ רַק

בְּ-אֶס.אֶם.אֶסִים קְצַרְצָרִים, מְלֵאֵי אַהֲבָה.

 

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מִנַּיִן לְךָ הַיְּכֹלֶת

לַעֲמֹד מוּל הַחַיִּים בְּגִיל עֶשְׂרִים

כְּמוֹ גֶּבֶר, כְּלוֹמַר בְּצִמְצוּם עָמֹק

שֶׁל עַצְמְךָ מוּל הָעוֹלָם.

 

הַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁלָּךְ מַדְהִימָה וּמַבְעִיתָה

אוֹתִי בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ. הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ

נוֹלַדְתָּ עִם גְּבוּלוֹת מֻבְנִים בְּתוֹכְךָ

 

בְּלִי שׁוּם צֹרֶךְ אוֹ יְכֹלֶת

לְפוֹרְעָם. לְהֵחָלֵץ. לָצֵאת.

 

אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד גַּבְרוּתְךָ

אֶת הַפְּגִיעוּת שֶׁלְּךָ, אָהוּב. אֶת

הַתֹּם הַמְּשַׁמֵּר אוֹתְךָ אָדָם וְיֶלֶד.

 

וְרַק מִפְּאַת גִּילְךָ אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה לִּזְעֹק לְךָ.

תִּתְחַתֵּן אִתִּי, אוֹ תַּעֲשֶׂה לִי יֶלֶד.

*

     במוצאי שבת הקרובה, ה-12.3.16, בשעה 20.30 בערב, אתארח עם שיריי במופע של מיכאל גוטליב בחיפה. מיכאל ישיר וינגן, אני אקרא משיריי, ובאותה הזדמנות הלחין מיכאל עוד מחזור שירים שלם נוסף שלי, שכתבתי לבן-זוגי לשעבר, הצלם עדי נס, בראשית היכרותנו.

     הנה הקישור לדף המופע. נשמח לראותכם/ן עימנו בערב המיוחד הזה.

     לילה טוב,

    אילן.

נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי של ראש הממשלה

אתמול, באמצע הלילה, נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי של ראש הממשלה. הם באו ואספו אותי ממיטתי, שאני ישן בה בין בניי, והבהילו אותי במכונית אל תחנת הרכבת. שם העלו אותי על רכבת מיוחדת, נמוכה וממועטת קרונות, שנסעה בפנסים כבויים אל מעונם הנסתר של ראש הממשלה ואשתו, ביער ירושלים.
"תגידו לי, מה אתם רוצים מחיי?" ניסיתי לברר עם המאבטחים.
"לראש הממשלה נולדו היום תאומים, והם רעבים," השיב לי מאבטח לבוש בחולצה אפורה.
"ומה לי ולהם?" שאלתי, אפוף שינה.
"הם צריכים אוכל, והם לא אוכלים חלב אם," הסביר לי המאבטח, "אלא דם."
הבטתי בו המום. הוא חייך אלי חיוך מבהיל.
"ואתה נבחרת להיניק אותם."
חשבתי שאני מת. ראש הממשלה ואשתו בחרו בי להיניק בדמי את תאומיהם? כנראה שזה בגלל דברים שכתבתי עליהם בעבר. זו נקמתם בי, הבנתי.
ואז הסבתי את ראשי וראיתי, שבקרון יושבת שמאלנית אחת, גם עליה עומד מאבטח.
"גם היא נבחרה לתפקיד הזה?" החוויתי אליה בראשי.
"כן," ענה לי המאבטח, "נולדו להם בן ובת, תאומים. אתה תניק את הבן והיא את הבת."
באותו רגע עוד לא התגבשה בי ההבנה מה עומדים לעשות לי. ידעתי רק דבר אחד. אני חייב להתקשר לאבא שלי, להודיע לו שנחטפתי, ושהילדים בבית. שייסע מייד אלינו הביתה וייטול אותם תחת חסותו.
הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי וכמעט וחייגתי בו לאבא שלי, אבל המאבטח הבחין בכך וחטף מידיי את המכשיר.
"חכם גדול, ניסית להודיע למישהו שנחטפת," לגלג עלי. הוא הכניס את המכשיר לכיסו.
"בבקשה ממך, אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי, כדי שיטפל בילדיי," התחננתי.
"אתה לא מתקשר מכאן לאף אחד," השיב המאבטח בקול סמכותי.
הרכבת המשיכה לנסוע, עוברת במנהרה תת-קרקעית חשוכה ואז יוצאת מצדה אחר, אל מסילת ברזל, שהתפתלה בין הרים. לצידי הבחנתי בגבר מבוגר וסחוף פנים שיושב שם, ולידו סלים.
דחקתי לאיטי את ישבני על הספסל בכיוונו, עד שקרבתי עליו, כאילו מבלי משים.
"סליחה, אדוני," לחשתי, "אולי במקרה יש לך טלפון. אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי."
הוא הרים את ראשו העייף, שהיה שעון על מרפקיו, הביט בי בעיניו הקהות ואז הוציא בזהירות מתוך אחד מסליו מכשיר טלפון. זה היה מכשיר טלפון ישן של 'בזק,' לא מחובר לכבל.
החלטתי לנסות בכול זאת את המכשיר הזה. אולי יארע לי נס והוא יפעל.
הנחתי אותו בחשאי בינינו, על הספסל. ניסיתי לשלוח בו הודעת ס.מ.ס למכשיר הטלפון הנייד של אבא שלי, כך שהמאבטחים לא ישמעו אפילו את קולי מדבר בטלפון. אך ללא הועיל. המכשיר כמובן לא פעל.
בינתיים נעצרה הרכבת מול מעון ראש הממשלה, בניין חשוך החבוי בין עצים ביער ירושלים.
המאבטחים הורידו אותי ואת האישה האחרת מן הרכבת אל הרציף ונטלו אותנו עמם אל הבית פנימה. במבואת הבית קיבלו את פנינו רופא ואחות. הם הפשיטו אותי מחולצתי, השכיבו אותי על אלונקה, כבלו אותי אליה ברצועות, ואז נחפזו לתקוע ברזי עירוי בעורקיי.
"אני מצטער," התנצל בפני הדוקטור, "אבל אנחנו ממהרים. התינוקות כבר מאוד רעבים," הוא אמר.
רק אז הבנתי. הם עומדים לתקוע קשית בברז העירוי שחיברו לעורקיי. הבן של ראש הממשלה הולך לאכול את ארוחתו הראשונה מדמי.
הרופא כמו אישר את מחשבותיי. הוא הנהן.
"כן," אמר, "הילד צריך לאכול עשרה אחוזים מדמך מדי שלוש שעות. מצטער. אבל זה המצב."
ואז גלגלו את האלונקה והכניסו אותי אל החדר, שבו כבר ציפו, קצרי רוח, ראש הממשלה, היולדת ושני העוללים הרעבים.

*

זה היה החלום שחלמתי הלילה. משמעותו ברורה. אני מרגיש שהילדים מוצצים את דמי. כנראה באמת קשה לי כעת איתם. אבל מה עושים בחלומי ראש הממשלה ואשתו, זה לא הבנתי. וזה הדהים אותי. ודאי לי, שהם מסמלים בחלומי את האנימה ואת האנימוס שלי. אבל לתת להם, דווקא להם, את התפקיד הזה, הרי זו השלכה פרועה.
ואז הבנתי.
ראש הממשלה ואשתו הם מטרה להשלכה של כולנו. לכן כנראה גם כתבתי פעם, שאני מתעב אותו, את ראש הממשלה הזה. הוא פשוט הפך למוקד ההשלכה שלי.
תפקיד מחורבן, להיות ראש ממשלה.