טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

מודעות פרסומת

מה היה קורה אילו

כשהמתים חזרו

אתמול, באמבטייה, נזפתי בילדים, כשהתחילו לרקוד עירומים בתוך קערית האמבטייה ולשיר 'היטלר! היטלר!".

"תפסיקו עם זה מיד, ילדים," אמרתי להם. "את השם הזה אסור לשיר. אפילו לא להגיד אותו. היטלר היה הכי רשע בעולם. רשע יותר מהמן הרשע, אפילו."

"למה, אבא?"

"כי הוא הרג הרבה יהודים, ורצה שכול היהודים ימותו," שבתי והסברתי להם, מה שעשיתי זמן קצר מקודם לכן, בבקשי להכין אותם לקראת הצפירה של עשר בבוקר. שפעם היה איש רע מאד, ושמו היטלר, שהרג הרבה יהודים, עד שמת. ומאז, פעם בשנה מזכירים ביום הזיכרון לשואה את היהודים המתים, וכעבור שבוע מזכירים את החיילים שמתו כששמרו על הארץ שלנו. זו, שלמחרת היום אנו חוגגים את הולדתה ביום העצמאות.

ואחרי כן הדגשתי בפניהם את ההבדל בין צפירת אמת לצפירה של יום הזיכרון. והמחשתי אותה בפי בפניהם, וזה שעשע אותם מאד.

ואז, כשהחלו לשיר את השיר המזוויע הזה, 'היטלר, היטלר,' עצרתי אותם. אמרתי להם שהיטלר הרג הרבה יהודים, אפילו במשפחה שלנו. שלסבא אברהם היו אח ואחות שמתו בגללו.

וזה כבר היה מוחשי דיו כדי להבהיר להם את חשיבותו של יום השואה ומדוע האנשים בו עצובים.

היום, כשבאתי לקחתם מן הגן, סיפרה לי הגננת בהתפעלות גלויה איך מיכאל עמד יפה בצפירה. לא פחד, עמד זקוף וראשו מורכן.

"טוב, עשינו על זה חזרות בבית," חייכתי אליה. ואז כיסיתי את שתי עיניי במטבעות השוקולד שהבאתי עמי מן הבית, וזעקתי אל מיכאל ודניאל, שקרבו אלי, אל שער הגן. "אוי, אני לא רואה! אני לא רואה! מה יש לי על העיניים!?"

"שוקולד!" צהלו השניים.

ואחרי שפתחתי את מטבעות השוקולד ונתתי אותם בידיהם המיסו ומרחו אותם על כפותיהם. וכל הדרך הביתה, בעגלת התאומים, קראו "קקי! קקי! שלשול!" ואני קראתי "איכסה פיכסה ביכסה מיכסה! קקי מסריח! פויה קקי!"

ובלבי חשבתי מה היה קורה, לו אבא שלי היה מת, חס וחלילה, מרעב ומטיפוס, יחד עם צילה וצבי, אחיו ואחותו הגדולים ממנו, בבית היתומים היהודי הארעי, שהקים ועד הקהילות בגטו מוגילב, בטרנסניסטריה.

אני לא הייתי בא לעולם. גם אחיי לא. גם לא ילדינו. עשרה במספר.

ואז הבנתי שוב, בפעם המי יודע כמה, מה איבדנו, במותם של שני ילדים מן המשפחה שלנו, צילה וצבי, שנקברו בקבר אחים, מכוסה בסיד, בחוצות בית היתומים של גטו מוגילב, אי שם בשנת 1943.

*

על הדברים האלה כתבתי בספרי האחרון, "כשהמתים חזרו," שראה אור לפני כמה שנים בהוצאת 'כינרת זמורה.'

הנה אחד הנוסחים של קטע זה. אין לי מושג אם זה הנוסח הסופי שהופיע בספר.

"בית היתומים שכן בבניין ארוך ומרובה חלונות. הן עברו חלון אחר חלון עד שראו באחד מהם את ילדיהן. הן דפקו עליו. פרידוצה שמעה את הדפיקות, ראתה אותן בחלון ומיהרה אליהן. פסיה מסרה לה את כיכר הלחם מבעד שבכת הברזל, ולחשה לה שזה בשבילה ובשביל ילדיה של ייטי, ושלא תיתן מזה לאף ילד אחר.

פרידוצה מיהרה להחביא את הלחם בבגדיה ורחקה מן החלון. ייטי ופסיה הביטו בה עד ששבה ונשכבה ליד צילה וצבי ואברם, נשמו לרווחה וברחו משם, בטרם ילכדו אותם החיילים.

הן לא היו יכולות לבקר אצלם מדי לילה, מחשש שמא תיתפסנה, והיו צריכות להתאפק בזה. אבל בליל שבת נתקפה ייטי בגעגועים כאלה לילדיה, שלא שעתה לאזהרותיה של פסיה, נטלה  מזון בחיקה ויצאה לבדה אל בית היתומים.

היא חמקה בין קרנות רחוב, מהלכת באפלות, בין צל לצל, נזהרת מחוגי האור שהטילו פנסי הרחוב על הדרך, לבל יראנה איש. עושה את דרכה סחור סחור, חומקת בין חצרות חשוכות,  עד שסוף סוף ראתה למולה, עטוף בחושך, את בניינו הגדול של בית היתומים.

היא קרבה לחלון היחיד שהיה מואר שם והציצה פנימה. בתחילה לא ראתה דבר, מפני שהאולם הגדול, שהילדים ישנו בו, היה מואר באורה הממועט של עששית אחת. אבל עם שהתרגלו עיניה לחושך, והבחינו בגופי הילדים הישנים זה לצד זה, ראתה לזוועת ליבה כלב שחור מרחרח בילדה המוטלת לארץ.

היא קירבה את פניה עד כמה שאפשר אל שבכת הברזל ואימצה את עיניה. הילדה הזאת הייתה לבושה בשמלה מוכרת לה. השמלה שתפרה במו-ידיה. שמלת בתה היא. בתה היא השוכבת שם, על  הארץ.

היא רצה כל עוד רוחה בה מסביב לבניין רחב הידיים עד אל דלתו,  וחבטה עליה.

משגיח הלילה, גבר כפוף גו שעיניו אחוזות שינה, פתח  את הדלת.

"מה את רוצה פה באמצע הלילה!?" רטן.

"הצצתי בעד לחלון, וראיתי שבתי מוטלת לארץ!" קראה והציצה מבעד כתפו, אולי מה שראתה מן החלון רק חזיון שווא הוא.

"מה הפלא, מלאך המוות נכנס הנה ומכה בילדים אחד אחד," נאנח וסר מעם הדלת.

ייטי מיהרה פנימה ועברה על פני מאות הילדים ששכבו שם, דחוקים איש לרעהו, עד שראתה לפניה את פרידוצה, אברם וצבי, בריאים ושלמים, תודה לאל.

הילדים הקיצו משנתם למשמע צעדיה ושמחו לקראתה, כדרכם של ילדים, שאינם מכירים בתוקפו של המוות, גם כאשר הוא מתהולל מסביבם.

"אמא, מתי תיקחי אותנו מפה?" שאל צבי.

"עוד מעט," נחפזה לענות ועיניה מרחיקות אל עומק החדר.

"ואני?" נאחזה בה פרידוצה.

"גם אמא שלך תבוא לקחת אותך," ליטפה את ראשה.  "בינתיים השגיחי על צבי ועל אברם," פלטה וניתקה מעליהם, ממהרת לקצה החדר.

להוותה, עיניה לא הטעו אותה. החושך לא הראה לה חזיון תעתועים. על הארץ, שכובה בשמלה התכולה-ורודה שהלבישה אותה בטרם צאתם לדרך, הייתה מוטלת צילה, בתה בת השש, תחת גפיו של כלב.

היא בעטה בכלב, שסר מעל בתה, מיילל, כמי שמונעים ממנו את ארוחתו, הרימה את בתה בידיה, אימצה אותה אל חיקה והלכה איתה אל הדלת.

"לאן?" שאל המשגיח, שהלך אחריה עם עששית בידו.

"אל בית הקברות," אמרה לו בקול יבש. "לפחות קבר מגיע לה."

הוא שמט למולה את ראשו בהסכמה ובצער. כל כך הרבה מוות כבר ראו עיניו במקום הזה, שארבע מאות וחמישים ילדים ופעוטות  התכנסו בו. עובדי המקום השתדלו להזינם ולהצילם ממוות, ובכל זאת מדי לילה קצר בהם מלאך המוות. אבל מול עיניה הקרועות מכאב ומצער של אם אחת, המחזיקה את בתה המתה בידיה, אף אדם אינו יכול לעמוד.

 

ייטי תעתה ברחובות הריקים, ילדתה המתה בזרועותיה ובכי ממלא את ליבה. צילה, בכורתה, מתה. לא עוד תשמע את שחוקה, לא תדבר איתה, מפצירה בה לומר ביידיש מה שהיא מבקשת במקום ברומנית, כדי לסגל עליה את השפה, לא תלבישה ולא תסרוק את שערה, לא תזכה לראותה גדלה.

לו הייתה יכולה הייתה זועקת, ממלאת את הרחובות בזעקתה. אבל במקום הארור הזה אפילו הבכי מסוכן לה. מי יודע מה יעשו לה הז'נדרמים, אם יתפסו אותה.

כל הדרך מלמלה מילות אהבה לבתה, מדברת אליה כאילו לא מתה, רק נחה היא בזרועותיה, ושומעת את מילותיה, את צערה. בהליכה שקטה, חרישית, בלוויה של אם אחת, חיפשה בעיניה את המקום, שלא יכול להיות שאינו מצוי כאן, כמו בכל עיר שחי בה יהודי.

לבסוף הגיעה אל חומה גבוהה, שראשי מצבות התנשאו מעליה, סבבה אותה ברגליים כושלות, בלב נדכא, עד שמצאה את השער ונכנסה בעדו אל  בית העלמין.

המציבות היו סדורות בחלקות ובגושים דוממים, מוארות באור ירח פגום. היא דרכה במעברים הצרים בין המציבות השותקות האלה, עד  שמצאה רצועת עפר פנוייה מקברים.

היא הניחה את בתה למרגלותיה, סידרה עליה את שמלתה והביטה בה. שוכבת לידה, עיניה עצומות ופיה פעור מעט, כאילו רק ישנה היא, כאילו עוד יש נשמת חיים באפה. אז, בתערובת של חרון ושל כאב, שלחה את ידיה אל הבוץ וחפרה בו, כורה בור באדמה החשוכה, הרעה, של העיר הזאת, עיר גזרה, עיר צלמוות, מרחיבה אותו שיהיה עמוק דיו ויבטיח שהעפר לא ייגול מבתה עם גשם.

היא נפנתה אליה, קירבה ואימצה אותה אל חיקה, נישקה אותה על שערה, מצחה  ולחייה, והורידה אותה אל הבור.

היא שאפה לקירבה את אווירו המקפיא של בית העלמין, וגרפה עליה את רגבי העפר הלחים, פניה נעווים מכאב שאין לו קצה, מיגון עולמים.

עם כלותה חיפשה מה תוכל להציב כציון על הקבר. בתחילה ניסתה לקרוע ענף מאחד העצים. אבל הענף היה לח וחמק מידיה. היא גיששה בחושך על פני רצועת העפר, מחפשת אבנים שניתן לעוקרן ממקומן, נשאה  וערמה אותן על התל.

ייטי נעמדה מעל הקבר.

"את התפילות אני לא זוכרת, צילה," אמרה לה בשקט, "אבל  את הדרך אל המקום הזה אזכור תמיד."

היא התעכבה עוד קצת ליד הקבר, עד שנזכרה בילדיה הנותרים, ואז עקרה עצמה משם, באותה דרך שבאה ממנה, בין קברים ובתים.

בעיצומו של לילה שבה אל דירת המסתור. פסיה ניעורה משנתה ושאלה אותה היכן הייתה ומה היו מעשיה, ומשסיפרה לה את  הקורות אותה בכו שתיהן. באותם רגעים, בכסות החושך, שוב לא כיסו זו מפני זו את מכאובן, את האימה שטרפה את ליבותיהן.

אחרי שעה ארוכה התעשתה פסיה ועמדה על ייטי שתישן, כדי שבבוקר תוכל לצאת איתה לעבוד, שיהיה להן במה להציל את ילדיהן.

אבל למחרת, עם ליל, כשהתגנבו לתת אוכל לילדיהן, רצה פרידוצה אל החלון וצעקה לאימה, שבבוקר בא איש ולקח מידיה את צביקה.

שתי הנשים מיהרו אל הדלת. המשגיח סיפר להן, שכמה ילדים, ובהם גם צביקה, ילדה השני של ייטי, נפטרו מטיפוס במהלך אותו יום, ומחמת החשש מפני מגיפה אספו את הילדים המתים וקברו אותם יחד בבור של סיד, בקבר אחים.

ייטי פערה פיה לזעוק, אבל שום קול לא בקע ממנו, רק פניה נעוו מכאב שאין לו מילים. פסיה תמכה בה בידיה, חוששת שלא תעמוד גם בבשורה הזאת, הלא רק בשר ודם היא, ריבונו של עולם.

"בבוקר אראה לך איפה הוא," הוסיף המשגיח בראותו את פניה.

אבל ייטי לא אבתה לשומעו עוד. כוח טמיר התבקע ממנה, כוחה של אם שכולה, שרק בן אחד נותר לה, והיא הדפה אותו מן הפתח, התפרצה פנימה, בינות לילדים, שחלקם היו ישנים ורובם גונחים מרוב חולי, תפסה באברם הקטן ובפרידוצה ומשכה אותם אחריה.

"לאן!?" הרעים המשגיח.

"אם נגזר עליהם למות, לפחות ימותו בחיקנו, ולא ייקברו בקבר אחים!" זעקה.

פסיה הרימה את בתה על ידיה, ושתיהן נמלטו עם ילדיהן אל החושך.

רק בשוכבן כבר על יצוען במקום המסתור שלהן, חשבה ייטי, מתענה מצער, שהיחיד שנותר לה מילדיה הוא אברם, שאימה ואחותה השתדלו כל כך להפילו, ותודה לאל שלא צלחומלאכתן בידן.

*

את יום השואה הזה לא ביליתי בצער. אלא ביצירה.

לפני שלושה ימים, עם סיום הקריאה בהערותיה של העורכת שלי, לספרי החדש, צללתי לתהום. הבנתי, שמשהו מהותי חסר בספר הבא שלי, שעבדתי עליו במשך חמש שנים תמימות, שהיו גם שנות הורות יחידנית.

אף על פי כן שהאנימה שלי היא זו שנגלתה אלי בחלום, ושלחה אותי עד ג'מייקה כדי לכתוב את סיפורה, סיפרתי אותו מנקודת המבט של בעלה. וכול אימת שהתמרדה בי, וזעקה עלי שלא תיתן לי לגזול ממנה את סיפורה, אטמתי אוזניי משמוע. והנה, כעת, מקץ חמש שנים ועשרות גרסאות, שב אלי הספר מן העורכת, וכמה מהערותיה חשפו בפניי את האמת העירומה – עד שלא אתרצה, ואתן לאישה הזאת, כלומר לאנימה הזאת, את מבוקשה, עד שלא אספר גם את מלוא סיפורה שלה, לא יהיה ספרי שלם.

שלושה ימים שריתי בתוך דיכאון עמוק. שחור משחור. התאפקתי לא לנחם עצמי בכוס יין, ודאי שלא בחצי כדור הרגעה. זאת, הן משום שעלי להיות מפוכח ופיכח כדי לטפל בילדיי, והן משום שאני כבר מכיר את עצמי ואת תהליכי היצירה שלי ויודע, כי הנפילה לתהום הזאת, שהלב נימוט ונחרב בה, היא שלב הכרחי בתהליך היצירה, ועל פי רוב הוא מסמן דווקא את עמידתי על סף פריצת דרך גדולה.

תחת אשר אעמעם את כאבי נפשי עשיתי מה שאני עושה במצבים כאלה. הקפדתי על שגרת יומי. קמתי מדי בוקר, בקושי רב, הערתי את ילדיי, נתתי בפניהם ארוחת בוקר, רחצתי והלבשתי אותם ונטלתי אותם אל הגן. משם הלכתי למכון הכושר, אבל עשיתי אימון חלקי ומועט, כדי לשמור על כוחותיי. ואז הלכתי ללמד, פניי אפורים ולבי מפורר, אבל לימדתי. שיתפתי את תלמידיי במה שנפל עלי, במה שנפלתי לתוכו, והסברתי להם את מהות התהום הזאת, ואת ההכרח לשרות בה, כדי להוציא ממנה יצירה.

והבוקר, כן, דווקא ביום השואה, קמתי מלא עוז ועזוז. ואחרי אימון כושר, הסדרת ענייני בבנק כדי להסיט מעלי כול מכשלה או עיכוב, ועמידה בצפירה – נטלתי לידיי את המחשב, יצאתי לחצר, ואחרי כן לבית הקפה הסמוך, זה שהיה פעם שלי, והתיישבתי לעבור על הספר הבא שלי מחדש.

הייתי במחיצתו כמה שעות. נהניתי מכול רגע. סוף סוף ישבתי לכתוב את הספר הזה ואת הסיפור הזה כפי שהיה צריך להיכתב מלכתחילה. מתוך רחבות הלב, בלי ניסיון לצמצם את היקפו, ומתוך התענגות על מגדנות הלשון העברית. שיבצתי בו משירי שמואל הנגיד, במקומות שהיו נכונים לכך, ניקדתי בו בניקוד חלקי אי אילו מלים, שקריאתן בשוגג עלולה להפיק מהן משמעות שונה מזו שהתכוונתי אליה, ושכללתי את לשונו.

עשר דקות לפני אחת וחצי קמתי מכסאי ומתרונן לב אצתי להשיב את ילדיי מן הגן.

אחרי כן אכלנו ונחנו בצהריים, ואז נסעתי לכפר הירוק, ללמד. ושעה שתלמידיי כתבו את תרגילי הכתיבה שלהם הוספתי עוד סצנה בספר שלי, והבטתי בו בשמחה. ידעתי שניצחתי שוב את תהום הדיכאון, הפעורה מתחת לרגליי כמו מתחת לרגליו של כול אדם יוצר. ששוב יכולתי לה. ומעתה, בימים הקרובים, אשקוד על סיום גרסתו הסופית של הספר הזה, והוא יהיה הטוב מבין ספריי.

וכדי לעשות כן, החלטתי כמעט כמובן מאליו לבטל את שיעורי הכתיבה שלי בשבוע הבא. לקחת חופש כדי שיהיו לי שלושה ימי כתיבה ברצף, ראשון ושני ושלישי, שאוכל להתייחד בהם עם ספרי בלא הפרעה.

ואחרי כן אשוב לטפל בשלושת כרכי השירה שלי, שכנראה אעכב את הוצאתם לאור עד סוף הקיץ, כדי שאוכל לעבור שוב על הכרך השלישי, לצמצמו, לתקן בו שתי הגהות ניקוד ולערכו מחדש.

את כול אלה שומה עלי לסיים עד ה-1 ביוני, משום שמתאריך זה עד סיום הקייטנה בגן אני מתכוון כבר לכתוב את הספר הבא-הבא, שאף הוא, כקודמיו, יהודי מאוד בטבעו, בלשונו ובאורחותיו.

ביום השואה הזה עברתי, אם כן, מחורבן לתקומה. כמו שקורה בחיי לא אחת. כאדם, כיוצר, כיהודי. ודי לי בזה.

אין בכך כדי להשיב אלי את המתים. אבל יש בכך כדי לנחם את נפשי. אבא שלי ניצל בטרנסניסטריה, ופגש באמי, שניצלה בשדלץ, והם הולידו את כולנו. ואני, בנם הבכור, מממש את ירושתם. אני יושב מדי יום בארץ ישראל, כותב בה, בשפה העברית על כל רבדיה ומכמניה, סיפורים יהודיים, ומציל בזה דמויות היסטוריות וסיפוריהן מן השכחה, אותה שכחה שרודפי ישראל ביקשו להטילנו אליה.

ובזה אני מממש את תכלית חיי, וגם גואלם.

לילה טוב.

אני צריך להגיד לכם משהו

ספר הזהר.jpg     אני צריך להגיד לכם משהו. הערב, בתום יום שבו דניאל בני היה עם חום, ושני הבנים, מיכאל ודניאל, נשארו בבית וישנו רוב היום, נכנסתי לאתר מימונה, לבדוק מה מצבו של קמפיין מימון ההמונים שלי. לשמחתי גיליתי כי הגעתי למשקיעה המאה, ולסכום של 14,228 ש"ח, שליש הסכום הדרוש לי, כדי להוציא לאור בו-זמנית את שלושת ספרי השירה הגנוזים שלי, כדי לשבור את השתיקה שגזרתי על עצמי במשך חמש עשרה שנים.

המשקיעה המאה, כמו רבים ורבות אחרים, היא תלמידה שלי לשעבר, שאף היא כותבת. וזה ריגש אותי מאוד. ריגש אותי לדעת, שהתלמידים והתלמידות שלי מכל אחת עשרה השנים האחרונות, שבהן אני מלמד כתיבה, לכול מי שמעוניין בזה, שומרים אתי על קשר. שהם שמחים לעודד אותי, וליתן יד למימוש החלום הזה. גשר של שירים על פני שנים של שתיקה.

בזכות האהבה הזאת, התקשרתי הערב ליצחק רפפורט, עורך הניקוד הוותיק. בישרתי לו שיש לי שלושה כתבי יד בעבורו, לבדיקת ניקוד. אחרי כן צלצלתי למעצב ההוצאה שלי, דודי חי, כדי להתחיל לעבוד איתו על כריכות הספרים החדשים. ואז יצאתי אל החצר, התיישבתי למול המחשב – וסיימתי את השכתוב והעריכה של כל שיריי הגנוזים.

התשוקה, הדחף, הכוח והסבלנות לעשות זאת באו מכם ומכן, מכול אחד ואחת ממאה האנשים שהחליטו להשקיע בחלום שלי. שרכשו ספר אחד או יותר במסגרת הקמפיין וקירבו אותי, ומקרבים אותי, שקל אחר שקל, למימוש חלומי.

אשמח אם אתם, הקוראים והקוראות את הפוסט הזה, תצטרפו לתמיכה הזאת, בכתובת הקמפיין – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280.

ולכולכם/ן, ככה, ישר מן המחשב האישי שלי, לקט שירים גנוזים, שיראו אור, בעזרת השם ובעזרתכם, בשלושת ספרי השירה הגנוזים הללו, ואני אוהבם מאוד.

*

בְּתוֹךְ הַכּוֹכָבִים הָאֲפֵלִים שֶׁל הָרִפּוּד

מִסְתַּתְּרוֹת גָּלַקְסְיוֹת שֶׁל אָבָק. יְצוּרִים

מְנַהֲלִים אֶת חַיֵּיהֶם בֵּין סִיבֵי בַּד כָּחֹל וְגַס,

הַנִּגְלֶה לִי שָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי בָּרַכֶּבֶת,

צוֹלֵל אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַפְּנִימִי, שֶׁאוֹר מִן הַחַלּוֹן

צוֹבֵעַ בְּדִמְיוֹנוֹת מְשׁוֹרְרִים וְרַפָּדִים.

 

על נסיבות כתיבתו של ספר הזוהר

 

הָלַכְתִּי אֶל עֵץ עַתִּיק, נָבוּב,

וְחִבַּקְתִּי אוֹתוֹ בְּחָזְקָה. שִׁקַּעְתִּי

אֶת פָּנַי בְּתוֹךְ גִּזְעוֹ. הִקַּפְתִּיו

בְּיָדַי וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיִּקַּח מִמֶּנִּי

 

אֶת עַצְבוּתִי וְיִתֵּן לִי אֶת יַרְקוּתוֹ,

אֶת כֹּחוֹת הַצְּמִיחָה שֶׁלּוֹ, אֶת חַיּוּתוֹ.

עָמַדְתִּי כַּמָּה דַּקּוֹת, עַד שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי

שֶׁרַגְלַי מִתְחַזְּקוֹת, וְאֵינִי מִתְמוֹטֵט עוֹד

תַּחַת מַשָּׂא הַכְּאֵב וְהַצַּעַר, שֶׁאֵינִי

יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹרָם.

 

"נוּ, אֲדוֹנִי, מָצָאתָ מַשֶּׁהוּ בָּעֵץ,"

קָרָא אֵלַי גַּנָּן עִירוֹנִי, שֶׁיָּשַׁב

בִּמְכוֹנִית עִם חֲבֵרוֹ.

 

"כֵּן," אָמַרְתִּי לוֹ וְחִיַּכְתִּי.

"עֵץ נוֹרָא יָפֶה. אֵיזֶה עֵץ זֶה?"

"חָרוּב," הֵשִׁיב הָאִישׁ,

שָׂמֵחַ לְהַפְגִּין יַדְעָנוּת.

 

הוֹדֵיתִי לוֹ, וּבְלִבִּי גַּם לָעֵץ, שֶׁלָּקַח

מִמֶּנִּי אֶת עַצְבוּתִי, מַצְפִּין אוֹתָהּ

בְּגִזְעוֹ כְּמוֹ כַּלִּיא בָּרָק עַתִּיק,

מַתְּמִירָהּ וּמַטְמִינָהּ בַּחֲרוּבָיו,

 

כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּפֶתַח הַמְּעָרָה שֶׁיָּשְׁבוּ בָּהּ

שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי וּבְנוֹ, וְאָכְלוּ יְגוֹנָם

וְכָּתְבוּ אֶת הַזֹּהַר, וְהִמְתִּיקוּ לָנוּ

אֶת חַיֵּינוּ בְּמֶתֶק פִּרְיָם.

 

השיר המתעקש

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת לְבַסּוֹף,
אִם נִרְצֶה בְּכָךְ וְאִם לָאו, לָכֵן מוּטָב
לְכוֹתְבוֹ בְּעִתּוֹ, לֹא לְסָרֵב לוֹ, לֹא לִדְחוֹתוֹ
עַד שֶׁיַּחְמִיץ, אוֹ יִשָּׁכַח וְיֵעָלֵם
בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה מִמֶּנָּה הִפְצִיעַ
כְּהַבְטָחָה בְּרוּרָה וּבְהִירָה
לְהִתְגַּלּוּת, גַּם אִם לְבַסּוֹף
הָיְתָה לָנוּ לְטֹרַח.

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת
גַּם אִם נַרְחִיק מִמֶּנּוּ נְדוֹד אֶל
כָּל טִרְדּוֹת יוֹמֵנוּ, הַמְּמַהֲרוֹת
לְהִתְיַצֵּב מוּלוֹ, מְבַקְּשׁוֹת רַק
לְהָנִיא אוֹתָנוּ מִמַּעֲשֶׂה הַשִּׁיר,
כְּאִלּוּ יֵשׁ בּוֹ גְּנַאי, אוֹ נֶגַע.

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת סוֹף סוֹף.

בילוי אמן

 

אֵדֵי מַיִם עָלוּ מִן הַכְּבִיסָה שֶׁהוֹצֵאתִי

הַחוּצָה, לְהִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ,

נִדְמִים כְּמִין סוֹד סָמוּי,

פַנְטוֹם, אוֹ שֵׁד שֶׁנֶּחְלָץ

וְהִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ כִּלְאוֹ הַלַּח

בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בּוֹ שֶׁמֶשׁ חוֹרְפִּית.

 

הַבֹּקֶר הַקַּר לֹא הוֹתִיר הַרְבֵּה

תִּקְוָה לְשֶׁמֶשׁ נְדָבוֹת,

אֲבָל מִקֵּץ שָׁעָה וּמֶחֱצָה

שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי סָפוּן בַּבַּיִת,

רוֹכֵן מֵעַל תַּנּוּר סְפִּירָלָה

וּמְחַכֵּךְ מֵעָלָיו אֶת יָדַי,

הִתְבַּהֲרוּ פִּתְאוֹם הַשָּׁמַיִם.

 

הָרוּחַ הִסִּיעַ מֵעֲלֵיהֶם אֶת הָאַפְרוּרִית

וְגִלָּה אֶת תְּכֶלְתַּם.

 

בְּהִירָה,

רְחוּצָה וְצוֹנֶנֶת,

וּבְלִבָּה זוֹהֶרֶת שֶׁמֶשׁ מַרְהִיבָה.

 

הַבְטָחַת הַשֶּׁמֶשׁ, שִׁפְעַת הָאוֹר

פָּגְעָה בְּעֵינָי, נִסְפְּגָה בְּנַפְשִׁי,

הַדָּוָה אֶת דְּוָי הָחֹרֶף,

וְהוֹצִיאָה אוֹתִי אֶל הָרְחוֹב.

 

בַּתְּחִלָּה פָּנִיתִי לְכִוּוּן הַיָּם,

מְבַקֵּשׁ לִצְפּוֹת בְּמַעֲלָלֵי הָרוּחַ

בַּחֹל, בַּצְּדָפִים, בַּקֶּצֶף.

 

אֲבָל מִקֵּץ כַּמָּה צְעָדִים

סַבְתִי לְאָחוֹר וּפָנִיתִי אֶל הָעִיר.

נֶעֱזַר בַּאֲמַתְלָה (תִּקּוּן הַטֶּלֶפוֹן)

כְּדֵי לִנְסֹעַ עַד דִּיזִנְגוֹף

וְלַעֲלוֹת מִשָּׁם, בַּמֶּלֶךְ ג'וֹרְג',

עַד אֶל הַשּׁוּק.

 

בְּסִיּוּם הַיְּרִידָה בִּרְחוֹב הַשּׁוּק

כְּבָר הָיִיתִי מְאוּשָׁשׁ, שָׂמֵחַ

וּמְצֻיָּד בִּכְפָפוֹת שֶׁל צֶמֶר,

שְׁלֹשָׁה זוּגוֹת גַּרְבַּיִם וִירָקוֹת.

 

 

אַךְ רַק כְּשֶׁנֶעֶצַרְתִי לְמוּל

חֲנוּת הַסְּפָרִים מִיָּד שְׁנִיָּה,

שֶׁהִצִּיגָה בְּפִתְחָהּ סֵפֶר אַנְגְלִי,

מַדְרִיךְ מְפֹרָט לַמְּלָאכוֹת הַיָּמִיָּה,

 

הֵבַנְתִּי מַה הָיָה פִּשְׁרוֹ שֶׁל הַטִּיּוּל הַזֶּה,

שֶׁיָּצָאתִי אֵלָיו מִתּוֹךְ תְּחוּשַׁת אָשָׁם,

עַל שֶׁאֵינֶנִּי מְרֻכָּז, וְאֵינֶנִּי כּוֹתֵב אֶת

הָרוֹמַן הַבָּא שֶׁלִּי, הַמִּתְרַחֵשׁ בַּיָּם.

 

הַמּוֹכֶרֶת דָּרְשָׁה מֵאָה וְאַרְבָּעִים שֶׁקֶל, וְלֹא

הִסְכִּימָה לְקַבֵּל כַּרְטִיס אַשְׁרַאי.

הוֹרַדְתִּי אוֹתָהּ ל 120 וּבִקַּשְׁתִּי

שֶׁתִּשְׁמֹר לִי עַל הַסֵּפֶר לְיוֹמַיִּים

כִּי נִשְׁאַרְתִי בְּלִי שֶׁקֶל,

 

אֲבָל עִם שִׂמְחָה. הַסֵּפֶר הַזֶּה

עֲתִיד לְלַמְדֶנִי כָּל שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ

כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַכְּתִיבָה.

 

וְהַטִּיּוּל הַזֶּה, שֶׁבַתְּחִלָּה נִדְמָה לִי

כְּהִכַּנְעוּת נִפְסֶדֶת לִיְצָרַיי,

לִרְדִיפָה אַחַר בִּלּוּי אָמָן וְהַשְׁרָאָה,

 

הָיָה לִי לֹא רַק לְשָׁעָה שֶׁל חֶסֶד, בָּהּ

הִשְׁתַפְּכָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶל תּוֹכְכֵי נַפְשִׁי,

אֶלָּא גַּם לְמַסָּע שֶׁל חֵקֶר, שֶׁבּוֹ

 

מָצָאתִי אֶת מַה שֶׁנִּדְרָשׁ לִי

לְהֶמְשֵׁךְ כְּתִיבָתִי. וּכְבּוֹנוּס

עַל הָהֵיעַתְרוּת שֶׁלִּי לָאִינְטוּאִיצְיָה,

 

אוֹתָהּ סוֹכֶנֶת חֲכָמָה שֶׁל הַיְּקוּם,

הַמְּהַדְהֶדֶת בְּתוֹכֵנוּ, מְתֹאֶמֶת

עִם זְרָמָיו הָעֲדִינִים שֶׁל כֹּחַ נֶעְלָם,

 

גַּם זָכִיתִי בַּשִּׁיר אוֹתוֹ אַתֶּם קוֹרְאִים כָּעֵת,

שֶׁגַּם אִם אֵינוֹ הַנַּעֲלֶה בְּכֹל שִׁירַיי, בְּכָל זֹאת

יֵשׁ בּוֹ חֹם, פַּשְׁטוּת וּמְסִירָה שֶׁל חֶסֶד.

 

וּלְיוֹתֵר מִזֶּה אֵינִי צָרִיךְ.

 

*

השירים האלה היו גנוזים עמי שנים. הם ורבים אחרים. אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי, כאן, ותוסיפו את חלקכם בו, בזכותכם גם יראו אור.

לילה טוב.

 

 

 

וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒

אתמול בלילה, בחצות וחצי, אחרי שסיימתי לבדוק את עבודות הכתיבה של תלמידיי מסדנת הבוקר, דשדשתי אל מיטתי. עוד יש לי מעט כוח, אמרתי לעצמי בלבי, אולי אבחר מן הספרייה שלי איזה ספר, שאקרא בו עמוד או שניים לפני שאירדם.

סבתי אל הספרייה המצויה מול מיטתי, זו שמדפיה מלאים בספרי יהדות, ובהם ספרי ומחזורי תפילה, ספרי הלכה ומוסר, אגדה וקבלה, חסידות ומיסטיקה קדומה, הבטתי בצדודיותיהם של הספרים הללו מתוך כאב, יודע שלא אקרא מהם ולו דף באותו רגע, ואולי לא אספיק לקרוא בכול הספרים האלה, שאספתי ואגרתי ועודני אוסף. ייתכן ואיאסף אל אבותיי מבלי שאזכה לקרוא בהם כלל.

וזו תהיה ההחמצה הגדולה של חיי כאדם וכסופר.

הבוקר, בסדנה, דיברתי עם תלמידיי על הצל. על האופל הפנימי שיש בכול אחד מאיתנו, ובו דחוקים דחפים ויצרים, משאלות לב חבויות וגם כישורים וכשרים שלא הבאנו לידי ביטוי בחיינו. ואחרי כן קראתי בפניהם את עמוד הפתיחה של ספרי 'שדלץ,' המספר על גיבורו, צפרדע יהודי.

כשסיימתי את הקריאה אמרתי להם, שהפרק הזה מבטא את כאבי העמוק ביותר, כאב הקרע ביני לבין יהדותי. שלמעשה, אני אדם דתי מאוד, דתי הרבה יותר מאנשים אחרים המתייחסים לעצמם כדתיים או כשומרי אמוני ישראל. שלו הייתי יכול, הייתי חובש כיפה, לא כאות לחזרתי בתשובה, מפני שלא הלכתי מיהדותי מעולם ועל כן גם אין לי מה לשוב אליה, אלא כאות לחיבור ביני לבין בורא עולם. שלו הייתי יכול, הייתי יושב היום ומלמד בישיבה, ולא במסגרות אקדמיות חופשיות. אבל שאינני יכול עוד לעשות כן. שעולמי, כפי שהתעצב, ומקומי, בתוך המקום והזמן שאני חי בהם, כלומר, בישראל השסועה, הקרועה והמפולגת בין קטבים, בשנת 2016, אינו מאפשר לי להיות מי שאני באמת. הומוסקסואל, אבל גם אוהב נשים, חילוני גמור באורחותיי אבל גם אדם דתי בעומק נשמתי, סופר חילוני בעל תחושת שליחות גדולה ועמוקה בשימור היהדות ולשונה ובחידוש הלאומיות היהודית. שאינני יכול להתחיל היום, בגיל חמישים ושש, בהיותי הורה יחיד לתאומים, שהדת האורתודוכסית כלל אינה מכירה בהם כיהודים, אלא הדת הרפורמית בלבד,  ללמוד בישיבה. זאת, ממש כשם שאני מתקשה היום להאמין שעוד אוכל לשוב לאקדמיה כדי לכתוב את הדוקטורט שלי.

השיעור הסתיים. יצאתי ממנו, מהלך בקושי, אפוף יגון. התקשיתי להיכנס למכונית ולנסוע אל גן הילדים, כדי לאסוף ממנו את ילדיי. למעשה, הגעתי אל הגן כבר באחת ועשרה. אבל עד אחת וחצי ישבתי במכונית, וכתבתי את מכאובי. הבנתי, שהכאב הזה, כאב העמידה מול ארון הספרים היהודי, העומד למולי כספר החתום, אינו רק כאבי שלי.

הנביא ישעיהו, באחת מנבואותיו הקודרות ביותר, אמר: "וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַ הספר סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא." כל אימת שאני פותח את התנ"ך, ואצבעותיי נחות על הפסוק הזה, אני חש כמקולל, כאילו זוהי קללתי וקללת דורי. ולא רק דורנו. ובהמשך הוא עוד מוסיף: "וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל- אֲשֶׁר לֹא-יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא-זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר: וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר." איזו קללה איומה, איזו נבואה מזעזעת. ואיך התממשה בתולדות העם הזה.

הרבה לאומים עמדו עלינו להשמידנו ולאבדנו. שיא ההתנכלות ליהודים נתפס בעיניי רבים כשואת היהודים באירופה. אבל למעשה, מאבקה של הנצרות ביהדות הוא שהכרית את עם ישראל, והפך חלק ניכר מצאצאיו למי שאינם יודעים ספר, אינם זוכרים את דת אבותיהם ואינם יודעים איך למלא אחר מצוותיה. ואני מתכוון לגירוש בית ראשון, ולגירוש בית שני – ולכל מה שהתחולל על עם ישראל מאז גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה.

גלגל עינויים
יהודי מעונה על גלגל העינויים בידי האינקוויזיציה.

בגירוש הראשון והשני אבדו עקבותיהם של שבטים שלמים מעם ישראל. במאות השנים שחלפו מגירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה אבדו לישראל קהילות יהודיות שלמות, על ספרי הקודש שלהן וספרותן ועל נפשותיהן. השנים הללו היו נוראות לא פחות מן ההשמדה המתוכננת והמוקפדת שביצעו הנאצים בעם היהודי. האנוסים, המומרים וצאצאיהם איבדו כול קשר ליהדותם, נטמעו בגויים שקמו עליהם, וכיום, כאשר רבים מהם מבקשים לשוב אל דת אבותיהם – הם נתקלים בחומת הטהרנות של הרבנות האורתודוכסית, שמינתה עצמה לשומרת הסף של העם היהודי, אך בפועל הייתה למהרסת ישראל ולמעכבת גאולתו. שהרי גאולת ישראל מותנית בקיבוץ ישראל מכול פזורותיו. ותנאי ראשון לזה הוא קבלת צאצאי השבטים הקדומים וצאצאי האנוסים והמומרים לקרבנו. וכול עוד עוצרת הרבנות את השבתם לחיק היהדות היא מונעת מעמנו את גאולתו.

עם הקמת התנועה הציונית, להבדיל אלף הבדלות, הצטרכה הציונות לקרוע עצמה מעם 'היהדות הישנה,' כדי לכונן עצמה כתנועה לאומית מודרנית. כך, אפוא, נוסדה מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית יהודית, ללא לוז נשמתה. ואני, כמו רבים מבני דורי ואלה שקדמו לנו, ודאי גם אלה שבאו אחרינו, התחנכנו במערכת חינוך חילונית, שבה למדנו מעט מחכמת ישראל דרך נוסחי האגדה המשוכתבים של ביאליק ורבניצקי, ניבים ופתגמים ומעט תפילות ופרקי תנ"ך.

כך גדלנו, כישראלים גאים בתרבותם הדקיקה, המומצאת, הקיקיונית (ריקודי עם, שירה בציבור, חולצה כחולה עם שרוך אדום/לבן, טיולים להכרת הארץ ותחושת חלוציות והגשמה עצמית), המנותקת מכור מחצבתה.

זה שורש כאבי. זה מקום מגוריו של הצל שלי.

עמוק בפנים, בתוך תוכי, יושב אדם יהודי למדן, שאיבד את המפתחות אל ספרייתו. הוא אינו יודע איך לגשת אליה, חסר את המפתחות להבנתה, חסר את התבנית הכוללת, שתוכל לאחד ולאגד את כול קריאתו הפזורה בכתבי הקודש לכדי משמעות אחת. וכיוון שאין הוא מקיים את סדרי הפולחן היהודי, גם אינה מתארגנת לו בסדרי חייו.

זה המקום ממנו אני כואב. זה המקום ממנו אני כותב. זו הסיבה בשלה אני רואה את עצמי כסופר יהודי, המשתייך יותר לספרות היהודית הנכתבת בגולה בימינו, מאשר לספרות העברית, הנכתבת כאן ועכשיו.

וגם אלה הם רק הרהורים, שרטוטי לב, שוודאי יבואו לידי ביטוי בספריי הבאים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

 

 

 

יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחונך

הערב לא הייתה לנו ארוחה משפחתית. אבא שלי ביקש לנוח, וחשש לצאת מן הבית בגשם או להוציא מן הבית אליו את הילדים במזג אוויר כזה. והאמת, גם לי זה התאים. השבוע היה השבוע הראשון בסמסטר. לימדתי בו בערבי ראשון ושלישי, וכן בימי שני, שלישי, רביעי וחמישי. ובכול הלילות ישבתי ובדקתי המון עבודות שכתבו תלמידיי. כבר אתמול הרגשתי מרוקן מכוחות, ולכן גם נשארתי עם הילדים בבית. מבחינתי, יום שישי אחד בלי נסיעה לאבא ועם ארוחה בחברת בניי בלבד, גם הוא סוג של מנוחה.
אבל מנוחה אקטיבית מאד.
בבוקר, אחרי הכושר, ניקיתי את המקרר וטיפלתי בענייניי תלמידי החדשים, הנרשמים כעת לאתר האינטרנט החדש שלי, ומעלים בפניי קשיים. אחרי כן נסעתי להוציא את הילדים מן הגן ומשם נסעתי איתם לשוק, לערוך קניות לשבת.
'מה, אתה הולך עם שניהם לשוק' תמהה קתי, אחת האימהות בגן.
'בטח. אני עושה את זה מאז שנולדו,' השבתי לה, 'הם מאוד אוהבים ללכת לשוק.'
ואמנם, נהנינו בשוק, כמו תמיד. אך לבוא עם מיכאל ודניאל לשוק הכרמל בצהרי יום שישי גשום, שעה שהשוק דחוס אדם, וכולם ממהרים לעשות קניות לפני התחדשות הגשם, זה כבר עניין אחר.
לא חשוב.
אחרי מנוחת הצהריים התחלתי לבשל. מרק היה לי מוכן, והפשרתי אותו. אבל הכנתי פרגיות ועוף בתנור, כי מיכאל ביקש השבוע פרגיות על שיפודים, וקוביות סלק לדניאל, כי הוא אוהב סלק, וטחינה, כי בלעדיה ארוחת ליל שישי אצלי לא נחשבת, וגם קוביות חצילים בפלפלים חריפים ועגבניות בשבילי. קוסקוס ופתיתים לילדים עוד נשארו לי ממהלך השבוע.
'אבא, אני רוצה שנדליק נרות שבת,' ביקש מיכאל.
'כן, בטח,' אמרתי לו, 'וגם נעשה קידוש. אבל קודם נפרוש מפה לבנה על השולחן, נערוך אותו ונתרחץ לשבת.'
'אני לא רוצה להתקלח,' הודיע מיכאל.
על דעת דניאל זה בכלל לא עלה על הדעת. הוא התעורר, כהרגלו, מאוחר יותר, ועוד היה שקוע בשלבי התעוררות מול תכנית ילדים כלשהיא.
'אבל צריך להתכונן לקבל את פני שבת המלכה,' חייכתי אליו, 'ואל שולחן השבת יושבים בבגדי שבת, ונקיים.'
רחצתי את מיכאל, ואחרי כן את דניאל, והתיישבנו לשולחן.
הוצאתי את הכיפות הגדולות, הלבנות, עם מגיני הדוד התכולים הרקומים עליהן, שנעה חברתי קנתה להם אותן בקבר דוד, ולי כיפה סרוגה. ניגשתי אל מדף ספרי הקודש בחדרי והבאתי משם סידור, ופתחתי בסדר ליל שבת.
ואז נתקלתי בברכת הבנים, וחייכתי לעצמי.
שמתי יד על קדקדו של דניאל ובירכתי – 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.' ואחרי כן בירכתי כך גם את מיכאל.
ואז נקוו דמעות בעיניי. כי מעולם לא חשבתי שאזכה להיות אבא, ומעולם לא חשבתי שאזכה לברך כך את בניי.

judaica symbols
judaica symbols

הלכתי לבדוק בוויקיפדיה מניין הברכה הזאת. 'השורה הראשונה,' מבהירה ויקיפדיה, 'היא ציטוט מדברי יעקב במעמד המפגש בינו לבין יוסף ובניו (בראשית מח, כ): וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. שלוש השורות האחרות הן נוסח ברכת כהנים כלשונה.'
את זה ידעתי, כמובן. הרי מקור שמו של אחי יאיר הוא מן הברכההזאת, ברכת הכהנים.
ואז קראתי את ההסבר המעניין הבא – 'סיבה טבעית אפשרית למנהג (הברכה של ברכת הבנים בליל שבת – אש) היא המציאות שבה יש חיכוך מתמיד בין בני המשפחה, מה שגורם למריבות וכדומה. דבר זה גרוע מסתם מריבה, משום שזה פוגע לעתים רבות גם במצוות כיבוד אב ואם ומורא אם ואב. הברכה היא אקט של הבעת מחילה על מעשי הילדים בזמן שחלף. שבת היא זמן המציין את סוף השבוע, יום מנוחה לאחר שבוע פעילות וחיכוכים.'

אחרי הברכה שרתי לילדים 'שלום עליכם מלאכי השרת,' את כול בתי השיר, והזמנתי אותם לתופף באצבעותיהם על השולחן. הם לא עשו כן, אבל נהנו לראות אותי שר להם, מנעים להם זמירות שבת. ואחרי כן גם הוסיפו שיר שבת משלהם.
אך רק סיימנו את השירה והתחלנו לאכול, הם התחילו לריב. יש להם טכניקה קבועה של הקנטה איש את רעהו. הם הרי יושבים זה בצד זהליד השולחן. אז ברגע שמישהו רוצה להקניט את חברו, הוא שם את רגלו על שלבי הכיסא של רעהו, מפר בזה את גבולותיו.
הערב דניאל עשה את זה למיכאל. ומיכאל מחה. ואז דניאל הרים עליו יד. ואני התפוצצתי.
הם טעמו כזית מכול מה שהכנתי, בקושי אכלו, ואז הכריזו שסיימו וקמו מן השולחן.
ואז דניאל גם ביקש לצאת לטייל בחוץ. הוא בעצם לא ביקש, הוא הודיע שאחרי האוכל מטיילים בחוץ.
אז אמרתי לו שבבית הזה אני קובע לאן הולכים ומתי, אבל לבי לא נתן לי לסרב לו. אמרתי לעצמי, שטוב יהיה אם נטייל קתצת בחוץ, תחת גשם קל. זה יאוורר אותם ויפיג את המתיחות שעלתה בי במהלך הארוחה, עד כדי כך, שדניאל שאל –
'אבא, אתה עצוב?'
'כן, דניאל,' עניתי לו, 'כשאתה מתנהג לא יפה זה משפיע עלי. זה עושה אותי עצוב. זה גם מה שקורה לגננת, ויקי. כשאתה מתנהג איתה לא יפה, היא חוזרת הביתה מאוד עצובה.'
אחרי כן הלבשתי אותם במעילים ובכובעי צמר לחורף, הפקדתי בידיהם מטריות, ויצאנו יחד לעשות סיבוב לילי ברגל. וזה היה כיף גדול מאוד.
כול חיי נשבעתי, שכול עוד אבא שלי חי אני לא אעז לעשות קידוש תחתיו. אבל הערב, לראשונה בחיי, הבנתי שאני אבא בעצמי, ושעלי לשמש דוגמה לבניי וגם לספק להם טקס קבלת שבת ראוי לשמו. ושזה שאני עומד ועושה קידוש, אין משמעו של דבר שאני מוותר על אבי, או שולחו, חס וחלילה, לעולמו.
אז ניגשתי לענת ואילנה, ביקשתי מהן קצת יין בכוסית, בירכתי על היין והרגשתי שהשבת שלי אכן עשויה כהלכתה.
כהלכתי.
שבת שלום.

ניסים קטנים, ניסים גדולים.

על הספר הבא שלי אני עובד כבר  שלוש שנים. התחלתי אותו מחלום שפקד אותי אי שם, בשנת 2011. כהרגלי, מיד קמתי וכתבתי אותו. האמת היא, שלא היה לי הרבה מה לכתוב. ראיתי בו פנים, פניה המלוכלכים של אישה באמצע שנותיה, ראשה עטוף בסמרטוטים ובפיה שן חסרה. אבל מיד עם כתיבת המראה הזה ידעתי לאן היא שייכת, נכנסתי לגוגל והתחלתי לחקור.

השנה הייתה שנת אלפיים ואחת, שנה קודם שנולדו לי בניי. זו הייתה השנה שהחלטתי בה לצאת למסע ההורות. כך שמטבע הדברים, דעתי הייתה נתונה לא רק לספר הבא שלי, אלא גם ובעיקר לשינוי שאני עומד לחולל בחיי.

בתוך חודשי ההיריון, זמן קצר לפני שעליתי על מטוס וטסתי לדלהי, לקראת לידת בניי, צלצלתי לסוכנת הנסיעות שלי וביקשתי ממנה בדחיפות כרטיסים ליעד אחר, לגמרי אחר. בקצה העולם. לא אספר מהו כדי לא להסגיר את נושא ספרי.

את תמיהתה יכולתי לשמוע מבעד לשפופרת הטלפון. "עוד מעט תצטרך לטוס להודו, ללידה, ועכשיו נזכרת שעליך לנסוע ליעד כל כך אחר!?"

"אין לי ברירה," אמרתי לה, "אני מוכרח לנסוע לעשות תחקיר."

את הנימוק הזה כבר שמעה ממני אינספור פעמים בעבר, ותמיד בנסיבות שלא הלמו את הנסיעה. פעם אחת, כשהייתי חייב הון תועפות, וכדי לצאת לבואנוס איירס הייתי צריך להחתים ערבים על חובי, שיערבו לו עד שובי. פעם אחרת, כאשר תוך כדי הכנת נסיעה זוגית לשבוע לבודפשט צלצלתי אליה, וביקשתי ממנה טיסת המשך, ממש ביום שובי מבודפשט, לאמזונס. וכעת הנסיעה הזאת.

נסעתי, תחקרתי, כתבתי, חזרתי.

בשלוש השנים שחלפו מאז הייתי עסוק בגידול הילדים. אבל בו בזמן גם השתדלתי לכתוב בכול זמן פנוי משהו בשביל הספר הבא שלי.

כתבתי הרבה. שכתבתי הרבה. אבל מה שיצא מתחת ידיי היה רומן היסטורי מדי. עם טון אחר מזה שאני מורגל בו. וזה לא מצא חן בעיניי.

בחודשים האחרונים הסתובבתי מלא תסכול. ידעתי שעלי לכתוב את כול הסיפור הזה מחדש, כמספר סיפורים יהודי. אבל עד כמה שניסיתי, לא מצאתי מניין להתחיל. בו-בזמן, ערכתי הרבה ספרים, הוצאתי לאור כמה ספרים, פתחתי עוד ועוד סדנאות כתיבה, לשם הפרנסה, והייתי שקוע רוב רובי בגידול הילדים.

היום בבוקר אירע הנס. תוך כדי דיווש על הסטפר במכון הכושר שלי, וקריאה בספר על כתיבה, שכבר קראתי בו לא פעם בעבר, פתאום התחלתי שומע את עצמי מספר לי את סיפור לידתו של הגיבור שלי. והוא היה שונה ממה שתיארתי לעצמי מקודם לכן.

מיהרתי למלתחות, הוצאתי מן התיק שלי עט ומחברת, שאני מקפיד לשאת עמי לכול מקום, ושרבטתי כמה שורות. כול כך התלהבתי ממה שכתבתי, שלקחתי איתי את העט והמחברת לאולם הכושר, ותוך כדי עשיית תרגילי משקלות לרגליים כתבתי עוד קצת, ואחרי כן עוד קצת.

יהודה נכנס לאולם הכושר.

"אני לא אומר לך בוקר טוב, כי אני רואה שאתה כותב," אמר לי.

הרמתי אליו את עיניי מן המחברת, בעודי מרים משקלות ברגליי.

"כן, זה נכון," אמרתי – ושיקעתי עיניי שוב במחברת.

כשהגעתי הביתה הרמתי את מכונת הכתיבה הגדולה על שולחן האוכל במטבח, שמתי לידה חבילת דפים לבנים, והתחלתי כותב.

כתבתי חמשה עמודים של פרק פתיחה חדש לגמרי, שונה לחלוטין בטון שלו מכול מה שכתבתי בשלוש השנים האלה. חמישה עמודים של מספר סיפורים יהודי.

ואז, למרות שידעתי מה אכתוב אחרי כן, הסטתי את מכונת הכתיבה ממני, וקמתי לבשל.

לפני יומיים הביא לי אבא שלי משלוח ירקות נהדרים מאחי, שקיבלם מחברו הטוב, חקלאי בערבה. שני חצילים ענקיים, עגבניות מסוגים שונים, פלפלים אדומים מוארכים ועוד. "אם לא קשה לך," אמר אבא, "אשמח אם תעשה רצועות פלפל כבוש."

אז עמדתי במטבח, הכנתי לאבא שלי רצועות פלפל קלוי וכבוש בשום ובחומץ, אחרי כן קליתי חציל אחד ועשיתי ממנו סלט חצילים רומני, עם גמבה ושום, ואת החציל השני חתכתי לקוביות, המלחתי אותן ובישלתי געבעטש נהדר, עם קוביות חציל ותפוחי אדמה, קישואים וגזרים, בצל ועגבניות טריות.

כשסיימתי גם הכנתי עוגת גבינה ללא סוכר וללא אפייה. כבר מזמן השתוקקתי לעוגת גבינה ביתית. עכשיו הכנתי לי אחת.

תוך כדי כך גם העמדתי שתי מכונות כביסה ותליתי אחת מהן.

באחת וחצי אכלתי והלכתי לנוח. בשלוש עמדתי לטגן לביבות לכבוד נר ראשון של חנוכה, ובשלוש וחצי כבר נסעתי להביא את הילדים מן המעון הביתה. אבא שלי הגיע, רחצתי את הילדים, הדלקנו יחד נר ראשון של חנוכה, ואני יצאתי מן הבית לסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, שמח בניסים שאירעו לי היום. נס הכתיבה, נס הדלקת נר ראשון בחברת בניי ואבי, ואחרי כן גם כמה ניסים קטנים של כתיבה יחד עם תלמידיי, בשעת הסדנה שלי.

בלילה, כששבתי עייף מן הסדנה, זללתי שתי לביבות ושתי פרוסות עוגת גבינה. וארא כי טוב, ואשמח ללבי. יש לי חג, יש לי נס, ויש לי שמחה בלב.

עכשיו חסר רק אהוב אחד, שיאהב לביבות תפוחי אדמה ויידע להעריך טעמן, שנעשו מתוך אהבה.

לילה טוב.

לבוא בבריתו של אברהם

כאשר נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, שאלת המילה, האם למול אותם אם לאו, לא עמדה על הפרק כלל. היה לי ברור שאמול אותם, מסיבות רבות. אני יהודי, גדלתי בבית מסורתי ולא העליתי על דעתי אפשרות שאגדל ילדים ערלים בבית. גם לא רציתי שיגדלו שונים מחבריהם, וייווכחו בשוני הזה, בזמן השוואות, כפי שכל הבנים עושים בגילאים כאלה ואחרים. לבסוף, מכיוון שנולדו באמצעות פונדקאית הודית ותורמת ביצית הודית, והגיור היחיד שהתאפשר לי לגיירם בו, מבלי לשקר באשר לסיבת הורותי אותם בפונדקאות, או להתחייב התחייבות שווא באשר לחינוכם היהודי, היה גיור רפורמי, על אחת כמה וכמה שביקשתי להכניסם בבריתו של אברהם.

אלא שהמעשה הזה היה כרוך בעגמת נפש. ראשית, המוהל סירב לברך את הברכות המסורתיות, מכיוון שלא קיבל אישור לכך מן הרב האורתודוכסי שאבי ניסה לשוחח איתו על גיור הילדים, והוא שהפנה אותנו למוהל מסוים זה, שהוא רופא ורב כאחד. וזה מאוד ציער אותי. זה נתן לי תחושה שאנחנו יהודים מסוג ב'. שנית, אני מתקשה לראות דם, לא מסתכל אף פעם כשמזריקים לי חיסון, וגם לא הייתי מסוגל להתבונן בילדיי שעה שמלו אותם. מזל שאבי ואחיי היו שם יחד איתי.

הפחד הנורא מכול, הקשור בברית המילה, הוא פחד הסירוס. זהו פחד קמאי, הטמון בלבו של כל אדם. וכאשר צריך אדם להביא את בניו למוהל, ממילא מתעורר אצלו פחד הסירוס לגביהם. שחס וחלילה העסק יתפקשש, שיפגום באופן כלשהו באיבר מינם, או שיקצרו באופן מצער. כי גם אם רבים לא יודו בכך בפה מלא, אחד הדברים הראשונים שאב עושה הוא להתבונן באיבר הנימול של בניו ולתהות האם באמת התקצר כל כך, או שזוהי רק אשליה אופטית, בשל הפשלת העורלה.

ייתכן שבבגרותם ילדיי יכעסו מאוד על בחירתי למול אותם, ויראו בזה פגיעה בגופם, בפרטיותם והשתררות עליהם. או אז יצטרכו לקבל, שאביהם השתוקק לגדלם כיהודים, היה צריך להתגבר על פחדיו העמוקים ביותר כדי להובילם אל המוהל, ולהתנחם בזה, שבסופו של דבר, המוהל עשה עבודה לא רעה. איבריהם יפים.

הנקודה האחרונה שאתייחס אליה כאן היא היותי אב הומוסקסואל. היא מטעינה את שאלת המילה בעוצמות נוספות. אומר בפה גלוי. אני מתעב איברים לא נימולים, ולכן לא הייתי מסוגל להעלות על הדעת שבניי יסתובבו עם דברים כאלה בין הרגליים. אם יפים, אז יפים עד הסוף.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.

א.

בשבוע שעבר נרצח בשועפאת מוחמד אבו-חדיר בן השבע עשרה, על פי תמונתו נער צנום וענוג מראה. רציחתו, יום אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו לחברון, איל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, הוכתרה מיד כפשע שנאה מידי יהודים, והיא שהציתה את המהומות בשטחים, בעזה ומהלילה גם במשולש, בקרב ערביי ישראל.
היום, מרגע שנודע כי הרשויות עצרו שישה צעירים יהודיים בחשד לרציחתו על ידי שרפתו בחיים של מוחמד אבו-חדיר, אינני יודע מנוח. שעות ארוכות התאפקתי מלכתוב דבר, שחשבתי לכנותו 'חיות אדם.' אבל ידעתי, שאחטא לאמת אם כך אכתוב, ולכן התאפקתי.

אינני יודע איך מסוגל צעיר לעמוד מול אדם בן גילו, לשפוך עליו חומר דליק, להציתו ולצפות במותו בייסורים. זה פשוט לא נתפס על ידיי. אני לא רוצה אפילו לדמיין אילו ייסורים עבר מוחמד אבו-חדיר עד שמסר נשמתו לאלוהים. אני רק רוצה לקוות, כי רוצחיו ייענשו בכל חומרת הדין, יימקו בכלא, ויעברו תהליך שיקום, שלא יוציא אותם לחופשי, אבל לפחות יעמיד אותם מול גודל הזוועה שחוללו.

כך בדיוק הייתי רוצה שיקרה גם לרוצחי שלושת הנערים.
ליטול נשמתו של אדם אחר זה חטא, שכבר ספר בראשית מזהיר אותנו מפניו, בפסוק שמופיע בכותרת רשימתי. השופט המנוח, חיים כהן ז"ל, כתב על הפסוק הזה ועל תפיסת הרצח במשפט העברי כאן. לא אסכם את דבריו כדי שתקראו בהם בעצמכם.
אומר רק, שמעשה הנקמה הזה, על רציחת הנערים היהודיים, מחריד אותי בדיוק כמו רציחתם ואולי עוד יותר, בשל אופן ביצועו, ומשום שאף הוא נעשה במחשבה תחילה, מתוך תכנון, ואחרי ניסיון כושל יום מקודם לכן בילד אחר.
בתקשורת נמסר, כי החשודים שנעצרו הם חברי ארגון יהודי קיצוני. השב"כ חייב לנצל את ההזדמנות של לכידתם כדי לשרש את הארגונים הללו מן הארץ ולהוציאם אל מחוץ לחוק. לא ייתכן, שבמדינה יהודית יקום איש על רעהו וירצח אותו באופן נורא ושפל כל כך, כקרבן אקראי למעשה של נקמה, ברוח המקראית, 'עין תחת עין, שן תחת שן.'
מי ששרפו חיים את מוחמד אבו-חדיר אינם חיות אדם, כמו שרוצחי שלושת הנערים אינם חיות אדם. הם בני אדם. בני אדם שהשנאה, הזעם והאימה שחשו עיוורו את לבם ואת עיניהם. זה קרה, קורה ועוד יקרה לרבים מאיתנו. ישנם רגעים בחיי יחיד ובחיי אומה, שבהם חוסר אונים וזעם ותחושת רדיפה מתעוררים למול מעשי רצח כמו זה של שלושת הנערים. ההבדל המהותי הוא בין מי שמצליחים להכיל את רגשות הזעם הזה לבין מי שיוצאים בשמם ליטול נקם מזולתם.
אני יודע, כי פעם אחת בחיי חציתי את הגבול הזה, ומצאתי את עצמי עומד מול הרצחנות שבתוכי. זה בא לידי ביטוי בשיר קשה מאוד שפרסמתי, "תחזקנה" שמו. ברבות הימים הודיתי לשד שבקע מתוכי בזמן כתיבתו, מן הטעם הפשוט – הוא עלה ונגלה לפניי, הבטתי לראשונה בחיי בשדים שלי. הכרתי בנסיבות היווצרותם, בעצמתם ובמחיר הנורא שיהיה עלי לשלם אם חס וחלילה אקשיב להם ואלך בדרכם.
דווקא כמי שראה, ועודנו רואה את עצמו, כאדם הומניסט ושוחר שלום, קיבלתי את הזוועה הזאת בתוכי כסוג של זכות. כי זוהי זכות גדולה לאדם, לעמוד מול צדו האפל, להכירו, להכיר בקיומו וגם לשים לו גבול.
אני מקווה שמי שחצו את הגבולות האלה, ושלחו ידם בנפש, יישפטו למאסר נטול חנינה, שיאפשר להם לעבור תהליך היכרות כזה עם השד שבקרבם.

ב.

על פי כלי התקשורת, אמו של מוחמד זעקה בקבורתו: "אלוהים ישמור עליך, אתה תהיה בגן עדן. היום נעשה לך חפלה גדולה כי נפלת שהיד למען העם הפלסטיני. אני מקווה שהמוות שלך יביא ניצחון לפלסטין. לבי נשרף על בני. שאלוהים ישרוף את הפושעים שרצחו אותו. אני לא מאחלת לאף משפחה לסבול את הסבל שלנו. העניין לא פשוט וקשה מאוד. לא יודעת מה יקרה אחרי שאחזור לבית בלי בני".
אין לשפוט אם בצערה. אבל דבריה מצערים ומחרידים הן בשל הכאב המובע בם – והן בשל קידוש המוות של בנה על מזבח פלסטין. זוהי רטוריקה המתמודדת עם כאב השכול של בנה על ידי מסירתו הלאה, לכלל, לקולקטיב.
הלכתי לבדוק מה אמרו הורי החטופים במהלך החיפושים אחריהם, ואחרי מציאת גופותיהם, ומצאתי תמונת מראה מצמררת לדבריה של האם הפלסטינית. גם האימהות של שלושת הנערים, יום לפני מציאת גופותיהם, בעצרת בכיכר רבין, נזקקו, בשעת כאבן ודאגתן, לרטוריקה לאומית. מפני שכאשר הכאב והחרדה והדאגה הם כבדים רנשוא, ההישענות על הקולקטיב מביאה איזו נחמה. איריס, אמו של אייל יפרח, אמרה בעצרת: "עם ישראל מחזיר לך אהבה, כל העם התאחד, דואג לשלומך. אנו רוצים כבר בשובך, מחכים לחבק אותך בחום. אני פונה אליכם, עם ישראל הנפלא שלנו, מאוד מרגש ומחזק אותנו לראות את העם מאוחד, על כל גווניו, בתקופה לא פשוטה זו שכולנו עוברים". בת גלים, אמו של גיל-עד שער, אמרה: "יש כאן עם שלם איתנו שמחכה לך, מייחל לשובך הביתה בשלום. בארץ ובעולם התאחדו לקראת שובכם, וכשתחזור תגלה שמשפחתנו התרחבה מאוד, יש לך אחים ואחיות ברחבי הארץ והעולם".

דברים דומים, ועזים יותר, נאמרו בהלווייתם של השלושה. אורי יפרח, אביו של איל, ספד לו במילים: "אתה קדוש, אתה היית בחייך קדוש. נתת כוחות לכל כך הרבה אנשים, עכשיו אתה תיתן גם לנו כוחות." אברהם, אביו של נפתלי פרנקל, אמר: "איני יודע מדוע הלכת מאתנו כה צעיר, אבל דמותך תוליך את כולנו, את כל העם הזה, קדימה – ובכך יש נחמה. אנחנו לא שוכחים ולו לרגע אחד – אתה הילד שלנו ותמיד תהיה". בת אל שער ספדה לבנה במילים הבאות: "גיל-עד, כל כך הקפדנו לכתוב את שמך עם מקף כדי שלא ייקרא 'גלעד', ומי חלם שבגיל 16 נבנה לך גלעד. מותך קיבל משמעות עמוקה ונשגבה, שעוד דורות ידברו אודותיו. האמונה שנתנה לנו כוח להתמודד עד כה היא שתיתן לנו כוח הלאה.
מן ההספדים האלה, של שלוש האימהות היהודיות ושל האם הפלסטינית, ניתן להבין דבר אחד, פשוט ונורא. שאי אפשר להכיל מוות של בן בגיל כה צעיר, בכלל, ודאי שלא כתוצאה מפשע שנאה. ורציחת הנערים הייתה כמובן פשע שנאה בדיוק כמו רציחת הנער הפלסטיני. ושהדרך היחידה שבה הורים מנסים להכיל את זה, היא הפיכת בנם לקדוש, לנציג העם או לסמל. ושגם זה, אחרי ככלות הכול, לא סוכר או מונע את הכאב. הוא רק מקבע אותו באיזו מסגרת רגשית, הכרתית, המאפשרת לשאת אותו איכשהו.
שנאה היא שנאה בכל התגלמויותיה. המחיר הנורא של אבדן הבנים הוא מחירה. ולכן, הדרך היחידה לשלום בין שני העמים, הישראלי והפלסטיני, תעבור כאשר רגשי ההורות של הצדדים יגברו על רגשותיהם כבני לאום.

דוגמה ומופת לכך סיפק ישי פרנקל, דודו של נפתלי הרצוח, שצלצל לאביו של מוחמד אבו-חדיר כדי לנחמו. בכלי התקשורת סיפר: "הבענו השתתפות מאוד עמוקה בצער שלהם, ממשפחה שכולה למשפחה שכולה. אני חושב שטוב מאוד שמצאו את מי שנראים האשמים. הבענו שאט נפש מוחלטת ממה שנעשה. הוא קיבל את הדברים, היה לו חשוב מאוד לשמוע את זה. זו רוח המשפחה שלנו, זה מחריד, אין הבדל שום בין מי שרצח את מוחמד לבין מי שרצח את הילדים שלנו. אלה רוצחים ואלה רוצחים, ועם אלה ואלה צריך למצות את מלוא חומרת הדין, ואמרנו לו את זה."

בשנות השמונים טיפלתי באופן חד-פעמי ביחסי הציבור של מפגש נשים מרתק, של קואליציית נשים לשלום, שהתקיים במלון במזרח ירושלים. מי שנפגשו בו היו שולמית אלוני ז"ל וחנאן עשראווי. כאשר טיפלתי בצד התקשורתי של המפגש הזה ייחלתי בכל לבי, שהתארגנות זו, של נשים ואימהות ישראליות ופלסטיניות היא שתנער בצורה מכרעת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תחייב את הגברים לחתום על הסכם שלום ותביא לסיומו.

זה לא קרה. אבל ייתכן, שדווקא חומרת המעשים ותוצאותיהם בימים האלה עשויה להצמיח מתוכה יוזמה דומה. דבר אחד ודאי לי, אם משפחות הנערים הרצוחים ומשפחת אבו-חדיר יעמדו לדבר יחד על שלום, יקשה על איש לעמוד למולם.

וזה, כנראה, צריך להיות הבסיס לסיום הסכסוך. ההבנה שהגיע כבר לשיאים של נוולות, המחייבים אותנו לסיימו. זהו גם מבחנם האחרון של מנהיגי העמים, אבו-מאזן ובנימין נתניהו. הידרדרות המצב לתהומות של יאוש ושל רצחנות, מחד גיסא, או התמרתו בהסכם שלום תהא גם אקורד הסיום של כהונותיהם, המורשת שיותירו אחריהם לבניהם ולבני בניהם וגם לנו. והלוואי ויבחרו באפשרות של שלום. כי האפשרות האחרת תכלה את היכולת לחיות כאן, לשני העמים.

ג.

ילדיי מתחנכים במעון ויצ"ו יהודי-ערבי ביפו. רוב המטפלות במעון הן ערביות, חלקן תושבות יפו, חלקן תושבות המשולש. הבוקר, כשבאתי עם ילדיי למעון, האווירה הייתה רגילה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה עבר עליהן בימים, ובעיקר בלילות האחרונים, שעה שהן מגיעות למעון תחת צום הרמאדן, ממשיכות לטפל בילדי הערבים והיהודים במעון גם יחד, וצריכות לחזור לבתיהן, הבוערים מחרון.

כשבאתי לקחת את הילדים הביתה מן המעון, בדיוק כשנכנסתי לכיתה, ניגש בני לילד ערבי, שאני אוהב מאוד, שטיפס על כיור הרחצה הנמוך בכיתה, ושלח אליו יד להכותו, בגלל שהפר את האיסור לטפל על הכיור. כזה הוא בני, מקפיד בקלה כבחמורה על איסורים, כשמדובר באחרים המפרים אותם, אך שש לבחון את גבולות האיסור ולהפר כל איסור בעצמו.

צעקתי, יחד עם צעקת הגננת, עצרו אותו מלהכות את הילד. אבל אז הסתער בני השני לכיוונו, שתי ידיו מושטות קדימה, כדי להגן על אחיו, כביכול, ולמעשה כדי להצטרף לזממו.

הספקתי לתפוס אותו בידיי. חיבקתי את שניהם ואמרתי להם שאסור להכות ילדים בגן. אחרי כן ניגש אלי הילד הערבי, וקיבל ממני חיבוק ולטיפה.

שני בניי יודעים גם עברית וגם ערבית. וכשאני שואל אותם 'שו אסמי' הם אומרים 'אבא אילן,' בדיוק כשם שהם עונים כשאני שואל אותם לשמי.

גדילתם במעון יהודי ערבי ביפו היא מעשה התיקון שלי, וגם המחווה הקטנה שלי לתקווה של שלום.

בעזרת השם ובעזרת אללה, שנעבור את הימים האלה בשלום. לילה טוב.

שר הגירוש

שישים ושש שנים אחרי השואה, אחרי שיהודים וילדיהם גורשו מכל מקום שחיו בו, מתכוון שר הפנים לגרש אלף ילדי זרים, כאמצעי לחץ שיגרום לעזיבת הוריהם את ישראל. בעשותו כן יעורר את שנאת הזרים הנמצאת בליבם של ישראלים רבים, ממש כשם שעורר את השד העדתי, בתגובתו ובתגובת מפלגתו, ש"ס, בפרשת עמנואל. אלי ישי ימרה במעשה כזה את פי הוועדה המיוחדת שכינס ראש הממשלה, וקבעה קריטריונים למעשה הנפשע הזה. אבל זה לא הנזק היחיד שיגרום. הוא יביא לפגיעה אנושה בערכיה של מדינת ישראל כמדינת היהודים, מדינה שהוקמה על ידי פליטים שגורשו מכל ארצות מוצאיהם, מאירופה וגם מצפון אפריקה וארצות ערב, ולהידרדרות נוספת במעמד ישראל בעולם. כוונתו של ישי לחולל את המעשה הנפשע הזה מנוגדת לרוח ההלכה היהודית, המצווה לשמור על הזר והגר ולטפל בהם. דרכיה של ש"ס, כפי שהן באות לידי ביטוי בעניין זה וגם בדברים אחרים, מגלים את אופייה האמיתי. מפלגה גזענית, שרבה ומנהיגיה הפוליטיים שמים למרמס לא רק את הדמוקרטיה ואת מרקם החיים בישראל, אלא גם את ערכי התורה שהם חיים, כביכול, לפיהם. התנהלות זו מעוררת לא רק שאט נפש, אלא מאיסה בש"ס וסירוב לקבלה עוד. המעשה הזה ייצור כאן מהומת אלוהים, מפני שאף ישראלי המגדיר עצמו כיהודי-ישראלי והומניסט, לא יוכל לעמוד מולו מנגד, והדבר יכריח אותנו, ישראלים רבים, להתנגד לו. טוב יעשה שר הפנים אם יחזור בו מהחלטתו. מפני שאם ינסה לממשה, יגלה כי כוחו של הרוב בציבור הישראלי, אותו רוב שותק, המכופף את ראשו ונושא בעול השירות הצבאי, המיסים והתרומה למדינה בימים כתיקונם, יסרב לקבל מעשים כאלה, המכתימים אותנו ושומטים את הבסיס הערכי לקיומנו כאן.

הבתולה (חלום, 17.6.10)

כשבאה הרבנית לכפר היו לה מחלפותיה לזרא. היא נטלה סכין, טבלה אותו בחמאה, משכה בה את שערותיה ואחרי כן קצצה את צמותיה. עכשיו, אמרה, יכולה אני לקבל תורה דאצילות. עם תורה דבריאה גמרתי כבר.

פניה היו חיוורים, שערה שחור ולחייה היו שקועות. היא הייתה רזה, לבשה שמלה ארוכה, שהוסיפה במידה ניכרת על עגמומיתה. ובלילות הייתה פורקת כל רסן.

מצאנוה מתגוללת בשדות, בדרכים, נמשכת אל בתי זנונים. בכוח הוצאנו אותה משם. היא לא רצתה בהצלתנו, וביקשה להתנגד. אבל אנו ראינו לנו להכרח להצילה מידיהם. שלא תתגולל בחוצות, לא תזנה ותנהג כאחת המופקרות.

היינו בטוחים שכאשר תבוא אל כפרנו תרחץ את גופה, תתלבש ותשמור מצוות. אבל אז חתכה את שערותיה והלכה גלוית ראש.

ועל ידי זה הוציאה עצמה מן הקהל.

שעה 04.30 לפנות בוקר.