עונת הצייד הגלובלית החלה

הבוקר, יום אחד אחרי הטבח באורלנדו, נחתה בתוכי ההכרה הקשה, שכפי הנראה יהיה עלי לבטל בקרוב את כול כרטיסיי באתרי ההיכרויות של גייז. ברגע הראשון שהבנתי זאת, נמלאתי חלחלה. איך ייתכן שאני, אחד הראשונים שיצא מן הארון באופן פומבי בישראל, אני, שהקפדתי תמיד לחתום בשמי ובתמונת פניי בכל אתר היכרויות כזה, אעלה בכלל על דעתי להעלים את עצמי מאתרי ההיכרויות, לבטל בזה את הנוחות הכרוכה ביכולת להיפגש עם הומואים מכל רחבי תבל, בכל מקום ובכל זמן.

אלא שאז נזכרתי בחלום ביעותים שתקף אותי פעמיים, בשנה האחרונה. בחלום הזה עוברים אנשי דאע"ש מבית לבית בישראל. הם אוספים למכוניותיהם הומואים על פי רשימה מסודרת מראש, וקודם כול הם אוסרים את ראשי הקהילה ומנהיגיה ואת קבוצת האבות הגאים על ילדיהם.

הם מרכזים את כולם בכלובי עץ עם רשתות מתכת, המסודרים מסביב לכיכר ציבורית גדולה. או אז הם מוציאים בזה אחר זה את האבות הגאים, ומכריחים את ילדיהם לערוף את ראשם, או לצפות בעריפת הראשים של הוריהם על ידי אחרים. כל זאת, מפני שדווקא האפשרות להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, ומימושה, היא היא בעיני מאמיני האיסלאם הקיצוני ותומכיו שיא-השיאים של ה'חטא' ההומוסקסואלי כלפי ערכיהם וכלפי תפיסת עולמם.

עד הרגע הזה לא פרסמתי את הביעות הזה ברבים. לא רציתי שייתן רעיונות לאיש.

כשסיפרתי עליו למתי מעט, ובהם לאיש צבא בכיר אחד, אמר לי, שהחשש הגדול שלו הוא איראן. אין לי מה לחשוש מדאע"ש. מדינת ישראל מבוצרת דייה בכדי לעמוד בפני איום פלישתם.

אבל הטבח באורלנדו, כמו התקפות הטרור האחרונות שבוצעו בידי דאע"ש ונאמניו, הוכיחו שכל צורת החשיבה המערבית על טרור ועל ההימנעות מפניו היא שגויה. המערב עדיין מתייחס לטרור כפרי משנתם הסדורה של ארגונים הירארכיים, בעוד שהטרור בן זמננו הוא מבוזר, בנוי מזיקה אמונית ונפשית לרעיונות האיסלאם הקיצוני – ופעולה רצחנית של יחידים.

הטבח שבוצע אתמול באורלנדו, כמו התקפות הטרור שקדמו לו, מבהיר, ביתר שאת וביתר רצחנות ואימה מהתקפות קודמות, את טיב האיום שהמערב עומד למולו. אין הוא עומד מול ארגונים, שאם רק ירוצץ את ראשם יחדלו מפעולתם. הוא עומד נגד טרור של יחידים, המאוחדים באשכולות ארעי של פעילים, מכוח אמונתם ברעיונות רצחניים. לעתים הם מתאמנים מראש באתרים שמחזיקים בהם ארגוני הטרור האלה, לעתים הם מתקבצים יחד כתא פעילים. אך לא פעם מדובר באדם קנאי אחד, היוצא למסע רצחנות והרג, ורק שעה שהוא כבר בתחילתו, כפי שאירע אתמול, או אחריו, הוא מבהיר כי עשה את המעשה בזיקה לארגון טרור איסלמי ומתוך אמונה במטרותיו.

הטרור המודרני בנוי כמו רשת האינטרנט, מתנהל בדארקנט, הרשת התת-קרקעית של האינטרנט, המשמשת אנשי טרור, האקרים ופושעים אחרים. לכן הוא עלול להשתמש ברשת האינטרנט, ברשתות הסלולאריות וביישומי ההיכרויות, שכל הומו מחזיק כמה מהם בטלפון החכם שלו, כדי לצאת למסע ציד של יחידים.

העצה הפרקטית היחידה שיש לי לתת בנוגע לזה, לי וגם לכם, היא לבטל את כרטיסי המנוי שלכם בכל אתרי ההיכרויות. כן, זה יביא להפחתת הסיכוי שתכירו מישהו, למטרות זוגיות או בשביל סקס מזדמן. אבל זה ישמור על חייכם.

אופציה אחרת היא להיכנס לארון למחצה – לבטל את שירותי המיקום בטלפון החכם שלכם, להפעילם רק לרגע, שעה שאתם רוצים למצוא מי ישנו בסביבתכם; להוריד את שמותיכם ואת תמונות הפנים שלכם מן הרשת, ולהסתפק בתמונת גוף בלבד, עם כינוי מומצא, או אפילו להיכנס לרשת עם דף שחור, ולשלוח את תמונתכם ופרטיכם רק למי שאתם מעוניינים שיידע אותם. אחרת מי יודע לאן יתגלגלו ואיזה שימוש ייעשה בהם.

יודעני, הדברים שאני כותב כאן איומים. הם עלולים להישמע באוזניכם גם כחרדה מופרזת, כנבואת לב מטורפת שלא תיתכן במערב, בעולם מתוקן שבו להט"בים זכו בשיוויון הזכויות הרב ביותר שהיו יכולים עד כה להשיג, יחסית לעבר.

אבל כול מי שמשוטט באתרי ההיכרויות של גייז כמוני יודע, מה רבים הם הגברים הערבים והמוסלמים, מארצות הים התיכון, המנסים לקשור קשר עם ישראלים; וכמה רבים הם הפרופילים המזויפים של גברים באתרים אלה, וברגע שאתה פונה אליהם או משיב לפנייתם אתה מקבל תרשים שיחה ממוחשב, סקריפט, שאין בו טעם ואין בו תכלית, מלבד התכלית הסמויה של מפתח הסקריפט הזה – אולי כדי להשתיל לך וירוס בטלפון, אולי כדי לשתות את פרטי הקנייה שלך, אולי כדי להשיג את פרטי מיקומך ופרטי האישיים לכל שימוש בעתיד.

כאשר פונים אלי גברים ערבים, מארצות המזרח התיכון, ביישומי היכרויות, אני תמיד אומר להם, שכל עוד אין שלום באזורנו, לא נוכל להיפגש ולכן גם אין טעם שנשוחח. אז אני חוסם אותם מכרטיסי לחלוטין . אני עושה כן מחמת זהירות. לעולם אינני יודע אם לא מדובר במרגל או בהאקר, המבקש ליצור קשר עם ישראלים כדי להגיע דרכם, אלקטרונית, למוסדות ממשל ישראלים, או, גרוע מזה, במחבל או במחבלת, שינסו להיפגש עמי כדי לרצחני נפש, כפי שאירע כבר בישראל, כשמחבלת צעירה פיתתה, דרך אתר היכרויות, צעיר יהודי אל מותו.

כן, הייתי בעבר עם גברים ערביים, אפילו ניהלתי מערכות יחסים קצרות עם שניים מהם. אבל ברגע שאחד מהם, אמן במקצועו ובהכשרתו, החל מדבר במחיצתי דברים נגד מדינת ישראל, שבה צמח וגדל וממנה ניזון, ניתקתי ממנו כול קשר. אז גם החלטתי לא להתעסק עוד עם בני דודיי. הם חתיכים, גבריים וסקסיים. הם אפילו נימולים. אבל לעולם אין לדעת לאן יגיעו יחסינו, ועל כן מוטב לי להיזהר.

הדברים שאני כותב כאן הם חמורים. הם עלולים לדמות לכם כגזעניים או כמונעים מהומופביה עצמית. למגינת לבי הם אינם כאלה, והם מונעים מחרדת הישרדות ומכזו בלבד.

האנושות בכלל והקהילות הלהט"ביות ברחבי תבל עומדות היום, אחרי הטבח באורלנדו, בפני תחילתה של תקופה חשוכה, בה ינסו אחרים לחקות את הצלחת הפשע באורלנדו. הם עלולים לנסות להתקיף אתרי בילוי המוניים של הקהילה, ועלולים לצאת, באופן יזום, למסע ציד אישי, שייעזר ביישומים הסלולריים של אתרי ההיכרויות, כדי לצוד אותנו בזה אחר זה.

הטבח באורלנדו עומד לחולל למערב ולקהילות הלהט"ב ברחבי תבל את התופעה המקבילה לאופן התארגנותו של הטרור המודרני – חזרה לארון, לפעילות גאה תת-קרקעית, חרדה, מבוהלת, ולאטומיזם חברתי, התפוררות הקהילות ליחידים, שכל אחד מהם יבקש לשמור על נפשו, גם במחיר הוויתור על עונג הגוף ועל שמחת האהבה.

זאת, אלא אם כן יתחילו ממשלות המערב במסע ציד משלהן, ציד של יחידים החשודים בהשתייכות לאיסלאם הקיצוני או בתמיכה ברעיונותיו. ובין זה לבין מתקפה כלפי מוסלמים באשר הם וגירוש המוסלמים מארצותיהם, המרחק אינו רב.

האנושות צועדת אל תוך חשכה. והטכנולוגיה, שבישרה את קדמתה, היא בו-בזמן גם כלי חורבנה.

 

מודעות פרסומת

שחקנים קוראים תשוקה.

קורא שירה

בחודש הגאווה הקרוב שגם שבוע הספר חל בו, אשיק שלושה ספרי שירה חדשים שלי, ובהם הרבה שירי אהבה ותשוקה. הנה שניים מתוך רבים.

הכתם

 לשכן אלמוני

 

 

מִכֶּתֶם הָרְטִיבוּת עַל הַמּוֹשָׁב שֶׁל אוֹפַנֶּיךָ

נִרְמָז כָּל יָפְיְךָ.

 

 

כָּל יָפְיְךָ אָחוּז בְּכֶתֶם זֶה. כָּל

עֶרְגָּתִי לְךָ כְּרוּכָה בּוֹ.

 

 

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי מַבִּיט בְּכֶתֶם זֶה.

אֵינִי זָקוּק עוֹד לְדָבָר.

 

סונטה (קטע ממחזור)

 

גּוּפוֹ עָדִין וָדָק כְּגוּף אִשָּׁה,

וְכָךְ נִרְאֶה הוּא גַּם בְּעֵירֻמּוֹ.

וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט, חוֹמֵד, בְּעַגְבוֹתָיו,

אֲנִי רוֹצֶה לַחְדֹּר בָּהֶן בְּלִי בּוּשָׁה.

 

 

כָּל נָהֳגוֹ הוּא רַךְ וּמִתְרַפֵּק,

לָכֵן אֲנִי נוֹשֵׁק בּוֹ אֵבֶר אֵבֶר.

מִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וְעַד פִּנַּת מַרְפֵּק

אֲנִי נוֹשֵׁק, נוֹשֵׁךְ, לוֹקֵק, אֶת אֲהוּבִי הַגֶּבֶר.

 

 

אֲבָל כְּשֶׁאָנוּ נִשְׁכָּבִים עַל הַמִּטָּה

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִשְׁכָּבִים עַל בֶּטֶן,

וּמְגַלִּים כִּי אָחֲזָה בָּנוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה  –

 

 

וְשׁוּב צְרִיכִים לְהִתְוַכֵּחַ מִי יְזַיֵּן אֶת מִי,

תּוֹר מִי הַיּוֹם, וּמִי זַכַּאי יוֹתֵר

לַמֶּחֱוָה הָעֲמֻקָּה שֶׁל מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

*

     לכבוד צאתם לאור של הספרים האלה, המסיימים כמעט חמש עשרה שנות שתיקה כמשורר, בכוונתי לקיים, באמצע יוני, ערב קריאה ושירה פתוח לקהל, במקום מרכזי בתל אביב, וגם פרויקט מתמשך של סרטוני רשת ובהם שחקנים קוראים שירי תשוקה.

לשם כך אני מחפש שחקנים גברים, שיש להם עניין בקריאת שירה בכלל, ושירי תשוקה בפרט, המוכנים לשתף עמי פעולה אמנותית – ולהשתתף, כל אחד בקריאת שיר אחד או יותר לפני בחירתו, בסדרה של סרטוני רשת וכן בערב שבו מדובר.

כמו כן אשמח אם צלם/במאי וידאו או קולנוע ירצה לשתף פעולה עמי בפרויקט זה – סדרה של סרטוני רשת, ובהם שחקנים שונים קוראים שירה הומוארוטית. אין לי תקציב לזה. אבל יש בי תשוקה לזה:)

אנא צרו עמי קשר בהודעה פרטית, בהמשך להודעה זו, או במייל ilan@isheinfeld.com.

אשמח אם תשתפו פוסט קצר זה בדף הפייסבוק שלכם ו/או תתייגו בו שחקנים שנראה לכם כי יהיו מעוניינים להשתתף בפרויקט.

תודה,

אילן.

רגע לפני סיום

 

IMG_6258
משפחת גיבורי העל הבוקר, בדרך למסיבת פורים בגן.

בעוד קצת פחות מ-48 שעות יסתיים הקמפיין שלי למימון המונים באתר 'מימונה.' עד רגע זה השקיעו בו כבר 180 איש ואישה סכום של 24,378 ש"ח, שזה סכום דמיוני לי לגמרי, הממלא אותי בסיפוק, באושר ובהכרת תודה. אבל הוא לא מספיק. עלי לאסוף עד מחר בלילה עוד סכום דומה, כדי לשבור את השתיקה שלי כמשורר, שנמשכה שנים רבות כול כך.

אולי ישנם מי שיאמרו, כי מלכתחילה, הוצאתם לאור של שלושה ספרי שירה יחדיו היא מעשה חריג, יהיר או מטורף. אך בעבורי, זו הייתה הדרך היחידה לומר לעצמי שזהו זה, אני מנקה מגירות, מוציא לאור את כול השירים הטובים שגנזתי במשך השנים, רק מפני שחששתי שיפגעו במישהו. אני מוציא את הכול. מי שרוצה לקרוא יקרא, ומי שלא – לא.

אבל הדרך לשם עוברת דרך שתי היממות הקרובות. אני זקוק לדחיפה נוספת כדי להצליח בגיוס כול הסכום. מכיוון שאין ביכולתי להסריט סרט וידיאו עלי ועל יצירתי, החלטתי להביא בפניכם לקט קטן מן השירים האחרונים שכתבתי. שתתרשמו בעצמכם מטבעם.

למכירה

 

זָכָר, יְהוּדִי, אָב לִשְׁנַיִם, 171 סֶנְטִימֶטְרִים,

71 קִילוֹגְרָם, מִתּוֹכָם כַּמָּה שֶׁהִצְטַבְּרוּ

כְּסַפַּחַת בְּאֵזוֹר הַמָּתְנַיִם,

 

צִנְתּוּר אֶחָד, רָמַת כּוֹלֶסְטֶרוֹל

שֶׁל סוּס בַּר, הִיסְטוֹרְיָה שֶׁל

סַרְטָן הַמְּעִי הַגַּס בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ, אֲבָל

עוֹבֵר קוֹלוֹנְסְקוֹפִּיָּה מִדֵּי שְׁנָתַיִם.

 

מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפִתְחֵי הַגּוּף

לְיוֹתֵר מִתַּכְלִית אַחַת,

 

מְחֻבָּר בְּאֹפֶן טִבְעִי לְשִׁכְבָה

קְדוּמָה שֶׁל יְהוּדִים מֵתִים,

רַב דִּמְיוֹן וּמְלֵא הַשְׁרָאָה,

מִתְבָּרֵךְ בְּחוּשׁ הוּמוֹר מְשֻׁנֶּה,

וּמִצְטַיֵּן בְּתּוּשִׁיָּה וּבִשְׂרִידָהּ.

 

רַק הַיּוֹם, בְּמִבְצָע מְיֻחָד, דֶּגֶם

מְחַיֵּב, נֶאֱמָן וּמָסוּר, עִקְבִי

מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ, בַּעַל יֵצֶר

הַמְּסֻגָּל לְסַפֵּק רַבִּים,

אַךְ הִנּוֹ בַּר שְׁלִיטָה.

 

מְאֻמָּן נָכוֹן בְּכָל עֲבוֹדוֹת הַבַּיִת.

בִּשּׁוּל, גִּהוּץ, רְחִיצָה וּכְבִיסָה,

מֻכְשָׁר בִּמְיֻחָד לְטִפּוּל

בְּחַיּוֹת הַבַּיִת, מִלְּבַד

עִנְיָנִים טֶכְנִיִּים פְּעוּטִים

שֶׁנִּתָּן לְזַמֵּן אֵלֵיהֶם בַּעַל מִקְצוֹעַ.

 

מְיֻמָּן בְּטִפּוּל בְּבַעֲלֵי מִקְצוֹעַ,

בַּעַל עַיִן חַדָּה וְחוּשׁ גִּשּׁוּשׁ מְשֻׁכְלָל,

הַמַּבְחִין בֵּין בַּעֲלֵי מִקְצוֹעַ הַנְּכוֹנִים לַכֹּל,

לְבֵין אֵלֶּה הַנְּכוֹנִים לִמְלַאכְתָם בִּלְבַד.

 

תּוֹחֶלֶת חַיִּים גְּבוֹהָה, עִם עֶרְבוֹנוֹת

מֵאַסְטְרוֹלוֹגִית, קוֹרֵא בְּכַף יָד, מְקַבֵּל,

קוֹרֵאת בִּקְלָפִים וּמְתַקְשֶׁרֶת.

 

טִפּוּס חִיּוּבִי וְחַיְכָן, בְּסַךְ הַכֹּל, וּבִלְבַד

שֶׁהוּא יָשֵׁן, עוֹשֶׂה כֹּשֶר, אוֹכֵל מְסֻדָּר

וְכוֹתֵב לְפָחוֹת שָׁעָה אַחַת מִדֵּי יוֹם.

 

לבחור הנשוי בחדר הכושר

 

רַק הַיּוֹם הִבְחַנְתִּי בַּנִּצְנוּץ עַל יָדְךָ.

נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיךָ בְּלֵב הוֹלֵם וְשָׁאַלְתִּי

מָתַי הִתְחַתַּנְתָּ. צָחַקְתָּ וְאָמַרְתָּ

שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים.

 

כַּנִּרְאֶה שֶׁהֶחְוַרְתִּי, כִּי

אַתָּה פִּתְאוֹם הִרְצַנְתָּ, מֵבִין

שֶׁכָּל הַבְּקָרִים שֶׁהִבַּטְתִּי בְּךָ

הָיוּ רִגְעֵי חִזּוּר שֶׁלֹּא רָאִיתָ,

וְכָעֵת שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי.

 

זוֹ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת שׁוֹכֶבֶת לְיָדְךָ בַּלֵּילוֹת,

זוֹכָה לְחִבּוּק בְּשׁוּבְךָ הַבַּיְתָה בָּעֶרֶב,

וְזוֹ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְחַיֶּכֶת אֵלֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לָהּ אֶת פְּרָטֵי יוֹמְךָ.

 

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּהְיֶה אֵם יְלָדֶיךָ.

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּגַּע לְךָ בַּשְּׁרִירִים.

 

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְצוּיָה בְּלִבְּךָ.

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּזְדַּקֵּן אִתְּךָ

יַחַד, מִתּוֹךְ הַכָּרַת תּוֹדָה.

 

וַאֲנִי הִבַּטְתִּי בְּךָ בִּכְמִיהָה

וְרָצִיתִי לִבְלֹעַ אוֹתְךָ בְּתוֹכִי.

לְחַבֵּק אֶת גּוּפְךָ הַגָּדוֹל, הַשְּׁרִירִי,

לְדַבֵּר אִתְּךָ עַל סְפָרִים וּפּוֹלִיטִיקָה וּפִילוֹסוֹפְיָה

לְבַשֵּׁל לְךָ אֲרוּחָה נֶהֱדֶרֶת

וּלְכַבֵּס לְךָ אֶת הַבְּגָדִים.

 

כָּל זֶה שַׁיָּךְ עַכְשָׁו לְמִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

וַאֲנִי לִבִּי רֵיקָן. וְיָדַי מְחַבְּקוֹת אֲוִיר.

 

גודל הצוהר

 

 

גֹּדֶל הַצֹּהַר קוֹבֵעַ מַה נִשְׁקָף בַּעֲדוֹ.

קֹעַר אֶצְבָּעוֹת הוּא פֶּתַח לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ בָּעוֹלָם.

כָּל מִתְוֶה הוּא גְּבוּל וְהוּא פֶּתַח. גֶּדֶר וְשַׁעַר.

 

הָאָדָם נָדוֹן לְהַכְרִית אֶת הַבָּשָׂר לְמַעַן הֵרָאוֹת הָרוּחַ,

הַזְּמַן עָתִיד לִכְלוֹת כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הַתֹּהוּ, וְהַכָּאוֹס

מִתְגַּנֵּב מִתַּחַת מַרְאִית עַיִן שֶׁל סֵדֶר בִּיקוּם

נִתְמָךְ בִּידֵי גְּדֵרוֹת שֶׁקָּבְעוּ אֲחֵרִים, מְנֹהָל,

מְבֹהָל, קוֹרֵס אֶל עַצְמוֹ, נִמּוֹט מִבִּפְנִים.

 

אֲנִי מָצוּי רַק בְּתוֹךְ עֵינֵי זוּלָתִי. אַף עַל פִּי

שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהִנְנִי, אֵינֶנִּי אֲנִי

אֶלָּא מִבַּעַד לְעֵינֵיהֶם, וְהֵן עַצְמָן

 

רַק חֹרִים פְּעוּרִים בְּגֻלְגֹּלֶת, מְכֻסִּים בְּקַשְׁתִּית.

 

הַכֹּל מַרְאִית עַיִן, כּוֹזֵב בַּמִּדָּה

הַמְּדֻיֶּקֶת בְּיוֹתֵר

שֶׁנִּתֶּנֶת לָאֱמֶת לְהֵאָמֵר בָּהּ.

 

אֲנִי מְסֻרְבָּל הָעֶרֶב כְּמוֹ לְפִיתַת חָנִית,

נֶּאֱבָק לְשַׁמֵּר אֶת כֻּלִּיּוּתִי בְּתוֹךְ יָם שֶׁל אַיִן.

 

רַעְיוֹנוֹת עוֹלִים וְנֶעֱלָמִים בַּאֲוִיר, שְׁקוּפִים

כְּכַנְפֵי שַׁפִּירִית שֶׁשָּׁנִים לֹא רָאִיתִי כָּמוֹהָ,

 

אֲבָל בְּעֵינֵי רוּחִי אֲנִי מְדַמְיֵן. כְּמוֹ יֵינָן

הַחוֹזֶה אֶת טֶבַע הַפְּרִי וְאֶת צֶבַע הַיַּיִן, בְּשָׁעָה

שֶׁהוּא רַק שׁוֹתֵל אֶת גְּפָנָיו אוֹ מְזַמֵּר בָּהֶן.

 

 

על מה חלמתי היום

 

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה.

אָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֶזְכֹּר

אֶת הַחֲלוֹם, וּשְׁכַחְתִיו.

הַחֲלוֹם נִמְחָה, נִמְחַק

בִּסְּעָרוֹת הַלַּיְלָה וְטַלְטֵלוֹתַיו,

בְּעוֹדֶנִּי יָשֵׁן, עָטוּף בַּחוֹם

וּבַמְּתִיקוּת שֶׁל בָּנַיי,

 

נֵעוֹר לְמִשְׁמַע קוֹלוֹת הַמְּצִיצָה

שֶׁל מִיכָאֵל אֶת אֶצְבָּעוֹ

וְהַנְּגִיעוֹת הַלֹּא-רְצוֹנִיּוֹת

שֶׁל דָּנִיּאֵל, הַשּׁוֹלֵחַ

פַּעַם יָד, פַּעַם רֶגֶל,

כְּדֵי לְוַדֵּא מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ

שֶׁעוֹדֶנִּי עִמָּם.

 

אֵינֶנִּי זוֹכֵר עַל מָה חָלַמְתִּי,

וְזֶה מְצַעֵר אוֹתִי. אַךְ לְמוּל

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאָבְדוּ יֶשְׁנָהּ

הַמְּצִיאוּת הַמְּבֹרֶכֶת

שֶׁל חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם –

 

נוֹכְחוּתַם מְלֵאַת הָרֹךְ

שֶׁל בָּנַיי לְיָדִי.

 

וְדַי בָּזֶה כְּדֵי

לְמַלֵּא אֶת יָמַי.

 

עוגת יום הולדת

 

אַבָּא, קָנִיתָ גַּם קַצֶּפֶת?

לֹא. אָז תִּקְנֶה, אוֹמֵר דָּנִיֵּאל,

הָעוֹמֵד עִירָם לְמֶחֱצָה לְיַד הַדֶּלֶת,

אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיר מֵעָלָיו אֶת מִכְנָסָיו.

הוּא זוֹכֵר אֶת שִׂיחָתֵנוּ מֵאֶמֶשׁ,

כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ יַחַד בַּמַּטֶּה, וְתִכְנַנּוּ

אֶת עוּגוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהֶם

בִּפְרָטֵי פְּרָטִים, אַף עַל פִּי כֵן

שֶׁיּוֹם הוֹלַדְתֶּם יָחוּל רַק בְּעוֹד חֲצִי שָׁנָה.

הֵם בִּקְּשׁוּ עוּגוֹת עִם תְּמוּנוֹתֵיהֶם.

אַךְ כְּשֶׁהִבְהַרְתִּי לָהֶם, שֶׁאָז

יֹאכְלוּ חַבְרֵיהֶם לַגַּן אֶת

דְּיוֹקָנָם הַמְּצֻיָּר, נִרְתְּעוּ

וְהֶחְלִיטוּ לֹא לְכַבְּדָם בָּעוּגָה,

אוֹ לְכַבְּדָם בָּהּ, אֲבָל לִשְׁמֹר

עַל צִפּוּיָהּ.

 

נִסִּיתִי לְהָסִיט אֶת הַשִּׂיחָה

לִתְמוּנָה מֻדְפֶּסֶת שֶׁל פִּיטֶר פֶּן.

הֵם שָׂמְחוּ, אַךְ גַּם אוֹתָהּ

לֹא רָצוּ לְהַשְׁחִית בְּפִיּוֹת אֲחֵרִים.

 

כָּעֵת, עִם בֹּקֶר, הֵם שׁוֹאֲלִים

אִם כְּבָר קָנִיתִי אֶת הַקַּצֶּפֶת. לֹא,

עָנִיתִי לוֹ, עוֹד לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן לְזֶה.

 

אָז תִּקְנֶה, אַבָּא, דָּחַק בִּי,

מִתְקַשֶּׁה לְקַבֵּל אֶת רַעְיוֹן הַזְּמַן

הַחוֹלֵף, אֶת עִקָּרוֹן הַזְּמַן

הָאֲרָעִי כָּל כָּךְ, קָצוּב לַמָּנוֹת

שֶׁנִּתַּן לִמְנוֹתָן, אַךְ לֹא לְעַצְרָן.

 

מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁאֲנִי מִתְקַשֶּׁה לְקַבֵּל

אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁלֹּא יִרְחַק יוֹם

בּוֹ יִוָּתְרוּ לְבַדָּם בָּעוֹלָם,

יִחְיוּ וְיִפְעֲלוּ בּוֹ

מִכֹּחַ כָּל מָה שֶׁסִּגַּלְתִּי עֲלֵיהֶם.

מֵי יִתֵּן וְיִרְחַק זֶה הַזְּמַן.

 

*

זה רק לקט קטן ממאות השירים הגנוזים אצלי. הלקט הזה הוא אישי. אך ישנם גם שירים עזים אחרים. הנה אחד מהם, ובו אסתפק הלילה –

העלווית

 

עוֹד לֹא רְאִיתִיהָ פֹּה. עוֹד לֹא אוֹגוּסְט.

חוּץ מִזֶּה הִיא קְטַנָּה, טוֹרְפָנִית וּמִתְבּוֹדֶדֶת.

לְמַעַן הָאֱמֶת, גַּם אִם הָיִיתִי מַבִּיט בָּהּ,

בְּנוֹצַת גּוּפָה הַחוּמָה הַזֵּיתִית, בְּבִטְנָהּ

הַלְּבֵנָה-צְהֻבָּה, בְּאֶבְרוֹתֶיהָ וּבִזְנָבָהּ הַכֵּהֶה,

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הָיִיתִי יָכֹל לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם

בְּלֹא הֵעָזְרוּת מוּחָשִׁית בְּמַגְדִּיר צִפּוֹרִים.

 

יֵשׁ כָּמוֹהָ כַּמָּה תַּתֵּי סוּגִים הַנְּפוֹצִים בָּאָרֶץ

בָּחֳדָשַׁי הַקַּיִץ וְהָאָבִיב. הִיא מְקַנֶּנֶת בְּאֵירוֹפָּה,

מְבַלָּה אֶת הַקַּיִץ בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן וְאֶת הַחֹרֶף

בְּאַפְרִיקָה הַמַּשְׁוָנִית.

 

הִיא לֹא שַׁיֶּכֶת לְפֹּה. הִיא מַסִּיגַת גְּבוּל. הִיא

פְּלִיטָה, כְּמוֹ הַסּוּדָנִים, הַמְּפַלְשִׁים לָהֶם דֶּרֶךְ

מִבַּעַד הַגְּבוּל עִם מִצְרַיִם לְשִׁטְחֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל

בָּהּ לֹא יוֹרִים בַּגַּב כְּשֶׁמְּגַלִּים אוֹתָהּ עַל הָרָדָאר

וְלֹא אוֹסְפִים אֶת בָּנֶיהָ לְמִכְלְאוֹת כֶּלֶא שֵׁשׁ.

*

אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין, כאן, ותעזרו לי. אל תדחו את זה עוד, אל תסתפקו בלייקים. בלי תרומה זה לא יעבוד.

תודה רבה לכם,

 

אילן שיינפלד.

המשורר, התיכוניסט ותיבת הזיכרונות הגנוזים

לפני שבוע, כאשר אזרתי בי את כוחותיי והחלטתי לצאת לדרך, כדי לגשר על פער השתיקה השירית שלי במשך חמש-עשרה שנים, באמצעות קמפיין מימון המונים, לא העליתי על הדעת מה יביא בעקבותיו. היום, כשבוע אחרי פתיחתו, כבר תרמו 66 אנשים סכום של 9670 ש", מתוך ה-45,000 ש"ח, הדרושים לי לשם הוצאה לאור של ספריי הגנוזים.

הקמפיין נמצא בכתובת זו, ואשמח אם כול אחד ואחת מכם, קוראיי הנאמנים, העוקבים מזה ארבע שנים ויותר אחר הבלוג שלי, תיכנסו אליו ותסייעו לי לממש את חלומי. לא פחות מן התרומה הכספית שאתם מעניקים לי, לצורך מסוים זה, אני מרגיש ומקבל מכול אחד ואחת מכם אהבה והערכה, וזה ממלא אותי בכוחות בכלל, וברצון יצירה בפרט, במידה שאין ביכולתכם לתאר. וכעת אספר לכם מדוע.

מאז ומתמיד הייתי שונה. הייתי ילד שהעדיף את חברת הספרים ובעלי החיים על פני חברת בני גילו, שלא פעם רדפו אחרי בכינויי גנאי או בגילויי אלימות ילדיים. התחלתי לכתוב בגיל 14, אחרי הפעם הראשונה שביקרתי בה בבית עלמין, בית העלמין הישן ברמת השרון, וראיתי בו את קבר סבתי, אם אבי, סבתי האהובה, שנהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בן שש.

מאז אותו יום כתבתי הרבה. כמעט מדי יום. המחברות שכתבתי אז שמורות בארכיון 'מכון גנזים,' הנמצא כיום בספריית שער ציון בית אריאלה בתל אביב. אבל כתבתי לא רק בבית, אלא גם במהלך השיעורים בכיתה. ומן התקופה ההיא לא נותר לי דבר.

לא פלא.

כשפרסמתי את השיר הראשון בחיי בעיתון בית הספר, "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי," גיליתי לראשונה את עוצמת הרדיפה שרודפת הסביבה את האדם היוצר.

את השיר ההוא כתבתי כאשר נכנס איזה יום לחדרי, לכול אחד מאיתנו היה חדר משלו בביתנו, ותהיתי מה היה קורה לו הייתי מוצא גופה של ילד על מיטתי. הייתי זורק אותה לרחוב, באה לי התשובה מאליה. הו, זה נושא מעניין לכתוב עליו שיר, אמרתי לעצמי. איך בשביל צורך בסיסי כמו שינה אהיה מוכן לעבור על טאבו מקודש כמו קבורה.

נו טוב, אלה לא מחשבות אופייניות של נער בן 14. אבל כבר אמרתי לכם. הייתי שונה. ולבד מזאת, שיחקתי אז בלי יודעין במשחק, שכול יוצר מוכרח לשחק בו כול אימת שהוא מתיישב ליד שולחנו. המשחק ב'נדמה לי.' הנה השיר לפניכם:

כדי לישון בשקט

בבואי למחרת הפרסום לבית הספר, איש מבין חבריי לא דיבר איתי. רק כתוצאה מהעזתה של מי שישבה אז לידי על ספסל הלימודים, אני לא זוכר אם זו הייתה  או יעל, גיליתי כי הוטל עלי חרם בית ספרי. לא כיתתי, לא שכבתי, בית ספרי. כול תלמידי התיכון נדברו ביניהם לא לדבר איתי עוד. ולמה? כי אימה של בת כיתתי, שהייתה פסיכיאטרית, קראה את השיר באותו בוקר וחרצה עלי משפט במחי פה. "ילד שכותב כאלה שירים בכזה גיל, משהו אצלו לא בסדר," אמרה והבהירה לבתה שיותר אסור לי להיכנס לביתם. והיא הרעה לי מאוד, מפני שבתה הייתה חברתי הטובה ובנה היה חניך שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון.

יועצת בית הספר גררה אותי אל חדרה לשיחה, למול כול חבריי, בהפסקה הגדולה. כשהתיישבתי מולה בישרה לי בקולה הקשה, שהוועדה הפדגוגית החליטה לשלוח אותי לאבחון פסיכולוגי בתחנה לבריאות הנפש ברמת השרון, כי ילד שכותב דברים כאלה, משהו אצלו לא בסדר.

"אם זה מה שאת חושבת, מי שצריך ללכת לתחנה לבריאות הנפש זו את, לא אני," הטחתי בה ועזבתי את החדר.

היא כמובן נותרה אוייבת שלי ורדפה אחרי, בגין שיריי, כול שנות התיכון.

למזלי הייתה עוד יועצת בבית הספר, חיה קולודנר שמה. ומכיוון שבאמת נבהלתי מאוד מחוות דעתה של היועצת הקודמת, וגם הבחנתי באותה עת שאני נמשך לא רק לבנות גילי אלא גם לבני גילי, התדפקתי על דלתה, וביקשתי את עזרתה.

היא הקשיבה לי, ואז שאלה, האם אי פעם כתבתי או עשיתי משהו במטרה לפגוע בזולתי. אמרתי לה שלא. ואז השיבה לי, שאם כך, אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה, כול עוד אני לא כופה דבר על זולתי הכול בסדר. ושאם אזדקק שוב לעזרתה, היא כאן.

היא הצילה אז את חיי. היא, והמשורר אורי צבי גרינברג, ששיריי הינקות שלי, ובהם גם השיר על הילד המת, הגיעו לידיו דרך חברה של אמי, הציירת ברכה בנימיני ז"ל, והיא זו שגם השיבה לנו את תשובתו. שכול השירים שקיבל הם בוסריים. אבל אם אמשיך לכתוב כמו השיר על הילד המת, יום אחד אהיה משורר גדול.

בגיל שבע עשרה וחצי שלחתי לעיתון 'פרוזה,' שראה אז אור בעריכתו של יוסי קריים, סגנית העורך הייתה עליזה ציגלר, כמה שירים וסיפורים לפרסום. יוסי הזמין אותי לפגישה, ואני התרגשתי לקראתה מאוד. התלבשתי ב'בגדי שבת' ונסעתי מרמת השרון באוטובוס לדיזנגוף 255, כתובת המערכת דאז. אך כשנכנסתי אל חדר המדרגות לא מצאתי שם שום מערכת כתב עת, רק כוך מתחת לגרם מדרגות, ובו ישב אדם גדול גוף, לבוש בגדי עבודה ומוקף בחימר ומוצריו. לשאלתי איפה כאן מערכת כתב העת 'פרוזה,' הוא אמר שזה כאן. וכששאלתי מי זה יוסי קריים אמר שזה הוא, ושאל מי אני.

"אני אילן שינפלד" אמרתי לו.

"אה, אתה הילד המשוגע שכותב על ילדים מתים," צחק. "בוא, שב. את השיר הזה שלך, ועוד כמה שירים, אפרסם. אבל לא את הסיפורים ששלחת לי. הם חיקויים של מה שאתם לומדים בתיכון. אז מוטב שתמשיך לכתוב שירה, לא פרוזה."

יוסי המת והטוב התכוון להיטיב איתי, אבל באומרו לי זאת חיסל את כתיבת הסיפורת שלי עד גיל 45. הוא לא הבין אז מה שכיום מובן לי לחלוטין כמורה, ואני מנחה אליו את תלמידיי – שהיסוד הראשון ללימוד כתיבה הוא קריאה וחיקוי, סיגול סגנונם של אחרים לעצמך. כי זו הדרך היחידה שניתן ללמוד בה לכתוב ספרות.

קצת אחרי הפגישה עם יוסי קריים הבאתי מחזה ביכורים למורה לדרמה בתיכון. הוא קרא במחזה ואמר לי שזה מחזה ביכורים, שמוטב לגנוז אותו, מבלי להדריך אותי לקרוא מחזות ולראות תיאטרון. כתוצאה מדבריו חדלתי לכתוב דרמה עד גיל 45.

כך, אפוא, מגיל 15 עד גיל 45 הייתי בעיני עצמי רק משורר. זו הסיבה, שכאשר כבר פרסמתי סיפור בכתב העת 'מאזניים,' קראתי לעצמי אנדד צ'טרג'י, וביקשתי מן העורך דאז, חיים פסח, שיכתוב שאני רק תרגמתי את הסיפור הזה. לא רציתי להיחשד כמי שקושר לעצמו כתרים שאין לו.

מאז חלפו שנים. רק אחרי קריסתו של בית הקפה שלי התיישבתי לכתוב את 'מעשה בטבעת,' פעם ראשונה כסופר היושב אל שולחנו, והלכתי ללמוד בבית הספר למחזאות ובבית הספר לתסריטאות, ושבתי לכתוב גם מחזות ותסריטים. מיד בעשותי כן הבנתי, שעלי לתרגם את כול ניסיון חיי כאדם כותב להוראה, עזבתי את תחום יחסי הציבור והפכתי למורה לכתיבה, מה שאני עושה מזה 12 שנים בבתי הספר 'חשיפה ו'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, ובכול מסגרת אחרת אפשרית.

והשיר על הילד המת? השיר הזה אף הולחן, וייתכן כי בקרוב מאוד יראה אור באלבום שירה חדש. עד כדי כך נחרת בלב קוראיו.

את הדברים האלה, ואחרים, אני מספר כיום בכול בית ספר שאני נפגש בו עם תלמידים. כדי שהם ומוריהם, וגם היועצות החינוכיות שלהם, יידעו איזה כוח אדיר יש להם, כסביבה חברתית, על טיפוחו או הצמתתו של האדם היוצר הצעיר.

מדוע אני מספר לכם את כול אלה? מפני שכמה ימים אחרי שפתחתי את הקמפיין לגיוס ממון שלי, יצרה איתי קשר בת-כיתתי מן התיכון, רוני סוחר, כיום רוני מזרחי. רוני ואני היינו מיודדים מאוד בכיתה ט', לעתים קרובות ישבנו זה בצד זו והחלפנו בינינו תכתובות שיריות במחברת. כך העברנו את זמננו בשיעורים, כדי לא להשתעמם. היינו כותבים זה לזו שירי אהבים, או סתם משרבטים מחשבות.

לתדהמתי, רוני שמרה על כול הפתקים והמחברות האלה, והשבוע הפתיעה וריגשה אותי עד דמעות, בכך שסרקה מקצת מן הדברים הללו, שכתבתי בנערותי, ושלחה לי אותם. קראתי בהם, והופתעתי לגלות, עד כמה הנער שהייתי אז עודנו חי בי, הן במישור הלשון והן במישור התוכן.

 

בגיל חמש עשרה כתב הנער שהייתי שיר מבעית, של חשש מפני קטיעת גפיו. בגיל 45 כתב הגבר שהייתי את המחזה "בנות הים," המספר על נימפה הנפלטת לחוף בת-ים, ולא שוקטת עד שהיא מביאה את בני האדם מסביבה לקטוע את שתי גפיה. רק אז היא מרגישה חלק מהם, שלמה. ואז גם אומרת לה אם אהובה, שכורתת את רגליה, שכאן, בבת ים, בישראל, כולנו עם חלומות כרותים.

הידיעה שרוני סוחר מזרחי שמרה על כתבי הנעורים שלי – בקרוב גם ניפגש ונעבור עליהם יחד – וההכרה העמוקה ממנה, שמאז תחילת כתיבתי ועד הנה אני שומר על רצף הכתיבה, אני שומר על גרעין מהותי כאדם וכיוצר, הם עוד מתנה גדולה, שקיבלתי בזכות פתיחתו של הקמפיין הזה לגיוס המונים.

אך המתנה הגדולה מכול היא זו שאתם מלמדים אותי. שכדאי למצוא בתוכי את נדיבות הלב וכדאי לי לממש אותה. שכדאי לי לתת ממש כשם שכעת אני כול כך משתוקק לקבל. כי התנועה הזאת, בין קבלה לבין נתינה, היא סוד טובם של החיים. והיא עוזרת לבני אדם, כמוני וכמוכם, באופן עמוק מכפי שניתן בכלל לשער.

אשמח אם תהיו בין אלה שעוזרים לי לממש את חלומי, לפרסם שלושה ספרי שירה חדשים בו-זמנית, ובזה לסיים את תקופת השתיקה הארוכה שלי כמשורר, לא ביני לבין עצמי, אלא בעיקר ביני לבין רשות הרבים.

כתובת הקמפיין היא כאן:

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

שתהיה לכם שבת שלום.

 

ההפעלה של נדיבות הלב (היום השני)

תמונה מגיל שלושים
זה לא ייאמן, אבל ככה נראיתי בגיל שלושים:)

 

הבוקר קמתי מאושר. גיליתי כי במהלך הלילה ביקרו אותי שנים עשר מלאכים ומלאכיות, שהשקיעו כבר 1620 ש"ח במימון הוצאתם לאור של שלושת ספרי השירה הבאים שלי, בקמפיין למימון המונים באתר 'מימונה.' תודה לכול אחד ואחת מכם.

כשקמתי, הילדים עוד ישנו, ואני יצאתי לחצר, כמו מדי בוקר, כדי לכתוב דפי בוקר. פרשתי מגבת על הכיסא הרטוב מגשם, וישבתי לכתוב. חשבתי על הקמפיין הזה, על השנים הארוכות שבהן נמנעתי מפרסום שירה, מפני שלא היו בידיי האמצעים לעשות כן, והתסכול שהצטבר בי בעקבות זאת. נזכרתי בפניות של חבריי הטובים, רפי וייכרט, גלעד המאירי ויחזקאל נפשי, בבקשה שאשוב לפרסם שירים, ועל הקושי שלי להיענות להם – לא משום שחדלתי לכתוב שירה, אלא פשוט משום שלא נותר לי זמן כדי לשכתב ולפתח ולנקד אותה, ולהביאה לידי מוצר מוגמר ושלם.

ונאנחתי אנחת רווחה.

הנה, נקטתי עמדה. בחרתי במעשה. פתחתי קמפיין מימון, וישנם כבר 12 א/נשים שמוכנים/ות לעזור לי. וזה נהדר, אבל אני זקוק ליותר, להרבה יותר, כדי להביא את הפרוייקט הזה לידי מימוש. אני צריך שכול אדם שקרא אי פעם משיריי, ששיריי או נוכחותי בכלי התקשורת, כסופר, כמשורר, כפעיל  קהילתי וכאב יחידני לתאומים – ייתן לי יד ויעזור לי לממש את זה.

הבוקר נזכרתי במשהו שקרה לי לפני המון שנים.

הייתי בטיול בארץ. טיול רגלי, נדמה לי שלהר טורען בגליל, אולי מקום אחר. אינני זוכר באיזו מסגרת התקיים הטיול הזה, אינני זוכר את הנוף שטיילתי בו. אבל אני זוכר היטב דבר אחד.

לפתע, תוך כדי הליכה על צלע הר, ניגשה אלי אישה נמוכת קומה ומתולתלת שיער. למתניה היה קשור פאוץ' ובו בקבוק מים. היא הייתה סמוקת פנים ממאמץ ההליכה, והתנשפה כשפנתה אלי.

"שלום אילן," אמרה, "אנחנו לא מכירים. אבל דע לך, שאני אימא של בחור מן הקהילה, ושהשירים שלך והראיונות שפרסמת במהלך השנים בעיתונות מאוד עזרו לנו, לקבל את הבן ולהבין אותו. אני פשוט רוצה להגיד לך תודה."

לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה, ומרוב אושר. הודיתי לה, והמשכתי ללכת, לבי פועם מהתרגשות, לא פחות מאשר ממאמץ ההליכה.

כאשר אני יושב וכותב, לעולם אין לי מושג לאן מה שאני כותב יגיע. לא מבחינת התוכן שלו – מפני שאני כותב כתיבה אינטואיטיבית, מתוך אי ידיעה גמורה על מה אני כותב ולאן הכתיבה תוליך אותי – ולא מבחינת הקהל. אני יודע רק דבר אחד. אני צריך לכתוב מדי יום משהו, אני צריך מדי יום לעבוד על משהו (כלומר לשכתבו, לפתחו ולשכללו, עד שאביא אותו לצורתו המוגמרת כמעשה יצירה), ואני צריך מדי יום לטפל בפרסום יצירתי ברבים.

לא תמיד זה מתאפשר לי. בארבע השנים האחרונות, שאני מגדל בהן כמעט לבדי את מיכאל ואת דניאל, זה קשה שבעתיים. רוב זמני מוקדש להם, לגידולם, לטיפוחם ולפרנסתם. אנחנו מתחילים כל יום בשעה שש וחצי, ומסיימים אותו בעשר וחצי בלילה. אחרי כן קשה לי מאוד לעשות איזשהוא דבר חוץ מלצ'וטט קצת עם חברים ברשת או לבדוק עבודות של תלמידיי.

כך, אפוא, נוצר אצלי מצב מוזר – אני מלמד כתיבה, מעודד אחרים לכתוב הן כמורה והן כעורך, אבל מאבד אגב כך את מעט הזמן הפנוי שנותר לי, ליצירתי שלי. וכתוצאה מכך, הולכים ומצטברים אצלי כתבים מסוגים שונים, שאין לי בכלל היכולת לטפל בהם, שלא לדבר על הוצאתם לאור.

לכן הקמפיין הזה כול כך חשוב לי. הוא נועד לסיים אחת ולתמיד את התסכול המצטבר הזה, בין כתיבה לבין פרסום – ולזרז עד כמה שאפשר את הבאת יצירתי בפני הרבים. מפני שבעבורי, אם שורות שיר שלי עוזרות לאישה אחת זרה ובנה, מה אגיד לכם – רק בשביל זה, רק בשביל היכולת להציל נפש אחת מישראל, כל המאמץ הזה כדאי לי.

וגם לכם.

אז אודה לכם אם תיכנסו לקישור לדף הקמפיין שלי באתר מימונה, ותתרמו בו כמידת יכולתכם. כל שקל חשוב כאן.

תודה רבה. הנה קיצור הדרך לשם. בתרומתכם תבורכו.

 

 

נכנסתי לאטרף.

כשנכנסתי לאתר ההיכרויות אטרף, המשמש מזה עשור ויותר את הקהילה כמקום המפגש וההיכרויות הכמעט-יחיד שישנו, בחרתי מיד להזדהות בשמי המלא. לא להסתתר מאחרי כינוי. זאת, מן הטעם הפשוט – כבר הייתי אז אדם די מוכר בציבור, תמונתי הייתה ידועה, וחשבתי לעצמי, שזה יהיה מגוחך לפרסם את תמונתי באתר היכרויות, עם כינוי כלשהו מתנוסס מעליה.

אבל היו לבחירה הזאת שורשים עמוקים יותר. מהיום שבו יצאתי מן הארון בפני הוריי, בגיל שש עשרה, וביתר שאת, מהיום שיצאתי בפומבי, באמצעות ראיון עיתונאי במוסף "הארץ" אצל תמר מרוז, בשנת 1986, אמרתי לעצמי שאני לא חוזר לארון. שאחיה בפתיחות מרבית, בגילוי לב מוחלט, ואותיר בידי הזולת את הברירה אם רצונו לקרוב אלי או לרחוק ממני בשל אהבתי.

כאשר פתחתי כרטיס באתר אטרף הבנתי מיד, שהזדהותי בשמי המלא היא גם אקט הצהרתי, ערכי, פוליטי וחינוכי ממדרגה ראשונה. אני כאן, סופר, משורר, הומו. ואני לא מתבייש בשום חלק מחיי.

מאז עברו שנים. החברה הישראלית עברה תהפוכות, וגם אני. גם רשת האינטרנט השתכללה, נוספו בה רשתות חברתיות ועמן גם שלל אפשרויות ליצור זהות בדויה, ולתקוף באופן שלוח רסן, מסית, מבזה או מאיים את הזולת.

במשך השנים האלה חוויתי הטרדות רשת לא פעם. כמעט תמיד הן התחילו מן הזיהוי שלי באתר אטרף – והמשיכו הלאה, אל תיבת האי מייל שלי, אל הטוקבקים בתחתית דברים שכתבתי, באתר התקשורת הקהילתית גוגיי וכעת גם בדפי הפייסבוק שלי. כאשר ההטרדות האלה היו מסוכנות פניתי למשטרה. כאשר היו זניחות חסמתי את המטרידים והשתדלתי לשכוח מזה.

היו גם התחכמויות מצד כתבי רכילות, שציטטו משפטי פתיחה שלי מן האתר אטרף במדורי הרכילות בעיתונות היומית, או איימו לעשות כן. וזה היה מעשה בזוי בעיניי – לפלוש לדלת אמותיי, גם אם הן מתקיימות באתר היכרויות פומבי, ולדלות ממנו דברים, הנכתבים ונאמרים בתוך הקשר מסוים, באתר מסוים, ולפרסמם בתקשורת, בעבור ציבור שאינו נמנה, בהכרח, על גולשי האתר ו/או על חברי/ות הקהילה, ועל כן אינו מצוי באורחות ההתנהגות באתר ההיכרות של הקהילה, ובאורחותיה. ובעיניי, זה מעשה נפסד.

לדבר אחד לא ציפיתי. לזה שיהיו אנשים, שיימנעו מלהכיר אותי או להיפגש איתי, מפני שאני 'אילן שיינפלד,' פעיל קהילה ותיק ו'הומו מוצהר.'

אבל השבוע זה קרה לי שוב, וזה כול כך הכעיס אותי עד שהחלטתי לכתוב על זה פוסט.

פנה אלי בחור, סטודנט, שמחפש קשר עם בן גילי. התחלנו לדבר, ומכיוון שנסע לנסיעה קצרה סיכמנו שנשוב לדבר עם חזרתו ארצה. אתמול, כששוחחנו, כתב לי ש'עשה עלי גוגל,' ואחרי שקרא מי אני החליט לא להיכנס להיכרות מעמיקה בינינו, מפני שהוא עוד בארון, והוא מחפש זוגיות שקטה, בלי דגלים.

כשקראתי את זה רתחתי מזעם. שאלתי אותו, האם עולה על דעתו, שכאב לשני פעוטות בני 2.7 אני מחפש משהו אחר, מלבד זוגיות שקטה, או מה הוא מדמיין, כשהוא חושב על פעיל קהילתי בגילי ובמצבי המשפחתי. האם הוא אכן חושש שמא אני הולך ברחובות עם שלט ביד, או עם דגל גאווה.

הוא ענה לי מה שענה. זה לא כול כך משנה כבר. הרי אני מבין בדיוק את מהות המצב. הבחור בארון, כנראה עוד חווה הומופוביה עצמית, שאותה הוא משליך על הזולת. נוח לו להשליכה עלי. הרי אינו מכיר אותי, וכל מה שהוא יודע עלי בא לו מערך בוויקיפדיה. מה לי להלין עליו? כשם שהיו כאלה שביקשו את קרבתי משום שמי, וברגע שגיליתי זאת נמנעתי מהם, ישנם גם מי שמתרחקים ממני בשל שמי, ובזה הם מתרחקים גם מעצמם, ועושים לי טובה – מפני שמוטב שלא אתקרב לאדם כזה.

אבל הדחייה הזאת, על רקע מי שאני, חיי הפתוחים לעין כול, פעילותי רבת השנים, צורבת. היא מקוממת אותי. היא מחזקת בי גם את ההכרה, שלא משנה בכלל כמה נאבקנו, רבים מידידיי ואני ביניהם, במשך שנים ארוכות, על שוויון זכויות לקהילה, על נראות ועוד – כל אדם חווה את תהליך הגילוי של זהותו המינית כאילו הוא האדם הראשון העובר זאת, וכל אדם עובר תהליך משלו של יציאה מן הארון, וכפי הנראה, עובדת היותנו חשופים שנים רבות כול כך, והיותנו חיים חיים מלאים ומאושרים כול כך, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי מי שמתחיל זה עתה את צעדיו הראשונים החוצה מן הארון.

ייתכן כי ייעזר במוסדות הקהילה, כמו קו העזרה הטלפוני שלה, ארגוני הנוער, קבוצות התמיכה להורים ולילדיהם, המרכז הגאה או סניפי האגודה השונים הפזורים ברחבי הארץ, שירות ההרצאות של חוש"ן או ארגון הגאים הדתיים הו"ד. הוא ייעזר בהם, אבל כנראה לא יחשוב לרגע, שכול הארגונים האלה נוסדו בדיוק על ידי אנשים כמוהו, שיצאו מן הארון, והחליטו לשנות את מציאות החיים שלהם ושל סובביהם בפעילות למען הקהילה, בהקמת גופים קהילתיים, במאבק על זכויות הקהילה ובעיצוב המציאות הישראלית למציאות הנוחה יחסית להומואים, לסביות, בי וטרנס כפי שהיא כיום.

וזה מעציב אותי.

הרבה שנים חשבתי או קיוויתי, שיציאתי הפומבית מן הארון תקל על רבים. שפעילותי בספרות ובתרבות תעשה כן, ודאי גם הבלוג שאני כותב, מאז החלטתי להיות לאב יחיד באמצעות פונדקאות, ועד הנה. ואמנם, קיבלתי במשך השנים לא מעט תודות מיחידים, שחשו כי דבריי סייעו להם. אבל מולם, בכול פעם שמגיע הבחור הזה, שבארון, שפוחד אפילו להיפגש איתי ביחידות, שלא לדבר על מפגש אתי בפומבי, זה מעציב אותי מחדש.

אבל אלה הם חייו, וזהו מאבקו.

חיי, תודה לאל, מתנהלים אחרת לגמרי. וכנראה שבן זוגי הבא מוכרח להיות אדם מחוץ לארון, או אדם בארון, שאינו חושש מחיים במחיצת אדם שונה ממנו.

ועד אז, לילה טוב.