הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

מודעות פרסומת

דן זקהיים, חברי הטוב והמת, בן שישים.

היום, 11.5.18, מלאו שישים שנה לחברי, אמן המיצג דני זקהיים. אח של אסתי, אחותי. לכבוד יום הולדתו נפגשו בני המשפחה והחברים הקרובים בבית קפה תל אביבי. מטבע הדברים, אני לא יכולתי להיות שם. אבל שלחתי לאסתי משהו שכתבתי עליו. הריהו לפניכם.

זקהיים

פורטרט אחרון

 

הַפּוֹרְטְרֶט הָאַחֲרוֹן שֶׁל דָּנִי

תָּלוּי אֶצְלִי בַּסָּלוֹן. טְרִיפְּטִיכוֹן

וּבוֹ צִלֵּם אֶת עַצְמוֹ לָבוּשׁ בְּלָבָן,

אַחֲרַי כֵּן עָטוּי בְּסִנָּר

שֶׁל בֵּית מִטְבָּחַיִם,

עִם שְׁנֵי שְׁעוֹנִים בָּעֵינַיִם,

הַמְּבַשְּׂרִים אֶת קֹצֶר הַזְּמַן,

שֶׁעוֹד נוֹתָר לוֹ כָּאן, וּלְבַסּוֹף

אָרוּז בַּחֲלִיפָה אֲדֻמָּה דָּם

וּפָנָיו לוּטִים בְּמַסֵּכַת מָוֶת

עֲשׂוּיָה גֶּבֶס, הֲדוּקָה בִּרְצוּעוֹת

לַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כִּלְיוֹנַם.

 

אֲנִי כּוֹתֵב מִן הַזִּכָּרוֹן. קָשָׁה לִי

הַצְּפִיָּה בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת, שֶׁהֵכִין

בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ, בִּשְׁנַת 1993,

אֲבָל דָּאַג שֶׁתִּמָּסֵר לִי

רַק אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

 

אֵיזֶה הֶלֶם נוֹרָא שֶׁל כְּאֵב

הִכָּה בִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ טְרִיפְּטִיכוֹן,

מֵבִין מִתּוֹכוֹ מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַשֵׂר לִי.

שֶׁיָּדַע מֵרֹאשׁ דְּבַר מוֹתוֹ, שֶׁמַּד

אֶת הַזְּמַן הַנִּשְׁמָט בֵּין יָדָיו.

 

וּכְדַרְכּוֹ, עִצֵּב אֲפִלּוּ אֶת

דִּמּוּי מוֹתוֹ.

 

שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל נִדּוֹן לַמָּוֶת

הִקְדִּישׁ לִי, לִתְלוֹתַן עַל קִיר בֵּיתִי,

לְהַזְכִּירֶנִי מִדֵּי יוֹם אֶת אֲרֳעִיוּת

הַחֲיִים, אֶת שְׁבִירוּת הָאֹשֶר,

את הוֹד הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הֵעָדְרוֹ.

מאי, 2018

*

     דני נולד בתל אביב בשנת 1958. בנעוריו למד בתיכון תלמה ילין. בין השנים 1983-1985, לאחר שובו מלימודי אמנות במונטריאול, קנדה, שימש כארט דירקטור וכמעצב גרפי. הוא היה נשוי למעצבת האופנה קרול גודין, שאיתה ועם סיביל גולדפיינר הקימו, בסלון ביתם, את בית האופנה "קום איל פו."

בשנת 1988 הקים, ביחד עם תמר רבן וענת שן, עמותה בשם "מקלט 2009", שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל. לצד מייצגים שנשאו אופי טקסי ושמאניסטי, כגון "להירדם על פטמת יער" (1987), יצר זקהיים מיצגים בעלי אופי פוסט-מודרני וספקטקולרי, כגון "מפלגת בבל", המדגישים אלמנטים של מלאכותיות. בעבודות רבות יצר טשטוש מכוון בין האמנות לחיים היום-יומיים. בשנת 1987 התגלתה בגופו מחלה, תחת השפעתה יצר סדרה של עבודות בהן בלט המוות כמוטיב מרכזי. בשנת 1994 נפטר.

את דני פגשתי דרך ענת שן. בשנת 1984 הוצאתי לאור את כתב-העת "שופרא," וחיפשתי במאי שיוכל להעמיד ערב השקה אמנותי של הגיליון. ענת חיברה אותי עם דני, והכימיה הייתה מיידית. שנינו בני מזל שור, שנינו ג'ינג'ים. הוא ג'ינג'י בפועל ואני ג'ינג'י בנמשי גוף ובנפש, שנינו אמנים. הפכנו ממש לאחים. או, מוטב לומר, דני נהיה קצת כמו אחי הגדול. הוא היה אדם מניפתי ובו-זמני ורב-פעלים כמוני, אבל הרבה יותר מסודר ממני, מבחינת מעקב אחר תהליכים, כמו תהליכי יצירה, וגם מבחינת העיסוק ביום-יום. מלא פליאה התבוננתי באופן שבו בנה מיצג, בתוך מחברות הסקיצות שלו, ולמדתי מזה הרבה לעבודתי, ונפעם ראיתי איך הוא מתייק, בסדר מופתי, חשבונות חשמל וארנונה ומים, דפי חשבון בנק וכיו"ב תשלומים, שאני תמיד מתייק אותם באי סדר נוראי.

חלקתי עם דני את עולמי הפנימי ביותר. עבדנו יחד על מיצגים, שאני כתבתי בהם את הטקסטים והפקתי אותם בפועל, והוא עשה את כול השאר. הוא האדם היחיד שיכול היה להביא אותי, ואכן הביא אותי, לקרוא שיר על במת "צוותא" כשאני חשוף חזה, או לשיר לו שיר פרידה על במת מועדון ה"פינגווין", כשנסע עם קרול לניו יורק, בעודי לבוש בבגדי סאדו-מאזו, עם חליפת עור ושרשראות ומצליף בשוט על מגפיים שחורים.

כשבן זוגי הראשון, סער עפרוני מת, בשנת 1986, דני וקרול היו בניו יורק. כתבתי לו על כך. שניהם מיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לדירתה של חברתם לורי, שם השתכנו, ולעבד עמם את האבל. ואני, נסעתי אליהם, והיינו יחד שבועיים, שבהם דני וקרול רכשו לופט שלם של מוצרי חשמל ורהיטים לדירתם החדשה דאז, בשדרות בן ציון, ואני משוטט איתם במנהטן, בין חנויות וגלריות, ובלילות שלושתנו ישנים על מזרנים בסלון של לורי, ומשוחחים.

רק זמן רב אחרי הביקור הזה בניו יורק, אחרי שדני וקרול שבו ארצה והשתכנו בדירתם, גילו לי, שבאותם ימים ממש שהייתי במחיצתם נתגלתה המחלה הממארת בגופו של דני. והם לא אמרו לי על כך דבר, ואף אני לא הרגשתי בדבר.

כאשר צלצלה אלי אסתי, לספר לי שדני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, נחרדתי. לא ידעתי על כך. באתי להיפרד ממנו, שעה שהיה כבר מורדם ומונשם, מחובר להמון צינורות, בבית החולים. זה היה פשוט נורא. אחרי מות בן זוגי הראשון, ומותו של חברי המשורר הירושלמי איתי עורב, פתאום גם דני הלך. וזה הרגיש כמו קללה מרחפת.

אני מתגעגע לדני מדי יום ביומו. כשאני מהלך בשדרות בן ציון או בשדרות רוטשילד, אני מרגיש את זה פי כמה וכמה. על כך כתבתי לא מעט בשיריי, שנדפסו בטרילוגיית השירה האחרונה שלי, בשני שירי ה"הליכות" בעיר.

כולנו נותרנו עם חור בלב מאז מותו. למזלי, אסתי נשארה לי. אסתי האהובה, הגדולה מן החיים, ועמה גם ורדה אמה, ורוני אחיה, ובני משפחותיהם.

אז היום הוא בן שישים, וביום ראשון יחול תאריך ה-13.5., תאריך מקולל ומקודש בחיי דני, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו.

יהיה זכרו ברוך.

מי שמעוניין להכיר את יצירתו מקרוב, יכול להיכנס לאתר שפתחה קרול בעבורו, כאן. או להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, כאן. יש שם קישורים לעבודותיו המצולמות בווידיאו. הוא היה אמן נפלא וחבר נהדר.

בשיא עבודתנו יחד תכננו לכתוב ולבצע אופרת מיצג בינלאומית, "פרזות" שמה, שתתחיל בסיפור גן העדן ותסתיים בסיפור מגדל בבל. אני הייתי אחראי לכתיבת הטקסט, ועשיתי תחקיר לשם כך. דני אמור היה לעשות את כול השאר. לצורך העלאת ההפקה הזאת, שהתכוונו שתתרחש סימולטנית בכמה מבירות תבל, נסענו לראות אופרה של פיליפ גלאס, ואחרי כן קבענו כמה פגישות ברשתות טלוויזיה מובילות בניו יורק. אז עוד לא היה קיים האינטרנט, גם לא הרשתות החברתיות ולא יו-טיוב. התכוונו להעביר את זה בשידור חי בו-זמנית בין יבשות.

דני מת, האינטרנט עלה לאוויר, והעולם השתנה מאוד מאז. אבל הגעגוע נשאר. וגם חומרי התחקיר, המעלים אבק בחדרי כאן, בקיבוץ תובל.

שיהיו לנו רק ימים שמחים.

 

 

 

סדנת כתיבה חדשה בצפון

מניל
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום רביעי הקרוב, 2.5.18, בשעות 20.00-22.30, בביתי בקיבוץ תובל.
בסדנה נעבוד עם גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור
באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל,
עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 2.5.18, 9.5.18, 23.5.18, 30.5.18, 6.6.18, 13.6.18, 4.7.18, 11.7.18, 18.7.18, 25.7.18, 1.8.18, 8.8.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 8 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים,
 
והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה
 
להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שבת שלום,
אילן שיינפלד.

סדנת כתיבה חדשה ואחרונה בהנחייתי – מיום שני הבא בתל אביב.

תמונה מניל.jpg
שלום לך,
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום שני הבא, 1.5.18, בשעות 19.00-21.30, בבית הסופר, קפלן 6, תל אביב.
בסדנה נעסוק בגורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל, עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 1.5.18, 8.5.18, 22.5.18, 29.5.18, 5.6.18, 12.6.18, 19.6.18, 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 10 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים, והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

הרשימה לילדים – בגן צבר בתובל.

חתולים3.jpg

   לא מזמן הודיעה לנו יעל, גננת גן 'צבר,' שילדיי מתחנכים בו, שהם פותחים במבצע מימוש משאלות של הילדים ברוח 'הרשימה' של יובל אברמוביץ.' המשאלה הראשונה שהגשימו הייתה 'שמלה יפה,' שביקשה אחת מיפהפיות הגן. הילדים טרחו ועיצבו וציירו כול מיני דגמים של שמלה, הכלה המאושרת אישרה את הדגם – ואז הגיעה לגן אם, עם מכונת תפירה ובדים, ותפרה לה את שמלת חלומותיה למול עיניהם של ילדי הגן.

     דניאל סיפר לי, לפני כמה ימים, שהמשאלה שלו היא, שהחתולים שלנו, דמקה וגילון, יחזרו להיות גורים. זאת, מפני שהוא אהב מאוד כשהיו גורים. אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.

     היום, כשבאתי לאסוף אותם מן הגן, סיפר לי דניאל ששכח בגן את 'סלסילת החתולים' שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז שניהם הסבירו לי, שהיום הגן מימש את משאלתו של דניאל. אמנם, אי אפשר להפוך את דמקה ואת גילון לגורים שוב, אבל אפשר גם אפשר ליצור לו סלסילה מלאה בגורי חתולים.

     יעל הושיבה את הילדים, ובמשך שעה ארוכה הכינו כול ילד וילדה 'חתלתול' לסלסילת החתולים של דניאל. עוד לא זכיתי לראותה, אבל הערב קיבלתי תמונות מן התהליך ומן התוצר הסופי.

 

חתולים1.jpg

 

 

חתולים2.jpg

     אתמול, כשהייתי בבית הסופר בתל אביב, בתוך יום שלם של נסיעות, נתקפתי בהרהורי חרטה. אמרתי לעצמי, מה עשיתי, מה השתגעתי, לצאת מתל אביב ולעבור לגליל? הרי מקור פרנסתי בעיר, וחיי וזהותי בעיר. לרגע נתקפתי חולשה. בא לי לארוז את הכול ולשוב העירה. אבל מקץ רגע שמעתי בתוכי קול, המזכיר לי מדוע עשיתי את זה – למען מיכאל ודניאל.

     היום, משקיבלתי את התמונות האלה, של דניאל וסלסילת החתולים שלו, גם קיבלתי את התשובה המלאה לשאלתי. גן הילדים בתובל מתייחס לכול ילד. המשאלה, חלומית ובלתי מושגת ככל שתהא, של ילד בגן, היא לא נושא לשחוק, אלא נלקחת ברצינות רבה, וממומשת בהתאם ליכולת, ולנסיבות הזמן והמקום – ותמיד מתוך שיתוף מלא של הילדים, יצירתיות והדדיות.

     זה המקום שבחרתי בו לבית בעבורנו. ועם כול הקושי הכרוך בשתי נסיעות שבועיות לפרנסה, בתל אביב, אני יודע שבחרתי נכון. שהבאתי את ילדיי למקום שבו הם חווים את ילדותם באופן הכי מלא ועשיר ותומך רגשית שיכולתי למצוא בשבילם. וזהו חסד גדול.

     לא אחת כתבתי ואמרתי לחבריי וחברותיי היחידנים/ות, שהם חייבים לבוא לבקר כאן, להתרשם מן הישוב ומן הגן, אולי כדי להישאר. בספטמבר גם פותחים כאן בית ספר עממי חדש, שנבחר על ידי משרד החינוך להיות אחד מתוך שנים עשר בתי ספר 'מוטי המאה העשרים ואחת.' והוא פשוט חלומי. נדהמתי רק מן הפרזנטציה של המבנים שיוקמו בו. כיתות עם קירות מודולריים, המאפשרים להפוך את החלל של כול כיתה, בכול שיעור, למשהו אחר. שלא לדבר על מתחם היער, ועל התפיסה החינוכית המובילה את מקימיו.

     לתדהמתי, איש מבין חבריי וחברותיי לא הרים את הכפפה. איש לא העז אפילו לבוא לבקר עם ילדיו כאן, כדי להתבונן ולהתרשם. זה מדהים אותי מחדש בכול פעם שאני משבח את תובל ברבים. כול כך חבל לי, שילדי חבריי וחברותיי גדלים בעיר ומפסידים את היופי, האהבה, היצירתיות והתום שמאפשרים להם, בעיקר מאפשרות להם, כאן, הגננות בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ונעים.

המתים כול הזמן חוזרים

962877.jpg

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

לבכות מהתרגשות

     הבוקר, במפגש הראשון של קורס המתחילים שלי, ב'בית אילה' בתל אביב, ציפו לי הפתעות מרגשות. לא ידעתי זאת כשהתחלתי, כדרכי, את השיעור בסבב, בו כול אחד/ת הציג את עצמו/ה. היו שם 23 איש ואישה, קבוצה גדולה, וכשכמעט והגענו לסוף הסבב הגיעה תורה של מישהי, שאמרה, קוראים לי  טלי X, אבל אתה מכיר אותי בתור טלי Y.

     כששמעתי את שמה, חשבתי שאני מתעלף. מיד קמתי מן השולחן, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך. מתאפק לא לבכות על כתפה. ממלמל, "איזה יופי, איזה כבוד זה בשבילי." כי האישה הזאת, הגבוהה, התמירה וצנומת הגוף, עם רעמת השער המתולתלת, הייתה המדריכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בכיתה ה'.

     לא ראיתי אותה מגיל 17. לכן גם לא זיהיתי אותה בתחילה. בהפסקה גם סיפרה לי, כי הגיעה לסדנה שלי, בדיוק ביום שבו, בשל אירוע דרמטי של אבדן משפחתי, חדלה מלכתוב בנעוריה. וזה היה חזק בעבורנו שבעתיים.

     נכנסתי לכיתה כדי לשאוף קצת אוויר, ואז הרימה אלי את ראשה אישה צעירה מאוד שישבה שם, ואמרה לי, "דרך אגב, אילן. אתה מכיר את אימא שלי."

     נעצרתי. שאלתי אותה לשם אימה. כששמעתי את שמה רעדתי כולי.

     "תתקשרי אליה מיד," ביקשתי ממנה.

     היא התקשרה. האימא שלה ענתה. היא חשבה שהיא מדברת עם הבת שלה.

     "זה אילן," אמרתי לה.

     "אילן, אתה עם הבת שלי עכשיו?"

     "כן. ואני לא יכול לדבר. אני תכף פורץ בבכי," אמרתי לה.

     "למה?"

     "כי נעלמת לי מהעולם, ואני כול כך אוהב אותך, ומכיר לך תודה, וכול כך דאגתי לך, הייתי בטוח שמשהו נורא קרה לך," אמרתי. ואז גם פרצתי בבכי.

     כי האישה שדיברתי איתה מצדו האחר של קו הטלפון הייתה המורה האהובה שלי לתסריטאות. זו שלמדתי ממנה הרבה מן הדברים שאני מלמד בעצמי כיום, כמורה לכתיבה. והיא הייתה אימהית וחכמה ויצירתית ועמוקה ונהדרת. ובתקופה שלימדה אותנו סבלה מכול מיני תחלואים, ואז, יום אחד אחרי סיום הלימודים, נסגר בית הספר לתסריטאות – והיא נעלמה מעל פני האדמה.

     עשר שנים חיפשתי אחריה. באינטרנט, במספרי הטלפון הישנים שלה, שהיום הבנתי שלא היו עדכניים עוד, אצל מנהלת בית הספר, שגם היא לא ידעה מה אירע בגורלה. עד היום בבוקר. עד לגילוי כי התלמידה החדשה שלי היא בתה.

     "למדתי מאימא שלך כול כך הרבה," מלמתי תוך כדי בכי, "שזה כבוד בשבילי ללמד אותך."

     זה היה הבוקר שהיה. ואז קיבלתי טרמפ מתלמידות שלי, לרמת השרון, והלכתי לבית ילדותי לנוח. ואז, אחר הצהריים, שוב באתי לסדנת כתיבה, הפעם למפגש ראשון בקורס לליווי כותבים, וזה היה מפגש חזק, שגם גילה לי דברים חדשים על עצמי. ובמפגש הזה גם השתתפה חברה טובה וקרובה שלי, שהזמנתי כדי ללוות אותה בכתיבתה.

     חזרתי ממש לפני דקות הביתה. יצאתי מן הבית בשש וחצי בבוקר. כעת תכף אחת עשרה בלילה. אני גמור מעייפות. אבל הייתי מוכרח לכתוב את הפוסט הזה, כדי שלא אשכח את היום הזה, שטלטל את לבי באופן עמוק כול כך. היום שבו מצד אחד הפכתי למורה לכתיבה של מי שהייתה המדריכה שלי בתנועה – ומצד שני הפכתי למורה לכתיבה של בתה של מי שהייתה המורה לכתיבה האהובה עלי.

     וכשאני חושב על כך כרגע, נדמה לי שזה כול כך חזק לי, משום שמדובר בשלשלת של נתינה וקבלה, של מסירה. ושל החיבור המיוחד שאני חווה עם היקום בתוך חיי, והוא חיבור של אהבה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מקומות אחרונים בשתי סדנאות כתיבה בצפון!

כתיבה

בשעה  טובה, שתי סדנאות כתיבה חדשות שלי נפתחות באזור הצפון, והן כבר כמעט מלאות. להלן פרטיהן:

סדנת מתחילים בספריית "יד שטרית" בטבריה

הסדנה תתקיים בימי שני בשעות 19-22. האם צריך כישרון כדי לכתוב? מניין באים רעיונות? מהו מקור ההשראה ואיך מאלפים את המוזה לעבוד בשבילכם, האם יש כתיבה מגונה או אסורה? מה ההבדל בין כתיבה ביוגרפית לכתיבה בדיונית? איך עובדים עם זיכרונות? מהי כתיבה חושית? כיצד מתמודדים עם כתיבה רגשית ועם מקומות שקשה לגעת בהם? מה עושים עם חלומות ואיך מעוררים את הקולות הפנימיים המודחקים שלנו? איך מעצבים דמות ומהו המבנה העלילתי? על כול אלה ועוד תקבלו מענה בקורס העשיר שבפניכם. לפרטים ולהרשמה: גב' יהודית כהן, ספריית "יד שטרית," טל'  04-673-9577.

סדנת מתקדמים בביתי בתובל

הסדנה תתקיים בימי חמישי, החל מיום חמישי הקרוב, 8.3.18, בשעות 20-22.30. בסדנה נלמד את יסודות הדמות והעלילה. איך בונים גיבור, מהו פרוטגוניסט ומהו האנטגוניסט, איך נוצר הקונפליקט ביניהם ומהו מבנה הקונפליקט, איך כותבים עלילה, איך כותבים תיאור, איך כותבים דיאלוג, איך כותבים סיפר, מהו מסע הגיבור, על אילו דברים יש לחשוב כשמשכתבים סיפור, ועוד הרבה מאוד דברים מצוינים. מי שכבר יש לו רעיון לספר, יוכל להסב את כול התרגילים בכיתה ובבית לכתיבתו. מי שעוד אין לו רעיון, סביר להניח שהרעיון יעלה לו תוך כדי סדנה. עלות: 1500 ש"ח, ב-3-5 תשלומים. הרשמה: ilan@isheinfeld.com

     אשמח אם תשתפו פוסט זה ותעבירו הלאה למעוניינים/ות.

בתודה,

אילן שיינפלד, 05232-300098.