המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

מודעות פרסומת

הרשימה לילדים – בגן צבר בתובל.

חתולים3.jpg

   לא מזמן הודיעה לנו יעל, גננת גן 'צבר,' שילדיי מתחנכים בו, שהם פותחים במבצע מימוש משאלות של הילדים ברוח 'הרשימה' של יובל אברמוביץ.' המשאלה הראשונה שהגשימו הייתה 'שמלה יפה,' שביקשה אחת מיפהפיות הגן. הילדים טרחו ועיצבו וציירו כול מיני דגמים של שמלה, הכלה המאושרת אישרה את הדגם – ואז הגיעה לגן אם, עם מכונת תפירה ובדים, ותפרה לה את שמלת חלומותיה למול עיניהם של ילדי הגן.

     דניאל סיפר לי, לפני כמה ימים, שהמשאלה שלו היא, שהחתולים שלנו, דמקה וגילון, יחזרו להיות גורים. זאת, מפני שהוא אהב מאוד כשהיו גורים. אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.

     היום, כשבאתי לאסוף אותם מן הגן, סיפר לי דניאל ששכח בגן את 'סלסילת החתולים' שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז שניהם הסבירו לי, שהיום הגן מימש את משאלתו של דניאל. אמנם, אי אפשר להפוך את דמקה ואת גילון לגורים שוב, אבל אפשר גם אפשר ליצור לו סלסילה מלאה בגורי חתולים.

     יעל הושיבה את הילדים, ובמשך שעה ארוכה הכינו כול ילד וילדה 'חתלתול' לסלסילת החתולים של דניאל. עוד לא זכיתי לראותה, אבל הערב קיבלתי תמונות מן התהליך ומן התוצר הסופי.

 

חתולים1.jpg

 

 

חתולים2.jpg

     אתמול, כשהייתי בבית הסופר בתל אביב, בתוך יום שלם של נסיעות, נתקפתי בהרהורי חרטה. אמרתי לעצמי, מה עשיתי, מה השתגעתי, לצאת מתל אביב ולעבור לגליל? הרי מקור פרנסתי בעיר, וחיי וזהותי בעיר. לרגע נתקפתי חולשה. בא לי לארוז את הכול ולשוב העירה. אבל מקץ רגע שמעתי בתוכי קול, המזכיר לי מדוע עשיתי את זה – למען מיכאל ודניאל.

     היום, משקיבלתי את התמונות האלה, של דניאל וסלסילת החתולים שלו, גם קיבלתי את התשובה המלאה לשאלתי. גן הילדים בתובל מתייחס לכול ילד. המשאלה, חלומית ובלתי מושגת ככל שתהא, של ילד בגן, היא לא נושא לשחוק, אלא נלקחת ברצינות רבה, וממומשת בהתאם ליכולת, ולנסיבות הזמן והמקום – ותמיד מתוך שיתוף מלא של הילדים, יצירתיות והדדיות.

     זה המקום שבחרתי בו לבית בעבורנו. ועם כול הקושי הכרוך בשתי נסיעות שבועיות לפרנסה, בתל אביב, אני יודע שבחרתי נכון. שהבאתי את ילדיי למקום שבו הם חווים את ילדותם באופן הכי מלא ועשיר ותומך רגשית שיכולתי למצוא בשבילם. וזהו חסד גדול.

     לא אחת כתבתי ואמרתי לחבריי וחברותיי היחידנים/ות, שהם חייבים לבוא לבקר כאן, להתרשם מן הישוב ומן הגן, אולי כדי להישאר. בספטמבר גם פותחים כאן בית ספר עממי חדש, שנבחר על ידי משרד החינוך להיות אחד מתוך שנים עשר בתי ספר 'מוטי המאה העשרים ואחת.' והוא פשוט חלומי. נדהמתי רק מן הפרזנטציה של המבנים שיוקמו בו. כיתות עם קירות מודולריים, המאפשרים להפוך את החלל של כול כיתה, בכול שיעור, למשהו אחר. שלא לדבר על מתחם היער, ועל התפיסה החינוכית המובילה את מקימיו.

     לתדהמתי, איש מבין חבריי וחברותיי לא הרים את הכפפה. איש לא העז אפילו לבוא לבקר עם ילדיו כאן, כדי להתבונן ולהתרשם. זה מדהים אותי מחדש בכול פעם שאני משבח את תובל ברבים. כול כך חבל לי, שילדי חבריי וחברותיי גדלים בעיר ומפסידים את היופי, האהבה, היצירתיות והתום שמאפשרים להם, בעיקר מאפשרות להם, כאן, הגננות בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ונעים.

המתים כול הזמן חוזרים

962877.jpg

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

לבכות מהתרגשות

     הבוקר, במפגש הראשון של קורס המתחילים שלי, ב'בית אילה' בתל אביב, ציפו לי הפתעות מרגשות. לא ידעתי זאת כשהתחלתי, כדרכי, את השיעור בסבב, בו כול אחד/ת הציג את עצמו/ה. היו שם 23 איש ואישה, קבוצה גדולה, וכשכמעט והגענו לסוף הסבב הגיעה תורה של מישהי, שאמרה, קוראים לי  טלי X, אבל אתה מכיר אותי בתור טלי Y.

     כששמעתי את שמה, חשבתי שאני מתעלף. מיד קמתי מן השולחן, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך. מתאפק לא לבכות על כתפה. ממלמל, "איזה יופי, איזה כבוד זה בשבילי." כי האישה הזאת, הגבוהה, התמירה וצנומת הגוף, עם רעמת השער המתולתלת, הייתה המדריכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בכיתה ה'.

     לא ראיתי אותה מגיל 17. לכן גם לא זיהיתי אותה בתחילה. בהפסקה גם סיפרה לי, כי הגיעה לסדנה שלי, בדיוק ביום שבו, בשל אירוע דרמטי של אבדן משפחתי, חדלה מלכתוב בנעוריה. וזה היה חזק בעבורנו שבעתיים.

     נכנסתי לכיתה כדי לשאוף קצת אוויר, ואז הרימה אלי את ראשה אישה צעירה מאוד שישבה שם, ואמרה לי, "דרך אגב, אילן. אתה מכיר את אימא שלי."

     נעצרתי. שאלתי אותה לשם אימה. כששמעתי את שמה רעדתי כולי.

     "תתקשרי אליה מיד," ביקשתי ממנה.

     היא התקשרה. האימא שלה ענתה. היא חשבה שהיא מדברת עם הבת שלה.

     "זה אילן," אמרתי לה.

     "אילן, אתה עם הבת שלי עכשיו?"

     "כן. ואני לא יכול לדבר. אני תכף פורץ בבכי," אמרתי לה.

     "למה?"

     "כי נעלמת לי מהעולם, ואני כול כך אוהב אותך, ומכיר לך תודה, וכול כך דאגתי לך, הייתי בטוח שמשהו נורא קרה לך," אמרתי. ואז גם פרצתי בבכי.

     כי האישה שדיברתי איתה מצדו האחר של קו הטלפון הייתה המורה האהובה שלי לתסריטאות. זו שלמדתי ממנה הרבה מן הדברים שאני מלמד בעצמי כיום, כמורה לכתיבה. והיא הייתה אימהית וחכמה ויצירתית ועמוקה ונהדרת. ובתקופה שלימדה אותנו סבלה מכול מיני תחלואים, ואז, יום אחד אחרי סיום הלימודים, נסגר בית הספר לתסריטאות – והיא נעלמה מעל פני האדמה.

     עשר שנים חיפשתי אחריה. באינטרנט, במספרי הטלפון הישנים שלה, שהיום הבנתי שלא היו עדכניים עוד, אצל מנהלת בית הספר, שגם היא לא ידעה מה אירע בגורלה. עד היום בבוקר. עד לגילוי כי התלמידה החדשה שלי היא בתה.

     "למדתי מאימא שלך כול כך הרבה," מלמתי תוך כדי בכי, "שזה כבוד בשבילי ללמד אותך."

     זה היה הבוקר שהיה. ואז קיבלתי טרמפ מתלמידות שלי, לרמת השרון, והלכתי לבית ילדותי לנוח. ואז, אחר הצהריים, שוב באתי לסדנת כתיבה, הפעם למפגש ראשון בקורס לליווי כותבים, וזה היה מפגש חזק, שגם גילה לי דברים חדשים על עצמי. ובמפגש הזה גם השתתפה חברה טובה וקרובה שלי, שהזמנתי כדי ללוות אותה בכתיבתה.

     חזרתי ממש לפני דקות הביתה. יצאתי מן הבית בשש וחצי בבוקר. כעת תכף אחת עשרה בלילה. אני גמור מעייפות. אבל הייתי מוכרח לכתוב את הפוסט הזה, כדי שלא אשכח את היום הזה, שטלטל את לבי באופן עמוק כול כך. היום שבו מצד אחד הפכתי למורה לכתיבה של מי שהייתה המדריכה שלי בתנועה – ומצד שני הפכתי למורה לכתיבה של בתה של מי שהייתה המורה לכתיבה האהובה עלי.

     וכשאני חושב על כך כרגע, נדמה לי שזה כול כך חזק לי, משום שמדובר בשלשלת של נתינה וקבלה, של מסירה. ושל החיבור המיוחד שאני חווה עם היקום בתוך חיי, והוא חיבור של אהבה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מקומות אחרונים בשתי סדנאות כתיבה בצפון!

כתיבה

בשעה  טובה, שתי סדנאות כתיבה חדשות שלי נפתחות באזור הצפון, והן כבר כמעט מלאות. להלן פרטיהן:

סדנת מתחילים בספריית "יד שטרית" בטבריה

הסדנה תתקיים בימי שני בשעות 19-22. האם צריך כישרון כדי לכתוב? מניין באים רעיונות? מהו מקור ההשראה ואיך מאלפים את המוזה לעבוד בשבילכם, האם יש כתיבה מגונה או אסורה? מה ההבדל בין כתיבה ביוגרפית לכתיבה בדיונית? איך עובדים עם זיכרונות? מהי כתיבה חושית? כיצד מתמודדים עם כתיבה רגשית ועם מקומות שקשה לגעת בהם? מה עושים עם חלומות ואיך מעוררים את הקולות הפנימיים המודחקים שלנו? איך מעצבים דמות ומהו המבנה העלילתי? על כול אלה ועוד תקבלו מענה בקורס העשיר שבפניכם. לפרטים ולהרשמה: גב' יהודית כהן, ספריית "יד שטרית," טל'  04-673-9577.

סדנת מתקדמים בביתי בתובל

הסדנה תתקיים בימי חמישי, החל מיום חמישי הקרוב, 8.3.18, בשעות 20-22.30. בסדנה נלמד את יסודות הדמות והעלילה. איך בונים גיבור, מהו פרוטגוניסט ומהו האנטגוניסט, איך נוצר הקונפליקט ביניהם ומהו מבנה הקונפליקט, איך כותבים עלילה, איך כותבים תיאור, איך כותבים דיאלוג, איך כותבים סיפר, מהו מסע הגיבור, על אילו דברים יש לחשוב כשמשכתבים סיפור, ועוד הרבה מאוד דברים מצוינים. מי שכבר יש לו רעיון לספר, יוכל להסב את כול התרגילים בכיתה ובבית לכתיבתו. מי שעוד אין לו רעיון, סביר להניח שהרעיון יעלה לו תוך כדי סדנה. עלות: 1500 ש"ח, ב-3-5 תשלומים. הרשמה: ilan@isheinfeld.com

     אשמח אם תשתפו פוסט זה ותעבירו הלאה למעוניינים/ות.

בתודה,

אילן שיינפלד, 05232-300098.

פרידה, שמינית מטעמו של …

אני ודניאל בכורסה.jpg
בסוף היום, דניאל ואני יחד על הכורסה.

     הערב, אחרי יומיים של התנהגות קשה מאד, דניאל נתן סוף סוף ביטוי לרגשותיו. היינו באמבטיית קצף. מיכאל הציק לו, כשם שהציקו זה לזה במשך היום כולו. דניאל יצא מן האמבטייה כדי שאנגבו ואלביש אותו בפיג'מה, ותוך כדי כך פרץ בבכי.

     "אבא, אני לא רוצה שתיפרד ממני," בכה.

     "אני לא נפרד, אני רק נוסע ללמד מחר וחוזר בלילה," השבתי לו, בטוח כי בזה מדובר.

     "אני לא רוצה שתמות לי. ואני לא רוצה שסבא ימות. הוא זקן, והוא ימות, ואחרי זה אתה תהיה זקן ותמות. אני לא רוצה שתמות לי," בכה את ליבו.

     "אני לא נפרד ממך, ילד אהוב שלי, אני לגמרי כאן," חיבקתי ונישקתי אותו המון, והושבתי אותו על ברכיי.

     "דניאל בוכה! דניאל בוכה!" צהל מיכאל מתוך האמבטייה.

     "מיכאל, תפסיק מיד!" אמרתי לו. זה לא ממש עזר. וכשסירב לצאת מן המים להתלבש, אמרתי לו שאני יורד עם דניאל למטה, ושיתנגב וילבש פיג'מה בעצמו.

     "בגלל זה התנהגת כול כך קשה ביומיים האלה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.

     "אני שמח שסוף סוף אתה מבטא את הקושי שלך," אמרתי לו. ונישקתי לו שוב.

     ירדתי עם דניאל למטה. חיממתי לו צלחת עם שניצלונים ואורז, עם קטשופ. ואז עליתי למעלה כדי לנגב ולהלביש את מיכאל, שבינתיים הספיק להוציא הרבה מים וקצף על רצפת חדר האמבטייה, במחאה על כך שעזבתי אותו עם אחיו.

     "אבא, אני רוצה את הטלפון שלך," ביקש דניאל, "אני רוצה לצלם אותך ואת החתולים יחד כדי לזכור אותך," בכה שוב.

     נתתי לו את מכשיר הטלפון. הוא התיישב ליד גילון, וצילם אותו. אחרי כן שב לאכול, וגם מיכאל ירד למטה כדי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות.

דניאל וגילון.jpg
דניאל וגילון

   הם עברו לשבת בסלון. דניאל ביקש שאבוא לשבת איתו. אז אחרי רחיצת הכלים וניגוב השולחן התיישבתי על הכורסה, והוא בחיקי, וכך, עד שעברו פרק וחצי של 'מרתה,' ואני נרדמתי על כתפו.

     ביומיים האלה דניאל עיבד את משמעות הפרידה ממני. הוא אמר לי, הערב, "כשהיית בחוץ לארץ פחדתי שתמות ולא תחזור." אבל רק עכשיו, עם שובי, התחוללה בו ההכרה הרגשית בכך, שהפרידה הזאת היא פרידה מבשרת. שיבוא יום והיא תהיה לתמיד. וזה מה שהקשה עליו כול כך.

     אין נחמה שאפשר לתת לילד, המבין לראשונה את עובדת החיים והמוות. חוץ מלהזכיר לו שאני פה איתו עכשיו, בהווה, שאני אוהב אותו, ושאני לא עוזב אותו כול כך מהר. וזה בדיוק מה שאמרתי לו. שאני לא מתכוון להיפרד מהם כול כך מהר. שאני כאן. ושהכול בסדר.

דניאל קוצץ ציפורניים.jpg
דניאל קוצץ לעצמו ציפורניים. בפעם הראשונה שזה קורה. וזה קרה היום. ביוזמתו.
דניאל מבסוט.jpg
דניאל מאושר בתוך אמבטייה ענקית של גזרי עיתונים, בשעה שחיפש יחד עם חבריו מתובל אחר מטמון מטבעות השוקולד שהטמינו בו אנשי הצוות של חג הפורים.

     אני יודע שזה חשוב, לעבור איתם את התהליך הזה. אבל זה בהחלט קשה מנשוא, קורע לב. בעיקר כשהבטן שלי עודנה עובדת כמו מכונת כביסה, מתערבלת ופולטת כול מה שאני מכניס לתוכה, כבר מאז יום רביעי.

     אחכה עוד יום. מחר ממילא אני מלמד בוקר וערב בתל אביב. אם זה לא יירגע ארד לרופא ביום שני. בינתיים אני לוקח כול יום מלחים, וכדור להרגעת הבטן. זה לא ממש מתיישב עם שתיית הקפה שלי, אבל זה מה יש.

מיכאל עם הפאה.jpg
והנה מיכאל עם הפאה של אבא. שובה לב. "אבא, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך" זה הפזמון החוזר שלו ביומיים האחרונים. אלף פעם ביום. גם זה סוג של עיבוד רגשי.

     עוד לא לגמרי נחתתי פה. רק לאיטה, כתוצאה משאלות החברים בתובל "נו, איך היה לך בחו"ל?" הולכת הכרתי ומצטללת, שעלי לעבד כעת את מה שקלטתי בדרום אמריקה, להוריד ממצלמת הטלפון דברים שצילמתי, להעביר לתרגום דברים אחרים, ולנסות לאתר את שני הכרכים המתארים את פרשת משפטו של אסיר מסוים באינקוויזיציה בלימא, כדי ללמוד מתוכה דברים הקשורים לספציפיות החיים בה, של האסיר שלי.

     זה יהיה תהליך ממושך. כמו תמיד. אולי יותר מתמיד. אבל זה יהיה.

     בינתיים אני מחפש מישהו שיודע צרפתית על בוריה, ומוכן לקרוא ולתרגם בשבילי, בחינם או בתשלום, מאמר של 26 עמודים. מרתק.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

המסע לדרום אמריקה: מאחורי הקלעים עם יעקב שבתאי, גל גדות ופעמיים שיקאגו.

     במהלך עשרת הימים האלה של מסעי, בעקבות דמות היסטורית שאני כותב עליה, חוויתי ריבוי של ממש. בד-בבד עם הניסיון שלי להתחקות אחר עקבותיו ולאסוף מידע על חייו וסביבתו, היו לי אתי ספרים ופרויקטים שעלי לעבוד עליהם בהתמדה. סיפרתי לכם כבר על כך, שקראתי יותר ממחצית מספרו של בן כספית על נתניהו, ועוד ספר שלם על כתיבה. אבל האמת היא, שקראתי וערכתי תוך כדי המסע הזה.

     בחלק מן הימים, בעיקר הלילות, הייתי שקוע במכתבי האהבה הנפלאים של יעקב שבתאי. הם לא ראו אור. אני קורא כתב-יד של ספר חדש על אודותיו. המכתבים האלה כול כך ריגשו והפעימו אותי, שעורר בי תשוקה עזה לבן זוג. אפילו לבת זוג. העיקר לשותף או לשותפת חיים. בחיי.

     אני גם עורך את ספרו של חברי הטוב מיטשל פייגנבאום. רומן חדש ומיוחד, הכתוב כולו בגוף שני. ובד-בבד איתו את ספר המד"ב של דניאל. אני עובד עליו כבר הרבה מאוד זמן. הוא ספר מלא דמיון והשראה.

     בתוך כך גם טיפלתי בהגשת ספרי האחרון לפרס ספרותי מסוים, בנסיעה הבאה לחו"ל, לאירוע ספרותי, בשכתוב עוד גרסאות הצעה לסדרה המבוססת על ספרי "כשהמתים חזרו" – עכשיו עלי לעבור על גרסה נוספת. בקיצור, עשרה ימים מלאים בחוויות שונות הקשורות בכתיבה ובתהליך הכתיבה של הרבה מאוד דברים.

     בטיסה הארוכה מלימא למדריד, שנמשכה 12 שעות, גם צפיתי בסרט "וונדר וומן" עם גל גדות. היא באמת נהדרת. נהניתי מאד. ומתי כבר יש לי הזדמנות לצפות בסרט, ועוד בסרט פעולה ממין זה? בחלומות. חוץ מזה מצאתי בתיבת הבידור של "איר מדריד" את המחזמר "שיקגו" ועטתי עליו בשמחה. אני הרי מכיר אותו היטב ואפילו יודע לשיר חלק מן השירים.

     תוך כדי צפייה במחזמר נזכרתי באהבתי לז'אנר הזה, בכך שהמון שנים אני בעצם כבר רוצה לכתוב מחזמר, בתלמידתי ברי סנדרס שגם ממש עושה את זה, והבטחתי לעצמי, שבחודשים הקרובים אנסה ליצור איזה מתווה ראשוני של סינופסיס למחזמר. ואז השחלתי שוב את האוזניות לאוזניי, והקשבתי לשירי המחזמר, הפעם בשקט, כדי להירדם עמם.

     זה היה ממש כיף.

     לא ברור לי אם וכמה ישנתי בשתי היממות האחרונות. יצאתי מלימא שלשום בתשע בערב. נחתתי במדריד בשתים וחצי בצהריים אתמול. או אז היה לי קונקשן של עשר שעות. לולא הייתי מבטל יום אחד מן הטיול לא היה לי קונקשן ארוך כזה. אבל אז הייתי מגיע לנתב"ג הערב בעשר, אחרי שהרכבת האחרונה לכרמיאל כבר יוצאת לדרכה.

     ובתוך היומיים האלה גם שלשלתי את נשמתי. כנראה שאכלתי משהו מקולקל באחת הטיסות. החשד שלי הוא במנה הכשרה שהזמנתי. המנות הכשרות ש"איר מדריד" מגישה הן מתחת לכול ביקורת. המגשים חזרו על עצמם. מנה עיקרית, ולידה כוס מים (שסתם תופסת מקום בחבילה, כי הרי יש מים אצל הדיילות במטוס), פרוסת עוגה, עוגיית שוקולד עגולה גדולה, עם מילוי, שקית זעירה של בייגלע או של 'צ'יפס' מתפוחי עץ – ואריזת זכוכית זעירה של ממרח סרדינים. אה, וארבע מציות זעירות. בלי לחם, בלי ירקות טריים, בלי פירות טריים.

     בטיסה חזרה קיבלתי שני מגשים שתוכנם היה זהה. בפעם השנייה הייתה שם חתיכת דג, שהסריחה ברגע שפתחתי את האריזה. זרקתי אותה, אבל אכלתי את הרוטב מסביבה, רוטב ירקות עם סויה ותבלינים טובים. זו כנראה מקור הצרה שפקדה אותי.

     לא כיף לטוס בטיסה טרנס אטלנטית עם הצורך בצמידות קרובה לשירותים. אני גם חושב שאיבדתי הרבה משקל בטיול הזה בכלל, וביומיים האלה.

     אבל אני שותה הרבה, וכשאגיע לכרמיאל אולי אעבור דרך הסופרפארם ואקנה לי ערכת מלחים להשבת מלחים אל הגוף. ואז כבר נראה.

     הרבה חוסר יצירתיות צריך שף לגלות כדי לכלול באותה ארוחה עלובה, המותירה אותך רעב, הן נתח דג והן ממרח סרדינים. מה, השכל הישר נעלם ברגע שיוצאים מקורס שפים? ולמה לא לכלול במנה הכשרה פירות וירקות טריים ולחמניות טריות? מדוע הנוסע הכשר צריך ללכסן עיניו בכמיהה אל מגשי המזון של חבריו לטיסה?

     הזמנתי אוכל כשר, כדי לא להיכשל באכילת חזיר. או בשר בחלב. אמנם, בטיול בהחלט אכלתי מאכלי ים, כאשר אהבתי. אבל אני לא מכניס את הדברים האלה הביתה, ומשתדל ככול האפשר לשמור על כשרות באורחותיי בכלל. מה שקרה בסוף הוא, שעם רדתי מן המטוס הסתערתי על סלט ירקות גדול בשדה התעופה, ולמצער גם על לחמניה עם גבינה צהובה… והאם. כי לחמניה ריקה לא היתה להם, וכבר גוועתי ברעב מרוב כשרות למהדרין.

     העיקר שחזרתי הביתה העיקר שאני כותב לכם כעת ברכבת מנתב"ג לכרמיאל, חולף על פני נופי הארץ האהובה עלי כול כך, ומגלה שהם רוויים במים ומלאים בירקות הצמיחה. וזה מרחיב את הלב.

     אבא שלי יאסוף אותי מתחנת הרכבת. ניסע ממנה דרך חנות לקנות בה סוללות למכוניות הרדיו שקניתי להם, כדי שיוכלו להפעילן מיד עם הוצאתן מן המזוודה, ואז ניסע ישר לגן. הילדים מחכים לנו בו. ניפגש, ואביא אותם הביתה, לחיבוקים ולמתנות.

     ואת השינה והבטן אסדיר בסוף השבוע.

     שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.

כשהמתים חוזרים.

     הבוקר, מיד עם נחיתתי בלימא, התקשר אלי אלכס, בן דודי מסדר שני. "אבא שלי, סאול ובימבו רוצים לבוא לקחת אותך למסעדה," הוא בישר לי. "באיזה מלון אתה משתכן?"

     אמרתי לו את שם המלון, ואז ניתק והתקשר שוב מקץ כמה דקות. "אבא שואל אם תרצה לבוא איתם לבקר את המשפחה בבית העלמין. הם ממילא תכננו לעשות זאת."

     כמובן שאמרתי כן.

     וכך, מקץ פחות משעה מאז נחתתי בלימא, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות סאול הגדול וסאול הקטן, ובימבו, שלושת בני דודיי מסדר שני, בני הדודים של אבא שלי. בימבו הוא הבן של יענקל, האח של סבתי שהיגר ללימא מן העיירה נובוסליץ לפני השואה, התחתן כאן עם סינית קתולית ולכן המשפחה ישבה עליו שבעה וניתקה איתו כול קשר; סאול הגדול הוא בנו של דוד יויינע, האח של סבתי, שהיגר לאקוודור אחרי השואה, והיה בעבורנו תמיד הדוד העשיר מאמריקה; וסאול הקטן, הבן של כסיל, אח נוסף של סבתי.

     את הכיפה שאני לוקח איתי תמיד לכול טיול שכחתי בבית המלון, אז התכבדתי בכיפה מבית העלמין. סאול גם נתן בידי עותק של התפילות הנושאים על קברו של מת ביום אזכרתו, ואני הצעתי שאומר עליהם אל מלא רחמים. כך, אפוא, מצאתי את עצמי עובר עמם קבר אחר קבר, מבקר את כול קברותיהם של בני המשפחה הקבורים בלימא – אלה וכסיל, יענקל (חקובו), סולומון פלדמן, הבן של סאול, שנפטר מסרטן בגיל 35, לפני כמה שנים, הקבר של משה, אחיו של סאול ובנם הצעיר של אלה וכסיל, ואחרי כן גם את קברות ההורים של סינתיה, אשתו של כסיל ואמו של אלכס.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

     הבכי הלך והתגבר בתוכי מקבר לקבר. מרוב התרגשות. בעבורי, הרי זה כבוד גדול לזכות לומר תפילת אל מלא רחמים על קרובי משפחתי. אבל כשהגעתי לקבר של יענקל, חקובו, שהמשפחה בארץ התנתקה ממנו בשל אהבתו לגויה, התפרקתי. קרוביי לא הבחינו בזאת. הכול היה בתוכי. אבל משהו באמת נשבר בי שם, ליד קברו, מרוב חמלה וצער.

     אחרי כן, כשישבנו במסעדה סינית טובה ואכלנו צהריים. סיפרתי לבני דודיי על ספרי "כשהמתים חזרו," אותו כתבתי אחרי ביקורי הקודם אצלם, בלימא ובאקוודור, לפני כעשר שנים. סיפרתי להם כיצד המצאתי את סיפורו של מיכאל, האח של סבתא שלי, שנעלם בגיל 14 בין שתי מלחמות העולם ואבדו עקבותיו לעד, איך חיתנתי אותו עם גויה באיקיטוס שבאמזונס והולדתי ממנו את סלומון פלדמן, משיח ישראל, המשיח היהודי.

ארבעתנו במסעדה.jpg      הם נהנו מאוד למשמע הסיפור. בעבורי, לספר אותו להם זו חוויה בפני עצמה. מה גם, שכעת אני עובד עם דורון אלון חברי, במאי הקולנוע שאיתו עשיתי גם את הסרט הקצר זוכה הפרסים "קופסאות," על הפיכת הרומן הזה, "כשהמתים חזרו", לסדרת טלביזיה. למעשה, תוך כדי טיול אנחנו מחליפים בינינו טיוטות של סינופסיס על הסדרה ופרקיה. וכך אני חווה את הספר הקודם הזה מחדש, תוך כדי עבודת תחקיר על ספרי הבא.

     הערב נפגשתי בבית המלון עם מרצה להיסטוריה באוניברסיטת לימא, המתמחה במאה השש עשרה. סיכמנו שמחר נצא יחד להיפגש עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא, היודע, למצער, את השפה הספרדית בלבד. הוא היסטוריון בעצמו, ועומד לתת לי גם עותק מספרו על משפטי האינקוויזיציה בעיר. משם ניסע יחד, במכונית ועם הנהג שמעמיד בן דודי בימבו לרשותי, לארכיון הלאומי ולספריה הלאומית, לחפש רישומים ועדויות על גיבור ספרי.

     המסמכים בארכיונים של האינקוויזיציה כתובים בספרדית עתיקה. זו הסיבה שליאון טרטמברג, ההיסטוריון של יהדות לימא, מנהלו הקודם של בית הספר היהודי בלימא, "ליאון פינולו," וחבר יקר, חיבר אותי עם המרצה הזאת. שמה אילנה, והיא יודעת ספרדית עתיקה וגם מכירה את נבכי הארכיונים הללו. ליאון הוא גם שחיבר אותי עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא.

     לא ייאמן עד איפה אני מגיע עם התחקיר הזה. אבל לא היה לי מנוס מכך. אני עובד על הספר הבא כבר שנה, בשקט, תוך כדי הרבה דברים אחרים כידוע. רוב הסצנות הדרמטיות בו כבר כתובות בכתיבה ראשונה. אבל כל המהלך הדרמטי עוד לא רציף, וקו החיים של הדמות שלי חסר. ומרגע שהבנתי זאת, ידעתי שעלי לנסוע לצ'ילה ולפרו, להתחקות אחר נתיבות חייה, לחפש אחר המקורות הראשוניים לחומרים שכבר קראתי על אודותיה, ובעיקר לחפש אחר פרטי החיים הספציפיים, המוחשיים, אלה ההופכים סיפור לקונקרטי, למסוים ולבלתי נשכח.

     אחזור ארצה עם מאות עמודים של חומר בספרדית. או אז אצטרך למצוא מי שיהיה מוכן לקרוא ולתרגם לי אותם, בתמצית. בתשלום כמובן. רק אחרי כן יהיה לי חומר לעבור לגרסה הבאה והשלמה יותר של ספרי.

     אני מאושר ומסופק. עוד לפני מחר. ואומר לכם מדוע. מפני שהמפגש עם בני משפחתי היום מילא אותי בהתרגשות ובאהבה. בידיעה, שכולנו, כל הנצרים לשלמה ושרה פלדמן, מנובוסליץ, ערבים איש לרעהו, גם בקצווי עולם.

*

     את הספר "כשהמתים חזרו" התחלתי בחוף הים של תל אביב. הייתי אז בתוך כתיבתו של רומן המתרחש ברנסנס, שלא השלמתיו כלל. יצאתי עם חברי רם שליטא לשתות משהו על חוף הים. בעודנו יושבים שם ראיתי פתאום איך מרכבה של מכונת כתיבה מתוחה בין אוזניי, ולקודקודי נכנס דף, עליו נכתבה הכותרת "כשמתים חזרו," ומתחתיה תמציתו של סיפור שלא היה קשור כלל לרומן שכתבתי באותה עת: אבא שלי מתקשר להזעיק אותי בבהילות לבית המשפחה ברמת השרון, מפני שכתוצאה ממשהו שחוללתי בכתיבתי מתי המשפחה מתחילים לחזור. אני ממהר הביתה ומגלה, שלא רק מתי המשפחה חוזרים, אלא גם מתי העיירה ואחריהם כל מתי העם היהודי. אני מגלה שאני המשיח.

     כתבתי טיוטה מאוד מצחיקה של הסיפור הזה, ואז אמרתי לעצמי שכתבתי סאטירה מטורפת. אבל אולי היא סימן שעלי לשבת סוף סוף עם אבא שלי, ולשמוע ממנו מה באמת עבר על המשפחה שלו בשואה.

     קבענו פגישה, ישבנו והוא סיפר לי את הסיפור על שלמה ושרה פלדמן, פושט העורות הדתי מן העיירה נובוסליץ, שהיו להם 12 ילדים, שלושה מתוכם מתו בצעירותם ואפילו שמותיהם אבדו, והרביעי, מיכאל, אבד בין שתי מלחמות העולם, בגיל 14. ואז עצר אבא מסיפורו ואמר לי, "הרבה שנים קיוויתי, שיום אחד מיכאל או מישהו מצאצאיו יבוא וידפוק על דלת הבית שלנו (בית המשפחה שוכן בשיכון שכולו הוקם על ידי פליטי אותה עיירה, ברמת השרון). אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה."

     "אבא," אמרתי לו, "אני אחזיר לך את מיכאל."

     אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי.

     כמה ימים אחרי כן הודיע לי אבא, שמתארגנת משלחת של ותיקי העיירה וצאצאיהם לנסיעה לאוקראינה. הוא לא היה יכול להצטרף, אבל הציע לי לעשות כן. אני כמובן קפצתי על ההצעה. נסעתי עמם לאוקראינה-רומניה. הגעתי לעיירה. אמרתי קדיש על קבר האחים ש-819 מיהודי העיירה נטמנו בו, ואז חיפשתי אחר קברות סבא וסבתא רבא שלי בבית העלמין. משלא מצאתי אותם נעמדתי בלב בית העלמין, פרשתי ידיי לשמיים, ואמרתי בקול רם: "סבא שלמה וסבתא שרה, סליחה שלא מצאתי את קברותיכם. אגיד פה קדיש עליכם ועל כול מי שטמון כאן בבית העלמין."

     וכך עשיתי.

     וכשסיימתי, גהרתי ארצה, אספתי בקבוק בירה אוקראיני ישן שהתגלגל שם, מילאתי אותו עד חציו בעפר בית העלמין, ונשבעתי, שהבקבוק הזה ילווה אותי כול חיי.

     הוא נמצא כעת בחדר העבודה שלי בתובל.

     זמן קצר אחרי ששבנו ארצה צלצל אלי אבא בהתרגשות. הוא סיפר לי שפרל שוורצמן, אשת הגבאי בעיירה, זכרה לברכה, מי שליוותה אותי במסע לעיירה זמן קצר מקודם לכן, התדפקה על דלתו עם מכתב ביידיש מלימא. את המכתב כתבה אלה, אשתו של דוד כסיל. היא כתבה לפרל, חברתה לספסל הלימודים בבית הספר העממי בנובוסליץ, שאינה יודעת מי מבין בני המשפחה בחיים. אבל שהנכד שלה, אלכס, עלה ארצה מאקוודור, ושאם מישהו מהמשפחה בחיים, היא תשמח אם יתקשר אתו.

     אבא מיד התקשר לאלכס. ואלכס הפך מאז לבן משפחה שלנו. הוא כבר התחתן בישראל עם מוניקה ויש להם שני ילדים. אחרי אלכס הגיע ארצה בן דודו, דניאל, הבן של משה. הוא תכף מסיים בהצטיינות תואר שני בטכניון, ועומד להינשא. הם כמו עוד שני אחים בשבילי.

     בעקבות המסע הקודם שלי ללימא, גם אבא שלי טס לשם. הוא הספיק לפגוש את אלה, דודתו, לפני שנפטרה, ולהכיר את כול השבט הסיני-קתולים שצמח מזרעו של יענקל-חקובו, האח הבכור של סבתי.

     רוב הדברים האלה מסופרים בספרי "כשהמתים חזרו." כאן אתם מקבלים תוספת. אבל עכשיו אתם כבר ודאי מבינים מה זה בשבילי, להגיע ללימא בשביל תחקיר לספר הבא שלי, ולפגוש בה קודם כול את שלושת בני דודיי, איך אמר סאול הגדול "אנחנו השלושה האחרונים ממשפחת פלדמן בכול לטינו אמריקה," מאוחדים כול כך יחד, לאכול איתם ולהזכיר איתם את נשמות בני המשפחה.

     ומחר יום חדש, עם התרגשויות חדשות. ובערב ארוחת ערב אצל בימבו, עם כול השבט הקתולי-הסיני שלו, ושלי.

     וכול זה, עוד מבלי שסיפרתי לכם דבר על מה אני אכתוב בספרי הבא:)

     שיהיה לכם לילה טוב.

כוחן של ספריות, וקסמו של שירות התרגום בגוגל

     את הבוקר הזה התחלתי בספריה הציבורית של קונספסיון. כעת, בכותבי לכם כול אלה, אני כבר יושב במלון 'שלי' בסנטיאגו. גמור מעייפות מן הטיסה.

     התכוונתי ללכת הבוקר ל'גלריה דה היסטוריה' בקונספסיון, כדי לחפש בה חומר על העיר העתיקה. אבל המארח היהודי שלי אמר לי שיש שם חומר חלקי מאוד, והבחור הנחמד ששירת אותי במלון, סטודנט לאנגלית ולהיסטוריה, הציע לי לגשת לספריה הציבורית. הקשבתי לו. וטוב שעשיתי כך.

     התייצבתי בספריה ממש עם פתיחתה, בתשע בבוקר של שבת. אמרתי שאני מחפש ספרי תמונות של אמנות פיגורטיבית המתארות את קונספסיון במאה השש עשרה. כאלה לא נמצאו בידי הספרניות, אך מרוב רצונן לעזור לי הביאו לי לעלעל בשלושה ספרי צילומים משמונים השנים האחרונות בעיר. חייכתי לעצמי, והבנתי שעלי להסביר להן שוב מה אני מחפש. הפעם, פתחתי את google translate בטלפון החכם שלי. כתבתי בעברית "אני מחפש חומר על העיר במאה השש עשרה. לא רק תמונות, כול חומר. תודה." ותרגמתי את זה לספרדית.

     קראתי להן מן המסך, ואז אחת מהן עלתה לקומה העליונה, וירדה ממנה עם אוצרות. שני ספרים המספרים על ההיסטוריה של העיר, למן ייסודה בשלהי המאה החמש עשרה, ותיאורה מכול בחינה. ארכיטקטורה, מבנים, משלח היד של תושביה הראשונים, פעילותם הכלכלית והחקלאית, החינוך ואורח החיים. בדיוק מה שחיפשתי.

     התיישבתי, אפוא, במבואת הספרייה, ופשוט צילמתי בטלפון הנייד שלי עמוד אחר עמוד, למעלה ממאה עמודי ספר, שעם בואי ארצה יהיה עלי להדפיסם ולמצוא מי שיוכל לתרגם לי את תמציתם מספרדית, כחומר רקע לספר שלי. כך עשיתי גם ב'מעשה בטבעת,' וזה עזר לי מאוד.

     מרוצה חזרתי אל בית המלון. ידעתי שבזה באמת השגתי את מטרת הביקור שלי. הגעתי לחומר ולמקומות שלא היה שום סיכוי בעולם שאגיע אליהם דרך האינטרנט.

     נותרו לי כשעתיים עד ליציאה מן המלון לשדה התעופה, ושתי משימות – למצוא ספרי בישול צ'יליאני עממי ו/או אמנות פיגורטיבית מצ'ילה, ולקנות מתנות לילדים. אתמול ראיתי באיזו חנות שעברתי על פניה מכשירי רדיו בצורות מיוחדות – מכונית רדיו, אקדח רדיו וכו'.

     אל תגלו להם בשום פנים ואופן, כי זו הפתעה. אבל קניתי להם שתי מכוניות רדיו גדולות וזהות, עם אנטנה ושקע USB לחיבור למחשב ושלט רחוק, משהו משהו. וכמובן, מכוניות זהות לחלוטין בגודלן ובצבען. זה עלה לי 188 שקל. מחיר שבחיים לא הייתי משיג בו ג'דגטים כאלה בשום מקום אחר מלבד הקצה הזה של צ'ילה.

     אחרי כן נכנסתי אל חנות הספרים המופלאה, שנמצאה ממש מול המלון שלי. זו חנות מוערכת מאוד בקונספסיון, ובצדק. מצאתי בה מבחר גדול מאוד של ספרי אמנות, אך שום ספר אמנות מתאים לתקופה שאני עוסק בה – ומבחר גדול של ספרי בישול. אז קניתי לי שני ספרי בישול צ'יליאני. עכשיו נותר לי רק לבשל ארוחה צ'יליאנית בתובל, ולכתוב עליה. ואני יודע בדיוק את מי אזמין לטעום ולשפוט מה טבעה. את הסייעת בגן של הילדים, שהיא גם חברה שלי, ומוצאה מצ'ילה (ורוניקה, בלי התחייבות, כן:)?) קודם נראה אם אצליח להמיר מוצרים כאלה באחרים.

*

     לקחתי איתי חומרי קריאה ועריכה מן הארץ. אפילו הספקתי לערוך במהלך הטיסה הנה, וכנראה שכך יהיה גם במהלך הטיסה חזרה הביתה. אבל גם קניתי לי שני ספרים בשדה התעופה. האחד הוא ספרו של בן כספית על נתניהו. השני הוא ספר חדש מאת קולוס מק'קאן, "מכתביים אל סופר צעיר – עצות מעשיות ופילוסופיות," שראה אור בתרגומה של עידית שורר ובעריכתה של דבורה נגבי בהוצאת "עם עובד" זה עתה.

     הספר של בן כספית היכה אותי בהלם. אמנם, אני קורא את טורו ב"מעריב" בהתמדה. אך כשאני מקבל את הלקט הזה של תככים ושקרים, ספינים ומעשי גניבת דעת, זה פשוט מהמם ומחריד אותי. וכשזה בא במקביל לקריאת ההתפתחויות בחקירות של נתניהו בארץ, זה בכלל זוועה.

     קראתי למעלה מחצי הספר, ואז שכחתי אותו בהסעה משדה התעופה בקונספסיון לבית המלון שם. כנראה שהספיק לי. זה כול כך קשה ומדכא לקריאה. הלוואי וכבר יפטור אותנו מעונשו ויקדים ויתפטר. אני כבר באמת לא מסוגל לשמוע את שמו, את שם אשתו ואת שם בנו בכלל.

     האמת היא, שבצד הזעם שלי על המשפחה הזאת, התעורר בי היום גם צער עליהם. אפילו דאגה. הרי מצב העניינים הנוכחי של בני הזוג הללו עלול להביא רק לאחת משלוש אפשרויות – מאסר לתקופה ממושכת, או חס וחלילה איבוד שיפיון הדעת או התאבדות. אני לא יכול לראות איך בני הזוג האלה יהיו מסוגלים לעמוד בכליאה ממושכת. הפער בין הדימוי העצמי שלהם, כגואל ישראל ואשתו החסודה, לבין האמת, עמוק מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. ובתהום השחורה הזאת, שבין מה שאדם חושב ומאמין בו על עצמו לבין מה שהזולת רואים בו, ישנה אימה גדולה.

     ואני כותב זאת בלי שמץ שמחה לאיד או התלהמות. אלא בדאגה. אני מתעב אותם כבר מזה שנים. אני חושב שהם זוג מסוכן, שחייב להיעלם מיד מן החיים הציבוריים. אבל גם הייתי רוצה שישרדו את זה, למען בניהם. שישמרו על גחלת החיים בקרבם.

*

_-_מכתבים_אל_סופר_צעיר     

 

     הספר השני, "מכתבים אל סופר צעיר", הוא ספר מופלא. לא אצטט ממנו ולו מילה אחת. אומר לכם רק, שזהו ספר נפלא להוראת כתיבה, וגם לכותבים ותיקים. הוא מבריק, יוצא דופן, מלא הומור ומדויק. התרגום משובח ביותר. ניכר בו שהמתרגמת, עידית שורר, שאינני מכיר אותה, טרחה הרבה כדי לדייק מאוד בתרגום שלה ולשמור על רוח המקור. היא, וכנראה גם העורכת, עשו עבודה נהדרת. התוצאה היא פשוט סוכריה.

     אני מבקש להטיל בזאת על כול תלמידיי ותלמידותיי, בעבר, בהווה ובעתיד – את הספר הזה כקריאת חובה. תחסכו לי המון הסברים בדרך. באמת, רוצו וקנו וקיראו מיד את הספר הזה, וסמנו בו כול משפט ושורה שמהדהדים לכם אמת. יש כאן אינספור שורות כאלה.

     תדעו מזה רק ברכה.

    וליתר ביטחון גם אביא בפניכם קטעים ממנו כבר במפגשינו בשבוע הבא.

*

  זהו. הלילה אני קם בארבע לפנות בוקר, ויוצא בחמש מן המלון כדי להגיע לטיסה היוצאת ב-0740 בבוקר מסנטיאגו ללימא, פרו. אגיע ללימא בתשע וחצי בבוקר. שם יש לי פגישה אחת מאוד מאוד חשובה, של תחקיר, ביקור בעוד מוסד או שניים, ומפגש משמח עם בני משפחה. ואז חזרה לארץ.

      אני מתגעגע נורא. היום דיברתי עם הילדים בווטסאפ עם מצלמה, ופשוט השתגעתי. הם כל כך נפלאים, הילדים האלה, שהיום מצאתי את עצמי קורא קריאת שמע הן בהמראה במטוס והן בנחיתה, כדי שהשם ישמור עלי להגיע ממקום למקום בבטחה, ולהתקרב בחזרה הביתה. אז כן, גם בי חלפה המחשבה הזאת, איפה הוא היה בזמן השואה וכו'. אבל טוב לי לקרוא קריאת שמע, כשאני זקוק לו. אז זה מה שאני עושה. סבבה?

     שיהיה לכם שבוע טוב ומלא ברכה.