מודעות פרסומת

תשובה למכתבה של מועצת מפעל הפיס לתרבות

לא זכיתי

הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי בִּפְרָס בְּיָאלִיק, וְגַם לֹא

בִּפְרָס בְּרֶנֶר, לֹא בִּפְרָס עַגְנוֹן וְלֹא בִּפְרָס

רָמַת גַּן, אֲפִלּוּ בְּמִלְגּוֹת הַמּוֹעָצָה לְתַרְבּוּת

שֶׁל מִפְעָל הַפַּיִס, הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי, וְגַם

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לְמֵיזָם הַבָּתִּים הַפְּתוּחִים

שֶׁל שָׂרַת הַתַּרְבּוּת, וְגַם לֹא לְפֶסְטִיבָל

מְטוּלָה וְלֹא לְפֶסְטִיבָל הַנֶּגֶב, נָאדָה,

יוֹק, כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר.

 

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה מְּאֹד מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים,

וּמְעַט מִדַּי כֶּסֶף, אֲנַחְנוּ מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כְּמִסְפָּר סַדְנָאוֹת הַכְּתִיבָה כָּךְ מִסְפָּר הַכּוֹתְבִים,

וְאֵין דֵּי מָמוֹן וְאֵין דֵּי קְרָנוֹת כְּדֵי לְמַמֵּן בָּהֶם אֶת כֻּלָּנוּ,

וּלְאַפְשֵׁר לָנוּ לָשֶׁבֶת, וְלוּ חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּשֶׁקֶט,

לְהָגִיר עַל הַנְּיָר אֶת דְּמֵי לִבֵּנוּ.

 

צָרִיךְ לְהָקִים קֶרֶן פְּרָס בְּכָל רָשׁוּת מְקוֹמִית.

צָרִיךְ לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת לְסוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל בַּיִת. צָרִיךְ לְהָפִיץ קֻפּוֹת תְּרוּמָה

מִפַּח, כְּמוֹ פַּעַם, שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת,

לַקֶּרֶן לְהַצָּלַת הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית –

 

אוֹ לְהַזְמִין אֶת כֻּלָּנוּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁבוּעַ,

לְבֵית הַאֲרָחָה בְּאַיֶּילֶת הַשַּׁחַר, אוֹ

בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב, בַּגָּלִיל אוֹ בַּמִּדְבָּר,

חִנָּם אֵין כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁפָּשׁוּט נוּכַל לָשֶׁבֶת

 

בְּלִי עֶשֶׂר מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה בְּשָׁבוּעַ, בְּלִי

עוֹף בַּתַּנּוּר וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, בְּלִי תַּשְׁלוּמֵי

חַשְׁמַל וְאַרְנוֹנָה, וְטִרְדּוֹת הַקִּיּוּם

 

הַיּוֹמְיוֹמִי, וּפָשׁוּט נִכְתֹּב. נִכְתֹּב

אֶת עַצְמֵנוּ לָדַעַת. וְלֹא נְגָרֵד אֵיזֶה

עֶשֶׂר דַּקּוֹת, אַגַּב סַדְנָה, כְּמוֹ בְּעֵת

כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה. כָּכָה זֶה

גַּם נִרְאֶה.

 

10.7.18

מודעות פרסומת

תיקשורים, אהבות ונשמות תועות

יש אנשים שצריכים טקס כדי לתקשר. אצלי, למשל, זה מגיע דרך החשכת הבית והדלקת נר, על פי רוב למול מכונת הכתיבה, או במדיטציה. אני נשכב על הארץ, עושה מדיטציה לפי שיטת סילבה (ספירה לאחור מ-100 עד 1 כמה פעמים, בלב, בשקט) ונכנס לאלפא סטייט. אתמול, למשל, עשיתי מדיטציה בלילה, הכנסתי את עצמי למערת ריפוי כרויה בסלע מאד מיוחד, שהקרין אור כחול של ריפוי, אור נעים ושוטף וקריר, וריפא אותי וחידש את כוחותיי.

ויש אנשים שלא צריכים שום טקס כדי לתקשר. הם פשוט רואים. כזאת היא חברתי, מרסלה לונדון, שהיא קודם כול משוררת נפלאה וסופרת ילדים וגם מתקשרת ותיקה. בכול פעם שאנחנו מדברים, היא מפתיעה אותי מחדש בעומק ראייתה את הדברים.

אני כותב זאת כי היום שוחחנו שיחה ארוכה, בדרכי מתובל למפגש הסופר שלי בהוד השרון. המצחיק הוא, שאני לא באמת צריך לספר לה משהו, רק לומר לה שלום. היא כבר יודעת הרבה ממה שאני רוצה לספר לה, ולעתים גם מה שאני עוד לא יודע. כך היה היום, כשסיפרה לי מה עומד להיות מהלך הכתיבה הבא שלי, וזה הדהים אותי, כי היא דייקה לגמרי עם תחושותיי, כך גם לגבי הבחור שנכנס לחיי לא מכבר, וקשר עמוק ומיוחד נטווה בינינו, קשר של אהבה רוחנית.

אני כבר מכיר את הדיוק שלה. אבל הפעם הדברים שאמרה פשוט עוררו בי השתאות, אז ביקשתי ממנה רשות לספר זאת כאן, והנה עשיתי זאת.

הערב אצל מרב ודני נקר היה משגע. בסלון ביתם רחב-הידיים והמשופץ להפליא, לא פלא, דני הוא אחד הנגרים הטובים בארץ, התכנסה חבורה מובחרת של א/נשים. ישבנו יחד, סיפרתי להם את סיפור חיי, ליוויתי אותו הפעם בהרבה יותר קטעי הקראה מאשר באירוע בנתניה, אתמול, ומסביב סיפרתי את סיפורי התיקשור שלי.

שכן, חיי נחלקים למה שהיה לפני מות בן זוגי הראשון, ומה שהיה, ועודנו הווה, מאז. אז גיליתי את היותי מתקשר, ומאז אני נותן לזה לקרות לי באופן טבעי. אני כול הזמן קולט. אבל הכי טוב אני קולט כשאני יושב עם נר ליד מכונת הכתיבה שלי, או שוכב בתוך מדיטציה.

שעה ארוכה אחרי שסיימתי לדבר עוד ישבתי שם, בחצר, ושוחחתי עם אנשים. הם גם קנו הרבה מספריי, ויצאתי משם בתחושה עמוקה של סיפוק.

אחזור ואומר, שאם אתם רוצים לחוות יחד עם חוג חבריכם וחברותיכם חוויה מיוחדת, אשמח להיפגש גם אתכם/ן. כול שעליכם לעשות הוא לקבוע אתי תאריך, לוודא שיהיו לכם לפחות כעשרים איש ואישה, שישלמו 75-100 שקלים לאדם, לפי רצונם, ואבוא בשמחה.

שיהיה לכם לילה טוב.

התחקיר ההיסטורי, הונאתו של הצנזור – ועבדותו של הסופר

מזה חודשים ארוכים שאינני כותב. אני כמובן כותב המון. פוסטים ושירה וסצנות לספר הבא וכך הלאה. אך כול החומרים הללו עוד אינם מתרכבים לכדי סיפור.

כדרכי, או כפי שמובילים אותי מעם שמיא, אני שוב כותב על דמות היסטורית, אחת הדמויות המרתקות והשכוחות בהיסטוריה היהודית. ושוב היא מרוחקת ממני ארבע מאות שנה ויותר, בדרום אמריקה. וכדי לכתוב את סיפורה של הדמות הזאת, בלשון ספציפית, מתוך היכרות עמוקה עם סביבת עולמה ואורח חשיבתה, היה עלי לנסוע לדרום אמריקה, מה שעשיתי לא מכבר, וגם לקרוא הרבה מאוד ספרים בעברית, באנגלית ובספרדית. וזה מה שאני עושה מזה חודשים רבים.

אין דרך אחרת מלבד תחקיר לכתוב בה רומן היסטורי. לכתוב על חיי, על עצמי או על החיים בישראל של שנות האלפיים, את זה אני עושה בשיריי, בסיפוריי הקצרים ובבלוג שלי. אבל הרומאנים שלי הם רומאנים היסטוריים, והם דורשים ממני שלושה סוגי תחקיר – תחקיר במסע למקום ההתרחשות, כדי להכירו מקרוב, תחקיר אינטלקטואלי, המתקיים בספריות ובהרבה מאוד קריאה, ותחקיר רגשי, כלומר הבנת הקשר העמוק והבלתי-אמצעי ביני לבין הדמות שאני כותב עליה, שהתדפקה על דלתות הכרתי.

לא פעם אמרתי, שכול ספר שלי מכיל בתוכו עבודה שהיקפה כעבודת דוקטורט, מצד כמות ספרי העזר שהיה עלי לקרוא כדי לכתבו. אך בצד הגאווה על היקף התחקיר, אני גם מודע לסכנותיו, בעיקר אצל אדם סקרן כמוני. תחקיר מקיף כזה עלול להטביע את הכותב בים של מידע, בחיפוש אחר עוד ועוד מידע, עד שהוא מתרחק ומתנתק ממושא כתיבתו. ולעתים, זוהי תחבולתו של הצנזור הפנימי שלנו. הוא מראה לנו עוד ועוד מה ראוי לקרוא ולתרגם, לתמצת ולהביא אל הספר, כדי שלעולם לא נכתוב אותו. שכן, תמיד נחשוב שחסר לנו עוד ידע, בטרם נכתוב אותו.

אין שום דרך לאדם כותב לדעת מתי הוא עושה תחקיר הכרחי לכתיבת ספרו, ומתי הוא שוקע בו לבלי שוב. נדמה לי שהמדידה הנכונה ביותר לזה היא מידת הניתוק בזמן ובהיקף הכתיבה שלך ממושר כתיבתך. ככל שעובר יותר זמן, ואתה לא כותב, סימן שיש כאן בעיה. וזה בדיוק המצב שאני מצוי בו עכשיו. אני מכיר את הדמות שלי, יודע את מהלך חייה ההיסטורי, מכיר לעומק את נפשה, אך עוד לא יודע את סיפורה. כי סיפור אינו סך כול מהלכיה, או המוטיבציות הנפשיות והרגשיות שלה. סיפור הוא קודם כול איזה יסוד של תנועת נפש, נפש אחת יחידה ומיוחדת, בתוך הנסיבות המסוימות מאוד של חייה, של זמנה ושל מקומה.

סיפור אינו יכול להתרחש בכול זמן ובכול מקום, בכול מזג אוויר ובכול איזור טבע. הוא מתרקם מתוך תנועת הנפש של גיבורו בתוך מרקם הצבעים, הריחות, הטעמים, הנופים, הלשונות, האמונות, והידע של זמנו ושל מקומו.

וזה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. את היסודות המאגיים של הסיפור הבא שלי, כפי שהם מתגלמים ומתגלים בזמנו ובמקומו, במאה השש עשרה, בדרום אמריקה, בתוך ביתו ובתוך מקצועו, בתוך המשפחה שגדל בה והמשפחה שיצר. והדרך לשם היא ארוכה מאוד.

היום, כמו בכול יום אחר, קראתי חומרי תחקיר וסימנתי קווים מתחת לשורות חשובות, ישבתי עם מילונים ותרגמתי קטעים שלמים כדי להבינם כיאות, הכנתי חומרי תחקיר אחרים למשלוח לכמה נשים ואנשים יקרים ויקרות, שהסכימו לקראם בעבורי בספרדית ולתמצת לי אותם, כולל כול האנקדוטות הכלולות בהם, ובין לבין מצאתי את שלוותי בהדליית שיחי העגבניות והמלפפונים בחצר, משחק דמקה עם מיכאל ודניאל ובניית חווה ומעליה מגדל פאר של קשיות צבעוניות.

הכאב ברגלי הימנית, אחרי הניתוח, עוד לא פג. הוא קשה מאוד. היום שוחחתי עם הרופא המנתח, שהרגיע אותי והסביר לי, שאלה תופעות מצויות אחרי ניתוח כלי דם. קבענו להיפגש לביקורת ביום חמישי הקרוב. רגוע יותר אחרי השיחה איתו, אבל מוסח דעת, התקשיתי מאוד לעבוד. תחת זאת בישלתי קינואה, אידיתי ברוקולי וכרוב ניצנים מן החצר עם עוד ירקות, אכלתי וישנתי טוב.

עם ערב, כשהתיישבתי לעבוד, כתבתי קודם כול את ייאושי למול מסע התחקיר הארוך שעוד מצפה לי, ואז, כפי שאני יודע שאין לי ברירה אלא לעשות, פתחתי את ספר התחקיר שקראתי בחודשים האחרונים, על ההיסטוריה של הרפואה, והתחלתי לתרגם ממנו שורות ופסקאות. מדובר בעבודת פרך, והידיעה הזאת מרפה ידיים. אבל למול הררי מידע כאלה אין דרך אחרת מלבד ליטול נשימה ארוכה ולהעפיל עליהם צעד צעד. עמוד ועוד עמוד. כרטיסייה ועוד כרטיסייה. עד שיתחוור לי מלוא היקפו של הידע, שהיה בידי הגיבור שלי, בבואו לעשות את אשר החליט לעשות.

זה ייקח שנים. זה כבר ברור לי. ייתכן שאוציא בינתיים ספר אחר מכתביי. אולי אחד מקבצי הסיפורים הממתינים לזמנם, אולי חידוש של 'שדלץ' ושל 'רק אתה,' שיש הרבה חומר מהם שמעולם לא ראה אור. בינתיים, יש לי המון חומר לקרוא ולעבד, להבין ולהפכו לשלי. רק כך אדע מהו סיפורו האמתי של הגיבור שלי, שאת שמעו שמעתי לראשונה בגיל שבע עשרה, ומאז הדריך את מנוחתי מדי עשור.

אבל את הסיפור המלא על האופן שבו הגעתי לכתוב עליו אשאיר לזמן פרסומו של הספר על אודותיו. וזה ייקח עוד זמן.

זוהי עבודתי האמתית. עבודת תחקיר וכתיבה מאומצת, עמוד אחר עמוד, גרסה אחר גרסה, עד לטווית הרומן השלם. הוראת הכתיבה או העיסוק ביחסי ציבור הם העיסוקים הנלווים לעבודת חיי העיקרית, והם המממנים ומאפשרים אותה. אבל אם תתנו לי עוד 240 שנים, אעשה בדיוק את אותו הדבר. אקרא ואתמצת חומרי תחקיר, ספר אחרי ספר, עמוד אחר עמוד, עד שאגלה מתוכם את הסיפור המסוים מאוד של ספרי הבא.

זו, אגב, גם הסיבה לכך, שאני מדמיין את עצמי יושב עם בן זוגי לעתיד, שולחן ליד שולחן, בעוד שנינו עושים איש איש במלאכתו. העונג הזה של הקריאה, והכתיבה, בצוותא, או איש ליד רעהו, הוא כנראה העונג העמוק ביותר והאינטימיות העזה ביותר שאני יכול לדמיין ולהציע לזולתי. אין בו כדי להוציא מלפניו את מלאכת המשכב. אך הוא משגיבה בהקנותו לה משמעות לגמרי אחרת. האינטימיות העזה של שתי נפשות, החותרות זו בצד זו למילוי תכליתן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יש הומואים בעפולה!

ערב שירה גאה בעפולה.jpg
המשוררת רחל מדר תפסה אותי בזמן הכנתו של דוכן הספרים שלי, לפני ערב השירה הגאה בעפולה. מוכרח לומר שנדהמתי, שאף אחד לא רכש שם שום ספר, ממבחר ספרי ההוצאה, שרובם ככולם קשורים לקהילה הלהט"ב. אבל ניחא. לפחות התמונה טובה:)

 

כרגע, חצות ורבע, חזרתי הביתה מנסיעה לעפולה. כמו שכתבתי כאן אמש, היום התקיים בעפולה ערב שירה גאה, בחסות "הליקון," ובהפקתו של רגב אלהרר, בחור יקר ומשורר בעצמו, שעושה בשנים האחרונות הרבה מאוד למען השירה העברית בכלל, והשירה הגאה בפרט. בערב השתתפו שז, דניאל באומגרטן, שקד כהן, תמיר אסולין, רן שפירא, נדב בושם ורוויטל ומלכה לוין.

האולם היה קטן, אך מלא, והאווירה חמה. המשוררים/ות והזמרות, שהן בנות זוג, הפליאו ביצירותיהם, ונדב בושם, שעלה לבמה בתלבושת אישה יראת שמים, השכיב את הקהל מצחוק בדמות משוררת מתנחלת ימנית ביותר, ביקורתית כלפי עולם ומלאו, ובו-בזמן חסרת מודעות עצמית.

לא מצאתי שם חתן (אלא אם כן מישהו שם שם עלי עין ואני עוד אינני יודע זאת), אבל מצאתי שם רוח יצירה רעננה ושירה במיטבה. אהבתי מאוד את מה ששמעתי הערב. בייחוד התרגשתי משיריה של משוררת טרנסית, בוגרת כיתת השירה של "הליקון," שעמדה וקראה, בקול רועד, וגם כול גופה רעד, שירה פשוט מצוינת, עזה בדימוייה, באמירותיה, ובו-בזמן גם כובשת לב.

אחרי האירוע ניגשתי אליה. שאלתיה האם פרסמה אי-פעם את שיריה. היא אמרה לי שלא. ביקשתי ממנה שתיצור אתי קשר דרך פייסבוק, כי אני פשוט חייב לעזור לה לצאת לאוויר העולם. היא משוררת מדהימה, מצמררת.

שמחתי לפגוש באירוע גם את חברתי, המשוררת רחל מדר איינהורן, שאת ספרה "שירת האדמה" הוצאתי לאור בהוצאת "שופרא" שלי, וגם ליוויתי אותה חלק מן הדרך, במהלך כתיבת הרומן הראשון שלה, שעוד לא ראה אור. כיף לפגוש אנשים שעבדת איתם זמן רב כול כך בערב. זה באמת מרגיש כמו מפגש משפחתי.

כשיצאתי מן המועדון שהערב נערך בו גוועתי ברעב. נסעתי קצת, ועצרתי במתחם בילוי בצפון עפולה. היו שם "ארומה" ו"קפה לנדבר" ו"BBB." בחרתי באופציה האחרונה. הצטיידתי שם בהמבורגר אסדו מצוין, וצ'יפס, והפלגתי לדרכי, נוסע בכביש 65, המהיר כול כך, לכיוון כביש 85 למשגב.

בדרך שמעתי לסירוגין את תכנית הלילה של אפי בן אברהם, "היום שהיה," בגל"צ, ואת תכנית האירוח של "כאן תרבות" עם מירה זכאי. היה מצוין.

מחר, בתשע בבוקר, אתייצב בבית החולים בנהריה לניתוח כלי דם ברגל. הניתוח ייערך בשעה שלוש. אני מניח שאהיה רדום אחרי כן. תודה לכול מי שהגיבו ושלחו הודעות החלמה מהירה. אחד הדברים המפליאים שקרו לי הבוקר הוא שיחת טלפון ממישהי שאינני מכיר, החברה בקבוצת לסביות גדולה וותיקה. הן קראו את הפוסט שלי מליל אמש, והחליטו להזמין אותי למפגש סופר עם חברות קבוצתן. שיחה נוספת קיבלתי מחברה ותלמידה שלי, ליאורה, שסיפרה כי היא מתכננת לארגן לי מפגש סופר נוסף. והיו גם שתי תלמידות שהפקידו לי כסף היום בחשבון, על חשבון הסדנה הבאה.

האמת היא, שאתמול, כשהעליתי את הפוסט של אמש, חששתי קצת. ידעתי שאני מגלה את עצמי בחולשתי, שאני שובר את הפאסון-כביכול של האיש-החזק-לבלי-חת-העומד-בפני-כול. אני שמח שעשיתי זאת. רק הבעה כנה של קושי יכולה להניב היענות יפה כזו מלב זולת.

חשבתי על כך הבוקר, כשסיימתי לתרגם מאמר ארוך של חומרי התחקיר לספר הבא שלי, ואז יצאתי (שוב) לעבוד בגינה. ניכשתי עשבים, קצצתי שיחים ואגב כך העליתי בזכרוני את דליה רביקוביץ,' שכתבה בשירה "פרנסה" את הדברים הבאים –

פרנסה

לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ.
וְזֹאת בְּעִקְּבוֹת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מִמֵּךְ
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ,
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ וְאוֹתָךְ וְאוֹתָךְ.
לְשֵׁם מְלִיצָה
אוֹמְרִים עַל הַיָּם שֶׁאֵינֶנּוּ נָח.
אֲנִי אֶל הַיָּם לֹא מַגִּיעָה
אֲנִי מִשְׂתָּרֶכֶת עַל מִדְרָכָה
וְלָךְ אֵין מְנוּחָה וְלִי אֵין רְוָחָה
וְהַמִּרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת
וְזֶה רַק הַמְעַט שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר,
וּבְעֶצֶם אֲנִי שׁוֹתֶקֶת שָׁנִים
וְאֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת שׁוּם דָּבָר,
וְעַל כָּל הַתִּפְאֶרֶת וְרִקּוּעַ הָאוֹר אֲנִי מְוַתֶּרֶת בְּקַלּוּת
כִּמְעַט שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת,
וְזֹאת בֶּאֱמֶת בְּעָיָה מְצִיקָה
מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית וּמִבְּחִינָה אַחֶרֶת.
וְכָל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ יוֹתֵר
מִגְּנִיחָה חֲטוּפָה וְכִּחְכּוּחַ גָּרוֹן
כִּי לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ,
אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ
בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן.

*

[מתוך: דליה רביקוביץ, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים].

וחשבתי גם על דוד אבידן, על איך שמת.

ואמרתי לעצמי, טוב שכתבתי אמש את הפוסט הזה, על הקושי הכלכלי ועל הניתוח הקרב. מוטב לפתוח את הלב בפני הזולת, לא להתעקש על עמדת העשוי לבלי-חת, כי אחרי ככלות הכול, גם אני בשר ודם, ולעתים זקוק לעזרה.

אז אם אתם רוצים לארח אותי למפגש סופר אצלכם בבית, לחוג חבריכם וחברותיכם, באחד מימי שישי או שבת בחודשים יולי-אוקטובר, אשמח. צרו אתי קשר כאן, או במייל ilan@isheinfeld.com, או בטלפון 0522-300098.

לילה טוב,

אילן.

הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

דן זקהיים, חברי הטוב והמת, בן שישים.

היום, 11.5.18, מלאו שישים שנה לחברי, אמן המיצג דני זקהיים. אח של אסתי, אחותי. לכבוד יום הולדתו נפגשו בני המשפחה והחברים הקרובים בבית קפה תל אביבי. מטבע הדברים, אני לא יכולתי להיות שם. אבל שלחתי לאסתי משהו שכתבתי עליו. הריהו לפניכם.

זקהיים

פורטרט אחרון

 

הַפּוֹרְטְרֶט הָאַחֲרוֹן שֶׁל דָּנִי

תָּלוּי אֶצְלִי בַּסָּלוֹן. טְרִיפְּטִיכוֹן

וּבוֹ צִלֵּם אֶת עַצְמוֹ לָבוּשׁ בְּלָבָן,

אַחֲרַי כֵּן עָטוּי בְּסִנָּר

שֶׁל בֵּית מִטְבָּחַיִם,

עִם שְׁנֵי שְׁעוֹנִים בָּעֵינַיִם,

הַמְּבַשְּׂרִים אֶת קֹצֶר הַזְּמַן,

שֶׁעוֹד נוֹתָר לוֹ כָּאן, וּלְבַסּוֹף

אָרוּז בַּחֲלִיפָה אֲדֻמָּה דָּם

וּפָנָיו לוּטִים בְּמַסֵּכַת מָוֶת

עֲשׂוּיָה גֶּבֶס, הֲדוּקָה בִּרְצוּעוֹת

לַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כִּלְיוֹנַם.

 

אֲנִי כּוֹתֵב מִן הַזִּכָּרוֹן. קָשָׁה לִי

הַצְּפִיָּה בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת, שֶׁהֵכִין

בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ, בִּשְׁנַת 1993,

אֲבָל דָּאַג שֶׁתִּמָּסֵר לִי

רַק אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

 

אֵיזֶה הֶלֶם נוֹרָא שֶׁל כְּאֵב

הִכָּה בִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ טְרִיפְּטִיכוֹן,

מֵבִין מִתּוֹכוֹ מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַשֵׂר לִי.

שֶׁיָּדַע מֵרֹאשׁ דְּבַר מוֹתוֹ, שֶׁמַּד

אֶת הַזְּמַן הַנִּשְׁמָט בֵּין יָדָיו.

 

וּכְדַרְכּוֹ, עִצֵּב אֲפִלּוּ אֶת

דִּמּוּי מוֹתוֹ.

 

שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל נִדּוֹן לַמָּוֶת

הִקְדִּישׁ לִי, לִתְלוֹתַן עַל קִיר בֵּיתִי,

לְהַזְכִּירֶנִי מִדֵּי יוֹם אֶת אֲרֳעִיוּת

הַחֲיִים, אֶת שְׁבִירוּת הָאֹשֶר,

את הוֹד הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הֵעָדְרוֹ.

מאי, 2018

*

     דני נולד בתל אביב בשנת 1958. בנעוריו למד בתיכון תלמה ילין. בין השנים 1983-1985, לאחר שובו מלימודי אמנות במונטריאול, קנדה, שימש כארט דירקטור וכמעצב גרפי. הוא היה נשוי למעצבת האופנה קרול גודין, שאיתה ועם סיביל גולדפיינר הקימו, בסלון ביתם, את בית האופנה "קום איל פו."

בשנת 1988 הקים, ביחד עם תמר רבן וענת שן, עמותה בשם "מקלט 2009", שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל. לצד מייצגים שנשאו אופי טקסי ושמאניסטי, כגון "להירדם על פטמת יער" (1987), יצר זקהיים מיצגים בעלי אופי פוסט-מודרני וספקטקולרי, כגון "מפלגת בבל", המדגישים אלמנטים של מלאכותיות. בעבודות רבות יצר טשטוש מכוון בין האמנות לחיים היום-יומיים. בשנת 1987 התגלתה בגופו מחלה, תחת השפעתה יצר סדרה של עבודות בהן בלט המוות כמוטיב מרכזי. בשנת 1994 נפטר.

את דני פגשתי דרך ענת שן. בשנת 1984 הוצאתי לאור את כתב-העת "שופרא," וחיפשתי במאי שיוכל להעמיד ערב השקה אמנותי של הגיליון. ענת חיברה אותי עם דני, והכימיה הייתה מיידית. שנינו בני מזל שור, שנינו ג'ינג'ים. הוא ג'ינג'י בפועל ואני ג'ינג'י בנמשי גוף ובנפש, שנינו אמנים. הפכנו ממש לאחים. או, מוטב לומר, דני נהיה קצת כמו אחי הגדול. הוא היה אדם מניפתי ובו-זמני ורב-פעלים כמוני, אבל הרבה יותר מסודר ממני, מבחינת מעקב אחר תהליכים, כמו תהליכי יצירה, וגם מבחינת העיסוק ביום-יום. מלא פליאה התבוננתי באופן שבו בנה מיצג, בתוך מחברות הסקיצות שלו, ולמדתי מזה הרבה לעבודתי, ונפעם ראיתי איך הוא מתייק, בסדר מופתי, חשבונות חשמל וארנונה ומים, דפי חשבון בנק וכיו"ב תשלומים, שאני תמיד מתייק אותם באי סדר נוראי.

חלקתי עם דני את עולמי הפנימי ביותר. עבדנו יחד על מיצגים, שאני כתבתי בהם את הטקסטים והפקתי אותם בפועל, והוא עשה את כול השאר. הוא האדם היחיד שיכול היה להביא אותי, ואכן הביא אותי, לקרוא שיר על במת "צוותא" כשאני חשוף חזה, או לשיר לו שיר פרידה על במת מועדון ה"פינגווין", כשנסע עם קרול לניו יורק, בעודי לבוש בבגדי סאדו-מאזו, עם חליפת עור ושרשראות ומצליף בשוט על מגפיים שחורים.

כשבן זוגי הראשון, סער עפרוני מת, בשנת 1986, דני וקרול היו בניו יורק. כתבתי לו על כך. שניהם מיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לדירתה של חברתם לורי, שם השתכנו, ולעבד עמם את האבל. ואני, נסעתי אליהם, והיינו יחד שבועיים, שבהם דני וקרול רכשו לופט שלם של מוצרי חשמל ורהיטים לדירתם החדשה דאז, בשדרות בן ציון, ואני משוטט איתם במנהטן, בין חנויות וגלריות, ובלילות שלושתנו ישנים על מזרנים בסלון של לורי, ומשוחחים.

רק זמן רב אחרי הביקור הזה בניו יורק, אחרי שדני וקרול שבו ארצה והשתכנו בדירתם, גילו לי, שבאותם ימים ממש שהייתי במחיצתם נתגלתה המחלה הממארת בגופו של דני. והם לא אמרו לי על כך דבר, ואף אני לא הרגשתי בדבר.

כאשר צלצלה אלי אסתי, לספר לי שדני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, נחרדתי. לא ידעתי על כך. באתי להיפרד ממנו, שעה שהיה כבר מורדם ומונשם, מחובר להמון צינורות, בבית החולים. זה היה פשוט נורא. אחרי מות בן זוגי הראשון, ומותו של חברי המשורר הירושלמי איתי עורב, פתאום גם דני הלך. וזה הרגיש כמו קללה מרחפת.

אני מתגעגע לדני מדי יום ביומו. כשאני מהלך בשדרות בן ציון או בשדרות רוטשילד, אני מרגיש את זה פי כמה וכמה. על כך כתבתי לא מעט בשיריי, שנדפסו בטרילוגיית השירה האחרונה שלי, בשני שירי ה"הליכות" בעיר.

כולנו נותרנו עם חור בלב מאז מותו. למזלי, אסתי נשארה לי. אסתי האהובה, הגדולה מן החיים, ועמה גם ורדה אמה, ורוני אחיה, ובני משפחותיהם.

אז היום הוא בן שישים, וביום ראשון יחול תאריך ה-13.5., תאריך מקולל ומקודש בחיי דני, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו.

יהיה זכרו ברוך.

מי שמעוניין להכיר את יצירתו מקרוב, יכול להיכנס לאתר שפתחה קרול בעבורו, כאן. או להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, כאן. יש שם קישורים לעבודותיו המצולמות בווידיאו. הוא היה אמן נפלא וחבר נהדר.

בשיא עבודתנו יחד תכננו לכתוב ולבצע אופרת מיצג בינלאומית, "פרזות" שמה, שתתחיל בסיפור גן העדן ותסתיים בסיפור מגדל בבל. אני הייתי אחראי לכתיבת הטקסט, ועשיתי תחקיר לשם כך. דני אמור היה לעשות את כול השאר. לצורך העלאת ההפקה הזאת, שהתכוונו שתתרחש סימולטנית בכמה מבירות תבל, נסענו לראות אופרה של פיליפ גלאס, ואחרי כן קבענו כמה פגישות ברשתות טלוויזיה מובילות בניו יורק. אז עוד לא היה קיים האינטרנט, גם לא הרשתות החברתיות ולא יו-טיוב. התכוונו להעביר את זה בשידור חי בו-זמנית בין יבשות.

דני מת, האינטרנט עלה לאוויר, והעולם השתנה מאוד מאז. אבל הגעגוע נשאר. וגם חומרי התחקיר, המעלים אבק בחדרי כאן, בקיבוץ תובל.

שיהיו לנו רק ימים שמחים.

 

 

 

סדנת כתיבה חדשה בצפון

מניל
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום רביעי הקרוב, 2.5.18, בשעות 20.00-22.30, בביתי בקיבוץ תובל.
בסדנה נעבוד עם גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור
באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל,
עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 2.5.18, 9.5.18, 23.5.18, 30.5.18, 6.6.18, 13.6.18, 4.7.18, 11.7.18, 18.7.18, 25.7.18, 1.8.18, 8.8.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 8 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים,
 
והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה
 
להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שבת שלום,
אילן שיינפלד.

סדנת כתיבה חדשה ואחרונה בהנחייתי – מיום שני הבא בתל אביב.

תמונה מניל.jpg
שלום לך,
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום שני הבא, 1.5.18, בשעות 19.00-21.30, בבית הסופר, קפלן 6, תל אביב.
בסדנה נעסוק בגורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל, עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 1.5.18, 8.5.18, 22.5.18, 29.5.18, 5.6.18, 12.6.18, 19.6.18, 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 10 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים, והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

הרשימה לילדים – בגן צבר בתובל.

חתולים3.jpg

   לא מזמן הודיעה לנו יעל, גננת גן 'צבר,' שילדיי מתחנכים בו, שהם פותחים במבצע מימוש משאלות של הילדים ברוח 'הרשימה' של יובל אברמוביץ.' המשאלה הראשונה שהגשימו הייתה 'שמלה יפה,' שביקשה אחת מיפהפיות הגן. הילדים טרחו ועיצבו וציירו כול מיני דגמים של שמלה, הכלה המאושרת אישרה את הדגם – ואז הגיעה לגן אם, עם מכונת תפירה ובדים, ותפרה לה את שמלת חלומותיה למול עיניהם של ילדי הגן.

     דניאל סיפר לי, לפני כמה ימים, שהמשאלה שלו היא, שהחתולים שלנו, דמקה וגילון, יחזרו להיות גורים. זאת, מפני שהוא אהב מאוד כשהיו גורים. אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.

     היום, כשבאתי לאסוף אותם מן הגן, סיפר לי דניאל ששכח בגן את 'סלסילת החתולים' שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז שניהם הסבירו לי, שהיום הגן מימש את משאלתו של דניאל. אמנם, אי אפשר להפוך את דמקה ואת גילון לגורים שוב, אבל אפשר גם אפשר ליצור לו סלסילה מלאה בגורי חתולים.

     יעל הושיבה את הילדים, ובמשך שעה ארוכה הכינו כול ילד וילדה 'חתלתול' לסלסילת החתולים של דניאל. עוד לא זכיתי לראותה, אבל הערב קיבלתי תמונות מן התהליך ומן התוצר הסופי.

 

חתולים1.jpg

 

 

חתולים2.jpg

     אתמול, כשהייתי בבית הסופר בתל אביב, בתוך יום שלם של נסיעות, נתקפתי בהרהורי חרטה. אמרתי לעצמי, מה עשיתי, מה השתגעתי, לצאת מתל אביב ולעבור לגליל? הרי מקור פרנסתי בעיר, וחיי וזהותי בעיר. לרגע נתקפתי חולשה. בא לי לארוז את הכול ולשוב העירה. אבל מקץ רגע שמעתי בתוכי קול, המזכיר לי מדוע עשיתי את זה – למען מיכאל ודניאל.

     היום, משקיבלתי את התמונות האלה, של דניאל וסלסילת החתולים שלו, גם קיבלתי את התשובה המלאה לשאלתי. גן הילדים בתובל מתייחס לכול ילד. המשאלה, חלומית ובלתי מושגת ככל שתהא, של ילד בגן, היא לא נושא לשחוק, אלא נלקחת ברצינות רבה, וממומשת בהתאם ליכולת, ולנסיבות הזמן והמקום – ותמיד מתוך שיתוף מלא של הילדים, יצירתיות והדדיות.

     זה המקום שבחרתי בו לבית בעבורנו. ועם כול הקושי הכרוך בשתי נסיעות שבועיות לפרנסה, בתל אביב, אני יודע שבחרתי נכון. שהבאתי את ילדיי למקום שבו הם חווים את ילדותם באופן הכי מלא ועשיר ותומך רגשית שיכולתי למצוא בשבילם. וזהו חסד גדול.

     לא אחת כתבתי ואמרתי לחבריי וחברותיי היחידנים/ות, שהם חייבים לבוא לבקר כאן, להתרשם מן הישוב ומן הגן, אולי כדי להישאר. בספטמבר גם פותחים כאן בית ספר עממי חדש, שנבחר על ידי משרד החינוך להיות אחד מתוך שנים עשר בתי ספר 'מוטי המאה העשרים ואחת.' והוא פשוט חלומי. נדהמתי רק מן הפרזנטציה של המבנים שיוקמו בו. כיתות עם קירות מודולריים, המאפשרים להפוך את החלל של כול כיתה, בכול שיעור, למשהו אחר. שלא לדבר על מתחם היער, ועל התפיסה החינוכית המובילה את מקימיו.

     לתדהמתי, איש מבין חבריי וחברותיי לא הרים את הכפפה. איש לא העז אפילו לבוא לבקר עם ילדיו כאן, כדי להתבונן ולהתרשם. זה מדהים אותי מחדש בכול פעם שאני משבח את תובל ברבים. כול כך חבל לי, שילדי חבריי וחברותיי גדלים בעיר ומפסידים את היופי, האהבה, היצירתיות והתום שמאפשרים להם, בעיקר מאפשרות להם, כאן, הגננות בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ונעים.

%d בלוגרים אהבו את זה: