הילד הכי רגיש בעולם (2)

     "אבא, היום מצאתי משהו בגן שמישהו איבד, ונועה אמרה שיש לי 'עיני נץ'," סיפר לי דניאל בגאווה, כשנשכבנו יחד במיטה, אחרי שקראתי לו חצי מן הספר של חברי יואב כ"ץ, "הנמלה פיסטינה והקוסקוס," ועשינו אוזן בספר, והבטחתי לו שנמשיך בזה מחרתיים, אחרי שובי מתל אביב. "מה זה עיני נץ?"

     "זה אומר שיש לך ראיה מאוד חדה. שאתה מבחין בדברים קטנים, בפרטי פרטים, שאחרים לא מבחינים בהם."

     "אז כשאגדל אהיה נץ?"

     "לא. נץ זה עוף טורף. אבל כנראה שתהיה מפקד בצבא."

     "למה?"

     "כי יש לך יכולות מאוד מיוחדות. בכול פעם שאתה נכנס לאיזה מקום, אתה מיד מבחין בכול שינוי בו. למשל, אם אני קונה משהו חדש הביתה או מזיז משהו, אתה מיד קולט את זה. וגם די בזה שנהיה במקום כלשהו פעם אחת, בפעם הבאה שנהיה בו מיד תזהה אותו."

     "אבא, קוראים לזה זיכרון."

     "נכון, אבל קוראים לזה גם חוש התמצאות במרחב. לא משנה איפה ישימו אותך, אתה מיד תדע איך להתמצא שם. ככה זה גם עם מכשירים. גם אם אתה לוקח ליד משהו שאתה לא מכיר, בן רגע אתה מבין אותו, יודע איך להפעיל אותו או להרכיב או לפרק אותו, דברים שגם אני בעצמי לא יודע. זו יכולת מיוחדת מאוד, שאין אותה לכול אדם."

     "אין אותה לכול הגן," השיב לי דניאל, "רק לי יש אותה."

     "נכון," אמרתי לו, "לכול אדם יש יכולות מיוחדות משלו, ואתה ניחנת ביכולות האלה."

     ואז נשקתי לו, והוא ביקש שאשאר איתו עוד קצת, ואז הוא הלך לישון.

     זה היה בסיומו של ערב מוצלח. כשהילדים חזרו מן הגן בישרתי להם, שקבעתי להם תספורת אצל מאיה, חברת הקיבוץ שהיא גם ספרית. בתחילה התמרדו, כי הם תמיד מעדיפים לרדת לבלות קצת בכרמיאל, אך כשהגענו אליה הביתה, והיא קיבלה אותנו בלבביות, התיישבו ברצון על הכיסא במטבחה, בזה אחר זה, וזכו לתספורת נהדרת.

     דניאל ביקש תספורת עם מדרגות. קצוץ בצדדים, עם הרבה שיער מלמעלה. כאשר סיימה מאיה לספרו, ניגש אל המראה להתבונן בעצמו, והתלונן שזה לא מה שביקש. כאשר תיאר שוב את מבוקשו, התברר לנו שבעצם התכוון לתספורת של סקין הד, או לתספורת מוהיקן.

     "יש לך ילדים דעתניים מאד," חייכה אלי מאיה. "הרבה באים הנה ואומרים לי פשוט לחתוך."

     "כן, הם דעתניים ועצמאיים, ולא תמיד זה קל, אבל אני מאוד גאה בהם," השבתי לה.

   במהלך התספורת עשיתי מה שיעל הגננת לימדה אותי, הטרמה.  חזרתי והבהרתי להם, שברגע שנחזור הביתה ניכנס לאמבטיה, כדי להוריד מהם את השערות, שלא תגרדנה להם, ואז נעשה אמבטיית קצף. זו הדרך למנוע התנגדויות אחר כך.

     ואכן, באנו הביתה, אבא שלי צהל למראה הילדים המסופרים, זה כול כך מבליט את יופיים, ואז עלינו מיד לחדר האמבטייה, להתקלח.

     שניהם מאוד אוהבים להשפריץ מים, אז כול אחד מהם קיבל בקבוק שמפו ריק, עם הזלפה של קצת אל-סבון בתוכו, כדי למלאו במים ולעשות מזרקות קצף באמבטייה. ומכיוון שהשתהו במים החמים, ביקשתי מאבא שלי שיחליף אותי איתם, וירדתי למטה כדי להכין להם דייסת סולת עם הפתעות.

      ואחרי כן מיכאל נרדם על הכורסה בסלון, ודניאל זכה לחצי סיפור ולשיחה נוספת.

     ערבים כאלה ממלאים אותי בסיפוק, ומהווים פיצוי כלשהו על כך שגם אתמול וגם מחר עלי לבלות, החל משעת בוקר מוקדמת, יום שלם בלעדי הילדים, במרכז. מחר בבוקר אני מלמד ב'אסכולות,' ובערב יש לי מפגש עם חברי הקהילה הרפורמית "בבת עין," בראש העין, בנושא "אמן ואמונה."

     הבוקר ביליתי חצי יום בכתיבת ההרצאה למפגש. יהיה מעניין. כדאי שתבואו.

     שיהיה לכם/ן לילה נפלא.

מודעות פרסומת

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

עת תמורה

אבריימלה.jpg
אבריימל'ה ואני רוקדים ריקוד קוזאקי במסיבת פורים, בגן של יעל זאבי בנווה מגן. אבא של אברמיימל'ה דאג לנו לשפמים המלאכותיים, שהיו נורא מגרדים.

     לפני שלושה שבועות, בשלושים בנובמבר, פרסמתי כאן את 'הרשימה' שלי, ובה רשימת יעדיי לשלוש השנים הקרובות. כמעט בן-לילה החלו דברים להתרחש. בתחילה קיבלתי הודעה מחברת פייסבוק שאינני מכיר אישית, שמיטה זוגית עם מזרן מחכה לי אצלה, במודיעין, ובקרוב אבוא לקחתה. אחרי כן הייתה לי שיחת  טלפון מרגשת עם אדם, שהתקשר לברר איתי, האם אני אכן רציני בנוגע לרצוני להפסיק לעשן, והציע לי את עזרתו. אמרתי מיד שכן.

     יצחק גוברין, זה שמו, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מכרמיאל. היא למדה אצלי ב'אסכולות' בחיפה. שניהם ילידי ארגנטינה, מה שמקרב בינינו עוד יותר. כבר למן הגעתנו הנה, מלווים אותנו יעל ויצחק בקליטתנו כאן. הם המליצו לנו באיזו רשת מזון כדאי לקנות, לאיזה רופא כדאי ללכת, ועוד הרבה. ומכיוון שידעתי, שיצחק עוסק בריפוי מרחוק, ואני נותן בו את אמוני המלא, הסכמתי לנסות את זה.

     מזה שלושה שבועות, בימי חמישי בשעה עשר בבוקר, אנחנו נפגשים. לא פיסית, אף על פי שהמרחק בינינו קצר, אלא דרך סקייפ. אני מתרווח בכורסה הנוחה שקניתי לי לא מכבר, לחדר העבודה שלי, מול המיקרופון והמצלמה, ויצחק מנחה אותי בדמיון מודרך.

     מכיוון שאני נכנס בקלות רבה מאד למדיטציה, לגלי אלפא, אני נפתח להשפעתו ולדבריו, וכבר למן המפגש הראשון שלנו החלו להתרחש אצלי דברים מופלאים. אתחיל במובן מאליו. הפחתתי כבר בשלושים אחוז את צריכת הסיגריות שלי, והתחלתי לעשן רק חצאי סיגריות ולזרוק את השאר. פיתחתי גם מיאוס כלפי העישון. אני משתדל להימנע ממנו בכלל, ומעישון בחדר העבודה שלי בפרט. כשאני מוכרח לעשן אני יוצא החוצה, מצית סיגריה, ולעתים קרובות משליך אותה אחרי כמה יניקות.

     עודני מעשן. תמיד אהיה מעשן. אבל אולי אהיה מעשן בלי סיגריות.

     אך העבודה של יצחק איתי היא הרבה מעבר לעישון. הוא עובד איתי כישות שלמה, מסייע לי להסיר ממני כול מיני דברים מיותרים, התחייבויות ונדרים ושבועות שפג תוקפן ופס זמנן, מגננות ישנות, הסכמות שאין בהן שום תועלת. וההשפעה של זה ניכרת בי באופן העמוק ביותר שניתן לשער. אני נפתח. אני מרגיש שערוצי התקשורת שלי, אלה שחסמתי בתוכי לפני שנים, כי פחדתי מה יגידו עלי – לא אחת התקשרו דורשי טובתי באמת ולכאורה להוריי, בטענה שצריך לאשפז אותי, כי אני מבלה יותר מדי שעות בכתיבה ב'קפה יובל' לשעבר ברמת השרון, או כי אני פתאום מציע לאנשים בגדים באיזה צבע ללבוש או איזה סוג של תה עשבים לשתות כדי להיטיב איתם, או מוסר להם הודעות מעולמות שמעבר, או קורא להם בקלפים – כול הערוצים האלה נפתחים מחדש.

     השבוע גם דיברתי עם עצמי הרבה על מציאת איזון מחודש בין חיי הכתיבה שלי לבין חיי הפרנסה. ודאי לי שפעלתי עד כה באופן בלתי תקין. עבדתי קשה מאוד בהוראה, בעבור שכר ברוטו של 40 שקלים לשעה. זה לא ייתכן עוד. ודאי שלא, כאשר בעריכה אני מרוויח הרבה יותר, וכאשר שכר העבדות הזה מונע ממני יצירה.

     בשלב מסוים השבוע, פתאום התחיל העצמי הגבוה שלי לדבר. הוא דיבר אל אילן שיינפלד, והסביר לו כמה דברים על מהותו ועל האבסורד שבהמשך עבודתו כך. ויהיו לזה תוצאות מדהימות בקרוב.

     אבל החלק המדהים הוא, שאחרי סיום השיחה עם העצמי הגבוה שלי, בכתב, המשיכה היד שלי לרטוט על המחברת, ושרבטה בו מה שראיתי בעיני רוחי, כול מיני נוסחאות מתמטיות התעופפו באוויר, ומיני כתב שאין לי מושג בהם, ואולי הם סתם שרבוטים. אבל משוחרר לגמרי משיפוט שרבטתי את מה שראיתי, וזה נראה כך –

כתב סתרים.jpg

     כשסיימתי, נזכרתי בזיכרון ילדות שכבר חשבתי שנמחק לגמרי מזיכרוני. בגן חובה ובכיתה א' היה לי חבר ילדות ושמו אבריימל'ה. הוא גר ברחוב הזית בנווה מגן, ובסוף כיתה א' עקר יחד עם משפחתו לירושלים. נדמה לי שהיו משפחה דתית ו'התחזקו.'

     כך או כך, בהיותנו בכיתה א', הביא אבריימל'ה איזה יום מחברת דפרון עם שורות לכיתה. המחברת כולה הייתה מלאה בשרבוטים כאלה, והוא הציע לי ללמוד את כתב הסתרים שלו על ידי העתקה מדויקת של מה שנראה כמו סטנוגרמה סתמית.

     ניסיתי את כוחי בזה, וכול אימת שהגשתי בפניו את המחברת, שורת התעתיק שלי מתחת לשורת המקור שלו, כעס עלי ואמר לי שאיני מדייק במלאכת ההעתקה. לבסוף התרגזתי, אמרתי לו שזו אינה שפה, אלא סתם קשקושים חסרי פשר, ודחיתי מעלי את מחברתו.

     השבוע נזכרתי בו. שאלתי את עצמי לאן נעלם, איך נראים חייו כעת, והאם ייתכן, שהילד הזה, אבריימל'ה, היה מתקשר בילדותו. שאולי השרבוטים חסרי הפשר הללו, שהתייחס אליהם כאל שפת סתרים וביקש ללמדני אותה לא היו אלה שיירים של תקשור ישן, מגלגול קודם או מקיום מקביל, שכילד לא היה יכול לפענחם, אלא רק לבטא את הרטט האנרגטי שקיבל, בצורת סטנוגרמות אינסופיות במחברותיו.

     לא סתם אני מספר לכם את הדברים האלה. אני מרגיש שהמפגשים עם יצחק מעבירים אותי מסע בזמן, אל הנער שהייתי פעם, לפני שהתחלתי לעשן, ואל הילד שהייתי בגן חובה ובכיתה א'. אינני יודע איך קוראים לשיטת הטיפול שלו, וגם אין הדבר חשוב בעיניי. מה שמהותי בעבורי הוא האמון ביצחק, והידיעה שזה עובד.

     אספר לכם עוד על כך כשיגיע הזמן.

     ואם מישהו/י מתעניינ/ת בעבודה עם יצחק, שיחפש את Isaac Govrin בחברים שלי בפייסבוק, ויגיד שאני שלחתי אותו:)

     שתהיה לכולכם/ן שבת טובה ונעימה.

נ.ב.

תכף אבא שלי מגיע הנה עם בת זוגו, שזו לה הפעם הרשונה לבקרנו כאן, ועמם גם אחי טל וגיסתי אוסי. לכבוד הביקור אני מבשל כבר שלושה ימים. בישלתי רוסטביף, שעועית צהובה במיץ עגבניות, כרוב אדום מאודה בצימוקים, חצילים ממולאים בבשר טחון וצנוברים, סיר ממולאים נוסף  ובו קישואים, בצל ועגבניות ממולאים, בורשט עם בשר גולש ועצמות מח, כפי שאבא שלי אוהב, עוף בתנור, תפוחי אדמה, עוגת אגוזי מלך ומייפל, סלט כרוב אדום לפי בקשת הילדים וודאי עוד כמה דברים ששכחתי. והבוקר גם השאלתי את מכסחת הדשא מהשכן, ויחד עם הילדים כיסחנו את הדשא וגרפנו את עליהם של העצים הנשירים שכיסו את אדמת החצר. מילאנו חמישה שקי אי-זבל.

איזה כיף שבאים אורחים!

נ.ב.

אם אתם חושבים שהתחרפנתי, ברוכים הבאים למועדון. אני בן 57, וכבר הרבה מדי פעמים אנשים ביקשו להתריע שהתחרפנתי. אז זהו זה. זה נגמר. אני שם על כולם קצוץ, וחוזר לתקשר. בלי פחד ובלי חסימות.

פעם גרתי כאן

     יום הולדתה של אמי המנוחה חל בנר שביעי של חנוכה. לכן, מדי שנה אנחנו נפגשים אצל אבא, להדליק יחד נר שביעי של חנוכה ולהיות יחד ביום הולדתה. ומכיוון שהיה עלי ללמד הבוקר בתל אביב, הפכתי את היום הזה ליום חופשה לילדים והחלטתי לקחתם איתי במכונית ליום בתל אביב.

     הלכתי לישון אמש בעשר וחצי בערב. הגוף שלי העיר אותי כדרכו, אחרי חמש שעות שינה. בשלוש וחצי לפנות בוקר. התקלחתי, התגלחתי, התיישבתי לכתוב דפי בוקר. בארבע דניאל כבר ירד למטה. את מיכאל הערתי בארבע וחצי. בחמש וחצי כבר יצאנו לכיוון תל אביב.

     הוויז אמר שייקח לנו 1.20 שעה להגיע לבית של אילנה. אך ככל שהתקדמנו, כך נתארך זמן המסע. בסופו של דבר, הגענו לבית של אילנה בשעה שמונה ומחצה, ואז השארתי אותה עם הילדים ונסעתי ללמד. בעבורם מפגש עם אילנה חשוב ועמוק מאד, וגם בעבורה.

     אני מצאתי את עצמי מסתובב בחצר, אומר שלום לשכנים, אבל חש מוזר מאוד שם. פעם גרתי כאן, אמרתי לעצמי. פעם המקום הזה היה ביתי. אבל זה כבר כול כך רחוק ממני, רוחנית ורגשית.

     אחרי השיעור אספתי את הילדים ונסענו לסבא. ישנו היטב בצהריים, ואז הוצאתי את מעבד המזון שהבאתי איתי כול הדרך מתובל, והכנתי לביבות לכול המשפחה. אבא והילדים בינתיים סדרו וערכו את השולחן.

     התאספנו בשבע בערך. לא בהרכב מלא לצערי. האחיין הבכור, עמרי, עובד בארה"ב, אחיו איתן נמצא בצבא, כך גם אחייניתי אופיר. הם בהחלט חסרו ליד שולחן המשפחה. אבל הדלקנו נרות, אכלנו לביבות וסלטים ומרק וסופגניות, ואז סבא והדודים, ואני בתוכם כמובן, חילקנו דמי חנוכה לילדים. הסכום הקבוע אצלנו הוא 50 ש"ח לילד. ואנחנו, האחים, מעבירים את השטרות מיד ליד. בסופו של דבר כול אחד מאיתנו שב עם אותו סכום כסף שבא עמו, אבל מוקדש לילדיו.

     מיכאל ודניאל מאוד ציפו לרגע הזה. הכנתי אותם לקראתו, והבטחתי להם שבכסף הרב שנקבל נקנה להם משהו גדול. כול השבוע שאלו "אבא, מתי נקבל את הדולרים?" הם התכוונו לשטרות, ואני הסברתי להם שדולר זה מטבע אמריקני, שנראה אחרת לגמרי מן השטרות שלנו. אבל הם קיבלו, המון. הם יותר עשירים ממני כרגע, וכבר מחר הם רוצים לנסוע ל'מיי בייבי' כדי לתרגם את דמי החנוכה לצעצועים.

     בבוקר, בתחילת השיעור, ביקשתי מתלמידיי לצאת החוצה אל השדרה, לכתוב תיאור ולגנוב דיאלוג מעוברים ושבים. זה היה תרגיל שבעקבותיו שוחחתי איתם על היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר.

     מכיוון שכך, ניצלתי גם אני את ההזדמנות לשבת ליד שולחן בשדרה האהובה עלי, ולכתוב. תהיתי אם אשב ופניי אל הים או אל העיר. בחרתי לשבת עם גבי אל הים (וכיכר אתרים) ופניי אל השדרה. אבל אז נתקע מבטי בגזעו העצום של עץ שקמים. הגזע היה עבה מכדי שחיבוקו של אדם יוכל לעטפו. בגובה שלו התרחב ככתפיים, ממנו יצאו שני ענפים כגפיים עבות, ומהם ענפים נוספים. התבוננתי בגזע המחורץ, המחוספס, הנוטה על צדו באופן בלתי טבעי, על שתי גפיו, האחת נראית בריאה וחסונה, האחרת נדמית אכולה מתוכה. חשבתי על הכאב הנורא ברגלי הימנית, על חסימת הדם שנתגלתה בה השבוע, בבדיקת דופלר שהתעקשתי עליה, על הפחד שלי מפני מה שזה אומר. נזכרתי שקראתי אמש, באתר נטורופטי, שחסימת עורקים ברגליים משמעה, שאינך רוצה ללכת למקום כלשהו. חשבתי על הסרטים הפנימיים שלי, שאמרו לי לא אחת, לא לחכות שלא אוכל ללכת, לא לחכות לצנתור עורקי הרגל, לקטיעת גפה או לכיסא גלגלים. וחלילה לא להביא עלי את זה. תחת זאת, פשוט להודות בפני עצמי שזהו זה. שהתנתקתי מתל אביב, שאני לא יכול יותר לבוא אליה. שכל ירידה אליה מסבה לי כאב ומתישה אותי עד כדי כך, שביום המחרת אינני יכול לעסוק בשום פעילות יצירתית או אינטלקטואלית, אלא בכביסה ובבישול ובניקיון בלבד.

     אני אוהב את העיר הזאת. הרבה פינות מוכרות לי בה, הרבה בני אדם. די בזה שאסע ברחוב לילינבלום, ואראה מישהי כסופת תלתלים, שלמדה איתי בתיכון, חוצה את הכביש. די בזה שאכנס לשירותים בבית הקפה בלילינבלום 1, שפעם, לפני שני גלגולים, היה שלי.

     אבל הגיע הזמן שלי להיפרד מן העיר בתוכי. היא חלק ממני, העברתי בה חיים שלמים, אבל היא כבר שייכת לעברי. פעם גרתי בה. פעם העברתי בה חיים. עכשיו אני גר במקום אהוב אחר, קטן ומבודד ומאופק, אבל מלא את המרחב, שמקדם את פניי בגל של צינה מבורכת ושל ריח עפר ועשב. עכשיו ביתי נטוע במקום הזה. ואני לא רוצה ללכת מכאן יותר.

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

קבעתי כבר תור אצל כירורג כלי דם, ואני בטיפול להפסקת עישון. גיסתי, המומחית ברפואה הודית, ממליצה על ריפוי בעלוקות. אנסה גם את זה.

מקלחת עם ראש הממשלה (חלום)

     אתמול בלילה ראש הממשלה הזמין אותי אליו הביתה, למעון הרשמי של ראש הממשלה. כמובן שנעניתי. מעולם לא ביקרתי מקודם לכן במעון הרשמי.

     התלבשתי יפה. התקלחתי, התגלחתי בפעם השנייה לאותו יום, שמתי על עצמי בושם עדין, שריחו מתפשט, לבשתי שלוש שכבות של בגדים, מפאת הקור השורר בירושלים. אפילו צחצחתי והברקתי את נעליי.

     בשעה היעודה דפקתי אצלו על הדלת. הוא פתח אותה בפניי בחלוק רחצה רך, לבן.

     כמה מוזר. לפני שנים קניתי לי שני חלוקים בדיוק כאלה, האחד לי והאחד לבן זוג גבוה, שחום עור וחטוב שעוד יהיה לי פעם. בלבי אמרתי, שאני רוצה להיות מוכן בעבורו עם חלוקיים. לא לבשתי אותם מאז.

     אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להתקלח יחד עם בן זוגי,  ואז להלביש לו את החלוק הלבן והרך שרכשתי לנו שנים מקודם שהכרתיו כלל.

     "אני בדיוק נכנס להתקלח," חייך אלי, "בוא תיכנס איתי למקלחת, נשוחח שם."

     נשארתי תקוע במקומי. הבעת פניי הסגירה את מבוכתי.

     "אל תתבייש, בוא, אנחנו לבד בבית. אשתי והילדים יצאו מכאן ויחזרו מאוחר," דחק בי, וחיוכו חם ולבבי ומפתה.

     הוא משך אותי אחריו אל חדר המקלחת.

   חדר האמבטייה במעון ראש הממשלה הוא חדר מרווח, מצופה באריחי חרסינה אפורים. אור בוקע מן החלון ומן הנורה המשתלשלת ממרכז התקרה.

     ראש הממשלה נכנס אל תא המקלחת, ריבוע שקוף מזכוכית.

     נעמדתי מולו, נצמד ברגליי לקערת האמבטיה.

     ראש הממשלה נטל לידיו ליפה חדשה, שפשף בה סבון "דאב" והחל מסתבן.

    איזה קטע. גם אני אוהב רק סבון "דאב" במקלחת. הוא ריחני, נעים למגע ומחליק על העור כמו ליטוף. הוא מרווה את העור בוויטמינים, ולעולם אינו מותיר אותו מחוספס ויבש.

    "אני לא מבין למה כול כך שונאים אותי," אמר ראש הממשלה, וסיבן במרץ את חזו השעיר, את ישבנו, את גחונו, את מפשעתו.

    גמגמתי משהו. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. גופו חטוב ושעיר, ואיזה כלי מידלדל בין רגליו. כלי חלק וכהה, עם כובע גדול ורחב. כלי נהדר. גדול וארוך ובשרני, כה עבה עד שנדמה כי יקשה להקיפו בכף יד.

     רציתי לרכון מולו, להכניס אותו אל פי. אבל התביישתי. אחרי הכול הוא ראש הממשלה. לבד מזאת, לא העזתי. מה יקרה אם אשתו בדיוק תיכנס הביתה. רק זה חסר לי.

     בדברים שאמר הביע שבריריות של אדם חסון, העומד תחת מתקפה בלתי פוסקת, כולל ממני עצמי. אבל לי היה קשה להתרכז בדבריו, בשל הבעת פניו, מפתה ומיוסרת, בשל קולו הרהוט, הגברי.

     יכולתי לראות איך אני מלטף את תלתלי החזה שלו, מנשק את פטמותיו ואז נושכן קלות, מלקק את ערוץ חזו ויורד בלשוני עד למפשעתו, אבל לא מתנפל מיד על הזין שלו, לא, קודם מלקק את קווי השיפולים של בטנו. ואז את אשכיו הגדולים, השעירים.

     ורק אז סוגר את פי החם על הזין שלו. הזין של כולנו. הזין הציוני.

     אח, איזה גוף יש לראש הממשלה שלי, איזה גוף.

     אבל אני לא העזתי, והוא המשיך במקלחת.

     הוא שפשף וקרצף את גופו, שטף מעליו את הקצף, סגר את המים, ואז נטל לידיו מגבת גדולה ורכה, בצבע תכלת חיוור, שהייתה מקופלת בקפידה על השיש של כיור הרחצה, והחל מעביר אותה לאט על גופו, עיניו הנוצצות תקועות בעיניי ושפתיו משתפלות בחיוך מפתה ומדיח. בחיוך סוטה.

     לפתע שמעתי קולות עולים מן החוץ.

     רעייתו חזרה למשכן עם בניה הקטנים.

     נחפזתי לצאת מחדר האמבטיה, בתקווה שלא תראה מניין אני מגיח.

     אבל דלת המקלחת הייתה ממש מול המטבח.

     היא ישבה שם, בראש שולחן גדול ומוארך, מול צלחת ענקית של ספגטי במיץ עגבניות, ואכלה ממנה בכף.

     "איזה ספגטי נהדר הבאת!" קראה, חתיכות ספגטי ניתזות מפיה ושובל של מיץ עגבניות מעטר את קצות פיה, ממציצת הספגטי.

     היא חייכה אלי. ניתן היה לראות כי היא נהנית.

     זו הייתה כול המנה הכפולה של ספגטי שהכנתי לבניי הפעוטים, כדי שלא יהיו רעבים בזמן ביקורנו במעון הרשמי. ואז הבנתי – היא חיטטה בין מיטלטליי, שלתה מתוכם את קופסת הספגטי, שפכה את תכולתה לצלחת, חיממה אותה במיקרו, ועכשיו היא אוכלת להם את הכול.

     אין לה אלוהים, לאשת ראש הממשלה. תאמינו לי.

     כזאת חזירה, שהשם ישמור.

     איך היא מסוגלת לטרוף לי ככה את האוכל של הילדים.

     לא פלא שהוא הזמין אותי אליו, למקלחת.

     מי יודע איך זה היה נגמר, לולא שבה הביתה, לולא לא העזתי, לולא התעוררתי, אחוז בתשוקה להיכנס למקלחת עם ראש הממשלה, ולענגו בפי.

13.12.17

תעשה לי נעים

פוזות2.jpg
הבוקר הילדים הסכימו לחבוש את כובעי הצמר המתוקים שלהם רק אחרי שהבטחתי להם שהגננות והילדים בגן מאוד ישמחו לראותם בכובעים אלה. הם מיד פצחו בצהלות שחוק ומשובה עם הכובעים, אבל השאירו אותם, בסופו של דבר, בבית.

     אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא, שאושר עשוי מדברים קטנים, מדברים נעימים. שאפשר לעורר אושר ולחדשו, אם אנחנו עושים עם עצמנו דברים נעימים. ולא מחכים שמישהו אחר יעשה לנו נעים, כמו שמרמזת הכותרת הפתיינית של הפוסט הזה.

     הדבר הנעים הראשון שעשיתי בסוף השבוע הזה הוא, שהזמנתי את אבא שלי אלינו לסוף שבוע ארוך. עצם בואו הנה הוא שמחה בעבורנו. ולקראת בואו ערכתי קניות, ניקיתי את הבית ואפילו הכנתי לו לבני חורף ארוכים, כדי שיחמו אותו בלילות הקרים כאן.

     הדבר הנעים השני שעשיתי הוא להזמין לנו מקומות בארוחת ערב שישי, שהתקיימה הערב בחדר האוכל. מאז ביטלו בתובל את ארוחות הצהריים היומיות, ואחריהן את ארוחות ליל השישי השבועיות, יצרו כאן מתכונת של ארוחות ליל שישי דו-שבועיות. לעתים מבשלת אותה כאמלה, מבשלת  נפלאה, שיש לה חברת קייטרינג, והיא גם האחראית על הבישול היומי לגני הילדים. לעתים שף אחר מבני או בנות המקום. לעתים רחוקות כול משפחה מבשלת את ארוחתה ומביאה אותה כדי לחלוק הכול עם החברים.

     את חדר האוכל סידרו הערב לא בחית, כמו בפעם הקודמת, אלא שולחנות-שולחנות, כך שכול משפחה תמצא לה עוד משפחה לשבת עמה. האוכל היה משובח, פרגיות ושניצלים ומג'דרה ואורז ותפוחי אדמה בתנור ומרק כתום וסלטים ירוקים ועוגות ויין ותה צמחים. ריצ'רד בירך על היין ועל החלה, ואחרי כן התיישבנו לאכול. היה ממש כיף, להיפגש עם חלק מחברי הישוב, שברוב השבוע כולנו טרודים. יתר על כן, סוף סוף הייתה לי הזדמנות לשוחח עם צביקה שיחה נעימה, מעבר לשלום-שלום ועבודה יחד בצוות יום השואה, רחמנא ליצלן.

     לפני שיצאנו לחדר האוכל הכנתי בצק שמרים, והותרתי אותו לתפוח בבית. כשחזרנו משם, הוא כבר שילש את נפחו, והיה לבצק לתפארת. אז הכנתי כעת שלוש רולדות, שתיים עם תפוחי עץ ואננס ואגוזי מלך, ואחת עם קקאו ופירות. הן בתנור.

     תוך כדי זה נזכרתי, שעץ התפוח הסיני שלנו שופע, וחבל על הפרי. וכך גם עץ הרימון, שהפרי שלו כבר התחיל להתפוצץ על העץ ולהגיר את גרגריו ארצה, והמנגולד, ושיחי הפטרוזיליה, שהשתלטו על כול החצר האחורית. הערוגות שלי גם נמלאו בשיחי גדילן מצוי, שהוא קוץ ראוי למאכל ומאוד בריא. אז הכנתי כעת מצבור מתכונים לבישול למחר בבוקר. אני הולך להכין לראשונה בחיי ריבת רימונים וריבת תפוח סיני ללא סוכר, ובורקס גדילן מצוי, וביום שלישי, נר ראשון של חנוכה, שבו התנדבתי לארח שתי משפחות מן הקיבוץ, אכין, מלבד הלביבות הרגילות, גם לביבות כרובית ופטרוזיליה ולביבות מנגולד.

פוזות1.jpg
וכך הם הגיעו אל הגן, בסופו של דבר. כאן צילמתי אותם שרים שיר של סטטיק ובן אל. אבל הקלטת הווידאו הסתיימה אחרי שמונה שניות בלבד, בשל חוסר זיכרון מספיק באיי פון. אז הנה התמונה.

     עברנו רק כמה ימים של גשם, והחצר כבר כול כך שופעת, שאני מתחיל להרהר ברצינות על חלוקת התוצרת החקלאית שלי. המתכונת הכי מוצלחת בעיניי היא סחר-חליפין. אבל אם התחזיות שלי תתגשמנה, ובחורף החצר תניב עוד ועוד תוצרת מעשרים וכמה מיני הירקות ועשבי התבלין שטמנתי באדמתה, והכול אורגני כמובן, ייתכן וגם אציע מזה משהו לממכר. אין דבר שישמח אותי יותר מהכנסה קטנה מגן הירק שיצרתי במו-ידיי.

     ובעניין חידוש השפע, האושר וההנאה, גם סיגלתי לעצמי הרגל חדש: מדי בוקר, ארבע פעמים לפחות בשבוע, בעודי הולך על ההליכון במקלט הכושר הישובי, אני קורא ספר שירה חדש. יש לי ערימות של ספרי שירה שקיבלתי מחברים, וגיליתי שספרי שירה הם הספרים היחידים שאני יכול לאחוז בידי ולקרוא בהם, בשל נמיכות קומתו של ההליכון, שאינה מאפשרת לי להשעין עליו ספר עב כרס.

     לכן אני פותח כל בוקר, מזה שבוע ויותר, בקריאת שירה. וזה משמח אותי ביותר, ואפילו מעורר בי חשק לכתוב על אודות הספרים שקראתי. וגם זה עוד יקרה, בעזרת השם.

     אז דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יכולים לקפוץ לי, מבחינתי בדילוגים מעל חומות ירושלים. שניהם יפלו כמו חומות יריחו, אינשאללה בעזרת השם במהרה בימינו. ואני אחגוג לי בינתיים עם תנובת גינתי ואשקע את כוחותיי ביצירת שפע ובהתמד האושר.

     ואני מציע לכם לעשות את אותו הדבר.

     בשל הריחוק מתל אביב, וגם מפני שאינני רוצה לחשוף את מיכאל ואת דניאל להמון אדם רב, לא אשתתף, לצערי, בהפגנה שתתקיים מחר בשדרות רוטשילד. אבל אני נושא אליה את עיניי בתקווה שתהיה גדולה ורבה מקודמתה, ותמשיך לסלול את הדרך לשינוי.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה. אמן.

     נ.ב.

     אתמול אחר הצהריים הייתי צריך להספיק, בשעתיים, לנקות את הבית לקראת בואו של אבא, לרחוץ את הילדים, להלביש אותם בפיז'מות ולתת להם ארוחת ערב, לפני שש בערב, שאז נכנס הנה רותם, בן השכנים, כדי לשמור עליהם בזמן שאני מלמד במשגב. הילדים די שיגעו אותי, במעשי המשובה שלהם. בשלב מסוים, כשכבר לא יכולתי יותר להכיל את הלחץ, נעצרתי והוכחתי אותם. "תשמעו, אני לא יכול ככה, עם ההשתוללות הזאת שלכם. גם לנקות את הבית, גם להכין לכם ארוחת ערב, גם לרחוץ אתכם לפני שרותם מגיע וגם להתמודד עם ההשתוללות שלכם. די כבר! אין לי כוחות לזה!"

     "אז למה אין לנו אימא?" הפתיע אותי דניאל בשאלה, בקול מתוק.

     "מה זה קשור, דניאל? הרי אם הייתה לכם אימא הייתם משגעים גם אותה," השבתי לו, ושבתי לנגב את הרצפה.

      יכולתי, כמובן, להיכנס מיד לסחרחרה של רגשות אשם. נמנעתי מזה. התבוננתי בזה, ואמרתי לעצמי שדניאל מתכוון לומר בזה, שלו הייתה לי בת זוג, כול העול הזה, שתיארתי בפניהם, לא היה מוטל על כתפיי לבד. ולזה גם עניתי. ותו לא.

     שלא תגידו שאין לי בנים חכמים.

היציאה התקופתית שלי מן הארון. אני תימני.

     אין לי ברירה, ואני חייב לעשות את הטקס הזה שוב, לצאת מהארון.

     אני מטורף על חילבה.

     לא בגלל מה שאתם חושבים, שזה נראה כמו זרע. לא. זה פשוט בעיניי המאכל הכי מדהים שיש.

     וזה התחיל עם צנצנת של עמבה.

     השבוע קניתי לי צנצנת של עמבה, שתהיה בבית. אני כול כך אוהב עמבה. בכול פעם שאני קונה פלאפל אני מגיר לתוכו המון עמבה. אז אמרתי לעצמי שמוטב שתהיה לי צנצנת עמבה בבית. והתחלתי מורח אותה על לחם מתחת לגבינה או לבשר או לכול דבר אחר, במקום המזולה, שהייתי מכור לה. תודו שזה עדיף בהרבה.

     ואז סובבתי ברוב סקרנותי את הצנצנת, קראתי מה מרכיבי העמבה – וגיליתי את החילבה. חתיכת אידיוט שכמוני, אמרתי לעצמי, איך לא הבנתי עד היום, שמה שאני אוהב בעמבה זו החילבה. הרי אני מטורף על חילבה. בפעמים המעטות שאכלתי אותה במסעדות תימניות נשבעתי שאתמיד בזה, ועם גילוי העובדה שאני קדם-סכרתי אפילו קניתי לי גרגרי חילבה. אבל לא עשיתי עמם דבר, עד כה.

     אז השבוע בישלתי לי חילבה. השריתי אותה למשך 24 שעות במים, החלפתי אותם כמה פעמים, ואז טחנתי אותה בבלנדר יחד עם צרור כוסברה, ארבע שיני שום (שזה יותר מדי, כי היא יצאה חריפה לאללה), מלח ומיץ משני לימונים.

     זה יצא חלום. לא שקוף-זרע כמו החילבה שאכלתי במסעדות. יותר ירוק-ריר. אבל מדהימה. כבר מרחתי אותה על לחם והכנסתי אותה למרק והיום אפילו הוספתי ממנה לקארי חצילים חדש שניסיתי, ויצא לי חריף אש.

       חוץ מזה גם עשיתי לי שייק ירוק, ואני עורך כול מיני שינויים בתזונה בהתאם להוראותיו של הנטורופת השכן שלי. אמש אפילו ביליתי שעה בצפייה בסרטונים על ליקוט עשבי בר ביוטיוב, כדי ללמוד מהם איך לבשל את עלי הגדילן המצוי המתרבה בקצב מדהים בחצרי, וכמובן את העולש ואת החובזה.

     אחרי הכול, עשיתי עם עצמי השבוע הסכם שאני חי עד גיל תשעים, כדי לזכות לחבק את נכדיי, וזה מחייב.

      וזה עוד לא הכול.

    בקיבוץ תובל נהוג, שכאשר מישהו חדש מגיע ו/או נכנס לבית חדש, עושים לו 'מי שבירך.' ומכיוון שהיום נכנסו שכנינו החדשים, שבנם לומד עם בניי בגן, אל ביתם החדש, השכמנו קום, והצעתי לילדים לאפות יחד עוגת הפתעה לשכנים החדשים. מלבדם, החלטתי לאפות עוגה דומה גם לחיים, ההנדימן של תובל, שכול כך התענג עליה כשעבד כאן. הוא כול כך  טוב איתנו, שהתחשק לי להודות לו. אה, וצריך גם לבשל מרק עוף לארוחת הערב.

     הקיצור, מיכאל ודניאל נעמדו אל השיש במטבח בשש וחצי בבוקר, ובילו יחד איתי כשעה בחיתוך ירקות למרק, אחרי כן בחיתוך ה-מ-ו-ן תפוחי עץ לשלוש עוגות (הם גם אכלו מפה ומשם כמובן), ואחרי כן שברו ביצים והוסיפו שמן וקמח וקינמון, ובחשו את הכול היטב, ילדים תענוג. חבל שלא צילמתי את זה.

     בעשרה לשמונה, כשיצאנו מן הבית לגן, סיר המרק כבר היה אחרי רתיחה ראשונה, ואת העוגות הלא אפויות עדיין הפקדתי במקרר, עד שאשוב הביתה מן הסדנה שלי במכללת כנרת, ויהיה לי זמן לאפותן.

     אחר הצהריים גם קפצתי לכפר לקנות עוף לשבת ופרגיות והעמדתי עוף בתנור. ביקשתי מהילדים שיתקלחו בעצמם ויתלבשו בפיג'מות בזמן שאני מבשל, וזה בדיוק מה שעשו. הם עלו לבדם למעלה, התקלחו בכוחות עצמם, וירדו למטה מבושמים בריח קוקוס-יסמין, ריח התחליב החדש שקניתי להם.

     עשינו קידוש, עם חיים שקפץ לקבל את העוגה מידינו, אכלנו ארוחת ערב, ודניאל בחר ספר פזמונים לילדים וביקש שאקרא וגם אשיר להם מתוכו. הוא נרדם בתוך שנייה. מיכאל תמיד נשאר ער אחריו, והערב, זה הערב השלישי ברציפות, הוא ביקש שאראה לו בקצה אצבעי כול מילה שאני קורא בספר, לומד אותה בעיניו.

     הילד לומד לקרוא לבדו. לא ייאמן.

     רק אתמול פרסמתי את "הרשימה." היום כבר קיבלתי הודעות על אנשי תמיכה בוורדפרס, על מיטה זוגית ועל שיעורי פסנתר. בקצב הזה דברים יתרחשו מהר מאד. ועוד לא העליתי אותה באנגלית.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה.

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.