החיים הטובים. או – כולנו רקמה פועמת אחת.

אמיר-גלבוע-גדול.jpg

 

הערב, כשירדתי במכונית מתובל לחוף גנוסר, לא ידעתי איזו הפתעה מצפה לי שם. הוזמנתי לדבר על יצירתי במסגרת שבוע הספר בבית הדיור המוגן "בית בכפר." הגעתי למתחם טבול בירק, למועדון תרבות, שחיכו לי בו כמה עשרות גברים ונשים, בעיקר נשים. כדרכי, סיפרתי על ראשית כתיבתי, ועל האנשים שהשפיעו עלי מטובם במהלכה, ובהם איתמר יעוז-קסט, שערך והוציא לאור את ספר-שיריי הראשון, א.ב.יפה, עורך "הדף לספרות" של "על המשמר," שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה ואז גם הפך אותי לסגנו ולימד אותי כול מה שאני יודע על עתונות ועל עריכה ספרותית, יעל לוטן, שהחליפה אותו, שלמה ניצן, עורך "משמר לילדים," שבזכותו אני כותב לילדים, וחיים פסח, שבזכותו נהייתי לאנדד צ'טרג'י, סופר הודי נודע ובלתי קיים, וחברתי הקרובה עדנה שבתאי, ועוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי, שישבה בשורה הראשונה. "אני שמחה שבאתי לשמוע אותך," אמרה, "כשקראתי את 'מעשה בטבעת' היה לי כול כך קשה עם הספר, עד שחשבתי שלא אבוא לשמוע אותך. אני שמחה שבאתי. אני מכירה אנשים רבים מבין אנשי הספרות שהזכרת כאן הערב."

"מי את?" הסתקרנתי.

"אני גבי גלבע, אלמנתו של אמיר גלבע."

פרשתי את זרועותיי לחבקה מרוב התרגשות. גבי עצרה אותי, ממבוכה. אז חיבקתי אותה רק למחצה. "אני כול כך מתרגש לפגוש בך," אמרתי, "כול כך אהבתי את אמיר."

"גם אני אוהבת אותו," חייכה אלי. "יש לך זמן להתעכב כאן קצת?"

"בוודאי," קראתי. התקשרתי לבייביסיטר, הסברתי לו שפגשתי כאן מישהי ושאתעכב קצת. ואז התיישבנו לדבר.

שוחחנו כשעה. גבי סיפרה לי שהיא מראשוני המשתכנים ב"בית בכפר" בחוף גנוסר, שהיא עסוקה מאד, בגילה המתקדם, בטיפול בעזבונו של אמיר. החלפנו בינינו סיפורים ואהבות. הרבה שמות עלו במהלך השיחה הזאת. ישראל זמורה ואהד זמורה וערן זמורה ונתן אלתרמן ושלונסקי, וגורי וחנוך ברטוב, ופרופ' ישראל לוין, שהיה מורי הבלתי נשכח בשירת ימי הביניים העברית בספרד, ולי היה הכבוד להיות עוזר הוראה שלו, ועוד ועוד. ואני כול כך התרגשתי. סיפרתי לגבי איך רוני סומק, אחי הגדול, לקח אותי פעם ל'קפה שטרן,' והראה לי מרחוק גבר מרשים, עם בלורית מתנפנפת ברוח, מסב אל שולחן בחוץ, ולחש לי "הנה, זה אמיר גלבע," ואיך הכרתי את אמיר קודם כול מעבודתו כעורך שירה ב"מסדה," עם ספר השירים הנפלא של שולמית אפפל, "מרחק," ואחרי כן עם ספרים נוספים, ואז הכרתי את אמיר עצמו, שהיה לא רק משורר נפלא, אלא גם אדם מתוק וטוב לב מאין כמוהו. ולבי רחב. ואחרי כן, כשדיברנו על "שיר בבוקר בבוקר," המתחיל בשורה הבלתי נשכחת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," שלפתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי.

"חברתי, סיגל אשל, הנכדה של שלונסקי, פרסמה בדיוק היום שיר מחווה לשיר הזה של אמיר, וציינה זאת," הפתעתי את גבי, ואז הראיתי לה את שירה של סיגל על מסך הסמרטפון.

גבי התרגשה, ואני אתה. הבטחתי לה שאשוב לבקרה שם, וגם כל עזרה שתידרש לה, ביחס לאמיר ועזבונו וגם ביחס אליה עצמה. ואחרי כן, מתרונן לב, נהגתי כול הדרך הביתה. אך עוד בדרכי הביתה התקשרתי לסיגל, לספר לה כיצד קראתי את השיר שלה, שעות ספורות אחרי שהעלתה אותו לפייסבוק, בפני אלמנתו של אמיר גלבע.

ושוב התרגשנו. שנינו.

"את יודעת," אמרתי לה, "זו חוויה כול כך מיוחדת, מפני שהיא ממחישה עד כמה כולנו, כול הסופרים והמשוררים, בעצם בני משפחה אחת. שאנחנו מחוברים יחד ברקמה חיה, פועמת, בלתי נפרדת. וזה דבר שקל לשכוח בהמולת הימים האלה, של פייסבוק."

ואחרי שסיימנו את שיחתנו התקשרתי גם לחברתי עדנה שבתאי, וסיפרתי גם לה על המפגש המיוחד הזה, והייתי מאושר.

אני בן חמשים ושמונה. מסתבר שכבר עברתי די הרבה בחיי עד הנה. אבל אם יש משהו שאני מרגיש מחובר אליו בנשמתי הוא הספרות העברית ותרבותה. וזה בא לידי ביטוי ביחסיי עם יחידים. עם רוני ויחזקאל וגלעד ורפי וסיגל ושז ואחרים. סוג של אחווה עמוקה, שאי אפשר להסביר אותה אלא במילה אהבה.

לאוהביו של אמיר, הנה "שיר בבוקר בבוקר", מתוך האתר "אלמוג", מאגרי מידע פדגוגיים:

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אמיר גלבוע

                1         פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

               וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

               דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

               וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

                5         הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם – הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

               וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

               וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

               לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

                  10        אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

               כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

               כְּשִׁיר רוֹעִים.

               כְּעָנָף.

                פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

                וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

*

אמיר חוגג כאן על ידי השגבת היחיד לעם, ולכן לא פלא שהשיר הזה הפך לסוג של המנון, גם בזכות הלחן והביצוע של שלמה ארצי. והנה, סיגל מחזיר את השגב אל היחיד, אל היחידה, האשה, המבטאת את גבורתה ביומיום של חייה:

פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תתמרר את חייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.

(תודה לאמיר גלבוע על ההשראה)

*

אושריי שזכיתי להיות חלק מן המשפחה הספרותית המורחבת הזאת.

לילה טוב לכם/ן.

מודעות פרסומת

החיים הטובים. או – כולנו רקמה פועמת אחת.

הערב, כשירדתי במכונית מתובל לחוף גנוסר, לא ידעתי איזו הפתעה מצפה לי שם. הוזמנתי לדבר על יצירתי במסגרת שבוע הספר בבית הדיור המוגן "בית בכפר." הגעתי למתחם טבול בירק, למועדון תרבות, שחיכו לי בו כמה עשרות גברים ונשים, בעיקר נשים. כדרכי, סיפרתי על ראשית כתיבתי, ועל האנשים שהשפיעו עלי מטובם במהלכה, ובהם איתמר יעוז-קסט, שערך והוציא לאור את ספר-שיריי הראשון, א.ב.יפה, עורך "הדף לספרות" של "על המשמר," שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה ואז גם הפך אותי לסגנו ולימד אותי כול מה שאני יודע על עתונות ועל עריכה ספרותית, יעל לוטן, שהחליפה אותו, חיים פסח, חברתי הקרובה עדנה שבתאי, ועוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי, שישבה בשורה הראשונה. "אני שמחה שבאתי לשמוע אותך," אמרה, "כשקראתי את 'מעשה בטבעת' היה לי כול כך קשה עם הספר, עד שחשבתי שלא אבוא לשמוע אותך. אני שמחה שבאתי. אני מכירה אנשים רבים מבין אנשי הספרות שהזכרת כאן הערב."

"מי את?" הסתקרנתי.

"אני גבי גלבע, אלמנתו של אמיר גלבע."

פרשתי את זרועותיי לחבקה מרוב התרגשות. גבי עצרה אותי, ממבוכה. אז חיבקתי אותה רק למחצה. "אני כול כך מתרגש לפגוש בך," אמרתי, "כול כך אהבתי את אמיר."

"גם אני אוהבת אותו," חייכה אלי. "יש לך זמן להתעכב כאן קצת?"

"בוודאי," קראתי. התקשרתי לבייביסיטר, הסברתי לו שפגשתי כאן מישהי ושאתעכב קצת. ואז התיישבנו לדבר.

שוחחנו כשעה. גבי סיפרה לי שהיא מראשוני המשתכנים ב"בית בכפר" בחוף גנוסר, שהיא עסוקה מאד, בגילה המתקדם, בטיפול בעזבונו של אמיר. החלפנו בינינו סיפורים ואהבות. הרבה שמות עלו במהלך השיחה הזאת. ישראל זמורה ואהד זמורה וערן זמורה ונתן אלתרמן ושלונסקי, וגורי וחנוך ברטוב, ופרופ' ישראל לוין, שהיה מורי הבלתי נשכח בשירת ימי הביניים העברית בספרד, ולי היה הכבוד להיות עוזר הוראה שלו, ועוד ועוד. ואני כול כך התרגשתי. סיפרתי לגבי איך רוני סומק, אחי הגדול, לקח אותי פעם ל'קפה שטרן,' והראה לי מרחוק גבר מרשים, עם בלורית מתנפנפת ברוח, מסב אל שולחן בחוץ, ולחש לי "הנה, זה אמיר גלבע," ואיך הכרתי את אמיר קודם כול מעבודתו כעורך שירה ב"מסדה," עם ספר השירים הנפלא של שולמית אפפל, "מרחק," ואחרי כן עם ספרים נוספים, ואז הכרתי את אמיר עצמו, שהיה לא רק משורר נפלא, אלא גם אדם מתוק וטוב לב מאין כמוהו. ולבי רחב. ואחרי כן, כשדיברנו על "שיר בבוקר בבוקר," המתחיל בשורה הבלתי נשכחת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," שלפתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי.

"חברתי, סיגל אשל, הנכדה של שלונסקי, פרסמה בדיוק היום שיר מחווה לשיר הזה של אמיר, וציינה זאת," הפתעתי את גבי, ואז הראיתי לה את שירה של סיגל על מסך הסמרטפון.

גבי התרגשה, ואני אתה. הבטחתי לה שאשוב לבקרה שם, וגם כל עזרה שתידרש לה, ביחס לאמיר ועזבונו וגם ביחס אליה עצמה. ואחרי כן, מתרונן לב, נהגתי כול הדרך הביתה. אך עוד בדרכי הביתה התקשרתי לסיגל, לספר לה כיצד קראתי את השיר שלה, שעות ספורות אחרי שהעלתה אותו לפייסבוק, בפני אלמנתו של אמיר גלבע.

ושוב התרגשנו. שנינו.

"את יודעת," אמרתי לה, "זו חוויה כול כך מיוחדת, מפני שהיא ממחישה עד כמה כולנו, כול הסופרים והמשוררים, בעצם בני משפחה אחת. שאנחנו מחוברים יחד ברקמה חיה, פועמת, בלתי נפרדת. וזה דבר שקל לשכוח בהמולת הימים האלה, של פייסבוק."

ואחרי שסיימנו את שיחתנו התקשרתי גם לחברתי עדנה שבתאי, וסיפרתי גם לה על המפגש המיוחד הזה, והייתי מאושר.

אני בן חמשים ושמונה. מסתבר שכבר עברתי די הרבה בחיי עד הנה. אבל אם יש משהו שאני מרגיש מחובר אליו בנשמתי הוא הספרות העברית ותרבותה. וזה בא לידי ביטוי ביחסיי עם יחידים. עם רוני ויחזקאל וגלעד ורפי וסיגל ושז ואחרים. סוג של אחווה עמוקה, שאי אפשר להסביר אותה אלא במילה אהבה.

לאוהביו של אמיר, הנה "שיר בבוקר בבוקר", מתוך האתר "אלמוג", מאגרי מידע פדגוגיים:

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אמיר גלבוע

                1         פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

               וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

               דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

               וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

                5         הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם – הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

               וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

               וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

               לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

                  10        אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

               כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

               כְּשִׁיר רוֹעִים.

               כְּעָנָף.

                פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

                וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

*

אמיר חוגג כאן על ידי השגבת היחיד לעם, ולכן לא פלא שהשיר הזה הפך לסוג של המנון, גם בזכות הלחן והביצוע של שלמה ארצי. והנה, סיגל מחזיר את השגב אל היחיד, אל היחידה, האשה, המבטאת את גבורתה ביומיום של חייה:

פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תתמרר את חייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.

(תודה לאמיר גלבוע על ההשראה)

*

אושריי שזכיתי להיות חלק מן המשפחה הספרותית המורחבת הזא.

לילה טוב לכם/ן.

אימאל'ה, הילדים מתבגרים!

לאט לאט, כמו מבלי משים, הילדים מתבגרים. מיכאל פתאום מבקש לשחק אתי משחק דמקה מדי בוקר ומדי ערב, וגם מנצח, ודניאל, שחששתי שהוא לא בעניין, מגלה שאף הוא יודע לשחק היטב, וניצח אותי. את המשחק לימד אותם סבא. אבל גם אני לא הייתי מעלה על הדעת שיתפסו אותו בכזו קלות, וגם יצליחו לנצח אותי בחשיבה אסטרטגית ובתכנון של צעדיהם.

בערב שבת, אצל רועי ונאווה, בת דודתם הלל לימדה אותם לשחק מונופול, ודניאל מיד דרש שאקנה להם את המשחק הזה. עשיתי זאת בחדווה הבוקר, רק כדי לגלות שהם משחקים, באמת משחקים. מסדרים את לוח המשחק, יושבים מסביבו בסבלנות, זורקים את הקוביות וגם יודעים לספור אותן ולתרגם את מספרי הזכייה לצעדים על פני הלוח. התפקיד שלי היה לשמש כקופאי, לקרוא להם את כרטיסי המשחק, כי עוד אינם יודעים לקרוא, להתחרות בהם – ולהתמוגג.

את הקריאה מלמדים כאן בגן כבאקראי. הגננת מתעכבת איתם על כול מיני מלים, ועל איותן והגייתן. כך גם אני עושה בבית. מדי ערב, כשאני קורא בפניהם סיפור או ערך מן האנציקלופדיה, אני מסמן באצבעי כמה מלים ו'מפרק' אותן להברותיהן. ברגעי רצון, אני גם מתרגל איתם את כתיבת ה-א'-ב' באותיות דפוס. מיכאל מעתיק את כול אותיות ה-א'-ב' ללא קושי. דניאל עושה את זה עדיין בכתב ראי.

היום גם הפתעתי אותם במברגה חשמלית. הייתי זקוק לאחת כזאת, כדי להחליף את מרכזת המחשבים בבית. וחיכיתי לשובם מן הגן כדי להוציא את המרכזת השרופה ממקומה ולהבריג אליו את המרכזת החדשה שקניתי. הם ממש נלחמו על הזכות להבריג החוצה ברגים, ומשסיימנו את ההרכבה קיבלו לידיהם את המרכזת הישנה ואת המברגה, ופירקו אותה עד רמת המעגל החשמלי הבודד. אז גם קיבלו ממני הסבר מהו מעגל חשמלי, מה זה נגד ומה זה קבל ומה זו הלחמה, וכיצד היא מתבצעת.

זה שיעור חשוב, לאור העובדה שאתמול גיליתי, באיחור מסוכן של דקות, שהם תקעו לשקע תקע של מאוורר עומד ישן, שהביאו מפינת המחזור. מקודם עשו זאת עם שואב אבק מקולקל. אז אמש, בארוחת הערב, עשיתי להם שיחה על חשמל ועל סכנותיו. בלבי גם אמרתי, שאפנה לכול תושבי תובל בבקשה, שמי שמשליך כלי חשמל לפינת המחזור יחתוך מהם מקודם לכן את כבל החשמל. הרי זו סכנת נפשות ממש.

*

     ואם בחשמל עסקינן, הרי לכם עסק ביש.

ביום שלישי שעבר התחוללה על ההר סופת ברקים איומה. אני לימדתי באותה שעה בתל אביב, אבל החבר'ה סיפרו לי שהיו כאן ממש פיצוצים. כשחזרתי הביתה מתל אביב, בחצות וחצי, גיליתי שהבית מואפל. חשבתי, שאולי הגשם שירד קיצר את הבית, כי מצאתי שהחלון בחדר העבודה שלי היה פתוח והמחשב נרטב, וראיתי שגם הכבל המאריך המתוח בחצר, שפילטר הבריכה מחובר אליו, נמלא מים. אך כשניגשתי לארון החשמל, והורדתי והרמתי את כול הפלגים מחדש, לא קרה דבר. הבית נותר ללא חשמל.

ואז גם גיליתי שאין לי קו טלפון וקו אינטרנט.

התעלומה נפתרה בבוקר המחרת. התברר שסופת הברקים שרפה נתיכי חשמל ותשתיות טלפון ותקשורת בכל תובל. הזעקתי הנה חשמלאי מן הישוב, שהבהיר לי שהחשמל בכלל לא נכנס אלינו הביתה, כלומר, התקלה היא בארון של חברת החשמל.

הטכנאי של חברת החשמל הגיע שעתיים אחרי כן. הוא בדק את ארון החשמל בחוץ ונדהם לגלות, שכול שלושת הפקקים של חברת החשמל נשרפו בו כליל. לדבריו זו תקלה נדירה מאוד.

אחרי כן הזמנתי הנה טכנאי של בזק, שטיפל בקו בחוץ ואמר לי, שאין לי טלפון ואינטרנט כי המודם-ראוטר שלי נשרף. אז נסעתי לכרמיאל, לחנות 'בזק סטור,' שכרתי שם מודם-ראוטר חדש והתקנתי אותו בבית. ובכול זאת דבר לא עבד.

הייתי צריך להזעיק עוד טכנאי של 'בזק,' שנדהם לגלות, שלא רק הקו בחוץ לא פעל. שסופת הברקים שרפה אפילו את הכבל של הטלפון בתוך הבית, זה המחובר למודם.

הוא הצליח לחבר אותי רק אתמול לרשת האלחוטית. אבל אז גיליתי, שהמחשב הביתי לא מחובר לרשת האינטרנט. בשיטת האלימינציה גם גיליתי למה – ההאב, מרכזת המחשבים הביתית, אף היא נשרפה ממכת הברק.

הבוקר נסעתי לכרמיאל ורכשתי בה מרכזת מחשבים חדשה. התקנתי אותה בבית לבדי, קיבעתי אותה עם הילדים למקומה, ורק היום, מקץ שבוע תמים, חזר לי האינטרנט. והטלפון.

וזו הסיבה שתלמידיי, חבריי/ותיי, שכניי ובני משפחתי לא שמעו ממני כאן במשך שבוע תמים.

*

     מחר אני מצטלם לתכנית של עדי הימלבוי בערוץ 10. ושלושתנו כבר היינו צריכים להסתפר. הסתפרנו אתמול. דניאל הודיע, שהוא לא מסתפר, אלא אם כן 'סבטלנה תעשה לו משהו מגניב.' הבטחתי לו שכך יהיה. עכשיו הוא רוצה לקצוץ את הפוני שלו במו-ידיו, כי הוא מרגיש שיש לו עדיין יותר מדי שיער.

דעתן, הילד. ושניהם גם גנדרנים. מיכאל מסתובב כבר שבועיים עם צמיד לרגל, שהכין לו סבא של אמיר השכן מכמה חוטים רקומים, שניהם משתהים מדי בוקר מול ארון הבגדים והמראה, מתאימים בגדים, מסתרקים… אפשר להשתגע, או לחליפין, לאכול אותם מרוב מתיקות.

הנה התוצאה בפניכם:)

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

20180617_17210420180617_172431

הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

האם סדנה לכתיבה היא מתנה? מתי להירשם לסדנת כתיבה? למה כדאי לשים לב? וגם – סדנאות חדשות בהנחייתי.

כתיבה

כתיבה היא עסק חמקמק. היא מתעוררת בלבו של כול אדם בזמן כלשהו, בגיל כלשהו, ותמיד במפתיע. לעתים זה קורה בעקבות טלטלה פנימית, בשורה של שינוי או משבר. או-אז אתם מחפשים בגוגל אחר סדנאות כתיבה, ומגיעים אלי, על פי רוב שעה שאני כבר מצוי באמצע תהליך עם קבוצה. לעתים זה בא בצורת מתנה. מישהו או מישהי שאוהבים אתכם/ן רוצים להעניק לכם משהו שהכי ידבר אל לבכם, ופונים אלי כדי לתת לכם סדנת כתיבה במתנה. אבל סדנת כתיבה אינה מתנה ואינה יכולה להיות כזאת.

סדנאות כתיבה נפתחות בדרך כלל מיד אחרי החגים (חגי תשרי ופסח), ובתחילת חופשת הקיץ (יוני). זאת, מפני שרוב הסדנאות מתקיימות במחזורים של 10-12 פגישות, ומתחדשות מדי שלושה חודשים. לכן, עצתי לכם היא תמיד לחפש ב-15.9 סדנה שמתחילה ב-1.10, ב-15.12 סדנה שמתחילה ב-1.1, ב-15.3 סדנה שמתחילה ב-1.4. במידה ואתם בכול זאת רוצים להצטרף לסדנת כתיבה, שכבר החלה, ודאו שאתם יכולים לקבל מידי המנחה סיכומי שיעורים כתובים ו/או מצולמים, או שיעורי השלמה און ליין, שיוכלו להכניס אתכם לעניינים מהר ככול האפשר.

סדנת כתיבה אינה יכולה להיות מתנה. כן, אני יודע, כאשר אתם מבקשים להעניק אותה כמתנה למישהו, זה בא מעומק לבכם ומתכוון לרגש ולשמח את זולתכם. אבל סדנת כתיבה ראויה לשמה מביאה עמה, בין השאר, חפירה עמוקה בתכני הלב והנפש, ודרישה לרמת מחויבות בסיסית גבוהה – מפגש מדי שבוע, כתיבה מדי יום או מדי שבוע, וכך הלאה. לכן, הצטרפות לסדנת כתיבה צריכה להיעשות מתוך רצון, נכונות והתחייבות לתהליך, ולא כמין 'דילוג' למשהו נחמד וקליל, כביכול, כי מישהו/י החליט שזה הדבר הכי טוב ונכון ויפה להעניק לי כשי.

בואו לסדנה. אבל דעו שבבואכם אליה אתם מתחייבים לתהליך, שמשכו לפחות שלושה חודשים, ואם זו סדנה רצינית – היא מציעה לכם גם סדנאות המשך, שתלווינה אתכם/ן למן הרגע הראשון שהתנסיתם בו בכתיבה, דרך לימוד האופנים בהם אפשר לכתוב ספר, ההתמודדות עם קשיי הכתיבה – ועד לכתיבת גרסה ראשונה שלמה של ספר ואז גם העבודה עליה, פיתוחה ושכתובה. בפחות מזה לא כדאי להסתפק.

*

     אני מאמין בשוויון ערך האדם, בכך שכול אדם יכול וראוי שיכתוב. בעבודה אתי אני מעודד כתיבה שופעת, זורמת, מבלי להכיל עליה עמדה ביקורתית. חישבו על הסדנה כמגרש משחקים שאני פותח אצלכם, ומזמין את כולם לשחק בו. הסדנה פתוחה בפני כל. בפני מי שכתבו כל חייהם, ובפני מי שמעולם לא התנסו בחוויית הכתיבה.

מניסיוני, הטיוטה הראשונה של כל ספר חייב להיכתב ללא ביקורת וצנזורה עצמית, ולהיתפס כמשחק, לעיתים מענג ולעיתים מרגש, אבל לזרום ולשפוע.

היצירתיות היא המפתח לשמירת החיוניות וההתלהבות בחייו של כל אדם. היא אינה מוגבלת למיעוט נבחר. זהו כישרון אוניברסלי של האדם באשר הוא אדם. היצירתיות היא משאב בטוח, כוח שניתן לחולל אותו ולשלוט בו, והיא מוקנית לנו מלידה.

בסדנה נעורר את היצירתיות שלכם בלי כול מחויבות מצדכם אלא לעולמכם הפנימי. התהליך שתעברו הוא מפגש בין אדם לבין האמת הפנימית שלו, המשלב חזון יצירתי עם הישגי כתיבה.

אין זו סדנה לשיפור סגנון הכתיבה. זוהי סדנה יוצרת, שיש בה התעמקות בעולמו הפנימי של האדם, ומחייבת שימוש במחשב, נכונות להעמיק פנימה ומחויבות אישית לכתוב מדי שבוע.

*

     עד כה שימשתי כמורה בתוכנית לכתיבה באוניברסיטת תל אביב, לימדתי בבית הספר לתסריטאות, הייתי סופר אורח במערכת החינוך הממלכתית והעברתי סדנאות במסגרת מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות. בעבר גם העברתי סדנאות כתיבה חד-פעמיות למורי מחוננים בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, וסדנאות לכתיבה בספריית הערבה (חבל אילות), בספריות שלומי וטבריה, תיכון אלון ועוד. מזה שמונה עשרה שנים אני מלמד כתיבה במסגרת "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, בחיפה ובתל אביב, ובשלוש השנים הקודמות גם בבי"ס "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק ובסדנאות פרטיות. אני גם הבעלים והעורך של הוצאת "שופרא," המוציאה לאור ספרים מסוגים שונים.  כך, אפוא, אני מורה הכתיבה היחיד בארץ, ככול הידוע לי, המציע לתלמידיו מסלול שלם של הכשרה – משלב הכתיבה הראשון ועד הוצאתו לאור.

סדנת המתחילים

בסדנה תלמדו מגוון טכניקות ושיטות לגירוי היצירתיות ולשילוב הכתיבה בחיי היומיום. תתרגלו  בכיתה טכניקות כתיבה שונות, תוך התמקדות בגורמים מחוללי יצירתיות – זיכרון וזיכרונות, רגשות, חושים, נקודות מבט, חלומות ודמיון, הצל והתת מודע, וכמו כן תלמדו על סוגי מספרים, מונולוג ועוד.

סדנאות המתחילים הקרובות בהנחייתי תתחלנה ביום ראשון 17.6.18 בשעות 10-13 ובשעות 17-19.30 בבית הסופר, אליעזר קפלן 6, תל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 17.6.18, 24.6.18, 1.7.18, 8.7.18, 15.7.18, 22.7.18, 29.7.18, 5.8.18, 12.8.18, 19.8.18, ועוד שני תאריכים בתיאום מראש עם המשתתפים.

סדנת המתחילים בבית איילה תתחיל ביום שלישי 6.11.18 בשעות 10-13.00 בבית איילה, שדרות בן גוריון 13 בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 6.11.18, 13.11.18, 20.11.18, 27.11.18, 11.12.18, 18.12.18, 25.12.18, 1.1.19, 15.1.19,22.1.19, 29.1.19. פרטים והרשמה לסדנה ספציפית זו בלבד אצל ריקי, מנהלת בית איילה, בטלפון: 03-5278504.

סדנת המתקדמים

בסדנת מתקדמים נלמד מניין באים רעיונות לסיפורים ולספרים, את יסודות הדמות והעלילה, סוגי פתיחות וסיומים, היחס בין סיפר, תיאור ודיאלוג, תחנות במסע הגיבור ועוד. על פי רוב בשלב זה של הסדנה כבר תתחילו לכתוב ספר או יצירה מפרי עטכם. בהמשך אלמד אתכם איך משכתבים גרסה ראשונה של ספר, איך מפתחים גרסה שנייה, בכול הנוגע לדמויות, היחסים ביניהן, הפיכת סיפר לסצנות ועוד.

     הסדנה תיערך בימי שלישי בבוקר החל מ-3.7.18 בשעות 10-13 בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18, 7.8.18, 14.8.18, 21.8.18, 9.10.18, 16.10.18, 23.10.18, 30.10.18.

סדנת הבוגרים (ליווי כותבים)

סדנה זו היא סדנה לליווי כותבים, שהם בוגרים סדנאות שלי ו/או של אחרים, בכתיבת ספר, שלב אחרי שלב, משבוע לשבוע. יש לה סדנאות המשך, העוסקות בגיבוש כתב-היד, פיתוחו ועריכתו עד להשלמתו כספר.

הסדנה תיערך בימי ראשון בבוקר החל מ-7.10.18, בשעות 10-13, בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 7.10.18, 14.10.18, 21.10.18, 28.10.18, 4.11.18, 11.11.18, 18.11.18, 25.11.18, 2.12.18, 16.12.18, 23.12.18, 30.12.18..

המלצות משתתפים

"קיבלתי מאילן מזוודה עמוסה ביצירתיות עבור תלמידי היקרים. אילן נתן המון רעיונות שניתן באמצעותם לעורר כתיבה. המסר ש"כתיבה היא דבר פשוט, עט ונייר" עבר אלינו מכמה כיוונים. מה יותר טוב ממפגש שמעורר את הרגש, מעורר את הסקרנות ונותן לך ביטחון שאתה אולי יכול את מה שאתה חושב שאתה לא יכול." (מימי)

"אילן הצליח בזמן קצר לבנות תהליך דוחק אבל תמציתי ויעיל בהגדרה ברורה, שהמגמה שלו היא לתת בידנו כלים לפעול עם התלמידים. הצלחתי לגלות קשרים רבים היכולים להשתלב כמעט בכל דבר. הכתיבה, עפ"י שיינפלד, היא צורך בריא שיש לתת לו מקום, אולי לא פחות מדיבור. מעבר להיותה דרך ביטוי של כישרון, היא שפה חשובה ומשמעותית, דרך רפלקטיבית להתבונן בסובב אותנו, ולכל אורך מרחב הזמן. יצאנו נפעמים." (זאב)

"מאוד אהבתי את דרך העבודה של אילן כאשר הוא סיפק לנו גירוי לכתיבה. אילן הדגיש כל הזמן לכתוב בצורה אסוציאטיבית, לא לחשוב יותר מידי וזוהי דרך שבה אני לא מתורגלת. אני חושבת שלאור היצירות הקטנות שנכתבו לאחר מתן הגירוי שזוהי דרך מצוינת לעודד יצירתיות. הוא נתן הכשר לכתיבה יצירתית על בסיס אסוציאציות וזה היה כמו שמישהו שחרר לי איזה שהוא קשר במוח, תחושה של חופש." (רחלי)

"אני מבקשת להודות על החוויה המיוחדת שהתאפשרה לי. הייתה לי הזדמנות להתנסות בסוג של כתיבה בה לא התנסיתי זה שנים רבות. נהניתי מהדרכים שהציע אילן על מנת להוריד את רמת המתח והביקורתיות שלעיתים מעכבים את היצירתיות. אילן יצר אצלי גירוי והנאה להשתמש בכתיבה יוצרת, חיזק, עודד ועשה הכול על מנת לאפשר פריצת מחסומים." (חנה)

*

כל שיעור מלווה במשימת כתיבה אותה תגישו לי בפורום סגור באתר האינטרנט שלי.

מחיר: 2400 ש"ח לקורס שלם, 200 ש"ח למפגש בודד. ניתן לשלם בשלושה תשלומים בצ'קים/בפייפאל/בהעברה בנקאית.

לפרטים ולהרשמה: אילן שיינפלד, 0522-3000998, או ilan@isheinfeld.com.

רחמנות, יהודים, רחמנות (משהו על האקרים)

     אינני מכיר את גב' אליזבת קנת. למען האמת, לדעתי אינה קיימת כלל. אבל אמש קיבלתי ממנה מכתב קורע לב, וזו לשונו:

"חבר יקר,

צר לי לבוא אליך בדרך זו, אני כותב לך את זה דואר לך עם כבוד כבוד והאנושות, אני פונה אליך להתאמן קצת סבלנות ולקרוא את המסר שלי, אני נתקלתי בפרופיל שלך ואת הרוח שלי להוביל אותי ליצור איתך קשר, גם אני ממש הייתי זקוקה לכמה כנים, למען האמת לחלוק את רגשותי ואת הנטל שלי איתך, תן לי להציג את עצמי אליך, אני גברת אליזבת קנת, בת 23 הבת היחידה בסוף מר מארק מארק קנת. יליד חוף השנהב במערב אפריקה. אבא שלי היה איש עסקים עשיר מאוד כשהיה בחיים הוא עסק בייבוא ​​מכוניות והוא נהרג בגלל העושר שלו על ידי אחד מבני המשפחה שלנו כדי שהוא יטען רכוש של אבא שלי שהוא כבר דון, אמא שלי מתה כשהייתי בן 6 ואבא שלי טיפל בי כמו בתו היחידה, לפני מותו של אבא שלי בבית חולים פרטי כאן Coted'ivoire שבו הוא התקבל, הוא התקשר אלי בסתר בצד המיטה שלו גילה לי על סך של ארבעה מיליון חמש מאות
דולר ($ 4.5million) הוא השאיר בחשבון מתח באחד הבנק כאן ב Abidjan Cote d'ivoire. והוא גם אמר לי איפה הוא שמר את כל המסמכים שהבנק הוציא לו כשהפקיד את הכסף, ואת שלי
השם נכתב כמו הבא של המלך כמו בתו היחידה, אז אני יוצר איתך קשר כדי לעזור לי לעמוד בתור שותף זר שלי שרוצים לעזור לי להעביר את הכסף בחשבון שלך שם במדינה שלך כמו אבא שלי הורה לי לחפש שותף מראש של הבחירה שלי איפה החיים שלי יכול להיות שמור, אז אחרי נכנס לפרופיל שלך המוח שלי ליווה אותי ליצור איתך קשר.

(1) האם אתה יכול לקחת אותי טוב כאשר אני בא לארץ שלך
(2) האם אתה יכול לעמוד בתור הנהנה של הקרן מאז שאני רק בן 23.
(3) האם תוכל לעזור לי כאחותך / בתך / ידידך
(4) האם אתה יכול לעשות הסדר
בשבילי לבוא לארץ שלך אחרי הכסף מועבר, ו
עוד החינוך שלי וגם להשקיע את הכסף שם במדינה שלך.

מיד אני שומע ממך על הבקשה שלי, אני יעביר לך את כל המסמכים הנדרשים לגבי הפקדה זו עם הבנק פנה, כך תוכל ליצור קשר עם הבנק עבור העברת הכסף לחשבון שלך.
תודה על ההבנה שלך.
גב' אליזבת קנת."

*
     כמו שאתם רואים, גב' אליזבת קנת היא מאוד מסכנה. היא לא רק צעירה יתומה, שאמה מתה בילדותה ואביה הטוב, האהוב והעשיר נרצח על ידי אחד מבני משפחתם. היא כעת מיליונרית חסרת כול, וזקוקה רק לעזרתי, כדי שתוכל לעשות שימוש בכספי הירושה האדירים שהותיר לה אביה בסתר. היא אפילו מוכנה לגלות ציונות יתרה, ולהשקיע חלק מן הכספים במדינת ישראל.
     והיא לא ממש יודעת דקדוק, תחביר ואת הלשון העברית. מסיבה פשוטה, המכתב שלה מזויף, סיפורה בדוי, ומכתבה תורגם באמצעות תוכנת התרגום של גוגל לשלל שפות תבל.
     מכתבים קורעי לב כאלה, מצד אנשים שירשו הון עתק שאינם יכולים לעשות בו שימוש אלא בעזרתך, או שירשו מישהו ששם משפחתו קרוב לשמך – השבוע קיבלנו, בני המשפחה, הודעה מצערת על מותו של קרובמ שפחתנו, דיוויד שיינפלד, והצעה לזכות בכספי הירושה שלו. רק חבל שדוד דיוויד פשוט לא קיים – או מכתבים שבהם מודיעים לך כי זכית בהגרלת גוגל/מיקרוסופט, ולחליפין – הודעות דואר מטעם דרופבוקס, גוגל או ג'ימייל, שתבת הדואר שלך לא מסתנכרנת כי יש בעיה עם פרטי התשלום שלך – כול אלה הם מכתבים מזויפים שמטרתם אחת – להשתלט על חשבון הגוגל/פייסבוק/דואר ובעיקר על חשבון הבנק שלך, ולהוציא ממך כול מה שאפשר. מידע, וכסף.
     כול אימת שאתם מקבלים הודעה כזו, מחקו אותה. באותו אופן, כאשר חבר/ת פייסבוק שולח אליכם מצגת תמונות, תמונה בודדת או סרטון וידאו ששמכם כלול בשם הקובץ שלו – אל תפתחו את זה בשום פנים ואופן, והודיעו לחבר/ה האלה, שאתם חוסמים אותם עד שיסיימו את הטיפול בניקוי הווירוס שהשתלט להם על החשבון. וזה קרה פשוט משום שהם כן לחצו על סרטון הווידאו ששמם מופיע בו, ונשלח להם על ידי אחד/ת מחבריהם/חברותיהם.
     פעם, הלהיט הכי גדול בשוק הטרור היה תעודת זהות ו/או דרכון ישראלי. כיום, בעידן האלקטרוני, רבים הם אלה המבקשים להשתלט על המידע האישי שלנו, או על חשבון הבנק/אשראי/פייפאל שלנו. וזה קל מאד. כול שעליכם לעשות הוא לפתוח, מתוך אי הבנה או חוסר זהירות, קובץ השותל את עצמו במחשב שלכם ומרוקן אותו ממידע וממון.
     אז אל תהיו רחמנים, יהודים. לא כלפי בעלי/ות פרופילים משונים, הכותבים לכם מכתבים בעברית עילגת. היו זהירים.
     שבת שלום.

המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

הבוקר, כשנכנסתי אל הגן, תפסה אותי יעל, הגננת, לשיחה מלבבת. "שמע," אמרה לי, "יש לך ילדים מדהימים. הצליח לך בגדול." חייכתי אליה. "הם כול כך רגישים לזולת, תמיד נכונים לעזור," המשיכה, "אספר לך משהו. השבוע אחד הילדים בכה בגלל איזו תיבה. דניאל ראה זאת, ומיד ניגש אליו, והציע לו תיבה אחרת, והביא אותו לחדול מבכיו. וזו רק דוגמה אחת. יש הרבה דוגמאות כאלה. ושניהם כאלה. באמת שהצליח לך משהו משהו."

יצאתי מן הגן מרחף מאושר בגובה עשרים סנטימטר מן האדמה, ובו-בזמן גם על סף בכי. מהתרגשות, מכאב. מהתרגשות על הדברים שאמרה לי, ומן ההכרה בכך שעשיתי נכון במעבר שלנו מתל אביב לתובל. אך גם מכאב, על כך שהיה עלי להתנתק מכול מערכי חיי הקודמים, מן השכונה שאהבתי, והייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, מן הרדיוס המגונן שחיי התנהלו בו, בין נווה צדק, לגן שמול 'מגדל שלום,' מכון הכושר שבמגדל, בית הקפה הפינתי, השוק ומקום עבודתי – כדי לזכות ברגע הזה, היום בבוקר, בגן.

האם באמת הייתי צריך להתנתק מכול אלה, שאלתי את עצמי בפעם המאה, והתשובה באה לי מיד עם השאלה. כן, כמובן. עשיתי זאת למען הילדים, קודם כול. וגם קצת בשבילי.

במשך הבוקר כולו ישבתי ועשיתי סידורים על המחשב. תשובות לאי מיילים, משלוח חשבוניות, בריאת פרנסה. ואז, בצהריים, כשכבר עייפתי מכול זה, וגם נמלאתי צער על כך ששוב לא כתבתי היום דבר – הלכתי למכון הכושר בישוב, מול ביתי, וממנו היישר אל גן הירק. עישבתי קצת, חפרתי תפוחי אדמה, קטפתי תותים, והרגשתי איך החיים חוזרים אלי, השמחה והאושר.

*

     בשבוע שעבר חיפשתי משהו בספריות המסמכים המרובות במחשב שלי. אגב כך, נכנסתי לתיקייה שלא פתחתי שנים, הקרויה 'חומרים חדשים,' ובה חומרים ישנים מאוד, מתחילת שנות האלפיים. לתדהמתי, מצאתי בהם פרק של ספר אוטוביוגרפי, שלא חזרתי אליו מאז כתיבתו. הנה פתיחתו:

"שנה אחרי מות אמו במיתה אכזרית, מחנק שנגרם לה בעקבות חיידק אלים של דלקת ריאות, ממנו נדבקה בבית החולים בו אושפזה בשל חום גבוה, גופה כבר מוכה מרוב טיפולים כימותרפיים ארסיים בסרטן המעי הגס שבו לקתה, כמו בני משפחתה לפניה, עזב מני את תל אביב ועבר לגור בגליל. זה התחיל בתחושה עזה של אי נוחות במקומו. כאילו העיר שוב אינה עשויה להכיל אותו, ולא הוא אותה. הוא היה מוצא את עצמו שוקע, לא פעם, בהזיות על חצר רחבה, עם גינה ובה עצי פרי וערוגות ירק, רואה את עצמו משכים קום בבוקר ועובד את חלקת אדמתו, ניגש וקוטף מערוגות הירק שלו את הירקות שישמשו לו להכנת סלט ירקות טרי של בוקר, עם צנימים וקפה בצידם, או תמונות מן הדמיון שבהם ראה את עצמו יושב בשעת ליל בעיבורו של שדה בר שומם, ליד מדורה שהבעיר לא מכבר מכמה גזרי עצים שקיבץ יחד, יושב ומביט בשלהבות המפזזות של האש החמה, הכתומה אדומה כחלחלה, בגיצים העולים מגזירי העץ הנבקעים מן האש בקול נפץ, רואה איך הם מיתמרים מן האש ועפים ומכלים באוויר, ושוקע במין תרדמה משונה, מרוב השתקעות בלשונות האש שמולו, נופל ונרדם על העפר, רק פלג גופו התחתון מכוסה בשק שינה שבתוכו השתחל, וראשו מונח על תרמילו. זוחלים ורמשים מסוכנים לא היו בחזיון הזה. האש הבריחה אותם וגם תודעתו היוצרת. אבל כל אימת שראה את החזון הזה הבין, שעליו לעשת שיינוי. שגופו קורא לו לחולל שיינוי בחייו. שכמו בפעמים הקודמות, כל אימת שחש חוסר מנוח כזה, מין לפיתה פנימית מתוכו, המטלטלת אותו וקוראת לו לצאת מתוך גדרי חייו, מתוך שגרת יומו, גם כעת הוא חייב לציית לה, ולראות לאן תובילו הפעם."

קראתי את הפרק הזה נדהם. כתבתי אותו לפני כ- 14-15 שנים. מבלי יודעין בראתי בו את חיי כיום, בבית גדול, על חלקת אדמה, ובה עצי פרי וערוגות ירק. הכתיבה, אם כן, ידעה, בישרה ועיצבה את מה שאני עוד לא ידעתי אז. שיבוא יום ואעזוב את העיר, ואשוב לעבוד אדמה:

"[הוא….] חש שאין הוא יכול עוד לגור בעיר, וכי עליו להרחיק כמה שיותר מבני משפחתו, מסביבת מגוריו, לעזוב את הכל מאחוריו. את מקום עבודתו, את ביתו, את נסיבות חייו, ולצאת להתבודד במקום שיוכל לספק את צרכיו במחיר עבודה פיזית קשה, ובתנאים של התבודדות מקסימלית.

הוא לא היה זקוק לחברת בני אדם עוד. במשך שנים ליקט את פירורי האהבה וההערכה של הזולת. אבל מקץ עשרים וכמה שנים שעשה כן, שוב לא היה זקוק להם. הוא היה די בטוח במהותו ובטבעו, שמח על מי ומה שהוא, אפילו כבר קיבל את מראהו. הוא לא היה זקוק לאיש מסביבו, מלבד לשתיקה השלווה של הטבע, לקולותיו ולמראותיו של הנוף. הוא ביכר את חיי ההתבודדות על פני חיי הכרך הסואנים, עתירי השפע, שבהם סב וחש כמי שניתק משורש חייו, והוא חי על זמן שאול.

'מן הגליל מתחילים הניסים הגדולים וגם הרעות הגדולות,' אמר לו בחיוך חברו, שעה שבישר לו על הבשורה, לפיה החליט לעזוב את העיר ולעבור הגלילה. 'אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?'

הוא הנהן.

'אין לי יותר מה לחפש כאן,' אמר. 'תמיד הייתי בטוח שאתבגר ואזדקן בעיר. אבל ככל שחולפות השנים אני מגלה עד כמה אני מתגעגע לנוף, לטבע.'"

[…] עתה, בבגרותו, ידע שאינו יכול להשלים עוד עם רחקותו מן הטבע ומן הנוף. מה שהיה נכון לימי בחרותו, הימים שבהם למד באוניברסיטה והתקדם אט אט במעלה הדרגות בעבודה באחד ממקומוני העיר, שוב לא היה יכול לספק אותו עוד. הוא היה זקוק לשינוי, והשינוי הזה בא בדמות מעבר למגורים בגליל, זמן קצר אחרי מות אמו, ואחרי שגם הוא חטף צינתור לב, והבין שימיו אינם אינסופיים, וכי המוות אורב גם לו מאחרי כל פינה ובכל יום ויום."

*

     החיים הם מלאי קסם, מלאי יפעה. הם מתנהלים במעגלים גלויים וגם במעגלים סמויים מן העין. זקוק הייתי לעוד שני מחזורי חיים של שבע שנים כל אחד, ולשני שגרירי האושר שנולדו לי, מיכאל ודניאל, ולקשיים שנתגלעו לנו בגן בתל אביב, וכנראה היו אף הם חלק ממנגנון הזימון של הנס אל חיי – כדי להיפלט מן העיר ומתוך חיי בה, אל השלווה והיופי והאושר שאנו חיים בהן כעת.

ואת כול זה ידעה הכתיבה. לפניי.

*

     קטע הסיפור שחשפתי בפניכם לא פורסם מעולם. יש כאן כמותו מאות ואלפי עמודים. כמות הספרים שהוצאתי לאור בימי חיי, 24 במספר, שווה פחות או יותר לכמות הספרים הממתינה כאן, כדי להיות מוקלדת, נערכת ומוצאת לאור. הפער הזה, בין מה שכתבתי לבין מה שהוצאתי לאור, מטריף אותי. אני מאוד מייחל ומקווה לזמן שאוכל לשבת בו ולכתוב, לערוך ולפתח את כול כתבי-היד שהצטברו כאן, במהלך השנים, ולתיתם בפניכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

זמן איכות של תאומים. וגם – המלך עם 11 הביצים.

     פעם, לפני שנים רבות, שוחחתי עם פרופ' רוחמה מרטון על הדיכאון שלי. סיפרתי לה, שיש לי דיכאון עונתי. בחורף, ברור, האור פוחת. אבל בקיץ, דחילק, למה בקיץ? היא חייכה אלי מבעד לשפופרת הטלפון, ואמרה לי, "אה, בוודאי, יש לך בדואיזם."

     "בדואיזם? מה זה בדואיזם?" שאלתי.

     "דיכאון קיץ. יש דבר כזה," אמרה לי.

     אז הנה הקיץ הגיע, ועמו הדיכאון. כבר עשרה ימים אני מסתובב כמו קליפה של עצמי. חי, מתפקד כרגיל, אפילו מחייך. אבל בפנים כאב פיסי, כאב הדיכאון. מין תחושת התמוטטות פנימית, שאין לה מרפא, חוץ מחצי כוס יין פה ושם, או חצי קסנקס. ואת זה אני לא מרשה לעצמי כמעט, בהיותי הורה יחיד. זה יעבור. זה תמיד עובר. אבל זה הופך כול דבר שאני עושה בחיים, כול הליכה ברחוב, כול ניקיון בבית, כול הקלדה, כול דבר, להרבה יותר קשה. הנה שני שירים, שכתבתי על זה בעונה קודמת, ונדפסו בספרי 'ספר התמורה':

הפציינט

 

הַאִם יוּכְלוּ נִגּוּנֶיךָ הַיְשָׁנִים לְנַחֲמֵנִי

גַּם כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל  כָּךְ, אֲנִי תּוֹהֶה,

מִתְפַּתֵּל מֵרֹב כְּאֵב בִּלְפִיתַת הַדִּכָּאוֹן,

לָכוּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד אֶעֱשֶׂה

וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ וְאֶתְאַפֵּק מִלְּקִיחַת הַכַּדּוּרִים.

 

הַיַּיִן שֶׁלָּגַמְתִּי בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם כְּבָר נִמְסַךְ

בַּשֶּׁתֶן. מָסַךְ הַשִּׁכְרוּת הַדַּק עָלָה מֵעַל הָעֶצֶב

הֶעָמֹק הַזֶּה, שֶׁאֲנִי שׁוֹקֵעַ בּוֹ כְּמוֹ בְּבִצַּת יָגוֹן.

יָפֶה אַתָּה מְכַנֵּר, כָּל צְלִיל מֻכָּר נִשְׁמָע

בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁהוּא אָמוּר לִהְיוֹת. כָּל בִּטּוּי

יוֹצֵא מִתַּחַת לְקַשְׁתְּךָ כְּמוֹ מִשְׁפָּט. אֲבָל אֲנִי

 

נָתַתִּי אֶת עַצְמִי לְטֶרֶף בִּידֵי תַּהְפּוּכוֹת הַחֹרֶף. לִזְלִיגַת

הַסֶּרוֹטוֹנִין. כְּמוֹ רוֹצֵחַ מְאֻבָּן בַּקֶּרַח אֲנִי מֵנִיף יָדַי

עַל הַמִּקְלֶדֶת, מַדְפִּיס בְּקשִׁי אֶת שׁוּרוֹת הַשִּׁיר הַזֶּה,

דּוּ"חַ פָּארָא-רְפוּאִי יָבֵשׁ עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הַפַּצְיֶנְט

אִילָן שֵׁיינְפֶלְד, מְשׁוֹרֵר וְהוֹמוֹסֶקְסוּאָל, בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ,

אֲשֶׁר נִמְצָא בְּמִטָּתוֹ עִם בֹּקֶר, מֵת, וְחִיּוּךְ

 

פָּרוּשׂ עַל פָּנָיו, מוּל מְאַוְרֵר פּוֹעֵל, כַּלְבָּה נוֹבַחַת

וְחָתוּל הַמְכַרְסֵם אֶת עֲקֵבָיו.

 

 

טקס הגירוש

 

הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְהַשְׁלִיכֵנִי מִן הַגָּג

תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

נִדְמֶה אֵינִי יָכוֹל כְּבָר לְעַצְמִי.

אֲנִי שׁוֹאֵל נַפְשִׁי לָמוּת מֵרֹב כְּאֵב,

וְלֹא מְלִיצָה הִיא זוֹ, כִּי אִם

עֻבְדַּת חַיִּים. אֲנִי אוֹחֵז וְנֶאֱחָז

אֲפִלּוּ בְּרִוּוּחַ וּבְיִשּׁוּר שׁוּרוֹת

בַּטֶּקְסְט הַמְעַצְבֵּן הַזֶּה, כְּדֵי לִשְׂרֹד.

 

זוֹ כַּנִּרְאֶה מַרְאִית הָעַיִן שֶׁל

הַדִּכָּאוֹן, כְּשֶׁהוּא מְנֻטָּל מִמַּסֵּכוֹת.

כֹּחַ עַז וּמְפַתֶּה שֶׁל הֶרֶס הָעַצְמִי

הַתָּר לוֹ אַחֲרֵי מוֹצָא בְּתוֹךְ תּוֹכִי

כְּעֵין דִּבּוּק שֶׁכְּבָר מָאַס בְּמִשְׁכָּנוֹ,

וְאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַפֵּשׂ אַחֵר.

 

דִּבּוּק, דִּבּוּק, אֲנִי קוֹרֵא אַחֲרָיו,

אַל תְּמַהֵר כָּל כָּךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי,

שָׁנִים עָבְרוּ עָלֵינוּ יַחַד

וּפִתְאֹם אַתָּה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי כְּמוֹ

 

חַיְזָר, קוֹרֵעַ אֶת עוֹרִי, יוֹצֵא עֵירֹם

אֶל הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יִקְרַע

אוֹתְךָ מִלַּחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי.

 

חַכֵּה לִי רֶגַע. אַל תֵּחָפֵז

לְהִתְנַדֵּף מִמֶּנִּי, עֲלוּקָה, הֵן הִתְרַגַּלְתָּ

לְדָמִי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְשֶׁלְּךָ.

 

אֲבָל לַדִּבּוּק כְּבָר נִמְאַס. הוּא מִתְנַדֵּף

בָּעֲרָפֶל מִתּוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי,

מוֹתִיר אוֹתִי רֵיקָן, מַזִּיעַ, לֹא

מֵבִין אֵיךְ אֶסְתַּדֵּר כָּעֵת. אֲבָל

 

יוֹדֵעַ: הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא כְּלִי

גֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבּוּק, וַאֲנִי, בְּמוֹ-

יָדַי פֹּה יְצַרְתִּיו, כְּמוֹ מִרְשָׁם

בָּדוּק שֶׁל טֶקֶס רַבָּנִי עַתִּיק

וְרַב יוֹמִין, שֶׁעָלַי לְשַׁחְזְרוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אִם

תְּאֵב חַיִּים אֲנִי. וְהִנְנִי תָּאֵב.

*

מיכאל דיוקן.jpg
מיכאל במדי נבחרת הכדורגל של תובל-פלך.

אתמול והיום היה לנו יום מיוחד. אתמול נסענו מוקדם לשדה-יצחק, לארוחה משפחתית גדולה עם אורחינו בני המשפחה מדרום אמריקה, אצל יאיר ומיכל, אחי וגיסתי, והיה נהדר. הבוקר, הילדים ביקשו להקים דוכן, ודניאל הציע שנמכור גלידת אבטיח. נכנסתי לאינטרנט, מצאתי מתכון לגלידת אבטיח, הכנו אותה יחד, ומקץ שעה כבר עמד הדוכן בכיכר הרוח. כשסיימנו את מכירת הגלידה, עברנו לבריכה בחצר.

אחר הצהריים הצעתי לילדים לרדת לסרט "ליאו דה וינצ'י – שודדי האוצר" בכרמיאל. מיכאל מיד הביע רצון לעשות כן. דניאל נעמד על שתי רגליו האחוריות והתנגד לכך בכול תוקף. מיכאל התמרמר. לא התחשק לו להפסיד סרט רק מפני שאחיו מסרב לבוא אליו. ואז בא לי רעיון. ניגשתי לשכנינו, שאלתי אם אפשר להפקיד בידם את דניאל לשעתיים, ומשענו בחיוב – דניאל נשאר עם הבנות בביתן, ומיכאל ואני נסענו יחד לסרט.

הסרט היה נחמד מאוד. קנינו פופקורן קטן, וישבנו וצפינו יחד בסרט. אבל הנחמד מכול היה שסוף סוף בילינו רק שנינו לבדנו. וגם דניאל בילה עם חברותיו.

כול שנות ילדותם הציעו לי הגננות והמטפלות והיועצות למיניהן להקדיש לילדים זמן איכות נפרד. הסברתי להן, שבמשפחה חד-הורית כמו שלנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל הנה, גיל שש הגיע, וזה כבר אפשרי בהחלט. למעשה, הילדים בעצמם מביעים את רצונם בזה. וזה היה ממש כיף.

*

 

מיכאל והכובע.jpg
מיכאל חובש את המגבעת שלי לפני אימון הכדורגל השבועי.

שלשום בלילה, כשנשכבנו במיטה, מיכאל סיפר כך: "היום בגן הגננת סיפרה לנו סיפור על מלך שהיו לו אחת עשרה בנות. היה לו בולבול ממש ענק עם אחת עשרה ביצים."

"מה!? זה מה שהגננת סיפרה לכם? שהיה לו בולבול ענק עם אחת עשרה ביצים!?" הזדעקתי.

"לא," צחק מיכאל, "את זה אני המצאתי."

"אז למה לדעתך היה לו בולבול ענק ואחת עשרה ביצים?"

"כי היו לו אחת עשרה בנות. צריך המון ביצים בשביל זה."

שכבתי לצדו והתפוצצתי מצחוק. יכולתי לדמיין את זה. מלך עם אחת עשרה בנות, בולבול ענק ואחת עשרה ביצים. זה נראה כמו גרסה מיוחדת מאד של העץ הנדיב.

"מיכאל, בשביל להוליד אחת עשרה בנות לא צריך אחת עשרה ביצים. צריך המון זרעים. ואת זה יש ממילא בביצים," הסברתי לו.

הילד הזה כנראה יהיה סופר, או שחקן-רקדן-זמר. יש לו בדיוק את הצירוף הנחוץ לזה – דמיון מפותח, אינטליגנציה מדהימה, יכולת ביטוי מילולית וצורך עז בהבעה במשחק ובריקוד. וגם קסם טבעי.

ועכשיו אני מחייך מול המסך. והדיכאון קצת רוגע. לפחות לקצת.

אחותי הקטנה תמיד אומרת לי במצבים כאלה לקחת חצי כדור. זה בהחלט עוזר לי. אבל אז אני קם בבוקר כבד כעופרת ומטושטש. וזה ממש לא לעניין מבחינתי כעת.

אז שיהיה לכם/ן לילה טוב. אני הולך לישון.

מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.