אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

המינקת

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

IDOR7997
צילום: עידו רוזנטל

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.

דניאל מטפס על עץ
דניאל מטפס על עץ

 

דניאל והכלבה של שחר ואבירמה
דניאל עם הכלבה של שחר ואבירמה
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס בקיבוץ
מיכאל ודניאל על הנדנדה
מיכאל ודניאל על הנדנדה בקיבוץ
מודעות פרסומת

עונת הצייד הגלובלית החלה

הבוקר, יום אחד אחרי הטבח באורלנדו, נחתה בתוכי ההכרה הקשה, שכפי הנראה יהיה עלי לבטל בקרוב את כול כרטיסיי באתרי ההיכרויות של גייז. ברגע הראשון שהבנתי זאת, נמלאתי חלחלה. איך ייתכן שאני, אחד הראשונים שיצא מן הארון באופן פומבי בישראל, אני, שהקפדתי תמיד לחתום בשמי ובתמונת פניי בכל אתר היכרויות כזה, אעלה בכלל על דעתי להעלים את עצמי מאתרי ההיכרויות, לבטל בזה את הנוחות הכרוכה ביכולת להיפגש עם הומואים מכל רחבי תבל, בכל מקום ובכל זמן.

אלא שאז נזכרתי בחלום ביעותים שתקף אותי פעמיים, בשנה האחרונה. בחלום הזה עוברים אנשי דאע"ש מבית לבית בישראל. הם אוספים למכוניותיהם הומואים על פי רשימה מסודרת מראש, וקודם כול הם אוסרים את ראשי הקהילה ומנהיגיה ואת קבוצת האבות הגאים על ילדיהם.

הם מרכזים את כולם בכלובי עץ עם רשתות מתכת, המסודרים מסביב לכיכר ציבורית גדולה. או אז הם מוציאים בזה אחר זה את האבות הגאים, ומכריחים את ילדיהם לערוף את ראשם, או לצפות בעריפת הראשים של הוריהם על ידי אחרים. כל זאת, מפני שדווקא האפשרות להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, ומימושה, היא היא בעיני מאמיני האיסלאם הקיצוני ותומכיו שיא-השיאים של ה'חטא' ההומוסקסואלי כלפי ערכיהם וכלפי תפיסת עולמם.

עד הרגע הזה לא פרסמתי את הביעות הזה ברבים. לא רציתי שייתן רעיונות לאיש.

כשסיפרתי עליו למתי מעט, ובהם לאיש צבא בכיר אחד, אמר לי, שהחשש הגדול שלו הוא איראן. אין לי מה לחשוש מדאע"ש. מדינת ישראל מבוצרת דייה בכדי לעמוד בפני איום פלישתם.

אבל הטבח באורלנדו, כמו התקפות הטרור האחרונות שבוצעו בידי דאע"ש ונאמניו, הוכיחו שכל צורת החשיבה המערבית על טרור ועל ההימנעות מפניו היא שגויה. המערב עדיין מתייחס לטרור כפרי משנתם הסדורה של ארגונים הירארכיים, בעוד שהטרור בן זמננו הוא מבוזר, בנוי מזיקה אמונית ונפשית לרעיונות האיסלאם הקיצוני – ופעולה רצחנית של יחידים.

הטבח שבוצע אתמול באורלנדו, כמו התקפות הטרור שקדמו לו, מבהיר, ביתר שאת וביתר רצחנות ואימה מהתקפות קודמות, את טיב האיום שהמערב עומד למולו. אין הוא עומד מול ארגונים, שאם רק ירוצץ את ראשם יחדלו מפעולתם. הוא עומד נגד טרור של יחידים, המאוחדים באשכולות ארעי של פעילים, מכוח אמונתם ברעיונות רצחניים. לעתים הם מתאמנים מראש באתרים שמחזיקים בהם ארגוני הטרור האלה, לעתים הם מתקבצים יחד כתא פעילים. אך לא פעם מדובר באדם קנאי אחד, היוצא למסע רצחנות והרג, ורק שעה שהוא כבר בתחילתו, כפי שאירע אתמול, או אחריו, הוא מבהיר כי עשה את המעשה בזיקה לארגון טרור איסלמי ומתוך אמונה במטרותיו.

הטרור המודרני בנוי כמו רשת האינטרנט, מתנהל בדארקנט, הרשת התת-קרקעית של האינטרנט, המשמשת אנשי טרור, האקרים ופושעים אחרים. לכן הוא עלול להשתמש ברשת האינטרנט, ברשתות הסלולאריות וביישומי ההיכרויות, שכל הומו מחזיק כמה מהם בטלפון החכם שלו, כדי לצאת למסע ציד של יחידים.

העצה הפרקטית היחידה שיש לי לתת בנוגע לזה, לי וגם לכם, היא לבטל את כרטיסי המנוי שלכם בכל אתרי ההיכרויות. כן, זה יביא להפחתת הסיכוי שתכירו מישהו, למטרות זוגיות או בשביל סקס מזדמן. אבל זה ישמור על חייכם.

אופציה אחרת היא להיכנס לארון למחצה – לבטל את שירותי המיקום בטלפון החכם שלכם, להפעילם רק לרגע, שעה שאתם רוצים למצוא מי ישנו בסביבתכם; להוריד את שמותיכם ואת תמונות הפנים שלכם מן הרשת, ולהסתפק בתמונת גוף בלבד, עם כינוי מומצא, או אפילו להיכנס לרשת עם דף שחור, ולשלוח את תמונתכם ופרטיכם רק למי שאתם מעוניינים שיידע אותם. אחרת מי יודע לאן יתגלגלו ואיזה שימוש ייעשה בהם.

יודעני, הדברים שאני כותב כאן איומים. הם עלולים להישמע באוזניכם גם כחרדה מופרזת, כנבואת לב מטורפת שלא תיתכן במערב, בעולם מתוקן שבו להט"בים זכו בשיוויון הזכויות הרב ביותר שהיו יכולים עד כה להשיג, יחסית לעבר.

אבל כול מי שמשוטט באתרי ההיכרויות של גייז כמוני יודע, מה רבים הם הגברים הערבים והמוסלמים, מארצות הים התיכון, המנסים לקשור קשר עם ישראלים; וכמה רבים הם הפרופילים המזויפים של גברים באתרים אלה, וברגע שאתה פונה אליהם או משיב לפנייתם אתה מקבל תרשים שיחה ממוחשב, סקריפט, שאין בו טעם ואין בו תכלית, מלבד התכלית הסמויה של מפתח הסקריפט הזה – אולי כדי להשתיל לך וירוס בטלפון, אולי כדי לשתות את פרטי הקנייה שלך, אולי כדי להשיג את פרטי מיקומך ופרטי האישיים לכל שימוש בעתיד.

כאשר פונים אלי גברים ערבים, מארצות המזרח התיכון, ביישומי היכרויות, אני תמיד אומר להם, שכל עוד אין שלום באזורנו, לא נוכל להיפגש ולכן גם אין טעם שנשוחח. אז אני חוסם אותם מכרטיסי לחלוטין . אני עושה כן מחמת זהירות. לעולם אינני יודע אם לא מדובר במרגל או בהאקר, המבקש ליצור קשר עם ישראלים כדי להגיע דרכם, אלקטרונית, למוסדות ממשל ישראלים, או, גרוע מזה, במחבל או במחבלת, שינסו להיפגש עמי כדי לרצחני נפש, כפי שאירע כבר בישראל, כשמחבלת צעירה פיתתה, דרך אתר היכרויות, צעיר יהודי אל מותו.

כן, הייתי בעבר עם גברים ערביים, אפילו ניהלתי מערכות יחסים קצרות עם שניים מהם. אבל ברגע שאחד מהם, אמן במקצועו ובהכשרתו, החל מדבר במחיצתי דברים נגד מדינת ישראל, שבה צמח וגדל וממנה ניזון, ניתקתי ממנו כול קשר. אז גם החלטתי לא להתעסק עוד עם בני דודיי. הם חתיכים, גבריים וסקסיים. הם אפילו נימולים. אבל לעולם אין לדעת לאן יגיעו יחסינו, ועל כן מוטב לי להיזהר.

הדברים שאני כותב כאן הם חמורים. הם עלולים לדמות לכם כגזעניים או כמונעים מהומופביה עצמית. למגינת לבי הם אינם כאלה, והם מונעים מחרדת הישרדות ומכזו בלבד.

האנושות בכלל והקהילות הלהט"ביות ברחבי תבל עומדות היום, אחרי הטבח באורלנדו, בפני תחילתה של תקופה חשוכה, בה ינסו אחרים לחקות את הצלחת הפשע באורלנדו. הם עלולים לנסות להתקיף אתרי בילוי המוניים של הקהילה, ועלולים לצאת, באופן יזום, למסע ציד אישי, שייעזר ביישומים הסלולריים של אתרי ההיכרויות, כדי לצוד אותנו בזה אחר זה.

הטבח באורלנדו עומד לחולל למערב ולקהילות הלהט"ב ברחבי תבל את התופעה המקבילה לאופן התארגנותו של הטרור המודרני – חזרה לארון, לפעילות גאה תת-קרקעית, חרדה, מבוהלת, ולאטומיזם חברתי, התפוררות הקהילות ליחידים, שכל אחד מהם יבקש לשמור על נפשו, גם במחיר הוויתור על עונג הגוף ועל שמחת האהבה.

זאת, אלא אם כן יתחילו ממשלות המערב במסע ציד משלהן, ציד של יחידים החשודים בהשתייכות לאיסלאם הקיצוני או בתמיכה ברעיונותיו. ובין זה לבין מתקפה כלפי מוסלמים באשר הם וגירוש המוסלמים מארצותיהם, המרחק אינו רב.

האנושות צועדת אל תוך חשכה. והטכנולוגיה, שבישרה את קדמתה, היא בו-בזמן גם כלי חורבנה.

 

אמריקה בין סטונוול לאורלנדו.

      בשבת ה-28 ביוני 1969 פרצה המשטרה על "סטונוול אין" (Stonewall Inn) בגריניץ' וילג' בניו יורק, והמהומות שהתחוללו בעקבות זאת היו הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים יצאו נגד אפלייתם על רקע הנטייה המינית והזהות המגדרית. המהומות הללו חוללו את התהליך שהביא לשינוי גמור במעמדם של להט"בים בכול העולם המערבי, ומצויינות מדי שנה במצעדי גאווה המתקיימים בערים שונות ברחבי תבל.

     בשבת ה-12 ביוני 2016, הבוקר, מקץ ארבעים ושבע שנים בדיוק, פרץ עומאר מאטין, אזרח אמריקני בן 29 ממוצא אפגני, למועדון "Pulse" באורלנדון, נשבע אמונים לדאעש ורצח 50 בני אדם.

     הטבח המחריד שביצע עשוי להישאר כפשע השינאה הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית, או כפיגוע הטרור הגדול ביותר של דאע"ש במערב, מאז הודיע כי בכוונתו לבצע פיגועים כאלה במהלך חודש הרמאדאן. אבל בה-במידה הוא עלול להפוך לתחילתו של מרחץ דמים בינלאומי נגד עוד קהילות להט"בים, בארצות אחרות במערב. אמריקה, שבה נוסדה התנועה הלהט"בית לשיוויון זכויות, עלולה להפוך כעת גם ליבשת שבה בוצע פשע שנאה שהוא אב-טיפוס, חס וחלילה, לעוד מעשי הרג כאלה שיבואו בעקבותיו.

     לא שלא היו כבר כאלה. באיראן הוציאו להורג בשנים האחרונות הומואים, גם בארצות מוסלמיות אחרות. גם כאן, אצלנו, בישראל, רצח אלמוני שטרם נתפס את ניר כץ וליז טרובישי, זכרם לברכה, ובשנה שעברה יצא ישי שליסל למסע הרג נתעב במצעד הגאווה בירושלים, ורצח את שירה בנקי, זכרה לברכה.

     אבל טבח בקנה מידה כזה, כשהוא מונע בהומופוביה הכרוכה באמונה באיסלאם הקיצוני, עלול בהחלט להפוך למקור לחיקוי בארצות אחרות במערב. ואפשרות זו מייראת את הלב.

     אמריקה אוכלת עכשיו את פרי הבאושים של שלטונו של ברק אובמה. את הטעויות הקשות שביצע מאז ראשית 'האביב הערבי,' את הטיית הכתף שלו בראשית דרכו למדינות האיסלאם ואת הימנעותו מהפעלת כוחה הצבאי של ארצות הברית במוקדי עימות שונים, עד ששטפו ארגוני האיסלאם הקיצוני, ובראשם דאע"ש, את המזרח התיכון, מוטטו משטרים ורצחו ריבוא בני אדם.

     יש לקוות, כי חוסנה של אמריקה יעמוד לה, והיא תתעשת למול הדם וההרג, ותדע לאסור מלחמה על אויביה, שהם גם אויביו של המערב. אבל הלב מתבהל למול מראות הזוועה מאורלנדו, מפני שהוא יודע, כי טבעה של הציביליזציה הוא, שכל תנופה של קידמה מביאה בעקבותיה את היפוכה. נסיגה אל חשכת האנושות, אל זוועת האדם. וכי מה שאנו רואים כעת מול עינינו עלול להיות מבשרו של חושך גדול, שייפול לא רק על ארצות הברית של אמריקה, אלא על שאר מדינות המערב.

     כמו קהילות להט"בים רבות אחרות ברחבי תבל, עיני הקהילה הלהט"בית בישראל נשואות היום אל אמריקה, אל נשיאה ואל בוחריה. אם יבינו, כי הטבח הזה מסמן את דעיכתה של אמריקה כמעצמה, ואת איום השתלטותו של האיסלאם החשוך על תבל ומלואה, אולי יתעשתו וישיבו לאומתם את כוחה. ואם לא, לא רק אמריקה תאבד בחשיכה. כל המערב יטבע בדם יחד איתה.

     הלב שותת למול המראות מאורלנדו. כל אחד ואחת מן הרצוחים והפצועים שם הריהם לנו כאח וכאחות לתקווה וגם לצרה. ידי, כמו ידי הקהילה הלהט"בית בישראל כולה, מושטת היום לקהילת הלהט"בים באמריקה, לסיוע, לעידוד ולנחמה.

     אבל היד הזאת רועדת. אם כך אירע לאחינו ואחיותינו בארץ החירויות הבלתי מוגבלות, באמריקה, מה צופנים לנו ימינו באגן הדמים המבעבע הקרוי המזרח התיכון.

     הלוואי ולא נדע.

אבל איפה הגברים עם החוטיני?

המצעד

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

הפנינג

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.

 

 

שחקנים קוראים תשוקה.

קורא שירה

בחודש הגאווה הקרוב שגם שבוע הספר חל בו, אשיק שלושה ספרי שירה חדשים שלי, ובהם הרבה שירי אהבה ותשוקה. הנה שניים מתוך רבים.

הכתם

 לשכן אלמוני

 

 

מִכֶּתֶם הָרְטִיבוּת עַל הַמּוֹשָׁב שֶׁל אוֹפַנֶּיךָ

נִרְמָז כָּל יָפְיְךָ.

 

 

כָּל יָפְיְךָ אָחוּז בְּכֶתֶם זֶה. כָּל

עֶרְגָּתִי לְךָ כְּרוּכָה בּוֹ.

 

 

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי מַבִּיט בְּכֶתֶם זֶה.

אֵינִי זָקוּק עוֹד לְדָבָר.

 

סונטה (קטע ממחזור)

 

גּוּפוֹ עָדִין וָדָק כְּגוּף אִשָּׁה,

וְכָךְ נִרְאֶה הוּא גַּם בְּעֵירֻמּוֹ.

וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט, חוֹמֵד, בְּעַגְבוֹתָיו,

אֲנִי רוֹצֶה לַחְדֹּר בָּהֶן בְּלִי בּוּשָׁה.

 

 

כָּל נָהֳגוֹ הוּא רַךְ וּמִתְרַפֵּק,

לָכֵן אֲנִי נוֹשֵׁק בּוֹ אֵבֶר אֵבֶר.

מִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וְעַד פִּנַּת מַרְפֵּק

אֲנִי נוֹשֵׁק, נוֹשֵׁךְ, לוֹקֵק, אֶת אֲהוּבִי הַגֶּבֶר.

 

 

אֲבָל כְּשֶׁאָנוּ נִשְׁכָּבִים עַל הַמִּטָּה

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִשְׁכָּבִים עַל בֶּטֶן,

וּמְגַלִּים כִּי אָחֲזָה בָּנוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה  –

 

 

וְשׁוּב צְרִיכִים לְהִתְוַכֵּחַ מִי יְזַיֵּן אֶת מִי,

תּוֹר מִי הַיּוֹם, וּמִי זַכַּאי יוֹתֵר

לַמֶּחֱוָה הָעֲמֻקָּה שֶׁל מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

*

     לכבוד צאתם לאור של הספרים האלה, המסיימים כמעט חמש עשרה שנות שתיקה כמשורר, בכוונתי לקיים, באמצע יוני, ערב קריאה ושירה פתוח לקהל, במקום מרכזי בתל אביב, וגם פרויקט מתמשך של סרטוני רשת ובהם שחקנים קוראים שירי תשוקה.

לשם כך אני מחפש שחקנים גברים, שיש להם עניין בקריאת שירה בכלל, ושירי תשוקה בפרט, המוכנים לשתף עמי פעולה אמנותית – ולהשתתף, כל אחד בקריאת שיר אחד או יותר לפני בחירתו, בסדרה של סרטוני רשת וכן בערב שבו מדובר.

כמו כן אשמח אם צלם/במאי וידאו או קולנוע ירצה לשתף פעולה עמי בפרויקט זה – סדרה של סרטוני רשת, ובהם שחקנים שונים קוראים שירה הומוארוטית. אין לי תקציב לזה. אבל יש בי תשוקה לזה:)

אנא צרו עמי קשר בהודעה פרטית, בהמשך להודעה זו, או במייל ilan@isheinfeld.com.

אשמח אם תשתפו פוסט קצר זה בדף הפייסבוק שלכם ו/או תתייגו בו שחקנים שנראה לכם כי יהיו מעוניינים להשתתף בפרויקט.

תודה,

אילן.

מחשבות יוצרות מציאות

במשך שנים ארוכות התייסרתי בהחבא בשל הפער העמוק בין כמות החומר שאני כותב, בכל סוגי הכתיבה הספרותית, לבין מיעוט הספרים שאני מפרסם. הייסורים האלה כילו אותי, וכרסמו בתשוקתי לכתוב. הם גם חוררו את הבטחון שלי בעצמי כיוצר. הרי הכתיבה, עצם ההעברה של דברים מן העולם הפנימי שלי אל החוץ, כרוכה ב'תרגום' החלומות, החזיונות והתחושות שלי לשפת סימנים, לפלא הנפלא של העברית, ובלעדי קריאתם על ידיכם, הטקסטים שלי, טובים ועשירים ככול שיהיו, אינם קיימים. ממש כמו הפונדקאית במחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן, הכתיבה קיימת רק כאשר יש מי שמתבונן בה ונוכח ביופייה.

התייסרתי בזה עד לפני חודש. בבוקרו של ה 21 לפברואר קמתי והחלטתי לעשות מעשה. להכריח את עצמי להוציא את כול שיריי הגנוזים מן המגירות. כדי להצליח בזה פניתי לאפיק מימון המונים, שלא היה ידוע לי עד כה. החלטתי לנסות. מה כבר יש לי להפסיד. במשך שנים כה רבות חוויתי, ביני לביני, את התסכול הכרוך באי-פרסומם של השירים שכתבתי, שעוד אכזבה אחת לא תעלה ולא תוריד.

כאשר קבעתי את סכום היעד לקמפיין, 45,000 ש"ח, פעלתי לפי עצתם של מנהלי האתר. לקחתי בחשבון לא רק את ההוצאות על עריכתם, ניקודם, עיצובם, סידורם והדפסתם של שלושה ספרי שירה חדשים. היה עלי להוסיף עליהן גם את עלות כול הספרים שהבטחתי לתומכים בעבור תרומתם ואת עלויות המשלוח.  כך אפוא קבעתי את סכום הקמפיין ויצאתי לדרך, עם תקווה מעטה, אבל עם התכוונות בלב.

החודש הזה היה תובעני ועמוס. כתבתי כמעט מדי יום פוסט בנוגע לקמפיין, הפקתי גלוית התרמה שחילקתי בעצמי, ובסיוע תלמידיי, בבתי קפה ובחנויות ספרים. בשבוע החולף גם שלחתי הודעות אי-מייל לכל תפוצת המייל שלי, כ 27,000 מכותבים. הבוקר, תוך כדי התנהלות במיפוי לב שגרתי, במכון הלב ב'אסותא,' גם שלחתי הודעות אס.אם.אס לכול מי שחששתי כי פספסתי במיילים.

התוצאה היא דרמטית. יכולתי לראות בבירור את הזינוק ברמת התרומות בכול פעם שעשיתי עוד גל של פרסומים על אודות הקמפיין.

עוד פרי של המהלכים האלה הוא הגברה אדירה של כמות הקוראים בבלוג שלי. מאז פתיחתו, באוגוסט 2011, צבר הבלוג שלי, 'אבא קומתיים,' עשרות אלפי קוראים ועוקבים. אבל במהלך החודש הזה, של קמפיין המימון, אחוז הגולשים והקוראים באתר הבלוג שלי קפץ באורח דרמטי. הנה תמונת מסך, המראה את גרף הכניסות לאתר בחודש הזה.

גרף

הערב, מקץ חודש בדיוק, נסגר הקמפיין. 222 תומכים ותומכות השקיעו בו יחד סכום אגדי של 30,663 ש"ח, שני שליש בדיוק מן הסכום שהקצבתי לי לאספו. בין התומכים והתומכות היו לי סיפורי התרגשות רבים. חבר נעוריי, שיחד ריכזנו והדרכנו בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, ואף הקמנו יחד קן במגדל העמק; תלמידה חד-הורית, שלמרות מצבה הכלכלי החליטה לעזור לי לממש את חלומי; לקוחות לשעבר ממשרד יחסי הציבור שלי; קרובי משפחה רבים ויקרים; המון תלמידים ותלמידות, חברי ילדות ונעורים, עובדים ועובדות ממשרד יחסי הציבור שלי ומבית הקפה שלי לשעבר; א/נשים מן הקהילה הלהט"בית, חברים ומודעים וחברי נפש, אהובים בהווה ואהובים לשעבר, וגם חברה ותיקה אחת, מימי 'על המשמר,' שהיא גם חברת כנסת, שלי יחימוביץ', שבפעם המי יודע כמה הוכיחה לי עד כמה היא זוכרת את חברותנו, ועד כמה היא מודעת למצבו של האמן במדינת ישראל בכלל, ובימי כהונתה של שרת התרבות, מירי רגב, בפרט.

אך מעבר לתמיכה הכספית, שתאפשר לי את הוצאתם לאור של הספרים, זכיתי במהלך החודש הזה לדבר יקר בהרבה – להמון אהבה והערכה. והאהבה וההערכה האלה מילאו את לבי בהכרת תודה, לכם ולכן וליקום, וגם בתשוקת יצירה מחודשת. על כך תבורכו, לא פחות מאשר על תמיכתכם הכספית. כי כוחה של האהבה רב ממנה, וגם נותר למשך שנים.

אני סמוך ובטוח שאוכל להדפיס את שלושת הספרים, אף על פי שאספתי רק שני שליש מן הסכום שהקצבתי להם, בשל שתי שיחות טלפון עם שני מלאכים, ששלח לי ריבונו של עולם. האחד, תלמיד שלי לכתיבה, איש יקר וענו, בעל בית דפוס, שהציע לי את הדפסתם במחיר הקרן, והשני, מכר ותיק מאוד, ובעל יכולת, שהבטיח לי תרומה משמעותית מיד אחרי סיומו של הקמפיין.

לא העליתי על דעתי את כול אלה כאשר החלטתי לפתוח בקמפיין. לתחושתי, היה אפילו משהו מביך בפנייה לזולת כדי שתסייעו לי בפרסום יצירתי. אבל ידעתי, שבלי עזרה זה לא יקרה, ושאני מוכרח לנצח את השתיקה הממושכת מדי שגזרתי על עצמי.

וכעת, בזכותכם ובזכותכן, אנצחנה.

לא סיפרתי לכם מקודם לכן, אבל השבוע כבר קיבלתי את הגהות הניקוד של שניים מתוך שלושת הספרים החדשים. אמש גם סיימתי את שכתוב השירים בכרך השלישי, והיום הדפסתי אותם החוצה כדי לערכם כספר. בשבוע הקרוב אתחיל לטפל, במקביל לעריכת הכרך השלישי, בעיצוב הכריכות וברכישת הזכויות לקלפי הטארוט. במקביל, אשלח לכול התומכים והתומכות את ספרי התמורה שלהם, מלבד, כמובן, הספרים החדשים, שאותם הבטחתי להפיק ולהדפיס ולשלוח לתורמים עד נובמבר, וכך אעשה.

אמשיך לעדכן אתכם במצב הספרים בתהליך.

לעת עתה אני רוצה לומר לכולכם תודה רבה ולילה טוב. החזרתם לי את כוחותיי, ובעיקר את כוח האמונה שלי. וזו מתת שלא תסולא בפז.

תודה מקרב לב,

אילן שיינפלד.

יאללה, מי מעביר אותי מעבר ל 30,000 ש"ח?:)

טוב, אז עוד שעה וחצי מסתיים הקמפיין שלי לגיוס מימון לשלושה ספרי שירה גנוזים. ואני מגרד את ה 30,000 ש"ח. מי עוזר לי לעבור את הסכום הזה? מי שיעזור תבוא עליו הברכה.

 

סליחה על התמצות, בהמשך הלילה אכתוב משהו ארוך יותר. עכשיו הזמן לעבודה. הנה כתובת דף הקמפיין.

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

 

תודה,

אילן.יאללה

רגע לפני סיום

 

IMG_6258
משפחת גיבורי העל הבוקר, בדרך למסיבת פורים בגן.

בעוד קצת פחות מ-48 שעות יסתיים הקמפיין שלי למימון המונים באתר 'מימונה.' עד רגע זה השקיעו בו כבר 180 איש ואישה סכום של 24,378 ש"ח, שזה סכום דמיוני לי לגמרי, הממלא אותי בסיפוק, באושר ובהכרת תודה. אבל הוא לא מספיק. עלי לאסוף עד מחר בלילה עוד סכום דומה, כדי לשבור את השתיקה שלי כמשורר, שנמשכה שנים רבות כול כך.

אולי ישנם מי שיאמרו, כי מלכתחילה, הוצאתם לאור של שלושה ספרי שירה יחדיו היא מעשה חריג, יהיר או מטורף. אך בעבורי, זו הייתה הדרך היחידה לומר לעצמי שזהו זה, אני מנקה מגירות, מוציא לאור את כול השירים הטובים שגנזתי במשך השנים, רק מפני שחששתי שיפגעו במישהו. אני מוציא את הכול. מי שרוצה לקרוא יקרא, ומי שלא – לא.

אבל הדרך לשם עוברת דרך שתי היממות הקרובות. אני זקוק לדחיפה נוספת כדי להצליח בגיוס כול הסכום. מכיוון שאין ביכולתי להסריט סרט וידיאו עלי ועל יצירתי, החלטתי להביא בפניכם לקט קטן מן השירים האחרונים שכתבתי. שתתרשמו בעצמכם מטבעם.

למכירה

 

זָכָר, יְהוּדִי, אָב לִשְׁנַיִם, 171 סֶנְטִימֶטְרִים,

71 קִילוֹגְרָם, מִתּוֹכָם כַּמָּה שֶׁהִצְטַבְּרוּ

כְּסַפַּחַת בְּאֵזוֹר הַמָּתְנַיִם,

 

צִנְתּוּר אֶחָד, רָמַת כּוֹלֶסְטֶרוֹל

שֶׁל סוּס בַּר, הִיסְטוֹרְיָה שֶׁל

סַרְטָן הַמְּעִי הַגַּס בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ, אֲבָל

עוֹבֵר קוֹלוֹנְסְקוֹפִּיָּה מִדֵּי שְׁנָתַיִם.

 

מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפִתְחֵי הַגּוּף

לְיוֹתֵר מִתַּכְלִית אַחַת,

 

מְחֻבָּר בְּאֹפֶן טִבְעִי לְשִׁכְבָה

קְדוּמָה שֶׁל יְהוּדִים מֵתִים,

רַב דִּמְיוֹן וּמְלֵא הַשְׁרָאָה,

מִתְבָּרֵךְ בְּחוּשׁ הוּמוֹר מְשֻׁנֶּה,

וּמִצְטַיֵּן בְּתּוּשִׁיָּה וּבִשְׂרִידָהּ.

 

רַק הַיּוֹם, בְּמִבְצָע מְיֻחָד, דֶּגֶם

מְחַיֵּב, נֶאֱמָן וּמָסוּר, עִקְבִי

מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ, בַּעַל יֵצֶר

הַמְּסֻגָּל לְסַפֵּק רַבִּים,

אַךְ הִנּוֹ בַּר שְׁלִיטָה.

 

מְאֻמָּן נָכוֹן בְּכָל עֲבוֹדוֹת הַבַּיִת.

בִּשּׁוּל, גִּהוּץ, רְחִיצָה וּכְבִיסָה,

מֻכְשָׁר בִּמְיֻחָד לְטִפּוּל

בְּחַיּוֹת הַבַּיִת, מִלְּבַד

עִנְיָנִים טֶכְנִיִּים פְּעוּטִים

שֶׁנִּתָּן לְזַמֵּן אֵלֵיהֶם בַּעַל מִקְצוֹעַ.

 

מְיֻמָּן בְּטִפּוּל בְּבַעֲלֵי מִקְצוֹעַ,

בַּעַל עַיִן חַדָּה וְחוּשׁ גִּשּׁוּשׁ מְשֻׁכְלָל,

הַמַּבְחִין בֵּין בַּעֲלֵי מִקְצוֹעַ הַנְּכוֹנִים לַכֹּל,

לְבֵין אֵלֶּה הַנְּכוֹנִים לִמְלַאכְתָם בִּלְבַד.

 

תּוֹחֶלֶת חַיִּים גְּבוֹהָה, עִם עֶרְבוֹנוֹת

מֵאַסְטְרוֹלוֹגִית, קוֹרֵא בְּכַף יָד, מְקַבֵּל,

קוֹרֵאת בִּקְלָפִים וּמְתַקְשֶׁרֶת.

 

טִפּוּס חִיּוּבִי וְחַיְכָן, בְּסַךְ הַכֹּל, וּבִלְבַד

שֶׁהוּא יָשֵׁן, עוֹשֶׂה כֹּשֶר, אוֹכֵל מְסֻדָּר

וְכוֹתֵב לְפָחוֹת שָׁעָה אַחַת מִדֵּי יוֹם.

 

לבחור הנשוי בחדר הכושר

 

רַק הַיּוֹם הִבְחַנְתִּי בַּנִּצְנוּץ עַל יָדְךָ.

נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיךָ בְּלֵב הוֹלֵם וְשָׁאַלְתִּי

מָתַי הִתְחַתַּנְתָּ. צָחַקְתָּ וְאָמַרְתָּ

שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים.

 

כַּנִּרְאֶה שֶׁהֶחְוַרְתִּי, כִּי

אַתָּה פִּתְאוֹם הִרְצַנְתָּ, מֵבִין

שֶׁכָּל הַבְּקָרִים שֶׁהִבַּטְתִּי בְּךָ

הָיוּ רִגְעֵי חִזּוּר שֶׁלֹּא רָאִיתָ,

וְכָעֵת שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי.

 

זוֹ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת שׁוֹכֶבֶת לְיָדְךָ בַּלֵּילוֹת,

זוֹכָה לְחִבּוּק בְּשׁוּבְךָ הַבַּיְתָה בָּעֶרֶב,

וְזוֹ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְחַיֶּכֶת אֵלֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לָהּ אֶת פְּרָטֵי יוֹמְךָ.

 

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּהְיֶה אֵם יְלָדֶיךָ.

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּגַּע לְךָ בַּשְּׁרִירִים.

 

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְצוּיָה בְּלִבְּךָ.

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת תִּזְדַּקֵּן אִתְּךָ

יַחַד, מִתּוֹךְ הַכָּרַת תּוֹדָה.

 

וַאֲנִי הִבַּטְתִּי בְּךָ בִּכְמִיהָה

וְרָצִיתִי לִבְלֹעַ אוֹתְךָ בְּתוֹכִי.

לְחַבֵּק אֶת גּוּפְךָ הַגָּדוֹל, הַשְּׁרִירִי,

לְדַבֵּר אִתְּךָ עַל סְפָרִים וּפּוֹלִיטִיקָה וּפִילוֹסוֹפְיָה

לְבַשֵּׁל לְךָ אֲרוּחָה נֶהֱדֶרֶת

וּלְכַבֵּס לְךָ אֶת הַבְּגָדִים.

 

כָּל זֶה שַׁיָּךְ עַכְשָׁו לְמִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

וַאֲנִי לִבִּי רֵיקָן. וְיָדַי מְחַבְּקוֹת אֲוִיר.

 

גודל הצוהר

 

 

גֹּדֶל הַצֹּהַר קוֹבֵעַ מַה נִשְׁקָף בַּעֲדוֹ.

קֹעַר אֶצְבָּעוֹת הוּא פֶּתַח לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ בָּעוֹלָם.

כָּל מִתְוֶה הוּא גְּבוּל וְהוּא פֶּתַח. גֶּדֶר וְשַׁעַר.

 

הָאָדָם נָדוֹן לְהַכְרִית אֶת הַבָּשָׂר לְמַעַן הֵרָאוֹת הָרוּחַ,

הַזְּמַן עָתִיד לִכְלוֹת כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הַתֹּהוּ, וְהַכָּאוֹס

מִתְגַּנֵּב מִתַּחַת מַרְאִית עַיִן שֶׁל סֵדֶר בִּיקוּם

נִתְמָךְ בִּידֵי גְּדֵרוֹת שֶׁקָּבְעוּ אֲחֵרִים, מְנֹהָל,

מְבֹהָל, קוֹרֵס אֶל עַצְמוֹ, נִמּוֹט מִבִּפְנִים.

 

אֲנִי מָצוּי רַק בְּתוֹךְ עֵינֵי זוּלָתִי. אַף עַל פִּי

שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהִנְנִי, אֵינֶנִּי אֲנִי

אֶלָּא מִבַּעַד לְעֵינֵיהֶם, וְהֵן עַצְמָן

 

רַק חֹרִים פְּעוּרִים בְּגֻלְגֹּלֶת, מְכֻסִּים בְּקַשְׁתִּית.

 

הַכֹּל מַרְאִית עַיִן, כּוֹזֵב בַּמִּדָּה

הַמְּדֻיֶּקֶת בְּיוֹתֵר

שֶׁנִּתֶּנֶת לָאֱמֶת לְהֵאָמֵר בָּהּ.

 

אֲנִי מְסֻרְבָּל הָעֶרֶב כְּמוֹ לְפִיתַת חָנִית,

נֶּאֱבָק לְשַׁמֵּר אֶת כֻּלִּיּוּתִי בְּתוֹךְ יָם שֶׁל אַיִן.

 

רַעְיוֹנוֹת עוֹלִים וְנֶעֱלָמִים בַּאֲוִיר, שְׁקוּפִים

כְּכַנְפֵי שַׁפִּירִית שֶׁשָּׁנִים לֹא רָאִיתִי כָּמוֹהָ,

 

אֲבָל בְּעֵינֵי רוּחִי אֲנִי מְדַמְיֵן. כְּמוֹ יֵינָן

הַחוֹזֶה אֶת טֶבַע הַפְּרִי וְאֶת צֶבַע הַיַּיִן, בְּשָׁעָה

שֶׁהוּא רַק שׁוֹתֵל אֶת גְּפָנָיו אוֹ מְזַמֵּר בָּהֶן.

 

 

על מה חלמתי היום

 

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה.

אָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֶזְכֹּר

אֶת הַחֲלוֹם, וּשְׁכַחְתִיו.

הַחֲלוֹם נִמְחָה, נִמְחַק

בִּסְּעָרוֹת הַלַּיְלָה וְטַלְטֵלוֹתַיו,

בְּעוֹדֶנִּי יָשֵׁן, עָטוּף בַּחוֹם

וּבַמְּתִיקוּת שֶׁל בָּנַיי,

 

נֵעוֹר לְמִשְׁמַע קוֹלוֹת הַמְּצִיצָה

שֶׁל מִיכָאֵל אֶת אֶצְבָּעוֹ

וְהַנְּגִיעוֹת הַלֹּא-רְצוֹנִיּוֹת

שֶׁל דָּנִיּאֵל, הַשּׁוֹלֵחַ

פַּעַם יָד, פַּעַם רֶגֶל,

כְּדֵי לְוַדֵּא מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ

שֶׁעוֹדֶנִּי עִמָּם.

 

אֵינֶנִּי זוֹכֵר עַל מָה חָלַמְתִּי,

וְזֶה מְצַעֵר אוֹתִי. אַךְ לְמוּל

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאָבְדוּ יֶשְׁנָהּ

הַמְּצִיאוּת הַמְּבֹרֶכֶת

שֶׁל חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם –

 

נוֹכְחוּתַם מְלֵאַת הָרֹךְ

שֶׁל בָּנַיי לְיָדִי.

 

וְדַי בָּזֶה כְּדֵי

לְמַלֵּא אֶת יָמַי.

 

עוגת יום הולדת

 

אַבָּא, קָנִיתָ גַּם קַצֶּפֶת?

לֹא. אָז תִּקְנֶה, אוֹמֵר דָּנִיֵּאל,

הָעוֹמֵד עִירָם לְמֶחֱצָה לְיַד הַדֶּלֶת,

אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיר מֵעָלָיו אֶת מִכְנָסָיו.

הוּא זוֹכֵר אֶת שִׂיחָתֵנוּ מֵאֶמֶשׁ,

כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ יַחַד בַּמַּטֶּה, וְתִכְנַנּוּ

אֶת עוּגוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהֶם

בִּפְרָטֵי פְּרָטִים, אַף עַל פִּי כֵן

שֶׁיּוֹם הוֹלַדְתֶּם יָחוּל רַק בְּעוֹד חֲצִי שָׁנָה.

הֵם בִּקְּשׁוּ עוּגוֹת עִם תְּמוּנוֹתֵיהֶם.

אַךְ כְּשֶׁהִבְהַרְתִּי לָהֶם, שֶׁאָז

יֹאכְלוּ חַבְרֵיהֶם לַגַּן אֶת

דְּיוֹקָנָם הַמְּצֻיָּר, נִרְתְּעוּ

וְהֶחְלִיטוּ לֹא לְכַבְּדָם בָּעוּגָה,

אוֹ לְכַבְּדָם בָּהּ, אֲבָל לִשְׁמֹר

עַל צִפּוּיָהּ.

 

נִסִּיתִי לְהָסִיט אֶת הַשִּׂיחָה

לִתְמוּנָה מֻדְפֶּסֶת שֶׁל פִּיטֶר פֶּן.

הֵם שָׂמְחוּ, אַךְ גַּם אוֹתָהּ

לֹא רָצוּ לְהַשְׁחִית בְּפִיּוֹת אֲחֵרִים.

 

כָּעֵת, עִם בֹּקֶר, הֵם שׁוֹאֲלִים

אִם כְּבָר קָנִיתִי אֶת הַקַּצֶּפֶת. לֹא,

עָנִיתִי לוֹ, עוֹד לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן לְזֶה.

 

אָז תִּקְנֶה, אַבָּא, דָּחַק בִּי,

מִתְקַשֶּׁה לְקַבֵּל אֶת רַעְיוֹן הַזְּמַן

הַחוֹלֵף, אֶת עִקָּרוֹן הַזְּמַן

הָאֲרָעִי כָּל כָּךְ, קָצוּב לַמָּנוֹת

שֶׁנִּתַּן לִמְנוֹתָן, אַךְ לֹא לְעַצְרָן.

 

מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁאֲנִי מִתְקַשֶּׁה לְקַבֵּל

אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁלֹּא יִרְחַק יוֹם

בּוֹ יִוָּתְרוּ לְבַדָּם בָּעוֹלָם,

יִחְיוּ וְיִפְעֲלוּ בּוֹ

מִכֹּחַ כָּל מָה שֶׁסִּגַּלְתִּי עֲלֵיהֶם.

מֵי יִתֵּן וְיִרְחַק זֶה הַזְּמַן.

 

*

זה רק לקט קטן ממאות השירים הגנוזים אצלי. הלקט הזה הוא אישי. אך ישנם גם שירים עזים אחרים. הנה אחד מהם, ובו אסתפק הלילה –

העלווית

 

עוֹד לֹא רְאִיתִיהָ פֹּה. עוֹד לֹא אוֹגוּסְט.

חוּץ מִזֶּה הִיא קְטַנָּה, טוֹרְפָנִית וּמִתְבּוֹדֶדֶת.

לְמַעַן הָאֱמֶת, גַּם אִם הָיִיתִי מַבִּיט בָּהּ,

בְּנוֹצַת גּוּפָה הַחוּמָה הַזֵּיתִית, בְּבִטְנָהּ

הַלְּבֵנָה-צְהֻבָּה, בְּאֶבְרוֹתֶיהָ וּבִזְנָבָהּ הַכֵּהֶה,

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הָיִיתִי יָכֹל לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם

בְּלֹא הֵעָזְרוּת מוּחָשִׁית בְּמַגְדִּיר צִפּוֹרִים.

 

יֵשׁ כָּמוֹהָ כַּמָּה תַּתֵּי סוּגִים הַנְּפוֹצִים בָּאָרֶץ

בָּחֳדָשַׁי הַקַּיִץ וְהָאָבִיב. הִיא מְקַנֶּנֶת בְּאֵירוֹפָּה,

מְבַלָּה אֶת הַקַּיִץ בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן וְאֶת הַחֹרֶף

בְּאַפְרִיקָה הַמַּשְׁוָנִית.

 

הִיא לֹא שַׁיֶּכֶת לְפֹּה. הִיא מַסִּיגַת גְּבוּל. הִיא

פְּלִיטָה, כְּמוֹ הַסּוּדָנִים, הַמְּפַלְשִׁים לָהֶם דֶּרֶךְ

מִבַּעַד הַגְּבוּל עִם מִצְרַיִם לְשִׁטְחֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל

בָּהּ לֹא יוֹרִים בַּגַּב כְּשֶׁמְּגַלִּים אוֹתָהּ עַל הָרָדָאר

וְלֹא אוֹסְפִים אֶת בָּנֶיהָ לְמִכְלְאוֹת כֶּלֶא שֵׁשׁ.

*

אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין, כאן, ותעזרו לי. אל תדחו את זה עוד, אל תסתפקו בלייקים. בלי תרומה זה לא יעבוד.

תודה רבה לכם,

 

אילן שיינפלד.

סליחה של אימא

אומרים שהדבר שהכי עוזר לקמפיין גיוס המונים הוא סרט וידיאו, והדבר השני הוא פנייה אישית לכל אחד מחבריי וחברותיי ברשתות החברתיות. סליחה שלא עשיתי את זה. ה' עדי. תכננתי לעשות סרט וידיאו שלי, קורא שירים ומדבר אתכם. אפילו קניתי חצובה בשביל זה, תחת זו שהחריבו בניי במשחקם. אבל לא הצלחתי למצוא רבע שעה פנויה, כשהם אינם מסביבי, כדי להקליט סרטון כזה. שלא לדבר על שליחת הודעה אישית לכל אחד מקרוב לעשרת אלפי החברים והחברות, העוקבים והעוקבות שלי, בפייסבוק. שלא לדבר על לינקדין וטוויטר ואטרף וכו'.

הערב, אני שלושה ימים לפני סיום הקמפיין. הגעתי לכמעט חמשים אחוז מן הסכום הדרוש לי, כדי להוציא לאור את שלושת ספרי השירה החדשים שלי, בו-זמנית. 145 איש ואישה השקיעו 20,513 ש"ח מתוך 45,000 ש"ח הדרושים לי להגשמת החלום הזה. ביניהם ישנם חברי ילדות שלי מבית הספר העממי והתיכון, לקוחות ממשרד יחסי הציבור שהיה לי, תלמידים ותלמידות, חברי נפש, קוראים וקוראות של הבלוג שלי, על הורות ויצירה, וגם א/נשים טובים שפשוט החליטו לעזור לי להגשים את החלום.

כל אחד ואחת מן התורמים והתורמות האלה הרחיבו את לבי, מילאו אותי בשמחה ובאופטימיות ובעיקר בחדוות יצירה מחודשת. בכל החודש האחרון כתבתי שירים חדשים, פרקים ברומאן הבא שלי, ושכתבתי שירים המיועדים לכרך השלישי משלישיית הספרים המתוכננת. היום כבר קיבלתי את הגהת הניקוד הראשונה של שניים מתוך שלושת הכרכים, ובימים הקרובים אתקן אותה ואשיב אותה לעורך הניקוד הקפדן שלי, יצחק רפפורט, לשם הגהה שנייה. במקביל, אתחיל בעיצוב של כריכות הספרים.

אבל אני זקוק לעוד עזרה. אני צריך, שתשלחו את הפוסט הזה, אם כאי-מייל לרשימות התפוצה שלכם/ן, ואם כפוסט שתשתפו על הקיר שלכם, או כפוסט שתכניסו לקבוצות הרבות והשונות שאתם חברים בהן בפייסבוק, כדי שאנשים יקראו אותו, ייכנסו לכתובת הקמפיין, כאן, ויתרמו, אפילו עשרה שקלים, או חמשה עשר שקלים בלבד.

כי בשלב הזה, שלושה ימים לפני סיום הקמפיין, כל שקל נחשב. וכל תרומה מבורכת.

סליחה שלא עשיתי את סרט הווידיאו הזה. אבל אני הרי אימא ואבא, ובעצם אני אישה כותבת. תיכף תבינו למה.

הבוקר קמתי בחמש וחצי, כתבתי דפי בוקר, רחצתי את הילדים והלבשתי אותם בפיג'מות, למסיבת הפיג'מות בגן. הבאתי אותם לגן, ורצתי לחצי שעת אימון ארובי בכושר. אחרי כן מיהרתי ל'סופר פארם,' לקנות לי כדורים שחסרו לי, וירדתי לשוק הכרמל, כדי לערוך קנייה מהירה, שיהיה לילדים מה לאכול בצהריים. חזרתי מן השוק במהירות קרוב לעשר, לקראת סדנת הכתיבה המתקיימת בביתי מדי יום רביעי. תוך כדי המתנה לבנות הסדנה שטפתי את הירקות והפירות והעמדתי תבניות של עוף בתנור. עד סיום הסדנה, באחת, הן כבר היו מוכנות, ואז רצתי להביא את הילדים מן הגן. בדרך עוד עברתי בבנק.

חזרנו הביתה, אכלנו צהריים עם 'סמי הכבאי' והלכנו לנוח. כשקמנו, ראו קצת טלביזיה ואז יצאנו עם עגלת התאומים אל חנות הצעצועים ביהודה הלווי הרצל, כדי לקנות לדניאל זיקוקים שביקש, ובהיותנו בחנות הוספנו עליהם חרבות נינג'ה וזוג צלחות פריסבי.

הלכנו עימן לכיכר רוטשילד החדשה, שהרוח עזה בה, ושיחקנו בפריסבי. כשהרוח קשתה מנשוא חזרנו הביתה. מיהרתי להכין תבנית פיצה, ובעודה נאפית בתנור יצאנו לעוד שיעור פריסבי בחוץ, ברחוב. אחרי כן חזרנו הביתה. דניאל ביקש ביוזמתו להרכיב יחד פאזל, אז עשינו יחד חצי פאזל של החתול במגפיים והשארנו עוד חצי למחר. עשינו קקי, רחצנו ידיים, אכלנו פיצה עם 'סמי הכבאי,' התקלחנו, הלבשנו פיג'מות, נשכבנו במיטה וקראנו שני ספרים על קקי, לפי בחירת הילדים. דניאל בחר את 'כינרת בצנרת,' ספר הילדים של השפד"ן, ומיכאל את 'החולד שלא ידע מי עשה לו על הראש.'

"איזה מצחיק, בחרתם לגמרי במקרה שני ספרים על קקי," צהלתי למולם, ואז הקראתי להם את שניהם.

ואחרי כן הלכו לישון, כביכול, מפני ששכבנו איש ליד רעהו עם חרבות הנינג'ה, ופטפטו ביניהם עד עשר וחצי, אז שבתי מן החצר, בה התיישבתי לבדוק את העבודות של תלמידיי למחר, והודעתי להם שאם הם לא נרדמים אני לוקח להם את החרבות.

ואז נרדמו, ואני התיישבתי לבדוק עבודות עד קרוב לרבע לאחת לפנות בוקר.

אז סליחה שלא היה לי זמן לסרט וידיאו. בקושי יש לי זמן לנשום. ומחר מיד אחרי שיגיעו לגן אני נוסע בהסעה לבית הספר הריאלי בחיפה, לשני מפגשים עם תלמידים, חוזר הביתה כדי להיות עם הילדים בצהריים, ואז יוצא שוב, בשש בערב, כדי ללמד בסדנת הכתיבה החדשה שלי בכפר הירוק, ממנה אשוב רק לקראת אחת עשרה בלילה. בין עשר לאחת עשרה וחצי גם תיזמנתי שיחה חשובה מאוד באשר לשיווק יצירתי באמזון.

זה די מטורף, תסכימו איתי. מה גם, שביום שישי בבוקר יש מסיבת פורים בגן, וצריך להתחפש וליהנות. אבל אני אופטימי, אני משתדל לעשות את המיטב שאני יכול מדי יום, ומשתדל מדי יום לכתוב או לעשות משהו למען הכתיבה שלי. והיום זה הפוסט הזה. שבו אני שוב מבקש מכם. עזרו לי להגשים את חלומי, לסיים שתיקה של משורר בת קרוב לחמש עשרה שנים. היכנסו והוסיפו עשרה-חמישה עשר שקלים (או יותר כמובן) לפרוייקט שלי.

ושתפו את זה עם חבריכם וחברותיכן.

הנה שוב כתובת הקמפיין – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

תודה רבה, ולילה טוב.

אילן.

אני מאמין בכוחה של האמונה

שלושתנו.jpg
צילום: עידו רוזנטל

המשפטים הכי טובים שלי יוצאים לי על הסטפר במכון הכושר. זו הסיבה שאני מקפיד לעלות עליו מדי יום, רגע אחרי שאני מביא את הילדים לגן, שנמצא ממש מול מכון הכושר שלי. אני עולה על המכשיר, בדרך כלל עם ספר על כתיבה או ספר הקשור לחומרי התחקיר שלי, מדווש ומעלעל. ככה אני עושה שלוש פעמים בשבוע. אימון ארובי מתון עם קריאה בו-זמנית. בשלושה בקרים אחרים אני רץ.

השבוע קיבלתי כמה מתנות כאלה. המתנה הראשונה הייתה בחור שהתבוננתי בו. הוא מושך את תשומת לבי כבר מזה כמה שנים. תמיד תהיתי בן כמה החתיך הזה. ופנטזתי עליו, עד שיום אחד פגשתי אותו עם בתו הקטנה בגן השעשועים של רחוב הכובשים, והבנתי שהוא סטרייט, נשוי ואב לילדה.

והנה ראיתיו שוב השבוע, ומיד הבנתי שעלי לכתוב עליו שיר. אז ירדתי מן הסטפר, ניגשתי למלתחה, הוצאתי מתיק הכושר שלי את המחברת הצהובה ועט הפיילוט, שנמצאים תמיד איתי, התיישבתי על ספסל בפינה, כתבתי עליו שיר ואז חזרתי לדווש.

אני עומד ומדווש ולפתע צדה עיני עוד בחור. אחד שעבר מהפך גמור במראהו ובאורחותיו, בשנה האחרונה, במכון הכושר. אז הבנתי שגם עליו אני רוצה לכתוב. וכתבתי גם עליו שיר.

כשהגיע הבחור השלישי הבטתי בעצמי ואמרתי, אוקיי אילן, משהו קורה פה. אתה כנראה מתחיל ספר שירים חדש, נוסף על שלושת הספרים החדשים שאתה מתעתד להוציא כעת. לספר הזה יקראו 'גברים,' לפחות כשם עבודה, והוא יורכב מסדרת פורטרטים שיריים של גברים שאתה רואה.

במהלך אותו יום נוספו עוד שני שירים לספר המתרקם הזה.

עבר יום. בבוקר שבתי למכון הכושר. שוחחתי במלתחה עם גבר דתי באמצע שנותיו. לפתע נכנס פנימה יהודה, ניצול שואה בן למעלה משמונים, מבודפשט. יהודה איבד את אמונתו בשם, בתוך הזוועות שחזה בהם. מעניין, אמרתי לעצמי, בהביטי בשני הגברים האלה זה מול זה, האחד מתלבש אחרי אימון והאחר מתפשט לקראתו. יראת שמיים וטינת שמיים.

אה, הנה משפט להתחיל איתו את הכתיבה הבוקר, שמחתי. ומיד שמתי פעמיי אל בית הקפה, וישבתי וכתבתי בו חזרה אל תוך הרומאן הבא שלי, שמתרחש במאה השש עשרה, שוב בדרום אמריקה, ועיקרו נוגע באמונה.

אתמול בבוקר, על הסטפר, הגיע משפט נוסף. "אני מאמין בכוחה של האמונה." המשפט הזה הוציא ממני, כמעט מיד, דיאלוג מובנה ושלם על מהותה של האמונה ועל ההבדל בין האמונה הנוצרית לבין האמונה היהודית.

היום היה לי יום עמוס. לימדתי בבוקר, לימדתי בערב. בין לבין טיפלתי בילדים. לא הספקתי לכתוב דבר מלבד דפי הבוקר, שזה עניין יומיומי הכרחי אצלי. אז כשנתתי לתלמידיי בסדנת הערב את תרגיל הכתיבה שלהם יצאתי עם המחברת והעט החוצה. הייתי מלא טירדה. הילדים שיגעו אותי הערב בדרישתם למשהו מתוק, אחרי שאתמול זרקתי את כול הממתקים מן הבית.

הטירדה הזאת לא הרפתה ממני גם אחרי שכבר הייתי בכפר הירוק, בתוך השיעור. אז התחלתי כותב עליה, ואז עברתי לתאר את ספסל האבן הקר שישבתי עליו בחוץ, כדי לכתוב, ומשם עברתי לדבר על בשורה, וחיש מהר מצאתי את עצמי שוב עם הגיבור שלי, אי שם במאה השש עשרה, מתייסר במחשבותיו על אמונת אבותיו.

כששבתי לכיתה דיברתי על כך עם תלמידיי. סיפרתי להם כול מה שסיפרתי לכם כרגע, והרחבתי על תהליך הכתיבה. כתבו עם מה שיש לכם, אמרתי להם. התחילו עם המשפט הראשון שנכנס לכם למוח, או עם ההרגשה שבה אתם נתונים ברגע הכתיבה. התחילו עם המקום שאתם נמצאים בו. השאר כבר יבוא מאליו.

כשישבתי בערב בחוץ וכתבתי, כתבתי גם כמה דברי חיזוק לעצמי. כתבתי שהיקום אוהב אותי ורוצה ביצירה שלי, שהיא נוגעת בבני אדם רבים, ושהיא נושאת בשורה. למעשה, השורות האלה בדיוק היו אלה שהעבירו אותי מכתיבה ביני לבין עצמי – לכתיבה על הגיבור שלי, שאף הוא בטוח בזה שהוא נושא בשורה. רק ארבע מאות שנה מקודם לכן, בהיותו רדוף על שום אמונתו.

כשסיימתי את השיעור ניגשתי להתבונן בדף הקמפיין שלי למימון המונים באתר מימונה. לשמחתי הגדולה, היום התווספו כבר 11 תורמים חדשים לקמפיין, והקפיצו אותו קדימה. עם מעט מאמץ ודחיפה יש סיכוי שאגיע לחצי הסכום הדרוש לי, ועם עוד עזרה מכם/ן, בהפצת הקמפיין, אולי אפילו אזכה להשיג את מלוא סכום הכסף הדרוש לי לשם הגשמתו – הוצאה לאור של שלושה ספרי שירה חדשים בו-זמנית, כדי לסגור בהם פער של כמעט חמש עשרה שנים, בהן לא הוצאתי לאור ספר שירים חדש.

הנה כתובת הקמפיין. אשמח אם תעזרו לי. ואם אתם רוצים ויכולים לשתף את הפוסט הזה בעמודיכם ברשתות החברתיות, ובקבוצות השונות שאתם/ן חברים/ות בהן, אשמח עוד יותר. הקמפיין תיכף נגמר, ולכן הפצתו ברבים כעת היא קריטית להצלחתו.

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

    העזרה שלכם נמדדת לא רק בכסף, אלא בחיזוק האמונה שלי. ממש כמו שיחה מרגשת, שהייתה לי לפני כמה דקות עם מישהו מעברי, שביקש להישאר בעילום שם, אבל הבטיח לי עזרה במימוש החלום הזה. והוא כול כך הדהים אותי, עד שכול מה שיכולתי היה להודות בלבי לאלוהים, ששמע את תפילתי, ושלח לי עוד מלאך כדי לעזור לי.

היו אתם המלאכים שלי. היכנסו לדף הקמפיין ותירמו משהו למימושו. אל תתביישו לתרום רק עשרה או חמישה עשר שקלים, אם זה מה שמתאים לכם. כול שקל נחשב. נותרו עוד חמישה ימים בלבד עד לסיום הקמפיין, וחשוב לי לגייס כמה שיותר כסף מסכום היעד, כדי להביא את חלומי למימוש. וגם כדי להראות ברבים, שיש שכר לאמונה באמונה, שיש טעם בדברים שכתבתי ביני לביני הערב – שהיקום מעוניין ביצירתי, ותומך בה, ועוזר לי במימושה.

*

     ועכשיו לעניין אחר לגמרי – בעוד חודש פחות יום, ב 12.4.16, יחול יום הולדתם הרביעי של מיכאל ושל דניאל. הם יחגגו פעם אחת בגן, ופעם אחת בארוחה משפחתית. אבל עלי להכין להם גם מסיבת יום הולדת אליה יוזמנו חבריהם וחבריי. ואין לי מושג מה לעשות בה.

מכיוון שיהיה כבר אפריל, רגע לפני הפסח, חשבתי לקיים אותה בגן משחקים קרוב. אבל מה להכין שם? האם להכין פעילות או לתת לילדים להשתובב? אם אחת מן הגן הציע לי שנחגוג יחד עם בנה. "אני אצייר תפאורה," הציעה לי, "אתה תספר סיפור שמתרחש בתוכה, ואז אכין להם פעילויות קשורות בנושא." זה נשמע לי נחמד, אבל אני לא בטוח עד כמה הילדים ישתפו פעולה עם זה, וגם – אינני בטוח שנכון לחגוג למיכאל ולדניאל יום הולדת עם עוד חבר מן הגן. זה חבר שהם אוהבים מאוד, אבל אני חושש שמא ירגישו שתשומת הלב אינה ממוקדת בהם.

ובזה אני באמת זקוק לעצה דחופה – האם לעשות יחד עם החבר מן הגן או לחוד? ומה לעשות איתם ועם חבריהם ביום ההולדת? אלה ילדים בני ארבע. 'חפש את המטמון' זה משהו לגיל מבוגר יותר, קוסם זה יקר ולילדים גדולים יותר, ויש לנו קוסם לעתיד במשפחה (איתן). אבל מה אני עושה עם גדוד של ילדים בני ארבע במסיבת יום הולדת? אם יש לכם/ן רעיונות, אשמח.

לילה טוב,

אילן.