מודעות פרסומת

יש הומואים בעפולה!

ערב שירה גאה בעפולה.jpg
המשוררת רחל מדר תפסה אותי בזמן הכנתו של דוכן הספרים שלי, לפני ערב השירה הגאה בעפולה. מוכרח לומר שנדהמתי, שאף אחד לא רכש שם שום ספר, ממבחר ספרי ההוצאה, שרובם ככולם קשורים לקהילה הלהט"ב. אבל ניחא. לפחות התמונה טובה:)

 

כרגע, חצות ורבע, חזרתי הביתה מנסיעה לעפולה. כמו שכתבתי כאן אמש, היום התקיים בעפולה ערב שירה גאה, בחסות "הליקון," ובהפקתו של רגב אלהרר, בחור יקר ומשורר בעצמו, שעושה בשנים האחרונות הרבה מאוד למען השירה העברית בכלל, והשירה הגאה בפרט. בערב השתתפו שז, דניאל באומגרטן, שקד כהן, תמיר אסולין, רן שפירא, נדב בושם ורוויטל ומלכה לוין.

האולם היה קטן, אך מלא, והאווירה חמה. המשוררים/ות והזמרות, שהן בנות זוג, הפליאו ביצירותיהם, ונדב בושם, שעלה לבמה בתלבושת אישה יראת שמים, השכיב את הקהל מצחוק בדמות משוררת מתנחלת ימנית ביותר, ביקורתית כלפי עולם ומלאו, ובו-בזמן חסרת מודעות עצמית.

לא מצאתי שם חתן (אלא אם כן מישהו שם שם עלי עין ואני עוד אינני יודע זאת), אבל מצאתי שם רוח יצירה רעננה ושירה במיטבה. אהבתי מאוד את מה ששמעתי הערב. בייחוד התרגשתי משיריה של משוררת טרנסית, בוגרת כיתת השירה של "הליקון," שעמדה וקראה, בקול רועד, וגם כול גופה רעד, שירה פשוט מצוינת, עזה בדימוייה, באמירותיה, ובו-בזמן גם כובשת לב.

אחרי האירוע ניגשתי אליה. שאלתיה האם פרסמה אי-פעם את שיריה. היא אמרה לי שלא. ביקשתי ממנה שתיצור אתי קשר דרך פייסבוק, כי אני פשוט חייב לעזור לה לצאת לאוויר העולם. היא משוררת מדהימה, מצמררת.

שמחתי לפגוש באירוע גם את חברתי, המשוררת רחל מדר איינהורן, שאת ספרה "שירת האדמה" הוצאתי לאור בהוצאת "שופרא" שלי, וגם ליוויתי אותה חלק מן הדרך, במהלך כתיבת הרומן הראשון שלה, שעוד לא ראה אור. כיף לפגוש אנשים שעבדת איתם זמן רב כול כך בערב. זה באמת מרגיש כמו מפגש משפחתי.

כשיצאתי מן המועדון שהערב נערך בו גוועתי ברעב. נסעתי קצת, ועצרתי במתחם בילוי בצפון עפולה. היו שם "ארומה" ו"קפה לנדבר" ו"BBB." בחרתי באופציה האחרונה. הצטיידתי שם בהמבורגר אסדו מצוין, וצ'יפס, והפלגתי לדרכי, נוסע בכביש 65, המהיר כול כך, לכיוון כביש 85 למשגב.

בדרך שמעתי לסירוגין את תכנית הלילה של אפי בן אברהם, "היום שהיה," בגל"צ, ואת תכנית האירוח של "כאן תרבות" עם מירה זכאי. היה מצוין.

מחר, בתשע בבוקר, אתייצב בבית החולים בנהריה לניתוח כלי דם ברגל. הניתוח ייערך בשעה שלוש. אני מניח שאהיה רדום אחרי כן. תודה לכול מי שהגיבו ושלחו הודעות החלמה מהירה. אחד הדברים המפליאים שקרו לי הבוקר הוא שיחת טלפון ממישהי שאינני מכיר, החברה בקבוצת לסביות גדולה וותיקה. הן קראו את הפוסט שלי מליל אמש, והחליטו להזמין אותי למפגש סופר עם חברות קבוצתן. שיחה נוספת קיבלתי מחברה ותלמידה שלי, ליאורה, שסיפרה כי היא מתכננת לארגן לי מפגש סופר נוסף. והיו גם שתי תלמידות שהפקידו לי כסף היום בחשבון, על חשבון הסדנה הבאה.

האמת היא, שאתמול, כשהעליתי את הפוסט של אמש, חששתי קצת. ידעתי שאני מגלה את עצמי בחולשתי, שאני שובר את הפאסון-כביכול של האיש-החזק-לבלי-חת-העומד-בפני-כול. אני שמח שעשיתי זאת. רק הבעה כנה של קושי יכולה להניב היענות יפה כזו מלב זולת.

חשבתי על כך הבוקר, כשסיימתי לתרגם מאמר ארוך של חומרי התחקיר לספר הבא שלי, ואז יצאתי (שוב) לעבוד בגינה. ניכשתי עשבים, קצצתי שיחים ואגב כך העליתי בזכרוני את דליה רביקוביץ,' שכתבה בשירה "פרנסה" את הדברים הבאים –

פרנסה

לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ.
וְזֹאת בְּעִקְּבוֹת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מִמֵּךְ
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ,
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ וְאוֹתָךְ וְאוֹתָךְ.
לְשֵׁם מְלִיצָה
אוֹמְרִים עַל הַיָּם שֶׁאֵינֶנּוּ נָח.
אֲנִי אֶל הַיָּם לֹא מַגִּיעָה
אֲנִי מִשְׂתָּרֶכֶת עַל מִדְרָכָה
וְלָךְ אֵין מְנוּחָה וְלִי אֵין רְוָחָה
וְהַמִּרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת
וְזֶה רַק הַמְעַט שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר,
וּבְעֶצֶם אֲנִי שׁוֹתֶקֶת שָׁנִים
וְאֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת שׁוּם דָּבָר,
וְעַל כָּל הַתִּפְאֶרֶת וְרִקּוּעַ הָאוֹר אֲנִי מְוַתֶּרֶת בְּקַלּוּת
כִּמְעַט שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת,
וְזֹאת בֶּאֱמֶת בְּעָיָה מְצִיקָה
מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית וּמִבְּחִינָה אַחֶרֶת.
וְכָל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ יוֹתֵר
מִגְּנִיחָה חֲטוּפָה וְכִּחְכּוּחַ גָּרוֹן
כִּי לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ,
אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ
בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן.

*

[מתוך: דליה רביקוביץ, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים].

וחשבתי גם על דוד אבידן, על איך שמת.

ואמרתי לעצמי, טוב שכתבתי אמש את הפוסט הזה, על הקושי הכלכלי ועל הניתוח הקרב. מוטב לפתוח את הלב בפני הזולת, לא להתעקש על עמדת העשוי לבלי-חת, כי אחרי ככלות הכול, גם אני בשר ודם, ולעתים זקוק לעזרה.

אז אם אתם רוצים לארח אותי למפגש סופר אצלכם בבית, לחוג חבריכם וחברותיכם, באחד מימי שישי או שבת בחודשים יולי-אוקטובר, אשמח. צרו אתי קשר כאן, או במייל ilan@isheinfeld.com, או בטלפון 0522-300098.

לילה טוב,

אילן.

מודעות פרסומת

נו, כן, אני מזדיין בתחת, משהו חדש?

DSC_5018.JPG
צילום: מולי נעים מ"צילום נעים."

     מדי שבוע אני מקבל, כמו כול מי שעסק או עוסק ביחסי ציבור, הודעה שבועית מליאורה גולדנברג שטרן. היא מבקשת חומרים למדור שלה. מדי כמה שנים, אני גם מקבל הודעה אישית. והיא תמיד קשורה לציטוט שורות השיווק העצמי שלי מ'אטרף,' אתר היכרויות של גייז.

     הנה נוסח ההודעה שקיבלתי ממנה הבוקר:

     "אילן, מה שלומך? ביום שישי הקרוב יתפרסם במדור ליאורה בסופשבוע מעריב אייטם לפיו בפרופילך באתר ההיכרויות הגאה 'אטרף'  אתה מפרסם כי 'דרוש בעל אקטיבי בגליל.' האם מצאת מישהו מעניין שעונה לדרישות? אודה לתגובתך בנושא. בברכה, ליאורה גולדנברג שטרן."

     וכך כתבתי לה בתגובה:

     "היי ליאורה. לא נראה לי שזה ענין הציבור, מלבד המנויים של 'אטרף.' אך אם את מתעקשת על פרסום, תגובתי היא, שגם כדאי שיהיה שחום, גבוה, רזה עד חטוב, עד גיל 35 ורצוי עם לב זהב וגם שכל. במידה ויימצא דרכך אזמין אותך לשמש כשושבינה."

     |(יש כנראה מישהו שממש אוהב אותי בקהילה אם מדי כמה שנים הוא מפנה אותך לפרופיל שלי:)) העניין הוא פשוט. אני אוהב גברים ואין לי שום כוונה להתחבא או להתנצל על זה."

     "וזה מה שאת בעצם מייצרת, ליאורה, בחטטנות שלך. את מכניסה אנשים לארון מחדש מרוב מבוכה. לא אצלי. ואם זה יתפרסם גם אני אחגוג את זה ואכתוב בדיוק מה שכתבתי כאן. שאת רודפת הומואים מפורסמים במטרה להביכם. אבל שהמעשה שלך אבוד מראש.

     כל טוב לך, יקירתי."

     "אני רודפת הומואים??" ענתה לי ליאורה, "נו באמת. זו כבר בדיחה גרועה."

    ועל כך השבתי לה – "זה מה שאת עושה כשאת נוטלת ציטוט מ'אטרף' ומחברת לו אמפליפייר."

*

     אז ככה. יכולתי לחכות ולראות אם ליאורה תשתכנע מטיעוניי ולא תעלה את האייטם הזה במדורה השבוע. אבל החלטתי שלא. שמוטב שאפרסם אותו בעצמי. אם כבר אמפליפייר, אני מעדיף את האמפליפייר של פייסבוק על פני זה של 'מעריב.' וחוץ מזה, מה, אני מתבייש במשהו? או שמא את, ליאורה, חושבת שאת מחדשת בזה משהו למישהו? כן. אני הומו, אני בין השאר גם מקבל בתחת. ואני מאוד נהנה מזה.

     אם זה מעניין אתכם, ואתם לא יודעים איך, אתם תמיד יכולים לשאול אותי. אם זה מבחיל אתכם, שקו לי אתם יודעים איפה.

     מה שכן, אני חושב שהנהלת "מעריב" צריכה לשאול את עצמה מדוע היא נותנת במה לאישה הזאת, להשתלח כך בזולתה. ואני כותב כן לא מתוך עלבון, משום שאין לי שום בעיה שמישהו בעולם יידע שאני מקבל בתחת. להפך. יתרה מזאת, זה מופיע כל כך הרבה בשירתי ובכתביי, שגם לו הייתי רוצה להסתיר זאת כבר מזמן לא הייתי יכול.

     הרדיפה של 'מפורסמים' – אני מקיף את זה בגרשיים, כי אמנם אני סופר מוכר, אבל ממש לא מתייחס לעצמי כאל 'מפורסם,' רק כאילן – היא תופעה מגונה. היא מגונה שבעתיים כאשר היא נכנסת לפרטיותם. ודף שלי באתר היכרויות הוא בהחלט חלק מפרטיותי, גם אם אני מופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, ולא תחת איזה כינוי מטופש. כבר סיפרתי כאן בעבר, כי מרגע שיצרתי לי את המנוי ב'אטרף,' החלטתי להופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, מפני שאינני מסתיר דבר. ולבד מזאת, זה נראה לי אידיוטי לגמרי להופיע שם עם תמונת פנים ועם כינוי כלשהו. הרי כולם יודעים מי אני. אז מה כבר יש לי להסתיר.

     הקיצור, אין לי ארון. אני לא חי בארון, לא חייתי בארון, ואם למישהו או למישהי יש בעיה עם זה שאני הומו הוא יכול לקפוץ לי, למצוץ לי או לשבת לי על הזין.

     אויש. אמרנו שאני פסיבי.

    נו טוב, לפעמים גם יושבים אצלי על הזין, ליאורה. מתנצל.

נ.ב.

כן, אני יודע. נורא לא מכובד בעיניך שאבא וסופר ידוע ידבר ככה. אז תקפצו לי. פה אני לא כותב ביהודית.

מקלחת עם ראש הממשלה (חלום)

     אתמול בלילה ראש הממשלה הזמין אותי אליו הביתה, למעון הרשמי של ראש הממשלה. כמובן שנעניתי. מעולם לא ביקרתי מקודם לכן במעון הרשמי.

     התלבשתי יפה. התקלחתי, התגלחתי בפעם השנייה לאותו יום, שמתי על עצמי בושם עדין, שריחו מתפשט, לבשתי שלוש שכבות של בגדים, מפאת הקור השורר בירושלים. אפילו צחצחתי והברקתי את נעליי.

     בשעה היעודה דפקתי אצלו על הדלת. הוא פתח אותה בפניי בחלוק רחצה רך, לבן.

     כמה מוזר. לפני שנים קניתי לי שני חלוקים בדיוק כאלה, האחד לי והאחד לבן זוג גבוה, שחום עור וחטוב שעוד יהיה לי פעם. בלבי אמרתי, שאני רוצה להיות מוכן בעבורו עם חלוקיים. לא לבשתי אותם מאז.

     אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להתקלח יחד עם בן זוגי,  ואז להלביש לו את החלוק הלבן והרך שרכשתי לנו שנים מקודם שהכרתיו כלל.

     "אני בדיוק נכנס להתקלח," חייך אלי, "בוא תיכנס איתי למקלחת, נשוחח שם."

     נשארתי תקוע במקומי. הבעת פניי הסגירה את מבוכתי.

     "אל תתבייש, בוא, אנחנו לבד בבית. אשתי והילדים יצאו מכאן ויחזרו מאוחר," דחק בי, וחיוכו חם ולבבי ומפתה.

     הוא משך אותי אחריו אל חדר המקלחת.

   חדר האמבטייה במעון ראש הממשלה הוא חדר מרווח, מצופה באריחי חרסינה אפורים. אור בוקע מן החלון ומן הנורה המשתלשלת ממרכז התקרה.

     ראש הממשלה נכנס אל תא המקלחת, ריבוע שקוף מזכוכית.

     נעמדתי מולו, נצמד ברגליי לקערת האמבטיה.

     ראש הממשלה נטל לידיו ליפה חדשה, שפשף בה סבון "דאב" והחל מסתבן.

    איזה קטע. גם אני אוהב רק סבון "דאב" במקלחת. הוא ריחני, נעים למגע ומחליק על העור כמו ליטוף. הוא מרווה את העור בוויטמינים, ולעולם אינו מותיר אותו מחוספס ויבש.

    "אני לא מבין למה כול כך שונאים אותי," אמר ראש הממשלה, וסיבן במרץ את חזו השעיר, את ישבנו, את גחונו, את מפשעתו.

    גמגמתי משהו. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. גופו חטוב ושעיר, ואיזה כלי מידלדל בין רגליו. כלי חלק וכהה, עם כובע גדול ורחב. כלי נהדר. גדול וארוך ובשרני, כה עבה עד שנדמה כי יקשה להקיפו בכף יד.

     רציתי לרכון מולו, להכניס אותו אל פי. אבל התביישתי. אחרי הכול הוא ראש הממשלה. לבד מזאת, לא העזתי. מה יקרה אם אשתו בדיוק תיכנס הביתה. רק זה חסר לי.

     בדברים שאמר הביע שבריריות של אדם חסון, העומד תחת מתקפה בלתי פוסקת, כולל ממני עצמי. אבל לי היה קשה להתרכז בדבריו, בשל הבעת פניו, מפתה ומיוסרת, בשל קולו הרהוט, הגברי.

     יכולתי לראות איך אני מלטף את תלתלי החזה שלו, מנשק את פטמותיו ואז נושכן קלות, מלקק את ערוץ חזו ויורד בלשוני עד למפשעתו, אבל לא מתנפל מיד על הזין שלו, לא, קודם מלקק את קווי השיפולים של בטנו. ואז את אשכיו הגדולים, השעירים.

     ורק אז סוגר את פי החם על הזין שלו. הזין של כולנו. הזין הציוני.

     אח, איזה גוף יש לראש הממשלה שלי, איזה גוף.

     אבל אני לא העזתי, והוא המשיך במקלחת.

     הוא שפשף וקרצף את גופו, שטף מעליו את הקצף, סגר את המים, ואז נטל לידיו מגבת גדולה ורכה, בצבע תכלת חיוור, שהייתה מקופלת בקפידה על השיש של כיור הרחצה, והחל מעביר אותה לאט על גופו, עיניו הנוצצות תקועות בעיניי ושפתיו משתפלות בחיוך מפתה ומדיח. בחיוך סוטה.

     לפתע שמעתי קולות עולים מן החוץ.

     רעייתו חזרה למשכן עם בניה הקטנים.

     נחפזתי לצאת מחדר האמבטיה, בתקווה שלא תראה מניין אני מגיח.

     אבל דלת המקלחת הייתה ממש מול המטבח.

     היא ישבה שם, בראש שולחן גדול ומוארך, מול צלחת ענקית של ספגטי במיץ עגבניות, ואכלה ממנה בכף.

     "איזה ספגטי נהדר הבאת!" קראה, חתיכות ספגטי ניתזות מפיה ושובל של מיץ עגבניות מעטר את קצות פיה, ממציצת הספגטי.

     היא חייכה אלי. ניתן היה לראות כי היא נהנית.

     זו הייתה כול המנה הכפולה של ספגטי שהכנתי לבניי הפעוטים, כדי שלא יהיו רעבים בזמן ביקורנו במעון הרשמי. ואז הבנתי – היא חיטטה בין מיטלטליי, שלתה מתוכם את קופסת הספגטי, שפכה את תכולתה לצלחת, חיממה אותה במיקרו, ועכשיו היא אוכלת להם את הכול.

     אין לה אלוהים, לאשת ראש הממשלה. תאמינו לי.

     כזאת חזירה, שהשם ישמור.

     איך היא מסוגלת לטרוף לי ככה את האוכל של הילדים.

     לא פלא שהוא הזמין אותי אליו, למקלחת.

     מי יודע איך זה היה נגמר, לולא שבה הביתה, לולא לא העזתי, לולא התעוררתי, אחוז בתשוקה להיכנס למקלחת עם ראש הממשלה, ולענגו בפי.

13.12.17

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

המינקת

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

IDOR7997
צילום: עידו רוזנטל

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.

דניאל מטפס על עץ
דניאל מטפס על עץ

 

דניאל והכלבה של שחר ואבירמה
דניאל עם הכלבה של שחר ואבירמה
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס בקיבוץ
מיכאל ודניאל על הנדנדה
מיכאל ודניאל על הנדנדה בקיבוץ

עונת הצייד הגלובלית החלה

הבוקר, יום אחד אחרי הטבח באורלנדו, נחתה בתוכי ההכרה הקשה, שכפי הנראה יהיה עלי לבטל בקרוב את כול כרטיסיי באתרי ההיכרויות של גייז. ברגע הראשון שהבנתי זאת, נמלאתי חלחלה. איך ייתכן שאני, אחד הראשונים שיצא מן הארון באופן פומבי בישראל, אני, שהקפדתי תמיד לחתום בשמי ובתמונת פניי בכל אתר היכרויות כזה, אעלה בכלל על דעתי להעלים את עצמי מאתרי ההיכרויות, לבטל בזה את הנוחות הכרוכה ביכולת להיפגש עם הומואים מכל רחבי תבל, בכל מקום ובכל זמן.

אלא שאז נזכרתי בחלום ביעותים שתקף אותי פעמיים, בשנה האחרונה. בחלום הזה עוברים אנשי דאע"ש מבית לבית בישראל. הם אוספים למכוניותיהם הומואים על פי רשימה מסודרת מראש, וקודם כול הם אוסרים את ראשי הקהילה ומנהיגיה ואת קבוצת האבות הגאים על ילדיהם.

הם מרכזים את כולם בכלובי עץ עם רשתות מתכת, המסודרים מסביב לכיכר ציבורית גדולה. או אז הם מוציאים בזה אחר זה את האבות הגאים, ומכריחים את ילדיהם לערוף את ראשם, או לצפות בעריפת הראשים של הוריהם על ידי אחרים. כל זאת, מפני שדווקא האפשרות להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, ומימושה, היא היא בעיני מאמיני האיסלאם הקיצוני ותומכיו שיא-השיאים של ה'חטא' ההומוסקסואלי כלפי ערכיהם וכלפי תפיסת עולמם.

עד הרגע הזה לא פרסמתי את הביעות הזה ברבים. לא רציתי שייתן רעיונות לאיש.

כשסיפרתי עליו למתי מעט, ובהם לאיש צבא בכיר אחד, אמר לי, שהחשש הגדול שלו הוא איראן. אין לי מה לחשוש מדאע"ש. מדינת ישראל מבוצרת דייה בכדי לעמוד בפני איום פלישתם.

אבל הטבח באורלנדו, כמו התקפות הטרור האחרונות שבוצעו בידי דאע"ש ונאמניו, הוכיחו שכל צורת החשיבה המערבית על טרור ועל ההימנעות מפניו היא שגויה. המערב עדיין מתייחס לטרור כפרי משנתם הסדורה של ארגונים הירארכיים, בעוד שהטרור בן זמננו הוא מבוזר, בנוי מזיקה אמונית ונפשית לרעיונות האיסלאם הקיצוני – ופעולה רצחנית של יחידים.

הטבח שבוצע אתמול באורלנדו, כמו התקפות הטרור שקדמו לו, מבהיר, ביתר שאת וביתר רצחנות ואימה מהתקפות קודמות, את טיב האיום שהמערב עומד למולו. אין הוא עומד מול ארגונים, שאם רק ירוצץ את ראשם יחדלו מפעולתם. הוא עומד נגד טרור של יחידים, המאוחדים באשכולות ארעי של פעילים, מכוח אמונתם ברעיונות רצחניים. לעתים הם מתאמנים מראש באתרים שמחזיקים בהם ארגוני הטרור האלה, לעתים הם מתקבצים יחד כתא פעילים. אך לא פעם מדובר באדם קנאי אחד, היוצא למסע רצחנות והרג, ורק שעה שהוא כבר בתחילתו, כפי שאירע אתמול, או אחריו, הוא מבהיר כי עשה את המעשה בזיקה לארגון טרור איסלמי ומתוך אמונה במטרותיו.

הטרור המודרני בנוי כמו רשת האינטרנט, מתנהל בדארקנט, הרשת התת-קרקעית של האינטרנט, המשמשת אנשי טרור, האקרים ופושעים אחרים. לכן הוא עלול להשתמש ברשת האינטרנט, ברשתות הסלולאריות וביישומי ההיכרויות, שכל הומו מחזיק כמה מהם בטלפון החכם שלו, כדי לצאת למסע ציד של יחידים.

העצה הפרקטית היחידה שיש לי לתת בנוגע לזה, לי וגם לכם, היא לבטל את כרטיסי המנוי שלכם בכל אתרי ההיכרויות. כן, זה יביא להפחתת הסיכוי שתכירו מישהו, למטרות זוגיות או בשביל סקס מזדמן. אבל זה ישמור על חייכם.

אופציה אחרת היא להיכנס לארון למחצה – לבטל את שירותי המיקום בטלפון החכם שלכם, להפעילם רק לרגע, שעה שאתם רוצים למצוא מי ישנו בסביבתכם; להוריד את שמותיכם ואת תמונות הפנים שלכם מן הרשת, ולהסתפק בתמונת גוף בלבד, עם כינוי מומצא, או אפילו להיכנס לרשת עם דף שחור, ולשלוח את תמונתכם ופרטיכם רק למי שאתם מעוניינים שיידע אותם. אחרת מי יודע לאן יתגלגלו ואיזה שימוש ייעשה בהם.

יודעני, הדברים שאני כותב כאן איומים. הם עלולים להישמע באוזניכם גם כחרדה מופרזת, כנבואת לב מטורפת שלא תיתכן במערב, בעולם מתוקן שבו להט"בים זכו בשיוויון הזכויות הרב ביותר שהיו יכולים עד כה להשיג, יחסית לעבר.

אבל כול מי שמשוטט באתרי ההיכרויות של גייז כמוני יודע, מה רבים הם הגברים הערבים והמוסלמים, מארצות הים התיכון, המנסים לקשור קשר עם ישראלים; וכמה רבים הם הפרופילים המזויפים של גברים באתרים אלה, וברגע שאתה פונה אליהם או משיב לפנייתם אתה מקבל תרשים שיחה ממוחשב, סקריפט, שאין בו טעם ואין בו תכלית, מלבד התכלית הסמויה של מפתח הסקריפט הזה – אולי כדי להשתיל לך וירוס בטלפון, אולי כדי לשתות את פרטי הקנייה שלך, אולי כדי להשיג את פרטי מיקומך ופרטי האישיים לכל שימוש בעתיד.

כאשר פונים אלי גברים ערבים, מארצות המזרח התיכון, ביישומי היכרויות, אני תמיד אומר להם, שכל עוד אין שלום באזורנו, לא נוכל להיפגש ולכן גם אין טעם שנשוחח. אז אני חוסם אותם מכרטיסי לחלוטין . אני עושה כן מחמת זהירות. לעולם אינני יודע אם לא מדובר במרגל או בהאקר, המבקש ליצור קשר עם ישראלים כדי להגיע דרכם, אלקטרונית, למוסדות ממשל ישראלים, או, גרוע מזה, במחבל או במחבלת, שינסו להיפגש עמי כדי לרצחני נפש, כפי שאירע כבר בישראל, כשמחבלת צעירה פיתתה, דרך אתר היכרויות, צעיר יהודי אל מותו.

כן, הייתי בעבר עם גברים ערביים, אפילו ניהלתי מערכות יחסים קצרות עם שניים מהם. אבל ברגע שאחד מהם, אמן במקצועו ובהכשרתו, החל מדבר במחיצתי דברים נגד מדינת ישראל, שבה צמח וגדל וממנה ניזון, ניתקתי ממנו כול קשר. אז גם החלטתי לא להתעסק עוד עם בני דודיי. הם חתיכים, גבריים וסקסיים. הם אפילו נימולים. אבל לעולם אין לדעת לאן יגיעו יחסינו, ועל כן מוטב לי להיזהר.

הדברים שאני כותב כאן הם חמורים. הם עלולים לדמות לכם כגזעניים או כמונעים מהומופביה עצמית. למגינת לבי הם אינם כאלה, והם מונעים מחרדת הישרדות ומכזו בלבד.

האנושות בכלל והקהילות הלהט"ביות ברחבי תבל עומדות היום, אחרי הטבח באורלנדו, בפני תחילתה של תקופה חשוכה, בה ינסו אחרים לחקות את הצלחת הפשע באורלנדו. הם עלולים לנסות להתקיף אתרי בילוי המוניים של הקהילה, ועלולים לצאת, באופן יזום, למסע ציד אישי, שייעזר ביישומים הסלולריים של אתרי ההיכרויות, כדי לצוד אותנו בזה אחר זה.

הטבח באורלנדו עומד לחולל למערב ולקהילות הלהט"ב ברחבי תבל את התופעה המקבילה לאופן התארגנותו של הטרור המודרני – חזרה לארון, לפעילות גאה תת-קרקעית, חרדה, מבוהלת, ולאטומיזם חברתי, התפוררות הקהילות ליחידים, שכל אחד מהם יבקש לשמור על נפשו, גם במחיר הוויתור על עונג הגוף ועל שמחת האהבה.

זאת, אלא אם כן יתחילו ממשלות המערב במסע ציד משלהן, ציד של יחידים החשודים בהשתייכות לאיסלאם הקיצוני או בתמיכה ברעיונותיו. ובין זה לבין מתקפה כלפי מוסלמים באשר הם וגירוש המוסלמים מארצותיהם, המרחק אינו רב.

האנושות צועדת אל תוך חשכה. והטכנולוגיה, שבישרה את קדמתה, היא בו-בזמן גם כלי חורבנה.

 

אמריקה בין סטונוול לאורלנדו.

      בשבת ה-28 ביוני 1969 פרצה המשטרה על "סטונוול אין" (Stonewall Inn) בגריניץ' וילג' בניו יורק, והמהומות שהתחוללו בעקבות זאת היו הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים יצאו נגד אפלייתם על רקע הנטייה המינית והזהות המגדרית. המהומות הללו חוללו את התהליך שהביא לשינוי גמור במעמדם של להט"בים בכול העולם המערבי, ומצויינות מדי שנה במצעדי גאווה המתקיימים בערים שונות ברחבי תבל.

     בשבת ה-12 ביוני 2016, הבוקר, מקץ ארבעים ושבע שנים בדיוק, פרץ עומאר מאטין, אזרח אמריקני בן 29 ממוצא אפגני, למועדון "Pulse" באורלנדון, נשבע אמונים לדאעש ורצח 50 בני אדם.

     הטבח המחריד שביצע עשוי להישאר כפשע השינאה הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית, או כפיגוע הטרור הגדול ביותר של דאע"ש במערב, מאז הודיע כי בכוונתו לבצע פיגועים כאלה במהלך חודש הרמאדאן. אבל בה-במידה הוא עלול להפוך לתחילתו של מרחץ דמים בינלאומי נגד עוד קהילות להט"בים, בארצות אחרות במערב. אמריקה, שבה נוסדה התנועה הלהט"בית לשיוויון זכויות, עלולה להפוך כעת גם ליבשת שבה בוצע פשע שנאה שהוא אב-טיפוס, חס וחלילה, לעוד מעשי הרג כאלה שיבואו בעקבותיו.

     לא שלא היו כבר כאלה. באיראן הוציאו להורג בשנים האחרונות הומואים, גם בארצות מוסלמיות אחרות. גם כאן, אצלנו, בישראל, רצח אלמוני שטרם נתפס את ניר כץ וליז טרובישי, זכרם לברכה, ובשנה שעברה יצא ישי שליסל למסע הרג נתעב במצעד הגאווה בירושלים, ורצח את שירה בנקי, זכרה לברכה.

     אבל טבח בקנה מידה כזה, כשהוא מונע בהומופוביה הכרוכה באמונה באיסלאם הקיצוני, עלול בהחלט להפוך למקור לחיקוי בארצות אחרות במערב. ואפשרות זו מייראת את הלב.

     אמריקה אוכלת עכשיו את פרי הבאושים של שלטונו של ברק אובמה. את הטעויות הקשות שביצע מאז ראשית 'האביב הערבי,' את הטיית הכתף שלו בראשית דרכו למדינות האיסלאם ואת הימנעותו מהפעלת כוחה הצבאי של ארצות הברית במוקדי עימות שונים, עד ששטפו ארגוני האיסלאם הקיצוני, ובראשם דאע"ש, את המזרח התיכון, מוטטו משטרים ורצחו ריבוא בני אדם.

     יש לקוות, כי חוסנה של אמריקה יעמוד לה, והיא תתעשת למול הדם וההרג, ותדע לאסור מלחמה על אויביה, שהם גם אויביו של המערב. אבל הלב מתבהל למול מראות הזוועה מאורלנדו, מפני שהוא יודע, כי טבעה של הציביליזציה הוא, שכל תנופה של קידמה מביאה בעקבותיה את היפוכה. נסיגה אל חשכת האנושות, אל זוועת האדם. וכי מה שאנו רואים כעת מול עינינו עלול להיות מבשרו של חושך גדול, שייפול לא רק על ארצות הברית של אמריקה, אלא על שאר מדינות המערב.

     כמו קהילות להט"בים רבות אחרות ברחבי תבל, עיני הקהילה הלהט"בית בישראל נשואות היום אל אמריקה, אל נשיאה ואל בוחריה. אם יבינו, כי הטבח הזה מסמן את דעיכתה של אמריקה כמעצמה, ואת איום השתלטותו של האיסלאם החשוך על תבל ומלואה, אולי יתעשתו וישיבו לאומתם את כוחה. ואם לא, לא רק אמריקה תאבד בחשיכה. כל המערב יטבע בדם יחד איתה.

     הלב שותת למול המראות מאורלנדו. כל אחד ואחת מן הרצוחים והפצועים שם הריהם לנו כאח וכאחות לתקווה וגם לצרה. ידי, כמו ידי הקהילה הלהט"בית בישראל כולה, מושטת היום לקהילת הלהט"בים באמריקה, לסיוע, לעידוד ולנחמה.

     אבל היד הזאת רועדת. אם כך אירע לאחינו ואחיותינו בארץ החירויות הבלתי מוגבלות, באמריקה, מה צופנים לנו ימינו באגן הדמים המבעבע הקרוי המזרח התיכון.

     הלוואי ולא נדע.

אבל איפה הגברים עם החוטיני?

המצעד

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

הפנינג

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.

 

 

שחקנים קוראים תשוקה.

קורא שירה

בחודש הגאווה הקרוב שגם שבוע הספר חל בו, אשיק שלושה ספרי שירה חדשים שלי, ובהם הרבה שירי אהבה ותשוקה. הנה שניים מתוך רבים.

הכתם

 לשכן אלמוני

 

 

מִכֶּתֶם הָרְטִיבוּת עַל הַמּוֹשָׁב שֶׁל אוֹפַנֶּיךָ

נִרְמָז כָּל יָפְיְךָ.

 

 

כָּל יָפְיְךָ אָחוּז בְּכֶתֶם זֶה. כָּל

עֶרְגָּתִי לְךָ כְּרוּכָה בּוֹ.

 

 

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי מַבִּיט בְּכֶתֶם זֶה.

אֵינִי זָקוּק עוֹד לְדָבָר.

 

סונטה (קטע ממחזור)

 

גּוּפוֹ עָדִין וָדָק כְּגוּף אִשָּׁה,

וְכָךְ נִרְאֶה הוּא גַּם בְּעֵירֻמּוֹ.

וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט, חוֹמֵד, בְּעַגְבוֹתָיו,

אֲנִי רוֹצֶה לַחְדֹּר בָּהֶן בְּלִי בּוּשָׁה.

 

 

כָּל נָהֳגוֹ הוּא רַךְ וּמִתְרַפֵּק,

לָכֵן אֲנִי נוֹשֵׁק בּוֹ אֵבֶר אֵבֶר.

מִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וְעַד פִּנַּת מַרְפֵּק

אֲנִי נוֹשֵׁק, נוֹשֵׁךְ, לוֹקֵק, אֶת אֲהוּבִי הַגֶּבֶר.

 

 

אֲבָל כְּשֶׁאָנוּ נִשְׁכָּבִים עַל הַמִּטָּה

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִשְׁכָּבִים עַל בֶּטֶן,

וּמְגַלִּים כִּי אָחֲזָה בָּנוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה  –

 

 

וְשׁוּב צְרִיכִים לְהִתְוַכֵּחַ מִי יְזַיֵּן אֶת מִי,

תּוֹר מִי הַיּוֹם, וּמִי זַכַּאי יוֹתֵר

לַמֶּחֱוָה הָעֲמֻקָּה שֶׁל מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

*

     לכבוד צאתם לאור של הספרים האלה, המסיימים כמעט חמש עשרה שנות שתיקה כמשורר, בכוונתי לקיים, באמצע יוני, ערב קריאה ושירה פתוח לקהל, במקום מרכזי בתל אביב, וגם פרויקט מתמשך של סרטוני רשת ובהם שחקנים קוראים שירי תשוקה.

לשם כך אני מחפש שחקנים גברים, שיש להם עניין בקריאת שירה בכלל, ושירי תשוקה בפרט, המוכנים לשתף עמי פעולה אמנותית – ולהשתתף, כל אחד בקריאת שיר אחד או יותר לפני בחירתו, בסדרה של סרטוני רשת וכן בערב שבו מדובר.

כמו כן אשמח אם צלם/במאי וידאו או קולנוע ירצה לשתף פעולה עמי בפרויקט זה – סדרה של סרטוני רשת, ובהם שחקנים שונים קוראים שירה הומוארוטית. אין לי תקציב לזה. אבל יש בי תשוקה לזה:)

אנא צרו עמי קשר בהודעה פרטית, בהמשך להודעה זו, או במייל ilan@isheinfeld.com.

אשמח אם תשתפו פוסט קצר זה בדף הפייסבוק שלכם ו/או תתייגו בו שחקנים שנראה לכם כי יהיו מעוניינים להשתתף בפרויקט.

תודה,

אילן.

מחשבות יוצרות מציאות

במשך שנים ארוכות התייסרתי בהחבא בשל הפער העמוק בין כמות החומר שאני כותב, בכל סוגי הכתיבה הספרותית, לבין מיעוט הספרים שאני מפרסם. הייסורים האלה כילו אותי, וכרסמו בתשוקתי לכתוב. הם גם חוררו את הבטחון שלי בעצמי כיוצר. הרי הכתיבה, עצם ההעברה של דברים מן העולם הפנימי שלי אל החוץ, כרוכה ב'תרגום' החלומות, החזיונות והתחושות שלי לשפת סימנים, לפלא הנפלא של העברית, ובלעדי קריאתם על ידיכם, הטקסטים שלי, טובים ועשירים ככול שיהיו, אינם קיימים. ממש כמו הפונדקאית במחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן, הכתיבה קיימת רק כאשר יש מי שמתבונן בה ונוכח ביופייה.

התייסרתי בזה עד לפני חודש. בבוקרו של ה 21 לפברואר קמתי והחלטתי לעשות מעשה. להכריח את עצמי להוציא את כול שיריי הגנוזים מן המגירות. כדי להצליח בזה פניתי לאפיק מימון המונים, שלא היה ידוע לי עד כה. החלטתי לנסות. מה כבר יש לי להפסיד. במשך שנים כה רבות חוויתי, ביני לביני, את התסכול הכרוך באי-פרסומם של השירים שכתבתי, שעוד אכזבה אחת לא תעלה ולא תוריד.

כאשר קבעתי את סכום היעד לקמפיין, 45,000 ש"ח, פעלתי לפי עצתם של מנהלי האתר. לקחתי בחשבון לא רק את ההוצאות על עריכתם, ניקודם, עיצובם, סידורם והדפסתם של שלושה ספרי שירה חדשים. היה עלי להוסיף עליהן גם את עלות כול הספרים שהבטחתי לתומכים בעבור תרומתם ואת עלויות המשלוח.  כך אפוא קבעתי את סכום הקמפיין ויצאתי לדרך, עם תקווה מעטה, אבל עם התכוונות בלב.

החודש הזה היה תובעני ועמוס. כתבתי כמעט מדי יום פוסט בנוגע לקמפיין, הפקתי גלוית התרמה שחילקתי בעצמי, ובסיוע תלמידיי, בבתי קפה ובחנויות ספרים. בשבוע החולף גם שלחתי הודעות אי-מייל לכל תפוצת המייל שלי, כ 27,000 מכותבים. הבוקר, תוך כדי התנהלות במיפוי לב שגרתי, במכון הלב ב'אסותא,' גם שלחתי הודעות אס.אם.אס לכול מי שחששתי כי פספסתי במיילים.

התוצאה היא דרמטית. יכולתי לראות בבירור את הזינוק ברמת התרומות בכול פעם שעשיתי עוד גל של פרסומים על אודות הקמפיין.

עוד פרי של המהלכים האלה הוא הגברה אדירה של כמות הקוראים בבלוג שלי. מאז פתיחתו, באוגוסט 2011, צבר הבלוג שלי, 'אבא קומתיים,' עשרות אלפי קוראים ועוקבים. אבל במהלך החודש הזה, של קמפיין המימון, אחוז הגולשים והקוראים באתר הבלוג שלי קפץ באורח דרמטי. הנה תמונת מסך, המראה את גרף הכניסות לאתר בחודש הזה.

גרף

הערב, מקץ חודש בדיוק, נסגר הקמפיין. 222 תומכים ותומכות השקיעו בו יחד סכום אגדי של 30,663 ש"ח, שני שליש בדיוק מן הסכום שהקצבתי לי לאספו. בין התומכים והתומכות היו לי סיפורי התרגשות רבים. חבר נעוריי, שיחד ריכזנו והדרכנו בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, ואף הקמנו יחד קן במגדל העמק; תלמידה חד-הורית, שלמרות מצבה הכלכלי החליטה לעזור לי לממש את חלומי; לקוחות לשעבר ממשרד יחסי הציבור שלי; קרובי משפחה רבים ויקרים; המון תלמידים ותלמידות, חברי ילדות ונעורים, עובדים ועובדות ממשרד יחסי הציבור שלי ומבית הקפה שלי לשעבר; א/נשים מן הקהילה הלהט"בית, חברים ומודעים וחברי נפש, אהובים בהווה ואהובים לשעבר, וגם חברה ותיקה אחת, מימי 'על המשמר,' שהיא גם חברת כנסת, שלי יחימוביץ', שבפעם המי יודע כמה הוכיחה לי עד כמה היא זוכרת את חברותנו, ועד כמה היא מודעת למצבו של האמן במדינת ישראל בכלל, ובימי כהונתה של שרת התרבות, מירי רגב, בפרט.

אך מעבר לתמיכה הכספית, שתאפשר לי את הוצאתם לאור של הספרים, זכיתי במהלך החודש הזה לדבר יקר בהרבה – להמון אהבה והערכה. והאהבה וההערכה האלה מילאו את לבי בהכרת תודה, לכם ולכן וליקום, וגם בתשוקת יצירה מחודשת. על כך תבורכו, לא פחות מאשר על תמיכתכם הכספית. כי כוחה של האהבה רב ממנה, וגם נותר למשך שנים.

אני סמוך ובטוח שאוכל להדפיס את שלושת הספרים, אף על פי שאספתי רק שני שליש מן הסכום שהקצבתי להם, בשל שתי שיחות טלפון עם שני מלאכים, ששלח לי ריבונו של עולם. האחד, תלמיד שלי לכתיבה, איש יקר וענו, בעל בית דפוס, שהציע לי את הדפסתם במחיר הקרן, והשני, מכר ותיק מאוד, ובעל יכולת, שהבטיח לי תרומה משמעותית מיד אחרי סיומו של הקמפיין.

לא העליתי על דעתי את כול אלה כאשר החלטתי לפתוח בקמפיין. לתחושתי, היה אפילו משהו מביך בפנייה לזולת כדי שתסייעו לי בפרסום יצירתי. אבל ידעתי, שבלי עזרה זה לא יקרה, ושאני מוכרח לנצח את השתיקה הממושכת מדי שגזרתי על עצמי.

וכעת, בזכותכם ובזכותכן, אנצחנה.

לא סיפרתי לכם מקודם לכן, אבל השבוע כבר קיבלתי את הגהות הניקוד של שניים מתוך שלושת הספרים החדשים. אמש גם סיימתי את שכתוב השירים בכרך השלישי, והיום הדפסתי אותם החוצה כדי לערכם כספר. בשבוע הקרוב אתחיל לטפל, במקביל לעריכת הכרך השלישי, בעיצוב הכריכות וברכישת הזכויות לקלפי הטארוט. במקביל, אשלח לכול התומכים והתומכות את ספרי התמורה שלהם, מלבד, כמובן, הספרים החדשים, שאותם הבטחתי להפיק ולהדפיס ולשלוח לתורמים עד נובמבר, וכך אעשה.

אמשיך לעדכן אתכם במצב הספרים בתהליך.

לעת עתה אני רוצה לומר לכולכם תודה רבה ולילה טוב. החזרתם לי את כוחותיי, ובעיקר את כוח האמונה שלי. וזו מתת שלא תסולא בפז.

תודה מקרב לב,

אילן שיינפלד.

%d בלוגרים אהבו את זה: