הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

מודעות פרסומת

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (27)

כשהנחש

    כשהגעתי לראשונה לדירתי בנווה צדק, עשיתי מדיטציה ויוגה שעה וחצי ביום. שלושת רבעי השעה בבוקר, ושלושת רבעי השעה בערב. הייתי צמחוני, תקשרתי באופן טבעי ורציף ועפתי באוויר. באחת המדיטציות הראשונות שעשיתי בבית הזה נגלה אלי איש עטור זקן.

     "אני דוד אלרואי, שגר בבית הזה ומת בו, לפני שנכנסת אליו," הוא אמר לי, "ועד שלא תשיב אל הבית הזה מה שנגנב ממנו לא תהיה לך בו שלווה."

     "מה נגנב ממנו?" שאלתי בתוך לבי.

     "כוסות רוח, ספרי קודש וקמיעות קדושים," השיב לי האיש, ואז נקב בשם הבחור שגנב אותם מן הבית. הבחור הזה, ע', היה שכן באותו רחוב, בעל פאב במקום שעומד בו היום 'מינימרקט עדן.'

     החיזיון היה כול כך עז ונכוח, שלא פקפקתי בו לרגע. ניגשתי למטבח, שפכתי לכפות ידיי שמן זית, משחתי בו את פניי, מפני שידעתי ששמן הזית מגביר את הקליטה האל-חושית, ולכן גם שימש למשיחת מלכים ונביאים בימי קדם, והתדפקתי על דלתו של ע', אותו בחור בו מדובר.

     "בשם השם, אני מבקש ממך להוציא מן הבית את א' (בת זוגו ולימים אשתו) ואת הכלבים. אני צריך להישאר איתך לבד בבית!" קראתי.

     להזכירכם, הייתי אז משורר הומו שמאלני צעיר, איש 'על המשמר,' האדם שהייתם מצפים שיהיה הכי רחוק מתיקשור או מדת.

     מבוהל ביקש ע' מבת זוגו לצאת מן הבית עם הכלבים והתיישב למולי.

     "מה קרה? מה אתה רוצה!?"

     "באתי לקחת ממך את כול מה שגנבת מהבית שלי," אמרתי לו.

     הוא החוויר והחל לרעוד בכול גופו.

     "איך אתה יודע!?" שאל.

     "קיבלתי את זה," אמרתי לו. "איפה כוסות הרוח, ספרי הקודש והקמיעות הקדושים?"

     "את כוסות הרוח זרקתי, ואת הספרים והקמיעות נתתי לבעל הבית, הרב אשלג, אני נשבע לך," השיב לי.

     בירכתי אותו והלכתי חזרה מביתו לביתי.

     כמה שנים אחרי כן חזר ע' בתשובה. כיום הוא גר בצפון הארץ, בקהילה דתית.

     זמן קצר אחרי כן התקשרה חברה שלי להוריי, וביקשה שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי, כי, לדבריה, אני מתנהג מאוד משונה. לא פלא. מדי יום הייתי קם עם צבעים בראש, ואומר לאנשים איזה צבע ראוי שילבשו באותו יום, כדי למשוך אליהם את האנרגיה הנכונה להם, איזה תה כדאי שישתו, מעשבי מרפא ומפענח להם את הערך הגימטרי והרוחני של שמותיהם.

     תודה לאל, הוריי לא אשפזו אותי אז. אבל חבר טוב שלי, שהחל אז את דרכו כהילר, וכיום הוא מטפל עתיר ניסיון ברפואה אלטרנטיבית, הלל לרנר, ביקש ממני אז לחזור לאכול בשר ולשתות יין אדום, כדי להתקרקע קצת.

     כך שבתי להיות לקרניבור. כדי לעמעם מעט את עוצמות התיקשור שחייתי בו.

    ובתוך כך גם עשיתי מה שיעצה לי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. לעולם לא לדבר עוד על חוויותיי המיסטיות עם הזולת. לשקע אותן בתוך כתיבתי. ומכיוון שכול הרומאנים שכתבתי החלו בתקשור וגם התפתחו בתקשור, הכלתי את עולמי הפנימי והרוחני ביותר בתוכם.

     זו הייתה מהות הבית הזה בעבורי. בית מלא נוכחות, שהאיש שגר בו לפניי היה כותב קמיעות מיסטיים ומחלק עשבי ריח ותבלין למתפללים בבית הכנסת, ובעליו הם משפחת אשלג, יורשיו של מחבר 'פירוש הסולם' לספר הזוהר.

     בתוך האווירה הסמיכה הזאת חייתי שלושים שנים. רוב הזמן הבית הזה נטה לי חסד. למעשה, עד לא מכבר האמנתי שהוא מקור השראתי, וכי ברגע שאעזוב אותו לא אוכל לכתוב עוד, ודאי לא את הספרות היהודית המיוחדת שלי. אינני יודע. ייתכן כי כך יהיה הדבר. ייתכן כי עם עזיבתי אותו, ישתנה גם סגנון הכתיבה שלי. מסופר יהודי אהפוך לסופר ישראלי.

     לכן השינוי הזה הוא כול כך עמוק, נוגע בסמוי מן העין וגם מושפע ממנו.

     אבל באותה מידה יש לי גם תחושה עמוקה, שעם המעבר שלי לגולן או לגליל, אצא מהארון בתור מתקשר. אינני יודע איזה ביטוי יהיה לדבר. האם ארשה לעצמי, סוף סוף, לקרוא בקלפי הטארוט לבני אדם, משהו שאני מאוד טוב בו, אך לא העזתי לעסוק בו מעולם; אם אשוב לתיקשור באופן סדור ומובנה, או אלמד הילינג וביו אנרגיה. דבר אחד ודאי לי, עולמות המסתורין, שכול חיי אני חי בתוכם אך גם נזהר מלממש את כוחם בתוך חיי, כנראה קוראים לי, והפעם לא בתוך בית בנווה צדק, אלא במרומי הגליל העליון או הגולן.

     אתמול דניאל עבר, בהסכמתי, טיפול מרחוק בביו אנרגיה. המטפל, יצחק גוברין, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מן הצפון. המעניין הוא, שברגע שהתחיל הטיפול, גם אני הושפעתי ממנו, הוצפתי בו – ושעה שתלמידיי כתבו את התרגיל שנתתי להם, גם אני כתבתי, טקסט בתיקשור.

     מתוך הטקסט הזה גם הבנתי את עומק הדרמה שאני מצוי בה כעת. ששורשיה בהיעלם, ומה שגלוי לעין הוא רק הביטוי החיצוני של דברים גבוהים בהרבה.

     לא עלינו לבסוף לגולן הערב. בעל הבית, הרב אשלג, לא התקשר, אני חיכיתי עד הדקה התשעים בטרם אשכור שם צימר, ואז הבנתי, שכול עוד אין ודאות בידי שאוכל לעזוב את ביתי בנווה צדק, ומתי יתרחש הדבר, אין לי מה למהר שוב לטלטל את בניי לרמת הגולן, סוף שבוע שלישי ברציפות.

     תחת זאת הלכנו לפגישה הטיפולית השבועית שלנו, ומשם נסענו לבקשת הילדים לג'ימבורי של קניון וייצמן, לשחק, להוציא אנרגיה.

     מיכאל היה נורא עצוב היום. בג'ימבורי הוא בכה, שהוא עצוב, כשצעקתי עליו שלא יחבוט בדניאל עם האומגה. אחרי כן הוא היה עצוב, כשאמרתי לו שיחדל לעשות בועות במיץ הנסטי אפרסק שקניתי להם, בעודם נוסעים עמי במכונית.

     "מיכאל, אין לך מה להיות עצבני או עצוב, מזה שאני מלמד אותך מה מותר ומה אסור," אמרתי לו, תוך כדי נהיגה. "ילדים שההורים שלהם לא מחנכים אותם מה מותר ומה אסור הם מאוד מסכנים."

     "למה?"

     "כי הם יוצאים לעולם, הולכים לגן, לבית הספר, לצבא, לעבודה, לא יודעים מה מותר ומה אסור, ושלכל מקום יש חוקים. וזה עושה להם הרבה בעיות. אני חייב להכין אתכם לחיים."

     אינני יודע כמה קלט מכול זה. אני מקווה שהבין. אני מניח שכן.

אני עצוב
"זה אני, עצוב," אמר מיכאל והטיח בי את הציור העליון הערב. "וזה אתה, אבא," אמר דניאל ומסר בידיי את הציור התחתון. אושריי שהם יודעים לבטא את רגשותיהם ככה.

     בלילה, אחרי המקלחת, הוא ביקש שניגש יחד לספריית ספרי הילדים ונבחר יחד ספר. כמבלי משים, באופן מקרי כביכול, קפץ לידי הספר "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה," ספרה של שלי אלקיים, שראה אור עם ציוריו של יוסי אבולעפיה, בהוצאת 'כתר.'

     הספר מספר על נחש ועכבר קטנים שנפגשו לראשונה ביער, ושיחקו בהנאה כול היום. אבל עם שובם הביתה, כל אחת מאימהותיהם הזהירה אותם מחברו. מאז אותו יום חדלו לשחק יחד.

     "הספר הזה מלמד, שהורים לא צריכים להתערב בחברים של הילדים שלהם," הסברתי לילדיי. "שגם עם ההורים לא אוהבים אלה את אלה, או חושבים אלה על אלה כול מיני דברים, אם הילדים שלהם נהנים יחד, הם צריכים לתת להם לשחק יחד, ולא להתערב."

     ובלבי חייכתי. לא מקרה הוא, שדווקא הספר הזה גח לידי הערב. שלי ואני צועדים הרבה מאוד שנים יחד. למדתי ממנה עניינים שברוח כשרק המציאו את המושג 'העידן החדש,' אי שם באמצע שנות השמונים. שלי ואני גם חולקים אהבה וכאב, הקשורים בבן זוגי הראשון, סער ז"ל. המדהים הוא, שאת בשורת מותו של סער קיבלנו שנינו יחד, באותו רגע, בטלפון מדרום צרפת, בעודנו יושבים בתוך הבית הזה, בנווה צדק, ביתי.

     מאז ועד היום, יש בינינו קשר טעון ומיוחד. אבל בלבי אני תמיד מודה לה, על מה שלימדה אותי בתחומי הרוח, והערב הודיתי לה בלבי גם על הספר הזה, שיכולתי לחלוק עם בניי.

     רק שעכשיו שמתי לב, שהיא הותירה אותו פתוח, בשאלה 'מי חכם ויידע מתי תתרחש פגישתם השלישית?' של העכבר והנחש.

     ועכשיו אני רואה בעיני רוחי ספר המשך לספר הזה. 'כשהנחש והעכבר נפגשו בשלישית.' ועלי להזמין אותו ממנה. כסדרה. לא כספר יחיד.

     הנה הפעלה מיוחדת שיצר בחור שאינני מכיר על פי ספרה.

*

     היום נפרדתי מקבוצת הבוגרות הכי ותיקה שלי. שבע שנים היינו יחד. נפגשנו מדי שבוע בימי רביעי בבוקר, והבנות הביאו מדי שבוע פרק לספר מפרי עטן וקיבלו עליו משוב מחברותיהן וגם ממני. רמת האינטימיות בין חברות הקבוצה וביני לבינן הגיעה עד כדי כך, שראיתי ועודני רואה בהן חלק ממשפחתי. הן ליוו אותי גם במעשה המכריע ביותר בחיי – הבאת ילדיי לעולם – ובכול שלבי הטיפול בהם וגדילתם למן היותם תינוקות בני יומם ועד הנה, תומכות בי מכול בחינה, ולא פעם מסייעות לי בעצתן הטובה.

     בשנה האחרונה הרגשתי שהגיע הזמן להיפרד. שעלי לתת להן לפרוש כנפיים, לצאת לחופשי. כול אחת מהן סיימה בהנחייתי כתיבת ספר אחד, או שניים, חלקן גם הוציאו אותו לאור. כעת כול אחת מהן מצויה באמצע כתיבתו של ספר שלישי.

     אבל התקשיתי לוותר עליהן, בשל כול מה שכתבתי לעיל, וגם תהיתי ביני לבין עצמי מתי מנחה קבוצה יודע שבאמת הגיע הזמן להיפרד.

     הן עשו את ההחלטה הזאת בעבורי. והיום הודיתי להן על כך. המתנות שהעניקו לי ריגשו אותי במיוחד – עותק מספר שיריה החדש והשני במספר של אחת החברות, שאני ערכתי והוצאתי לאור את ספרה הראשון, ועוד שתי מתנות מתוקות וחכמות במיוחד – מזוזה שאבנים צבעוניות משובצות בה, כמניין אבני החושן וגם בגוני דגל הגאווה, ומחזיק מפתחות עם פסלון קטן של גאודי. מזוזה ומחזיק מפתחות לביתי החדש.

     זה זמן של פרידות. ושל התחלות חדשות. זמן חזק מאוד. לקיים בו-בזמן הורות לשני ילדים סוערים, הנמצאים בלי מסגרת בחופש, בד-בבד עם הכרח פרנסה וטיפול בהם ובבית, ועם המשך טוויתו היומיומית של חלום השינוי הגדול, זה מאוד לא פשוט. זה מטלטל אותם, חוסר המסגרת וההבנה שגם הם עומדים בפני שינוי גדול, מה שגורם להם להתפרצויות של השתוללות חסרת רסן, וכל זה, תהליך השינוי המשולב בהכרח להיות עם הילדים, למענם, וגם לתמוך בהם בזמן הזה, מעייף אותי עד כלות. אבל יש לי כוחות ויש לי סבלנות. גם אם זה ייקח זמן, השינוי הזה יגיע. והעיקר, יש לי כבר התחלת דיבור על סדנאות כתיבה בצפון, משמע העתיד צופן לי תלמידים ותלמידות חדשים/ות, יש לי מחשבות על עיסוקים חדשים, ויש לי מחזיק מפתחות יפהפה ומזוזה כשרה, שתגן על ביתי הבא ותניח רק לרוחות טובות להיכנס בו.

     וליותר מזה אינני צריך. רק למעט שלווה, בישוב קהילתי שיוכל להכיל, לחבק ולקבל אליו את ילדיי ואותי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ומבורך.