הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

מודעות פרסומת

אבא, אז למה לא גידלת ילד אחד?

מיקי והילדים

הערב, אחרי חמשה ימי חופשה, שהחלו ביום שלישי אחר הצהריים ומסתיימים מחר בבוקר, ואחרי שהשתוללו באמבטייה, הושבתי את מיכאל על ברכיי, בשעה שניגבתי אותו והלבשתי אותו בפיג'מה. החזקתי בראשו ברכות, הבטתי לתוך עיניו.

"מיכאל, די להשתולל," אמרתי לו, "גם לי לפעמים נגמרים הכוחות, ואין לי כוח יותר. זה לא קל לגדל שני ילדים כמוכם."

"אז למה לא גידלת ילד אחד?" שאל הילד החכם הזה.

"כי רציתי שתמיד יהיה לכם האחד את השני," חייכתי אליו. "ואני אוהב אתכם."

"ונכון רצית את הילדים מיכאל ודניאל וישבת ובכית אצל סבא עד שבאנו?"

"כן, מאוד רציתי אתכם והייתי עצוב עד שנולדתם," אישרתי לו את הסיפור, שכך השמעתי אותו באוזניהם בעבר, ונשקתי לו, וחיבקתי אותו.

ואחרי כן הלכנו למיטה וקראנו את הספר של "מיקי וכפתור האור," הדבקנו בו מדבקות בתורנות, והלכנו לישון. ורגע לפני שקמתי מן המיטה הם הודיעו לי שאני אבא חמוד, וכול אחד מהם ליטף את פניי בצד שלו, וחזרו שוב ושוב על זה שאני אבא חמוד, כאילו הם מבינים, שאין לי כוחות ושאני זקוק לעידוד. וגם, כדי להאריך קצת את השהות יחד, במיטה.

וגם עכשיו, בעודני כותב, מנסה לפרוק קצת ולסכם לעצמי את חמשת הימים האלה, הם עוד ערים, קמים מן המיטה ובאים הנה, לחצר החשוכה, שבה אני יושב, מנסה להירגע. להתמקד.

אלה היו חמישה ימים עמוסים. לבלות יחד עם הילדים מדי יום, מבוקר עד ערב, זה לא צחוק. אבל עשיתי את זה בעזרת חברים. ביום רביעי מיטשל בא אלינו, בחמישי האמינו לי שאני כבר לא זוכר מה עשינו. אה, היינו עם עופר בים. לאתמול, יום שישי, סיגל סדרה לנו כרטיסי הזמנה ל"הקוסם מארץ עוץ" בקאמרי, והבוקר היו לנו כרטיסים מחברנו עופר ל"מיקי וכפתור האור," הבוקר בתיאטרון היהלום ברמת גן.

"הקוסם מארץ עוץ" זו הצגה נהדרת. הבעיה היא, שהטקסט מחורז, בעברית מליצית, שמקשה על ילדים בגילם של מיכאל ודניאל להבין את העלילה. רק תוך כדי שהייה באולם הבנתי, שעשיתי טעות. היה עלי להכין את הילדים מראש להצגה, לספר להם את הסיפור, כך שייקל עליהם לקלוט את המתרחש על הבמה.

מעבר לכך, דניאל מאוד סובל מרעש. כול הגברה של דציבלים מוציאה אותו מאיזון. אמנם, לקחתי איתנו אטמי אוזניים, למעשה, הוא שהזכיר לי לקחתם – הוא הדהים אותי בכך, שזכר שאמרתי לו לפני כחודש, שיש לי אטמי אוזניים בתיק, למקרה של רעש, הוציא אותם מתיק העבודה שלי והזכיר לי לקחתם – אבל זה לא הועיל. ראשית, אטמי האוזניים ברחו להם מן האוזניים. שנית, המוסיקה באולם הייתה חיה (נפלאה) וחזקה מאד, ודניאל פשוט התחרפן ממנה. הוא התיישב על הארץ, שם ידיו על אוזניו והתחנן שנצא משם.

וכך עשינו. כעשר דקות לפני ההפסקה.

אבל בהיותנו כבר מחוץ לאולם ראיתי, שבקבוקי השתייה שלהם אינם בתיק שהבאנו עמנו. דניאל הוציא אותם מתוכו בחפשו אחר הבמבה, במהלך חלקה הראשון של ההצגה.

בלית ברירה, התעכבתי עם הילדים מחוץ לדלת האולם עד להפסקה, אז נכנסנו לאולם ומצאנו את שני בקבוקי המים עומדים מתחת למושבים שישבנו עליהם.

אגב, במהלך ההמתנה מחוץ לאולם מיכאל טיפס על כיסא הסדרן שהיה ליד הדלת, ומזל שקלטתי את זה בזמן, מפני שהתכופף מעל המעקה. בניין הקאמרי החדש הוא מדהים ביופיו, אבל הוא לא בטיחותי לילדים הבאים להצגות בקומות העליונות בו, ופשוט חייבים להגביה את המעקות הללו עם סורגים, כדי למנוע אסון, מפני שגושי הבטון הדקורטיביים בקומות שמתחת לאולם שהיינו בו, מבטיחים אסון.

     הבוקר קמנו מוקדם, אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בשבת, ביצים קשות וירקות חתוכים וחלה, ואז נסענו לתיאטרון היהלום ברמת גן. את פנינו קיבל אריק עורי, המנהל האישי והמפיק והיזם של מיקי. אנחנו מכירים, אריק ומיקי ואני, עוד מן ה"אספרסו בר." אריק ומיקי הכירו את מיכאל ודניאל למן בואם לעולם, וכבר בגיל שנתיים אריק נתן לנו במתנה דיסקים של מופעיה הקודמים של מיקי, ומיקי הצחיקה אותם ושיחקה איתם כל אימת שפגשה אותם בבית הקפה.

אבל מאז עבר זמן. מיקי עברה לגור בצד אחר של העיר, וכבר למעלה משנה, אולי שנתיים, לא פגשה בתאומיי.

אריק נתן למיכאל ודניאל במתנה שקית עם מתנות המופע – מדבקות, חוברת צביעה והדבקה ושעון דיגיטלי – ואחרי כן נכנסנו להצגה. ואז ראיתי הצגה המותאמת לחלוטין לילדים בגילם של בניי, וגם עשויה בחוכמה.

המופע מספר על מסעה של מיקי לארצו של כפתור האור, כפתור העל בממלכת הכפתורים. אבל על הבמה פוגשים הילדים בכול הדמויות האהובות, המלוות את מיקי – סבא נתי, פונטש הכלב ובלופי הדג, וגם דמות חדשה – שבתאי החתול.

הופעת הדמויות האלה, יחד עם מיקי, השבות עמה ממופע למופע, יחד עם השירים המוכרים והאהובים, וכולם משובצים בתוך עלילת מסע פשוטה, הופכים את ההצגה לחוויה נהדרת לילדים. הם מזהים את הדמויות ומכירים את השירים ואת הקריאות, ויכולים להשתתף בהצגה. גם השילוב בין משחק בלייב על הבמה לבין קטעי וידיאו קצרים הוא מבריק, מפני שהוא מתאים לילדים בדור הזה, המבלים זמן רב מול מסכי הטלביזיה והמחשב, האייפד והטבלט והטלפון הנייד. זה הופך את ההצגה לעדכנית מבחינה טכנולוגית ומבחינת דרכי המבע שבה – ותואמת לעולמם של הילדים.

אמנם, גם הבוקר, קצת לפני סוף המערכה הראשונה, דניאל התלונן על הרעש ונשכב עלי. אבל הפעם, בניגוד לאתמול, כשיצאנו להפסקה הוא ביקש לחזור למופע אחריה. וכך היה. בהפסקה קניתי להם שתי סוכריות של סופרמן מסוכר מוקצף, שעלו כול אחת 15 ש"ח, והם נגעלו מהן רגע אחרי שנגסו בהן, תודה לאל – וכששבו לחלקו השני של המופע כבר ידעו, שאחריו יפגשו במיקי, וזה מה שהחזיק אותם בציפייה לסופו.

אבל במערכה השנייה היה רגע, שבו מיקי השתנקה על הבמה, ובכתה. זה היה הרגע ששרה בו על כך, שכדאי להאמין במחשבות טובות. וגם אני השתנקתי איתה. כי ידעתי במה מדובר. הרי התראיינה על כך בעיתונות. היא התמודדה עם ימים קשים מנשוא. וגם ההורים באולם ידעו זאת, ומחאו לה כף כשבכתה.

ואני, בגיל חמישים ושש, מצאתי את עצמי משתנק מבכי באולם יחד איתה. כי לא רק היא עשתה את זה. גם אני עשיתי את זה, בארבע השנים האלה, שבתחילתן היינו נפגשים הרבה ב"אספרסו בר," כשמיכאל ודניאל עוד היו עוללים רכים בעגלה. עמדתי בזה. כמו שהיא עמדה במה שעמדה בו.

ולכן, כשסוף סוף הגענו אל חדר ההלבשה, הצטלמנו איתה ומיקי ואני התחבקנו, אמרתי לה שגרמה לי לבכות, וכששאלה למה, אמרתי לה רק "כי שנינו עשינו את זה. כל אחד בדרכו."

והיא הבינה, אני בטוח בזה, והתרגשה.

אבל סופרמן אני לא. ואחרי חמישה ימים, שבמהלכם גם ניקיתי את כול הדברים הלבנים בחדר האמבטייה, את הארון מעל מכונת הכביסה ואותה עצמה, סידרתי את בגדי החורף ומיינתי אותם וכבר העברתי מחציתם לשקיות, למסירה, וקיפלתי כבר ערימת בגדי קיץ, ובדקתי את כול העבודות של תלמידיי, באתר, מלבד אלה שנוספו לו הערב ועודן מצפות לי לבדיקה, ואללה, גם אני כבר זקוק לחופש, או לפחות לכמה שעות שקטות עם עצמי.

ולכן ביטלתי את הריפוי בעיסוק של דניאל למחר. אחרי חמישה ימי חופשה עם הילדים, אני זקוק לריפוי בעיסוק בעצמי. לבוקר שלם בבית הקפה, עם הכתיבה שלי, עם מחשבותיי.

ומיד אחרי כן יתחיל שבוע חדש, ועמו תחילת התכנונים וההכנות לחגיגות יום ההולדת של מיכאל ודניאל, והמשך ההכנות לפסח והעבודה על שלושת הספרים החדשים שלי ועל כול הספרים שאני עורך כעת. שלא לדבר על הרומאן הבא.

אז מחר בבוקר תהיה לי הפסקת נשימה.

שבוע טוב לכולם/ן.

עשרים וחמש דקות של סבלנות. גם זה משהו.

כאשר פנתה אלי אשת יחסי הציבור של אמן הפנטומימה עמירם אטיאס, והזמינה אותי עם ילדיי למופע שלו, "שעשועי פנטומימה," שהתקיים היום במוזיאון תל אביב לאמנות, שמחתי מאוד. אמרתי לה, שנבוא יחד בוודאות למופע, אך כדאי שתשמור לי מקומות ליד היציאה, משום שהילדים הם רק בני שנתיים ועשרה חודשים, ואינני בטוח באשר למידת יכולתם להישאר באולם במשך מופע שלם. וכך היה.

המופעים הראשונים שראו מיכאל ודניאל בחייהם עד כה היו הצגות קטנות בגן. נכחתי בשתיים מהן. בשתיהן הבחנתי, שבעוד כול הילדים האחרים יושבים בשקט ומתבוננים בשחקנית/מספרת הסיפורים, מיכאל ודניאל עסוקים בדברים אחרים. במשיכת תשומת הלב של הקהל, ודניאל גם בבדיקת הציור האורקולי של המופע. כל מה שקשור בחשמל, כפתורים ונורות מרתק אותו. שלא לדבר על אהבת שניהם למוסיקה ולתנועה. הם רק שומעים מוסיקה וישר מתחילים לרקוד, לא משנה איפה. על המיטה, על השולחן בסלון וגם בין שורות המושבים באולם המופע במוזיאון תל אביב לאמנות.

מן המופע הראשון שיצאתי אליו איתם, בגיל שנה וחצי, זה היה משהו במרכז הגאה בגן מאיר, מספרת סיפורים שסיפרה לילדים סיפור בבוקרו של מצעד הגאווה, נמלטתי. הם כול כך הפריעו שם, שהעדפתי למלטם החוצה. אחרי כן באו שני מופעים של דודתם וגיסתי, מיכל נתן. "החתול במגפי הקסם" ו"שלגייה ושבעת הגמדים," שניהם מופעי פלמנקו מרהיבי עין ושובי לב לגיל הרך.

בשניהם, בשלב די מוקדם של המופע, מיכאל ודניאל החלו לקרוא לדודתם משורות האולם, וניסו להתקרב אל הבמה כדי לזהותה ולשוחח עמה. לפיכך, בשני המופעים נמלטתי איתם מן היציאה האחורית, לא בלי להבטיח להם, שנשוב ונראה את המופעים הללו בעתיד. ובינתיים אני מראה להם מהם קטעי וידאו על גבי המחשב, מרשת האינטרנט.

שעשועי פנטומימה

בשל ההיסטוריה הזאת, הבוקר, כשנכנסנו למופע "שעשועי פנטומימה" של עמירם אטיאס, הייתי מסופק באשר ליכולתם לעמוד במופע שלם. לכן, כבר לפני שבועיים התחלתי להסביר להם בבית מהי פנטומימה, ואף להדגים בפניהם מהי, כמידת האפשרות המוגבלת העומדת לרשותי.

זה די סקרן אותם, לפחות אחרי שצפו באביהם עושה להם פרצופים אידיוטיים בנסותו לחקות דג. ועוד ברכב, תוך כדי נסיעה.

המופע הבוקר התחיל בכמה דברי קישור של עמירם, שהיו מנוסחים בלשון שפונה להורים, לא לילדיהם, אך מיד אחרי כן החל בשעשועי פנטומימה חביבים ביותר. "אני אוהב אותו," פסק מיכאל בן-רגע. דניאל פשוט פרץ בצחוק נלבב. וכאשר עמירם פנה מן הבמה אל הילדים, בין השאר גם למיכאל ולדניאל, מגיב בפנטומימה למצב שכול אחד מהם היה נתון בו, זה מאוד שימח אותם.

אחרי כן דניאל כבר השתחרר מבין השורות ואץ לבמה. עמירם קיבל זאת בטבעיות גמורה, הפעיל אותו קצת עם 'בלון' דמיוני ואז הזמין אותו לשבת בצד הבמה. אני הבטתי בהם מכסאי, מכווץ מאימה. משום שידעתי בדיוק מה עומד לקרות בעוד רגע.

"יש לך עסק עם תאומים!" רציתי להזהירו. אבל היה כבר מאוחר מדי. מיכאל כבר השתחרר מאחיזתי ורץ אחרי אחיו היישר אל הבמה.

כך, אפוא, ישבו שניהם על הבמה, הביטו בעמירם מחקה חיות בפנטומימה ונהנו.

ואחרי כן אחז בידיהם בטבעיות גמורה והוליכם במורד המדרגות, שם חיכיתי אני.

אבל כששבנו לכיסאות שלנו זה כבר היה להם יותר מדי. דניאל נעמד מאחרי גווי, בשורה מלמעלה, והתחיל קורא בקול, מיכאל החרה-החזיק אחריו. אני קלטתי מיד, שמבחינתם החוויה הסתיימה והגיע זמן ההפרעה.

תפסתי בתיק ההחתלה ובשני בקבוקי השתייה שלהם, והזמנתי אותם בשקט לעלות איתי במדרגות העולם עד דלת היציאה.

כך יצא, שבילינו רק עשרים וחמש דקות ברוטו בתוך המופע, אבל ממה שראינו נהנינו מאוד. עמירם אטיאס יודע לעבוד עם ילדים, חופשי לגמרי בדרכו איתם, לא נלחץ מהפרעות, וזה ייאמר לזכותו. הוא מגיב אל הילד וזורם איתו. וזה מה שמאפשר לו להמשיך את המופע.

ומיכאל ודניאל? הם ילמדו לאט לאט לאזור סבלנות ולהישאר במופע שלם. ואז, מי יודע, אולי אפילו אוכל כבר לקחת אותם לבית הקולנוע.

בינתיים זה עוד חלום מרוחק.

לילה טוב.


שלא תגידו שאני לא מפרגן, הנה מה שכתוב על עמירם אטיאס באתר האינטרנט שלו: "עמירם אטיאס הוא לא רק אמן פנטומימה וליצן מהבולטים בישראל, עם ניסיון של למעלה מ-20 שנה, הוא ללא ספק הרב גוני שבהם. עמירם – תלמידם של אמן הפנטומימה אטיין דקרו ואמן הפנטומימה תומשבסקי, בוגר ביה"ס לתיאטרון של ז'אק לקוק, בית הספר לקרקסים של אני פרטליני והשתלמות פדגוגית בתחום הפנטומימה , הליצנות והמסכות בבית הספר של פיליפ גולייה בפריס בנה לעצמו במשך השנים תדמית ייחודית שהמאפיין אותה היא נקודת המפגש בין כל האומנויות הללו. אטיאס מביא אל הבמה בעזרת פנטומימה, ליצנות ושלל מסיכות, גלריה של דמויות המבטאות את המיתוסים של המאה העשרים. לשיאם הוא מגיע בקטע של פנטומימה מבית מדרשו של דקרו, שהוא תהילה ליכולתו של האדם להתגבר על מגבלותיו ולתקשר בעזרת גופו בלבד. המופעים של אומן הפנטומימה עמירם אטיאס מסתיימים בקטעים המשתפים את הקהל בעשיה תיאטראלית.