אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

מודעות פרסומת

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

טווס אירוויזיון יוצא מהארון

ESC_1999_logo.jpg

מעטים מבין חבריי וחברותיי כאן יודעים, שצוות משרדי ואני היינו מי שטיפלו ביחסי הציבור של אירוויזיון 1999 בישראל. היה לי אז משרד יחסי ציבור גדול בתל אביב, אחד המשרדים הגדולים שטיפלו ביחסי ציבור בתחומי התרבות בארץ. עשינו יחסי ציבור לערוץ הראשון ולערוץ הילדים, לכול הקרנות לקולנוע, הפסטיבלים והתיאטראות הגדולים. ואז יצא הערוץ הראשון במכרז בין משרדי יחסי ציבור, מי מהם יטפל ביחסי הציבור של אירוויזיון 1999 בישראל.

משרדי נבחר אז מבין 25 משרדים אחרים. נפגשתי עם צוות ההפקה הבכיר, ובראשו אמנון ברקאי, המפיק הראשי, וחנה קלופפר, ועם נציגת לשכת הפרסום הממשלתית, לינדה ריבקינד, אשתו של פרופ' אבי ריבקינד מ"הדסה." למדנו את פרטי האירוע, את הדרישות הרבות בתחום הכיסוי התקשורתי, ובהן קיום מסיבות עיתונאים ברצף, מדי יום, לכול משלחת המגיעה ארצה, הכנה של עמדות מחשב לדיווח און ליין ולהעברת מידע און ליין לכל כלי התקשורת ברחבי תבל, ונערכנו בהתאם. הקמנו בבנייני האומה בירושלים חדר תקשורת עם מאות עמדות, לעיתונאים הרבים שהגיעו לסקר את האירוע, קיימנו המון מסיבות עיתונאים, ואני בניתי צוות, ובו היו חברים וחברות עובדים ועובדות שידעו את שלל שפות תבל והיו יכולים, בעיקר יכולות, להגיב ולהשיב לכול בקשה של איש או אשת תקשורת במקום, וגם לתרגם ולהפיץ במהירות הודעות לעיתונות.

אירוויזיון 99 היה בעידן טרם הרשתות החברתיות. את המידע העבירו בפקס ובמייל. כמה חודשים לפני האירוע בניתי מאגר מידע של עיתונאי אירוויזיון, אותו קיבלתי מאיגוד השידור האירופי ושדרגתי, ואז בניתי עיתון פקס, האוסף מדי שבוע ידיעות, זוטות, אנקדוטות וכדומה מחיי הזמרים והזמרות והמשלחות לאירוע, ומפרסם אותן ברחבי תבל. כשהגיע שבוע האירוויזיון עלינו כולנו לירושלים, השתכנו בבית מלון ובנינו מטה יחסי ציבור בבנייני האומה.

זה היה שיא עבודתי כאיש יחסי ציבור בישראל. אחרי כן קיבלתי את התקציב של ערוץ ה-בי.בי.סי פריי, מרגע השקתו בארץ, וטיפלתי בו במשך שבע שנים, ועוד הרבה לקוחות אחרים. אבל צוות עובדים כמו אז, לא היה לי. אורן זך, ג'ני פרליס ברק, איילי חסון, גל ג'וס, שרון כהן, סמדר חדש, רפי זוהר, יעל אלמור, אני מקווה שלא שכחתי איש, כי עברו מאז שנים – זה היה צוות מדהים.

זכיתי גם לשיתוף פעולה מופלא מצד לינדה ריבקינד. אשת מקצוע מעולה, וקולית. אחת שיודעת להתמודד עם כול קושי וכול דרמה. עזר לנו הרבה גם דובר ה-בי.בי.סי דאז, דונלד סטיל, שפשוט הגיע עם האירוויזיון לירושלים, בא למשרד שלנו והודיע שהוא לרשותנו בכול דבר ועניין, ומאז ועד היום נותרנו חברים.

כל זה צף ועלה בי הבוקר, כאשר נודע לי דבר זכייתה של נטע ברזילאי באירוויזיון. תארו לעצמכם, אדם בן חמשים ושמונה, אב לשני ילדים, סופר ומורה לכתיבה, קם בבוקר שליו בקיבוץ תובל בגליל, ופתאום הסערה הזאת. טלטלה אחזה בי, הן משמחה על הזכייה של נטע, הן על השמחה בשביל מדינת ישראל. כשירדתי במכונית לתל אביב, ושמעתי ברדיו את הדי השמחה מכיכר רבין אמש, נחנקתי מבכי, מרוב התרגשות.

ואז התחילו להגיע הודעות מעובדיי לשעבר. שאם רק אקרא להם/ן, הם יבואו. כול אחד ואחת ממשפחתה וילדיה, העיקר לעשות את זה שוב יחד. וזה היה מטלטל ומרגש ומבלבל.

מרים בנימיני, החכמה באדם, מודיעה כבר כמה שבועות שבני מזל שור עומדים לעבור תהפוכות עצומות בחייהם, בעיקר במישור הקריירה. ואני דרוך ומצפה לזה כבר שבועות. חשבתי, שזה קשור במישרין לכתיבה. לכן גם חידשתי את מאמציי לכתוב לשוק הקולנוע והטלוויזיה, עשיתי כמה הגשות של דברים מפרי עטי ועודני עובד על הגשות נוספות. אבל הדבר היחיד שלא העליתי על דעתי היה, שפתאום נטע ברזילאי תזכה באירוויזיון, ואני אקרא, קודם כול מתוך תוכי, מתוך עצמי, ואחרי כן על ידי עובדיי ועובדותיי המסורים/ות לשעבר, להתייצב לדגל, ולחזור למקצוע יחסי הציבור, שהייתי כל כך טוב בו, וזנחתי אותו לטובת העיסוק השקט של הוראת כתיבה.

אין לי מושג לאן זה לוקח אותי. כרגע זה בעיקר מטלטל. אני מניח שהפוסט הזה יפתיע גם רבים מכם/ן, ודאי שכניי ושכנותיי בתובל. אבל כן, הסופר המבוגר הזה, האב היחידני לשניים, היה פעם איש יחסי ציבור מוביל, וטיפל ביחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל. אפילו נכנסתי ללחץ מטורף באחת מהזדמנויות הצילום, כשדנה אינטרנשיונל עיכבה את העיתונאים והצלמים כמעט שעה, מכיוון שהמשיכה להתאפר בחדר שלה במלון, ואני יצאתי מדעתי בשטח מרוב לחץ ודאגה. אבל דנה הייתה ועודנה חד פעמית, ואני בטוח שבאירוויזיון 2019 בירושלים יהיה לנו מפגש מרגש עם כול זוכי האירוויזיון לדורותיו כאן.

בשנה הבאה בירושלים הבנויה, בכל צבעי הקשת. עכשיו נראה אם היקום רוצה שאני ועובדיי נטפל בזה.

 

 

ESC_1999_logo.jpg

 

איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

גב' רגב, מתי בפעם האחרונה קיבלת טלפון מהבנק?

          מדי שנה משלם משרד התרבות לסופרי ישראל תמלוגים בעבור השאלת ספריהם בספריות הציבוריות בשנה החולפת. אופן החישוב, כמה תמלוגים מגיעים לכל סופר בעבור השאלת ספריו, היה ונותר עלום מן העין. גם התשלום די מוזר. כאשר ניסו עיתונאים וסופרים להתחקות אחר שיטת החישוב הנהוגה בזה, נאמר להם, שעושים מדגם השאלות בכמה ספריות בישראל, ובהתאם לו מחשבים את התמלוגים שכל סופר זכאי להם. אך איש לא הודיע באילו כלים משתמשים למדגם הזה, ועד כמה המדגם הוא אכן אמין.

     בהתאם, היו שנים שבהן קיבלתי קרוב לעשרת אלפים שקלים תמלוגים, היו שנים שבהן הסכום הזה הצטמצם לפתע. הייתה אפילו שנה, שבה הבעתי תמיהה בנוגע לסכום, ואז תוקן מיידית כלפי מעלה.

     אבל אף פעם עוד לא הייתה שנה כמו השנה החולפת, שבה הלין משרד התרבות את שכרנו, ולא שילם לנו תמלוגים בעבור השאלת ספרינו בספריות הציבוריות בשנת 2015.

     כאשר נשאל משרד התרבות בנוגע לזה, הבהיר, כי פשוט החליף את הספק, המחשב בעבורו את התמלוגים לסופרים ומטפל בהעברתם אלינו.

     והנה, לפני כחודשיים קיבלתי הודעה מן הספק, מכון מחקר כלשהו, המפנה אותי לאתר אינטרנט הקרוי 'סקר סופרים,' ומבקשת ממני להזין בו את ספריי החדשים – כדי שייכללו בסקר – ולמלא טופס בקשת תשלום, חשבונית – ולהעבירם לספק, כדי לקבל את שכרי.

     מיהרתי והגשתי את כל הנדרש לספק, כבר לפני למעלה מחודש. ליתר ביטחון עשיתי זאת הן בפקס והן בדואר רשום. מאז ניסיתי שלוש פעמים להתקשר אל הספק, כדי לשוחח עם האחראי/ת על התשלום לסופרים, כדי לוודא שהטפסים הגיעו ליעדם – ולברר מתי אקבל את הכסף לחשבוני.

     בכל שלוש הפעמים, כולל הבוקר, ענו לי מחברת משוב טלפוני, נטלו ממני את פרטיי והבטיחו להעביר אותם לאדם הנכון. אלא שהבוקר התקשרתי אליהם, אחרי שקיבלתי טלפון מהבנק שלי. אני בגרעון, ואני חייב להפקיד שם כסף. אבל מה לעשות, שהמשכורת שלי מהאוניברסיטה הפתוחה כבר מזמן נבלעה בבור, המשכורת שלי ממכללת כנרת תגיע רק בחודש הבא, כי רק החודש התחלתי לעבוד שם, המשכורת מספריית שלומי גם היא כבר מזמן בפנים, וכל התשלומים בעבור עריכת ספרים מתעכבים? אני צריך כסף, ואני צריך אותו עכשיו. ומשרד התרבות, שמחזיק לי את התמלוגים משנת 2015, בסך אלפיים שמונה מאות ומשהו שקלים, לא מעביר לי אותם לחשבון הבנק. שלא לדבר על תמלוגי 2016, שעוד לא חושבו כלל.

     שרת התרבות עסוקה מאוד בביזורו של תקציב התרבות מן המרכז לפריפריה, ובהתניית העברה תקציבית למוסדות תרבות שונים בתכנים הראויים בעיניה. תמהני איזו תשובה בדיוק יש לה לסופר כמוני, שעובד כמו חמור בשש עד שמונה סדנאות בשבוע, בעריכת 3-4 כתבי יד בו-זמנית, מה שמכלה את זמן הכתיבה שלי עצמי – והכול כדי לממן את מגוריו בפריפריה. כן, הפריפריה שהשרה כל כך רוצה לקדם, שהגן עולה בה 3400 שקל לתאומים, במקום 0 שקלים בתל אביב, תקציב הדלק בה מוכפל אם לא משולש, מפני שבפריפריה צריך לנסוע לכל מקום במכונית, ותקציב האוכל מוכפל, מפני שמחירי המזון ברשתות המזון הגדולות גבוה יותר בפריפריה מאשר במרכז.

     אשמח אם מישהו הקורא אותי יעביר את זה לשרה רגב. אולי היא תרים טלפון לספק האחראי על תשלום התמלוגים לסופרים, ותדאג שהכסף יועבר אלינו מיד.

     וחוץ מזה, באותה הזדמנות שאני כותב לך, גב' רגב – אולי במקום לבזר תקציב ולצנזר יצירה פשוט תקימי קרן מלגות או פרסים או סיוע לסופרים ואמנים בפריפריה? אולי תזמי פרסים ומלגות ליצירה במועצות האזוריות וברשויות המקומיות בפריפריה, בסיוע תקציבו של משרד הפנים, או המשרד לקידום הפריפריה בגליל ובנגב? זה באמת יהיה מבורך מצידך, ואני כמובן אשמח לעמוד לרשות כל מי שיזדקק לעזרתי, כדי לקדם את היצירה והיוצרים בפריפריה. רק תגידו לי, ואבוא.

אני צריך להגיד לכם משהו

ספר הזהר.jpg     אני צריך להגיד לכם משהו. הערב, בתום יום שבו דניאל בני היה עם חום, ושני הבנים, מיכאל ודניאל, נשארו בבית וישנו רוב היום, נכנסתי לאתר מימונה, לבדוק מה מצבו של קמפיין מימון ההמונים שלי. לשמחתי גיליתי כי הגעתי למשקיעה המאה, ולסכום של 14,228 ש"ח, שליש הסכום הדרוש לי, כדי להוציא לאור בו-זמנית את שלושת ספרי השירה הגנוזים שלי, כדי לשבור את השתיקה שגזרתי על עצמי במשך חמש עשרה שנים.

המשקיעה המאה, כמו רבים ורבות אחרים, היא תלמידה שלי לשעבר, שאף היא כותבת. וזה ריגש אותי מאוד. ריגש אותי לדעת, שהתלמידים והתלמידות שלי מכל אחת עשרה השנים האחרונות, שבהן אני מלמד כתיבה, לכול מי שמעוניין בזה, שומרים אתי על קשר. שהם שמחים לעודד אותי, וליתן יד למימוש החלום הזה. גשר של שירים על פני שנים של שתיקה.

בזכות האהבה הזאת, התקשרתי הערב ליצחק רפפורט, עורך הניקוד הוותיק. בישרתי לו שיש לי שלושה כתבי יד בעבורו, לבדיקת ניקוד. אחרי כן צלצלתי למעצב ההוצאה שלי, דודי חי, כדי להתחיל לעבוד איתו על כריכות הספרים החדשים. ואז יצאתי אל החצר, התיישבתי למול המחשב – וסיימתי את השכתוב והעריכה של כל שיריי הגנוזים.

התשוקה, הדחף, הכוח והסבלנות לעשות זאת באו מכם ומכן, מכול אחד ואחת ממאה האנשים שהחליטו להשקיע בחלום שלי. שרכשו ספר אחד או יותר במסגרת הקמפיין וקירבו אותי, ומקרבים אותי, שקל אחר שקל, למימוש חלומי.

אשמח אם אתם, הקוראים והקוראות את הפוסט הזה, תצטרפו לתמיכה הזאת, בכתובת הקמפיין – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280.

ולכולכם/ן, ככה, ישר מן המחשב האישי שלי, לקט שירים גנוזים, שיראו אור, בעזרת השם ובעזרתכם, בשלושת ספרי השירה הגנוזים הללו, ואני אוהבם מאוד.

*

בְּתוֹךְ הַכּוֹכָבִים הָאֲפֵלִים שֶׁל הָרִפּוּד

מִסְתַּתְּרוֹת גָּלַקְסְיוֹת שֶׁל אָבָק. יְצוּרִים

מְנַהֲלִים אֶת חַיֵּיהֶם בֵּין סִיבֵי בַּד כָּחֹל וְגַס,

הַנִּגְלֶה לִי שָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי בָּרַכֶּבֶת,

צוֹלֵל אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַפְּנִימִי, שֶׁאוֹר מִן הַחַלּוֹן

צוֹבֵעַ בְּדִמְיוֹנוֹת מְשׁוֹרְרִים וְרַפָּדִים.

 

על נסיבות כתיבתו של ספר הזוהר

 

הָלַכְתִּי אֶל עֵץ עַתִּיק, נָבוּב,

וְחִבַּקְתִּי אוֹתוֹ בְּחָזְקָה. שִׁקַּעְתִּי

אֶת פָּנַי בְּתוֹךְ גִּזְעוֹ. הִקַּפְתִּיו

בְּיָדַי וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיִּקַּח מִמֶּנִּי

 

אֶת עַצְבוּתִי וְיִתֵּן לִי אֶת יַרְקוּתוֹ,

אֶת כֹּחוֹת הַצְּמִיחָה שֶׁלּוֹ, אֶת חַיּוּתוֹ.

עָמַדְתִּי כַּמָּה דַּקּוֹת, עַד שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי

שֶׁרַגְלַי מִתְחַזְּקוֹת, וְאֵינִי מִתְמוֹטֵט עוֹד

תַּחַת מַשָּׂא הַכְּאֵב וְהַצַּעַר, שֶׁאֵינִי

יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹרָם.

 

"נוּ, אֲדוֹנִי, מָצָאתָ מַשֶּׁהוּ בָּעֵץ,"

קָרָא אֵלַי גַּנָּן עִירוֹנִי, שֶׁיָּשַׁב

בִּמְכוֹנִית עִם חֲבֵרוֹ.

 

"כֵּן," אָמַרְתִּי לוֹ וְחִיַּכְתִּי.

"עֵץ נוֹרָא יָפֶה. אֵיזֶה עֵץ זֶה?"

"חָרוּב," הֵשִׁיב הָאִישׁ,

שָׂמֵחַ לְהַפְגִּין יַדְעָנוּת.

 

הוֹדֵיתִי לוֹ, וּבְלִבִּי גַּם לָעֵץ, שֶׁלָּקַח

מִמֶּנִּי אֶת עַצְבוּתִי, מַצְפִּין אוֹתָהּ

בְּגִזְעוֹ כְּמוֹ כַּלִּיא בָּרָק עַתִּיק,

מַתְּמִירָהּ וּמַטְמִינָהּ בַּחֲרוּבָיו,

 

כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּפֶתַח הַמְּעָרָה שֶׁיָּשְׁבוּ בָּהּ

שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי וּבְנוֹ, וְאָכְלוּ יְגוֹנָם

וְכָּתְבוּ אֶת הַזֹּהַר, וְהִמְתִּיקוּ לָנוּ

אֶת חַיֵּינוּ בְּמֶתֶק פִּרְיָם.

 

השיר המתעקש

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת לְבַסּוֹף,
אִם נִרְצֶה בְּכָךְ וְאִם לָאו, לָכֵן מוּטָב
לְכוֹתְבוֹ בְּעִתּוֹ, לֹא לְסָרֵב לוֹ, לֹא לִדְחוֹתוֹ
עַד שֶׁיַּחְמִיץ, אוֹ יִשָּׁכַח וְיֵעָלֵם
בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה מִמֶּנָּה הִפְצִיעַ
כְּהַבְטָחָה בְּרוּרָה וּבְהִירָה
לְהִתְגַּלּוּת, גַּם אִם לְבַסּוֹף
הָיְתָה לָנוּ לְטֹרַח.

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת
גַּם אִם נַרְחִיק מִמֶּנּוּ נְדוֹד אֶל
כָּל טִרְדּוֹת יוֹמֵנוּ, הַמְּמַהֲרוֹת
לְהִתְיַצֵּב מוּלוֹ, מְבַקְּשׁוֹת רַק
לְהָנִיא אוֹתָנוּ מִמַּעֲשֶׂה הַשִּׁיר,
כְּאִלּוּ יֵשׁ בּוֹ גְּנַאי, אוֹ נֶגַע.

הַשִּׁיר הַמִּתְעַקֵּשׁ סוֹפוֹ לָצֵאת סוֹף סוֹף.

בילוי אמן

 

אֵדֵי מַיִם עָלוּ מִן הַכְּבִיסָה שֶׁהוֹצֵאתִי

הַחוּצָה, לְהִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ,

נִדְמִים כְּמִין סוֹד סָמוּי,

פַנְטוֹם, אוֹ שֵׁד שֶׁנֶּחְלָץ

וְהִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ כִּלְאוֹ הַלַּח

בָּרֶגַע שֶׁנָּגְעָה בּוֹ שֶׁמֶשׁ חוֹרְפִּית.

 

הַבֹּקֶר הַקַּר לֹא הוֹתִיר הַרְבֵּה

תִּקְוָה לְשֶׁמֶשׁ נְדָבוֹת,

אֲבָל מִקֵּץ שָׁעָה וּמֶחֱצָה

שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי סָפוּן בַּבַּיִת,

רוֹכֵן מֵעַל תַּנּוּר סְפִּירָלָה

וּמְחַכֵּךְ מֵעָלָיו אֶת יָדַי,

הִתְבַּהֲרוּ פִּתְאוֹם הַשָּׁמַיִם.

 

הָרוּחַ הִסִּיעַ מֵעֲלֵיהֶם אֶת הָאַפְרוּרִית

וְגִלָּה אֶת תְּכֶלְתַּם.

 

בְּהִירָה,

רְחוּצָה וְצוֹנֶנֶת,

וּבְלִבָּה זוֹהֶרֶת שֶׁמֶשׁ מַרְהִיבָה.

 

הַבְטָחַת הַשֶּׁמֶשׁ, שִׁפְעַת הָאוֹר

פָּגְעָה בְּעֵינָי, נִסְפְּגָה בְּנַפְשִׁי,

הַדָּוָה אֶת דְּוָי הָחֹרֶף,

וְהוֹצִיאָה אוֹתִי אֶל הָרְחוֹב.

 

בַּתְּחִלָּה פָּנִיתִי לְכִוּוּן הַיָּם,

מְבַקֵּשׁ לִצְפּוֹת בְּמַעֲלָלֵי הָרוּחַ

בַּחֹל, בַּצְּדָפִים, בַּקֶּצֶף.

 

אֲבָל מִקֵּץ כַּמָּה צְעָדִים

סַבְתִי לְאָחוֹר וּפָנִיתִי אֶל הָעִיר.

נֶעֱזַר בַּאֲמַתְלָה (תִּקּוּן הַטֶּלֶפוֹן)

כְּדֵי לִנְסֹעַ עַד דִּיזִנְגוֹף

וְלַעֲלוֹת מִשָּׁם, בַּמֶּלֶךְ ג'וֹרְג',

עַד אֶל הַשּׁוּק.

 

בְּסִיּוּם הַיְּרִידָה בִּרְחוֹב הַשּׁוּק

כְּבָר הָיִיתִי מְאוּשָׁשׁ, שָׂמֵחַ

וּמְצֻיָּד בִּכְפָפוֹת שֶׁל צֶמֶר,

שְׁלֹשָׁה זוּגוֹת גַּרְבַּיִם וִירָקוֹת.

 

 

אַךְ רַק כְּשֶׁנֶעֶצַרְתִי לְמוּל

חֲנוּת הַסְּפָרִים מִיָּד שְׁנִיָּה,

שֶׁהִצִּיגָה בְּפִתְחָהּ סֵפֶר אַנְגְלִי,

מַדְרִיךְ מְפֹרָט לַמְּלָאכוֹת הַיָּמִיָּה,

 

הֵבַנְתִּי מַה הָיָה פִּשְׁרוֹ שֶׁל הַטִּיּוּל הַזֶּה,

שֶׁיָּצָאתִי אֵלָיו מִתּוֹךְ תְּחוּשַׁת אָשָׁם,

עַל שֶׁאֵינֶנִּי מְרֻכָּז, וְאֵינֶנִּי כּוֹתֵב אֶת

הָרוֹמַן הַבָּא שֶׁלִּי, הַמִּתְרַחֵשׁ בַּיָּם.

 

הַמּוֹכֶרֶת דָּרְשָׁה מֵאָה וְאַרְבָּעִים שֶׁקֶל, וְלֹא

הִסְכִּימָה לְקַבֵּל כַּרְטִיס אַשְׁרַאי.

הוֹרַדְתִּי אוֹתָהּ ל 120 וּבִקַּשְׁתִּי

שֶׁתִּשְׁמֹר לִי עַל הַסֵּפֶר לְיוֹמַיִּים

כִּי נִשְׁאַרְתִי בְּלִי שֶׁקֶל,

 

אֲבָל עִם שִׂמְחָה. הַסֵּפֶר הַזֶּה

עֲתִיד לְלַמְדֶנִי כָּל שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ

כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַכְּתִיבָה.

 

וְהַטִּיּוּל הַזֶּה, שֶׁבַתְּחִלָּה נִדְמָה לִי

כְּהִכַּנְעוּת נִפְסֶדֶת לִיְצָרַיי,

לִרְדִיפָה אַחַר בִּלּוּי אָמָן וְהַשְׁרָאָה,

 

הָיָה לִי לֹא רַק לְשָׁעָה שֶׁל חֶסֶד, בָּהּ

הִשְׁתַפְּכָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶל תּוֹכְכֵי נַפְשִׁי,

אֶלָּא גַּם לְמַסָּע שֶׁל חֵקֶר, שֶׁבּוֹ

 

מָצָאתִי אֶת מַה שֶׁנִּדְרָשׁ לִי

לְהֶמְשֵׁךְ כְּתִיבָתִי. וּכְבּוֹנוּס

עַל הָהֵיעַתְרוּת שֶׁלִּי לָאִינְטוּאִיצְיָה,

 

אוֹתָהּ סוֹכֶנֶת חֲכָמָה שֶׁל הַיְּקוּם,

הַמְּהַדְהֶדֶת בְּתוֹכֵנוּ, מְתֹאֶמֶת

עִם זְרָמָיו הָעֲדִינִים שֶׁל כֹּחַ נֶעְלָם,

 

גַּם זָכִיתִי בַּשִּׁיר אוֹתוֹ אַתֶּם קוֹרְאִים כָּעֵת,

שֶׁגַּם אִם אֵינוֹ הַנַּעֲלֶה בְּכֹל שִׁירַיי, בְּכָל זֹאת

יֵשׁ בּוֹ חֹם, פַּשְׁטוּת וּמְסִירָה שֶׁל חֶסֶד.

 

וּלְיוֹתֵר מִזֶּה אֵינִי צָרִיךְ.

 

*

השירים האלה היו גנוזים עמי שנים. הם ורבים אחרים. אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי, כאן, ותוסיפו את חלקכם בו, בזכותכם גם יראו אור.

לילה טוב.

 

 

 

כמה הערות על בעיית האקלים

לפני שנים רבות, אי שם בשנות השמונים כמדומני, ביקרתי בסטודיו של שכני, המעצב חתן פרס ישראל, דוד טרטקובר. הצצתי באוסף פרטי הישראליות המיוחד שלו – כרזות וצעצועים, אריזות ושלטי פרסום מימי המדינה בדרך ועד ימינו – אוסף שכול מוזיאון ישראלי היה גאה בו, ושוחחנו על המצב. או-אז השמיע באוזניי מה שנדמה היה לי אז כנבואת זעם אפוקליפטית ממש, אם לא הפרזה של הדמיון. "יבוא יום שבו כולנו נשב במחנה ריכוז," אמר לי, והתכוון לאמנים מן השמאל.

"אני רק מקווה שיספקו לנו מחברות ועטים," הצטחקתי למשמע דבריו.

שוב אינני מסוגל לצחוק על כך היום.

הלילה עברתי על  רשימת ה'שתולים' של ארגון 'אם תרצו.' חששתי למצוא שם את שמי. לרווחתי לא מצאתיו בה, אבל ראיתי בה שמותיהם של רבים וטובים, ובהם גם שמו של דוד טרטקובר. וזה מה שהזכיר לי את השיחה ההיא.

האיסור של משרד החינוך על לימוד ספרה של דורית רביניאן, 'גדר חיה,' הסערה מסביב לספר האזרחות החדש וההתקפה על יהודה יערי, איש ספרות ותיק ומוערך, הצעת חוק הנאמנות של השרה מירי רגב וכעת קמפיין השתולים של 'אם תרצו,' כול אלה תוכפים עלינו בתוך שבוע ומחצה בלבד, והופכים את האוויר כאן לסמיך מדי. ריח של רדיפה נישא באוויר. כאילו עונת הצייד החלה.

הדבר הזה מעורר בי דאגה עמוקה מאוד.

התפוררות הרקמה החברתית של ישראל החלה עם התמוססות ערכי הערבות ההדדית, השיוויון, החמלה והצדק. הפרטת המשק הביאה להעמקת הפערים החברתיים-כלכליים בחברה הישראלית, להפיכת הזכויות הבסיסיות לדיור, למרפא ולתזונה, שהיו מובטחות לכול אדם על פי תפיסת 'מדינת הסעד' לזכויות המוקנות לעלית החברתית-כלכלית בלבד. הפגיעה בקשישים, בילדים, בניצולי שואה ובנתמכי סעד הלכה והחריפה, העול על מעמד הביניים הפך כבד מנשוא.

בו-בזמן, היחסים הבין-גושיים השתנו לגמרי. ארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה, ופינתה מקומה לרוסיה, לסין ולמדינות נוספות. ה'אביב הערבי' מחד גיסא, וחולשתו של משטר אובמה, מאידך גיסא, הביאו להתמוטטות המזרח התיכון, לקריסת מדינות, לגלי הגירה מאיימים לארצות אירופה ולעליית האיסלם הרדיקלי הרצחני.

ישראל, שגם מקודם לכן הייתה מוקפת אויבים, הפכה למבודדת בתוך סכנות האורבות לה מכול גבולותיה. אבל דווקא במצב זה, שבו הלכידות הלאומית והערבות ההדדית מוכרחות להישמר מכול משמר, מפני שהן יסוד קיומנו כאן, החריף לבלי נשוא השיח הפנים-ישראלי, ותופעות שונות כאלה שמניתי למעלה מאיימות לקעקע לחלוטין את ההסכמה הלאומית ואת השותפות ההדדית, שהן התנאי להישרדותנו כעם וכמדינה.

השיח האלים והמסוכן הזה חייב להיפסק. רשויות החוק מוכרחות לטפל בארגון 'אם תרצו,' כדי לעצור את השתלחותו באמני ישראל. הן גם צריכות לשים סייג לשר החינוך ולשרת התרבות, המנסים לפגוע בחופש הביטוי ובחירות היצירה.

כיום, אחרי שפרסמתי כמה שירים, בגנות ההתנתקות ובזכות התגובה הקשה כלפי אויבי ישראל, ומאמרים נגד חרם האמנים על אריאל, איש אינו יכול לחשוד בי עוד שאני 'שמאל קיצוני.' גם ימין קיצוני אינני. כל שאני מבקש את נפשי הוא לחיות בשקט, בשלום, ועד כמה שאפשר בהרמוניה בארץ הזאת, שאין ולא תהיה לנו אחרת תחתיה. אבל נוכל להמשיך לחיות כאן רק אם ההסתה והשיסוי הללו ייפסקו באחת, בפעולת חקירה, שיפוט ואכיפה של מערכות החוק.

שאם לא כן, אם כל מערכות החוק והצדק בישראל לא תתעשתנה מיד ותפעלנה את פעולתן, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתוך חורבן כולל של הישראליות, של עצם ההסכמה הקולטיבית לחיות כאן יחד. ואז אף אחד כבר לא יהיה בעזרנו. לא השם, ולא אדם. שוב נגלה מעל אדמתנו, שוב נפוץ בין ארצות הגויים, שוב נהיה למשיסה בין אומות העולם.

מדינת ישראל הוקמה כדי להציל את העם היהודי מרודפיו, כדי לחדשו תרבותית ורוחנית וכדי לבצר ולהבטיח את המשך קיומו. אבל מדינה היא קונסטרקט חברתי, המבוסס על הסכמה משותפת. וכאשר קם חלק אחד בעם וצד את משנהו, הוא מפורר את עצם ההסכמה הלאומית, השותפות בשמירה על חיינו כאן.

וזהו מעשה הבגידה והחתרנות הגדול מכולם.

תחת תו התקן של הנאמנות למדינת ישראל, לדגלה ולהמנונה, חותרים מי שהזכרתי לעיל מתחת ליסודותיה ומערערים את עצם קיומה. הם דורשים הצהרת נאמנות מזולתם, שעה שהם, בהתלהמותם ובהתנהלותם הדורסנית מציגים את היפוכה של הנאמנות למקום הזה ולערכיו.

ועל הפגיעה הזאת אסור שתהיה מחילה או סליחה.

ובה על מערכות החוק והמשפט לטפל. ומיד.

 

גברת ארנבה שאומרת רק 'ווה.'

א

יש לי סוד אפל שאותו אני רוצה לחלוק אתכם. רק אתכם, רק היום.

אני מתקן ספרי ילדים של אחרים.

כן כן, בכול פעם שאני יושב ומקריא לבניי סיפור, וזה קורה כמעט מדי ערב, אלא אם כן אני ממוטט, אני מוצא את עצמי משמיט קטעים מסוימים מספרים, או משנה אותם. משפר חרוז, משנה משמעות.

זה התחיל עוד בהיותם תינוקות ממש, כשהייתי מדקלם בפניהם את שירי הספרון הקלסי "פרפר נחמד." זה ספרון מקסים, עם בעיה אקוטית. הוא מבוסס על תפיסה מגדרית שמרנית. לכל אורכו מופיעות שם אימהות, מעולם בעלי החיים וגם מעולם האדם. אין בו דמות אב כלל. כשהילד קוטף פרח הוא מביא אותו לאמו – אז שיניתי את זה לאביו, למרות שבציור מופיעה אם 'קלסית' (שמלה, סינר ומטפחת ראש, רחמנא ליצלן).

בוא אלי פרפר נחמד

לא רציתי לחנך את ילדיי למודל המשפחה הקלסית, ושיתחילו לשאול אותי כבר בגיל שנה איפה אמם. את זה התחלתי להסביר להם דרך תמונות של סימה סן, הפונדקאית שלנו, ושל די-209, תורמת הביצית האנונימית.

גם בספר הנפלא "לילה טוב ירח," שקיבלתי במתנה מאחת מתלמידותיי, שילדיה בגרו כבר, ואני קורא בו לילדים כמעט מדי לילה, מצאתי הכרח לשכתבו מעט.

לילה טוב ירחבספר ישנה ארנבה, "'גברת ישישה שאומרת רק 'שה'." עכשיו, 'שה,' זה משהו שילד לא יכול להבין. זה ביידיש, זה מסביבה תרבותית אחרת, זה מדור אחר. זה פשוט לא מתאים. חוץ מזה, אני לא רוצה שילמדו, שקשישות אומרות רק 'שא,' (כלומר, שקט!), משמע, שכל הקשישות הן נשים נרגנות המשתיקות את סביבתן. אז תיקנתי את זה ל"גברת ארנבה שאומרת רק ווה." עשיתי להם חרוז, והם חוזרים אחריו בחדווה. למעשה, הם כבר מכירים את כל הספר הזה בעל פה.

ספר אחר, של לוין קיפניס, "המטרייה הגדולה של אבא," ממש התבקש לקרוא בו שוב ושוב עם תחילת החורף, ובקרוב – עם שובו. הספר חביב מאוד, ומספר על ילד, האוסף את כול חבריו וחברותיו מתחת למטרייה הגדולה של אביו, בדרך לגן. אבל האפיונים שבחר לוין קיפניס לאפיין בהם את הילדים הם פשוט פוגעניים, ומערבבים בהם אפילו לעג. ואלה דברים שאני לא מוכן שילדיי יספגו או ילמדו מספרי הילדים שהם קוראים ושומעים בילדותם.

המטריה הגדולה של אבאלמשל, "והנה אילנה, שאוהבת בננה," זה דבילי, אבל עוד בסדר. אבל אחריו – "בתיה, בתיה, את פוחדת מאמבטיה?" שזה כבר לעג, ו"יוספה, יוספה, כלום את יחפה?" שזה שוב לעג, וגם חרוז רע, משום שהוא חורז מלה מלעילית עם מלה מלרעית, ולהלן אפיון הגוף שעצבן אותי "והנה דרור המצפצף כציפור, עומד בחוץ ורועד מקור." הכרתי ילדים שקולם דק וצפצפני. הם תמיד היו מקור ללעג, ולא אהבו את מצבם. מכל התארים והכינויים האלה, מלבד אילנה-בננה, אני נמנע.

אז אני משמיט, או מתקן. ובו-בזמן חולם על יום, שבו יציעו לי באחד מבתי ההוצאה הגדולים משרה כעורך ספרי ילדים, לא כזה הבורר כתבי-יד המגיעים לידיו, ומחליט מה מהם יראה אור, אלא כזה, המשכתב ספרי ילדים קיימים.

ואז אני נזכר באחת הפשלות הגדולות שהיו לי, בנעוריי.

כשהייתי סטודנט שנה א' באוניברסיטה, ממש לפני שיצאתי לאימון הגדוד הראשון במילואים שלי, הציע לי בית הוצאה לאור בתל אביב לערוך בעבורו ספר לילדים. קראו לו "מרקו הילד מג'נובה."

קיבלתי לידיי את התרגום, שכתבתי אותו במהלך שירות המילואים ההוא כמיטב יכולתי והבנתי – והשבתי אותו אל בית ההוצאה. הספר ראה אור בפורמט גדול, במהדורה מלאת צבע. רק אז ראיתי את כותרתו ונחרדתי. "הלב – מרקו הילד מג'נובה."

נחרדתי, משום שספרו של דה-אמיצ'יס, "הלב," היה ספר הילדים הכי אהוב עלי בילדותי. והנה, קיבלתי לידיי תרגום של שכתוב שלו, שכתבתי אותו עוד, ועשיתי כל זאת מבלי לזהות אפילו את המקור.

מאז ועד היום משמש דבר זה כסמן אזהרה בעבורי, וגם כמשהו השומר על ענוותי כעורך.

עד שזה מגיע לילדים שלי, לשעת הקריאה היומית שלהם. אז אני פשוט יושב איתם במיטה, יושב וקורא ומשכתב בעל פה.

ב

הצורך שלי לשכתב ספרים שאני קורא לילדי נובע מסיבות שונות. ראשית, מן השינויים הנהדרים שעברה הלשון העברית, מאז נדפסו חלק מתרגומיה של ספרות הילדים הישנה. שנית, מן השינויים הגדולים במציאות החיים, הכוללים בהם גם שינויים בשמות (הילדים ממש לא מכירים היום בסביבתם ילדים/ות בשמות כמו בתיה, יוספה ואפרים). שלישית, מן התחושה השגויה של כותבים וכותבות מקצועיים ובלתי מקצועיים כאחד, שכתיבה לילדים היא מעשה קל ומובן מאליו. היא לא.

השוק מוצף בספרות ילדים קלוקלת. ויש בה גם ספרי ילדים של סופרים טובים ומוכרים. זה קורה, משום שרבים הכותבים שאינם מבינים משהו. זה שהם כותבים לילד הפנימי שבתוכם, או הם מתנסים בכתיבה 'מתיילדת,' כי כך קל להם יותר לבטא חוויות רגשיות מסוימות מעולמם – עוד לא הופך אותם לסופרי ילדים. סופר ילדים מיומן צריך לכתוב דמות עם קונפליקט ועם פתרון בצורה מתומצתת, קצרה, ריתמית והרמונית. זה לא עניין קל, זה מצריך הרבה מאוד מיומנות ושכתוב, ובעיקר הינתקות מן האגו. כי הכי קל לכתוב כתיבה מתיילדת ולהיות בטוח שזה ידבר לילדים, בעוד שלמעשה זה יעלוב בהם, או כתיבת פנטזיה מרובת מילים – כמו שאני חטאתי בה בעבר – ולהאמין שזה יעבור. זה לא. אין להם כוח לשמוע סיפורים כל כך ארוכים, אפילו אם הם מלאי הומור ודמיון.

גם רשת הסינון של תעשיית המו"לות כבר כמעט ואינה קיימת. במציאות המו"לית כיום, שבה כמעט כל בית הוצאה מוכרח להוציא לאור ספרים בתשלום מצד מחבריהם, כדי לשרוד, ישנם בתי הוצאה טולרנטיים מאוד, שידפיסו כמעט כל מה שיבוא אל שעריהם, בעבור תשלום נאות. אחר כך הספרים הללו מתגלגלים אל מדפי חנויות הספרים, מוצעים במחירי מבצע באינטרנט או באתרי הכותבים, ומתגלגלים אל עולמם של הילדים.

אבל לאמתו של דבר, גם במה שאנו מתייחסים אליו כאל ספרות הילדים הקלסית יש הרבה חומר קלוקל. תפיסות מגדריות שעבר זמנן, חינוך על מודל משפחה אחד בלבד, בעוד שכיום סוגי המשפחות מגוונים בהרבה, שפה שפס זמנה או ציורים שאין שום קשר בינם לבין מציאות החיים בימינו.

כך שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא ליזום תרגום מחדש, שכתוב ועריכה של ספרות הילדים הקלסית, במהדורות חדשות, וגם של ספרי ילדים מן העשורים האחרונים. בשביל זה צריך תקציבים. וטוב יהיה אם משרד התרבות, בראשותה של השרה לימור לבנת, יחליט על הקצאת משאבים מתקציבו לעידוד תרגומה מחדש, שכתובה והדפסתה של ספרות הילדים העברית. הוא עשוי לתרום בזה לחינוך דורות על דורות של ילדים.

ישנם מו"לים העושים מאמץ להחיות את ספרות הילדים הקלסית הטובה, על ידי הוצאה לאור של ספרים מחודשים. במהלך כתיבתו של מאמר זה נזכרתי, למשל, בשיריה הנפלאים של אנדה עמיר פינקרפלד לילדים, וגיליתי שהוצאת כינרת זמורה (זה בית ההוצאה שלי עצמי) הוציאה בשנים האחרונות לאור את שירי אנדה עם ציורים חדשים.

אנדה עמיר פינקרפלדגם שוקן, ספריית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד פעילות בתחום זה. ודאי שכחתי עוד. מה שאומר, שמציאתם של שירים וסיפורים טובים מו הקלסיקה לקרוא בפני ילידנו היא גם עניין של זמינות – זמינות לא רק במדפים בחנויות הספרים, אלא קודם כול בתודעת ההורה. בספרות העברית פעלו סופרי ומשוררי ילדים רבים וטובים, מאנדה ועד פוצ'ו, מעדולה ועד שלומית כהן אסיף, ועוד רבים וטובים אחרים. אנחנו פשוט לא זוכרים אותם. ובמקרה שלי, פשוט שולחים יד למדפי הספרים בבית ומחפשים בהם מה לקרוא. אך לא כל מה שמצוי על המדף ראוי להיקרא, והרבה בו חסר.

ממש לקראת סיום מאמר זה, קיבלתי פנייה מרגשת ממרכז לוין קיפניס לספרות ילדים. מסתבר שמרכז זה, יחד עם הספריה הלאומית, פתח בפרויקט הצלה של ספרות הילדים העברית. בספרייה המקוונת של מרכז לוין קיפניס מעלים כעת ספרי ילדים שאזלו מן השוק, ובקרוב יועלו אליה גם ספרי הילדים שלי, שאזלו זה מכבר, ובהם "אין ציפור כזו, קורציפה," המספר על ציפור חריגה ואחרת, עד שהיא מוצאת בת זוג, "ממלכה ושמה קוליסיה," המדבר על ניקיון, לכלוך ומחזור – והספר "שלום," שכמדומני הוא ספר הילדים היחיד לגיל הרך, המדבר על שלום בין שני העמים, ברוח 'שתי מדינות לשני עמים.' תוכלו להתרשם מן הפרויקט הנפלא של מרכז לוין קיפניס כאן. סופרים/ות הקוראים את הבלוג שלי ומעוניינים להוסיף את ספריהם לספרייה מקוונת זו, צריכים לפנות אל שי, באי-מייל shairudin1@gmail.com.

עוד דרך טובה להיזכר בספרות הילדים, וגם להתעדכן במה שקורה בתחום, היא חתימת מנוי דיגיטלי בחינם לכתב העת "הפנקס," בעריכתו של יותם שווימר, שכל עניינו הוא ספרות הילדים. תוכלו ללחוץ על הקישור ולהגיע אליו. זהו מפעל נהדר של אדם אחד, המשמר את הקיים וגם מעודד את פיתוחו.

ג

עד אז, אני מציע לכל אב ואם בישראל להיזהר במה שהם קוראים בפני ילדיהם. בטרם אתם מושכים כלאחר יד ספר ממדפי החנות, הספרייה או – כמו במקרה שלנו – ממדפי ספרות הילדים בביתכם – וקוראים ממנו לילדכם לעת ערב, עברו עליו בעצמכם. קראו אותו בקול רם. ראו אם הוא מתנגן בפיכם, אם הוא מוסיקלי והרמוני, אם אין בו תכנים מאיימים מדי לגיל של ילדכם, אם הוא ארוך מדי – היכן ניתן לפצלו מדי ערב, ולהפכו לסיפור בהמשכים, האם יש בו תופעות שאינכם מסוגלים להסכים איתן ואינכם רוצים שילדיכם יתחנכו לאורן. חשבו על כל הדברים האלה במהלך הקריאה בספר, גם אם היא אורכת דקות ספורות. רק כך תדעו אם הספר הזה נכון לכם ולילדכם.

ואל תחששו לשנות ולשכתב את ספרי הילדים שברשותכם, כפי שאני עושה. הסופר שכתב אותם אינו נמצא עמכם, אבל ילדכם כן, ואתם אחראים לשלומו, לחינוכו ולהתפתחותו התקינה, וגם לערכיו. אז כל עוד אתם משכתבים ספרי אחרים בדלת אמותיכם, אינכם פוגעים באיש. והדבר מותר לכם. זו אפילו מצווה.

ד

למדתי לקרוא עוד לפני כיתה א', וכשהייתי ילד בכיתה ד', ועברנו מנווה מגן לשיכון פקר ברמת השרון שהיתי הרבה בבית קרובי המשפחה הרחוקים שלנו, ומי שהייתה האומנת שלי בילדותי, דוד משה ודודה ציפורה, ובחברת בנותיהם – בתיה, ריבה ואראלה.

אראלה הייתה הכי קרובה לגילי, נדמה לי שהייתה כבת 12 כשאני הייתי בן 8. בחדרה היו בעבורי המון אטרקציות. פוסטרים ענקיים של יגאל בשן, מכפולות האמצע של חוברות 'להיטון,' משום שהעריצה את הזמר הזה בילדותה, וכך בעצם למדתי מהי הערצה בכלל; אוסף בובות שמעולם לא היה לי ולא נכנס לביתי, משום שהיינו ארבעה בנים; – ומדפי ספרייה ובהם ספרים שלא הכרתי.

יום אחד שאלתי מאראלה את ספרו של סר ולטר סקוט, פרש בלי ראש, וגם את דיוויד קופרפילד. הספר "פרש בלי ראש" גרם לי לסיוטים איומים. היו לילות שלמים שלא יכולתי לישון בהם משום שראיתי בהם גוויות ערופות ראש רכובות על סוסים. דיוויד קופרפילד הביא אותי להאמין שבעצם אני אסופי, שגדלתי בבית יתומים, והוריי אספו אותי ממנו. הדמיון המופרע הזה ישב רק על עובדה אחת – שהייתי הבן הבכור במשפחתנו, ועד שנולד אחי יאיר לא ראיתי איך זה קורה. ואת בטן אמי ההרה אותי ודאי שלא יכולתי לראות.

הדמיון הזה היה כה חריף עד שיום אחד בגיל הנעורים נסענו, מטעם תנועת הנוער העובד והלומד, לאיזו השתלמות סוף שבוע בקלמניה. וכשעמדנו בטיולית מחוץ למבנה, שהיה בית אבן טמפלרי מוקף אבן, עם גגות רעפים וארובה בראשם, הצבעתי עליו ואמרתי לגילת חברתי, "הנה, זה דומה לבית היתומים שגדלתי בו," שלא היה ולא נברא, אך כנראה היה העתק דמיוני לבית היתומים שדיוויד קופרפילד גדל בו, ואני הטמעתי אותו בדעתי מקטנות.

אם אתם לא רוצים שילדכם יאמין שהוא אסופי, או יחלום חלומות על פרשים קטועי ראש, או יתייחס לבני אדם דרך אפיוני גופם, שימו לב למה הוא קורא.