איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

מודעות פרסומת

אבא ברווז, אימא אווזה.

כשמיכאל ודניאל נולדו קיבלתי ארבעה וחצי חודשי חופשת לידה מן המדינה. הלכתי למוסד לביטוח לאומי עם דיווחי המס שלי, והם חישבו את ממוצע ההכנסות שלי בשלושת החודשים שקדמו ללידה, הכפילו ב 4.5 והעבירו לי סכום נאה מאוד, במכה אחת, לחשבון הבנק.

זה מה שאפשר לי להישאר בבית כדי לטפל בילדים, ואף להיעזר באומנת, שמונה שעות ביום, כדי לא לקרוס. לולא העזרה הזאת מצד מדינת ישראל, לא הייתי עומד בזה משום בחינה.

בגיל ארבעה וחצי חודשים נקלטו הילדים במעון  ויצ"ו, בסבסוד המדינה. שוב התבקשתי להגיש את שומת המס האחרונה שלי, ולפיה קבע משרד התמת כמה עלי לשלם לגן. מעון ויצ"ו ביפו, וסבסוד המדינה את שהות ילדיי בו, הם המזל של החיים שלי. בגן פרטי הייתי משלם על תאומים 5600 ש"ח לחודש, ואילו במעון ויצ"ו שילמתי עליהם בשנה שעברה כ 1500 ש"ח, והשנה עוד פחות.

אני מספר את כל זה הן כדי לומר תודה למדינה, שעזרה ועודנה עוזרת לי לגדל את ילדיי, כאב חד-הורי, והן כדי לספר לכם משהו חשוב, הקשור בזה. לפני כמה שבועות הגישה חברת הכנסת תמר זנדברג (מרצ), הצעת חוק שעברה את ועדת השרים לענייני חקיקה, בפני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. לפי הצעתה עובד יהיה רשאי לנצל עד 13 ימי מחלה וחופשה לצורך ליווי בת הזוג שלו לבדיקות ולטיפולי היריון, הלידה והימים שאחריה.

הצעת חוק זו ביקשה להבטיח, שאבא יוכל להיות לצד אשתו היולדת והתינוק או התינוקת בשמונת הימים הראשונים אחרי הלידה. "אלה בעצם שמונת הימים הראשונים לחיי התינוק ושמונת הימים הראשונים לחיי המשפחה במתכונת המשפחה," אמרה תמר זנדברג בדיון. "אלה הימים הכי קריטיים והכי חשובים […] האב יוכל להיות נוכח גם ביום ולא רק בלילה ולא רק בבוקר שאחרי הלידה או יום אחד אחרי כן לקום לעבודה כאילו בחייו שלו שום דבר לא השתנה […] הוא יהיה שם גם אם הוא לא רוצה את זה. זאת חובה, זאת לא בחירה. אלה הימים הכי חשובים. אלה הימים הראשונים של ההתקשרות, אלה הימים של התהוות המשפחה, אלה הימים שבהם היולדת זקוקה הכי הרבה לנוכחות הזאת. אני אפילו לא קוראת לזה 'עזרה' או 'סיוע', אני קוראת לזה נוכחות משותפת וכניסה משותפת לחיים חדשים."

מעצם הקריאה בהצעת החוק נדהמתי, שעוד אינה קיימת כחוק לכל דבר. הייתי בטוח, שכל אדם במדינת ישראל זכאי לחופשה כאשר אשתו יולדת. לא העליתי על הדעת מצב אחר. וכשהבנתי שאין הדבר כך, בירכתי בלבי פעמיים – על כך שאני הורה יחיד, ונהנה מכל ההטבות הקשורות במעמד זה, ועל כך שאני עצמאי. שאינני תלוי בשום מעסיק, או בהסכמה מצד מעסיק, לימי החופשה שאני נוטל לעצמי.

להיות מעסיק של עצמך זה לא פשוט. כי למעשה, אינך המעסיק של עצמך. הבנק הוא המעסיק שלך. וכשמגיע הטלפון ממי שמטפלת בחשבונך, הדורשת הפקדה מיידית של כסף, ולך אין מעסיק לפנות אליו, אלא עצמך, זה ממש לא פשוט.

אבל בד-בבד עם זאת, אני קובע לעצמי את שעות העבודה שלי, את סדר יומי ואת אורח חיי. ועל החופש הזה לא אוותר לעולם.

ואז חשבתי על ציבור השכירים במשק. על בני אדם, שאשתם כורעת ללדת, והם מחויבים ללכת לעבודה. על גברים, שנולדו להם בן או בת, ולמחרת הלידה הם כבר צריכים להתייצב במקום עבודתם.

והתחלחלתי.

חשבתי על אחיי, על גיסותיי, על קרובי משפחתי. על עצמי, בימים הראשונים אחרי הלידה, בלי שינה, בחרדה מתמדת, שהילדים ינשמו כסדרם ולא ימותו מתסמונת מוות בעריסה, ישמור השם.

ואז חזרתי לקרוא את פרוטוקול הדיון של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, אותה ועדה, שהעבירה חוקים רבים לטובת העובד, כמו, למשל, הצעת חוק דמי מחלה היעדרות בשל מחלת ילד, או מחלת אחד ההורים, או טיפולי פוריות. מה, האם חברי הוועדה, ובראשם יו"ר הוועדה, חיים כץ (הליכוד ביתנו), אינם מכירים בחשיבות נוכחותו של הגבר, האב, בימים הקריטיים הללו, שלפני ואחרי הלידה?

אינני בטוח בדבר.

עיקר הדיון בוועדה היה נסוב על עלות ימי החופשה והמחלה האלה ומי משלם אותם. לדברי תמר זנדברג, שבדיון זה עוד דיברה על שמונה ימים בלבד, הם אינם משולמים על-ידי הביטוח הלאומי (דהיינו המדינה) והם לא משולמים כאקסטרה על-ידי אף מעסיק או מעסיקה. הימים נחלקים כך –  שלושה ימי חופשה על חשבון החופשה השנתית של העובד; ועוד חמישה ימי מחלה בתשלום. יו"ר הוועדה התנגד, מפני שאת חמשת ימי המחלה בתשלום משלם המעסיק.  אחרי דיון ארוך בדבר העלות של ימי ההיעדרות האלה, ועל מי תיפול, שלח יו"ר הוועדה את מציעת החוק להתדיין בעניין עם איגוד התעשיינים ועם המעסיקים. אז אמנם, יו"ר הוועדה החליט שלא לקיים הצבעה לקריאה ראשונה על הצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג, עד לבירור מי יישא בעלות הצעת חוק זו. אבל בזה עוד אין כדי קבורת הצעת החוק כליל, כמו מה שאירע למשל, רק לאחרונה, עם הצעת התיקון לחוק הפונדקאות. אדרבא, תתכבד תמר זנדברג, תגיע לדיון עם התעשיינים והמעסיקים, ותשוב אל ועדת הכנסת עם מסקנותיה, ואף תשתף אותן עם הציבור. אינני מאמין, שהתעשיינים או המעסיקים ייטפשו עד כדי כך, שיעזו להתנגד לחופשת לידה של האב. אם יעשו כן, יפגעו בעצמם פגיעה ציבורית חסרת תקנה.

אבל אחרי הקריאה בפרוטוקולים של הדיונים בכנסת, אני מוכרח לומר, שאני מצדיע לתמר זנדברג. אני מודה לאלוהים שאינני חבר כנסת. אינני חושב שהייתי עומד במשחק הפוליטי רווי הסרקזם, הכרוך בזה.

והראייה: אותו אורי אריאל (הבית היהודי), שהגיש ערר לממשלת ישראל על הצעת התיקון לחוק הפונדקאות, כדי לקבור כל אפשרות למתן שיוויון זכויות להומואים בהקמת משפחה בישראל, הוא-הוא מי שיצק את יסודותיה של הצעת החוק שהגישה תמר זנדברג, בנוגע לחופשת הלידה של האב. אתם מבינים? אורי אריאל רגיש מאוד למעמדו של האב בישראל, לרגעים המכוננים בהקמתה של משפחה חדשה. אבל  הוא פשוט לא מסוגל לראות הומואים שהם אבות, כמוני, ולא מסוגל לקבל משפחות חד-מיניות כתא משפחתי לכל דבר ועניין.

ולכן הוא יכול להיות מחוקק נאור, בכל הנוגע למעמד האב במשפחה, ורשע גמור כשמדובר בהומואים.

ועם בני אדם כפולי סטנדרטים כאלה לך תתדיין בוועדות. לך תקים מדינה.

הזכות להזות – והיצירתיות בארגון

במשך שלוש שנים שימשתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כחלק משגרת העבודה בתיאטרון, מדי שבוע הייתה מקיימת ישיבת פורום שיווק ופרסום, שבה השתתפו כל ראשי המחלקות בתחום. המנכ"ל, נעם סמל, היה מתאר את אתגרי השבוע, ואחרי כן היו ראשי המחלקות מקיימים דיון בנושא וסוקרים את עבודתם בשבוע החולף, לפי משימות השבוע שקדם לו.

הישיבות הללו ייגעו אותי מאוד. לא מפני שהיו משעממות. להפך. הן היו מרתקות, מפני שתמיד הציבו אתגרים לפיצוח. איך לשווק הצגה זו או אחרת, לאילו סוגי קהל, כיצד ניתן יהיה למלא אולמות, למשך זמן, ואיך ניתן יהיה להבטיח את עניין התקשורת בסיקור ההצגה.

הישיבות הללו התישו אותי לא בגלל תוכנן או משתתפיהן, אלא מפני שסתמו לי בה את הפה.

אספר לכם משהו על עצמי. הראש שלי מבעבע רעיונות. ככה הוא עובד. כמו באר. זורקים לתוכה אתגר, כמו אבן,  והוא מיד מחולל אדוות. ואז הפה שלי נפתח, ואני נהיה כל כך נסער, שאני נכנס לדברי אחרים, קופץ בראש, מוכרח לומר מה שיש לי לומר, מה שנחלץ בדיוק באותו רגע מתוך מוחי הקודח.

זה די מעצבן, לשבת עם מישהו כמוני בישיבות. אני יודע. כי אדם כמוני עלול להיתפס כקפריזי או כבלתי צפוי, או כהוזה. לעתים הפתרונות שאני מציע בישיבות עבודה הם הזויים לגמרי, מנותקים מן המציאות, לא עומדים במבחן ההיגיון, התועלת הכלכלית או תהליכי העבודה בתיאטרון. אבל מי שמקשיב להם, כפי שעשה, לשמחתי, נעם סמל, מצא בהם לא אחת גרעין יצירתי, שממנו ניתן היה אחרי כן לפתח הצעה אחרת.

אם יש בארגון שלך טיפוס מבעבע כזה, או הוזה, עליך לשמוח. תן לו לקפוץ בראש ולומר מה שבא לו, גם אם זה נשמע בשמיעה ראשונה לגמרי מופרך. אם זה מאוד מפריע לאחרים, בקש ממנו לכתוב במחברת כל רעיון העולה על דעתו, ואחרי כן תן לו, בתורו, לומר את הכול. ואם יישמעו מסביב קולות פקפוק או גיחוך, השתק אותם. ההוזה מוכרח לשאת את דברו.

בעצם, למה שלא תחלק מחברות לכל משתתפי הישיבה? בקש מהם לכתוב בהן כל העולה על רוחם במהלכה. לצייר, לקשקש, לכתוב באופן אסוציאטיבי כל מחשבה ובדל רעיון המתעוררים וקופצים מתוכם במהלך השיחה. דבר אחד אל תרשה להם לעשות – לקרוע את הדפים שכתבו עליהם, או לזרוק את המחברת אחרי הישיבה. שישמרו עליה, איש איש על שולחנו. לעולם אין לדעת אילו אוצרות היא מכילה.

זו גם הסיבה, שיוצר לעולם אינו זורק מחברות עם תהליכי חשיבה, יומנים או טיוטות. פעמים רבות הם מכילים רעיונות חדשים ליצירה, או פתרונות זהב לבעיות.