רוחות מלחמה

     ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.

     אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.

     הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.

     "כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.

     "כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."

     "אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."

     "תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.

     רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.

     רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.

     הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.

     "מה זה הגבנו?" שאל דניאל.

     "תקפנו."

     "הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.

     ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.

     סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.

     יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.

     כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.

     אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.

     הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.

     בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.

"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."

לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.

האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.

*

     אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.

     הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.

    כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.

     אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.

       כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.

     "אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."

     אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.

     אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.

     "למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.

     "כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."

     "חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."

     "אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."

     "אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."

     ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.

     "ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."

     "אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"

     "אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."

     "אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.

     "זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."

      והם נרדמו.

     זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.

     מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.

     בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.

     זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.

     ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.

     אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.

     כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.

     תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.

     וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.

     שיהיה לכולנו שבוע טוב.

נ.ב.

     הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.

     ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.

מודעות פרסומת

הפספוס הנורא של פיית השיניים

דניאל בלי שן.jpg

   הבוקר השכמנו קום. היה עלי להביא את הילדים לגן בשבע, כדי להגיע לרכבת של שמונה לתל אביב, לנסוע לשיעור הסיום של סדנת המתקדמים שלי ב'בית איילה.' זה לא היה קל. ברגע האחרון דניאל גילה חור בחולצתו, הוריד אותה מעליו, אך כשהצעתי לו לעלות איתי יחד למעלה כדי לבחור חולצה אחרת, סירב, וכאשר הבאתי בפניו שתי חולצות לבחור מביניהן, התמיד בסירובו. זה היה, כמובן, ברגע האחרון שהייתי כבר חייב לצאת בו מן הבית, כדי לא להפסיד את הרכבת, והיה כרוך בכעס, אבל נגמר בשלום. הבחור התלבש והלכנו לגן.

     כשחזרתי לתובל עברתי דרך הבית, כדי לקחת ממנו את שקית בגדי הים, עם שמפו וסבון גוף ומגבות ופיג'מות, כי אני מקלח שם את הילדים וישר מלביש אותם בפיג'מות ובמעילים. יחד עמם גם את כוס השוקו של אחר הצהריים למיכאל ואת הדניאלה והאקטימל של אחר הצהריים לשניהם.

     נכנסתי לגן. מיכאל עט עלי ראשון, היישר להעלאה לחיבוק בחיקי. מיד אחריו אץ אלי דניאל, בצהלה ובגאווה. "אבא, נפלה לי שן!" קרא, פצה פיו ומיד הראה לי את השן החסרה.

     נישקתי וחיבקתי אותו ואמרתי לו מזל טוב.

     "אתה יודע מה קורה עכשיו, נכון?" שאלה אותי יעל, הגננת, שבדיוק רכנה על השטיח ועשתה משהו עם אחד הילדים, "פיית השיניים צריכה לבוא לביקור."

     "ברור," חייכתי אליה, ואז גם קיבלתי מידי דניאל בקבוק פלסטיק קטן, שבו שם לו אביב, הסייע בגן, את השן הראשונה שנפלה לו, עם כיתוב, "דניאל, שן ראשונה, 30.1.18."

     את הבקבוק ביקש דניאל שאציב במדפים העליונים במטבח, כדי שפינו, הכלבה שלנו, לא תכרסם אותו. ואז נסענו לבריכה, וכול הדרך הוא שאל מתי פיית השיניים תגיע, וגם פירט את רשימת הדרישות שלו ממנה. מין משחק, עם משהו שקשור למשהו, שיש לחברו מתן, בלאסט או משהו בסגנון, אה, בלייד. ואם לא אז סקטבורד חשמלי, או רגיל, או ה'הובר,' הדבר הזה שנוסעים עליו בעמידה.

     "הובר זה לא לגילכם," אמרתי לו, "ואת הסקייטבורד שהיה לכם פירקתם. נבדוק מה עם הבלייד הזה. וחוץ מזה, אתה הרי יודע מיהי פיית השיניים."

     "כן, בטח, זה אתה, אבא," שחק דניאל. "אז מתי היא תבוא?"

     "כשיהיה לי זמן ללכת לקניות ולחפש לך את מה שביקשת," השבתי לו.

     אבל השאלה הזאת, מתי פיית השיניים תגיע, ליוותה אותנו גם אחרי חוג השחייה, ובבית. וזה כנראה לא הולך לעבור בקרוב.

מיכאל בלי שן.jpg

   כשהחלו שיניו של מיכאל ליפול קניתי להם ביצי קינדר. עכשיו רשימת הדרישות השתכללה. נראה איך אתמודד עמה. מה שבטוח הוא, שדניאל מאושר. הוא היה ממש לחוץ מזה שלאחיו נפלו כבר שתי שיניים (מלבד זו שנשרה מפיו כשנפל על המדרגות, בגיל שנתיים) ועוד כמה מתנדנדות, ומסתבר שכך גם אצל ילדים אחרים בגן. ואצל מיכאל שתי שיניים חדשות כבר מבצבצות בלסת התחתונה שלו. שיני בשר, כך הם קוראים להן. ואצלו כלום.

     אז מסתבר שהבוקר הוא קצת נדנד את שינו. והיא נפלה, עם קצת דם. מה שלא ממש היה טעים לו. אבל בכול זאת שימח אותו.

     הילדים גדלים, וזה תענוג לראות. אני כול כך נהנה מהם, שאני ממש מתקשה לעזבם מדי בוקר בגן, על אחת כמה וכמה בימים שאני יושב ועובד בהם בבית. אמש אמרתי לאבא שלי, "משגע אותי שאני לא יודע הרבה על עולמם." סיפרתי לו שאתמול בבוקר מיכאל הראה לי איך הוא מנקב עם נעץ צבעוני נקבים זעירים על פי תבנית של ציור שצייר. הילד ישב ועשה זאת בכזו רמה של ריכוז, שזה הדהים אותי. ובו-בזמן נמלאתי בצער על כך שאינני יודע על עוד כול כך הרבה יכולות וכשרים ורגעים שהם עוברים בגן.

     היום חשתי אותו צער, למול השן הראשונה שנפלה לדניאל. כול כך הצטערתי שלא הייתי איתו שם, בגן, ברגע השמחה הזה, רגע של בגרות, של צמיחה.

     כול שנותר לי הוא להיות פיית שיניים טובה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     הבלוג הזה תופס תאוצה, ומגיע למקומות שלא הייתי מדמיין שיגיע אליהם. היום הייתה לי שיחת טלפון עמוקה, ארוכה ומרתקת עם מישהו מה… קוטב הצפוני. כלומר, לא ממש. אבל באופן מטפורי. חשבו על הדבר הכי הכי הכי הפוך לאורחות חיי, ותבינו לבד. וזה היה מרגש כול כך.

     כבר ציינתי כאן לא אחת, שכאשר אני יושב וכותב לכם/ן כאן, בדרך כלל בשעת לילה מאוחרת, אני משיח עמכם את לבי, ולעולם אין לי מושג לאן הדברים מגיעים. שוב ושוב אני שמח לגלות עוד ועוד קוראים וקוראות בדבריי, שלא הייתי מעלה על הדעת שדבריי יגיעו אליהם/ן. ותודה לאל על כך.

שבוע הספר, או שבוע הווירוס?

    לפני התוכניות שלי הבוקר הייתי אמור לנסוע לקניון עיר ימים בנתניה, לחתום על ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' ומחר בבוקר לנסוע לתל אביב, ללמד, ואחר הצהריים לחתום על הספר בחנות 'צומת ספרים' בקניון עזריאלי. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. הבוקר מיכאל התעורר עם קלקול בטן חריף, הודיע לי שלמעשה זה החל כבר אמש, כשאני עוד הייתי בדרכים מתל אביב לגליל, ובמשך הבוקר, עד הצהריים, רץ בערך עשר פעמים, אם לא יותר, לשירותים.

     אני כמובן לא חיכיתי זמן רב מדי. מכיוון שהוא גם משתעל, הודעתי שאני לא מגיע לנתניה, גם לא לבית איילה מחר בבוקר – את קניון עזריאלי עוד לא ביטלתי, אראה מחר מה קורה – ונסעתי עם הבנים לרופא הילדים בכרמיאל.

     הרופא הרגיע אותי והדריך אותי מה לעשות, ואז עברנו בחנות בעלי החיים, לקנות אוכל לחתולים, במוסך, כדי לבדוק מדוע פנסי התאורה הקדמיים של המכונית שלי חדלו לפעול אתמול בלילה, דווקא בעלותי על כביש שש, מתל אביב צפונה (כל הדרך נסעתי באורות גבוהים). הסתבר לי ששתי הנורות בפנסים נשרפו.

     אחרי המוסך נסענו לקנות אוכל הביתה, ומשם עלינו בחזרה לקיבוץ. אכלנו יחד צהריים, מיכאל המסכן עם מרק ואורז וצנימים, דיברנו שלושתנו, והגענו למסקנה שדי כיף יחד, ביום חופש כפוי כזה, והלכנו לישון יחד בצהריים.

     משנת הצהריים קמנו יותר מאוששים. מיכאל ביקש תה עם לימון נענע, ושתה שתי כוסות, לרווחתי, וגם דניאל, ואחרי שעתיים עם חברים בבית ובקיבוץ גם אכל ארוחת ערב. פירה, טיפונת עוף, קצת ספגטי מקמח תירס. החזיר לעצמו מוצקים ונוזלים.

     אני לא הייתי מסוגל לעשות דבר היום, מלבד לטפל בילדים. הדבר היחיד שעשיתי הלילה היה שתי שיחות הדרכה של שימוש באתר שלי, לתלמידים מתקשים, וסשן ארוך של תיקון המחשב מרחוק עם טכנאי המחשבים שלי מתל אביב.

     את היום הזה אני מסיים בסחרחורת ובריצוד בעיניים מרוב שעות מסך מול המחשב, שעות שרופות, שאין בהן שום תועלת יצירתית או אחרת. מחר הילדים יישארו בבית, כי אי אפשר להשיב את מיכאל אל הגן בפחות מ-24 שעות מאז נרגעה לו הבטן, ודניאל מסרב לשמוע על הליכה לגן, לבדו, אף על פי שמיכאל שב וביקש ממנו שיילך, בשם הנפרדות. או, כדבריו – "כשאתה הלכת לרופאת השיניים עם אבא אני נשארתי לבדי בגן. עכשיו אני רוצה להישאר לבדי עם אבא."

     לפחות נרדמו ביוזמתם, בשני חדרים נפרדים. מיכאל בחדר הילדים, דניאל במיטתי. הוא כבר אמר לי, לפני כמה ימים, שהוא רוצה לישון בחדר נפרד ממיכאל, כי מיכאל שר בלילה. לא שידוע לי משהו על זה. אבל נחמד לשמוע את גילויי הצורך שלהם בנפרדות מתרקמים והולכים.

     לא צריך לזרז שום דבר בנוגע לנפרדות בין תאומים, מסתבר. כאשר התפתחותם תקינה, הבקשה לנפרדות באה מאליה.

     ואגב, אם אתם הורים לתאומים צעירים, ומסנכרנים אותם בלילות, שיאכלו ויפרישו את צרכיהם בו-בזמן, כפי שאני עשיתי, זיכרו רק דבר פעוט אחד – הסנכרון הוא הדבר הכי נכון לעשותו, כשהילדים פעוטים, כדי שתוכלו לפעמים לישון קצת בלילה. אבל אחרי כן, בגיל חמש, הסינכרון ממשיך. בכל פעם שילד אחד ירוץ לשירותים, ויקרא לכם משם 'אבא, עשיתי קקי!' כדי שתבוא לנגב לו, באופן קבוע, קחו את זה ממש כחוק, ברגע שרק תסיימו לשטוף את ידיכם, תשמעו את אותה צעקה בדיוק מתא השירותים, מפיו של התאום האחר.

     חשבתי שכל השבוע הזה אחגוג את ספרי החדש בדוכני שבוע הספר במקומות שונים בארץ. כמו שזה נראה עכשיו, אני כנראה אבלה את שבוע הספר הזה בשירותים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

התרה. פעמיים.

זה תמיד בא במפתיע, לשחרר ספר מבין הידיים אחרי שנות כתיבה ארוכות. אבל היום זה בא לי בהפתעה גמורה. הרי הכנתי לי שני ספרים באנגלית על הקהילה היהודית באמסטרדם, בידי גם פנקס הקהילות של הולאנד (כך במקור) וערימת מאמרים שקראתי רק שני שליש ממנה. מה פתאום הוצאתי את הספר מתחת ידיי?

התחלתי את הבוקר הזה בהתקף חריף של קוצר נשימה. מזל שיש לי ונטולין למקרים כאלה, שבהם האלרגיה שלי לחילופי העונות מחריפה. האלרגיה הזאת היא אירוניה מדהימה. איפה נשמע כדבר הזה, משורר שאלרגי לסתיו.

כך או כך, בעשר בבוקר הגיע לביתי דוד, מנקה ספות. הזמנתי אותו לנקות את ספות הסלון לקראת המעבר לגליל, אך בהיותו כאן ביקשתי ממנו לנקות גם את כורסת הטלוויזיה הישנה. היא אמנם קרועה ומרופטת. אך בכול חיפושיי אחר כורסאות טלוויזיה במחיר סביר לא מצאתי כמוה – מפני שהיא מרופדת בריפוד שהוא מאה אחוז כותנה, ואני אלרגי לכול סיב פלסטי אחר, ועל כן גם לסקאי או לכל שאר ה'בדים' המשמשים כיום לכיסוי כורסאות כאלה.

מנקה הספות התברר לי גם כאקורדיוניסט מחונן. "אתה עוסק במשהו שקשור למקצועות הרוח?" שאל.

"כן, אני סופר."

"תיארתי לעצמי," חייך. "אני מתעסק במוסיקה. נגן."

ואז שם על השולחן לידי את מכשיר הטלפון הנייד שלו, בו הקרין לי סרטון, שהוא מנגן בו נגינה מהירה ביותר באקורדיון. והוא נגן מצוין.

כול משך שהותו כאן ישבתי ועבדתי על הספר שלי. כתבתי פסקאות השלמה, ערכתי חומרי הרחבה שכתבתי לא מזמן. את חומרי ההרחבה האלה הקלדתי ושמתי בסוף הספר, אחרי רשימת התודות. זו דרכי עם חומרים כאלה. אני כותב אותם 'מחוץ לספר,' בכתב יד או במכונת כתיבה, מקליד אותם אחרי סופו של הספר, ואז משבץ אותם במקומות הנכונים להם ועורכם בתוכם מחדש.

עשיתי כן בריכוז גמור, ופתאום גיליתי שאחרי רשימת התודות והרשימה הביבליוגרפית יש דף לבן. כלומר, העבודה נגמרה, נגמר לי הספר.

רפרפתי בעיניי לאחור במסך. לא האמנתי למראה עיניי. הספר גמור. אמנם, אני תמיד יכול להוסיף בו עוד פסקה פה ושם. אבל הוא גמור. הצלחתי לטפל בסופו, שמקודם לכן היה לא שלם בעיניי, סגרתי אותו באותה נימה סיפורית שבה נפתח. יש לי ספר ביד. יש לי ספר.

מבלי לחשוב פעמיים שלחתי אותו לעורכת שלי, נעה מנהיים, במייל.

עכשיו נחזור לעבוד עליו. אם ירצה השם, יראה אור מתי שהוא לקראת הפסח. אחרי ששלושת כרכי השירה שלי יראו אור. היום קיבלתי דוגמת כריכה לכרך השלישי.

לא אספר לכם במה הספר הבא שלי עוסק, מי דמויותיו וכדומה, אבל כך הוא מתחיל –

"חותם אחרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכול אחיו, כי ידו של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמיים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל כול מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת, כי הילד הזה לא ילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו."

וזו אחת הפסקאות בהן הוא מסתיים (בהשמטת פרטים שיסגירו את נושא הסיפור:)) –

"ישנן מפות המכוונות אדם למחוז חפצו, אך אינן רוצות שיגיע אליו. כול כוחן הוא בהנעתו לדרכו. כזו היא מפה זו. היא נועדה להניע אותם לצאת לדרכם, ליתן צורה לחייהם ותבנית לעולמם, על פי נפשם, הגיונם, אמונתם וערכיהם. כך היה מאז ומעולם, בחיי כול אדם, כך היה גם בתולדות העם הזה. הוא טולטל כול ימיו בין גאולה לבין כחד. זו מהותו. להקים מתוך עצמו ממלכות ולהחריבן. זו גם מהות עמידתו למול האל. לא האמונה הבוטחת בנדבת השם, אלא החתירה לקראתה, בתקווה להיות זכאים לה. כאלה הם חיינו, כאלה היו גם חיי."

הספר הזה הכריח אותי לכתבו, וכעת התיר את עצמו מבין ידיי. ממש נתמלט ממני.

כבר הערב הותירני ריקן. לפיכך, אפוא, הלכתי עם בניי אל כיכר רוטשילד, לפגוש בחבריהם, כשאני נושא על גווי את תיק העבודה שלי, ובו חומרי תחקיר הקשורים בספר הזה. הפרידה ממנו פשוט הממה אותי וקשתה עלי.

מזל שיש לי עוד שלושה ספרים בתהליכי כתיבה, שאוכל לחזור אליהם כעת, ספר סיפורים שאני תכף מסיים את עריכתו ושני ספרי שירה וספר סיפורת שאני מתחיל לערוך.

ברוח זו של התרה קרה היום עוד דבר נפלא. חזרנו לשכונה עם חברינו החדשים, שלושה בנים, בהפרשי גיל מעטים האחד מאחיו, המתגוררים ממש בסמיכות לנו. מיכאל ודניאל ביקשו לבקרם בביתם, אך מעט אחרי שבאנו אליהם מיכאל אמר שהוא עייף ורוצה ללכת הביתה, לצעצועים שלו. דניאל, לעומתו, ביקש להישאר.

שאלתי את שכניי, ההורים, האם אוכל להשאיר עמם את דניאל. הם שמחו בכך. נטלתי את מיכאל והלכתי עמו הביתה. מילאתי לו אמבטיית קצף, ישבתי ושיחקתי איתו במכוניות, אחרי כן ניגבתי אותו, הלבשתיו בפיג'מה וישבנו יחד ליד השולחן בסלון, עליו לימדתי אותו לכתוב את האות א' בדפוס ובכתב.

כשסיימנו, הלכנו להביא את דניאל הביתה. הוא התקשה להיפרד מחבריו.

"הוא היה פשוט מקסים," אמרה אם הבית, פסיכולוגית פעילה. "הוא שיחק נהדר עם הילדים ולא בכה אפילו פעם אחת שהוא רוצה הביתה, כפי שהיה צפוי מילד, שזו לו הפעם הראשונה שהוא מופרד מאביו ואחיו. תבואו שוב!"

סיפרתי לה שזו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהפרדתי ביניהם, הפעם הראשונה שמיכאל זכה בה בזמן איכות איתי. ואז שבנו הביתה כדי לישון.

הילד 'הבעייתי' שלי מגיע להתפרצויות של תסכול ושל זעם כשכולאים אותו בכיתה עם 35 ילדים, או בבית קטן כמו שלנו, עם עומס חושי אדיר. בכיתה זה עומס חושי הקשור ברעש. בבית זה עומס חושי הכרוך בריבוי חפצים וספרים. אבל כשהוא עם קבוצה קטנה של ילדים הוא פשוט פורח.

וזה, בעבורי, עוד אישור קטן לכך שאני חושב נכון ועושה נכון. ששני בניי יפרחו בגליל.

ואני אשב ואכתוב שם את ספריי הבאים, שהראשון מביניהם עוסק בנזיר יהודי. אין ספק שמגורים בגליל העליון, הרחק מן העיר, יהוו נסיבות כתיבה מתאימות בעבור הספר הזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל וגם קצת של אבא שלהם (46)

דניאל והילדים

     היום זכיתי במחווה יוצאת דופן. רכזת השיבוץ של הגנים העירוניים התקשרה אלי, כדי לשתף אותי במחשבותיה על שיבוץ הילדים בגנים בשנה הקרובה. היא שאלה, האם אני חושב להפרידם השנה. אמרתי לה שממש לא ושאלתי מדוע.

     "מפני שחשבנו שזה יהיה יותר טוב להם, וגם לאווירה בגן," אמרה לי. "יש בכל כיתה עוד ילדים מאתגרים, וחשבנו שהפרדה ביניהם תועיל להם וגם לאווירה בכיתה."

     "אני לא מפריד ביניהם בשום פנים ואופן, לפחות עד כיתה א', אם בכלל," השבתי לה.

     "גם אם זה יהיה יותר טוב להם?"

     "תשמעי, אבא שלי חושב שכדאי להפריד ביניהם, וגם התרפיסטית שאנחנו נפגשים איתה כבר חודשיים חושבת כך. אבל אין על מה לדבר," הדגשתי. "אני יודע שלפעמים מיכאל סובל מאחיו, ולפעמים גם צריך לגונן עליו. אבל במבנה המשפחתי שלנו, היחד התאומי הוא משמעותי בעיניי מאוד, ובלעדיו הם עלולים להיות אבודים."

     "גם אם הפסיכולוגית חושבת אחרת?"

     "כן. גם אם היא חושבת אחרת," הדגשתי.

     אחרי כן שוחחנו על הצוות שיהיה בשנה הבאה בגן. לקראת סיום השיחה, סיפרתי לה שאני חושב על מעבר צפונה. אך ככל הנראה לא אוכל לממשו מיד. "את שנת הלימודים כנראה נתחיל כאן," אמרתי לה, "אבל ייתכן שבהמשך השנה נעבור לקיבוץ בצפון. כל עוד אנחנו כאן, אשתף אתכם פעולה לגמרי, כל עוד לא תנסו לכפות עלי את הפרדת התאומים או תאיימו עלי בכול מיני איומים."

  *

     באשר להפרדת תאומים כבר הבנתי, שהיא בגדר 'חוכמת ההמון.' בכל פעם שנתקלים בתאומים ישנה סדרת שאלות קבועה לגביהם – 'מה, הם זהים?' ובנשימה אחת 'מה, הם לא מופרדים? מתי תפריד ביניהם?'

     הגישה הזאת, של כול מי שפוגש בתאומים, וגם של המערכת החינוכית, מקוממת אותי מאוד. היא מנסה לכפות 'תובנה חינוכית' תבניתית, או תפיסה מוסכמת, על מצבים ייחודיים, פרטניים. ואני חושב שכך הוא הדבר, גם כאשר ה'תובנה' הזו באה אחרי פגישות טיפוליות או צפייה בתאומים. אנשי המקצוע אינם משוחררים מתפיסות תבניתיות. למעשה, הם המנציחים אותן.

     יתר על כן, אי אפשר להפריד בין תאומים ואחרי כן להשיב את המצב לאחור. ומי ישלם את מחיר ההפרדה הזאת, אם תתברר כשגויה? רק אני ובניי. המערכת תמיד תהיה צודקת בעיני עצמה. והמערכת רוצה את טובת המערכת, את השמירה על 'אווירת הכיתה בגן'. לא את טובת ילדיי.

     לכן, יתכבדו נא אנשי המקצוע בתפיסותיהם, ואני אמשיך בשלי. ובע"ה, ילדיי יעברו עוד השנה לגן קיבוצי, רב-גילאי, שבו שאלת ההפרדה ביניהם לא תעלה כלל.

*

     את הבוקר הזה התחלנו בשאלה של דניאל, שחוזרת ונשנית כבר כמה וכמה  ימים, מתי יתקנו את הג'יפ החשמלי שלהם. ואכן, התקשרתי השבוע כמה פעמים לחנות, אך רק הבוקר נודע לי שעלי להזמין אוטו גרר לצורך העברת הג'יפ ועוד שלושה זוגות האופניים שיש לנו במחסן, לחנות.

     מכיוון שהוצאתי את כול זוגות האופניים מן המחסן החלטתי לנצל את ההזדמנות – לרוקן את המחסן לגמרי, לנקותו, למיין את כול מה שהיה חבוי בו, ולהכניס פנימה רק מה שיהיה לדעתי נחוץ לנו בעתיד. וכך היה. הזמנתי את הילדים לעזור לי בהוצאה החוצה של מיני חפצים, לנקות איתי יחד, במטאטא ויעה, את רצפת המחסן, ואחרי כן סידרתי אותו מחדש.

     זרקתי המון. מדפסת לייזר שעלתה לי הון בזמנו, והיום לא שווה שום כלום, מדפסת דיו צבעונית מימי קדם, שתי מדפסות של בונים מבית הקפה שהיה לי, המון פחי צבע ישן, שכבר התייבש לגמרי, ועוד.

     כשהגיע הגרר דניאל בכה, שהוא רוצה לנסוע עם האופניים והג'יפ לחנות. הוא לא רצה להיפרד מן הג'יפ ומאופני הפדלים שלו. לשמחתי, האיש נעתר לזה בשמחה, וכך, אפוא, עשינו דרכנו במכוניתו אל חנות התיקון ברחוב שוקן.

     אחרי סיום קליטתו של צי הרכב המשפחתי שלנו בחנות הצעתי לילדים ללכת ברגל הביתה. מיכאל אמר שהוא רוצה מונית עם מיזוג, כי חם לו. אבל אחרי שקניתי להם ארטיק מסטיק בחנות סמוכה, הלכנו להנאתנו בצד המוצל של רחוב הרצל, כול הדרך הביתה, הם מתמלאים בעסיסו המתוק של הארטיק, אבל נהנים מגילוי המסטיק החבוי במקל שלו, וכשהגענו הביתה רחצנו פנים וידיים וחזרנו לעיסוקינו. הילדים נחו מול הטלביזיה, ואני הכנתי קציצות בקר ואורז לארוחת הצהריים.

     לשמחתי, הם טרפו את הקציצות. וזה לא השינוי היחיד בתפריט שלהם השבוע. הם גם אכלו שניצלים שהכנו יחד. זו התקדמות נפלאה, מפני שמקודם לכן צרכו רק עוף בתנור, יום אחרי יום. ועכשיו הם מוכנים לטעום דברים חדשים.

     "אבא, הקציצות האלה ממש טעימות," אמר מיכאל.

     "עכשיו אתה יודע איזה דברים טובים אבא שלך יודע לבשל," חייכתי אליו. "אני יכול לבשל לכם עוד המון דברים טעימים חוץ מעוף." ומיד חשבתי בליבי שאכין להם בקרוב גם כדורי בשר ברוטב אננס. מתכון נהדר של איילת לטוביץ', האהובה עלי.

     אחר הצהריים בא הנה דניאל מלמד, הבן של אריאנה, לשלוש שעות. בתחילה שיחק עם הילדים בטבלטים שלהם והוריד להם משחקים. אחרי כן הרכיב להם את משחק הכדורגל, שאני כלל לא זכרתי שיש לנו כזה, עד שדניאל הזכיר לי זאת וגם ביקש שארים את מיטתי כדי לגלות אותו בארגז המצעים. לבדי לא הייתי כלל מנסה להרכיב אותו, ואילו דניאל בן השש עשרה עשה את זה בקלי קלות, כמו שהרכיב אחרי כן ג'יפ משחק ממאות חלקי לגו זעירים.

     ואז אריאנה באה, וישבנו קצת לדבר.

     כשהלכו מאיתנו אכלנו, התקלחנו, צחצחנו שיניים וישבתי לקרוא להם עוד סיפור מספרה הגדול של שלומית כהן אסיף, הפעם על הדוב 'חומפס,' שנורא רצה כל מיני איברי גוף של חיות אחרות, ומכיוון שניחן במזל גדול, לפיו כל מה שהוא רוצה מיד קורה לו, הפך מדוב עם פס חום לצווארו לסוג של מפלצת. סופו של סיפור הוא טוב – אימו מסירה ממנו את כל איברי הגוף המיותרים שהתקשט בהם באמצעות נשיקה.

     "איזה שם יפה זה, 'חומפס,'" אמר מיכאל, "מהיום אני רוצה שתקרא לי חומפס, לא מיכאל."

     את זה, אמרתי לעצמי, אני מוכרח לספר לשלומית כהן אסיף.

     ואז דניאל וחומפס הלכו לישון, והפעם הסכימו לישון איש איש במיטתו. הבטחתי להם שאשב ביניהם, על הפוף, קראתי להם עליו את הסיפור, ואחרי כן נמנמתי ביניהם עד שנרדמו.

     היום הייתה לי שיחה טובה, מעודדת, עם עורכת הדין שכתבתי עליה אמש. מחר אפגש עם עורך דין, שהוא האורים והתומים בתחום. ואז כבר אדע מה לפנינו.

     ולעת עתה, לפחות המחסן כבר ממויין, משלוח המעטפות לתורמים שלי יושלם בתוך יום יומיים, ואם מדי יום אקדיש מעט זמן למיון וסידור עוד חלק מן הבית, יקל עלי המעבר ממנו – ובה-במידה, אם זה מה שיתגבש בסופו של דבר, גם המשך החיים בתוכו. מה שקרוי 'וין וין סיטואיישן.'

     שיהיה לכם לילה טוב.

הסרטים של אבא, או אינטואיציה בריאה?

 

החווה
עולם שלם מופלא. זה מה שדניאל הרכיב אמש. טוב שאני מצלם מדי יום את הדגם שהוא בונה. לך תסביר את זה למאבחנת או לגננת. הילד גאון. רק צריך לבקש ממנו להרכיב משהו בפליימובייל, ודמיונו, היצירתיות שלו וכושר התכנון שלו כבר עושים את השאר. בריכוז מוחלט, בתסכול מועט, ובשונה מאורחותיו בגן.

 

זה היה יום שני בבוקר. בדיוק נכנסתי לשיעור שאני מלמד, בסניף 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. פתאום שמעתי צלצול וראיתי את שם הגננת על מסך הטלפון הנייד שלי. חטפתי את הטלפון ליד.

"כן, מה קרה?" שאלתי.

"אל תדאג, לא קרה שום דבר," אמרה לי הגננת, "אבל מיכאל ודניאל לא רוצים לאכול את הכריך עם קוטג' וטונה שהכנת להם, אין לי משהו אחר לתת להם ואני לא יודעת מה לעשות."

"יש להם תפוח וביסקוויטים בתיק," השבתי לה, "תני להם את זה."

"ניסיתי. פרסתי להם תפוח לפלחים, אבל הם לא רצו לאכול אותו," אמרה הגננת.

"טוב, אני לא יודע מה להגיד לך. זה הכריך שהם בחרו בבוקר," אמרתי לה.

"אה, לא ידעתי שזה מה שהם בחרו."

"בוודאי. אני תמיד שואל אותם מדי בוקר מה הם רוצים בכריך, וזה מה שביקשו הבוקר," השבתי לה, "קוטג' וטונה."

"טוב," השיבה לי וסיימנו את השיחה. אבל אני נותרתי עם החשש, שמא היא חושבת שלא אכלו ארוחת בוקר. לכן סימסתי לה, שכל אחד מהם אכל אקטימל ורוגאלע שוקולד לפני צאתם אל הגן.

"אז אולי הם לא רעבים," סימסה לי בחזרה.

למחרת, יום שלישי, רק נכנסתי לשיעור באותו המקום, שוב טלפון.

"אילן, יצאתי מאמצע שיעור מוסיקה רק כדי לדבר אתך. תשמע, דניאל עכשיו התפרץ בגן, היכה את הילדים ואת הסייעות, ולא נרגע, ואני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות."

"תחבקי אותו," אמרתי לה, "כמו שביקשתי בעבר. להרים אותו על הידיים לכמה דקות, לחיבוק חזק, לומר לו לשים את ראשו על כתפך. זה מה שמרגיע אותו."

"אתה צריך להבין אותי. יש לי עוד 26 ילדים בגן. אני לא יכולה להיות צמודה כל הזמן רק לבן שלך, ובסוף הסייעות גם לא ירצו לעבוד אתי. אחת כבר הודיעה לי שהיא לא רוצה יותר לעבוד פה. אני כבר ממש חסרת אונים," קוננה באוזניי הגננת.

צלצלתי לאבא שלי. סיפרתי לו מה קורה בגן, ושאני באמצע שיעור. אבא נסע אל הגן והוציא ממנו את הילדים הביתה, כבר באחת עשרה בבוקר. הוא נתן להם ארוחת צהריים, שניהם זללו כל אחד רבע עוף, ושיחקו יחד בבית עד שובי אליהם.

אחרי שיחת הטלפון הזאת ניסיתי מיד להשיג את רכזת הגנים האזורית. משלא השגתי אותה התקשרתי ליועצת הפדגוגית של הגן. סיפרתי לה על שיחת הטלפון ואמרתי לה, שאם הגננת כול כך חסרת אונים עם ילדיי, כף רגלם לא תדרוך עוד בגן הזה. אינני רוצה לעשות משהו לא חוקי, אבל הילדים לא ישובו לגן הזה, ואני מבקש שתיצור קשר דחוף ביני לבין הרכזת האזורית, האחראית על שיבוץ  ושיבוץ מחדש בגני הילדים העירוניים.

היועצת הבטיחה שתבדוק מה קורה ותחזור אלי. וכך עשתה. בשיחתנו סיפרה לי שדיברה עם הגננת, והבהירה לה שטעתה בזה, שהתקשרה אלי פעמיים, יום אחר יום, באמצע יום עבודה, ושזה לא יחזור עוד. אחרי כן הציעה, שהיא ואני ניפגש שנינו, כדי לדון בדניאל ולראות איך ניתן לעזור לו. בינתיים אושרה סייעת שנייה לגן, כך שהילד יוכל לקבל מענה טוב יותר, אם נתווה לו תכנית עבודה יחד.

"אבל בשביל זה אני מבקשת לראות את כל מסמכי האבחון מן המכון להתפתחות הילד," הוסיפה. היא ידעה שמנעתי אותם מן הגננת ונתתי לה רק את המלצות הטיפול בילד.

"אין לי מה להסתיר מכן," השבתי לה, "נמנעתי מלהעביר לגננת את האבחון של דניאל רק כי איבדתי אמון. הרגשתי שאני בצייד. אראה לך את המסמכים. מדובר בהם על דברים שהגננת מכירה. קושי במוטוריקה עדינה, קשיי ריכוז וסף תסכול נמוך."

"אם כך ניפגש שנינו, אני ואתה, נדבר, ואז נעשה פגישה משולשת עם הגננת ונתווה תכנית עבודה," השיבה לי, וביקשה שאסמס לה מועדים אפשריים למפגש.

אבל אני לא עשיתי זאת. משום שיום קודם לכן נשבעתי כי ילדיי לא ישובו אל הגן הזה, ואף ממנה ביקשתי לקשר ביני לבין הרכזת האזורית, לא לשבת להתוות תכנית עבודה עם הילד, בגן הנוכחי.

אתמול המשכתי לחפש אחר הרכזת האזורית. בינתיים,  בבוקר, פגשתי, מחוץ לגן, שתי אימהות פעילות מוועד ההורים. שאלתי אותן איך אוכל להגיע אליה והן שאלו למה.

"כי אני חושב שעלי להוציא את הילדים שלי מהגן הזה. הגננת כנראה לא מתאימה להם," שיתפתי אותן.

הן הופתעו מאוד.

"דע לך שהגננת דווקא מאוד מתייחסת ומחבקת את ילדיך," סיפרה לי אחת האימהות. "ליוויתי את הילדים לטיול ב'בית בטבע,' וכול הדרך לשם, באוטובוס, דניאל ישב על ברכי הגננת, שליטפה וחיבקה אותו, ונתנה לו המון אהבה."

"אז למה היא אמרה לי, שאסור לה לחבק את הילד על פי חוזר מנכ"ל?!" נדהמתי.

"אני לא יודעת," השיבה לי האם, "אבל דבר אחד בטוח – היא מאוד קשובה לילדיך."

"בא לי לבכות מרוב התרגשות," השבתי לה. "את לא יודעת איזו אבן את מורידה לי מן הלב."

מקץ שעה התקיימה בביתי סדנת הכתיבה הוותיקה שלי. חברה בה אישה יקרה, שייסדה וניהלה בית ספר פתוח באזור הצפון. היא ייסדה את בית הספר הזה, משום שנתקלה בקשיים עם בנה מול המערכת החינוכית, והחליטה לשנות את חייו. וכך עשתה. כיום היא מתמודדת עם נכדיה מול מערכת החינוך, אבל את ניהול בית הספר שהקימה כבר עזבה.

סיפרתי לה מה קורה בגן. היא הייתה מאוד נחרצת. "המסגרת הזאת לא מתאימה לילדים שלך," אמרה, "הם צריכים הרבה יותר מרחב וחופש, הם לא צריכים שיכפו עליהם שום דבר, אלא שיתנו להם אהבה ויהיו קשובים אליהם."

היא הבטיחה שתבדוק בעבורי אופציות שונות במערכת החינוך הפרטית. אין לי כסף לזה. אבל ביני לבין עצמי כבר החלטתי, שאם כלו כול הקיצים, ולא אמצא פתרון נכון לילדיי במערכת החינוך העירונית, אעביר אותם לאחת המסגרות הפרטיות, כמו בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, או בית הספר האנתרופוסופי ברחוב הרצל, או לאחד הגנים האנתרופוסופיים בסביבה.

עברתי שבוע קשה מאד. כול כך קשה, שהתאפקתי מלכתוב עליו. לא רציתי לשרוף את כול הגשרים. רציתי להירגע, לפני שאניח את אצבעותיי על המקלדת.

וטוב שעשיתי כן.

אתמול אחר הצהריים הרכזת האזורית התקשרה אלי, והייתה פשוט מקסימה. הסתבר לי, שעוד לפני שיחתנו היא ביקרה בגן, שוחחה עם היועצת הפדגוגית ועם הגננת וגם צפתה בילדיי. בתחילת השיחה גיששה איתי שוב האם ניתן לחשוב על הפרדה ביניהם, ואם לא אז למה לא. הסברתי לה. ואז שאלה אותי מה אני רוצה.

סיפרתי לה על האירועים האחרונים בגן, וגם על השיחה המפתיעה שהייתה לי עם שתי האימהות מוועד ההורים. כששמעה זאת אמרה לי, שאני מערבב בין שני דברים. בין חיבוק לבין מה שקרוי בשפה המקצועית holding. שחוזר מנכ"ל משרד החינוך אוסר על holding, שמשמעו חיבוק חזק של הילד, כדי להחזיר לו את תחושת גבולות בשעת התפרצות. וכי לכך התכוונה הגננת, לא לזה שאסור לה לחבק את ילדיי, שהיא דווקא מחבקת הרבה.

"אז חבל שלא הסבירה לי זאת," נבוכותי. ואגב כך תהיתי ביני לביני מדוע חוזר המנכ"ל אסר על הולדינג. ואת זאת עוד אברר. הרי זה הדבר שהכי מרגיע את בני בשעת התפרצות.

"תשמעי," אמרתי לה, "כל מה שאני רוצה זה שלילדים שלי יהיה טוב. וכרגע לדניאל לא טוב. אימא מסוימת הציעה לי לבקש ממך לשבץ אותם מחדש ב'אשכול' או ב'אשכולית' (שני מתחמים של גני ילדים בלב העיר)."

"באשכול זה לא מתאים, כי הילדים שם בגיל נמוך יותר, וגם מפוצץ שם," השיבה לי. "אבדוק מה קורה ב'אשכולית' ובגן ברחוב המרכולת (גן חדש שפתחו לאותם גילאים מעבר לדרך יפו, ממש מול ביתנו)."

"אני סומך על המקצועיות שלך," אמרתי לה. "אם את מאמינה, שעבודה משותפת עם היועצת הפדגוגית והגננת תביא לשינוי אצל דניאל, זה מאוד ישמח אותי. אין לי שום אינטרס לריב עם הגננת, שהתפרצתי עליה נורא, או להעביר את הילדים לגן מרוחק ממקום מגורינו. להפך.  ואני גם מוכן לעשות שיחת clearance עם הגננת. להתנצל על ההתפרצות שלי, ולבדוק איך אנחנו יכולים לעבוד יחד לטובת הילדים."

היא הבטיחה שתחזור אלי היום. זה לא קרה. לא נורא. אני מניח שהיא בוחנת דברים, בודקת ומתייעצת.

בינתיים, אמש, כששכבנו במיטה, אמרתי לילדים שהיום הוא היום החופשי של הגננת, ובגן תהיה המחליפה שלה.

"אני לא אוהב שיש לה יום חופשי," הפתיע אותי דניאל.

"למה?" שאלתי, "אתה פוחד שהיא לא תחזור?"

"כן."

זה נגע ללבי. ויותר מכול, זה הראה לי שדניאל קשור לגננת הזאת. ואם כך הדבר, ודאי שהוא מקבל ממנה אהבה.

עם זה קמתי הבוקר, אל דפי הבוקר שלי. אולי כול הדרמה שעברתי בגן לא נובעת ממצב אובייקטיבי, אלא מן הפרשנות הסובייקטיבית שלי לדברי הגננת? אולי ברצונה להפריד ביניהם לא חיפשה את טובתה האישית, אלא באמת את טובת הילדים; אולי כאשר שבה ואמרה לי שהיא דואגת לי, ורואה בי 'ילד של הגן', זיהתה את מצב המתח הגבוה שאני חי בו, את מצבי רוחי המתחלפים, דברים שכל אדם יכול לראות את רישומם על פניי; אולי פספסתי אותה לגמרי, וכל הדברים שאמרה לי, ופירשתי אותם בצורה מסוימת, גרמו לי להיכנס לסרטים?

זו בהחלט אפשרות. אני מכיר את עצמי היטב. ישנם מצבים שבהם אני רואה צל הרים כהרים.

אם אגלה שכך הדבר, בשיחת הבהרה שאקיים איתה, אם הרכזת תמליץ להשאיר את ילדיי בגן, אתנצל בפני הגננת על כל מה שאמרתי לה ובעיקר על האופן שבו אמרתי לה את הדברים. אחרי הכול, הדבר היחיד שחשוב לי, הדבר היחיד שמניע אותי, הוא טובת הילדים.

אבל ישנו דבר אחד, שבו אני בטוח יותר מכול. האינטואיציה שלי. הילדים שלי צריכים חינוך לגבולות. הם צריכים לקבל סמכות. לכל אחד מהם גם יש צרכים ייחודיים. כמו עבודה במוטוריקה עדינה עם דניאל. בגזירה, במכחול וצבעי מים וככה. או הצורך הלא מסופק של מיכאל בזמן איכות איתי. אבל יותר מכול הם ילדים נפלאים, חכמים, ורבאליים ומאוד יצירתיים. ומה שהם צריכים יותר מכול זה מסגרת, המקבלת אותם, לא כופה עליהם להתיישר לפי דרכיה, מכבדת את כישוריהם ואת נטיות לבם ומעודדת אותם לפתחן.

הבוקר עברתי עם דניאל אבחון אצל רופאה התפתחותית. פתאום נוכחתי בתגובותיו למול הלחצה מכוונת, אתגרים משתנים, חוקי משחק וכך הלאה. בתחילה הוא שיתף פעולה עם הרופאה, אך בשלב מסוים החליט להעמיד פנים שהוא לא מבין מה היא רוצה ממנו – דברים שהוא יודע היטב – ולבסוף גם התנתק ממנה. זה היה לי קשה. פתאום הבנתי מה חווה הגננת, והוא רק ילד אחד מעשרים ושישה ילדים.

אבל הוא ילד יצירתי, מפותח להפליא, ששונא שמכתיבים לו מה לעשות ומתי. הוא מגלה יכולת ריכוז מוחלטת ומפליגה, כשהוא עוסק בבניית דברים בפליימוביל, כל ערב דגם חדש. הוא אוהב גם משחקי דמיון. הוא לא אוהב לגו, נכנס מהר לתסכול מהתעסקות בתנועות עדינות, ולכן גם נמנע מפעילויות כאלה. אבל אם אני יושב איתו, בסבלנות, אוחז בידו ועובד איתו, הוא מצליח ליצור דברים יפים עד מאוד. רק אמש צבענו יחד בצבעי מים דוב צבעוני להפליא.

הוא צריך שיקשיבו לו, יעודדו אותו ולא יכפו עליו דבר.

ואני לא בטוח שהמערכת בנויה לזה.

"במערכת הזאת מצפים ממנו to conform," אמרה לי הרופאה ההתפתחותית הבוקר.

"אם כך, כנראה שאצטרך לחפש לו ולאחיו מסגרת אחרת," השבתי לה, "כי אני הייתי ילד כמוהו. כשאני למדתי בבית הספר. אני הייתי זה שקופץ ומצביע ומוכרח לדבר, או מתנתק כשאיש אינו מתייחס אליו, ומיד, כשמשהו היה קשה לי או שיעמם אותי."

סיכמנו שאקבע פגישה עם העובדת הסוציאלית של המכון להתפתחות הילד, שתייעץ לי לגבי מסגרות חינוך אלטרנטיביות, יתרונותיהן וחסרונותיהן.

אני לא סגור על זה. אין לי כסף לזה. אם אצליח להגיע לפתרון בגן הנוכחי או במערכת העירונית, אשמח מאוד ואודה להם על כך מקרב לב. אם לא, כסף לא יהיה הדבר שימנע ממני לתת לבניי את המיטב.

אבקש עזרה מאבא שלי, אבקש מקדמה על הספר הבא, אפנה לציבור. אני לא מתבייש בדבר. העיקר שהילדים שלי יגדלו במקום שהכי טוב להם.

ובינתיים, עד שתשוב אלי הרכזת האזורית ואדע מה עומד בפנינו, תיכף נצא לחופשה בת שבוע, חופש חנוכה. נטייל, אולי ניסע לרמת הגולן ולגליל, נשחק יחד, נעשה עבודות יצירה ונרוויח הרבה זמן איכות משותף. ובלילות כנראה אעבוד על הספר הבא שלי. העורכת סיימה לקראו, ביום שני ניפגש, ואז אראה מה עומד בפניי גם בתחום זה.

הערב, בתום שבוע עבודה מתיש, עם שבע סדנאות כתיבה, וכול ההתפתחויות האלה בגן, נכנסתי אל סדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, מכורבל בסוודר שקנו לי תלמידי השנה הקודמת, כמתנת סיום, והרגשתי שהדבר שאני הכי צריך כעת הוא חיבוק. פשוט חיבוק.

וגם זה משהו שכנראה מאפיין הורה יחידני. הצורך בחיבוק. הגעגוע אליו.

כשחזרתי הביתה לא חיכה לי בן זוג לחבקני. אבל להפתעתי, שני הילדים קפצו ממיטותיהם, באו לחבק אותי, שמחים על שובי הביתה. ואפשרו לי בזה לנשקם ולחבקם ולהשכיבם לישון.

החיבוקים שלהם, תמים וחמים ככל שיהיו, אינם תחליף לחיבוק של בן זוג. אבל יש להודות, שהם בהחלט מחממים את הלב וממיסים אותו.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

הלב שלי עייף.

אתמול בבוקר, כשהגענו לגן, קידמה את פניי הגננת באומרה לי, כי ח', הסייעת שעבדה עמה מתחילת השנה, לא תגיע לגן יותר.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא יכולה לספר לך, זה עניין אישי שלה," השיבה לי, "אבל נשארתי לבדי עם כול הילדים, ואני מנסה לדבר עם העירייה," החוותה על מכשיר הטלפון, שהיה תלוי על אוזנה האחרת, "כדי שישלחו לי מישהי."
את הקושי בחייה של הסייעת ראיתי על פניה כבר ביום הראשון ללימודים. בהמשך חלה בנה ואושפז. אמרתי לעצמי בלבי, שחבל לי עליה. הייתה לי תחושה שקשה לה מאוד בחיים בכלל, וגם בגן בפרט.
הזכרתי לגננת שבעשר וחצי אני בא לקחת את דניאל למכון להתפתחות הילד.
"זה טוב בשבילו," אמרה, ואז הוסיפה, "אני רוצה לראות את סיכום האבחון, כדי שנוכל לעזור לו בגן."
"אסרתי על המכון להעביר את המידע הזה לאיש," הבהרתי לה. "אם את רוצה את יכולה לקבל ממני את המלצות הטיפול."
נשקתי לילדים ויצאתי מן הגן. הייתי בדרך למכון הכושר שנמצא מעבר לכביש. אבל מקודם לכניסתי למכון ישבתי ועישנתי סיגריה בחוץ.
אמרתי לעצמי בלבי, שאולי הייתי קשה מדי אליה. אולי כוונתה באמת טובה, וברצונה לתת לדניאל סיוע משלים לטיפול שהוא מקבל במכון. אני אמנם חושד בכוונותיה. אבל אם אמשיך למנוע ממנה את האבחון שלו, היא עוד עלולה לחשוב שאני מסתיר מפניה משהו אקוטי על אודותיו.
והרי אין באבחון שלו שום דבר כזה. סתם, הצבעה על קושי במוטוריקה עדינה, סף תסכול נמוך, קושי בריכוז לאורך זמן. כל אלה הם דברים שהיא יודעת בעצמה. אז מה יש לי להתעקש איתה.
(ברור לי מדוע אני מתעקש – כי אני חשדן כלפי המערכת ולא מאמין בטוהר כוונותיה של המערכת. מטרת המערכת הוא שימור עצמה, לא טובת בניי).
אבל החלטתי שכדי לא להשאיר את הדברים כל כך מוסתרים כביכול, אצלם לה את דף המסקנות לטיפול של המאבחנת, ואתן אותו בידיה יחד עם הדף האחרון שקיבלתי, ובו המלצות כיצד לשחק עם הילד.
ואז חשבתי על מצוקתה באותו בוקר בגן.
ידעתי שאני מוכרח לעשות לפחות עשרים דקות ארובי, כי קמתי די קשה. אבל תוך כדי אימון אמרתי לעצמי, שאתנדב לעזור לה. אמנם, בימי ראשון אני נוסע עם דניאל לטיפול בריפוי בעיסוק. אך אם הגננת תסכים שאבוא לעזרתה אבטל למען זה את התור במכון להתפתחות הילד, ואשאר בגן עד אחת, השעה שבה אני אוסף את ילדיי ממנו, כדי לעזור לה.
מיד עם סיום האימון חזרתי הביתה, הכנסתי לתיק ארבעה ספרי ילדים והרמתי טלפון לגננת. אמרתי לה שאשמח לבוא לעזור לה.
"במקרה שלך עדיף שלא," ענתה לי. "הילדים שלך עכשיו עסוקים ומשחקים, אבל אם תבוא הם עלולים להתקשות אחרי כן להיפרד ממך."
"את בטוחה?" שאלתי. יש לי בתיק ספרי ילדים וממש אשמח לבוא לעשות לילדים שעת סיפור.
בזמנו סיפרה לי על כוונתה להקים ספרייה בגן, ולהזמין אותי כדי שאספר לילדים, כסופר, איך כותבים ספר. אני כמובן שמחתי בזה. אך מאז חלף זמן והדבר לא אירע.
"לא, לא," השיבה לי, "אנחנו נתכנן את זה מראש. בצורה מסודרת. בינתיים גם הכרחתי אימא אחת להישאר איתנו בגן, ועוד אימא התנדבה לזה. אז אני מודה לך מאוד על הצעת העזרה, אבל הכול בסדר."
סגרתי את מכשיר הטלפון בצער. אמרתי לעצמי בלבי, שהחמצנו הזדמנות יפה ליישר קצת את ההדורים בינינו. לו הייתה מניחה לי לבוא לגן ולעזור לה, בפעילות עם הילדים, היא הייתה נוכחת בטבעי, ואני, ללא ספק, הייתי נוכח בקשייה. אחרי כן הדיאלוג שלנו היה ודאי אחר לחלוטין.
אך מכיוון שלא נענתה לזה, חזרתי הביתה, ניצלתי את מעט הזמן הפנוי שהיה לי, עד לנסיעה למכון להתפתחות הילד, כדי לכתוב סצנה ברומאן הבא שלי, והמשכתי ביומי הלאה.

המפגש במכון להתפתחות הילד היה קשה. דניאל היה מפוזר, לא נטה לשמוע להוראות המטפלת, התקשה לעשות דברים שביקשה. בשלב מסוים ניכר הדבר על פניי.
"אתה מוטרד ממשהו?" שאלה המטפלת, אישה צעירה ומאוד רגישה.
"כן, קשה לי לראות את קשייו של הילד כאן," אמרתי לה.
וזה היה נכון. כשאנחנו מבלים יחד בבית, אני משתדל לא לכפות עליו דבר בכול הנוגע לפעילויות המשותפות שלנו. כלומר, אם מיכאל ואני עושים פאזל, ודניאל לא רוצה, הוא מרכיב משהו. אם מיכאל מצייר ודניאל לא רוצה הוא משחק משחק דמיון. אני מדי פעם משתדל לשבת איתו, קצת על פאזל, קצת על ציור. אבל לא כופה זאת עליו. ואילו במכון להתפתחות הילד, או בגן, מנסים לכוף עליו חוקים. וזה קשה לו מאוד. זה ממריד אותו. וזה גם מה שמייצר אצלו תסכול ואלימות.

ולראות את הילד שלי ככה, זה דבר שמסב לי צער.

וזה גם מביא אותי למחשבה על פנייה אל החינוך העצמאי. אל בית הספר הדמוקרטי, או אל בית הספר האנתרופוסופי. כי אני לא מאמין שיש לכפות על ילד את צו המסגרת (מלבד מה שקשור לבטחונו האישי ולכיבוד הזולת), ומאוד מאמין בחינוך ליצירתיות ולערכים. והיצירתיות של שני בניי היא גבוהה.

אבל היה שם עוד משהו, מאחורי תשובתי למטפלת בריפוי בעיסוק. אכן קמתי קשה בבוקר. רוח של דכדוך ודיכאון אחזה בי, והיה לי קשה להשתחרר ממנה, אף על פי שהדרך מהגן למכון עם דניאל הייתה כיפית. הלכנו בשמש, יד ביד, צחקנו ודיברנו הרבה. הוא גילה טפטפת דולפת בערוגת פרחים בדרך, ואני הסברתי לו מה אירע לה, אחרי כן ראינו ערמת כיכרות לחם ישנות שמישהו הותיר על ספסל, ואמרתי לו שזה בטח בשביל הציפורים, אבל איזה ציפורים יכולות לאכול חתיכות כאלה גדולות של לחם?" וכך הלאה.
אבל את הדכדוך שלי היה קשה להסתיר.

המיצב היומי החדש של דניאל. הילד הזה יהיה אמן מיצג/מיצב או ארכיטקט. זה ברור לי. השאלה היא רק בכמה ייסורים יעבירו אותו במערכת החינוך, עד שיזהו את כישרונו הבולט בתכנון ובעיצוב.
המיצב היומי החדש של דניאל. הילד הזה יהיה אמן מיצג/מיצב או ארכיטקט. זה ברור לי. השאלה היא רק בכמה ייסורים יעבירו אותו במערכת החינוך, עד שיזהו את כישרונו הבולט בתכנון ובעיצוב.

באחת, כשבאתי להביא את מיכאל מן הגן, הגננת ישבה עם הילדים בחצר. הם צבעו כדים קטנטנים בצבע אקרילי, באמצעות מכחולים. שמחתי מאוד לראות את זה, כי אני מבין את הערך שיש לציור במכחול לשיפור המוטוריקה העדינה. לכן גם קניתי לילדים היום מכחולים וצבעי מים.

גהרתי מעל הגדר. מסרתי לה את המעטפה שהכנתי לה, ובה המלצות המאבחנת לטיפול בדניאל, והיא אמרה שתקרא את זה אחר כך. כרגע היא עם הילדים.
"ברור," אמרתי לה, "תגידי, מיכאל נורא מקנא בדניאל, שהולך איתי אחת לשבוע למכון להתפתחות הילד. אני צריך זמן איכות איתו. מה דעתך שאקח אותו, כמו את אחיו, בשעה עשר בבוקר, מדי יום שישי, לזמן איכות איתי?"
"הילדים מוצצים ממך את הדם," ענתה לי, מותירה אותי המום, "אל תיתן להם לטפס לך על הראש."
לא הבנתי מאיפה בכלל היא מוציאה אמירות כאלה על ילדיי.
"מיכאל פשוט זקוק לזמן איכות איתי," התאפקתי.
"אני דואגת לך," היא אמרה. "גם אתה צריך זמן לעצמך."
ההישנות של הטיעון הזה שלה כבר ממש מטרידה אותי. היא נותנת לי הרגשה, שהיא מעבירה את הקושי שלה עם ילדיי והופכת אותו לקושי שלה איתי. כאילו משהו איתי לא בסדר. אולי זה דווקא הפוך. אולי היא דווקא מנסה לקרב אותי אליה, לפרוש עלי את חסותה האוהבת. אבל היא משיגה בזה בדיוק את ההפך. היא נותנת לי תחושה, שהיא חושבת שמשהו בסיסי איתי לא בסדר, ואם אכן זו מחשבתה, זה מטריד מאוד. שכן הדרך מכאן עד לשליחת אנשי מקצוע אלי הביתה, בתואנה שאני אב חד הורי, שקשה לי, שהיא מאוד דואגת לי, וכדאי לבדוק מה קורה אצלי – אחרי שאני סירבתי לאפשר לה לבקר אצלנו בבית – היא קצרה מאוד.
אבל את הדכדוך שהייתי בו אותו בוקר אי אפשר להסתיר. אני לא יכול להסתיר את רגשותיי אף פעם. אולי פשוט הגיבה לזה? לך תסביר לגננת, שבגיל חמישים וחמש, אחרי עשרים ספרים שראו אור ועוד כעשרים ספרים במגירות, אתה יודע היטב לווסת את רגשותיך ולהשתמש בהם כחומרי יצירה…
"אל תדאגי לי," השבתי לה. "אני בסדר גמור. אבל הילד זקוק לזמן איכות איתי, והזמן היחיד שאני יכול לתת לו הוא יום שישי בבוקר, כי בשאר השבוע אני מלמד, ועובד גם שלושה ערבים בשבוע."
"טוב, אני צריכה להתייעץ עם היועצת החינוכית שלי," הפטירה.
"מה יש כאן להתייעץ איתה?" תמהתי.
"אני צריכה להתייעץ," שבה על דבריה, "ביקשת משהו, אני צריכה לחשוב על זה."
השתתקתי.
מכיוון שלמדתי, במהלך הטיפול שעברתי אני פעם, שלעתים כדאי להימנע מקונפליקט ולהשיב את התשובה הזאת, 'עלי לחשוב על זה,' כיבדתי את דרכה. שתחשוב, אמרתי בלבי. אני אסדר לעצמי זמן איכות עם מיכאל כך או אחרת.

הבוקר הודיתי לאם שנשארה אתמול בגן.

כשנכנסנו לכיתה פגשנו בה סייעת חדשה, ערביה. הכרתי לה את הילדים וביקשתי מהם שיספרו בערבית, כדי שיראו לה את ידיעתם בשפתה. סיפרתי לה שלמדו בגן מגן אברהם ביפו, והיא חייכה וסיפרה שהוא מצוי ממש מאחורי ביתה.
יצאתי מן הגן כדי ללמד.
בשעה עשר ומחצה, בדיוק אחרי שהתחלתי את השיעור, צלצל הטלפון. זו הייתה הגננת.
"שלום אילן, אל תדאג, שום דבר לא קרה," פתחה בשיחה, "אבל הילדים לא רוצים לאכול את הכריכים שהכנת להם, עם קוטג' וטונה, לי אין שום דבר אחר לתת להם, ואני לא יודעת מה לעשות."

"אבל זה מה שביקשו ממני הבוקר, כריך עם טונה וקוטג'," השבתי לה תמה.

"אה, לא ידעתי שהם בחרו את זה."

"אני תמיד שואל אותם מה הם רוצים בכריך לגן," סיפרתי לה. "ויש להם תפוח וביסקוויטים בתיק," השבתי לה, "אז שיאכלו את זה."
"רגע, הם רוצים לדבר איתך," השיבה לי ונתנה לי את דניאל ואחריו את מיכאל.
דיברתי עם שניהם, תוך כדי שיעור, הזכרתי להם שהם אלה שביקשו את הכריך עם קוטג' וטונה, ואז הגננת לקחה את הטלפון מידיהם.
"אני לא יכולה להמשיך לדבר," אמרה לי.
בטרם שבתי לשיעור סימסתי לה הודעה, לפיה הילדים תמיד אוכלים משהו בבוקר, והבוקר אכלו כבר אקטימל ורוגאלע שוקולד כול אחד. אולי הם פשוט לא רעבים.
"אולי הם לא מספיק רעבים," השיבה לי בהודעת אס.אם.אס.

כשבדקתי את התיקים שלהם בבית, מצאתי שדווקא אכלו מן הכריכים. הם כנראה עשו את כול ההצגה, אבל בסופו של דבר אכלו משהו, גם מהם.

כשבאתי לקחת אותם מן הגן הביתה, מיד אחרי השיעור, הביאה אותם הסייעת החדשה אל השער.    "שלום לך, מה נשמע?" שאלתי אותה, "איך היה היוםב גן?"
"הגננת כבר תספר לך," השיבה לי. ואני הבנתי מיד שמשהו קרה.

"ילדים, איך היה היום בגן?" שאלתי אותם כשכבר היינו בבית.
"דניאל הרביץ ל-מ' ואז לגננת ולסייעת," דיווח לי מיכאל, "ואז נתנו לו לשתות מים עד שהוא נרגע."
"דניאל, מה קרה שהרבצת היום בגן?" שאלתי אותו.
"אני לא רוצה לספר לך," השיב לי דניאל. "הלב שלי עייף."
בחיי שכך אמר.
ניסיתי שוב לשאלו בדבר זה. אבל הילד שב על אותה תשובה. הלב שלו עייף.
זה הכאיב לי לא פחות מאשר לשמוע, שהילד התפרץ שוב בגן.
הסתכלתי בשעון. השעה הייתה שתיים. בדיוק השעה של חילופי המשמרות בגן, בין הגננת לבין צוות המועדונית. היססתי אם להתקשר. החלטתי שנלך לישון. אחר הצהריים חיכה לנו שיעור השחייה השבועי, ואני כבר הייתי גמור מעייפות

כשבאנו הביתה בצהריים והילדים ראו את ערכות הצבעים שהכנתי להם, מיכאל ביקש מיד לצייר. אמרתי לו שמקודם הולכים לישון צהריים, וכשנשוב מן הבריכה אעשה להם שיעור ציור. ואמנם, עם שובנו מן הבריכה, עברנו בפלאפל ברחוב הרצל, קנינו פלאפל ובאנו הביתה לצייר.

 

מיכאל מצייר
מיכאל מצייר

דניאל מצייר שיעור ציור

פרשתי עיתונים על שולחן האוכל, שמתי בפני כול ילד קופסת פלסיק קטנטנה עם מים ומכחול וערכת צבעים, והראיתי להם איך טובלים בכל פעם שמחליפים צבע את המכחול במים, אוספים צבע בשערות המכחול, ומציירים. נתתי להם לצייר על דפי בריסטול שאני מחזיק בדיוק לצורך זה. העבודות לפניכם.

אחרי שסיימנו התחיל לרדת מבול, וכדי להסיח את דעתם ממנו פרשתי על הארץ את השטיח הצבעוני, ועליו עיתונים, ואז שפכתי עליו את מטמון האריזות, הגלילים והקרטון ששמרתי לערב חורפי. הוצאתי מן המחבוא שלי בקבוק דבק פלסטי וסלילי נייר דבק רחב ושקוף, והזמנתי את הילדים ליצור משהו יחד.

הצעתי-החלטתי בשבילם שנעצב יחד קרון רכבת. הם בסופו של דבר החליטו שזה אמבולנס. אבל זה לא משנה. העיקר הוא עבודת הצוות. אני גזרתי והדבקתי, הם בינתיים גזרו והדביקו דברים אחרים, אבל אז דניאל ביקש תוספות ועיצב את האמבולנס, היכן עלי להדביק מה, ואז שניהם עיטרו אותו מסביב.

הקטר אחרי כן מיכאל ביקש סיפור, וגם בחר איזה. "המטריה הגדולה של אבא." סיפור הולם לערב גשום. ואז הם שיחקו בפנסים, והזמנתי אותם למערה, מתחת לשמיכה. הרמתי את רגלי אנכית כלפי מעלה, יוצר להם מערה גבוהה ביותר, והם חיפשו בה, באור פנסיהם, אחרי המכשפה-בכאילו.

ואז האירו על פניי, ואני עשיתי להם פרצופים של מכשפה.

"אני פוחד מהיער של המכשפה," אמר פתאום דניאל.

"אבל אין דבר כזה מכשפות," אמרתי לו, "זה רק בכאילו. וחוץ מזה, אתה יכול ללכת ליער הטוב."

"מה יש ביער הטוב?"

"גמדים. קטנטנים מתוקים ושמחים כאלה, שכול הזמן קופצים ורצים ממקום למקום," השבתי לו. ואז מילאו אותי שניהם בשאלות, ואני סיפרתי להם על קוטנם של הגמדים, שחושבים שהילדים מיכאל ודניאל הם ענקים, כי הם לא מגיעים להם אפילו לגובה האצבע, וכשהם קופצים למגפיים שלהם הם בטוחים שנפלו לבאר עמוקה, ושאצבעות הרגליים שלהם הן הרים. הגמדים האלה אוהבים מאוד אורחים, ומתחבאים ביער, ושרים כול היום שירים (ואז מיכאל החל לשיר 'מאחורי ההר/אחת שתיים שלוש/שם ישבו שלושה גמדים/אחת שתיים שלוש, וכולנו שרנו איתו), ואחרי כן סיפרתי להם שבכפר הזה לכול גמד יש תפקיד, גמד אחד אופה לחם וגמד אחר סנדלר, שתופר נעלי גמדים קטנטנות, וישנה שם תופרת, שתופרת בגדי גמדים, וכך הלאה והלאה.

הילדים התקשו ללכת לישון מרוב שמחה. אמרתי להם, שהיה לי מאוד כיף איתם הערב, ושנעשה את זה יותר, עבודות יצירה זה עם זה. ובאמת, אני חווה איתם תיקון של ילדותי. בילדותי, הגננות והמורות דיכאו אצלי כול יצירתיות, מפני שלא העריכו את כשרון הציור שלי, או את יכולתי לעסוק בעבודות מלאכה. כתוצאה מכך, נחסמתי לגמרי בפני זה. אני מתקן זאת כעת עם ילדיי. מזל שאת הכתיבה לא הצליחו להשחית לי. אחרת הייתי מת. או מתייבש משעמום.

אבל בסוף הקשחתי קולי, אמרתי להם שכבר נורא מאוחר, ושהם מוכרחים לישון כבר.

הם נרדמו בעשר ועשרים.

 

ובאשר לגן, אין לי מושג לאן זה הולך. אבל יש לי הרגשה שזה לא הולך למקום טוב.
התלבטתי אם לכתוב את כול הדברים האלה ולהעלות אותם לאינטרנט. החלטתי שאעשה זאת קודם כול לשם תיעוד. אינני מציין את שם הגננת משום שאינני רוצה, חלילה, להובישה ברבים, וגם לא להפוך לאויבה. להפך. אני רוצה שלום ושקט, ורוצה שילדיי יסיימו את שנת הלימודים הנוכחית שלהם בשמחה, בסיפוק ובאושר.
אבל כל יום שחולף גורם לי להרגיש, שלא זה מה שקורה כאן. שהגן הזה כולו יושב על כרעי תרנגולת, ושזה לא עניין של ילדיי או שלי. הגננת מתקשה להכיל את האתגרים העומדים בפניה, במצב הבעייתי של כוח העזר שלה – אחרי שלקחו לה סייעת אחת מתוך שתיים מיד עם תחילת השנה, וכעת גם הסייעת הקבועה האחרת הולכת, ושמחלקת הגנים העירונית צריכה להחליט איך לסייע לה.

אני רק חושש, שהאתגר שמציבים בניי יחד, ובייחוד דניאל, בפני כל מי שעומד בפניהם, כבד מדי לגננת במצב הנסיבות הנוכחי בגן שלה, וכי בניי ואני עלולים למצוא עצמנו כקורבנות המצב הזה.

הלוואי ואתבדה.

אז אני כותב את כל זה (גם) בשביל התיעוד כאן. בפומבי. שיידעו שאני זוכרהכול, כותב את הכול ומפרסם את הכול. וייזהרו.

ילד של הגן. הפרדה בין תאומים. המערכה השנייה.

IMG_0087

הבוקר, בדרך לגן, נזכרתי במגדיר הציפורים שהשאלתי לגננת, כשלימדה את הילדים על ציפורי הנוד. אמרתי לעצמי, שכדאי שאאסוף אותו מן הגן. אך כדי שלא איראה כמי שנוטל ממנה משהו, כהמשך להתפרצותי עליה מלפני כמה ימים, אציע לה משהו אחר תחתיו – מגדירי צמחים.

כשבאתי לגן שאלתי אותה האם סיימה עם מגדיר הציפורים. היא אמרה לי שכן, וכבר הכינה לי אותו. בסופו של דבר שכחתי ליטול אותו עמי הביתה. אעשה זאת מחר. כך או כך, אמרתי לה, שחשבתי להשאיל לה כעת מגדירי צמחים, שיש בביתי מגדירי צמחי נוי וצמחי פרא, ושזו עשויה להיות פעילות המשך טובה ליום השתילה והזריעה שעברנו, ההורים והילדים יחד, ביוזמתה, בגינת הגן, ביום שישי הקודם.

זו גם הייתה דרכי לפתוח איתה לראשונה בשיחה מאז התפרצותי עליה.

היא השיבה לי שתשמח לקבל את מגדירי הצמחים, כשיעסקו בקרוב בצמיחה וכדומה, ואז התיישבה לידי, ופתחה עמי בשיחה.

"מאוד הדאגת אותי," אמרה לי, "כל הלילה חשבתי עליך בדאגה. אתה מוכרח לשמור על עצמך."

"תודה, אני בסדר גמור," אמרתי לה, "ואני מוכרח לומר לך, שקשה לי מאוד עם ההתפרצות שלי. זו לא דרכי. אבל באמת כבר הרגשתי שאני מתפוצץ מן הלחצים שהופעלו עלי."

"אני דואגת לך," המשיכה לומר, "בשבילי אתה כמו עוד ילד בגן. אתה צריך לטפל בעצמך."

שמעתי את זה, וליבי המה בי. היא מדברת אלי כאל ילד בגן. אני לא בטוח שהיא מבוגרת ממני, ואני כבר בן חמישים וחמש. אבל אולי אני רק מחפש לקרוא בין מילותיה סבטקסט, כמו, למשל, שהיא מתייחסת אלי כאל איזה מופרע שזקוק לטיפול נפשי, או כאדם לא מאוזן.

"אל תדאגי לי," השבתי לה, "יש לי את מנגנוני האיזון שלי. אני מתעורר מדי בוקר שעה לפני הילדים כדי לכתוב, מקפיד על אימון כושר מדי בוקר, ועל שנת צהריים ושנת לילה טובה. אני בסדר גמור."

"לא, כי אולי אתה זקוק לעוד זמן כדי לנוח, להירגע ולחשוב על כול מה שהיה," הוסיפה. "ואני לא מדברת עכשיו על ההפרדה. אבל כדאי לך לחשוב על מה שאמרו בעלי המקצוע, גם אלה שמחוץ לגן, כמו הפסיכולוגית שלך."

אז כבר הבנתי, שהיא ממשיכה בדרכה. שההתפרצות שלי עליה והודעתי החד-משמעית, שאינני מתכוון להפריד בין ילדיי בגן, עדיין לא נקלטה אצלה כראוי. שהיא מדברת אלי כמו אל ילד, ומאמינה שהיא יכולה לעטוף אותי בחום ובאהבה, כדי לשכנע אותי ברצונותיה.

"לידיעתך," סיפרתי לה, "דיברתי עם אבא שלי על כך אתמול. גם הוא חושב, כמו בעלי המקצוע, שכדאי להפריד בין הילדים. אבל אני לא מתכוון להפריד ביניהם, ואם אי פעם אעשה זאת, זה לא יהיה לפני כיתה א'."

"אתה רציני?" פערה את עיניה.

"כן," השבתי.

"קראתי על זה קצת מחקרים?"

"דווקא כן. ואפילו בלילות האחרונים," הגבתי, "ומכול מה שקראתי ראיתי, שאין תמימות דעים בנושא הזה. אלא שבארץ השתרשה האמונה לפיה יש להפריד בין תאומים עד גיל ארבע. אבל אין לזה שום אסמכתא מקצועית."

"מה היה בריפוי בעיסוק אתמול עם דניאל?" התעניינה.

"עשינו מסלול פעילות מוטורית, שכלל תחנות של טיפוס על סולם עץ גבוה, אחרי כן זחילה במנהרה, אחרי כן קפיצה על צורות שהונחו על הארץ ואז 'כיף' לאבא," סיפרתי לה. "בדרך זו גם עשינו איתו פעילות מוטורית, שהוא זקוק לה, וגם הרגלנו אותו לזכור חוקים של משחק ולכבדם."

היא הנהנה בסיפוק.

"למדתי הרבה על הדברים האלה," אמרה לי – כפי שהיא נוהגת להשחיל מדי שיחה בינינו – "גם אני עושה דברים כאלה בגן."

"וחוץ מזה עבדנו איתו עם לוחות התאמה של דברים, והוא עבד יפה מאוד, והיה מרוכז הרבה יותר מאשר בבית," הוספתי.

"הייתי שמחה להמשיך לדבר איתך," אמרה, "אבל אני לא רוצה, כדי שההורים האחרים המגיעים הנה עכשיו לא ישמעו."

"בסדר גמור," הפטרתי, נפרדתי מן הילדים בחיבוקים ובנשיקות ויצאתי מן הגן.

חציתי את הרחוב אל הרחבה שלפני חדר הכושר, וכמו מדי בוקר בימים האחרונים, התעכבתי בחוץ עם סיגריה, פשוט כדי להחליף אווירה, לפני שאני נכנס למכון הכושר, לאימון היומי שלי.

ישבתי וחשבתי שם על השיחה בינינו. ניסיתי לעכל אותה. האם הבנתי נכון את הדברים שאמרה לי, או אולי כבר איבדתי את האמון בה עד כדי כך, שאני קורא מתחת לדבריה דברים שאינם מצויים שם. אבל לא. הרגשתי מוזר. כמעט מושפל. הגברת הזאת התייחסה אלי כאל ילד, וניסתה לסובב אותי שוב, בדברי מתק, כדי לקבל את רצונה ואת כוונותיה. שום דבר לא השתנה בה מאז התפרצותי עליה ביום רביעי שעבר. אם זה יימשך כך לא תהיה לי ברירה. אצטרך לעלות לפיקוח בעירייה.

בצהריים, כשהילדים חזרו הביתה, מיכאל הראה לי בגאווה מדבקה שקיבל, מן הסייעת המחליפה.

"קיבלתי מדבקה כי לא התגעגעתי לאח שלי," אמר.

"למה, איפה היה אח שלך?" התעניינתי.

"הגננת לקחה אותו לגן של פאולה."

הגן של פאולה זו כיתת הגן שאליה התכוונו להעביר את דניאל, עד שהכרעתי שלא, ובמהלך השבוע שעבר לקחו אותו לשם לבילוי מדורג, לקראת העברתו אליה.

חשבתי שאני מתפוצץ.

"תגיד, מיכאל, הגננת לקחה לשם רק את דניאל, או עוד ילדים?" חקרתי אותו.

"עוד ילדים," השיב לי, "ואחרי זה גם אני הלכתי לשם."

אמרתי לעצמי בלבי, שמחר בבוקר אשוחח עם הגננת, ואנסה להבין מה קרה שם היום. מדוע מיכאל קיבל מדבקה על כך שלא התגעגע לאחיו? כמה זמן לא ראה אותו? מדוע? והאם אינן מבינות, שבהענקתן מדבקה למיכאל על אי געגועיו לאחיו הן בעצם ממשיכות, בניגוד גמור לרצוני, לעודד את ההפרדה ביניהם.

עכשיו תגידו לי אתם, מה עלי לעשות? איך עלי לאכול את זה?

בזמנו, לפני מספר שבועות, כשנושא ההפרדה רק עלה, הבהרתי שאני מוכן לקבל הפרדה שלהם במהלך הריכוז, שלא יישבו איש ליד אחיו, ובקבוצות עבודה נפרדות, אבל באותו חלל, באותה כיתה. אחרי כן בא השבוע של המעבר המדורג, שהפסקתי אותו. אולי הן עדיין פועלות על פי הסיכום הקודם. אינני יודע. עלי לבדוק זאת. אבל אם לא, אם הן ממשיכות לטפח את ההפרדה של בניי, בניגוד גמור לרצוני, מה עלי לעשות עם זה? ואללה, אני ממש לא יודע. עצות, מישהו?
לילה טוב.

מסעדת שיינפלד, שלום.

שלשום, כששאלתי את הילדים מה הם רוצים לאכול, שאלתי באופן טבעי ביותר את מיכאל אם הוא רוצה דג, ואת דניאל בכלל לא הייתי צריך לשאול. ידעתי שעלי לתת לו עוף. אז בזמן ששניהם צפו בשקיקה בסדרת הילדים בערבית, שמיכאל מצא בעצמו הבוקר, בטלפון הנייד שלי, FOZI & MOZI, מה שנראה כמו הפקה מקומית מקסימה, עמדתי ליד השיש, שמתי עליו שלוש צלחות, וחתכתי סלט. עגבנייה למיכאל, מלפפון לדניאל וסלט שלם בעבורי. ואז חיממתי את הדג שהכנתי למיכאל, כבר לפני יומיים, פילה אמנון מקומח ומתובל בתנור, ואת רבע העוף בתנור ששמרתי בשביל דניאל, ובן-רגע נהייתה לי ארוחת ערב מוכנה.

בירכתי בליבי על המנהג שאימצתי לי. לבשל אחת לשבוע, כמה מנות, ולהקפיא את האוכל בחמגשיות. כך אני לא מודאג, ויודע שתמיד יש לי מה לתת לכול ילד, את מה שהוא אוהב לאכול.

נפרדות אצל תאומיםואז גם הבנתי שני דברים. שאני צריך לחדש את מלאי החמגשיות בבית – ושאני כבר לגמרי אמון על נושא הנפרדות אצל תאומים. שזה בא לי טבעי. שאני אבא-אמא של שניים, כול ילד עם אישיותו והעדפותיו, בכל תחום חיים ומישור עניין, ובהם גם באוכל.

כי כשאתה מגדל תאומים, זה מה שעליך לעשות. לתת לשניהם את הבסיס, ההורות, החינוך, התמיכה, אבל לתת לכל ילד את מה שהוא זקוק לו בדרכו. ואם מיכאל מטורף על דגים וקבב, אני מקפיד שיהיו לי דגים וקבב בבית, ואם דניאל אוכל רק עוף, או קציצות בקר, זה מה שאני צריך. וכך גם באשר לירקות.

זו לא תורה מסיני. זה לא משהו שצריך ללמוד אותו. זה משהו שהילדים שלך מלמדים אותך בדרכם. כל מה שעליך לעשות הוא להיות קשוב עליהם, ולהיות מוכן לטרוח כדי לספק לכול אחד את רצונו, כול עוד אינו מסוכן או עובר על גבולותיך. השאר כבר בא כמובן מאליו.

אתמול סגרנו ארוחת ערב עם הפיצה של "טוני וספה," ליד כיכר הבימה. היום כבר ציפתה לי הפתעה. אמנם, היה לי אוכל מבושל לשניהם. אבל התחשקה לי ארוחת ערב ישראלית. חביתה וסלט. אז הצעתי גם להם חביתה. להפתעתי שניהם נענו בחיוב.

הוצאתי, אפוא, שלוש ביצים מן המקרר, טרפתי אותן עם קצת פלפל לבן, כורכום ופפריקה מתוקה, והכנתי חביתה ענקית, שכיסתה את כל המחבת. הראיתי להם אותה בגאווה, והם אכן התפעלו מגודלה. ואז חתכתי אותה למשולשים, וקראתי להם 'משולשי פיצה חביתה.' חתכתי למיכאל חצי עגבניית תמר ענקית (מצאתי כאלה נפלאות היום בשוק הכרמל) ולדניאל מלפפון, בזקתי על הירקות שמן זית ומלח, והזמנתי אותם לאכול. כשהתיישבו, הצעתי להם גם לחם עם מרגרינה (מזולה, זה מה שאני אוכל).

"אני לא אוהב מרגרינה, אני רוצה חמאה," הודיע לי מיכאל.

"בסדר, בשמחה," השבתי לו, "ויש לי גם גם הפתעה. לחמניה משמעון." שמעון זה בעל חנות הלחם בתחילת השוק. אני יושב איתו הרבה ב'אספרסו בר,' והוא מלווה את הילדים מלידתם, ותמיד מפנק אותם בדבר מאפה, כשאנחנו מבקרים בשוק יחד.

הילדים התיישבו מול 'מאשה והדוב,' סדרת ילדים ברוסית, שמצאו לבד באינטרנט. מאשה היא צצקלע רוסיה קטנה, בובונת שובבה וחצופה להפליא, שמוציא את הנשמה לחבר הכי טוב שלה, דוב גדול ומתוק, המהמהם במקום לדבר. זו סדרת אנימציה פשוט נפלאה, ומלאת הומור, והילדים מבינים את רובה גם מבלי להבין מילה ברוסית.

ואני התיישבתי לאכול למולם, קורא דברים בסמרטפון שלי, כי המחשב הנייד היה ברשותם.

כשהרמתי את עיניי מן הטלפון ראיתי, לתדהמתי, שהצלחות שלהם ריקות. ר-י-ק-ו-ת. נקיות לחלוטין. זה לא קרה לי איתם מעולם.

"אבא, עוד חביתה," ביקש מיכאל.

קמתי מכיסאי ונישקתי אותו מרוב שמחה.

"ברצון," אמרתי לו. "דניאל, גם אתה רוצה עוד?"

דניאל הנהן. עסוק במאשה והדוב.

הוצאתי עוד שלוש ביצים, הכנתי עוד חביתה ענקית, חילקתי אותה שוב לשלושתנו. מיכאל חיסל גם את המנה השנייה ואחרי כן זלל גם את פלחי החביתה של דניאל.

מאושר לקחתי אותם לצחצח שיניים ואז למיטה, עם 'פוזי מוזי,' סדרת ילדים בערבית שמצא מיכאל לבדו על המכשיר.

אין ספק שהילדים מפתחים הרגלי צפיה רב-לשוניים, וזה משמח אותי. אבל עוד יותר משמחת אותי העובדה, שהם מגלים את טעמם האישי בכול דבר ועניין. במה שהם אוכלים, במה שהם שותים – היום הם ביקשו וקיבלו בקבוקי שתייה חדשים, ואז מיכאל ביקש מים ודניאל ביקש פטל – וגם במה שהם צופים בו.

כך, בעצם, נוצרת נפרדות בין תאומים. בלי דרמה, בלי מאמץ מיוחד. רק בהקשבה לאישיות השונה של כול אחד מהם.

"אתה מלביש אותם אחרת?" שאל אותי היום גבר די חטטן במוסך, ב"מכון דרום," אליו הבאתי את המכונית החדשה לבדיקה אחרונה לפני העברת הבעלות.

"לא, אני מלביש אותם בכול פעם אחרת," השבתי לו, "והם כבר בגיל שבו הם אומרים בעצמם מה הם רוצים ללבוש."

אבל כשהתחיל לחקור אותי מדוע הם צופים בסדרת ילדים בערבית בטלפון הנייד שלי (הם עשו את זה גם במוסך, כן, תוך כדי התבוננות בפלאי המוסך), ולמה אני מלמד אותם לאהוב ערבים כבר בגיל כזה, החלטתי לוותר על המשך השיחה איתו.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

 

 

לפעמים גם אבא יכול להיות אמא.

הבוקר, כשקם ראשון כהרגלו, אץ אלי דניאל, כמדי יום, לחבקני. אבל הבוקר, שלא כבכול יום, ברגע שחיבקתי אותו הרגשתי שהוא לוהט.

"דניאל, בוא נשכב רגע על הספה, אני רוצה למדוד לך חום. אני חושב שיש לך חום," אמרתי לו.

עליתי על כיסא, להוריד את קופסת התרופות שלהם מן המדף העליון שעליו אני מחזיק אותן, מאז התחבב על הילדים המשחק במד-חום, ישמור אלוהים, מדדתי את חומו וגיליתי כי צדקתי. היה לו חום 38.5.

הבטתי בו. לחייו נראו תפוחות מעט יותר מן הרגיל, עיניו ברקו, לחיו היו סמוקות.

הילד חולה, אמרתי לעצמי. צריך ללכת איתו למרים, הרופאה.

"צריך לשים לך נר, דניאל," אמרתי, שולף נר אקמולי מאריזתו. הכנסתי אותו פנימה.

"איי," החל לבכות, "זה כואב לי."

"זה לא נעים, אבל זה תכף יעבור," ניסיתי להרגיעו, "הנר יימס בגוף וייעלם."

אבל דניאל המשיך להתלונן שזה כואב לו,  וניסה להוציאו מתוכו. החזקתי אותו כדי שזה לא יקרה.

בינתיים קם גם מיכאל. חיבקתי ונישקתי אותו. הרגשתי שגם הוא מעט חם, אך לא כאחיו. ולכן לא מדדתי את חומו.

השעה הייתה שבע בבוקר. על פי התכנון שלי הייתי אמור לעשות היום אימון כושר מלא, בן שעה לפחות, ואחרי כן לאכול ארוחת בוקר טוב ולהגיע לסדנת הכתיבה המיוחדת, שעשיתי לצוות 'אסכולות,' בשעה אחת עשרה, רענן ונמרץ.

תחת זאת הכנסתי אותם למכונית ונסענו למרים, לד"ר הרמן. כל הדרך פיללתי שלא יהיו עוד אנשים בתור. אבל ציפיותיי, לבוקר חורפי שכזה, היו מופרזות. היו בהחלט עוד ארבעה הורים וילדים לפניי.

מיכאל מצא בחדר ההמתנה את הספרון הנחמד, "יום הולדת לפו הדוב," וביקש שאקרא להם אותו. דניאל בינתיים שיחק עם כיסאות הילדים בחדר ההמתנה, ואחרי כן במזיגה חוזרת ונשנית של מים לכוסיות פלסטיק ממתקן המים בחדר הצדדי. הוא כבר מגיע לכפתורי המים לבדו. הוא מאוד גבוה.

כשנמאס להם, ביקש מיכאל שנלך לקנות עוגה בבית הקפה. יש לו זיכרון טוב. בביקור הקודם הלכתי איתם לבית הקפה הפינתי. אז גם הפעם ניגשנו לשם, בזמן ההמתנה לתורנו. הרמתי כל אחד מהם על ידיי כדי שיבחר לו עוגה, ובסופו של דבר, כיוון שהתקשו למול ההיצע הרב, בחרתי להם עוגיות מרנג קטנות לכול ילד.

חזרנו לחדר ההמתנה, שכמו תמיד הם השתוללו בו עד כדי כך, שכבר חשבתי שאולי עשיתי טעות שבכלל באתי לשם. הם נראו שניהם בריאים לחלוטין, מלבד השיעול הבלתי פוסק ונהרות הנזלת. ואז נזכרתי שדניאל כבר קיבל נר להורדת החום, ודאי הנר השפיע עליו.

כשנכנסנו למרים אמרתי לה, שבדרך נס, בכול פעם שאנחנו מגיעים אליה הילדים מתנהגים כבריאים לכול דבר ועניין, אבל שדניאל התעורר עם 38.5 חום.

"זה נחשב חום?" שאלתי.

"כן," אמרה, "עכשיו בוא נראה למה."

היא בדקה את דניאל, וראתה שיש לו דלקת גרון וירלית. כזו שאינה מדבקת, אך גם אין לה תרופה מלבד מנוחה. אחרי כן בדקה את מיכאל ומצאה גם אצלו אותה דלקת.

"מיכאל גם יעשה חום," אמרה לי.

"אז אני לא סתם באתי הנה," השבתי לה.

"לא," חייכה אלי, "יש לך אינסטינקט אימהי מצוין."

אני לא יודע אם מרים מבינה איזו מחמאה חלקה לי באותו רגע. אבל אני חושב שכן.

"אני מתלבט אם לקחת אותם לגן," התייעצתי איתה, "יש לי יום עמוס מאוד לפניי."

"את דניאל בטח שלא, תשאיר אותו בבית," אמרה לי, "את מיכאל אתה יכול לקחת לגן, אבל גם הוא עלול לפתח חום."

הודיתי לה, נכנסנו למכונית ונסענו לגן. בדרך הסברתי למיכאל, שדניאל חולה, ולכן יישאר בבית עם אילנה כשאבא יילך לעבודה, ואילו הוא יילך לגן. בן-רגע הילד החל לבכות, שהוא לא רוצה ללכת לגן.

"אני אהיה לבדי שם," קונן.

"מה פתאום לבדך? כול הילדים יהיו שם, והגננות שאתה אוהב," ניסיתי לדבר על לבו.

זה לא ממש עזר לי. אבל הייתי נחוש בדעתי להשאירו בגן. זאת, בייחוד מכיוון שדיברתי עם שכנתי אילנה מן הדרך, וידאתי איתה שהיא יכולה להשגיח על דניאל, ושנינו סיכמנו, שיהיה לה קשה להשגיח ארבע שעות על שניהם.

הורדתי את מיכאל מן המכונית, וכבר פסעתי איתו לתוך חצר הגן, לכיוון דלתו.

אבל בשלב הזה מיכאל כבר געה בבכי.

הבטתי בו, בדלת הגן, בעצמי, ואמרתי ניחא, שיישאר עם דניאל בבית. אני את הניסוי שלי עם הנפרדות יכול לשמור לפעם אחרת. אם הוא כול כך לא רוצה להישאר בלי אחיו, מוטב שאשמור על היחד שלהם, ולא אכפה עליו פרידה לא נחוצה, לא הכרחית.

כך יצא, ששניהם בילו כאן הבוקר עם השכנה אילנה, בעודי מלמד.

בצהריים, כשחזרתי הביתה, ניסיתי להאכיל אותם במרק עוף ובפיסות עוף וירקות חתוכים, וגם בפשטידה. הם בקושי נגעו במשהו. אבל לישון הלכנו כולנו יחד, ונרדמנו מיד.

בארבע התעוררתי, השארתי אותם לעוד חצי שעת שינה. בינתיים התארגנתי ליציאה לסדנת הערב שלי, וכשאבא שלי הגיע הנה עדכנתי אותו במצב העניינים, ורק אחרי כן הערתי את הילדים.

דניאל התעורר עם חום 39.3. שמתי לו נר. מיכאל התעורר בלי חום, אבל בבכי. הערתי אותו משנתו ביוזמתי, כדי שיוכל להירדם בלילה. ולהעיר ילד ישן משנת צהריים זה אף פעם לא רעיון טוב.

הוא בכה נורא, ולא עזר שהחזקתי אותו על הידיים, הצחקתי אותו, הראיתי לו את מכונת הקפה שעבדה למחצה בלבד וכך הלאה. הוא בכה. הוא גם בכה כשהבין שאני שוב הולך לעבוד.

צלצלתי מהדרך ל"פיצה האט," והזמנתי להם פיצה ביתית הביתה. אמרתי לעצמי, שבערב סופה כזה, כששניהם חולים, אבא שלי לא יוציא אותם החוצה, ושבכול זאת כדאי שיאכלו משהו, כל דבר. העיקר שיאכלו.

בשש בערב, רגע לפני תחילת הסדנה, צלצלתי לאבא. הוא סיפר לי, שעד הרגע שעמד שליח הפיצה על סף דלתנו מיכאל בכה, וקרא לי. אבל ברגע שראה את הפיצה אורו עיניו מרוב הפתעה, והוא גם זה שאכל משולש גדול ממנה. דניאל הסתפק בשתי ה"דניאלה" שנתתי לו, לבקשתו, עוד לפני שיצאתי מן הבית, ובנגיסות קלות מן הפיצה.

"רק כשהלכו לישון הם ביקשו בקבוק," סיכם אבי בגאווה. לפי התיאוריה שלו, הילדים ייגמלו בעצמם מאכילת בקבוק מטרנה. מסתבר שזה לא רחוק מן המציאות.

עכשיו, שחזרתי הביתה, עברתי בכף ידי על מצחיהם. הם בלי חום. אבל דניאל שוכב במיטה ומתנשם בכבדות מבעד לנחיריו הסתומים, וזה קורע את לבי.

אני מאוד מקווה שמחר ירגישו טוב ויוכלו ללכת לגן. הרי מחר יום הסדנה הקבוע שלי, בבית. אם לא, אזדקק שוב לעזרתה של אילנה ואעביר את פגישת הסדנה לבית הקפה הקרוב. זה שהיה שלי פעם.

השאלה היא גם איזה מזג אוויר ישרור בחוץ. כרגע זה נראה די נורא.

העיקר שיבריאו וירגישו טוב.

ואני מתנחם רק בדבר אחד. שלא כפיתי על מיכאל נפרדות בזמן שמבחינה רגשית היה זקוק להפך ממנה, ליחד, ובמחמאה הגדולה שחלקה לי היום ד"ר הרמן, מרים בשבילנו, שיש לי אינסטינקט אימהי מצוין.

והאמת היא, שהיא צודקת. אחרת אי אפשר להסביר איך אני יודע אם הילדים שלי בריאים או לא רק ממגע שפתיי או כפי בלחיים, ומבטי בברק עיניהם, או את זה, שבבית שלנו תמיד יש אוכל מוכן, שבישלתי בעצמי. אם הם יאכלו אותו זה כבר עניין אחר, הנתון לבחירתם. אבל הם, כמוני, יודעים, שתמיד יש צלחת מרק חם, עוף ותוספת, מוכנים במקרר.

ואת הדברים האלה למדתי מאימא שלי.

אז מה הפלא, בכלל, שיש לי אינסטינקט אימהי?

לילה טוב.