ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מודעות פרסומת

היום הראשון בגן ודגי הזהב המדברים

     השעות פה כול כך מלאות, שקשה לי לכתוב מדי ערב. שלא לדבר על הימים. אבל ידיי מלאות בעבודה מבורכת.

     הבוקר ביקרנו בפעם הראשונה בגן. זו הייתה חוויה מרגשת. התעוררנו מוקדם, וכיוון שקבענו כי נגיע לשם רק בעשר, היינו כולנו נרגשים ומלאי ציפייה. בתשע וחצי כבר דיוושנו על שני קורקינטים בשבילי הקיבוץ. עברנו דרך המזכירות, שם חיכתה לי חבילה ראשונה בדואר, ומשם ניגשנו לגן.

     אחרי סבב היכרות ראשוני, שבו כול ילד וילדה הציגו את עצמם בשמם, מיכאל ודניאל התרפקו עלי, מקשיבים לילדים, לומדים אותם, אבל עוד לא נענים להזמנות לשחק יחד. לשמחתי, כל הילדים, בנים ובנות כאחד, גילו בהם עניין רב והציעו להם לשחק. להתחפש בפינת התחפושות, לבנות יחד בקוביות וכך הלאה. הם העדיפו לצאת לחצר, ויעל הגננת התירה להם בחכמתה לעשות כן, וניהלה את המתרחש בגן בתזרים זרימה מופלא. מדי פעם הזמינה ילד/ה לפינת החימר, בעוד הילדים האחרים משחקים תחת עיניהן הבוחנות שלה ושל ורוניקה, הגננת השנייה, ואני השגחתי על מיכאל ודניאל בחצר, בעודם מגלים את באר המים שם ומלטפים את חתולת הגן המתנמנמת על כרית בשמש.

     ארבעים דקות לפני שתים עשרה הצעתי לגננת שאבא שלי יחליף אותי. היה לי חשוב שיכירו אותו בגן. וכך היה. אני הלכתי הביתה, להעמיד סיר אורז על האש ולהכין ארוחת צהריים, ואילו אבא שלי נשאר עם הילדים בגן וגם הביא אותם בחזרה הביתה.

     ואז נפרדנו מסבא, שיצא לדרכו לרמת השרון, ובפעם הראשונה מאז הגענו הנה פתאום מצאתי את עצמי לבד עם הילדים. בלי סבא ובלי אילנה בדלת ליד. וזה בהחלט היה מהמם.

     אכלנו צהריים, והילדים הודיעו לי, שהם מבקשים שאלך לנוח בחדרי, והם ינוחו כשירצו במיטותיהם. הופתעתי מנקיטת העצמאות הזאת, אבל גם שמחתי בה. ליתר ביטחון נעלתי את דלתות הבית והזהרתי אותם מפני חלונות הקומה השנייה ושקעי החשמל.

     כשקמתי משנת צהריים טובה הם היו חבוקים איש עם רעהו במיטה של מיכאל, ישנים שנת ישרים. ואני הבטתי בהם באושר, וירדתי למטה לשתות כוס מי לימון חמים וכוס קפה, ולבדוק עבודות של תלמידיי.

     בארבע הערתי אותם וירדנו לטיול ארוך. נסענו לדיר אל אסד, שם תיקנו לנו את מערכת ההגברה שקניתי להם רק אתמול, וכבר נשברה, וקניתי ארון שירות של 'כתר פלסטיק' לחדר השירות, כדי לאחסן בו כלי עבודה וחומרי תיקון. אחרי כן נכנסנו לירקן, שם צהלו הילדים כשמצאנו בננות בשלות ותות שדה. משם נסענו לכרמיאל. כבר מזמן ביקש מיכאל שיהיה לנו אקווריום, ואתמול קיבלנו אחד כזה על כול ציודו, מבית משפחה בקיבוץ. אבל את הטיפול באקווריום השארתי לסוף הטיול. מקודם נכנסתי איתם ל'הום סנטר' לקנות צרכי סניטציה הביתה, ומכיוון שביקשו לשבת בתוך עגלת הקניות עשיתי כן בשמחה. חשבתי שבזה אבטיח לי קנייה מסודרת.

     אלא שמיכאל התחיל להשתולל בתוך העגלה ולטלטל אותה מצד אל צד, ואז, ברגע שהסחתי דעתי מהם לשיחה קצרצרה עם מוכר – שמעתי קול חבטה. העגלה נפלה על הארץ, הם בתוכה וכול מה שהכנתי לרכישה התגלגל עמם ארצה.

     מזל ששום דבר לא נשבר. לא עצם בגופם ולא דבר ממה שהתכוונתי לרכוש.

     דניאל פרץ בבכי, כי העגלה נפלה על שוק רגלו, וטען שנשברה לו עצם. מיכאל היה בהלם מתוצאות התנהגותו. שניהם קיבלו כוס מים מן המוכרים האדיבים, ואחרי שהשלמנו את הקנייה שם נסענו ל'עולם של חיות.'

     נכנסנו לחנות. סיפרתי למוכרת שאנחנו דיירים חדשים בתובל, ושקיבלנו אקווריום שלא היה בשימוש. ביקשתי ממנה עזרה בזה, מפני שעברו כבר ארבעים שנה מאז גידלתי דגים בעצמי.

     המוכרת הנחמדה בדקה את הציוד, החליפה מה שהיה זקוק לחידוש, ונתנה לילדים לבחור כול אחד צמד דגי זהב.

     "הדג שלי דיבר אלי!" שמעתי את דניאל מתרונן בין מעברי החנות.

     "אז בקש ממנו משאלה," חייכתי אליו.

     אבל עד שיצאנו מן החנות עם האקווריום ביד הם השתוללו שם נורא. הזיזו את כלובי המכרסמים, התגוללו על הארץ זה על זה, היה די קשה.

     כשיצאנו משם התנצלתי בפני המוכרת על המהומה. ואז הלכנו לקנות ביצים ואקטימל בשופרסל דיל ופיצה בפיצה האט – והביתה.

     זה היה טיול ארוך, והם גם מאוד השתוללו במהלכו. בלילה, אחרי שקראתי להם את 'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, לפי בחירתו של מיכאל, אמר לי הילד החכם הזה, "אתה יודע למה אני משתולל? כי נורא קשה לי."

     "מה קשה לך, מיכאל?"

     "החלונות בבית הזה נורא גבוהים ולא רואים בהם עוד מבוגרים."

     "אתה מתכוון לזה, שאני המבוגר היחיד בבית? לא כמו בבית הקודם, שם הייתה אילנה בדלת ליד ועוד שכנים?"

     "כן."

     "אז קודם כול, אתה תמיד יכול לרדת לקומה הראשונה ולראות עוד מבוגרים," עניתי לו, "וחוץ מזה אתה תמיד יכול לגשת לשכנים. הנה, דניאל דיבר היום עם סמדר, כשחזרה הביתה, וסיפר לה שקנינו דגי זהב."

     ואז נרדמנו, ואני חשבתי על כך, שמיכאל זקוק לעוד מבוגרים בסביבה, כדי לאזן את סביבת חיינו, ולכן גם הביע געגועים לסבא וצער על כך שנסע מכאן.

     כבר אמש אמרתי לאיילת, שהיא מוזמנת לכאן בכול עת, ושתרגיש כאן בבית, כי נוכחות נשית מאוד חשובה בבית הזה. אני מקווה שעוד שכנות תבואנה לבקר, ושבסופו של דבר נמצא את דרכנו לאזן את המבנה המשפחתי שלנו כאן. על פי רשת העזרה ההדדית בישוב, נראה לי שזה יקרה די מהר.

     בינתיים, מחר יום חדש, בו שוב נלך לגן, לקצת יותר זמן, אבל נשוב הביתה בצהריים, ובלילה נשמע את פכפוך המים באקווריום, שארבעה דגי זהב שטים בו, ונדע שהפחנו בו חיים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     תודה על כול המילים הטובות על תמונות הבית שהעליתי כאן אמש. מחקתי אותן הבוקר, כי ביסודי אני אדם עניו, ואינני רוצה לנקר עיניים. החיים גם לימדו אותי להישמר בזה.

נ.ב.2

      היום הודעתי לחברתי ורה, מנהלת 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה בחיפה, שאשמח לשוב ללמד שם בסמסטר ב'. והיא נעתרה לזה בשמחה. הרי לימדתי שם במשך כמה שנים עד שנולדו לי בניי, ושוב לא יכולתי לנסוע צפונה. והנה, עתה, עלינו צפונה וחידוש ההוראה שם מתאפשר. בעבורי זו שמחה גדולה, לשוב אל ורה ואל בית הכט, וגם לנטוע בזה יתד נוספת וחשובה בגליל. יתד הפרנסה.

צהובון (1)

באחד מספרי ההדרכה לכתיבת שירה, שאני בוחן כעת, לקראת סדנת השירה שאפתח עם תום הקיץ, מצאתי תרגיל נחמד, העוסק, בין השאר, בטבעו של הקול המספר בשיר. התרגיל מורה לתלמידים לאסוף צהובונים, המפרסמים ידיעות תמוהות או מפוברקות, לחתוך מהם ידיעה שמוצאת חן בעיניהם ולהפכה לשיר.

בארץ אין צהובונים כמו בארצות הברית, המפרסמים ידיעות מוטרפות, מפוברקות או הומוריסטיות. יש בה צהובונים ממין אחר. אבל ברגע שקראתי את התרגיל, עלתה בי הידיעה העיתונאית, על שכנה שנתפסה על גבי פיל מעופף. הנה מה שיצא מזה.

אישה נעצרה על גבי פיל מעופף

 

בַּתְּחִלָּה, שֶׁרָאִינוּ אוֹתָהּ, חָשַׁבְנוּ אוֹתָהּ לְמִין צַ'פְּלִין

מִשְׁטַרְתִּי, הָעוֹקֵב אַחַר תְּנוּעוֹת חֲשׁוּדוֹת וּלְחַצֵּי תְּנוּעָה,

אוֹ לְכַדּוּר פּוֹרֵחַ, הַמְּפַרְסֵם אֵיזֶה מוּתָג מִטַּעַם

מִשְׂרָד פִּרְסוּם כָּלְשֶׁהוּ. אַךְ כְּכָל שֶׁקָּרְבָה אֵלֵינוּ

רָאִינוּ אֶת צוּרָתָה הַמְּשֻׁנָּה –  אִשָּׁה בְּאֶמְצַע שְׁנוֹתֶיהָ

רוֹכֶבֶת עַל פִּיל מְעוֹפֵף, שֶׁזְּנָבוֹ מִטַּלְטֵל כְּהֶגֶה

וְאָזְנָיו, גְּדוֹלוֹת, וְרֻדּוֹת וְשְׁקֻפוֹת לְמֶחֱצָה,

מְשַׁמְּשׁוֹת אוֹתוֹ לִתְעוּפָה.

 

הִזְנַקְנוּ אֵלֶיהָ שְׁנֵי מְטוֹסִים מִבָּסִיס קָרוֹב.

הֵם חָלְפוּ בְּמַטַּס נָמוּךְ מֵעָלֶיהָ, וּכְשֶׁרָאוּ

מָה טִבְעָהּ נִמְנְעוּ מִלְיַרְטָה בְּטִילִים.

 

מֵרֹב בֶּהָלָה צָנַח הַפִּיל לָאָרֶץ.

מִהַרְנוּ אֵלֶיהָ. "מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת

שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה, גְּבֶרֶת?" חָקַרְנוּ אוֹתָהּ.

 

"מָה אֲנִי יוֹדַעַת," אָמְרָה, "בָּא פִּיל

וְכָרַע לְפָנַי בֶּרֶךְ, שֶׁאַעֲלֶה עַל גַּבּוֹ.

מָה, שֶׁלֹּא אַעֲלֶה? וְאָז הוּא הִתְחִיל לָעוּף."

 

עָצַרְנוּ אוֹתָהּ בְּעָווֹן טִיסָה לֹא מְאֻשֶּׁרֶת

בִּשְׁמֵי הָאֶרֶץ, הַמְרֻשֶּׁתֶת כֻּלָּהּ בְּרָדָארִים

מֵחֲשָׁשׁ לַחֲדִירַת מַזְלָ"ט מִלְּבָנוֹן אוֹ מְעָזָה,

 

אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לִבְחֹן אֶת הַפִּיל.

מָה סְגוּלוֹתַיו, מָה יֵשׁ בּוֹ, הַמְּאַפְשֵׁר לוֹ

לְהָרִים אֶת גּוּפוֹ הַגָּדוֹל בַּאֲוִיר מִכֹּחַ אָזְנָיו בִּלְבַד.

 

"הוּא מָלֵא אֲוִיר," הִיא אָמְרָה, "רַךְ כְּמוֹ כָּרִית.

לֹא פֶּלֶא שֶׁהוּא צָף בַּאֲוִיר. אַתֶּם לֹא רוֹאִים?"

 

"תִּשְׁתְּקִי, גְּבֶרֶת," נָבְחָה עָלֶיהָ הַחוֹקֶרֶת,

"אַתְּ לֹא רוֹאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְדִים?"

 

אֶת הַפִּיל בִּתַּרְנוּ עַל שֻׁלְחָן הַנִּתּוּחִים.

דָּבָר לֹא מָצָאנוּ. אוֹתָהּ שִׁחְרַרְנוּ לְבַסּוֹף

אֶל בֵּיתָהּ, מַזְהִירִים אוֹתָהּ לְבַל תָּעֵז עוֹד

לַעֲלוֹת עַל גַּב פִּילִים מְעוֹפְפִים, וְאִם

הִיא עוֹשֶׂה כֵּן, לְפָחוֹת תּוֹדִיעַ עַל כָּךְ

מֵרֹאשׁ, וְתִמָנַע מִלָּעוּף קָרוֹב לִגְבוּלוֹת

לְבָנוֹן, אָיוֹ"שׁ וְעָזָה.

 

"אֲבָל בָּאָרֶץ הַכֹּל מָלֵא בְּחוּטֵי חַשְׁמַל," הִיא

קָבְלָה, "אִי אֶפְשָׁר לָעוּף לְשׁוּם מָקוֹם כָּכָה.

וַאֲנִי דַּוְקָא רוֹצָה לָעוּף. זֶה הָיָה לִי נָעִים, וּמְעַנְיֵן."

 

"אָז קְחִי טִיסָה בִּשְׁמֵי הָאֶרֶץ, גְּבֶרֶת," יָעַצְנוּ לָהּ.

וַאֲנִי שָׁתַקְתִּי. חָשַׁבְתִּי בְּאֵיזוֹ זְכוּת זָכְתָה

דַּוְקָא גְּבֶרֶת מַזָּל מוּעֲלֶם, מִשִּׁכּוּן ד',

לָעוּף עַל גֵּוָם שֶׁל פִּילִים.

 

1.7.16

 

אדוני ראש הממשלה. כן, זה אני.

אתם יכולים להתחיל לקרוא לי אדוני ראש הממשלה.

החלטתי להיות לראש ממשלת ישראל. באמת. שקלתי זאת בכובד ראש בימים האחרונים. בעבר חשבתי על האפשרות לרוץ לכנסת. היה לי אפילו ניסיון ראשוני כזה. הוא ארך בדיוק שבוע, בו הבנתי לאיזו מערכת לחצים קלעתי את עצמי, שלא בטובתי.

מאז עברו ימים רבים וגם ראשי ממשלה רבים. חזיתי בכולם. עכשיו הגיע הזמן שלי.

gay1

תראו, זה ממש ישתלם לכם. אני לא צורך אלכוהול, כי אסור לי, וגם כי אני לא ממש יודע לשתות. חצי גביע יין עושה לי סחרחורת, ואת בקבוק היין העומד על השיש במטבח שלי, והחמיץ כבר מזמן, אני מטפטף על העוף בגריל או מוסיף לרוטב עגבניות לפסטה.

אני גם לא שותה שתייה קלה. בכלל לא. רק מים. כי בשתייה קלה יש סוכרים. ובכלל, היא תערובת של מים, סוכר וצבעי מאכל. וזה ממש לא מתאים לי.

נכון, אני מאוד אוהב מסעדות. אבל מסתפק במסעדות עממיות, על פי רוב, ואחת לרבעון. ב'מוזס' אני מבקר כי זו מסעדה של הוריו של החבר הכי טוב שלי. אבל בדרך כלל תמצאו אותי בפיצה או בפלאפל. או, מקסימום, אם אני ממש רוצה להשתגע ולחגוג באופן יוצא מגדר הרגיל – ב"הזקן והים," ביפו. מסעדת דגים.

אני לא סובל שעושים בשבילי דברים. אצלי אף אחד לא יטפל לי בכביסה, בניקיון הבית, במכונית. קדחת. מה, השתגעתי? לוותר על הדברים היחידים שהם, בעבורי, פעילות הפגתית? הזמן היחיד שאני יכול ליצור בו, אגב תנועות אוטומטיות כמו תליית כביסה והסרתה וקיפולה וכדומה? בשום פנים ואופן לא.

בכלל, אני יצור די נוח, עם דרישות מעטות. אני עושה כושר מדי בוקר, במכון ליד ביתי, ולא אטריח את המדינה בנושא. לא תצטרכו לחדש את מכשירי הכושר במגורי רה"מ. אני שונא מרתפים ומקלטים, ואין מצב שארצה מקלט אטומי. השתגעתם? אני זקוק לאור שמש. לא למחשכי מרתפים. זה יש לי מספיק בדמיון היוצר שלי.

אני מאוד אוהב בני אדם. הם מסקרנים אותי. ואני תמיד שמח להכיר אנשים חדשים.

אני רווק פלוס שניים. אין לי אישה תובענית. מקסימום אתאהב באחד ממאבטחי השב"כ שיופקדו על שלומי – זה באמת החלום שלי, אגב, לתפוס איזה קיבוצניק, 180 גובה, גבר גבר – ואז אחסוך לכם בעלויות. באותה משכורת, הוא גם יהיה בעלי וגם המאבטח האישי שלי. אחלה סידור, לא?

יש לי שני ילדים מקסימים, בני שנתיים ועשרה חודשים. הם במעון ויצ"ו, ובשנה הבאה ילכו לגן טרום טרום חובה עירוני. כבר רשמתי אותם. כך שהמדינה לא תצטרך לממן אותם בכלום. אפילו אופניים עם גלגלי עזר כבר הכנתי להם. שלא לדבר על בגדים עד גיל שמונה.

אני שונא מתנות. קודם כול, גדלתי בביתו של עובד מדינה שהיה לשופט בכיר, ואצלנו בבית היה נהוג, שאם מגיע שליח הביתה, ובו זר פרחים, בונבוניירה או סלסילת מעדנים כתודה מהוריו של איזה נער עזוב לאבי, משום שהצילו מכלא – השליח היה מוחזר כלאחר כבוד אל שולחיו. ככה זה גם אצלי. אני לא אוהב מתנות, ואם כבר מתנות, זה אך ורק ספר. לעתים נדירות אני שמח במשהו אחר. ומכיוון שממילא, אחרי מותי, הספרייה שלי תיתרם למדינה, או תהפוך למקום ציבורי, לא הפסדתם, הרווחתם. אם נתתם לי ספר השכלתם אותי – ולמעשה הפקדתם אותו בידיי למשמרת זמנית.

אני שוחה, אבל מעט. אני לא חושב שאזדקק לברכה פרטית. ומכיוון שאני מנקה לבדי את הבית, אני גם לא ארצה אחוזה מפוארת, שאחזקתה תעלה הון למשלם המיסים. אנחנו גרים בדירת דמי מפתח בנווה צדק, ולעולם לא אעזוב אותה, הן משום שאני מאוהב בשכונה, ובבית שלי, והן משום שזה יהיה טיפשי. אם אתמיד לגור בה עד מותי, עם ילדיי, הם יירשו את הזכות לדמי מפתח עליה. ואם לפני כן יבוא הנה יזם, שיפנה אותנו בתמורה לדירה בטאבו, מה טוב.

כך שגם למעון ראש הממשלה אתקרב רק באירועים רשמיים. לא אעיק על הצוות, לא אקשה עליו. העיקר שיתנו לי שקט, לחיות את חיי בנווה צדק, ולטפל בענייני המדינה שלי.

אגב, גם טסתי כבר די והותר בעולם. זה ממש לא חסר לי. ראש מדינה שרוצה להיפגש איתי מוזמן לבוא אלי. מכיוון שאני גם הורה יחיד לשני פעוטות, אין סיכוי שאצא מכאן בשנים הקרובות, כך שעמותות וגופים יהודיים שרוצים להזמין ממני הרצאה מוזמנים לתקשר אותי דרך סקייפ. אין שום דבר רע בהקרנת ראיון עם אילן שינפלד, ראש ממשלת ישראל החדש, על מסך וידיאו ענק, בכנס של ארגוני צפון אמריקה, למשל.

ההוצאה היחידה, שאבקש אישור עליה מראש, היא נייר, וקלדנית. אני כותב המון, ואוסף נייר מכול הבא ליד. גם הילדים שלי אוהבים לצייר ורוצים לכתוב, וזה הגדיל את צריכת הנייר בבית. וקלדנית, אה, קלדנית אני בהחלט צריך. אשמח מאוד אם המדינה תאשר לי קלדנית צמודה, שתקליד כמובן את כל מכתביי הרשמיים, אבל, אם יתאפשר לי, ולה, ואם זה בסדר מצדכם, שמדי פעם תקליד לי איזו מחברת אחת, ממאות המחברות שלי, שעוד לא הקלדתי.

מכיוון שסדר יומי קבוע, ואני עובד כמה שעות לפני הצהריים, נח בצהריים ואחר הצהריים נמצא רק עם ילדיי, ורק אחרי הירדמם שב לעבוד, יהיה לי זמן לטפל בענייני המדינה בדיוק שלוש שעות לפני הצהריים, ושלוש שעות בלילה. נראה לי שזה זמן מספיק.

אני לא חושב שעלי להיות פעיל 24 שעות ביממה ,בתור ראש ממשלת ישראל. בעיקר עלי לאפשר לכול מי שמיניתי לתפקידו, כשר, כסגן שר וכיוצא באלה, לעשות את תפקידו.

אם כן, בבחירות הקרובות אני מבקש שתצביעו לי. א"ש. אלה ראשי התיבות של שמי. חישבו על הסימבוליות. ראש ממשלה אש. כבר זה שווה סלוגן.

ואם אתם לא מצביעים לי, אדרבא, תמשיכו לאכול את הדרעק.