יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (43)

רוטשילד בלילה
כיכר רוטשילד בלילה. איזה יופי. חוצלארץ מתחת לאף.

     אמש הלכתי לישון באחת וחצי לפנות בוקר. זה היה אחרי כתיבת הפוסט הלילי שלי, סיום הכנת החשבוניות לכול התורמים לקמפיין, כתיבת שיעור ליום שלישי ותיקון הגהות לחצי מכרך השירים השלישי שלי. הייתי כל כך ערני, שיכולתי להמשיך לעבוד גם הלאה. אבל עצרתי את זה.

     התעוררתי בחמש ועשרים לפנות בוקר. כשראיתי מה השעה, נכנסתי חזרה למיטה לעוד חצי שעה של מדיטציה טובה, דמדומית, כזו שהחלומות והממשות מתערבבים בה, ואז קמתי אל דפי הבוקר ואחריהם אל שגרת יום שישי. ניקיון הבית, מכון הכושר, הליכה לשוק.

     לפני דלתו של מכון הכושר פגשתי להפתעתי את עורך הדין החבר שלי, ששלח אותי אל חברו. זה היה ממש כאילו זימנתי אותו בליבי לשם. רציתי להתקשר אליו בשעה 07.55, ולא העזתי. והנה, התברר לי שהוא היה במשרדו כבר משש בבוקר, והגיע להתאמן איתי.

     דיברנו על העניינים. הוא הבטיח לי שאקבל טיפול טוב מעם חברו, וזה מאוד הרגיע אותי.

     בלב טוב עשיתי חצי שעה ארובי ואז הלכתי לשוק עם עגלת הקניות הגדולה שלי.

     "היית צריך להיות אשתי," אמרתי לבחור במכולת השכונתית, כשנכנסתי לשם לקנות עיתון לשבת. "עכשיו רק עשר בבוקר ואני כבר אחרי כושר ושוק וניקיונות, ואת האוכל לשבת כבר בישלתי אתמול."

     "אבל אישה צריכה גם … מדי שבועיים" גיחך והחווה תנועה בוטה בידו.

     צחקתי וחזרתי הביתה.

     הילדים היו עם אילנה, והיו שקטים. אבל עשר דקות אחרי שהגעתי הביתה, בעודי יושב ואוכל ארוחת בוקר של יום שישי – פרוסות חלה טריה בגבינה, יחד עם ההורוסקופ של מרים בנימיני, שבלעדיו אין לי שבת, הם כבר התחילו להראות ניצני שיעמום והשתוללות.

     מיכאל ביקש את מכשיר הטלפון הנייד שלי, 'כדי לכתוב בו משהו.' הוא נהנה לשרבט צירופי אותיות ביישום התזכורות/הפתקאות. זה מיד הקפיץ את דניאל, שדרש לעצמו את המכשיר, ומשלא קיבל אותו נכנס לטנטרום של בוקר, שעד שהרגעתי אותו כבר הייתי עייף כאילו לא ישנתי הלילה.

     ואז בא לי רעיון טוב. הכנסתי אותם למכונית ונסענו לג'ימבורי של קניון וייצמן. בדרך הודעתי למיטשל חברי שנהיה שם, והוא בא להיות איתנו במקום.

     שעה ארוכה הילדים השתוללו שם, בעודי מזכיר בכול פעם למיכאל להיזהר לא לקבל מכה בתפרים שלו. עשינו תורנות אבא באומגה, כל ילד סיבוב, עשרות פעמים, אחרי כן דניאל התאמן בהתאבקות מול שק האגרוף התלוי שם – מה שהבהיר לי שעלי לרכוש כזה הביתה בהקדם – ואז עלינו למעלה, לארוחת בוקר-צהריים של פיצה מרגריטה.

     חזרנו הביתה שבעים ומרוצים. אני כבר הייתי גמור מעייפות, ואחרי כמה ניסיונות הירדמות כושלים במחיצת בניי הערניים, הודעתי להם שאני נכנס לישון בחדרם, החדר היחיד עם דלת בבית, ושהם ישחקו עם עצמם ולא יפריעו לי. כמובן שנעלתי את דלת הכניסה לבית.

     כשקמתי, בשתיים וחצי בצהריים, הם עוד שיחקו. אבל עד ארבע מיכאל נרדם על הספה בסלון ואחריו גם אחיו.

     זה היקנה לי זמן אישי לעשות את הדבר שהכי רציתי לעשות – לסדר את שולחן הכתיבה שלי. למיין ניירת, לתייק מסמכים, לסדר את החשבוניות לפי סדר רץ, לכתוב את כול ההוצאות בפנקס ההוצאות החודשי ולהכין ערימת ניירת ומסמכים לטיפול מיידי. הספקתי אפילו לנהל שיחות טלפון ממצות וטובות עם שתי חברות נפש שלי.

     הערתי אותם בשש בערב. התקלחנו, ערכתי שולחן שבת, הדלקנו נרות וקידשנו על התירוש, ואז אכלנו משהו ויצאנו לטיול בכיכר החדשה בשדרות רוטשילד. מיכאל ודניאל הודיעו לי שהם מכינים כל אחד שקית עם משחקים לטיול, והקפידו לשים בה גם את בקבוקי המים שלהם, שמילאתי במים קרים, ואז חבשו קסדות, עלו על אופניהם ונסענו במעלה רחוב לילינבלום אל הכיכר.

     שעה ארוכה הם נסעו ורצו הלוך ושוב ברחבי הכיכר הנהדרת. ואני ישבתי על ספסל העץ המוארך שם, מצטער על כך שלא לקחתי איתי ספר כתיבה ומחברת.

צעצועים
מיכאל ביקש ממני לסרק את הבובה הכחולה, שלא תהיה פרועה. קוראים לה שושו, הוא אמר. והיא אחות של הבובה הלבנה, שאת שמה החדש אינני זוכר. ישבתי וסירקתי אותה, כמובן.

     כשחזרנו הביתה הם עוד היו ערניים להפליא. מזל שאילנה, ענת ואלה היו כאן בחצר. הם אכלו כל אחד מנגו – פרי הקיץ שהתאהבו בו, בזכות בת דודי נאווה מרמת הגולן – והשתוללו משמחה, עד שבסופו של דבר הזמנתי אותם לרחיצת כפות רגליים וצחצוח שיניים ואז לסיפור במיטה, מספר ילדים נהדר. "ההמהום שהלך לאיבוד" של סו לוק, בעיבודה של עפרה גלברט אבני.

     זו הייתה הזדמנות ללמד אותם מה ההבדל בין 'כחכוח' לבין 'המהום.'

ההמהום

     איזה יום גדוש ומלא היה לנו, תודה לאל. הערב בלי ארוחה משפחתית, אבל עם המון יחד. ומכיוון שהיום בעצם מתחיל החופש הגדול לכלל ילדי ישראל, אלה שהיו במועדוניות ובצהרונים, שהסתיימו רשמית ב 12 לאוגוסט, אני יכול לומר להוריהם רק דבר אחד. אל תיבהלו. הימים האלה, עד הראשון בספטמבר (ואולי גם אחריו, אם אכן תהיה השבתה של שנת הלימודים) הם ימים של חסד. זה רק נראה מבהיל. בעצם זה כיף גדול.

     אמנם, יש רגעים שהילדים מטריפים את הדעת, מפני שהם בלי מסגרת, צריכים הפעלה מתמדת ושואבים את כל משאבי הכוחות, הכסף והאנרגיה של ההורים. אבל בו-בזמן זה גם זמן של גילוי, של דימיון, של לחוד ושל יחד, ולא צריך להתאמץ להעמיס עליהם אטרקציות וגירויים. די בטיול לילי בכיכר רוטשילד, ומשחק עם יריעת בד ירוקה, שנדמית להם כמשטח ג'ודו, בהשראת התמונות שראו בעיתונות מן האולימפיאדה, כדי להצית את דמיונם ולתת להם רעיונות יצירתיים למשחק.

     שתהיה לכם שבת שלום, ולילה טוב.

מודעות פרסומת

שני הנסיכים וטווס המלכות

ישמור אלוהים, יצא לי סיפור סטרייטי. זו טיוטה בלבד. עלי עוד לתחקר חיי טווסים.

*

 

שני הנסיכים גרו בארמון גדול ויפה עם אביהם המלך, והיה להם טוב. הארמון היה גדול ונישא, רחב ידיים, מלא חדרים ומסדרונות, פינות ומבוכים, ואפשר היה לטייל בו מחדר לחדר עד קץ הימים. ובחצר הארמון, ובגנו היפה, המטופח, צמחו המון עצים וזרם אפילו נחל מים. ובחצר ובגן המון חיות.

לשני הנסיכים, מיכאל ודניאל, היו הרבה חיות בארמון. כלבים, חתולים, צבים וזברות, היתה להם ג'ירפה גבוהת צוואר ומשפחת אריות, תוכיים צבעוניים וקרפדות בשלוליות. אבל החיה הכי יפה בארמון היתה טווס המלכות.

טווס המלכות חי בתוך כלוב פתוח, גבוה, אליו היה נכנס כדי לאכול ולנוח, ויוצא ממנו על רגליו הקטנות לטייל בחצר ובגן. כל אימת שראה מישהו למולו היה נעצר, מוציא קול – ופורש את מניפת הנוצות היפהפיה שלו, נוצות ארוכות, שבקצותיהן עיגול נוצה הנראה כמו עין ססגונית.

הטווס היה ההדור בעופות והיפה מכל חיות המלכות. לכן, כל מי שבא לבקר בארמון ביקש לגשת לחצר ולהביא בטווס המלכות.

יום אחד קמו מיכאל ודניאל הנסיכים ויצאו לחצר לשחק עם חיות המלכות. לפתע ראו למולם ציפור גדולה, שנראתה כמו הטווס שלהם, ובאמת הייתה טווס המלכות. אבל הוא היה חסר צבע. כל הצבע מנוצותיו נעלם, וכעת נראו צהבהבות חוורות.

מיכאל ודניאל הביטו בטווס בתימהון. גם הטווס היה עצוב מאוד.

"לאן נעלמו הצבעים היפים שלך?" שאל מיכאל את הטווס.

"לא יודע," הודה הטווס, "אבל אני אומלל מאוד."

"אנחנו נשאל את חכמי המלכות מה לעשות," הבטיח לו דניאל.

הטווס הודה להם, ברח לכלובו והתכנס בפינה כדי לבכות, בעוד שני הנסיכים ניגשים אל חכמי הארמון לשאול בעצתם.

בארמון המלכות ההוא גרו שלושה חכמים. אחד קטן קומה, אחד בינוני קומה ואחד גבה קומה. היו להם שלושה זקנים. לראשון זקנקן קצרצר, לשני זקן בינוני ולשלישי זקן עבות. לחכם המלכות הראשון היו כל שיניו בפיו. לחכם השני חסרו כמה שיניים, ולשלישי לא היו שיניים כלל.

ניגשו הנסיכים לחכם הראשון מכולם.

"חכם חכם," שאלו, "מה ייעשה עם טווס המלכות שנעלמו צבעיו?"

ישב החכם וחשב, וחשב עוד קצת, ואחרי כן תפס בידו את סנטרו וחשב, ולבסוף קם ואמר –

"עליו לאכול דבש מדי יום, וצבעיו יחזרו אליו."

"מה פתאום דבש?" שאל מיכאל, "טווסים לא אוכלים דבש. רק ירקות."

"כי דבש מרפא את הכול," הסביר להם חכם המלכות, "וירפא גם את הצרה הזאת."

הלכו הנסיכים והביאו לטווס צנצנת דבש, העשוי מפרחי בר. הם טבלו ירקות בדבש והגישו אותם לטווס. אבל הוא עיקם את אפו ואמר שהוא שונא ירקות מתוקים.

חזרו הנסיכים אל חכמי המלכות וסיפרו להם מה אירע.

"כמובן," אמר חכם המלכות השני, "הוא לא צריך דבש, הוא צריך גזר. גזר הוא ירק טוב לעיניים. יאכל וירפא."

"אבל העיניים של הטווס בסדר גמור," אמר מיכאל.

"לא העיניים שלו חולות, אלא הנוצות," הוסיף דניאל. "כל הצבע שלהן דהה, נעלם."

"אבל על נוצות הטווס מצויירות עיניים," חייך אליהם חכם המלכות, כך שיכלו לראות את שיניו החסרות. "וגזר טוב לעיניים."

שני הנסיכים לא היו בטוחים כלל שהגזר ירפא את הטווס, אבל החליטו לנסות. הם הביאו בפני הטווס שק גזר, והציעו לו לאכלו.

"אני שונא ירקות כתומים," אמר הטווס.

"אז נעשה לך מזה סלט גזר עם דבש ואגוזים," הציע מיכאל.

"וגם עם מיץ לימון," הוסיף דניאל.

"אבל אני שונא ירקות מתוקים!" הזכיר להם הטווס.

"נסה בכל זאת," ביקשו.

ישב הטווס ואכל גזר אחרי גזר, אך שום צבע לא הופיע על נוצותיו. אפילו לא צבע כתום.

שני הנסיכים כבר לא ידעו מה לעשות. נותר להם רק חכם מלכות אחד, ואם לא ימצא תרופה לטווס יהיה הטווס עצוב מאוד.

הלכו אל חכם המלכות השלישי, סיפרו לו מה אירע לטווס וביקשו בעצתו.

חכם המלכות הביט בהם וחייך.

"אינכם יודעים?" אמר, "הטווס צריך טווסית. רק יביאו בפניו טווסית, ומיד ישובו אליו כל צבעיו."

"אבל למה?" שאל מיכאל.

"כי הטווס עוטה את צבעיו לכבוד הטווסית. הוא מתקשט ומתהדר בנוצותיו כדי למשוך אותה אליו, שתהיה חברתו," הסביר להם חכם המלכות.

"טוב, בוא ננסה, מה כבר יש לנו להפסיד?" שאל דניאל את אחיו.

שני הנסיכים יצאו עם משרת הארמון בכרכרת המלכות אל שוק הציפורים, וחיפשו אחר טווסית.

הם עברו בסמטאות, וראו בהן כלובים של תוכים ושל קנריות, כלוב זמירים שקול שירתם ערב וכלוב של עורבים שחורי כנף, עד שהגיעו לסמטה צרה, בקצה עמד כלוב ובו ציפור קטנה וחיוורת.

"הנה טווסית!" קרא משרת הארמון ועצר את כרכרתו.

"מה, כזו ציפור חיוורת צבעים?" תמה מיכאל.

"למה שטווס המלכות ירצה ציפור כל כך מסכנה כחברתו?" הוסיף דניאל.

"כי בטבע, הציפור הזכר תמיד יפה יותר מן הנקבה, למענה הוא לובש את צבעיו," הסביר להם משרת הארמון.

הם רכשו את הטווסית מידי מוכר הציפורים, קיבלו אותה בכלוב עץ גדול ומיהרו עימה אל הארמון.

עד שהגיעו אל הארמון כבר ירדה השמש, והיום הלך והסתיים.

אבל כשהגיעו אל כלובו של הטווס, שם ישב הטווס בפינתו, עצוב ובודד, עוד היה קצת אור בחוץ.

הם נכנסו לכלובו של הטווס עם כלוב העץ בידם, פתחו את דלתו ושחררו ממנו את הטווסית.

הטווסית השמנמנה הוציאה רגל אחת מכלובה, ואחריה עוד אחת, ירדה מכלובה וניגשה אל הטווס, רחרחה אותו קצת ואז פרשה את כנפיה עליו לחבקו.

התעורר הטווס מעצבונו, רחרח למולו טווסית ולפתע נתן קול צהלה ושמחה מגרונו. והפלא ופלא – בן-רגע החלו צבעים להתעורר בנוצותיות.

"תראה! תראה!" קרא מיכאל לאחיו והצביע על נוצות הטווס.

"כל העיניים שלו יוצאות!" אישר דניאל את שמחת אחיו.

ואמנם, כעבור כמה רגעים היה הטווס שוב ססגוני, מלא צבעים. שוב היה זה טווס המלכות היפה, שעיני כול נשואות אליו.

פרש הטווס את נוצותיו ההדורות, מלאות הצבע, ויצא במחול מול הטווסית, שישבה והביטה בו בעיניה הטובות, ואחרי כן מחאה כנף אל כנף, להראות כמה שימח אותה, ועד כמה היא מאושרת.

מאז חיים הטווס והטווסית בארמון, וכבר הולידו המון טווסי מלכות קטנים.

מיכאל ודניאל כבר גדלו, אבל בכל פעם שהם רואים טווס מלכות עצוב, מיד הם מביאים לו טווסית.