ליפול לתהום – ולצאת מנצח.

מיכל ודני
במנגל אצל מיכל ודני.

 

לפני כשבוע נפלתי לתהום. זה קרה כמעט בן-רגע, כשקיבלתי לידיי את הערותיה של העורכת שלי, לכתב-היד של ספרי החדש. הערותיה המדויקות היו כמו מפתח שסובבה, שחרר אצלי משהו, או ליתר דיוק מישהי, שהיתה כלואה עמוק בלבי – והפילו אותי הישר אל התהום.

מאז אותו רגע אני שרוי בתוך מכרות החושך. בימים כתיקונם, ממרחק, אפשר לקרוא להם מכרות הזהב של שלמה (שזה שמי השני, מי שלא יודע את זה). אבל בשבוע החולף הם נראים בעיקר כמכרות החושך. התהום העמוקה של העצבות והיגון, שמושכת אותי אליה, תהום היצירה.

במשך חמש שנים אני כותב את סיפורה של דמות היסטורית מרתקת מן ההיסטוריה היהודית. אבל אל סיפורו הגעתי בזכות חלום שחלמתי על אשתו, דווקא. ומאז התחלתי בכתיבה היא הופיעה אצלי בחלומות ובהקיץ, טלטלה אותי ודרשה שאכתוב את הסיפור שלה, לא של בעלה.

"אל תשדוד ממני את סיפורי," היא זעקה, "אל תיתן לו ללסטם אותי!"

אבל אני ערלתי את אוזניי למולה. כתבתי את הסיפור של בעלה, איש ריב ומדון, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל דמות מרתקת בפני עצמה.

והנה, העורכת שלי, בכמה הערות מדויקות, שחררה אותה מכלאה. וגם אותי. הבנתי, שכדי לסיים את הספר הזה אין לי ברירה, אני מוכרח לשחרר אותה מקרבי. את האישה הזאת, שבמידה רבה היא גם האנימה שלי, האישה שבי.

לא פלא שנפלתי לתהום ככה.

מאז אני מסתובב עם מצבי רוח קיצוניים מאד. נופל לדיכאון כבד ונוסק לגבהי השמחה. הדיכאון בא כשאינני כותב. השמחה ממלאת את לבי כשאני עושה כן. לכן החלטתי לצאת לחופשה. ביטלתי שיעור שהיה לי השבוע, ביטלתי את המנגל הוורוד, שאני מזמין אליו את חבריי הגאים מדי ערב עצמאות, דחיתי את כל הסידורים שעלי לעשות – תשלומים, הוצאת חשבוניות וכדומה – וצללתי לתוך הספר.

במרוצת הימים שחלפו מאז יום שישי שעבר ועד היום אני חולם את הספר הזה, את דמויותיו, את דפיו, את מערכות היחסים בתוכו. כך, למשל, קמתי ביום ראשון האחרון מחלום, לפיו יש לגיבורה שלי חברת נפש, וקיבלתי בחלום גם את שם משפחתה.

מיד התיישבתי לכתוב סצנות על חברותן. אבל כשסיימתי הסתקרנתי מניין שם המשפחה המוזר הזה. חיפשתי בגוגל. לתדהמתי מצאתי, שזהו שם משפחה מרכזית מאוד בקהילה היהודית שאני כותב עליה, בדיוק באותן שנים שבהן מתרחש סיפורי.

כנראה קלטתי את השם הזה במהלך הקריאה בחומרי התחקיר שלי, ושכחתיו. אבל תת המודע שלי לא שוכח. הוא יודע להזכיר לי דברים בזמן הנכון.

בשבוע החולף כתבתי הרבה. בכול רגע נתון. זה הגיע עד כדי כך, שנטלתי עמי את המחשב האישי כשיצאתי עם הילדים מן הבית, לשחק ברחבת סוזאן דלל. הם שיחקו ברחבה, ואני כתבתי. אחרי כן עברנו לגן המשחקים בקצה רחוב שבזי. הם שיחקו על המתקנים, ואני ישבתי למולם על ספסל וכתבתי, משגיח עליהם וכותב בו-זמנית.

זה גם מה שעשיתי ביום העצמאות. נסענו למיכל ודני, במושב. היינו הראשונים שהגענו לשם. הילדים שיחקו עם ילדיהם ואני ניצלתי את שעת הכושר הזאת, שמתי את המחשב על שולחן האוכל וכתבתי, כתבתי עד שהגיעו כול האורחים, ורק אז הייתי רגוע ועשוי לחברותא.

גם עכשיו אני אחרי כתיבה. וזה אחרי שהערב לא התקיימה ארוחת ליל שבת בבית אבי, ולפיכך הזמנתי הנה זוג חברים עם ילדיהם, תאום ותאומה בכיתה ד', ועשינו כאן על האש, במקום בערב העצמאות.

אי אפשר לתאר את החוויה הזאת במילים. זה מסעיר בצורה שאי אפשר לתאר, הלידה הזאת של ספר מתוך עצמו, הריבוד של רובד על רובד, הגילוי הבלתי פוסק.

וזה דבר שיכול לקרות רק מתוך מחויבות מוחלטת. מתוך נכונות לצעוד את המייל הנוסף לעוד גרסה, עשירה בהרבה, מעשרות הגרסאות הקודמות של הספר.

זה לא קל כשאתה הורה יחיד לתאומים, עושה הגהות על שלושה כרכי שירה חדשים, מלמד שש סדנאות כתיבה בו-זמנית, עורך שני ספרים במקביל ומריץ בית. זה לא קל בשום מצב. במובן זה, ובמובנים רבים נוספים, כבר מזמן הפכתי לאישה, לאם כותבת. וגם זה משהו שמחבר ביני לבין הדמות שלי.

אבל מלבד ההורות, זה הדבר שהכי מסב לי אושר, והדבר שהכי מספק אותי בחיים, מלבד ילדיי.

וזה הרבה מאוד. זה לגמרי מספיק.

שיהיו לכם/ן לילה טוב ושבת נהדרת.

מודעות פרסומת

התאהבתי

"אז למה, בעצם, שלא ניפגש?" הוא שאל אותי בפעם המי-יודע-כמה בשיחת הטלפון ממנו. זה היה מעצבן, שיחת שיווק נוספת מצד המאמן הזה, שמציע לי מין שילוב מוזר של אימון גופני ומסז', האמורים, לדבריו, לאזן אותי מבחינה גופנית ולטפל בהתמכרויות שלי.

"כי אני פשוט לא מעוניין," אמרתי לו, "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

התאפקתי לא לטרוק את הטלפון, כפי שאני נוהג לעשות במצבים כאלה. אנשי מכירות משגעים אותי. אני לא סובל את השיחות הטלפוניות החוזרות ונשנות מהם, ובדרך כלל מנתק מיד אחרי שאני שומע את משפט הפתיחה שלהם.

אבל אצלו היה משהו שונה. משהו בקול שלו. רך, עמוק ומפתה.

"אולי כי אתה מגונן על משהו, או מתגונן מפני משהו," השיב לי. ומעברו השני של הטלפון יכולתי לשמוע את חיוכו.

"זה נכון," הודיתי בפניו, הקול המסתורי הזה פשוט משך אותי אליו, כישף אותי, "האמת היא שזה נכון. אני פוחד להפסיק לעשן, פוחד לשנות את שגרת חיי ואת הרגליי. טוב לי בהם, גם כשהם מזיקים לי."

"אז זה העניין," הוא הנהן ממרחק. "אני מבין. בוא ניפגש. אני אלמד אותך משהו על מהותו של שינוי."

ואז הוא פתאום היה כאן. ואני הייתי אצלו, על מיטת הטיפולים. שכבתי בעירום על מיטת הטיפולים והוא נגע בי בכול מיני מקומות, עיסה, לחץ, ליטף.

הוא השתמש בשמן נעים למגע וריחני, והוא היה עירום בעצמו. גבוה, שרירי ושחום, עם איבר מין גדול ועבה מידלדל לפניו.

הוא התייחס לעירום שלי באופן טבעי לחלוטין. מבחינתו זה חלק מן הטיפול, הוא אמר לי. והוא גם נהנה להפגין את גופו למולי.

ואני נמסתי. שכבתי עם פניי מונחים בתוך שקערורית המיטה הטיפולית, הרגשתי את גופו קרוב אלי, מאוד קרוב, יכולתי להריח את איבר מינו בקרבתי. וכל מה שרציתי היה לגעת בו. ללטף אותו, למצוץ את הכלי המפואר הזה, להעמידו בתוך פי.

קצת אחרי כן סיימנו את הטיפול. הוא עטף אותי במגבת, נתן לי לשבת ושאל אותי איך אני מרגיש.

"אף פעם בחיים לא הרגשתי ככה," הודיתי בפניו. "ואיך אתה מרגיש?"

אני התכוונתי לזה שנוכחותו אתי שיכרה אותי לגמרי. רציתי לבדוק מה קורה בצד השני.

"זה תלוי," הוא חייך. "היום קיבלתי זריקה אחרונה, עמוק בתוך הגוף שלי, וזה עוד קצת כואב. אבל ברוך השם, את השינוי הגדול עשיתי לא מזמן, ואני מרגיש מדהים עם זה," החווה כלפי איבר מינו הנימול.

הייתי כול כך בהלם, שלקח לי כמה דקות עד שהבנתי מה הוא אומר לי.

הוא טרנס, גבי. זה היה שמו. הוא טרנס. הוא אישה שחתכה את שדיה והשתילו לה איבר מין גברי. התאהבתי בטרנס. אני, שמעולם לא הבנתי את הדבר הזה, ועמוק בתוכי גם לא יכולתי לקבלו, התאהבתי בטרנס. עד כלות.

הוא אמר לי שהמפגש הטיפולי בינינו להיום הסתיים, פחות או יותר, וסירב לקבל ממני תשלום. הוא חיכה שאתלבש, וליווה אותי, בעירומו, עד הפתח.

אני הסתכלתי על גוו השחום, רחב הכתפיים, על שרירי הכתפיים המשורגים, על שרירי הרגל האחורית שלו ועל ישבנו הקטן, המוארך והמוצק, על גבהותו הטמירה, וידעתי – אני מאוהב. למעשה, אני לא יכול לעזוב את המקום בלעדיו.

יצאתי החוצה מחדר הטיפולים שלו, שנמצא בקומה גבוהה של מגדל משרדים. עמדתי ליד מעקה המרפסת, מביט אל הנוף הפרוש מלפניי למטה. היה לי חשק לקפוץ. לא כדי להתאבד. חס וחלילה. פשוט כדי לבטא את הבלבול שחשתי, יחד עם התחושה העילאית הזאת של ההתאהבות.

מצאתי את החצי השני שלי, את אהבת חיי, בזה לא היה לי ספק.

כשהוא יצא מחדר הטיפולים, לבוש בחליפה מהודקת לגופו הצר, הופתע לראות אותי שם.

"אתה לא ממהר הביתה, לחזור לילדים?" שאל.

"האמת היא שאני פשוט לא יכול לעזוב את המקום הזה בלעדיך," אמרתי לו בגילוי לב, "אני לא יכול להיות בלעדיך אפילו לרגע."

"הבנתי," הוא חייך, וזו הייתה הפעם הראשונה שבדעתי עלתה האפשרות כי הוא תכנן את הכול, "זה יהיה קצת מסובך. יש לפניי עוד יום ארוך. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להתלוות אלי. אני הולך כעת למרכז לטיפול יום בטרנסים. אני מתנדב שם."

במרכז לטרנסים הוא השאיר אותי להסתובב והלך לישיבה במשרד. אני בינתיים התבוננתי מסביב והייתי המום לחלוטין. היו שם נשים וגברים, שהיו פעם גברים ונשים, בכל מיני גילאים ומכול מיני מוצאים. היה שם, למשל, חייל דק גוף אחד, מחוצ'קן פנים, שהיה פעם נערה. היו שם כמה קשישות עם פאות כעורות ושמלות ישנות למראה, שנראו כמו וייבערס יהודיות כאלה, והיו פעם גברים. והיו שם עוד גברים, כל אחד נראה אחרת מרעהו, שכולם היו פעם נשים.

ניגש אלי איזה ערס בלונדיני דק גו. הוא שאל אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לו שאני מחכה לג'וני, או גבי, איך שקוראים לו. הוא חייך, אמר שאני מסכן, שאני עוד אחד שהתאהב בגבי, הפנה אלי את גוו והלך.

אחרי כן ניגש אלי גבר מזוקן ומסוקס. הוא לא חיכה הרבה לפני שקירב את פניו אלי ונישק אותי, מנסה לדחוף את לשונו העבה עמוק לתוך פי.

אני נרתעתי לאחור.

"שלא תגיד לגבי שניסיתי לעשות אותך," הוא אמר, נסוג לאחור ונעלם מאחורי הבר. הוא היה הברמן.

עברו ימים. גבי ואני עברנו לגור יחד, עם הילדים. נורא נהניתי מן המין איתו. ללטף את גופו המושלם, להתנשק איתו, ואז לחכות עד שילחץ על הכפתור, המניף באחת את זינו המושלם ולעלות עליו. נואק וגונח עד לגמירה אדירה.

התפלאתי איך הוא גומר. האם זה כמו אצלנו, גמירה אחת, או שזו גמירה של נשים, רק מזין. מה בדיוק הם משפיכים. נוזלי כוס או משהו שנראה כמו זרע. ואיך לעזאזאל הוא מרגיש בזמן האורגזמה. האם פליטה קצרה, נבחנית וצפופת תשוקה של גברים, או התפשטות אדוות מתמשכת, נשית.

הוא היה מאופק, כשגמר. אני חושב שאולי רצה להסתיר את האדוות שלו. אבל הוא מאוד התרגש, זו לשון המעטה, כששמע אותי זועק מתשוקה, בזמן שהזין שלו פעל בתוכי. הוא השתגע מזה. גם אני.

"לא סתם אומרים עליך שאתה הזיון הטוב בעיר," הוא פלט, "איזה גניחות, איזה אנחות, איזה כיף לראות אותך נהנה ככה."

אבל אחר כך העניינים קצת התלקלו. בתחילה הוא הזמין אותי להרצאה שנערכה על גג המרכז לטיפול בטרנסים, מתחת לרשת הצללה, והכריח אותי שם, בפומבי, לא לעשן. אפילו שידע שאני מוכרח סיגריה ומכור לזה לגמרי.

אחרי כן הכרתי עוד טרנסים מהמרכז שהוא מתנדב בו. הייתה טרנסית מטורפת אחת, שאחרי חקירת שתי וערב, כדי לוודא שאני בסדר, הזמינה אותי אל ביתה, דירה גדולה, מטונפת, בה היא גידלה שלושה ילדים מבלי להזדקק למערכת החינוך.

בכניסה לדירה בכלל הייתה מערכת מתוחכמת של מסוע, שהסיע ציור רקע, תפאורה של דירה ושל מטבח, על מסלול אובאלי, כדי להטעות את עיני החוקרים ובולשים אחריה, שבעצם נתקלו בקיר. אבל כשהובילה אותי אל מעבר לו פגשתי בילדיה. הם היו בן גדול ושתי בנות בגילאים שונים, כולם מדושני גוף ומגודלי שיער. והם שיחקו עם ארגזי קרטון מעוכים ושקיות ניילון ענקיות.

היא שאלה את הילד הגדול אם עשה שיעורים. הוא אמר שכן. אבל אז היא אמרה לו, "אבל עוד לא הראית לי שלמדת לעשות את זה!" ואז פרצה ברצף מדהים של תנועות רגליים במחול אירי עתיק, לרקע המוסיקה שנשמעה שם, מתוך מסך ישן של טלביזיה.

ואחרי שהלכתי ממנה הייתה עוד סצנה. מנהלת המרכז לתמיכה בטרנסים ובת זוגה רבו ביניהן. מסתבר שבת הזוג בגדה במנהלת וחשפה בפני הבלשים המחפשים אחריה את סרטי הצילום הישנים של שתיהן. ואז מנהלת המרכז לטרנסים הניפה את ידה, פתחה באחת את הרוכסן לאורך חברתה, מצווארה ועד מפתח הלב, ושלפה ממנו את קנה הנשימה שלה – זו הייתה חלילית פלסטיק לבנה – וגרמה לה לחרחר למולה, משוועת לאוויר, מתחננת שתשיב לה את קנה הנשימה שלה.

אבל אני לא נשארתי עימן כדי לראות איך היא גוססת, דועכת, ואיך מנהלת המרכז לטיפול ולתמיכה בטרנסים מתבררת לי כרוצחת. לא. ברגע הזה התעוררתי משנתי. השעה הייתה 02.48 לפנות בוקר, והתיישבתי לכתוב את החלום הזה. מהר. במחשב. כדי שאזכור כול פרט ופרט.

ארוחה יפנית

הבוקר, בעקבות פוסט שפרסמה חברתי, הסופרת יעל משאלי, על בדיקת הקונולוסקופיה תחת סמי טשטוש, נזכרתי בסיפור שכתבתי, בחדר ההתאוששות, תחת השפעתם של סמי טשטוש כאלה. הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים, שעוד לא פרסמתי. בעזרת השם, עוד אוציא בשנה הבאה גם ספר סיפורים משלי. לעת עתה, הנה הוא לפניכם.

שבת שלום,

אילן שיינפלד.

ארוחה יפנית

התעוררתי בארון המתים בבית הקברות מורגנטאון ליד רינה שיינבלום.
"היי רינה," אמרתי לה. "איזה קטע. אנחנו קבורים זה ליד זו, באותו בית עלמין."
רינה לא ענתה לי. היא לא חשבה שזה מצחיק. היא הייתה נרגזת מאד, אבל איפקה את עצמה, מלכותית, כדי שישימו לב שהיא כועסת, אבל מאפקת את זה
"דרך אגב, רינה," אמרתי לה, "נשפך לך מרק יקיטורי."
רינה שיינבלום מתה באמצע ארוחת ערב יפנית במסעדה במרכז העיר. אני יודע, כי הייתי שם.
אני הסושי-מן שהכין לה את הסושי צלופח שחנק אותה.
מי היה מעלה על הדעת שמכולם, דווקא רינה שיינבלום תהיה רגישה לצלופחים? מה זה רגישה, אלרגית. שנייה אחרי שהכניסה את הצלופח לפה התנפח לה הגרון, והיא צנחה, עם הראש הבלונדיני היפה שלה, ישר לתוך קערית היקיטורי, מרק ואצות עולים בשערה הזהוב.
כולם רצו אליה. מנהל המסעדה, המלצריות, והרימו לה את הראש מהיקיטורי. אבל עד שהגבר שמולה הזיז את עצמו, הרים את המכשיר הנייד שלו וטילפן למגן דוד אדום, היא הייתה מתה לגמרי.
ככה זה עם שוק אנפליקטי. אם לא מקבלים מיד זריקת אדרנלין, הולכים ישר לעזאזאל.
בכל אופן, התעוררתי בבית הקברות מורגנטאון ומצאתי עצמי ליד רינה שיינבלום, האישה שהרגתי. זאת אומרת, לא אני, אלא האלרגיה שלה לצלופח שלי.
היא שכבה לידי בארון. היה די קר בחדר הקירור של בית העלמין. המתנו ללוויות של הבוקר. למרות שהיה קר והיינו ערים, רינה שכבה בעיניים פקוחות, בחושך, לא מוכנה להחליף איתי ולו דבר.
"תשמעי, גברת שיינבלום, אני מצטער. אבל מי היה יודע שאת אלרגית לצלופח," ניסיתי להתנצל כדרכי.
היא לא ענתה, אבל הזיזה את העפעפיים. מזה ידעתי שהיא בהכרה וקולטת אותי, כל מילה.
בתוך רגע התחילו עיניה לדמוע. דמעות עגולות, גדולות ויפות, מושלמות, כמו בסרטים, נשרו מתחת לריסיה.
מוזר. השאירו לה את הריסים המלאכותיים הארוכים. לא הורידו לה ריסים וציפורניים. גם האיפור שלה נשאר. פתאום קלטתי שאני באמת שוכב ליד רינה שיינבלום. כי רינה שיינבלום היא כנראה המתה היהודייה היחידה שלא יעבירו עליה תער גילוח ולא יסירו מעליה שום תוספת מלאכותית, אלא יניחו לה להיקבר כמו גברת, עם כל מה שהיה עליה. החזה, השיער, הציפורניים, אפילו הלאכה, בעוד שאותי גילחו לגמרי.
זה עניין של מזל, אמרתי לעצמי. יש כאלה ששוכבים ממש מתחת למזגן, כמוך, ומרגישים הרבה יותר טוב את הקור שלו, ויש כאלה כמוה, ששוכבות ליד הדלת, ולכן הן חמות.
לא נעים לי לומר, אבל עד הבוקר היא ודאי תעלה תולעים, ואילו אני אשמור על חזות רעננה כמו מי שיצא זה עתה ממכון הכושר, ניגש להתגלח, נפל תחתיו והתפגר.

באמצע הלילה היא התחילה נוחרת. זה ממש לא נעים לי להגיד. אבל היא נשמה רק מהפה, כי האף שלה היה חסום בצלופח. בקיצור, הענבל שלה ירדה פנימה, החך שלה נהיה צר ויבש, והאוויר יצא משם בחיכוך יבש ולא נעים. לנחרות שלה הייתה איכות של מחרטת נגרים.
לקח זמן עד שהתייצב לה הקול. אבל אז הפכה הנחירה לשירה. שירה נפלאה, פיוטית.
בשלב מסויים היא התעוררה בבכי. זה היה נורא ואיום. בכל זאת, אישיות, רינה שיינבלום. לא סתם אחת. והנה, היא שוכבת  בלילה במקרר הגדול של בית הקברות מורגנטאון, ובוכה לידי בשקט.
קמתי, ניגשתי אליה חרש, וליטפתי לה את השיער הצהוב עם אצות היקיטורי.
"אל תבכי מותק, ששש…. ש…. סאו-סאן כאן ישמור עליך…. אל תבכי, ריני…."
היא פתחה בבת אחת עיניים שחורות. נרתעתי לאחור. העיניים היו לא אנושיות. הן היו עיני צלופח שחורות, עמוקות, מסתובבות כשני סלילים בחוריהן.
היא הוציאה מפיה לשון ארוכה ודקה, כלשונו של נחש, אבל זו הייתה לשונו של צלופח, וזנב ענקי מבין רגליה, שעליו נדמו שתי רגליה כגפיה התחתונות של זיקית.
היא נחלצה מקופסת המתכת ששכבה בתוכה, פערה את פיה שגדל בינתיים עשרות מונים, חושפת ניביה, פרשה את איבריה והחלה זוחלת על הרצפה כמו תרינה אצילית.
זה היה ממש מפחיד.
עוד היה עליה שאריות רינה שיינבלום. השיער הבלונדיני ברעמת הגו, השדיים, הציפורניים ברגליים. אבל זו לא הייתה הרינה שאני מכיר. זו הייתה מפלצת.
"אני מצטער רינה," מלמלתי.
נטלתי לידי את סכין הסושי החד, שאני חותך ומפריד בו שכבות שכבות של רקמות דקות מדגים.  חתכתי אותה לפרוסות, וסידרתי אותן מגולגלות היטב בקופסת כבישה, בשמן זית.

*
2008, נכתב תחת הרדמה, אחרי ניתוח לתיקון מחיצות האף, עם פתילים בנחיריים.

המאוזוליאום (סיפור)

הבן זוג שלי הסכים להיקבר חיים במאוזוליאום בחלקה הצבאית. הבטיחו שישחררו אותו בשביל זה שחרור מוקדם. תראה, אמרו לו, אנחנו עורכים ניסויים ביחידה סודית, כמה זמן לוקח לאדם למות כשקוברים אותו בחיים. זה לא קל, אנחנו יודעים. אבל רואים עליך שהשירות הצבאי ממש לא בשבילך. אז אנחנו מציעים לך קיצור שירות בתמורה לקיצור חיים. והוא כל כך סבל בצבא, שהסכים.
היום הוא חזר הביתה כדי להגיד לי את זה ולהיפרד. מחר כבר עליו להתייצב בבית העלמין הצבאי, במדים.
"מה פתאום הסכמת לקבורה בחיים," הזדעזעתי, "אתה לא מבין שתמות ולא אראה אותך שוב!?"
"כן," הוא אומר לי, "אבל לא יכולתי להמשיך בשירות הצבאי שלי, פשוט לא. וחוץ מזה, זה ניסוי מעניין."
"מה כל כך מעניין בניסוי שלוקח את החיים שלך!?" צעקתי.
"מחברים לי אלקטרודות לגוף," הוא הסביר לי, "והן משדרות את אותות החיים שלי החוצה, ליחידה הקולטת. אל תדאג. לא אמות כל כך מהר. אמלא לי בקבוק מים, כדי שלא יהיה לי חם ולא אתייבש שם."
ככל שהסביר לי את מהות הניסוי הבנתי שנפל בפח. הם רוצים להרוג לי אותו. זה ברור. ואני לא מוכן שבן הזוג שלי ייכלא בחדר אטום, עשוי מבטון, בלי אוויר ובלי אור ובלי מים, ויהיה תקוע שם עד שיתייבש, עד שיאזל לו האוויר או שניהם, ואז יפרפר עד שיצנח על הארץ, מת, ורימות תצאנה מגופו ותכלינה אותו.
"לא, לא," אני זועק, "אני לא מוכן לשמוע על זה!"
אחרי שהסברתי לו מה הולך לקרות לו בפנים הקבר גם הוא כבר הבין, ונחרד. ואז הציע שנברח.
"אבל לאן?" שאלתי אותו, "גם אני נמלט. איך נוכל לברוח יחד? אתה אולי עוד לא מוכר. אבל אני, את הפנים שלי אנשים מכירים!"
"ניסע לצפון לשבוע, נטייל בגליל, בגולן," הוא שוחק, "יש שם עוד הרבה מקומות שלא ראיתי ואני רוצה לראות, ומקומות שאשמח לבקר בהם שוב לפני ש…"
"לפני שמה!?" צעקתי עליו, לא מאמין שנתן את הסכמתו לדבר כזה.
"לפני שילכדו אותי," לחש, "חוליית עריקים או משהו דומה, ויעשו מה שתכננו לעשות לי, מה שהסכמתי לו כשחתמתי על טופס השחרור."
"אז לך תתגייס מחדש," ביקשתי, "לך ותגיד להם שטעית, שאתה לא רוצה בזה."
"אני לא יכול, אתה לא מבין?" הוא בכה, "צבא זה צבא. אי אפשר לבטל בו דברים."
ואז הוא לקח בקבוק מים, הכניס אותו לכיס הצדדי בתרמיל, נשק לי והלך.
הוא היה על מדים. הוא נראה כל כך צעיר ויפה, החבר שלי, האהוב, ואני לא ידעתי איך אוכל לחיות רגע אחד בידיעה שהוא נמק שם, בקבר, במאוזוליאום הצבאי, מחרחר ומפרפר את פרפורי חייו האחרונים. אז רצתי החוצה מן הבית. רצתי אחריו כדי להחזירו הביתה, לקלף מעליו את המדים, להחביאו.
אבל הוא כבר לא היה שם, הוא נסע אל בית העלמין.

הטפטפת של אלמה (סיפור)


     על שביל האספלט הצמוד לחצר צעדה אישה. היא הייתה לבושת שחורים. ראשה הסב, הצבוע לבן וגזוז בתספורת נערית אופנתית, ונעליה, בצבע אדום בוהק, העידו עליה שאינה באבל, רק מחביאה את גילה ואת כובד גופה תחת הופעה מעודכנת.

     היא צעדה עד ערוגת הפרחים בשיפולי החצר הגדולה, שאורנים עתיקים טיפסו בה, ושרכים השתפלו לרגליהם וכיסו את אדמתה, נעצרה, תחבה את קצה נעלה מתחת לטפטפת הישנה, החומה, שהייתה מונחת על פני הערוגה, והרימה אותה בקצה נעלה כמתוך מיאוס, כמו שמרימים נבלה.

     אבל זו לא הייתה נבלה, זו הייתה רק טפטפת זקנה.

     היא השתהתה שם רגע, מביטה במרווח בין הטפטפת לבין העפר, ואז שמטה את הטפטפת לארץ, חילצה מתחתיה את כף רגלה, התיישרה והלכה משם, עד שנעלמה מאחרי הבית.

היא אלמנה ותיקה. היא הייתה מורה ובעלה פיזיקאי. הוא התפוצץ בשעת ניסוי במעבדה. המנדף מעליו לא היה פתוח, ולא קלט את הדף הפיצוץ.

     ויקטור התפזר לפתותי דם ובשר ומוח, שנשרו על חלוקיהן הלבנים של האסיסטנטיות שלו, סטודנטיות לתואר שני. אחרי התאונה עזבו את הטכניון ומאז לא חזרו למחקר.

     אחרי שאספו את שרידיו בשקית ניילון הוא נקבר.

מאז אלמה לבדה.

     היו לה ימים טובים יותר וטובים פחות. את נחמתה מצאה בחתולים שטיפחה, חתולי רחוב שהתרגלו להמתין למאכליה, ובכלב הרועה הגרמני הזקן, שהיה חביב על ויקטור, משום המבע האנושי, הנבון כל כך, שנשקף מעיניו.

היא עצמה הלכה ושקעה לתוך עצמה, דועכת בתוך עייפות שניתן לייחסה לחום, אבל מוטב לומר שקרסה פנימה.

     למה הרימה את הטפטפת? אותו בוקר רכשה קרן השקעות ענקית, בינלאומית, את מניותיה של חברת הטפטפות, וכאשר הרימה אותה בנעלה האדומה הביטה בה בזלזול, בתיעוב ובאירוניה. איך זה, שכל חבר קיבוץ מבין מי שפיתחו את הטפטפות האלה נהיה למיליונר בן-לילה, ואילו לה, אלמנתו של ממציא הטפטפת, נשארו רק חור בגרוש, בגדי אבלות – וזוג נעליים אדום.

     היא בחנה בהשתאות את המרווח בין הטפטפת לבין העפר, כמו כל מרווח בין כוונה לבין מימושה, בין העצמים, רגע לפני שהם נפגשים וממלאים כל אחד את ייעודו. אישה במיטב שנותיה, בודדה ואלגנטית, המרימה בקצת נעלה טפטפת זקנה מן העפר.

     אחרי כן הרימה עיניה מעלה, וחיוך דק ומר מסתמן על שפתיה. לא מכל דבר אפשר לעשות סיפור, והיא ידעה את זה. היא ידעה שהיא לא סיפור. לכן התלבשה ככה. כדי שיחשבו שבכל זאת יש לה סיפור.

     שמה הוא לא אלמה, שמה טובה. היא גם לא אלמנה. היא חיה לבד, פרודה, כבר שמונה שנים,      מאז שטוביה עזב את הבית לטובת סטודנטית אחת, האסיסטנטית שלו במעבדה לפיזיקה, איתה טען שחקר איזוטופים, אך למעשה חקר את גופה.

     היא מתלבשת ככה, בהידור, מפני שהוא מסווה את פגעי הגיל ואת השחתות הגוף. היא רוצה למשוך חבר אל חייה. מישהו שירצה בה, ויהיה קצת יותר נאמן מטוביה, בעלה.

     או שאולי לא קוראים לו טוביה, אלא שרגא. היא ממש לא זוכרת.

     היא רק יודעת דבר אחד. הם היו נשואים שמונה עשרה שנים. היא הכירה אותו כשהייתה סטודנטית, והוא – מתרגל בכיר בשכבה מעליה. היא הייתה תמימה אז. לא חשבה שמי שמכיר אישה במעבדה פיזיקה יעשה כן גם בשנית ובשלישית. היא חשבה שהוא בא לשם כדי לעבוד, להמציא פטנטים. אבל לא. הוא בא לשם בשביל דברים אחרים.

     ואגב, הוא לא היה ממציא הטפטפת, וגם לא התפוצץ בניסוי.

     טוביה היה סתם חתיכת חרא. זו הסיבה שהחדירה את הנעל מתחת לטפטפת. היא ניקתה אותה מטינופת, כמו שאישה צריכה לעשות.

     זה כל הסיפור שלה, באמת.

בובה (סיפור)

     הוא מזיז אותן לפנים החנות. תופס כל אחת בידיו ודוחף אותה ברגלו פנימה. הן גבוהות ונאות ממנו, לבושות רק למחצה. חמוקיהן האפורים מבצבצים מבעד לבגדים המכסים אותן. הוא דוחף אותן פנימה ומחייך אליהן, נועץ את עיניו המאירות בעיניהן הקפואות.

     הן בלתי צנועות. לא יאה לגבר כמוהו, שכיפה לראשו וזקן על פניו, להיראות בפומבי עם בובות כאלה. גבוהות, תמירות, מחציפות פנים. משלחות את מיניותן אל האוויר.

     אבל החשק מוכר, וגם הוא יודע זאת. ובחנות לבגדי נשים יד שנייה שהוא מחזיק באלנבי, מוכר בה ביגוד זול, מאריגי טקסטיל וכותנה ממוחזרת, הוא זקוק לכוחו של פיתוי כדי למשוך אל חנותו את הנשים העוברות ברחוב.

     כשיסיים, ילין את כל בובות הנשים בחנות פנימה, יגלול עליה את תריס הברזל, להוציא מליבם של גברים ליליים מחשבות עוון, ובדרך הביתה יעבור בבית הכנסת ויעצור בו לתפילת ערבית.

     עם שיסיים את תפילתו ילך לביתו, יתקלח, יאכל ארוחת ערב וישב מול הטלביזיה. לבד. כי אימו כבר מתה ואישה אחרת אין לו. והוא גר בביתה, בית ילדותו ונעוריו.

אפילו את שמלותיה לא פינה מן הארון.

     בשעה זו כבר יידלק שלט הניאון מעל פתחו של המועדון. כתובת באנגלית תכריז על מופע הסטריפטיז, וסילואטה של אישה עירומה, זקורת חזה ותפוחת אגן, תקפץ משני צדדיו של מוט המופע שלה, על שלט הניאון.

     המאבטח יעמוד בכניסה וימיין את הבאים. הוא יכניס פנימה רק גברים בודדים, חרמנים. הוא יודע לזהותם במבט. הם מגיעים אל הפתח ומביטים לצדדים כדגים מבוהלים, לוודא שאיש אינו מבחין בהם בהיכנסם אל המקום הזה, שבו הם קונים את פורקנם באמצעות העיניים ועומק הכיס.

     לא. הוא לא ילך לשם. לא הערב. הערב ישב מול הטלביזיה. יראה סדרה, יביט בנשים. אולי ילטף את עצמו קצת.

     לא. הוא לא ילך לשם הערב. הוא לא יחזור בדיוק למקום שבא ממנו.

     ואולי כן.

     אולי יתקלח, יתלבש, יתבשם ויעביר מסרק בשערו. אולי ילך לשבת שם, ליד שולחן, לבדו, מביט לחילופין באישה המתערטלת על הבמה בתנועות נדיבות מדי, ובגברים היושבים איש אל שולחנו, מדי פעם מישהו מלטף בידו את ברכו, מספיג  במכנסיו את זיעתו, את תשוקתו.

     לא. הוא לא ילך לשם הערב. מה כבר יש לו לחפש שם. הוא תמיד לבד שם.

     אבל גם כאן הוא לבד, בסלון שקירותיו נדמים כמסוידים בז', מפני השנים שעברו עליהם, עם גובלן אחד תלוי מעל הספה המיושנת, השולחן הסלוני העשוי מעץ כהה, ועליו מפת התחרה מפלסטיק, השידה שהטלביזיה מונחת עליה, ומצדדיה כל מיני חפצים, חפצי נוי של אימו, שליבו לא מלאו להשליכם ממנו, והתריסול, שמאז נפטרה לא ניקה אותו איש. ועשן האוטובוסים, ואבק הימים.

     לא. הוא לא יכול להישאר כאן עוד רגע אחד נוסף. הבית הזה מריח מוות. זקנה, שכחה ומוות. בחוץ לפחות יש אוויר. והאוויר הזה זז. במועדון לפחות ישנה מוסיקה וישנם האורות, מפצים של אורות מתחלפים, מתנפצים על קירות החלל ועל גופה של הרקדנית.

     והאלכוהול. כמה שהוא לא שותה, שם הוא שותה. כדי לבהות, כדי לשכוח.

     הוא מתקלח, מתלבש ומתבשם, מסרק את שערו ומביט במראה. פניו נשקפים לו ממנה עייפים ומעונים מכאב ומצער.

     הוא שומט את ידיו לצד גופו, נכנס אל חדר השינה של אימו המנוחה, מתפשט ונכנס עירום אל מיטתה, לישון בה עד יום המחרת.

     בבוקר יקום, יתפלל שחרית וילך אל חנות הבגדים שלו, באלנבי, יאחז בבובות הנשים הלא-צנועות וידחוף אותן ברגליו החוצה, כדי שתמשוכנה פנימה את הנשים העוברות ברחוב.

אני גרה בפריפריה

מרוב שלא היה לנו איפה לגור בעיר החלטנו לגור בפריפריה.
אנחנו, זאת אומרת שלושת החלקים שלי, אלה ששניהם הומואים וחיים עם זה בשלום, והצעיר יותר, שעדיין לא החליט.
הורינו הם שהמליצו לנו על הפתרון הזה. אימא שלי, זכרה לברכה, שהייתה אישה טובה ושקטה, ובדרך כלל לא התערבה בעניינים כאלה, היא זו שהציעה – תעברו לפריפריה, אמרה. פה המחירים מאמירים, אי אפשר למצוא איפה לגור פה יותר.
אבא שלי מלמל משהו שנשמע כמו המהום הסכמה לדבריה, והשתתק.
יורם, החלק הבוגר בינינו, חיפש הרבה זמן ושקל הרבה אופציות. זה לא כל כך פשוט למצוא בפריפריה מקום שיהיה רווחי בעתיד, רטן.
הוא כופף את גוו מעל דפי הלוח בעיתונים, קרא בהם בעיון וסימן עיגולים סביב כל מיני אופציות. מדי פעם יישר את גוו, הסיר את משקפיו וניגב אותם במטלית מדוק האדים של הבל פיו ומן הדמעות שנשרו מהן מרוב מאמץ.
בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בסוף השבוע דחוסים שלושתנו בסימקה 1100 אדומה בורדו שלנו, קטנה, ישנה וזקנה כתרח, אבל נוסעת, בדרך דרומה.
החלק הבוגר והמיושב בינינו העמיס על הרכב ציוד כאילו אנחנו כבר עוברים. החלק הרומנטי, אבל החם, שהוא אני, הזכיר לו, שאנחנו עוד לא עוברים דירה, בסך הכול סיכמנו איתה שנבוא להתנסות בדירה שלה למשך שבוע.
אני העמסתי על המכונית מוצרי מזון, בקבוקי מים מינרלים, אוכל מבושל לשבת, בגדים להחלפה, בגדי ים ומטקות. אני אוהב לשחק במטקות. בחוף הים, ברחוב, אפילו מעל שולחן פינג פונג ירוק.
הצעיר מבינינו העמיס את עצמו, בן שבע עשרה ומחצה, ממש נער, לבוש בחולצה קצרה וג'ינס. הוא השתחל למושב האחורי, סידר לעצמו מקום בין כל החבילות שהיו שם, תחב אחת מהן מתחת לראשו, קיפל את רגליו הארוכות על הספסל, הכניס אצבע לפיו ונרדם.
נסענו כמה שעות. המפוכח והבוגר נהג כל הדרך. הוא התעקש לעשות זאת בעצמו.
"אצלך אי אפשר לדעת," צחק והביט במראת הנהג, לוודא שהוא שומר מרחק ממי שאחריו.
כי לפניו היה מדרון ריק, ומי שבא אחריו יכול להיכנס בנו.
גם אני צחקתי. פני האדימו, אבל היה לי נחמד שמישהו אחר נוהג במקומי. זה נתן לי אפשרות להתבונן בנוף.
בתחילה, כשיצאנו מן העיר, היו שדות קטנים מוקפים בבתים. אחרי כן השדות התרחבו, שדות זהובים של תבואה קצורה, ועליהם חבילות רבועות של חציר.
אחרי כן השדות גדלו עוד יותר, והגיעו ממש עד האופק. אבל לא תבואה הייתה בהם כי אם קוצים יבשים. רק מדי פעם היה ביניהם עץ זקן ועקשן, שהצליח להשתרש באדמת המדבר.
ככל שירדנו דרומה התמעטו הישובים. גם הערב ירד. השמש נטתה לשקוע ודמדומים מרהיבים שטפו את המרחבים הפתוחים.
"תראה איזה יופי," הצבעתי על השקיעה.
"למקומות יפים אני לוקח אותך, מה?" הבוגר מבינינו היה מרוצה.
נשקתי לו על שפתיו. בסך הכול אנחנו זוג כבר הרבה שנים, והקטן מבינינו, זה שעוד לא יודע, ממילא לא רואה דבר, מפני שהוא במושב האחורי, ישן.
אחר כך היטבתי את מטפחת הראש הבהירה שקשרתי בה את שערי, שלא יתבדר ברוח, ונשאתי פני אל הרוח שנשבה בין חלונות המכונית.
זו הייתה רוח ערב מדברית קרירה, אבל די צלולה, יחסית לרוחות החמות שנסענו בהם כל הבוקר.
הרגשתי כמו כוכבת קולנוע.
"אכפת לכם?" שאל נמרוד, השלישי, מאחור.
"בוקר טוב גם לך," צהלתי אליו.
"את יכולה לסגור קצת את החלון?" שאל, "אני קופא פה מקור".
"אז היית צריך לקחת משהו ללבוש," עניתי בנחת, וזרקתי אליו סווטשירט ירוק, שיתלבש.
הוא רטן, התלבש והתיישר על המושב.
"איפה אנחנו?" פיהק.
"אין לי מושג," עניתי לו, "יורם?"
"אנחנו כבר מגיעים," ענה לי יורם בקול סמכותי.
"כדאי," רטן נמרוד, "תיכף השבת נכנסת."
"אנחנו נוסעים לישוב חצי דתי, לא?" נבהלתי, והרמתי עיניי אל עיניו של יורם, במראת המכונית.
"אל תדאגי, בת שבע," אמר לי, "הכול בשליטה. יהיה בסדר."
לא הבנתי מה פתאום הוא קורא לי בת שבע, כששמי הוא יובל. אבל לא העזתי למחות בפניו.
המשכנו לנסוע.
ירדנו בנוף המדברי, הרבה הרים אפורים של לס, עד שהגענו למורד תלול בכביש הערבה.
ההרים הלכו והחשיכו, תלולים ומאיימים כמו חומה אימתנית. המורד היה תלול בזווית של ארבעים וחמש מעלות, והכביש התפתל בו. זה היה בהחלט לא נעים.
כבר באמצע הירידה יכולנו לראות את העיר מבצבצת מבין דיונות החול.
נשמתי לרווחה.
"את רואה?" שאל אותי יורם, הביט במראה, אותת ופנה ימינה בצומת, "אמרתי לך. הבטחה זו הבטחה."
נכנסנו לעיר. המראה היה בלתי נשכח.
העיר נראתה כמו מחנה פליטים ענקי.
בתיה היו מסודרים בשורות, זו מעל זו, בתים חד ודו-קומתיים. לכל הבתים היו מרפסות, בכל המרפסות היו מתוחים חבלים, שכביסה לבנה וצבעונית השתלשלה מהם והתנופפה ברוח.
והיו שם המון אנשים. ברחובות, במרפסות, בחלונות הריקים.

כל הבתים היו צבועים באותם צבעים. ורוד בזוקה עם לבן בשוליים. אבל הוורוד היה אכול ממשב הרוח המדברית, חורים ניכרו בציפוי הוורוד של הקירות, ודלות נוראה נשבה מסביב.
"טוב, הבנתי," זרק נמרוד מאחור, "אפשר לסובב את המכונית?"
יורם זרק בו מבט מאיים במראת הנהג וחשק את שפתיו. הפעם יכולתי להזדהות עם נמרוד. גם אני נבהלתי ממה שראיתי שם. מין עיירת פיתוח או מחנה פליטים בדואי, כולו בוורוד מזעזע, על רקע הרי לס חשוכים. אבל לא רציתי לצער את יורם. הוא כל כך טרח.
יורם נהג את המכונית שלנו, שהייתה כבר מאובקת לגמרי, בין הרחובות הצרים. הכול נראה סגור ומאיים. בתים דחוקים זה לזה, בנויים בצפיפות, כאילו מלכתחילה שיכנו כאן בני אדם בתת-תנאים.
יורם הביט בשמות הרחובות, יוסיפון, עובדיה, שמות דתיים כאלה, עד שבסוף קרא בתרועת ניצחון, "זהו זה!"
נכנסנו לרחוב שמכוניות חנו רק בתחילתו, כי מיד אחריה התחיל תחום השבת.
ידענו את זה, כי פתאום חצתה את הכביש נערה צעירה בחצאית כחולה וחולצת סרפן לבנה, ונעמדה בקצה המכוניות החונות, בעיקול הרחוב.
היא אחזה בידה כינור אלקטרוני, מחובר לחוט מאריך, הניחה את הכינור על כתפה, והחלה נוגנת.
עצרנו להקשיב.
היא ניגנה יפה מאוד, והצליחה להפיק מן הכינור החשמלי שלה צלילים יהודיים נוגים.
אבל ככל שהתחזק הניגון הבזיקה אש, עלתה מן הכינור ונאחזה בבגדי הכנרת.
יורם ואני קפצנו ברכב. לסימקה שלנו יש גג נפתח, אז עמדנו בה וצרחנו, כמו שני תיירים.
"הילדה! הצילו את הילדה!"
אישה אחת ניגשה אלינו מן ההמון שהסתופף להאזין לה, ואמרה לנו בפנים רגועות שהכול בסדר. לילדה לא יקרה שום דבר.
"אבל היא נשרפת!" זעקתי.
"אל תדאגי, גברת. היא עושה את זה כל שבת," חייכה האישה.
ואכן, כבמטה-קסם, הילדה, שהאש נאחזה בבגדיה ושרפה את בשרה, החלה לבכות בכי של תודה ושל אושר, ודמעותיה כיבו את האש שנאחזה בה, ונגינת הכינור שככה.

משתאים חזרנו אל המכונית. המשכנו בנסיעה למעלה. אבל נסענו רק כמה מטרים, עד שקבוצה של שלוש נשים ניגשה אלינו מאחרי אוטובוס חדיש, מעברו השמאלי של הכביש.
האוטובוס היה מלא במשפחות וילדים. שלוש הנשים האלה היו חלק ממנו. הן היו לבושות לטיול, לא לקבלת שבת.
אחת מהן ניגשה אל החלון של בעלי.
"יורם?" שאלה והביטה בו מבעד למשקפיה.
"מזל בן מוחא?" חייך.
היא הנהנה.
"תעודת זהות בבקשה," סימנה בידה.
נפגעתי מאוד. מה פתאום היא מבקשת מיורם תעודת זהות. הרי סיכמו איתה שנגור אצלה שבוע, מפני שהיה לנו מזל גדול, כך אמרה, ובדיוק אותה שבת הם נוסעים לטיול בפטרה.
יורם לא אמר כלום, רק הושיט לה את תעודת הזהות שלו.
היא הביטה בה, רשמה את מספר הזהות שלו בפנקסה והשיבה אותה לידיו.
"הנה, בבקשה," הוציאה מכיסה צרור מפתחות, "אלה המפתחות לדירה. היא נמצאת בקומה השנייה," הצביעה על מרפסת, שפתחיה היו חשוכים.
"כבר הוצאנו הכול," היא אמרה, "אז שיהיה לכם שבוע נחמד."
וכבר נעלמה עם חברותיה באוטובוס, והוא הפליג לדרכו.

בשבריר השנייה שהבטנו למעלה היה נדמה לי שראיתי משהו. גבר עירום ושעיר עומד במרפסת השכנה לזו שלנו. אבל עוד לא הייתי בטוחה בזה.

"הנה החדשים הגיעו," אמרה נערה אחת לנער השחרחר שעמד לידה.
כולם הסתכלו עלינו.
נמרוד הזדקף בספסל האחורי והביט בהם בעניין. הוא לא האמין שימצא כאן בני גילו, שלא נראים דתיים.

פרקנו את כל מה שהיה במכונית והעלינו למעלה.
הדירה הייתה לגמרי ריקה. מלבד מיטות ומזרנים, שולחן במטבח וכמה כורסאות ישנות בסלון לא היה בה דבר. הקירות היו חשופים, גם הרצפה. ארונות המטבח היו ריקים ודלתותיהם פתוחות, כמו להראות לנו שלא הותירו דבר מאחריהם.
אבל עמד שם ריח דחוס, ריחם של מי שגרו שם מקודם, ריח בישולים שנספג בקירות ובעץ.
סידרנו הכול. הייתה בזה בהחלט תחושה של התחדשות, של הרפתקה.
בינתיים השבת נכנסה והלילה ירד. היה כל כך הרבה אור מדירות השכנים, עד שהשארנו את הבית שלנו חשוך.
נהנינו לראות את כל חלונות הרחוב מאירים. יצאתי אל המרפסת, כדי להביט באורות הנרות מרצדים ולהריח את ריח תבשילי השבת שנישאו לעברנו ברוח.
אז ראיתי אותו, את מקסים, השכן מן המרפסת ליד.
הוא היה גבר כבן שלושים וחמש, גבוה, רחב כתפיים, חסון. הוא היה שעיר מאוד. תלתלי שיער שחורים כיסו את גפיו, את בטנו ואת חלציו.
והוא עמד ואונן במרפסת.

השבת נכנסה, השבוע עבר. משפחת בן מוחא, שגרה בדירה שלנו, אני לא מבינה איך כל כך הרבה בני אדם נדחסו לדירה כל כך צרה, לא חזרה מן הטיול שנסעה אליו.
נתקענו בדירה קטנה ביישוב חצי דתי בפריפריה.

נמרוד הסתדר מצוין עם בני גילו שם. יש לו חבר, אותו נער שחרחר, וחברה, זו שהייתה לצידו אותו ערב.
אני מתגעגעת לעיר הגדולה. לבתי הקפה, לעשן המכוניות, להמולת בני אדם בשדרה לעת ערב.
אבל אם אני רק פותחת פה ואומרת משהו, יורם מוריד מעיניו את העיתון, מסיר את המשקפיים, ואומר, "בת שבע, תירגעי, את עוד תראי. יום אחד יזמים וכרישי נדל"ן יגלו את העיר הזאת, ואז תביני איזו השקעה מדהימה עשינו."
מאז אנחנו גרים שם, זוג הומואים עם החלק השלישי שלהם, שעוד לא החליט, עם סימקה אדומה 1100, דירה ורודה קטנה ברחוב יוסיפון, ושכן ושמו מקסים, שמדי ערב בשש, עם שובו מן המפעל, הוא מתקלח, יוצא מן המקלחת עירום, שערו השחור רטוב ונוצץ ברוח, ומאונן במרפסת, מול השכנות, האורות המנצנצים בחלונות הבתים ורוחות המדבר.

הסתבכתי עם מפכ"ל המשטרה (סיפור)

זהו סיפור שלם שחלמתי. משתלם לי לישון.
🙂

מכל האנשים בעולם, הסתבכתי דווקא עם מפכ"ל המשטרה. ואני בסך הכל רציתי למלא דלק.

נסעתי בפיאט פונטו של האקס שלי, דודי, ונכנסתי לתחנת "דלק" הישנה מול הכפר הירוק, התחנה היחידה שעמדה שם מאז ילדותי,  למלא אותה בדלק, כדי שיספיק לי לנסיעה.

איך שנכנסתי לתחנה ראיתי שכל רציפיה תפוסים מלבד הימני, זה שהכי קרוב לדלתות המשרד והמסעדה. אז כיוונתי לשם את הרכב. אותתתי, פניתי שמאלה ונהגתי אל נתיב המכוניות הימני ביותר.

ואז, כשעצרתי בשקט, הם היו שם. קצין משטרה גבוה במדים, גבה קומה וזקן, אבל מדושן פנים, וקצינת משטרה גבוהה ושמנה, עם אגן של אווזה ופנים של חזיר.

ברגע שעצרתי התנ"צ התנודד על מקום עומדו, כאילו פגע בו משהו. הקצינה מיד אחזה בזרועו.

יצאתי מהרכב כדי למלא בעצמי – אני שונא שמשרתים אותי – שעה שקראה לי.

"אדוני," היא קראה, "בוא הנה, עם תעודות!"

הייתי כל כך מופתע שסבתי לאחור. חשבתי שהיא מדברת אל מישהו אחר.

"כן, כן, אתה," היא קראה, "הג'ינג'י עם הליפה בראש."

שמעתי איך כינתה אותי וכעסתי, אבל לא העזתי להראות את זה. הוצאתי את הארנק מכיסי, קרבתי אליה והושטתי לה את תעודת הזהות.

"אבל מה עשיתי?" שאלתי.

היא הוציאה מן התיק שלה פד מתכת אליו הייתה צמודה חבילה שלמה של דפי תלונה, והעתיקה פנימה את פרטי הזהות שלי.

"אבל מה עשיתי," שאלתי שוב, מבוהל.

"אדוני, אל תתחכם. כרגע דרסת את המפכ"ל," אמרה ביבושת.

חשבתי שאני מתפלץ.

"אני!? אני רק נכנסתי לכאן למלא דלק!"

היא לא ענתה לי, והמשיכה לרשום לי את התלונה.

הבטתי במפכ"ל. הוא עמד שם זקוף, מגולח למשעי, עם קצת עודף משקל. מדיו היו מגוהצים ונעליו המצוחצחות בקפידה החזירו את ברק השמש. הוא לא נפגע ולו כנימה.

"אדוני המפכ"ל," פניתי אליו בקול נואש, "איך זה יכול להיות, הרי אין עליך אפילו שריטה!?"

המפכ"ל הציץ בי מבעד עיניו החמות, וניגש אל החלון הימני של הרכב. החלון היה קצת פתוח, כי מקודם עישנתי. הוא לחץ בחוזקה את לחיו אל המרווח בין החלון לבין מסגרת הדלת, השתהה רגע ואז הרים משם את פניו.

"אתה רואה," סימן בידו את הקו שחרץ בלחיו, "הנה. נפגעתי!"

הייתי המום. לא תיארתי לעצמי שאפול ככה לידי כוחות גדולים ממני. ועוד בלי עדים.

הסתכלתי סביבי. עובדי התחנה היו עסוקים כל אחד בשלו. כך גם הנהגים בכלי הרכב והסועדים במסעדה הסמוכה. הייתי לבד לגמרי.

"אוי, גם אני נפגעתי!" קראה הקצינה הפרה והטיחה עצמה על מכסה הרכב הקדמי שלי, כאילו נתקעתי בה בברכיים, ואז הרימה עצמה בעליצות למצב עמידה.

היא הביטה במבט מלא כוונה וריצוי אל המפקד שלה. הוא חייך אליה מאוזן לאוזן.

שלפתי את הקלף היחיד שנשאר לי, שאני כמעט לא עושה בו שימוש. קלף מנצח במצבי הסתבכות עם רשויות החוק.

"מצאתם לעצמכם את מי להאשים בהאשמות שווא," אמרתי להם, "את הבן הבכור של נשיא בתי המשפט לנוער."

"את מי!?" קפצה הקצינה.

"מה ששמעת," אמרתי בנחת.

"מה שמך," שאלה הקצינה, ואז הביטה בטופס התלונה שמילאה לפני רגע. "אה, אילן שיינפלד. שיינפלד ה-י-ה נשיא בתי המשפט לנוער," הדגישה.

"הנשיא ל-ש-ע-ב-ר," הוסיף המנכ"ל בקול מלא עונג.

היה ניכר בהם שהמעמד משעשע אותם, משום מה.

אבל אותי לא שעשע כלל וכלל. לא רק מפני שאני פוחד משוטרים, ומפני שעשיתי שימוש לרעה בשם של אבא שלי, אלא גם מפני שבאותו רגע הבחנתי שהרכב שלי נעלם. נעלם כלא היה.

חיפשתי מסביבי, בדקתי בנתיבי המכוניות האחרים, אבל הם היו ריקים לגמרי. שאלתי את עובדי התחנה האם ראו את הפיאט פונטו שלי. הם אמרו שלא. ואז אחד מהם נזכר שראה מישהו נכנס אליה, מתניע – ונוסע משם.

"אבל איך זה יכול להיות," צרחתי מבהלה ומזעם, "הרי המפתחות היו לי ביד!"

אבל אז הסתכלתי בידיים שלי והן היו ריקות. כנראה שכחתי את המפתחות בתוך הרכב.

בזמן שהתעכבתי בוויכוח הטיפשי עם המפכ"ל, תנ"צ שנלר, ועם הקצינה, סנ"צ אברמסון, כך היה כתוב על פסי המתכת המוצמדים לכיסי חולצותיהם, הרימו לי את הרכב.

וזה בכלל לא היה הרכב שלי, אלא של האקס. הוא השאיל לי אותו בתנאי שאבוא לאסוף אותו ואת בן הזוג שלו מחופשתם בדרום.

לא ידעתי מה לעשות. אז הנחתי למפכ"ל ולקצינה שלו והתקשרתי אליו בטלפון הנייד.

דודי היה מאוד נחמד ולא עשה מזה עניין. הוא ביקש לדעת רק דבר אחד. איך אחזיר אותם הערב הביתה. הוא לא רצה להיתקע בדרום, בערד.

"אתה לא יודע כמה משעמם כאן," אמר.

"אבדוק אם אני יכול להשאיל את האוטו של אבא שלי," אמרתי לו, "ואם לא אשכור מכונית."

"איך תשכור מכונית," שאל דודי, "הרי אין לך יתרת אשראי באף כרטיס."

הוא צדק. הרי בגלל זה השאלתי ממנו את הרכב.

"טוב, אני עוד אראה," גמגמתי, "אשאיל רכב מאחד מאחיי או ממישהו אחר. אל תדאג, אני אגיע אליכם."

ניתקתי ונסעתי משם בטרמפים אל בית הוריי ברמת השרון.

הוריי לא היו בבית. מי שפתח לי את הדלת היה אחי הצעיר אביב, שבילה שם עם חבר נעוריו. הוא שמח לראות אותי, אבל איך שנכנסתי הביתה אמר לי לעצור היכן שאני עומד.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

"תראה מה אתה מכניס הביתה," אמר והצביע על הרצפה.

על הרצפה הנקייה, שאמא שלי בדיוק סיימה לנקות, מרחתי טיט.

הסתכלתי עליו ואחר כך הרמתי את נעליי. הן היו מלאות בטיט ורוד.

"כנראה דרכתי על משהו בתחנת הדלק," התנצלתי. "אל תשאל מה קרה לי שם."

"חכה רגע," השיב אחי, וניגש להביא מטלית לחה מן המטבח.

כרעתי על ברכיי וניקיתי את הטיט הוורוד מרצפת הבית. כשסיימתי הייתי מרוצה. הרצפה הבריקה כמקודם.

אבל הוריי לא היו שם, וגם רכב לא היה לי.

התיישבנו על הרצפה לדבר. הוא ישב על הארץ ואכל משהו. אני נשענתי בגווי אל הסף.

סיפרתי לו מה קרה לי בתחנת הדלק, איך הסתבכתי עם המפכ"ל והקצינה שלו, וחשבתי עליה, על הקצינה המפוטמת הזאת, ופתאום היא הופיעה. כן, פתאום היא הופיעה על סף הבית שלנו, יחד עם עוד שתי חברות קצינות שלה, אחת מהתביעה והאחרת מן הפרקליטות, שתיהן שחרחרות ורזות, לבושות במדים הדוקים.

"מה את עושה פה!?" צרחתי עליה, "מה את רודפת אחרי לכל מקום!?"

"מה אני עושה פה," שאלה אותי כמו הד, "מה אתה עושה פה, חוצפן!?" שאלה והחוותה בידה מסביב.

רציתי לומר לה שאני יושב בבית הוריי. אבל אז ראיתי שאני בכלל לא יושב בבית הוריי, אלא על ספו של בית משפט השלום ברחוב וייצמן.

זה כבר היה לי יותר מדי.

קמתי, וניערתי את האבק מבגדיי.

"מי זה," דחקה הקצינה השחרחורת מן התביעה, שנראתה כבת חמישים, תימנית, את מרפקה בצדודית של שלומית אברמסון.

כבר לא היה אכפת לי שהנעליים שלי מלאות טיט ורוד, גם לא שמילאה לי תלונה והעלימו לי את הרכב. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה בחוזקה.

שלומית אברמסון הסמיקה, שמטה מידיה את תיק המסמכים שנשאה בחיקה, והצמידה אותי אל ירכיה.

שנים אחרי כן, כשסיפרנו את הסיפור לילדים, לנכדים, סיימתי אותו בקול נכאים, ואמרתי – ואני בסך הכל רציתי למלא דלק.

טוטו (סיפור)

בשנה האחרונה, בצד הרומאן הבא שאני עובד עליו, אני כותב הרבה סיפורים קצרים. הנה אחד מהם.

השמלות שעמדו מחוץ לחנות, מולבשות על בובות נשים צעירות ויפות, הקסימו אותו. מקס נעצר בדרכו אל רציף האוטובוס, שאמור היה לקחתו לקריית שמונה, לתחרות הכלבים השנתית שאהב לצפות בה, ולא היה יכול להתיק את מבטו מחצאית הטוטו הלבנה, החצי שקופה, שלבשה הדוגמת דקת הגוף על עורה החלק, האפור.
"סליחה, כמה זה?" פנה אל המוכרת, אישה מבוגרת ומקומטת פנים, שהביטה בו בתערובת של סקרנות ועורמת סוחרים.
"בת כמה הנכדה?" שאלה סוזי. היא לא התכוונה לנקוב במחיר לפני שתתהה על קנקנו, אפילו אם הוא נוסע נחפז בדרכו.
"שבע עשרה," אלתר, "היא רוקדת באגם הברבורים במשכן לאמנויות הבמה."
"יופי," אמרה סוזי. מי שיש לו נכדה במשכן לאמנויות הבמה, שישלם. "מאתיים ועשרים לפני הנחה, מאה שמונים, שזה עשר ח"י, לכבוד הפרימיירה."
מקס שילם וקיבל את החצאית השקופה עטופה בנייר חום ובניילון אפילו מבלי שמדד אותה. הוא לא חשב האם ילבש אותה או רק יתלה אותה על קולב בביתו, כדי להזכיר לעצמו את חלומו הישן.
בערב, כשהגיע הביתה, שם על הפטפון את אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, התפשט והצמיד לגופו את שמלת הרקדנית, מחולל איתה מול המראה הגדולה.
פתאום צלצל פעמון הכניסה לבית.
מקס נעצר. הוא לא ציפה לאורח בכזו שעה של ערב.
"מי זה?" שאל.
שום תשובה לא עלתה מעברה האחר של הדלת. הוא פתח את הדלת מבלי להסיר מעליה את השרשרת.
על סיפה עמד נער דק גו ויפה פנים כבן שמונה עשרה. באפו היה נזם.
"אולי יש לך שקל בשבילי?" שאל הצעיר ותחינה בעיניו.
מקס שתק.
"לא אכלתי כבר יומיים," התחנן הנער.
מקס הרהר רגע.
"אתה יודע מה," אמר, "בוא, תיכנס. יש לי בשבילך ארוחה וגם עבודה קטנה."

אחרי שסיים לאכול את מנת העוף השנייה, עם תפוחי אדמה צלויים ברוטב, שאל מה העבודה.
מקס הושיט לו את השמלה.
דניאל הביט בו המום.
"מה זה?"
"אני מבקש שתלבש אותה בשבילי וקצת תרקוד לי," השיב לו מקס בקול רווי כמיהה.
"חתיכת טינופת," אמר דניאל, "למה מי אתה חושב שאתה?" הוא קם וקרב אל מקס באיום.
מקס לא נבהל. הוא שרק שריקה קצרה, ואל החדר פרץ דוברמן, נעמד מול דניאל וחשף למולו את שיניו בנהמה.
דניאל החוויר.
"מה שתגיד," אמר, "רק תסלק מפה את החיה הזאת!"
"אין לך מה לפחד," אמר מקס, "הוא כמו ארנבת." הוא מצמץ בשפתיו אות מוסכם, והדוברמן נשכב על ארבעותיו.
דניאל הביט כה וכה, מחפש היכן יוכל להחליף בגדים.
שם, הראה לו פנחס את דלת חדר השינה.
דניאל נכנס אל החדר. הוא הביט בתמונת הנוף על הקיר המכוסה בטפט תכלת, על המיטה המוצעת, על השידה, ולרגע עבר בו געגוע לבית, שכה חסר לו, מאז עבר לגור ברחוב.
הוא נאנח, השליך מעליו את בגדיו וניסה להידחק לשמלת הרקדנית. אבל היא הייתה צרה מדי. הוא ניסה למתוח אותה, אבל אז נשמע קולו של מקס.
"תיזהר!" קרא מקס.
"מה, היית כאן כשהתפשטתי!?" התרעם הצעיר.
"אל תדאג, מותק. יש לנו בדיוק אותו הדבר," הרגיעו מקס.
הוא ניגש למגירת השולחן שלו והוציא ממנה מטר מבד. "תסתובב," אמר לצעיר, ומדד את היקף גוו. "עכשיו שב וחכה לי רגע על המיטה."
הוא התיישב אל מכונת התפירה הישנה שעמדה שם, מכונת הזינגר של אימו המנוחה, פרם את הרצועה שהצרה את מותני החצאית, ובמיומנות רבה הרחיב את המפער שלה.
"בוא נגמור עם זה כבר," ביקש דניאל.
מקס הרים את השמלה באוויר, מיתח את פתחה למולו ואמד אותו בעיניו מול מתני הצעיר.
"עכשיו זה נראה לי בסדר," אמר לדניאל. "בוא, תתלבש."
דניאל, מבויש בתחתוניו, השתחל אל תוך חצאית הבלט.

מקס ניגש להפעיל את הפטפון. דניאל שמע מוסיקה שמימית מתנגנת, ומבלי שהתכוון כלל התרומם על קצות אצבעותיו כאילו היה נעול בנעלי גבס, והחל לנוע. הוא חולל מול מקס בתנועות מחול מדויקות, יפהפיות, מטופף בזהירות על קצות אצבעותיו, עד שמול עיניו הנדהמות התרומם באוויר, והמשיך לנופף בידיו עד שיצא מבעד לחלון, נסק אל הגובה ונעלם מעין.
מקס נותר ישוב בסלון, המוסיקה של צ'ייקובסקי מנגנת ברקע, הנער איננו, גם החצאית, ובכה את חייו אל החלל.