סער עפרוני, בן זוגי הטוב והמת. 7/7/87-7/7/17.

סער1

בדיוק היום, לפני שלושים שנה, ישבו בביתי בנווה צדק המשוררות הירושלמיות שלי אלקיים ומרים איתן ז"ל. שלי קבעה ראיון לתכנית 'שאלות אישיות' של יעקב אגמון בביתי. בא חייל עם מה שהיה קרוי פעם 'נאגרה', טייפ סלילים עם מיקרופון, והקליט איתה ראיון.

ברגע שיצא החייל מביתי צלצל הטלפון.

"האלו? הגעתי לאילן שיינפלד?"

"כן."

"אתה לא מכיר אותי. אני רב מדרום צרפת, ואני צריך דחוף את הטלפון של ההורים של סער עפרוני," אמר הקול הזר.

"למה? מה קרה?" נבהלתי.

"סער מת."

"מה קרה!?"

"הוא חטף קריזה על ראש הר בדרום צרפת, ומת."

טרקתי את שפופרת הטלפון בצרחה איומה והתחלתי מטיח את ראשי בקיר. "סער מת! סער מת!"

שלי ומרים קפצו ממקומותיהן ואחזו בי, לבל אפגע בעצמי.

"מה פתאום? זה לא יכול להיות!" קראה שלי.

"זה נכון," געיתי בבכי, "אני יודע שזה נכון. סער מת."

*

     בקבלה אומרים, ששלושים יום לפני מיתתו של אדם סר צלו מעליו, והולך ומודיע לכול קרוביו כי קרובה שעת מיתתו. נזכרתי בזה במהלך האבל על סער, בעודי מנסה להבין מה קרה לו ולי ולנו, עם לכתו הפתאומי.

     כמה חודשים לפני מותו, בתוך מדיטציה, עשיתי מסע אסטרלי לאמסטרדם, שם חי עם חברתו דאז, דברה, שמאנית שהייתה שייכת לכת שמאנית מקומית. ראיתי אותו רוכן על מזוודתו ומנסה לצרור בה את בגדיו, בכוונה לחזור לארץ, בוכה מחוסר אונים.

     סער, לחשתי לו בתוך לבי, קח את כול כוחות האהבה שיש בי, קח והיעזר בהם כדי לחזור הביתה.

     שלושים יום לפני מותו קבעתי עם חברתנו המשותפת נעה, ארכיטקטית ואשה רוחנית ואהובה בפני עצמה, ללכת יחד למסיבה. כשהגעתי לביתה הופתעתי לגלות בו ציור שמן לא גמור על כן, ציור של סער, זה היה ברור מסגנונו.

     "מה זה?" הופתעתי.

     "אה, זה ציור שסער התחיל פה ולא סיים," צחקה נעה, "הוא צייר אותי על המרפסת. אגב, מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלכם יחד," הוסיפה – ומשכה מאיזה מקום כמה תצלומים, שצילמה אותנו בתקופת החיים הראשונה שלנו יחד, בחורף בנווה צדק, בשיא ההתאהבות.

     ישבתי והבטתי בצילומים בערגה, בגעגוע.

     "אני מקווה שאני לא עושה לך רע איתם," אמרה נעה.

     "להפך, את מזכירה לי אילו ימים יפים היו לנו יחד, לפני הפרידה," אמרתי לה.

     יצאנו למסיבה.

     למחרת, בשבת בבוקר, קפצתי לבקר את דסי, אשתו לשעבר של סער, שגרה אף היא בנווה צדק, והייתה בת בית אצלנו. רק נכנסתי אליה אמרה לי דסי את המשפט הבא: "מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלי עם סער," והוציאה מאמתחתה את תמונות חתונתם.

     נשתלתי במקומי המום.

     "דסי, משהו לא בסדר," לחשתי לה. היא הביטה בי, כלא-מבינה. "את אותו משפט בדיוק אמרה לי אתמול נעה," סיפרתי לה. "אם שתיכן אומרות את אותו משפט, משהו איתו מאוד לא בסדר. אני נורא מודאג."

     "אני לא מודאגת. אני כועסת עליו שלא הסדיר את הגירושין שלנו כמו שצריך," התפרצה דסי.

     "גם אני נפגעתי מן הפרידה שלנו," אמרתי לה. "אבל אני יודע שהוא עוד יבוא לבקש משנינו סליחה. אבל עכשיו אני מודאג מאד. צריך לעשות משהו."

    "אויש, אתה והמיסטיקה שלך!" פטרה אותי מעליה.

     כמה ימים אחרי כן היה לי עוד חזיון. ראיתי את חברתנו המשותפת טליה, ציירת אף היא, כמו סער, שנסעה איתו ועם שלי לאמסטרדם, יושבת על כיסא, מוקף בזרי פרחים. ראיתי את סער מגיע אליה ומבקש את ברכתה לפני צאתו לאיזה מסע. ראיתי איך היא מורידה מצווארה איזה קמע ונותנת לו אותו כדי שישמור עליו.

     בליל מותו התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר. הרגשתי שיש איזו נוכחות בבית. מיששתי בידי על המיטה. הכלב שלנו, שושכמוה, טרייר מעורב, שכב לצדי.

     אתה רק מדמיין, אמרתי לעצמי. קמתי, ניגשתי לשירותים, השתנתי וחזרתי לישון.

     כשקמתי בבוקר אמר בי קול פנימי: אתה צריך נרות. לך למכולת בקצה הרחוב וקנה נרות.

     מה פתאום, אמרתי לעצמי. נרות משמשים לטיהור, והבוקר שלי ומרים תבואנה אלי לראיון רדיו. הן טהורות. אני לא צריך שום נרות.

     קניתי רק חלב כדי להכין להן נס קפה, כפי שהן אוהבות.

     אבל ברגע קבלת ההודעה על מותו של סער התחברו כול הסימנים האלה לאחד. ידעתי שאין זו בשורת שווא. שאהוב לבי, בן זוגי הראשון, שעזב אותי למען שלי אלקיים, שנסעתי אחריהם לאמסטרדם כדי להשיבו אלי, והוא לא שב אלי, אבל נפרד משלי ועבר לחיות עם דברה – מת. שלא אראה אותו עוד, שלא אוכל להמשיך ולקוות כי יתגבר על פרידתנו ועל בגידתו בי, וישוב אלי.

     אבא של סער נסע לצרפת להביא משם את גופתו. ההלוויה נערכה עם שובו משם. בלוויה פגשתי את טליה חברתנו, ששבה עמו ארצה. סיפרתי לה על החיזיון שהיה לי, שבו ראיתי את סער בא לבקש ממנה ברכה בצאתו לדרך. היא נדהמה.

     "כך בדיוק זה היה," אמרה לי. "אני בדיוק ילדתי אז את בתי. גרתי עם בן זוגי על סירה בתעלה. וישבתי מוקפת בזרי פרחים שקיבלתי מאנשים לכבוד הלידה. סער בא אלי, סיפר לי שהוא נוסע לטקס חניכה לשמאניזם על הר בדרום צרפת, וביקש ממני ברכה. הורדתי מעלי קמיע על שרשרת וענדתי אותו על צווארו. אבל הוא הוריד אותו ממנו, כנראה, לפני שנסע."

     סער נסע עם דברה לטקס על פסגת הר בדרום צרפת, במקום שנקרא Storm, התרגום האנגלי לשמו. הוא חטף שם התקף שיתוק. הגורו שלהם, שעמה היה בעימות, אסרה על דברה להתקשר לכפר מתחת כדי להזעיק עזרה. לבסוף התירה לה ניסיון התקשרות אחד. משכשל, אמרה לה שזה מה שסער בחר להתמודד עמו, ואז סער צייר על העפר מעגל, כמו חוני המעגל בשעתו, ונשכב במרכזו. דבורה התיישבה לצדו, שמה את ראשו בחיקה ונרדמה לצדו, מקווה לתת לו אנרגיה בשנתה.

     הוא גסס במשך שעות, ומת בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, ממוות מיותר לגמרי, שניתן היה לפתור אותו באמצעות כדור קלי.

     זו הייתה השעה שבה הקצתי משנתי בנווה צדק, בהרגשה שיש מישהו איתי בבית.

*

     היום הזה, לפני שלושים שנים בדיוק, היה יום השבר של חיי. הכאב שקרע אותי לגזרים היה כאין וכאפס מול הכאב שחשתי, כאשר גיליתי שיום אחד, כשהייתי באוניברסיטה, באה שלי לבקר אצלנו, אני לא הייתי בבית, והיא וסער נפלו איש לזרועות רעותו. אז, באותו חודש מטלטל שבו נסע הלוך ושוב בין נווה צדק לירושלים, ובסיומו הודיע לי שהוא 'סיים את העבודה איתי' ועובר לחיות עם שלי, הורדתי שבעה קילוגרמים מבכי. אבל עם מותו הורדתי עוד שמונה.

     הייתי אז כבר סגן עורך הספרות הכי צעיר בארץ ותלמיד מצטיין לתואר שני בספרות עברית. הייתי עוזר הוראה של פרופ' ישראל לווין ושל פרופ' חנה נווה, מרצה צעיר לשירה עברית ולתורת החרוז והמשקל בסמינר הקיבוצים וכבר התחלתי כותב את עבודת המ"א שלי בהנחייתה של פרופ' נורית גוברין.

     התפטרתי מהכול. נשארתי רק עם חצי המשרה ב'על המשמר', כסגן עורך הספרות, ועם עבודת המ"א. איכשהו, מסלול הייסורים שהעבירה אותי נורית עם כתיבת העבודה החזיק אותי בחיים. זה, ועוד משהו. חברת נפשי, עדנה שבתאי.

     חודש לפני מותו של סער ישבתי עם חבריי לקבוצת 'שופרא,' שם כתב העת שהוצאתי לאור וערכתי באותן שנים, ב'טברנה' ברחוב דיזנגוף, של אלברטו, או 'היווני.' בעודנו יושבים שם, ראיתי בזווית עיניי אישה קטנה, עם שיער חתוך היטב צבוע בחינה לוהטת. היא כול כך משכה את תשומת לבי עד שלא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. בסופו של דבר קמתי משולחני, ניגשתי אליה ואמרתי לה – "אני חייב להכיר אותך. את יעל רנן?"

     "לא," חייכה אלי. "אני עדנה. עדנה שבתאי."

     עדנה הייתה אז כבר כמה שנים אחרי מותו של יענקל'ה, מהתקף לב, שחטף למול עיניה על המדרכה ליד ביתם דאז, ברחוב לוריא 1 בתל אביב. היא בדיוק סיימה לצבוע במו-ידיה את ביתה בגוני שחור וארגמן, "כדי לפנות את החלל, לתחום את האבל," אמרה לי.

     ישבנו יחד עד שאיש מאורחי הטברנה לא נותר בה, הכיסאות כבר היו מורמים על השולחנות והרצפה שטופה.

     בדרך חזרה ליוויתי אותה הביתה, ובלכתי משם דיברתי עם יענקל'ה בקול רם, ברחוב. הבטחתי לו שאשמור תמיד על עדנה.

     אנחנו חברים מאז, כבר שלושים שנים.

     אבל מי ששמר על מי הייתה עדנה עלי. מפני שכאשר מת אהובי, מקץ חודש ימים להיכרותי איתה, היא כבר הייתה, למרבה הצער, מנוסה מאוד בהתמודדות עם אבדן. היא החזיקה בידי, היא ניחמה אותי, היא כיוונה אותי לכתוב כול מה שאני מרגיש, היא זו שלקחה אותי יד ביד אל תמר מרוז, לראיון הראשון שיצאתי בו מן הארון, במוסף 'הארץ,' בשנת 1986, והייתי לאחד היחידים יצאו מהארון בשמם ובתמונתם. פשוט כדי לזעוק את כאב האבדן, ליצור לי מרחב של אבל.

     מקץ חודשי אבל ביקשה עדנה שאקרא לה מה אני כותב עליו, וכאשר עשיתי כן אמרה לי, "יש לי הרגשה שיש לך רומאן ביד. מצא לך מקום להתבודד בו, ושב וכתוב."

     באותה תקופה היה מקום הקרוי 'מרכז הילאי' במעלות, שייסדה המשוררת קורינה. היית יכול לבוא לשם, לקבל דירה לשבוע-שבועיים כדי ליצור בה, ובתמורה לתת פעילות קהילתית. לקחתי איפוא את המכונית שהיתה לי אז, הכנסתי בה בגדים ומכונת כתיבה, והמון מחברות וניירת, ונסעתי למעלות.

     עם הגעתי אל הדירה החלטתי לעשות בה כמעשה עגנון. עגנון היה כותב בעמידה, ברגליים יחפות, מתחתיהן הניח שני בקבוקי זכוכית, כדי שכול הזמן יצטרך לשמור על שיווי משקלו, ולא יירדם בשעות הכתיבה המרובות שלו.

     אני אינני עגנון, גם לא פקיר. אבל נטלתי כיסא, שמתי אותו על שולחן הכתיבה, עליו שמתי את מכונת הכתיבה, והייתי כותב ובוכה, בוכה וכותב.

     מקץ כמה ימים נכנס אלי דוד קיסוס, שהיה אז מנהל 'הילאי.' "שמע, אנחנו לא מכירים," אמר לי, "אבל אני מאוד מודאג ממך. מה דעתך שתעשה הפסקה בכתיבה וניסע יחד לקבר האר"י בצפת?"

     הבטתי בו בעיניים מוכות מכאב. "זה רעיון טוב," אמרתי לו, "תודה רבה לך. אבל זה מסוג הדברים שאני מעדיף לעשות עם עצמי, לבדי." והבטחתי לו שכך אעשה.

     למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לצפת. נסעתי לבית העלמין הישן, שקבר האר"י מצוי בו. בתחילה ראיתי מקווה ונכנסתי אליו. היו שם כמה אברכים, שהתפשטו כביום היוולדם ונכנסו לטבול במי המעין הקפואים.

     ראיתי כי כן ועשיתי כמוהם. טבלתי ארבע פעמים במי המעין הקפואים, כנגד ארבע רוחות השמים שגזלו ממני את אהובי, על פסגת הר בדרום צרפת.

     אחרי כן התלבשתי והלכתי במשעול הצר שהיה אז לא מוסדר כמו היום, אל קבר האר"י. היו שם כמה נשים שהשתטחו בבכי על קברו,  וביקשו בקשות.

     הבטתי בהן תמה. מעודי לא הייתי מקודם לכן בקבר של צדיק, ולכן גם נראה לי כל המעמד תמוה. גם לא ידעתי מה בדיוק עלי לעשות שם. אבל ראיתי ליד קברו עמוד ברזל, בזנט, בראשו הייתה מולחמת תיבת ברזל, ובה ספרוני תהלים.

     מכיוון שיום עלייתי לקברו של האר"י היה יום שלישי, אמרתי לעצמי, אם כך, אקרא תהלים של יום ג', פעמיים, כנאמר, 'פעמיים כי טוב.'

     כך עשיתי, ואז השתטחתי על הקבר וביקשתי שלוש בקשות. שכולם מסביבי יהיו בריאים, שיהיה שלום בעולם, ושהשם ייתן לי כוח לכתוב.

     ואחרי כן חזרתי לדירה במעלות.

     בימים הבאים המשכתי לכתוב ולבכות, עד שהבנתי שלא אוכל להמשיך בזה. לכן נפרדתי ממרכז הילאי וחזרתי לביתי בנווה צדק. עמוס מכאוב.

     ביום שישי של אותו שבוע קמתי משנת צהריים עם חלום מוזר. חלמתי שאני מגיע לאדם ששמו רפי רוזן. הוא מושיב אותי על כיסא גבוה, משית ידו מעל ראשי ומברך אותי.

     קמתי מן החלום, התקלחתי ולקחתי מונית אל קפה 'הספריה', בבית הסופר, כדי לפגוש שם את חברתי עדנה. באותן שנים רוב הסופרים היו נפגשים שם מדי יום שישי.

     רק התיישבנו אל שולחן, ניגש אלינו גבר גבוה, מרשים.

     "האלו גד," אמרה עדנה, "אתם מכירים? זה האמן גד אולמן, זה המשורר הצעיר אילן שיינפלד."

    גד מלמל איזה משפט שאינני זוכר. אבל בסיומו היה משובץ השם 'רפי רוזן.'

     "מה אמרת?" קפצתי ממקומי. "רפי רוזן? יש איש כזה?"

     "כן, בוודאי," חייך אלי גד, "למה אתה שואל?"

     "כי חלמתי עליו רק לפני שעה," השבתי, וסיפרתי לו על החלום. גד הקשיב לי נדהם.

     "אתה לא יודע מי זה רפי רוזן?" שאל. נדתי בראשי. "רפי רוזן עוסק בביו-אנרגיה. הוא קורא הילות ומדבר עם רוחות המתים. והוא המורה שלי. הנה מספר הטלפון שלו. אתה חייב להתקשר אליו!" השביע אותי.

     באותן שנים לא היו טלפונים סלולאריים, ולכן מיהרתי הביתה, ומיד הרמתי טלפון לרפי רוזן.

     "שלום רפי, אנחנו לא מכירים, שמי אילן שיינפלד וקיבלתי את מספר הטלפון שלך מגד אולמן," פתחתי את השיחה.

     "כן," אמר לי רפי, "אני רואה שלא מזמן ביקשת כוח שיעזור לך בכתיבה. אני רואה דמות מאוד גבוהה מחזיקה את היד הכותבת שלך. הוא בא לעזור לך. אז תן לו לכתוב דרכך."

     והוא אמר את כול זה מבלי שסיפרתי לו דבר, כמובן.

     "השתגעת!?" זעקתי אל תוך השפופרת, "אני פוחד מדיבוק!" – וטרקתי את הטלפון.

     זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהייתה לי עם רפי רוזן, מאז ומעולם. רק מקץ שנים התוודעתי לספריו.

     כעבור כמה ימים התעוררתי משנת צהריים. מבלי לדעת מה אני עושה, אבל בתחושת דחיפות נוראה, ניגשתי מיד אל מכונת הכתיבה, השחלתי לתוכה דף נייר ושמתי ידיי על המקלדת. אבל מה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. זו הייתה כתיבה חסידית. עברית חסידית.

     בתוך שבועיים של כתיבה מטורפת, יומיומית, בקע ממני הספר 'שדלץ' בטיוטה הראשונה שלו. זה הספר, שבישר את כתיבתי היהודית, כפי שהיא מתגלית כיום ברומאנים שאני כותב.

     להזכירכם, אני בכלל הייתי אז בכתיבת סיפור חיי עם סער, במה שהיה לספר האוטוביוגרפי 'רק אתה.' אבל 'שדלץ' כל כך תכף בי, עד שלבסוף ראה אור לפני הרומאן שהייתי עסוק בכתיבתו.

     'שדלץ' ראה אור ראשון וזכה בפרס הספרות של הקרן הקיימת לישראל. זמן קצר אחרי פרסומו התקשר אלי פלוני מארגון יוצאי שדלץ.

     "שלום, אילן שיינפלד?" שאל.

     "כן. מי מדבר?"

     "אני מארגון יוצאי שדלץ. רציתי לשאול, מתי היית בעיירה?"

     "לא הייתי בה מעולם," השבתי לו.

    "זה לא יכול להיות," התעקש הזר. "ואת ספר קהילת שדלץ אתה מכיר?"

     "לא, לא ידעתי בכלל שישנו כזה."

     "אבל זה לא יכול להיות," שב ואמר.

     "שמע, אדוני, אני לא יודע מי אתה, אבל מעולם לא הייתי בשדלץ, וגם לא שמעתי שום דבר על אודותיה. אמי, שנולדה בשדלץ, לא סיפרה לנו דבר על עברה כילדה בשואה, כדי לא להכאיב לנפשותינו. הכול בספר הזה הוא פרי דמיוני," חתכתי אותו.

     "אבל זה לא יכול להיות, כתבת על הוריי!" קרא האיש.

     אינני זוכר כבר איך הסתיימה שיחת הטלפון הזאת.

     מאז הזמינו אותי אינספור פעמים לאזכרה השנתית ליוצאי קהילת שדלץ. לא הלכתי אליה. לא הרגשתי שאני צריך את זה. מפני שבזמן הזה כבר הבנתי, שסער, במותו, הצליח להשיג אצלי מה שלא הצליח להשיג במהלך השנתיים שחיינו בהן יחד – לפתוח אצלי את העין השלישית, להפוך אותי למתקשר. וגם לסופר.

*

     את סער הכרתי במקרה, כביכול. בשנת 85 ניהלתי רומאן עם עיתונאית צעירה שגרה בנווה צדק, בשם דורית. אחרי כמה חודשים התפזרנו, אבל נשארנו חברים. היא, ואני וחברתה קלרה. יום אחד ראו אותי בבניין גילמן באוניברסיטה נורא עצוב. הם שאלו למה. "כי אין לי חבר," אמרתי להן. "אני רוצה חבר."

     הן התנדבו לעזור. קלרה נזכרה בבחור שגר בנווה צדק, שחשבה שנתאים יחד.

     קבענו איתו פגישה והלכנו אליו.

     הפגישה הייתה נפל גמור. הבחור 'התקיף' אותי מיד ברשימת הספרים שקרא לאחרונה, ואם יש איזשהו דבר השנוא עלי זה הניסיון להרשים אותי ברשימות קריאה, ו/או לתחקר אותי על מה אני קורא. קריאה בעיניי היא חוויה פרטית לגמרי. אם אנשים היו יודעים שאני קורא את הבעל שם טוב על מכונת הריצה במכון הכושר, וספרי יהדות אחרים, היו ודאי מתחרפנים.

     אז זהו. זה מה שאני קורא.

     בכל אופן, יצאנו חיש קל מביתו של הבחור ההוא, ועלינו ברגל ברחוב לילינבלום. לפתע נשמע קול קורא לקלרה. הסבתי את עיניי לעברו האחר של הרחוב. ראיתי שם בחור כליל יופי, הולך אנגז'ה עם אישה קשישה.

     הם חצו את הרחוב. זה היה סער. הוא אמר שלום לקלרה, ולי ולדורית, ואז נחפז עם חברתו לדרכו.

     אני הייתי שתול באדמה.

     "זה החבר שלי," אמרתי לקלרה, "זה בן זוגי."

     "שטויות," צחקה קלרה, "הוא סטרייט. רק לא מזמן נפרד מאשתו."

     "קלרה, תקשיבי לי, זה בן זוגי," התעקשתי, "את חייבת לארגן לנו מפגש," הפצרתי בה.

     וקלרה הטובה, שמאז אבדו לי עקבותיה ואינני יודע איפה היא, ארגנה יחד עם דורית ארוחת כריסטמס בביתה. היא גרה אז בקומה השנייה של מה שהיה בית המרקחת הישן של נווה צדק, ברחוב שבזי.

     הגעתי לשם כולי חיל ורעדה. ייחלתי למפגש הזה, עם סער, בכול מאודי.

     המניאק איחר. מה שנקרא 'דפק כניסה,' אחרי שכולנו כבר היינו ישובים מסביב לשולחן. ואם לא די בכך, הוא בא לשם יחד עם חברה משלו, אף על פי שידע היטב, שהוא מוזמן לשם כדי להכיר בחור המעוניין בו.

     בין המנות בא והתיישב לידי והתחלנו משוחחים. הוא סיפר לי שהוא יליד חיפה, צייר שלמד ציור פיגורטיבי בבית ספר באנגליה, שהיה נשוי וכעת הוא פרוד, ושהוא צמחוני. סיפרתי לו שגם אני צמחוני.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," צחקק סער.

     הבטתי בו בהלם מוחלט. הייתי צריך שישוב על דבריו.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," שב ואמר, ובעיניו גץ ממזרי.

     קבענו להיפגש בדירת הגג שגרתי בה, בבדידות איומה, ברחוב העבודה בתל אביב.

     כל השבוע עבר עלי ברעד. לא ידעתי את נפשי מרוב ציפייה. יום לפני הפגישה, כשעליתי, מותש, את עשרות המדרגות עד לדלת ביתי, מצאתי המחאה תחובה מתחת לעינית. ההמחאה הייתה של סער. במקום בו מצוין הסכום נכתבה שעת פגישתנו. במקום הסכום במילים נכתבה ההבטחה שהוא זוכר, ויגיע.

     הוא הגיע. לחם הגזר שאפיתי לראשונה בחיי, במיוחד למענו, מהספר של פיליס גלזר, יצא מזעזע. אפיתי אותו בטוסטר אובן. פחות מדי זמן. האוכל היה מזעזע. סער גם העיר לי על כלי הגשה. "אוכל צריך להגיש בכלים יפים," הוא אמר לי, "כדי ליהנות גם מן היופי."

     ואז הוא אמר לי, "דרך אגב, הבאתי אתי מברשת שיניים."

    גם על זה היה צריך לחזור פעמיים כדי שאבין מה הוא אומר.

   את הלילה הראשון שלנו לא אשכח לעולם. לא רק בגלל האהבה, אלא גם בגלל עוד דבר. סער סיפר לי שהוא חולה במחלה נדירה מאוד, ששמה הרפואי הוא 'היפוקלמיק פריודיקל פרלסיס,' התקפי שיתוק תקופתיים, הנגמרים כתוצאה מירידת רמת האשלגן בדם.

     בתקופה שבה גילו אצלו את המחלה היו רק 12 מקרים ידועים כאלה בעולם כולו.

     התרופה להתקף הייתה פשוטה מאוד: כדור קלי. אך מכיוון שהמחלה לא הייתה מוכרת, היה עליו לענוד על ידו בכול עת את צמיד המחלות הטרמינליות. צמיד, שעליו חקוק שם מחלתו ושם התרופה לה, כך שאם יקבל התקף שיתוק במקום שאין מכירים אותו בו, יידעו איך לטפל בו.

     אבל מרוב התאהבות הדחקתי את כל הפרטים האלה הצידה. גם אי אפשר היה בשום פנים ואופן לקשר מחלה כזו לבחור יפה התואר, החכם וחד הלשון הזה.

סער2.jpg

כמה ימים אחרי פגישתנו יצאתי לשירות מילואים בבקעת הירדן. סער בא לבקר אותי בשבת בבסיס. תינינו אהבים בשדה עיריות, רק כדי לגלות אחרי כן שתצפיתני הגדוד צפו בנו במשקפותיהם. הסצנה הזאת מתוארת היטב בספרי, 'רק אתה.'

חיינו יחד שנתיים. תוך כדי שירות מילואים חיפש סער ומצא דירה בת ארבעה חדרים, ברחוב אמזלג בנווה צדק, להשכרה.

הדירה שכנה על ואדי שלוש. היה בה חדר שינה לשנינו, חדר עבודה לסער, סלון וחדר עבודה בשבילי. מחלון חדר העבודה שלי יכולתי לראות את שיחי ההרדוף הפורחים על גדות ואדי שלוש. סער התקין על חלוני וילון שעשה, כמו שיצר הרבה דברים אחרים בבית. מגליל כבלים ענקי של חברת חשמל, שמצאנו ברחוב במרכז תל אביב וגלגלנו עד לנווה צדק יצר שולחן אוכל. הוא התקין מדפים, גרר שידה ישנה עשויה עץ מבתי הטמפלרים, צבע אותה והפך אותה לשידה בכניסה לבית שלנו, בסלון. במו ידיו עיצב לנו מעון לתפארת.

חשבתי שנחיה יחד לנצח. אהבתי אותו עד כלות.

סער3

     אבל סער היה אדם חופשי. הוא היה רוחני עד עומק נשמתו, עוד לפני שבכלל החלו לדבר כאן על 'העידן החדש'. הוא קרא את סדרת ספריה של ג'יין רוברטס, על התיקשור שלה עם ישות בשם סט, וניסה לשכנע אותי באמיתות דבריה. אני ביטלתי את סדרת הספרים הללו בבוז. הייתי אז 'חניך' 'מדע הספרות'. "כל הסיפור הזה על תיקשור עם ישות הוא רק קולב ספרותי נוח לתלות בו את אמונותיה," הדפתי אותו מעלי, "תן לישון."

     והוא בשלו. מתעקש. קורא לי פסקאות שלמות מספריה של ג'יין רוברטס, מראה לי את חכמת הדברים, ולא מבין איך אינני קולט שמדובר פה בידע משנה חיים, משנה תודעה.

     זה גם מה שקסם לו אצל שלי. שלי העבירה באותן שנים ידע רוחני, שהיה מצוי בידי מעטים. היא קראה לסדנאות שלה 'סדנאות שגשוג,' ולימדה שם את כוחם של האישורים, afirmations, חשיבה חיובית ועוד. אני משתמש בטכניקה הזאת עד היום.

     אחרי שסער מת, שלי ואני נפלנו איש לזרועות רעותו. התשוקה התחברה לנו עם האבדן. בלבלה אותנו לגמרי. אבל מקץ איזה זמן שב כול אחד מאיתנו לחייו ולאבדנו.

     חלפו שלושים שנים מאז. אבל הן היו כלא היו. כל השנים האלה אני מחכה לו, שיחזור. לא פעם סבתי את ראשי לאחור ברחוב, בטוח שראיתי אותו. לא פעם התעוררתי מחלום שהוא חזר לתל אביב, ומסתובב בה.

     אם אפגוש בו, אתנפל עליו בצעקות, איך העז להתחזות למת, אמרתי לעצמי. הרי ברור שקברו מישהו אחר תחתיו, ולא אותו. אז מה אם אמנון, אביו, הביט באצבעותיו לפני הקבורה ואמר שזה הוא. זו הייתה יכולה להיות גם טעות, או התחזות. סער חי, הוא ודאי חי. זה לא יכול להיות אחרת.

     בפעמים אחרות אני מדבר אתו. חתיכת אידיוט, אני אומר לו, תראה מה זה. אם רק היית חי, היית רואה אותי היום בבגרותי, אב לילדים, סופר מוכר, חי בגליל, מתקשר וכותב מתוך תקשור. הייתה לך נחת. במקום זה הלכת ומתת על ההר הארור הזה בדרום צרפת.

     כל השנים האלה גם סער מתקשר איתי. עושה לי קונצים. פעם אחת שלח אותי, ממש שלח אותי בכוח, מבלי שאבין מדוע, לקניון עזריאלי. וכשהגעתי לשם פגשתי שם את איריס עם בנה ובתה, בפגישת אקראי כביכול. פעמים אחרות עשה דברים דומים.

     כך, למשל, הביא לזה שאגיע לגליל ואגלה שאחותו, איריס, חיה בכפר ורדים, שתקבל אותי בזרועות פתוחות, במהלך חיפושיי אחר בית לי ולילדיי באזור, שאפגוש בביתה את כול ציורי השמן האהובים של סער, שהיו תלויים במעון אהבתנו ואותם אסף עם פרידתנו ממני, ומאז לא ראיתי אותם למשך שלושים שנים.

     אתם מתארים לעצמכם מה זה, בשבילי, להתקבל בזרועות פתוחות אצל האחות של בן זהוג הראשון שלי? שאזמין אותה לחנוכת הבית שלנו בתובל? שתבוא הנה, שתכיר ותאהב כול כך את ילדיי?

     אפילו החודש שיחק איתי משחק. חלמתי חלום שאיריס איכשהו הופיעה בו. אני כבר לא זוכר באיזה הקשר. אבל החלום הזה הזכיר לי שמועד אזכרתו קרב, כפי שמדי שנה הוא טורח להזכיר לי את מועד יום פטירתו. אני הדחקתי לגמרי את היום הזה. רק פעם אחת עליתי אל קברו, מאז הלוויה, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.

      הבוקר הצטערתי שאני לא עולה לקברו. נסעתי ללמד במכללת כנרת, והדחקתי את העובדה, שהיום, ממש היום הזה, מלאו שלושים שנה לפטירתו.

     הערב גם הזמנתי אלי את אחיי לארוחת ליל שישי, בזמן שאבי מבלה עם שראל נכדתו בטיול בת מצווה באמסטרדם. כן. אמסטרדם.

     רק הערב, כשראיתי את הפוסט של איריס, אחותו של סער, שבה אלי העובדה הזאת. שהיום מלאו שלושים שנים למותו. ושלושים, ביהדות, זה מספר מאגי. מהותי.

     כך, אפוא, ישבתי לכתוב את סיפורנו.

     השבוע פנתה אלי חברתי רונית. היא ראתה שהתראיינתי, יחד עם אדיבה גפן, למגזין 'נשים' למגזר הדתי-לאומי, ובביוגרפיה שלי ציינתי שאני אלמן וגרוש. היא כול כך תמהה על כך, ששלחה לי צילום של הביוגרפיה עם סימן שאלה אחריו, בווטסאפ.

     אז הנה, רונית, זו תשובתי המלאה לתהייתך. הנה עוד קטע מחיי, שלא ידעת עליו דבר.

     עכשיו את יודעת. ואת גם יודעת כמה תמורות עברתי מאז, כמה כוחות נפש יש בי, ועד כמה אני מאושר כעת.

     חוץ מזה שאין לי בן זוג. והלוואי וזה יהיה בנך:)

     שתהיה לכם/ן שבת שלום.

     כל הסיפור הזה מופיע במלואו בספרי 'רק אתה.' אתם יכולים לרכשו מידיי. אני מניח שהסיפור הזה, לעיל, מסביר דברים עמוקים מאד בחיי וביצירתי. אבל כתבתיו קודם כול לעילוי נשמתו של סער, אהובי, בן זוגי הראשון בגלגול הזה, וכנראה גם בגלגול הבא.

נ.ב.

את הסוכן שלי, אילן צלר, אני אוהב למפרע. כבר המון שנים. הכרתי אותו אי אז בתחילת שנות השמונים, ב'צוותא' תל אביב. לכן, כאשר הסכים להיות לסוכני הספרותי שמחתי מאוד. מאז עברנו יחד הרבה. החיבור בינינו הוכיח את עצמו בכול פעם מחדש, עד כדי כך שביקשתי ממנו, וגם מיניתי אותו בפועל בצוואתי, לטפל בכתביי אחרי מותי.

לא מזמן היה אצלי עם מיטל אשתו, בחנוכת הבית שלנו בתובל. איכשהוא התגלגלה בינינו שיחה, שבה עלה השם רפי רוזן.

"רפי רוזן!?" קפצתי ממקומי, "מה לך ולו!?"

"מה זאת אומרת," חייך אלי אילן, "הוא היה הדוד שלי."

ואז עיכבתי אותו ואת מיטל כדי לשמוע את הסיפור ששמעתם זה עתה.

כנראה שגם רפי רוזן עוד ילווה אותי זמן רב.

 

מודעות פרסומת

איפה אני נמצא

לקראת שבוע הספר, אסתובב הרבה ברחבי הארץ. לטובת מי שמבקשים להיפגש אתי, להלן כל האירועים שאשתתף בהם במהלך חודש יוני, ובהם גם מפגשי הסדנאות שלי, לתלמידים המבקשים להשלים שיעור שהחסירו.

יום שלישי 6.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. נושא: מספר, מחבר, המלהב"ד והמספר הבלתי מהימן.

יום רביעי 7.6.17 בשעה 18.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בחיפה. כתובת: גן שמואל, רח' היינה, חיפה.

יום חמישי 8.6.17 בשעה 20.00 – 'תובל בנעלי בית'. מפגש יוצר אתי בביתי, בקיבוץ תובל.

יום שישי 9.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 4 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. נושא: רגשות.

מוצ"ש 10.6.17 בשעה 20.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בתל אביב. כיכר רבין.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: תחבולות הסיפר.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום שני 12.6.17 בשעה 10.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות צומת ספרים בעיר ימים נתניה.

יום שלישי 13.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. נושא: מונולוג הווידוי.

יום חמישי 15.6.17 בשעה 20.00 – מפגש עם ד"ר גלעד מאירי בסינמטק ירושלים, על 'אשת הפיראט היהודי,' ואחריו הקרנת הסרט 'ירח מר' של פליני.

יום שישי 16.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 5 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. הנושא: רגשות סותרים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: סיומים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 8 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: חלומות, משאלות והתת מודע.

יום שני 19.6.17 בשעה 17.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות סטימצקי, ב'ביג' כרמיאל.

יום שלישי 20.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. הנושא: נשף סיום.

יום חמישי 22.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: הצל.

יום שישי 23.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, מכללת כינרת. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 10.00 – מפגש ראשון בסדנת המתקדמים הפרטית, ביה"ס למקצועות הפרסום ACC, שד' יהודית 35, תל אביב. הנושא: מניין לוקחים רעיונות לסיפורים? כתיבת סינופסיס ועוד.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: הצל.

יום שלישי 27.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 1 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: זיכרון וזיכרונות.

יום חמישי 29.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: מספר, מחבר, המלהב"ד ומספר בלתי מהימן.

שלכם/ן,

אילן שיינפלד.

איך קוראים לך, חיפושית. או: מרבה ספרים מרבה חוכמה.

     בסוף השבוע הזה הבטחתי לכם שתי מתנות. אחת כבר קיבלתם. סרטון וידיאו שלי קורא את הפרק הראשון מספרי החדש 'אשת הפיראט היהודי.' אבל זה אינו הספר החדש היחיד שהתרגשתי איתו השבוע. הספר השני הוא ספר שירי הילדים של חברת נפשי, מרסלה לונדון, עם ציוריה המרהיבים של אהובת לבי, הילה חבקין, "איך קוראים לך, חיפושית."

Beetle-cover-forweb

     את מרסלה הכרתי כשהוצאתי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשנת 1988, את ספר שיריי 'וראשיתו באהבה.' היא הייתה אשת יחסי הציבור בבית ההוצאה ומיד עם פגישתנו הראשונה הפכנו לחברים. במשך השנים היינו לחברי נפש, המשוחחים שעות בטלפון ונועצים איש ברעותו ואישה ברעה, חולקים זה עם זו וזו עם זה רגעי שמחה וקושי, והרבה רגעים מתהליכי היצירה של כל אחד ואחת מאתנו.

     מרסלה נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה, למשפחת סופרים. אביה זכרו לברכה הוא הסופר והעיתונאי חולי צזאר מושצ'ס, זוכה פרס השירה הארגנטינאי, שהיה מראשי אגודת העיתונאים בתקופת שלטונו של פרון. האח, אדוארדו, הוא משורר ועורך אחד מכתבי-העת החשובים במקסיקו סיטי.

     היא נישאה ועלתה ארצה כחניכת תנועת נוער ציונית, והשתקעה בקיבוץ בחן, בו נולדו וחיים בתה ושלושת נכדיה. למדה לימודי גננות והוראה בסמינר בית ברל, ושימשה גננת ומורה לכיתות א' בקיבוץ. ב – 1974 למדה חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים. כן למדה תיאטרון ופסיכולוגיה של החלום במסגרת לימודי חוץ של אונ' ת"א.

     במשך תשע שנים (1987-1996), שימשה מרסלה לונדון כאשת יחסי הציבור של הוצאת הקיבוץ המאוחד. אחרי פרישתה מן ההוצאה הקימה בקיבוץ בחן את "הבית המואר". בבית המואר עסקה בייעוץ רוחני. כיום היא עוסקת בהנחיית קבוצות באמצעות דרמה יצירתית וכתיבה יצירתית למבוגרים, לבני נוער ולילדים. יצירותיה התפרסמו בבימות ספרותיות בארץ ובחו"ל. ספריה עד כה: "נועם והעפיפון" (ידיעות אחרונות והקיבוץ המאוחד, 1994, זכה בפרס זאב לספרות ילדים ולנוער), "עץ הבועות של פליסיה" (הקיבוץ המאוחד, 1996), "הדרקון המשורר" (שופרא, 1998), "הצ'לו של אלישע" (הקיבוץ המאוחד, 2004, זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער), "בראשית היה געגוע" (שירה, שופרא, 2012).

     שירי הילדים של מרסלה לונדון מלאים אהבה לילדים, לבעלי חיים ולנוף הארצישראלי, ומדברים בקולו של הילד ובקולות הטבע.

     השירים מוסיקליים מאד, עם קצב פנימי רוגע. הם משוחררים ממשקל וחרוז וזרימתם החופשית מנעימה את האוזן ואת הלב.

     היה לי העונג ללוות את מרסלה בספרה כעורך, כמוציא לאור וכעת גם כאיש יחסי ציבור, ואני גאה בספרה החדש, ומרגיש כאילו הוא שלי. הוא ספר ענוג ויפה תואר במראהו, בזכות הילה חבקין, שלא רק ציירה ועיצבה אותו, אלא גם סייעה לי בטובה בתהליך הפקתו. והוא ספר שמיכאל מיד ביקש שאקרא להם אותו, ואני התיישבתי על הפוף בין שתי מיטותיהם וקראתי להם שיר אחר שיר מן הספר, עד לשיר שלהם, המופיע לקראת סופו.

     הנה שיר אחד מן הספר:

סְתָו

הֶעָלִים נִצְבָּעִים

בְּצֶבַע זָהָב,

עֲנָנִים אֲפֹרִים

מְשַׂחֲקִים, מְדַלְּגִים,

וְרוּחַ מַרְעִידָה

אֶת גַּגּוֹת הָרְעָפִים.

 

"הִגַּעְתִּי," אוֹמֵר הַסְּתָו

וְעוֹטֵף אֶצְבְּעוֹתָיו

בִּכְפָפוֹת שַׁלֶּכֶת.

*

     תסכימו איתי שיש בו יופי ועונג ומוסיקליות צרופה, וגם עדנה עמוקה ואהבת הטבע. כאלה הם שירי הספר כולו. הם כול כך יפים, והציורים של הילה בכל דף כל כך נפלאים, שמתחשק לי לבקש ממנה את כל ציוריה, למסגר את עמודי הספר בזה אחר זה ולתלותם ברחבי ביתי.

     הספר כבר נמצא בחנויות. הוא מתאים לגיל הרך ולגילאי ראשית קריאה, ואני ממש ממליץ לכם לקנותו לילדיכם וילדותיכם, נכדיכם ונכדותיכם האהובים/ות.

     אין זה הספר היחיד שאני עסוק בו. מאז עברתי לתובל חידשתי את פעילותה של ההוצאה לאור הקטנה שלי, הוצאת שופרא לספרות יפה, ואת פעילותי כעורך. החלטתי לעשות כן כמובן גם בשביל פרנסה, אבל גם ובעיקר בשל אהבתי את מקצוע העריכה. אני מקבל לידי כתבי-יד, כותב עליהם חוות דעת ועמה תכנית עבודה לכותב/ת לכתיבת הגרסה השנייה, אחרי כן מקבל את כתב-היד לעריכה ומביא אותו למתכונתו המושלמת. או אז יכולים הכותבים לבחור אם להוציאו לאור בבית ההוצאה שלי, בהוצאת סטימצקי, עמה אני קשור בקשרי עבודה, או להיעזר בי כדי להגישו לבתי הוצאה אחרים.

     למעשה, אני מתחיל עוד הרבה לפני כן. כבר בשיעור הראשון בכל סדנה לכתיבה שלי אני אומר לבאים אלי, שמי שבאמת רוצה לכתוב ספר ולהוציאו לאור, ויישאר איתי, יוכל לעשות איתי את כל הדרך מן המילה הראשונה שהוא או היא כותבים, ועד למוצר המוגמר בחנויות.

     השבוע, למשל, סיימתי שלושת חודשי עבודה על הערכה והכנת תכנית עבודה לכתיבה נוספת של רומן פנטזיה. מיד עם סיומה עברתי לקרוא ספר אוטוביוגרפי קשה של דמות מוכרת, ואמש סיימתי את חוות הדעת עליו. בו-בזמן אני קורא רומן ראשון ומבטיח של תלמיד שלי, עורך ספר שירה חדש של חברתי סיגל אשל – וקורא קריאה שנייה ספר מיוחד במינו על מסע רוחני בתנועת האימן. על שולחני מחכה עוד רומן מתח מקורי, ספר ראשון למחברו, שכבר עבד לפי הנחיותיי על הגרסה השנייה, והגיש לי אותה לקריאה מחודשת, ושני קבצי סיפורים של אנשים צעירים שפנו אלי לחוות דעת.

     את כל אלה אני עושה בנוסף לכתיבתי שלי, לטיפול ביחסי הציבור של 'אשת הפיראט היהודי' ושלושת כרכי השירה החדשים, ולתחילת הכתיבה של שני הספרים הבאים שלי. זו עבודה רבה. אבל היא מבטיחה לי דבר אחד – השתקעות בתחום הכי אהוב עלי. ספרות עברית, בכל המישורים – הוראת כתיבה, כתיבה, עריכה, הוצאה לאור ויחסי ציבור.

     זה מה שאני אוהב לעשות, זה מה שאני עושה. זו זכות גדולה. הדבר היחיד שחסר לי הוא כמה שעות לסדר בהן את חדר העבודה שלי – ועוד כמה שבועות להקליד בהן מאות מחברות שכתבתי, וכבר איני זוכר מה כתבתי בהן, אבל קרוב לוודאי שיש בהן כמה כתבי-יד ראויים למחשבה.

     עכשיו עלי רק לברוא לעצמי זמן כדי לשבת ולעבוד בו בשקט, ברציפות, על כל אלה, ליד שולחן הכתיבה שלי.

     לכו לקרוא את ספרה של מרסלה. תאהבו אותו מאד.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

 

מתנה לסוף השבוע

 

כריכת הספר הסופית

     כשסיימתי את כיתה ח' עברתי, כמו כול ילד בבית הספר היסודי באותן שנים, מבחני מיון פסיכוטכניים. המאבחנים קראו לאמי לפגישה על אודותיי ועשו אותה מאושרת. "גברת שיינפלד," אמרו לה, "הילד שלך מאוד הומאני, ומתאים לו ללמוד את המקצועות ההומאניים. אבל יש לו גם יכולת חשיבה מופשטת ומרחבית, והוא יכול להיות אדריכל או מהנדס."

     אמי המאושרת שבה הביתה ומיד שלחה אותי עם אבא שלי לבית הספר להנדסאים שעל יד אוניברסיטת תל אביב.

     אבא ואני טיילנו בבית הספר, ואני ראיתי את התלמידים המהלכים בו עם תרמילי גב מהם מבצבצים סרגלי טי עשויים מעץ, סבתי אל אבא שלי ואמרתי לו, "אני בחיים לא אלמד כאן." ידעתי שזה לא בשבילי, אף על פי שאז עוד לא הייתי כותב. התחלתי לכתוב רק שנה אחרי כן.

     חזרנו על עקבותינו, ונרשמתי לבית הספר המקיף על שם רוטברג ברמת השרון, במגמות ספרות ותנ"ך. אני רציתי דווקא ספרות וביולוגיה, אבל הביולוגיה לא הסתדרה לי במערכת, אז התפשרתי על תנ"ך.

     מאז עברו שנים. הייתי לסופר. אבל לו אבא ואימא שלי היו יודעים אז על קיומו של בית הספר תלמה ילין, לאמנויות הבמה, סביר להניח שהייתי נהיה לשחקן. אהבתי לנגן ולשיר, ובערך באותה תקופה גם החל לבקוע ממני קולי הבוגר, הערב. אבל הקול הזה נוצל מאז להקראת שירה בלבד ולהרצאות בפני תלמידיי.

     אבל עכשיו, לכבוד הרומאן החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' החלטתי להוציא את הקול שלי מתוכי. ברצוני להקליט את עצמי קורא את כלל יצירתי. אבל אתחיל בפרק אחד, בפרק הראשון של הספר החדש. לחצו על מלים אלה ותוכלו לצפות בו.

     הסרט צולם בידי גיא ברטוב, בסלון של בית ביאליק, רגע לפני שהחל אירוע ההשקה שלי. תיהנו, ושתפו הלאה.

     זו רק המתנה הראשונה מתוך שתיים שאני מתכנן לכם/ן לשבת. אז תישארו איתי:)

     אילן.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

מיכאל ודניאל על המצוק בבוקר

  הבוקר, היום השלישי ברציפות שנסעתי בו לרמלה, כדי להיפגש עם מנהלי ומנהלות הסניפים של רשת 'צומת ספרים' בכל הארץ, ולספר להם על תהליכי הכתיבה של ספרי החדש, התיישבתי בחצר וכתבתי, כדרכי, דפי בוקר. וכך כתבתי –

     "זה כל כך נעים לי להתעורר כאן, בבית שלי, בחצר שלי, בלב הטבע, ולדעת שכל זה שלי. זה כמו לגור בצימר בתוך הווה מתמשך. וזה שלי, לגמרי שלי, זאת אומרת. וזה מה שמדהים.

     אני חושב ומרגיש שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, וזה קרה לי לגמרי במקרה, ורק משום שפענחתי בצורה קיצונית, כדרכי, את כול אירועי הגן בשנה שעברה.

     זה גם היה יכול להוביל אותי למשהו אחר לגמרי. לגן עירוני אחר, ולהמשך החיים בעיר. תודה לאל שזה הוביל אותי אחרת. אין לי ספק שהייתה פה השגחה מלמעלה, שהנחתה אותי בדרכי ופתחה לי מחדש את החיים, וגם תשמור עלי הלאה.

     אני מבורך ומוגן בכל קנה מידה. כך היה כל חיי, וכך גם עד הנה. ועל מקומה של ההשגחה בחיי אני עוד צריך לכתוב. כל אחד מן האירועים שחוויתי, כל אחד מן האנשים שפגשתי, ביטא בעבורי את כוחה של ההשגחה העליונה, האלוהית, עלי ועל חיי, תודה לאל.

    באמת תודה לאל, ולכל אבותיי הקדומים, ולמלוויי, בעליונים ובתחתונים, על שהנחו אותי בדרכי וממשיכים להגן עלי ולשמרני ולהוביל אותי להצלחה. תודה לכולכם.

     בלב מלא הודיה זה אמשיך לחיות, ליצור ולהיות הורה הכי טוב שאני יכול לילדיי. ומפרנס."

    ואז, אחרי שחשבתי שכבר סיימתי את מכסת דפי הבוקר שלי, צצו עוד כמה שורות. "על המקום הזה, על ההשגחה בחייו של אדם, עלי לכתוב כעת. בחייו של פ'. זה יכול וצריך להיות לב המעשה, לב הדבר בעטיו הוא מעצב את גורלו כפי שהוא עושה.

     וזה יהיה חזק. וזו תהיה עבודה עמוקה והשראה גדולה, הן בעבורי והן בעבור קוראיי, אמן ואמן.

     אז יש לי מה לכתוב, ועוד איך, וזה ייהנה ויעשיר אותי וימלא את לבי ואת ימיי. אמן."

*

     פ' הוא גיבור הרומן הבא שלי, שחלק מגרסתו הראשונה כבר כתוב. שמתי אותו הצידה, בחודשים האחרונים, מכיוון שעבדתי הרבה על 'אשת הפיראט היהודי.' ביני לביני הסכמתי עם עצמי שאניח לו, כעת, שאנוח. לכל היותר אטפל בקבצי הסיפורים הקצרים שלי ובספר ההורות שאני מתכנן, 'אבא קומתיים.'

     אבל ל-פ' יש רצון משלו. הוא כבר רוצה שאספר את סיפורו. וכך גם ש', הדמות ברומן שאחריו. ולכן, רק הבחין בזה שמאליקה יצאה לדרכה, אל ליבותיכם, מיד הגיח פ' מחביונו בלבי, וכבר התחיל מדבר אתי. והוא עושה את זה כמובן ברגעים שאני הכי לא מצפה בהם לבואו, שעה שאני הכי לא מוגן. בשעת בוקר מוקדמת, כשהכרתי עוד מעורפלת לגמרי, או בזמן נים לא נים ברכבת מתחנת לוד לתחנת עכו, בדרכי הביתה. הוא כבר מדבר, מנכס לעצמו את יומי ואת רגשותיי, ואפילו מראה לי סימנים לאן התפתחה הגותו, לפני ארבע מאות שנה, בספר שחבריי הטובים והיקרים לי מאד, משה דב ועופר לירוז, קנו לי 'במקרה' כביכול, כמתנת יום הולדת, ואני קוראו כעת, ומגלה כי, כמובן, כפי שצריכים הדברים לקרות, הספר הזה מכיל בדיוק את מה שאני זקוק לו כדי לכתוב את דמותו הפלאית, הייחודית והמיוסרת של פ'.

     אבל פ' גם שולח אותי שוב ללימא, פרו. ואני כבר מבין, שעד שלא אגיע למקום שחי בו, שלא אמוש את הקירות שחי ביניהם, אריח אותם שוב, לא אוכל לכתוב את סיפורו. ו-ש' תביא אותי לטולדו, ספרד. הם כבר הזמינו לי את כרטיסי הטיסה לארצות האלה. עכשיו אני הוא זה שצריך לדבר עם סוכנת הנסיעות שלי, לתזמן את המסעות הללו, עם הילדים, ולממנם. ישמור אלוהים. מאיפה אקח את הכסף ואת הזמן לזה.

     טוב. צריך לארגן מקום לשבוע בלימא, ומקום בטולדו. אם למישהו/י יש רעיון, אשמח.

     יש לי ספר חדש, 'אשת הפיראט היהודי,' שיחסי הציבור שלו בתקשורת עוד לא החלו, שלושה כרכי שירה חדשים, שכבר נמכרים בחנויות – ושני רומנים שפשוט מסרבים לחכות לי. ועוד ספר הורות וספרי סיפורים וכתבים נוספים, המבעבעים במגרות. אני צריך מענק כתיבה, כנראה, לצאת לפנסיה, לפחות חלקית, מהוראה ומעריכה, כדי שאוכל ואספיק לכתוב את כולם. נדמה לי שעלי להתחיל לחשוב על קמפיין חדש בהדסטארט.

     חתיכת עבודה, לכתוב שני ספרים חדשים, גם שניהם במאה השש עשרה, האחד באירופה והאחר בדרום אמריקה, גם הם מבוססים על פרשיות היסטוריות שכוחות, וגם הם ידרשו ממני תחקיר ענף וכתיבה מרובה. רחמנא ליצלן.

     אבל אני מודה לאלוהים על השפע הזה, כמובן, ולא מתלונן. רק עייף.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.1

אנחנו חיים בעידן של שיווק. לכן, אודה לכול מי שקרא/ה כבר את 'אשת הפיראט היהודי,' אם יעלה את רשמיו בפייסבוק/ברשתות החברתיות, וכמו כן באתרי המכירה של סטימצקי, סימניה, ושל צומת ספרים, בוקנט.' אלה צינורות הפרנסה שלי ושל ילדיי. אז תודה.

נ.ב.2

את הברכה המתנוססת בראש הפוסט הזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מצאתי הבוקר בספר העיון המיוחד במינו שאני קורא, ואותו קיבלתי מחבריי, הקשובים כל כך לעולמי הפנימי, עד שהם יודעים בדיוק מה להביא אל פתחי. והוא כמובן ספר עיון יהודי, העוסק בחסידות.

משהו קצת מאוחר, על ט"ו בשבט.

הערב העלה אחד מחכמי תלמידיי טקסט לפורום הסדנה שהוא חבר בה, ובה דברים שכתב באשר למקורו של חג ט"ו בשבט ולהתגלגלותו במסורת ישראל. עם הקריאה במה שכתב נזכרתי בפרק האחרון בספרי הקודם, "כשהמתים חזרו," שמתרחש כולו בט"ו בשבט, ואני כבר שכחתי מזה לחלוטין.

אז הנה הפרק הזה. בעבור מי שקרא בספר הוא יהווה תזכורת נעימה, כך אני מקווה. בעבור מי שעוד לא קרא בו הוא עלול להיות ספוילר – או גירוי לקראו.

כך או כך, לי נעים להיזכר בו.

לילה טוב,

אילן.

פרק הסיום של הרומן "כשהמתים חזרו"

מדי יום עמדו בני המשפחה בשערי עיר המתים, להקביל את פני המתים. פאני חיכתה לבעלה ולבנה, ייטי לבעלה ולילדיה, צביקה וצילה, שישובו זה מבור סיד בחצר בית היתומים בגטו מוגילב וזו מקברה הקטן בבית העלמין הישן באותה עיר, גיא צלמוות, שרה ושלמה ציפו לשוב בניהם, מאיר ושלום והירשל ומשה ומיכאל. אבל הם לא באו.

חידה גדולה הייתה זו בעבורם, מדוע כל מתי ישראל חוזרים ורק ילדיהם עוד לא שבו מן החושך. וסלומון, שהיה שותף לצערם, לא ידע מה פשר הדבר. מדוע הוא יכול להביא את כל מתי ישראל מגיא צלמוות, ורק את מתי משפחתו האחרונים אינו מחזיר.

ערב אחד, בחודש שבט, חלמה שרה חלום. בחלומה ראתה את סלומון עומד על אדמת הגליל, ידיו פרושות לפניו ורגליו נטועות בקרקע, מצמחות שורשים הנאחזים בעמקי עפר, והנה הוא מוציא מתוכו פוארות, ונהיה עץ.

עם קומה משנתה סיפרה את החלום הזה לבעלה.

אמר לה שלמה, ומה, חלום חלמת, החלומות שווא ידברון. אמרה לו שרה, הזוכר אתה מה שקראת בספר הכוזרי? שאלה שלמה למה היא מכוונת. הלכה והביאה בפניו את הספר, וקראה מתוכו: "ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא פרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו."

שלמה הרהר רגע, וככל שהתעמק בפירוש החלום על פי "הכוזרי" התפשט רושם של תדהמה על פניו. "ישמור אלוהים," מלמל, "העץ שחלמת הוא עץ הספירות, ואם בא בדמותו של סלומון הרי זה מפני שדרכו משפיע הקדוש ברוך הוא את טובו על תבל. חלומך מעיד כאלף עדים שמשיח הוא."

אבל דבר אחד הטריד את נפשה של שרה, שילדיהן של ייטי ופאני וגם ילדיה עוד לא שבו אליהן. ושרה, שציפתה וחיכתה לזה יותר מכול, ישבה וחשבה, העלתה מלפניה כל מה שקרה אותם, למן הזמן שנישאו זה לזה, דרך כל האסונות שפקדו אותם, בשל קללת היער, ואחרי כן מה שגילתה על מיכאל בנה, שהלך ליער וילד בו את בנו וממנו הוא שואב את ניסיו, ונזכרה שחודש שבט הוא, ראש השנה לאילנות. וראתה בזה סימן גדול.

"לא סתם בא אלי חלומי," אמרה לבעלה, "תכף ראש השנה לאילנות, ומחמת שגלינו מעל אדמתנו לא חגגנו אותו. בזכות החלום הזה נחגוג אותו כאן, ובעזרת השם יביא לנו את גאולתנו."

"ומה, שעה שאנו מצויים כבר בארץ החיים, באחרית הימים, אין לנו מה לחגוג את ראש השנה לאילנות," שחק שלמה.

"האם באמת לא למדת דבר מכל מה שאירע אותנו עד הנה?"

"ומה יש לי ללמוד," התנצח עמה, "הרי גם עלייך להודות, שאני הבאתי את המשיח."

"לא אתה הבאת אותו," קראה, "כי אם מיכאל, שהלך אל היער והוליד שם את בנו."

אבל שלמה התעקש. הוא שהביא עליהם את המשיח, מכוח תפילתו ואמונתו.

שרה הבינה כי ממנו לא תבוא ישועתה, הלכה אל סלומון וביקשה שייקח אותה אל הרב קרדי, זה שראה ראשון את עיבור נשמתו.

שעה ארוכה ישבה שרה אצל הרב ותינתה לפניו את לבה. היא סיפרה לו את סיפור משפחתה, וכיצד חיכו בעוצם הימים האלה לשוב בניהם, והם לא שבו.

"היודעת את מה כתוב בספר 'חמדת ימים'?" שאל אותה הרב. שרה הנידה בראשה. ספר זה היה סגור וחתום בחוגי המקובלים שם, לפי שכתבוהו נתן העזתי או מאמיני שבתאי צבי באיזמיר.

הרב קרדי הוציא מארונו טופס אחד מאותו הספר. "אישה צדקת את, שרה פלדמן," אמר. "עכשיו התחוור לי מה שורשו של משיח. משורש נשמתך הוא."

"ולמה תאמר את הדברים האלה?" שאלה אותו, ולבה גואה.

"כי ט"ו בשבט תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר," השיב לה, וקרא בפניה מה שהביא מחבר הספר מדברי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. "יש שלושים מיני פירות בארץ ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו," ביאר לה, "עומדים כנגד עשר הספירות. לכן, אכילה מפירות האילן מביאה תיקון, בבחינת 'להשפיע את שפע האילן הקדוש — עץ החיים'."

אותו רגע העלתה מלפניה שרה את כל מה שעבר עליה מאז נפגשו אביה ואביו של שלמה בבית העלמין ועד הנה, הרכינה ראשה ובכתה.

שאל אותה הרב למה היא בוכה.

"מפני שאף על פי שאהבתי את בעלי, והקמתי עמו משפחה, קשה עלי גורלי מפאת דרכו בעולם. בכל אורחותיו צדיק גמור הוא, אבל בלבו שוכן פיצול רשויות בין אדם לבריאה. ועתה, בזכות שיחתי עמך, יודעת אני מה עלי לעשות."

נטלה ממנו שלום והלכה לביתה.

מוקדם אותו בוקר קראה אליה את ייטי, סיפרה לה על חלומה ועל קללת היער, והשביעה אותה שתשלח את יבגני לרכוש נטעי אילנות בעבור כל נשמות משפחתם. יבגני עשה כן, והביא את שתילי האילנות אל חצרם.

שרה קראה לשלמה, לילדיה ולסלומון אל חצרו של בית המלון, נתנה בידיהם מעדרים ואתים ואמרה להם, שהיום הוא ראש השנה לאילנות, ועל כן ייטעו עצים באדמת ארץ הקודש על שם כל מי שלא שבו מן העולם הבא, בעבור פדות נפשם.

"מה פתאום שנלכלך ידינו בנטיעת עצים?" התמרדה נגדה פאני. הלוא הרעילה את אדמת המקום, וחששה שדבר לא יצמח בה.

"אל תחטאי בשפתייך," גערה בה אמה, "כתוב בתורה כי בגן העדן נטע הקב"ה כּל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד עצם היום הזה. מי ייתן ובזכות אילנות אלה, שניטע בארץ הקודש, נכפר על כל העצים וחיות היער שקטלה המשפחה הזאת, ונשיב לנו את בנינו."

הביטה פאני באביה. שלמה משך בכתפיו, לפי שלא רצה לריב עם אשתו.

התרצו ותקעו כל איש ואישה את מעדרם בעפר, חפרו באדמת המתים ונטעו בה עץ.

עם שכילו מלאכתם הוציאה שרה סידור, וביקשה מנכדה המשיח שיקרא את התפילה שחיבר הרב בן־ציון חי עוזיאל לכבוד ראש השנה לאילנות. "ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שרשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה."

"עכשיו," אמרה שרה, "נלך ונתקין לנו סדר ט"ו בשבט."

"אבל בשביל מה סדר ט"ו בשבט, שהתקינו אותו בשביל זירוז הגאולה, ואנו יושבים כבר בארץ ישראל, בעיצומם של ימות המשיח?" הקשה בעלה.

"כי גאולתנו עוד לא נשלמה עד שלא ישובו בנינו!"

"ומנין תיקחי פירות בשביל סדר החג?" התעקש בעלה.

"אני יודע מנין ניטול פירות יפים ונאים לסדר ט"ו בשבט," התערב סלומון בשיחתם.

 

עם ערב ערכו שרה וייטי את השולחן, פרשו עליו מפה והניחו עליה קערות גדולות ומלאות פירות גדולים ויפים. ראתה פאני שהם מביאים אל הבית עוד ועוד שקים של פירות כאלה ושאלה אותם מנין הם. אמרה לה ייטי, מבוסתנה של בת הנביא.

"אבל הפירות הללו אסורים באכילה!" ספקה פאני ראשה בכפיה, "הם יביאו עלינו אסון!"

"לא אסון יביאו לנו, כי אם תיקון," השיבה לה אמה. "עתה, שתחיית המתים כבר אירעה ובת הנביא התעוררה מקברה, אין שום קדושה בבוסתן סביב קברה."

"אבל פירות המתים הם, על עצמות צדיקים צמחו!" הזדעקה בתה.

"משום שפירות המתים הם, יביאו חיים," הבטיחה אמה.

בשעה היעודה קראה לכולם שירדו מחדריהם ויסבו מסביב לשולחן.

ואחרי שעשו כן ניגשה אל הדלת לפותחה.

שאלה שלמה למה היא פותחת את הדלת. אמרה לו, מפני שאורח צריך לבוא אלינו.

"מי?" שחק שלמה, "אליהו הנביא בא רק בפסח."

שרה לא אמרה לו דבר. אבל בלבה חשבה, שאמנם, כתוב כי מקודם יבוא אליהו הנביא ואחריו המשיח, ואפילו שהמשיח כבר בא, ונכדה הוא, אולי הם צריכים לאליהו שיבוא אליהם. ואם כך הדבר, אולי מי שתכף ייכנס אל ביתם הוא גלגולו של אליהו.

רק כילתה את מחשבתה נכנס אל הבית הרב קרדי, הרכין ראשו מלפניהם ובירכם.

כולם התיישבו לשולחן.

פצה הרב קרדי פיו ואמר להם, שאם היו בני האדם יודעים את מעלת היום הזה ומה הם יכולים לפעול בו, היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף ועל הפרנסה.

"וכי למה?" שאל שלמה.

"כי בתוך הפירות מגולגלות נפשות רבות," השיב לו, "וכשאדם אוכלם בכוונה הראויה, אזי הם מתעלים ובאים לתיקונם."

"היאך?" שאל שלמה.

"בספר 'ירננו עצי יער' כתוב, שהיום הזה, ט"ו בשבט, יום סגולה הוא לתיקון חטא אדם הראשון. לכן טוב לבקש בו על הגאולה העתידה, על דעת תורה, על זיווג הגון ועל זרע של קיימא, לפי שבנינו הם הפירות

שלנו כמו פירות האילן."

בירכו על הפירות, ישבו ואכלו.

עודם עושים כן, נשמעה פתאום נקישה על הדלת. פאני ניגשה אל הדלת והביטה מבעד לחרך ההצצה. ראתה מה שראתה ונסוגה לאחוריה.

שאלו אותה מה ראתה ונאלמו מילותיה בפיה.

קמה אמה ופתחה את הדלת.

על ספה, בתוך חוג של אור בהיר כאור יום, עמדו צילה וצבי, זכרם לברכה, הירשל, מאיר ושלום, ומשה אחריהם, ופסח ושלמה, וליזה אשת יויינע ובנם מיגל, ויוסף, וחבית לפניו.

כולם נפלו על החוזרים, ולבם מלא בשמחה ובבכי. אחרי ששבה אליהם נפשם טפח שלמה על שכם חתנו האהוב, על שכם יוסף, ושאלו מה החבית הזאת, והאם גם בעולם הבא התקין חביות.

"לא רק התקנתי חביות," חייך אליו יוסף, "גם מילאתי אותן בפלאים."

הוא העמיד את החבית על השולחן, והחל מוציא ממנה כל כבשונו של עולם. וכל מה שהוציא מפירות המתים היה. כאילו ישב בקרבם כל הזמן הזה, קטף מפירות הבוסתן של בת הנביא וכבש אותם בחבית הפלאים שלו, והם לא ידעו זאת כלל.

ישבו וטעמו ורחב לבם.

רק סלומון ישב ביניהם, ועיניו כרויות כשני בורות של יגון.

ייטי אחזה בידו. "הנה הבאת את כל משפחתנו מן המתים, ורק הוריך לא שבו. בעזרת השם, בזכות השמחה שהבאת לנו, גם הם ישובו מן העולם הבא," ניחמה אותו.

"הם לא ישובו," אמר לה סלומון, וכאב והשלמה משמשים בעיניו בערבוביא, "אבי לא שב, מפני שבזכות אפרו נעשו כל הפלאות האלה, ואמי לא שבה, מפני שאבי לא שב."

"היודע אתה מתי עשיתי חבית זאת בפעם הראשונה?" שאל אותו יוסף, "עם הולדת בני."

שאלו ומה בכך.

"החבית הזאת מלאה בפרי הארץ, בנשמות צדיקים שנתגלגלו בפרייה, כמו בטן הרה הממולאת בבניה," התערב הר' קרדי בשיחה. "אבל אתה כבר אינך יכול לחכות עד שישובו הוריך מן המתים. עליך להוליד לך בן, ובזה תהיה גאולתך."

"ומנין אמצא אישה שתלד לי בן," שאלו סלומון.

"ישנה בת אדם, שחברתה רצויה לך. אותה שגירשת מעל פניך ברגע שכתבו עליכם בעיתונים. שפרה בוכריס."

"ומדוע שתסכים, והרי הלבנתי פניה ברבים," הפטיר סלומון. "גם אינני רוצה להינשא לה, מפני טבעי ואורחות חיי, שמא תיפגע ממני שוב."

"אני אדבר עם אמה," אמרה פאני. "אני בטוחה שתסכים כי בתה תהיה אמו של בן המשיח."

הלכה אליהם, סיכמו ביניהם מה שסיכמו, והזמינו אליהם את שפרה בוכריס, שהסכימה להיות אם בנו של המשיח, מבלי שתהא לאשתו.

מקץ תשעה חודשים ילדה לו שני בנים, וקרא שמם מיכאל ודניאל, כשם אביו, וכשם המלאך והשר, ודניאל, כשם הנביא, שרוח אלוהים הייתה עליו, והבין בכול חזון וחלומות, ושאל את איש חמודות עד מתי קץ הפלאות, והודיעו דבר.

אחרי כן ישב סלומון פלדמן למלכותו, הקים את בית המקדש בהר הקודש, בסמיכות עם מסגדם ועם כנסייתם, והכשיר יחד עם רבן גמליאל את גיורם של צאצאי עשרת השבטים ואנוסי ישראל וזרע ישראל מכל פזורות הגולה, ועלו כולם ארצה והגדילוה. ואז בא השלום לשכון בה, עד קץ הימים.

וזה הדבר לא היה מקדמת דנא, כפי שניתן לחשוב מן הלשון שסיפורנו נכתב בה, אלא כעת חיה. ואם תפתח לבך תשמע אף אתה איך כל מתי ישראל לדורותיו עומדים ואותו ניגון בפיהם, ואז תצטרף גם אתה אליהם, ותאמר מה שאמרו מיד עם סיום הניגון הזה, מה שאומר כל יהודי בתפילת השחר: "יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא, ואין עת אל מציאותו, אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו. אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו. הנו אדון עולם, לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו )…( גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו, מתים יְחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו."

ושעה שתאמרו את הדברים האלה, תראו את עם ישראל חי וקיים ותדעו ששלח משיחו לפדותנו, ואותו משיח הביא לנו את גאולתנו וזכה בתוכה לגאולתו, ואחרי שהקים את בית המקדש זימנני אליו, שאכתוב את סיפורו ואתן אותו בפניכם, כדי שתדעו גם אתם מה גדול ונורא פועל השם בעולמו, אמן, כן יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.

תם ונשלם, השבח לאל בורא עולם.

*

אגב, לשבתאי צבי קראו גם 'האילן.' ושמי השני הוא שלמה (סולומון בספרדית). שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

🙂

רוֹפֵא חוֹלִים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, מַתִּיר אֲסוּרִים. או בקיצור: מלווה כותבים.

133_1
מן האתר  gratisography.com

     היום, במהלך הג'וגינג שעשיתי מקיבוץ תובל למינימרקט של דבאח בקצה דיר אל אסד, הבנתי שאני כבר מזמן בתוך מקצוע חדש: רופא כתבי-יד. מצמיח כנפיים. מלווה כותבים.

     זה ירד להכרתי השבוע בהדרגה. אני עובד כעת עם מישהי על ספר-שיריה שערכתי, מלווה אותה בהליכי ההוצאה לאור ויחסי הציבור לספרה; עובדת עם מישהי אחרת, אחרי עריכת ספרה, על קבלת הצעות מחיר מדפוס והקמת קמפיין הדסטארט שאנהל בעבורה; עובד עם חברה נוספת על ספר שירי הילדים שכתבה, וערכתי אותו, וכעת מקבל בעבורו הצעות מחיר מדפוס ובונה לו לוח זמנים להוצאה לאור למול תקציב זעום; ועם עוד שלושה כותבים, האחד שאני מטפל בהוצאה לאור של ספר סיפוריו המצוין, האחר שהשיב לי את כתב-היד של הרומן שלו אחרי עבודה בהנחייתי על הגרסה הראשונה וכעת עלי לקרוא את הגרסה השנייה, ועוד כותב, שרק התחלתי קורא את כתב-היד של הרומן שלו. חוץ מזה מחכים לי עוד ספר שירה, ספר עיון ועוד כמה כתבי-יד שאני רוצה לחזור אליהם, לקראם שוב, שכתבו חברים שלי, ואני רוצה לבחון את אפשרות הוצאתם לאור. כול זה, כמובן, בנוסף לארבע סדנאות כתיבה הסמסטר, ושבע סדנאות בסמסטר הבא.

     בתוך העיסוק בכתבי-אחרים, במקביל לכתביי שלי, אני מגלה דפוס חוזר של טעויות נפוצות, שעושים אנשים כותבים בראשית דרכם.

     הטעות הראשונה היא הגשת גרסה לא ערוכה על ידי עורך מקצועי להוצאות לאור. ועל פי רוב ליותר מאחת בו-זמנית, או לכולן גם יחד. זו טעות נוראה. כתב יד צריך עורך מקצועי שיעבור עליו, יתקן אותו ועל ידי כך ישפר לאין ערוך את סיכויי קבלתו בבית הוצאה לאור.

     בכתבי-היד שאני קורא אני מגלה סדרה של טעויות נפוצות. הנה כמה מהן:

  • כפל מילים ו/או ביטויים בטקסט.
  • פטפטת, גיבוב מלים במקום שאינו נדרש כלל, ובאופן המכביד על הקורא עד כדי ויתור על המשך הקריאה בספר.
  • הותרת מקומות לא בהירים בטקסט, שיש להבהיר את כוונתם או לנסחם אחרת.
  • ניסיון לחדש חידושים מבניים במבנה הספר, באופן ההופך את קריאתו ללא-רציפה ומלאת קושי.
  • השמטת האוגד ('הוא,' 'היא') במשפט. כמו ב"הלכה לישון." בלי "היא הלכה לישון." צורת הפועל בעברית אמנם כוללת בתוכה את כינוי הגוף, אבל השמטה עקבית של כינוי הגוף 'הוא,' 'היא' וכיו"ב הופכת טקסט לנלעג. לחסר.
  • הותרת פעלים בצורת 'פאסיב.' כמו התופעה של השמטת כינוי הגוף, היא מעלימה את עושה הפעולה מן המשפט. וזה רע. אנחנו קוראים ספרות כדי להזדהות עם דמויות. אין זה נכון להשמיט את הדמויות מן הפעולות שהן עושות, ולדווח כאילו הפעולות נעשו, כמו, למשל, במשפט 'השולחן נערך' או 'האוכל בושל'. מי ערך את השולחן? מי בישל את האוכל? יש בזה חשיבות.
  • אי מילוי פערים עלילתיים בטקסט, או ההפך – מילוי יתר של פערים עלילתיים.
  • פגימה במתח של הסיפור על ידי גילוי סודות מוקדם מדי ו/או הסגרת סבטקסט.
  • כתיבה של טקסט וסבטקסט בו-זמנית, באופן ש'מאכיל את הקורא בכפית'.
  • אי-הקפדה על פרטי המציאות בתיאור מקום/דמות/עולם, הנתונים בהקשר מסוים בזמן ובמקום. אלה דברים שמיד שוברים לקורא את הבידיון ולא מאפשרים לו ליהנות מן הסיפור.
  • אי דיוק בתגובות רגשיות של דמויות לנסיבות עלילה מסוימות, ו/או אי דיוק בדיאלוג ביניהן. תופעות אלה נובעות, בדרך כלל, מאי הכרתן של הדמויות לעומק.
  • עירוב משלבים לשוניים באופן שאינו מוצדק על ידי הטקסט ואינו מאפיין את דמויותיו, אלא נובע מחוסר מוסיקליות/רשלנות/אי ידיעת העברית על בורייה מצד הכותב.
  • חוסר רגישות לריתמוס הטיפולוגי של הטקסט – לשטחים הלבנים מסביב לשיר/לסיפור, לריווח בתי שיר ו/או פסקאות בסיפור. ספרות היא קודם כול מתווה מוסיקלי. מתחת לכל טקסט ישנה מוסיקה. צריך לדעת לשמוע אותה ולדייקה.
  • אי-הגהה של כתב-היד. כך נותרים בטקסט המון שיבושי תחביר, טעויות הקלדה, השמטות.

     אלה הן רק מקצת התופעות שאני נתקל בהן ומטפל בהן. וזו רק דוגמה.

     כמו כן, אין לשלוח כתב-יד ליותר מבית הוצאה אחד, ואם עושים כן, די בשלושה בו זמנית, עם התראה במכתב הנלווה ששלחת את כתב-היד לעוד שני בתי הוצאה בו-בזמן. אחרת, אתה שורף את עצמך בבת אחת בכל תעשיית המו"לות.

     ואם אתה מקבל תשובה חיובית מבית הוצאה, אך כזו הדורשת ממך תשלום מלא בעד ספרך, כדאי שתחשוב פעמיים. בעיקר כדאי שתברר בקרב כותבים אחרים מה טבעו של אותו בית הוצאה, עד כמה הוא באמת מטפל טוב בכותביו, וגם מפיץ את ספריהם.

     אספר לכם רק על מקרה אחד: תלמידה שלי קיבלה הצעה להוציא לאור ספר שלה במקום מסוים, ועשתה כן, בממון רב. אחרי כן הודיעו לה שהספר נמצא ראוי לתרגום לשלל לשונות תבל, והיא השקיעה את מיטב כספה הדל גם בתרגומו. דו"חות מכירה לא קיבלה מעולם. גם לא העתק חוזה עם המקום הזה. והיא פשוט שבורת לב.

     בתוך כול אלה הבנתי, שקורותיי, כסופר וכעורך ספרותי ב'על המשמר' ואחרי כן בבתי הוצאה לאור, כמבקר וכחוקר ספרות ואחרי כן כמורה לכתיבה יוצרת, כמו"ל וגם כמי שנתן ידיו במרב סוגי הכתיבה (שירה וסיפורת, תסריט ומחזה, ילדים ומבוגרים, עיון וכתיבה קומית ועוד), פשוט הכשירו אותי למה שאני עוסק בו כעת, באהבה רבה, וגם ביראה רבה – מגלה כותבים, מצמיח להם כנפיים ומלווה אותם בכול שלבי הדרך, למן פיתוח הרעיון והכתיבה הראשונה, דרך הכנת תכנית עבודה לכתיבת גרסה שנייה של הספר, עריכתו, הטיפול בהורדתו לדפוס ועיצובו – ועד ליחסי הציבור לספריהם.

     אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות, הן למען אחרים והן למען יצירתי. ולכן, צדק מי שאמר לי השבוע, שזכיתי לעסוק בדבר שאני הכי אוהב לעשות, ליצור בו וגם להתפרנס ממנו. זו אכן האמת.

     אנא מכם, אם אתם רוצים לכתוב, בואו ללמוד אצלי. ואם כבר כתבתם כתב-יד של ספר, העבירו אותו אלי מקודם לכול צעד שאתם עושים. תנו לי לעזור לכם. לא בגלל הכסף. בגלל האמונה שלי, שראוי לי לעזור לכול אדם המבקש לכתוב ובסופו של יום גם לפרסם את כתביו, בצורה הטובה ביותר.

     את כל המחשבות האלה חשבתי בימים האחרונים, וביתר שאת ברדתי כמה קילומטרים, מן הקיבוץ עד לכפר הסמוך. רק באמצע הדרך קלטתי פתאום, שמרבית הדרך היא ירידה, וכי בדרך חזרה אצטרך לעלות אותה ברגל.

     איך אעשה זאת, שאלתי את עצמי. והאם אינני מסכן את עצמי, בהולכי כך, חשוף לגמרי, בכביש היורד מן הקיבוץ אל הכפר, באזור שאני אמנם כבר גר בו חודשיים, אך אינני מכיר את כול סכנותיו.

     אל תדאג, אילן, שמעתי בתוכי קול אומר לי, ישועת השם כהרף עין. שום דבר לא יקרה לך. אתה תסתדר.

     אבל כשסיימתי את הקניות בכפר והתחלתי עולה לכיוון תובל, פתאום הבנתי שאין לי כוח לזה. שהגזמתי באתגר שלקחתי על עצמי. שרגליי אינן נושאות אותי עוד. כאבי שרירים עזים פשו בשוקיי, אם מחמת המאמץ ואם מחמת הסטטינים הארורים, מפרקי השרירים האלה, ואני ידעתי שאני פשוט לא יכול להמשיך ללכת ככה, במעלה הדרך.

     אז נעמדתי בצומת, ונופפתי בידי לטרמפים. עברו הרבה מכוניות, שועטות בפיתולי הכביש העולה לחלקו העליון של דיר אל אסד וממנו גם לתובל ולפלך. כמעט ואמרתי נואש, עד שעצרה לידי מכונית, מתוכה חייך אלי אחד מחברי הקיבוץ, אב של ילדה בגן של מיכאל ושל דניאל.

     הוא פינה לי מקום לידו, שוחחנו בנעימים בדרך, והוריד אותי מול פתח ביתי.

     "ישועת השם כהרף עין," מלמלתי לעצמי כשנכנסתי הביתה. בחיי שכך אמרתי.

     ועכשיו, שהתיישבתי לכתוב, צפו בי פתאום המילים האלה, המצויות בכותרת הפוסט שלי, מתוך ברכת מחייה המתים בתפילת העמידה. "רוֹפֵא חוֹלִים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, מַתִּיר אֲסוּרִים."

     אינני ריבונו של עולם ואינני מתיימר להיות הוא, חלילה. אבל אני קצת מחייה מתים, קצת רופא כתבי-יד חולים, בהחלט סומך נופלים ומתיר אסורים, כשזה נוגע לטקסטים שצריך לפתוח אותם, לאווררם וליילדם אל העולם.

     בקיצור, אני סוג של מיילדת. של ספרים.

     אז אם אתם/ן בהיריון עם ספר, תודיעו לי, ובואו לבקר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

סדנאות כתיבה חדשות 2016-2017

מדפיס בחצר
השבוע מישהי עברה ברחוב מגוריי בנווה צדק, שמעה מכונת כתיבה, נכנסה לחצר וביקשה לצלם את המראה ה'רטרו' הזה. הסכמתי.

    בשל הביקוש הרב לסדנאות הכתיבה בהנחייתי, ולנוחות תלמידיי, הנה בפניכם/ן מועדי המפגשים של הסדנאות השונות בהנחחייתי ונושאיהן, החל מקיץ 2016 עד חורף 2017. בהמשך השנה אפרסם את מועדיהם של קורסי קיץ 2017.

     אני ממליץ בפניכם/ן להקדים ולהירשם, שכן הסדנאות מתמלאות במהירות.

     המעוניינים להירשם יוכלו לעשות זאת בהתאם לפרטי ההתקשרות מתחת לכל סדנה. תלמידים חדשים או ותיקים, שפספסו את אחד משיעורי הסדנה שהשתתפו בה, יכולים לבוא ללא עלות ולהצטרף לאותו שיעור ספציפי בסדנה אחרת, על פי נושא השיעור.

     כפי שתוכלו לראות להלן, אני מציע לאנשים הלומדים איתי ליווי החל מן ההתנסות הראשונה בכתיבה ועד להדפסתו של ספר. זאת, במידה והם ממשיכים איתי ברציפות מקורס מתחילים, דרך קורס מתקדמים, אל קורס ליווי בכתיבת רומאן ואז לקבוצת בוגרים/ות, ואחרי כן גם לליווי אישי בחוות דעת ובעריכת כתב היד.

     לא אחת אני גם מוציא לאור ומטפל ביחסי הציבור בעצמי, בספרים הטובים של תלמידיי, שאני אוהב ומאמין בהם.

     להלן, אם כן, פירוט הקורסים השונים והקבועים שאני מלמד:

קורס קיץ על יסודות הדמות (מחזור א')

קורס זה כבר מצוי בעיצומו, אך ניתן להצטרף אליו לפי פגישה. הקורס פתוח בפני כול אדם, המעוניין בלימוד יסודות הדמות בלבד. הוא מומלץ למי שכבר למדו בסדנת כתיבה אצל אחרים או אצלי. הקורס מתקיים בביתי, מדי יום שלישי, בשעות 10-13.00, וההרשמה נעשית דרכי, באי מייל ilan@isheinfeld.com. עלות: 200 ש"ח למפגש. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

תאריכי המפגשים הבאים: , 28.6.16 ,5.7.16,  12.7.16, 19.7.16, 26.6.16, 2.8.16, 9.8.16

קורס קיץ על יסודות הדמות (מחזור ב')

קורס זה הוא קורס מתומצת על יסודות הדמות. הקורס פתוח בפני כול אדם, המעוניין בלימוד יסודות הדמות בלבד. הוא מומלץ למי שכבר למדו בסדנת כתיבה אצל אחרים או אצלי. הקורס מתקיים בביתי, מדי יום חמישי, בשעות 10-13.00, וההרשמה נעשית דרכי, באי מייל ilan@isheinfeld.com. עלות: 200 ש"ח למפגש. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

תאריכי המפגשים הבאים: ,25.8.16, 1.9.16, 8.9.16, 15.9.16, 22.9.16, 29.6.16

קורס מתחילים בשעות הבוקר, בבית איילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב

קורס זה מתקיים בשעות הבוקר במסגרת ביה"ס 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. הקורס פתוח בפני כול מי שמעוניין לנסות דרכו בכתיבה, בכל ז'אנר. במהלך הקורס נעמוד על גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים וכדומה, ונתרגל עבודה עמם בכיתה ובבית. הקורס מתקיים בימי שני, בשעות 10-13.00. טלפון להרשמה: 1-700-700-169. קורס זה הוא קורס הכתיבה הבסיסי שאני מעביר, לכל מי שמעוניינ/ת לעבוד אתי, והוא מבחינתי קורס חובה לפני הרשמה לקורס המתקדמים או לסדנאות הבוגרים. עלות – בהתאם לשיחה עם המוקד הטלפוני של 'אסכולות' בטלפון לעיל. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

להלן תאריכי המפגשים: 31.10.16, 7.11.16, 14.11.16, 21.11.16, 28.11.16, 5,12.16, 12.12.16, 19.12.16, 2.1.17, 9.1.17, 16.1.17, 23.1.17.

קורס מתקדמים בשעות הבוקר, בבית איילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב

קורס זה מתקיים בשעות הבוקר במסגרת ביה"ס 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. הקורס פתוח אך ורק בפני מי שלמדו אצלי את קורס המתחילים. אינני מקבל לקורס המתקדמים אנשים שכבר פרסמו ספרים ו/או למדו בסדנאות אחרות, מפני שיחסרו להם יסודות שיטתי, המוקנים אך ורק בקורס המתחילים. בקורס נלמד את יסודות פיתוח הדמות והעלילה, המבנה התלת מערכתי, מסע הגיבור ודמויות המסע, תחבולות מספרים ועוד. טלפון להרשמה: 1-700-700-169. עלות – בהתאם לשיחה עם המוקד הטלפוני של 'אסכולות' בטלפון לעיל. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

קורס מתחילים בשעות הערב, בבי"ס 'חשיפה', הכפר הירוק, תל אביב

קורס זה מתקיים בשעות הערב במסגרת ביה"ס 'חשיפהשל האוניברסיטה הפתוחה, בכפר הירוק. הקורס פתוח בפני כול מי שמעוניין לנסות דרכו בכתיבה, בכל ז'אנר. במהלך הקורס נעמוד על גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים וכדומה, ונתרגל עבודה עמם בכיתה ובבית. הקורס מתקיים בימי ראשון, בשעות 18.30-21.30. טלפון להרשמה: ורדה, 03-7660662. קורס זה הוא קורס הכתיבה הבסיסי שאני מעביר, לכל מי שמעוניינ/ת לעבוד אתי, והוא מבחינתי קורס חובה לפני הרשמה לקורס המתקדמים או לסדנאות הבוגרים. עלות – בהתאם לשיחה עם המוקד הטלפוני של 'חשיפה' בטלפון לעיל. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

להלן תאריכי המפגשים: 6.11.16, 13.11.16, 20.11.16, 27.11.16, 4.12.16, 11.12.16, 18.12.16, 8.1.17, 15.1.17, 22.1.17, 29.1.17, 5.2.17

קורס מתקדמים בשעות הערב, בבי"ס 'חשיפה', הכפר הירוק, תל אביב

קורס זה מתקיים בשעות הערב במסגרת ביה"ס 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. הקורס מתקיים בימי חמישי, בשעות 18.30-21.30. הקורס פתוח אך ורק בפני מי שלמדו אצלי את קורס המתחילים. אינני מקבל לקורס המתקדמים אנשים שכבר פרסמו ספרים ו/או למדו בסדנאות אחרות, מפני שיחסרו להם יסודות שיטתי, המוקנים אך ורק בקורס המתחילים. בקורס נלמד את יסודות פיתוח הדמות והעלילה, המבנה התלת מערכתי, מסע הגיבור ודמויות המסע, תחבולות מספרים ועוד. טלפון להרשמה: ורדה, 03-7660662. עלות – בהתאם לשיחה עם המוקד הטלפוני של 'חשיפה' בטלפון לעיל. אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

להלן תאריכי המפגשים: 17.11.16, 24.11.16, 1.12.16, 8.12.16, 15.12.16, 22.12.16, 5.1.17, 12.1.17, 19.1.17, 26.1.17, 2.2.17, 9.2.17.

הקורס לכתיבת שירה וקריאתה בשעות הבוקר

קורס זה מתקיים בימי חמישי, בשעות 10-13.00, במסגרת ספריית 'שער ציון בית אריאלה,' ובפועל במרכז ברודט, ברחוב צייטלין 22, בתל אביב. בקורס נלמד מהי לשון השירה, מהם הדימוי, המטפורה והסמל, נתרגל תבניות המשקל, החרוז והבית מתולדות השירה העברית לדורותיה ונכתוב הרבה תרגילי שירה. הקורס פתוח בפני כול אדם המעוניין לנסות את כוחו בכתיבת שירה, לשפר את כתיבתו בתחום השירה או לרכוש כלים להבנת שירה ולקריאתה. טלפון להרשמה: 03-5218666. עלות – בהתאם לשיחה עם המוקד הטלפוני של 'בית אריאלה.' אין צורך בהגשת יצירות במועד ההרשמה.

להלן תאריכי המפגשים: 15.12.16, 22.12.16, 5.1.17, 12.1.17, 19.1.17, 26.1.17, 2.2.17, 9.2.17, 16.2.17, 23.2.17, 2.3.17, 9.3.17.

קורס ליווי בכתיבת רומאן

קורס זה נמצא בעיצומו, ומתקיים מדי יום שלישי בערב. במסגרת הקורס אנו מגלים מה הסיפור שמבקש מאיתנו לכותבו, חושפים את עולם הסיפור ואת דמויותיו, את הקונפליקטים והדילמות המרכיבים אותו, ואז בונים אאוט ליין, ועובדים צעד אחר צעד, מערכה אחר מערכה, עד להשלמת גרסה ראשונה של סיפור או של ספר. בקורס זה יכולים להשתתף רק מי שלמדו אצלי הן את קורס המתחילים והן את קורס המתקדמים ואינני מקבל אליו בוגרי סדנאות אחרות או אנשים שכבר הוציאו לאור ספר. המפגשים מתקיימים בקליניקה פרטית בצפון תל אביב. ההרשמה דרכי. מחיר מפגש: 200 ש"ח. בוגרי קורס המתקדמים שלי, בכל מקום בארץ, המעוניינים לשוב למסלול כתיבה ולנסות את כוחם בכתיבת ספר, מוזמנים להצטרף לקורס זה בכול עת, ולקבל ממני חומרי השלמה.

מפגשי הבוגרים/ות

קבוצה ותיקה זו של בוגרות הקורסים שלי נפגשת כבר מזה שנים בביתי, מדי יום רביעי בבוקר, בשעות 10.30-13.00. רוב החברות כבר כתבו לפחות ספר אחד, אם לא שניים, וחלקן אף הוציאוהו לאור. מדובר בחממה חברית, שאליה מתווספת מדי פעם חברה מקרב בוגרי הקורסים שלי למתקדמים. אנחנו תמיד שמחים לקלוט חבר/ה חדש/ה. ההרשמה אצלי. כך גם העלות.

*

בכל הקורסים ניתן לכתוב ולהגיש עבודות גם בשפה האנגלית.

בכל הקורסים שבהנחייתי אסורה ביקורת.

בכול הקורסים שבהנחייתי הגשת העבודות נעשית און-ליין בלבד, בפורום מיוחד וסגור מפני העולם באתר האינטרנט שלי, שכתובתו היא ilsheinfeld.com.

אינני מקבל עבודות במייל או בכתב. הן נקראות על ידי ועל ידי חברי הקבוצה אך ורק באתר שלי.

בתאריכי המפגשים ייתכנו שינויים בהתאם לאילוצים שונים. אך כול קורס משלים מחזור של 12 מפגשים.

כותבים/ות המעוניינים/ות בחוות דעת על כתב-יד של ספר שכתבו, יכולים להגישו לי לקריאה בנפרד, במייל ilan@isheinfeld.com. הקריאה אורכת זמן ובסיומה אני מגיש לכותב/ת חוות דעת מפורטת על פני 16-20 עמודים, המהווה תוכנית עבודה לגרסה השנייה.

כותבים/ות המעוניינים/ות בעריכת תוכן של כתב-יד של ספר שכתבו, יכולים לשלוח לי את כתב-היד להתרשמות ראשונית בלבד, במייל ilan@isheinfeld.com.

להתראות באחת הסדנאות הבאות, וכתיבה פורייה,

אילן שיינפלד.

 

לקרוא לשירים בשמם

בימים אלה אני מסיים את הכנתם לדפוס של שלושה כרכי-השירה החדשים שלי, שיראו אור בסיוע מאות מקוראיי, אשר תרמו מנדבת ליבם כדי לאפשר את הוצאתם לאור.

לתדהמתי גיליתי, כי שלושת הכרכים הללו מכילים פי שלושה מכול השירים שפרסמתי עד כה. כלומר, כל השירה שפרסמתי עד כה, בשמונה ספרי שירה ובמאסף שיריי, 'אוצר שירים,' היא רק רבע מכלל שירתי, שאת רובו אחשוף כעת לראשונה.

בתוך כך, ובשל חשיבות המעשה בעבורי וחריגותו, בכל קנה מידה, אני מתלבט באשר לשמות הספרים ולכיתובי הכריכות שלהם. עלה בדעתי, ליתן בפני קוראיי את כיתובי הכריכות ואת השמות האפשריים לכרכים, ולבקש מכם/ן לעזור לי בבחירת השם הנכון בעבור כול כרך וכרך.

אשמח לשמוע את תגובותיכם. רק זכרו, השם אמור לא רק לשקף את מהות הכרך. הוא גם יקבע את טיב הדימוי ו/או העיצוב של הכריכה הקדמית של הכרך המסוים הזה.

הנה, אם כן, שלושת כיתובי הכריכה והשמות האפשריים שעלו בי לכול קובץ –

כיתוב כריכה ל'ספר שירי הטארוט' (240 עמודים)

(כאן אשמח לקבל רק תיקוני נוסח לכיתוב, כי זה יהיה שם הספר. 'שירי הטארוט'. חשבתי על 'מוציא קלף,' 'חושף קלפים,' 'הלך לי קלף,' וכדומה. אך נראה לי שבסופו של דבר אשאר עם 'שירי הטארוט.')

נָעִים עַל הֹר הָהָר. מָקוֹם

יָפֶה. מוֹלִיד גַּעְגּוּעִים.

אֲבָל אִם רוֹצִים בַּסּוֹף שָׂדוֹת, כְּרָמִים,

מָקוֹם שֶׁנִּתָּן בּוֹ לָשֶׁבֶת,

צָרִיךְ לָרֶדֶת עַל הָאָרֶץ

בְּמוֹטוֹת וּבְסַכִּינִים.

קלפי הטארוט פתוחים בפני קריאות רבות. זה סוד קסמם. בכל נקודה בזמן ובמרחב הם נקראים אחרת בידי הקורא בהם

בשנת 2002 עברתי משבר עמוק. הרמז הראשון למשבר היה קלף המגדל, שעלה בפרישת קלפים שעשתה בעבורי חברתי הטובה, עדנה שבתאי.

באותה שנה נפרדתי מבן זוגי, איבדתי את אמי ונקלעתי למשבר כלכלי ואישי.

ביקשתי להיאחז בחיים. לכן הכרחתי את עצמי לכתוב שיר ביום. מדי יום שלפתי קלף אחד מחפיסת הטארוט, כתבתי עליו והתעמקתי בפרשנויות מסביבו.

הקלפים הניבו ממני שירה ובה שילוב מיוחד של האישי והחברתי, האינטימי והפוליטי. עם סיום התקופה ההיא נותרו בידי השירים, המשקפים את הדרך שעברתי.

מאז עברו חמש-עשרה שנים, שבהן היה ספר זה גנוז במגירה. רק עתה, מקץ שנים, יכולתי לגשת אליו. הריהו לפניכם.

אני מאחל לכל אחד ואחת מכם ללכת בדרכּכם ולקרוא בהם את חייכם.

אילן שיינפלד

כיתוב כריכה לכרך השני (180 עמודים)

כָּל עוֹד הִנְנִי חַי

אֲנִי רוֹקֵם אוֹת אַחַר אוֹת לִכְרָכַי

כְּדֵי שֶׁיָּעִידוּ – פֹּה חַי אִישׁ,

אָדָם, בָּשָׂר וָדָם, וְהוּא קָבוּר

בַּבּוֹר אֲשֶׁר בְּמוֹ-יָדָיו חָפַר.

שירים אלה נכתבו בשנים 2002-2006, שבהן עיבדתי את הפרידה מבן-זוגי, חייתי עם בן זוג אחר ואחריו נקלעתי לסחרחורת המענגת והמרוקנת של אהבהבים. בו-בזמן התרחשו האינתיפאדה השנייה, פינוי גוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה. האירועים הללו טלטלו אותי, הניבו ממני שירה מסיגת גבולות, במובנים שונים, והעמיקו את נבדלותי ואת בדידותי, מבחירה ומכורח.

שמות אפשריים

מה שאין לו דמות

במטלית קטיפה

הימנעות

מהותו של האהוב

עדרי הייסורים

על מהותו של הג'סטין

הגמילה מן הג'סטין

לחמו של הנבדל

  • ג'סטין הוא שמו של בחור שכתבתי עליו מחזור שירים שלם בספר זה. הוא גם שמו של הכוכב של סדרת הטלביזיה 'הכי גאים שיש,' שכולנו התאהבנו בו. ניסיתי להשיג את השחקן ו/או יוצרי הסדרה כדי לקבל מהם רשות להשתמש בתמונתו. עד כה לא הצלחתי בזה. אני מתלבט אם לקרוא לספר כך גם בלי תמונתו.

כיתוב כריכה לספר השלישי (350 עמודים)

אָדָם יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לְנֵס,

אִם בְּגֶשֶׁם אִם בָּרוּחַ יִתְרַחֵשׁ.

 

הַיְנוּ הַךְ הוּא. וּבִלְבַד שֶׁיִּתְרַחֵשׁ

וְיוֹצִיאוֹ מִתּוֹךְ גִּדְרֵי עַצְמוֹ, שֶׁהוּא

יוֹשֵׁב בָּהֶם בְּאֵין אֹנֶס.

או הקטע הבא –

רַעְיוֹנוֹת עוֹלִים וְנֶעֱלָמִים בַּאֲוִיר, שְׁקוּפִים

כְּכַנְפֵי שַׁפִּירִית, שֶׁשָּׁנִים לֹא רָאִיתִי כָּמוֹהָ

 

אֲבָל בְּעֵינֵי רוּחִי אֲנִי מְדַמְיֵן. כְּמוֹ יֵינָן

שֶׁרַק שׁוֹתֵל אֶת גְּפָנָיו אוֹ מְזַמֵּר בָּהֶן, וּכְבָר

חוֹזֶה אֶת טֶבַע הַפְּרִי וְאֶת צֶבַע הַיַּיִן.

שירי הכרך השלישי מתוך טרילוגיית כרכי השירה החדשה שלי נכתבו בשנים 2007-2015. בשמונה שערי שיר הם מבטאים את התנודה המתמדת בחיי בין אמונה לאי-אמונה, בין הדיכאון העמוק המלווה אותי מאז שחרותי לבין החריגה מתוכו ומתוכי אל העולם. זאת, עד לדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיי, הולדת בניי, מיכאל ודניאל, והתמורה שחוללו בי.

שמות אופציונאליים לכרך זה

ספר התמורה

אוצר מילים

השיר המתעקש

גודל הצוהר

זה"ב שבור

*

 

תודה לכם/ן על עזרתכם/ן.

לילה טוב,

אילן.

כותבים ספר. סדנת אביב-קיץ חדשה לבוגרי סדנאות בלבד.

סדנת כתיבה
צילום אילוסטרציה מן האתר http://zawaya.org

 

מיד אחרי החג אפתח סדנת כתיבה לבוגרי סדנאות מתקדמים שלי ו/או לבוגרי סדנאות של מנחים אחרים, שהכתיבה היא כבר שגרת יומם. מטרת הסדנה היא קידומכם בכתיבת יצירה מסוג כלשהו, באופן רציף ועקבי.

אין הכרח שתבואו לסדנה עם רעיון ראשוני ו/או מגובש. את הרעיונות לכתיבה נגלה במהלך המפגשים. מדי מפגש אתן לכם עשרה גירויי כתיבה. עם אחד מהם תכתבו בחלקו הראשון של המפגש, ואז נקרא ונדון במה שכתבתם. עם שאר הגירויים תלכו הביתה לכתוב, ותביאו משהו ממה שכתבתם במפגש שאחרי כן.

בסוף המחזור הזה תדעו כבר מה הרעיון שעליו אתם עובדים, מהו 'עולם הסיפור' שלכם, מי דמויותיו ועוד.

במחזור שאחרי כן נעמיק את כתיבת הספר לפי פרקים ובמחזור השלישי כבר אלמד אתכם טריקים של צמצום והרחבה של עולם הסיפר והעלילה. מדובר בטכניקות ודברים חדשים שלא שמעתם ממני עדיין, ואני נרגש לקראת האפשרות להעבירם לכם/ן, כי זה מרתק:)
 הסדנה תתקיים מדי יום שלישי, בשעות 19-22. ייתכן שבסוף הקיץ, עם תחילת הסמסטר של שנת הלימודים הבאה, אזדקק ליום שלישי בשביל ביה"ס חשיפה בכפר הירוק. במקרה כזה נעביר את יום המפגש של המחזור הבא של סדנה זו לערב אחר בשבוע.

כך או כך, כוונתי היא להפוך את הקבוצה הזו לקבוצת בוגרים, שתיפגש בקביעות, מחזור אחרי מחזור, עד להשלמת ספר/ספר סיפורים/וכך הלאה.

לעת עתה, להלן תאריכי 12 המפגשים של סדנה זו:

3.5.16
10.5.16
17.5.16
24.5.16
31.5.16
7.6.16
14.6.16
21.6.16
28.6.16
5.7.16
12.7.16
19.7.16

מחיר הקורס – 2400 ש"ח בשלושה תשלומים.

תודה למי שהציעו את ביתם כמקום מפגש, אבל מנסיוני, זה לא עולה בטוב. לכן, פניתי לכמה מקומות, ואני מחכה לתשובות מכמה מקומות לגבי אופציות למקום המפגש. אם למישהו/י יש הצעה לגבי מקום מפגש קבוע בנווה צדק וסביבתה, הוא מוזמן לכתוב לי על כך בהודעה פרטית. לעת עתה, המפגש הראשון ייערך בבית הקפה 1887, ברחוב לילינבלום 1 פינת פינס, בתל אביב.

אנא הודיעו לי במייל או בהודעה פרטית אם ברצונכם להצטרף לסדנה . כתובת המייל שלי היא ilan@isheinfeld.com.
מי שאינו מכיר את דרכי עבודתי מוזמן לגלוש במדור 'לימודים' באתר האינטרנט החדש שלי, שם ימצא שפע של פוסטים בנושא. כתובת האתר שלי היא: www.isheinfeld.com
בברכה,
אילן שיינפלד.