להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

שני סופרים, שני זוגות תאומים, סדר אחד.

דרק.jpg
ציור של דרק בוקנר, מן האתר שלו: http://www.derekbuckner.com/

   אחת המסורות היהודיות הקדומות היא אירוח אורחים בסעודת הפסח, בליל הסדר. לפני ואחרי הארוחה אנחנו יושבים וקוראים את ההגדה, סיפור השחרור של העם היהודי ממצרים. בעבורי, זה טקסט איום ונורא. הוא משלב פיוטים כתובים היטב עם ירושה לאומית של התקרבנות בלתי פוסקת. "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח."
המילים האלה נשמעות כמו צביעות, כאשר על פי כוונתה המקורית של ממשלת ישראל, היום , יומיים אחרי ליל הסדר, היו אמורים להיות מגורשים 40 אלף פליטים אריתראים וסודנים מישראל. ביצוע ההחלטה הנואלת הזאת מתעכב רק בשל צו ביניים שהוצא על ידי בית המשפט העליון, אך איש אינו יודע מה יקרה בהמשך. בינתיים, מדינת ישראל סגרה את מתקן החולות לפליטים ופינתה 800 מהם לדרום תל אביב, עם צו הגבלה, לפיה הם אינם מורשים לחיות או לעבוד בשבע ערים מרכזיות, אך ללא פתרון שיוכל לקיים אותם.
בליל הסדר ישבתי, אפוא, בבית היפה של אחי, קראתי את הטקסט הזה, שאין לו כל משמעות אקטואלית, מפני שישראל שוב איננה מדינה של קרבנות, אלא אומה המקרבנת את אותם פליטים. אכלנו ארוחה נהדרת, שגיסתי מיכל בישלה, ואני שמחתי לשבת ליד סופרת אחרת, חברתה של גיסתי, ג'והנה הרשון שמה, בעלה הצייר דרק בוקנר, שני בניהם התאומים והוריה של ג'ואן, כולם אורחים מארצות הברית.
אני וג'והנה.jpg

     היה משמח מאוד לארח אותם בליל הסדר. ג'ואנה היא המחברת של ארבעה רומנים, ובהם "הכלה הגרמנית" ו"ירושה כפולה." סיפוריה הופיעו, בין היתר, ב"ניו יורק טיימס" ובאנתולוגיות ספרותיות שונות. היא משמשת כמרצה במחלקה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה ומתגוררת בברוקלין עם בעלה ובניהם התאומים. כפי שאתם יודעים, אני מחברם של 24 ספרים, מהם חמישה רומנים, ואב יחיד של תאומים. כך שלה ולי היה הרבה על מה לדבר. הכתיבה שלנו, הניסיון ההדדי שלנו בהוראת כתיבה יוצרת, וההורות הדומה שלנו לתאומים. שנינו גם חיים עם ציירים. החבר הראשון שלי היה סער עפרוני, צייר פיגורטיבי ישראלי, שמת כשהיה בן 28. ואילו דרק בוקנר עוד לגמרי חי ויוצר. ואני אוהב את יצירותיו.

הספר של ג'ואנה.jpg
זה ספרה היחיד של ג'ואנה שתורגם עד כה לעברית, וראה אור בהוצאת "מטר."

     בקושי הצלחנו לדבר, בגלל קריאת ההגדה, ומכיוון שהיו ילדים רבים מסביב לשולחן, תודה לאל. אבל היו לנו כמה רגעים יחד, בהם שוחחנו על מה שאני מנסה לעשות כדי לסייע בעצירת הגירוש של הפליטים מישראל, ועל חוסר הרלוונטיות של ההגדה למול החוויה הישראלית כיום, על משטר טראמפ ועוד.
היה לי אפילו זמן לראות את האתר שלה ואת הציורים היפים של בעלה.
במשך הארוחה בניה לימדו את בניי בני השש לשחק בייסבול בחצר, אז עכשיו נראה שאני אצטרך לקנות להם ערכת בייסבול לאימון בהמשך. אבל אני מקווה שהחברות שלנו רק החלה.

    עם תום הסדר נהגתי כל הדרך חזרה לגליל כדי שנתעורר בבית. וכך עשינו, ומכיוון שהיו לנו ימים מעטים בגשם, יצאתי לגינה עם מיכאל ודניאל, ובילינו ארבע שעות בעישוב, שיצאתי מהן מותש, וידיי סדוקות ומלאות בעפר. אבל אני אוהב את זה. זו הדרך הטובה ביותר לבלות חופשה בבית שלנו: הכנת הגן לזריעה ולנטיעה, ולחוות את החיים.
היום כבר נסענו לתל אביב. ירדנו אליה ברכבת, שבאופן מפתיע לא הייתה מלאה בחיילים, כנראה מפני שרבים מהם מרותקים לבסיס בשל המתיחות בדרום, שהפכה לרצחנית במיוחד. בילינו בדיזנגוף סנטר, שם קנינו כמובן ערכת בייסבול, לגו טכני, שתי ביצי דינוזאור המתבקעות במים ועוד אקדח חיצים לאוסף של מיכאל ודניאל, ואחרי כן נסענו לבקר את אילנה בנווה צדק. עוד לפני בואנו אליה קיבלו הילדים כל אחד שקית מלאה בממתקים מניסים במכולת, לכבוד יום הולדתם הקרב, ואז באנו לאילנה, ירדנו איתה למרכז סוזן דלאל, קנינו גלידת נווה צדק וישבנו איתה במרכז סוזן דלאל, בשמש, משחקים בייסבול וכדורגל ונהנים חליפות.

     אבל מקץ שעה כבר נסענו משם לתחנת הרכבת. השהות בשכונה ובעיר הייתה כנראה חוויה מוזרה לשלושתנו. שוב איננו מרגישים שם בבית. רק כשהגענו הנה, אחרי נסיעה חזור ברכבת, נחנו קצת ויצאנו לשחק בייסבול ולהחליק על הסקייטבורד במגרש הספורט של תובל, הרגשנו שוב בבית.

     "לא מתייחסים אליך פה כאל חדש," אמרה לי אתמול חברת תובל, בשיחה שניהלנו, על היזמה שאני מנסה לגלגל כאן בנוגע לפליטים. היא כנראה צודקת. כעת הגיע הזמן כבר לחדול מלהודות לחברי וחברות תובל בכול יום על קליטתם אותנו. זהו. אנחנו כבר מבני המקום. יש אחרינו חדשים אחרים. והראייה – במוצאי שבת הקרובה תתקיים אצלנו המימונה, וביום השואה יתקיים אצלנו מפגש של 'זיכרון בסלון', עם אבא שלי, שיחיה.

     אנחנו תובלניקים. נווה צדק הייתה ותמשיך להיות בעבורנו זיכרון אהוב ומתוק. אבל הבית שלנו הוא כאן. בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.