אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

מודעות פרסומת

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת […]

Flag_of_Israel.svg   את הפוסט הזה מחקתי כמה שעות אחר כתיבתו. ואומר לכם מדוע. אם החבר הכי טוב שלי הבין ממנו, שאני מצדיק את מהלכי הממשלה בנוגע לחופש הביטוי, כנראה שכשלתי בכתיבתו, או שהאקלים הפוליטי כאן כבר אינו מאפשר כתיבה פוליטית או קריאה נכונה של טקסטים פוליטיים. ועל זה אצטרך לתת את הדעת בכובד ראש.

אילן.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

Flag_of_Israel.svg       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת הפרסים והמלגות בתחומי האמנות השונים. כך קרה, שישבתי ויעצתי לו לאילו קרנות כדאי לו לפנות, כדי לקבל מענקי יצירה, ועוד.

     כעבור כמה חודשים קרב יום העצמאות. מדי שנה נהגתי להזמין לביתי בנווה צדק את חבריי ההומואים, ל'מנגל ורוד.' כלומר, לחגיגת עצמאות שהיא על טהרת הבנים. בין חבריי כמובן שהזמנתי גם אותו. הרי היינו לא רק חברים, אלא גם קרובים בגוף.

     "יהיה שם דגל ישראל?" הדהים אותי בשאלתו.

     "כן, כמובן," השבתי לו, "הרי זה יום העצמאות."

     "אם כך, אני מצטער, אבל לא אוכל לבוא," השיב לי. "העצמאות שלך היא הנכבה שלי."

     באותו רגע ניתקו יחסינו לתמיד. ועד הרגע הזה, שנים רבות אחרי כן, לא טרחתי להסביר לו מדוע. אבל אכתוב זאת כעת. אני מבין היטב, שמה שאני חוגג כעצמאות מדינית הוא בעיני מי שמזהה את עצמו כפלסטיני בגדר אסון. אבל אמן ישראלי, גם אם הוא מוסלמי בן יפו, הלומד את אמנותו במוסד אקדמי ישראלי, יונק מעטיני השלטון, הן כתלמיד אמנות והן כאמן צעיר, המחפש אחר מלגות קיום ויצירה לאמנים ישראלים, אינו יכול, בעיניי, לירוק לבאר ממנה שתה. אם היה עוזב את הארץ, לומד בחו"ל ומתפרנס ממלגות ופרסים בחו"ל, ניחא. אבל עמידתו הלעומתית מול החברה הישראלית, שעה שהוא ניזון ממנה ומתפרנס בתוכה, נראתה לי לא רק צביעות, אלא חוסר הגינות.

     ויותר מכול – אני ציוני. הייתי ציוני ואשאר ציוני כל ימיי. ואינני מוכן להיות חברו הקרוב של אדם, שאינו מסוגל לכבוש את דעותיו, את האידיאלוגיה שלו ואפילו, נניח, את לבו הלאומי הדואב, הפצוע, ולבוא לחגוג אתי את יום העצמאות שלי. אם הוא תופס את יום העצמאות שלי כאסון, כנכבה, אין לי מה לחפש איתו.

     הפרשה הזאת לא מנעה ממני לרשום את בניי למעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, שם גדלו מגיל ארבעה וחצי חודשים עד גיל שלוש, למדו מעט ערבית וטופלו בעיקר בידי מטפלות ערביות. היא גם לא תמנע ממני לכוונם לבית הספר הדו-לשוני בגליל. להפך. כעת, משאני גר בגליל, ומתרועע עם ערבים מדי יום, אני מבין לעומק יותר את עושרו ואת מורכבותו של הדו-קיום בארץ הזאת, ואיזה עתיד זוהר אפשרי לנו יחד, אם רק נדע לגבור על המחלוקות הלאומיות בינינו, על הכאב ועל הפצעים.

     וכעת באשר לחופש הביטוי האמנותי, מטבע לשון המתגלגל בהרבה פיות מאז התמנתה מירי רגב לשרת התרבות, וביתר שאת השבוע, מאז התפרסם הקוד האתי שחיבר פרופ' אסא כשר לבקשתו של שר החינוך, נפתלי בנט.

     כאמן יוצר, כסופר ומשורר, אני כמובן מוכרח בחופש ביטוי מלא ומוחלט. אינני מתיר לאף רשות או אדם לצנזר אותי, וכאשר אני מזהה בי עצמי את הצנזור העצמי שלי בפעולה, אני משתדל להשתיק גם אותו. זו גם הנחיית העבודה שאני מנחיל לתלמידיי הרבים בתחום הכתיבה – לעולם אל תיתנו לאיש, גם לא לכם עצמכם, לצנזר אתכם. כתבו הכול, על הכול, בלי פחד ובלי מורא. אחרי כן, אם תפחדו מפני חשיפת הדברים שכתבתם או פרי פרסומם, תוכלו לחשוב האם לפרסמם מתוך הרחקת עדות, הצנעת הפרטים המזהים את הדמויות – או בשם עט. אבל קודם כול עליכם לכתוב הכול, ללא כחל וסרק.

     אבל אחרי כן, שעה שיש בידינו טקסט או יצירה אמנותית, החורגים מן הנורמה, או תוקפים אותה, שוברים טאבו כלשהו או מאתגרים אידיאלוגיה שלטת או השקפה רווחת, ואלוהים עדי שכתבתי הרבה יצירות כאלה – מה לנו להלין כאשר המערכת הממלכתית, האקדמית או השלטונית מבקשת להגן על עצמה? היחסים בין המרכז לשוליים, בכל תרבות, הם תמיד מוקד למתח. האמנות במיטבה תמיד חותרת תחת ההגמוניה של הקאנון התרבותי. זה משהו שהוא מעצם מהותה של האמנות. אנחנו, כאמנים, חייבים לומר את דברנו, בכל תחום ובכל מישור של אמירה. אבל אין לנו מה להיות מופתעים מתגובות הנגד של המערכת. היא מתגוננת מפנינו ומנסה לשמור על כוחה.

     אם מורידים הצגה בפסטיבל עכו, מפני שהיא מבוססת על מכתבי אסירים פלסטינים, אין מה להלין על ועדת ההיגוי של הפסטיבל. היא עושה מה שגוף שלטוני עושה כדי לשמר את עצמו, את כוחו ואת האידיאולוגיה המניעה אותו. אם משרד החינוך מבקש לקבוע אמות מידה לדיונים באקדמיה, כך שלא יחרגו מן התקינות האקדמית, הריהו מבקש לשמר את כוחו של השלטון, ששר החינוך הוא חלק ממנו. זה הרי ברור כשמש. מה כל כך מזעיק על זה את הרבים?

     אינני כותב את הדברים האלה מתום העלמת עין או מתוך תמימות. הניסיון של שרי הממשלה השונים להצר את מהלכיו של בית המשפט העליון, לצנזר תכנים של יצירות בכל תחום ולתחום את גבולות הדיון האקדמי, שעה שהוא משתלב בשבירת השידור הממלכתי ובמלחמה בכלי התקשורת, בהחלט מבהיל. כל הדברים האלה מהווים סימנים קשים של אבדן הדמוקרטיה. אבל בסופו של דבר, שום שלטון אינו חסין בפני האמנות, חופש הדעה והביטוי, ושום יוצר או יצירה, או דעה כזו או אחרת, אינם תלויים לקיומם בעטיני השלטון. קשה לחיות כאן כסופר או כאמן כך או כך, עם תמיכת השלטון וגם בלעדיה. אבל עוד לא פגשתי אמן או סופר אחד, שחדלו מיצירתם מפני שניתקו אותם מכספי השלטון. להפך. על פי רוב הם רק פורחים בעוניים.

     לבסוף, אני מוכרח לומר, שאמנם אינני מבין או מקבל את מלחמתה של שרת התרבות בשירו של מחמוד דרוויש, שהושר השבוע בטקס על ידי מירה עוואד, אבל אני יכול בהחלט להבין מדוע ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו מצאה לנכון למנוע מהצגה המבוססת על עדויות אסירים פלסטיניים מלהופיע בפסטיבל – ומדוע אסא כשר נדרש לכללי התקינות של דיון אקדמי. רק השבוע ראיתי בטלביזיה מרצה בחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המביאה בפני תלמידיה טקסטים של דרשן מוסלמי מסית, ומסרבת ללמדם בלשון העברית. בעיניי זו חרפה, שמרצה כזו עדיין מועסקת בחוג למשפטים באוניברסיטה ושבכלל מתירים לה עדיין לפגוש בתלמידים. יש גבול גם למה שציבור אמור לסבול. לשבת בקתדרה אקדמית בתל אביב, ולהורות לתלמידים ישראלים חומרים של מסית מוסלמי, ועוד בשפה האנגלית, זה פשוט מעשה צבוע וגם נתעב.

     וזהו. עכשיו ש'חבריי' השמאלנים יאכלו אותי ויקראו לי פשיסט. אני בכל זאת אמשיך להגדיר את עצמי כאיש שמאל. אבל ציוני.

     וזה לא אומר שאני מצדיק או מקבל את המשך הכיבוש או את תוצאותיו.

     שיהיה לכם לילה טוב.

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

     הערב, למראה בני-הנוער הרבים מן המחנה הדתי לאומי, שהתבצרו בתשעת הבתים המפונים בעפרה, ישבו ושרו ואף מיררו בבכי, שעה ששוטרי ישראל הרחיקו אותם מן הבתים כדי לקיים את צוו של בית המשפט העליון, חשכו עיניי. נזכרתי בניב הזה, המופיע בכותרת הפוסט, 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.'

     "תראה מה זה, איך המחנה הלאומי השחית את נפשם של בני הנוער האלה," אמרתי לאבי, שישב וצפה אתי יחד בטלביזיה, "מבלבלים עליהם לגמרי את דעתם. אחרי כן החבר'ה האלה, שהם בני נוער מצוינים, מתגייסים לצבא ונהיים בו לוחמים קרביים וקצינים. אם יש משהו שיקרע את צה"ל לגזרים זה הדבר הזה, שיבוא לידי מבחן שעה שיצטרכו לפנות כאן ישובים ולכנסם לגושים במסגרת הסכם שלום."

      הניב 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו' לקוח מנבואת ישעיהו בפרק מ"ט. משמעותו הפוכה לזו שאימצנו לנו. בפרק זה מנחם הנביא את עמו על הרס ארצו בידי כובשים זרים, ומבטיח לו את גירושם, ואז את כינוס בני ישראל מכול תפוצות הגולה לקראת אחרית הימים.

     חציו הראשון של הפרק מתמקד בהתקדשות הנביא לשאת נבואתו. חציו השני פיוטי וכואב. הוא מדמה את ארץ ציון לאם שכולה, המבכה את אבדן בניה ומבטאת את געגועיה אליהם בפני האל. והאל משיב לה, בדיאלוג מלא נוחם והבטחה לגאולה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי.  טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.  טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד.  יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.  יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה.  יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ:  כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.  כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ:  צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה.  כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל–הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. "

     אבל הפרק הזה לא מסתיים בדברי הנוחם של ה', אלא בשאלה הרטורית של ארץ ציון, "אלה, איפה הם." ועל כך אני מבקש לעמוד כאן.

     חזון אחרית הימים מדבר על שיבת ישראל לארצו, ביאת הגואל, תקומת המקדש והחיים כמופת לעמים אחרים. יש המפרשים כי הוא מדבר גם על חיים במדינת הלכה קנאית. אני מעדיף לקראו כחזון הומניסטי של עם, החי על פי הערכים ההומניסטיים שלו, כפי שבוטאו במקרא (בצד אכזריות כלפי עממים אחרים, התנשאות עליהם והיבדלות מקרבם).

     הסימן לבוא המשיח הוא שיבת ציון. אבל שיבת ציון אינה אפשרית כיום, משום שהיהדות ההלכתית העמידה עצמה כשומרת שערי ישראל וכנוטרת חוק השבות, בהיותה הקובעת מיהו יהודי לצורך בואו ארצה. בשל גלויות ישראל ורדיפותיו, במשך אלפיים שנה, התגלגלו יהודים בכול ארצות תבל והולידו בהם ילדים לנשים נכריות, או נשים יהודיות נישאו לנוכרים והתעברו מהם. התופעה הזאת היא פרי הגלות והרדיפות, והרצון העיקש של בני ישראל לשמור על קיומם. והיא התגברה מאוד עם גירוש ספרד ואחרי כן עם הקמת האינקוויזיציה. עשרות מליוני צאצאים של מגורשי ספרד חיים כיום בדרום אמריקה. צאצאי יהודים רבים חיים בהודו-סין. רבים מהם מבקשים לעלות ארצה כדי לשוב אל יהדותם. אבל הרבנות הראשית והמחנה הדתי-חרדי מונעים זאת מהם. בזה הם עוצרים ולמעשה מונעים את שיבת ציון, את בוא המשיח ואת גאולת ישראל.

     הערב הבנתי, שהמחנה הדתי-לאומי עושה דבר דומה. הוא מדבר בכפל לשון. לכאורה הוא מדבר על שיבת ציון, על ישוב הארץ, על קדושת הארץ, על הקשר הבלתי ניתק לעפרות ישראל. בפועל הוא מחנך את בניו לכיבוש ולגזל, לאמונה שכול מי שאינו יהודי הוא בגדר 'עמלק,' וכול מי שאינו יהודי לאומי, אלא סתם יהודי ישראלי, כמוני כמוכם, הוא חצי גוי.

     המחנה הדתי-לאומי, במוטציה המשיחית שצמחה על חורבות מפד"ל ההיסטורית, הוא לא כוח בונה לאום, אלא כוח מפרק חברה, מחסל ערכיה על ידי עיכולם מבפנים. הוא משבר את החברה הישראלית לגזרים ובונה בחברה ובצבא פוטנציאל נורא למלחמת אחים.

     מלחמת אחים, רבותיי, יכולה לתפוס אופנים שונים. היא לא חייבת להיראות כמו בסוריה. היא יכולה להיראות גם ברבבת בני נוער חובשי כיפות, השרים שירי געגועים לציון ובוכים מרה שעה שמפנים אותם, בידיים וברגליים, מבתי יהודים שנבנו על קרקע גזולה.

     מלחמת אחים יכולה להיראות גם בחקיקה פראית, מנוולת, בניסיון להגביל את זכות העתירה לבית המשפט העליון, בהשתקת כלי התקשורת, ובעוד צרות חולות שאת כולן אנו רואים לעינינו עכשיו.

     המעצרים של אנשי שמאל ואמנים המוחים נגד עוולות הממשל כבר כאן. השלב הבא יהיה מאסרם הממושך של אנשי יצירה ותקשורת. זוהי מלחמת אחים רכה, נעימה, מסבירת פנים ומדברת גדולה בשם אותם ערכים שכולנו שותפים להם כביכול – אהבת הארץ, זכות קיומו של העם היהודי על אדמתו, ועוד – אבל מדובר בערכים מחופשים, בכפל לשון, בבלבול דעת מוחלט.

*

     היום קיימתי מפגש סופר עם תלמידי כיתה י"א בבית הספר 'משגב.' ביום חמישי אחזור על כך. המפגש היה מרגש. ניתחנו יחד את שירו של המשורר היהודי-אמריקני, שעלה ארצה והיה למרצה לפילוסופיה יהודית, ישראל אפרת עליו השלום:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

בכל פעם שאני מלמד שיר זה, אני מבקש לקראו עד תום, ואז לשוב ולקרוא שורה אחת בלבד, ואחריה עוד שורה ועוד, כדי לראות איך השיר פועל. הקריאה הראשונה מציירת תמונה מוחשית מאוד בתודעתו של הקורא. הקריאה השנייה עומדת על עקרונות הציור והקומפוזיציה שלו.

השורה הראשונה מראה אדם פסיבי, ומתמקדת ביחס בין האדם לבין אובייקט בחלל. שורה זו אינה מסגירה שום רמז לגבי ההֶקשר, המרחב שבו יושב האדם מול הצלחת. לכן אנו מתמקדים ברכינתו של האדם על צלחתו, ובעומק הצלחת. יש לשים לב לקשר הצלילי בצירוף "איש יושב" (הישנות ה‑י' וה‑ש'), היוצר סמיכות צלילית בתיאור הדמות, ולפתיחה הנפשית שיוצרת המילה "עמוקה" – הן משום שהיא מסתיימת בתנועה והן משום שהיא מופיעה בסוף השורה, וכך מעודדת את ההפלגה אל העומק, או אל המרחב.

השורה הבאה ממקדת אותנו פנימה, בתוך עומק הצלחת, בדובדבנים האדומים. ההתמקדות נעשית בכלֵי הלשון והציור: יש הישנות צלילי ה‑ד' וה‑מ' בביטוי זה, היוצרת קשר צלילִי חזק מאוד בין שתי המילים. כן גם הצבע האדום הוא צבע חם, וכמו בתמונת שמן הוא גורם לעין 'להיכנס' אל תוך הקומפוזיציה, אל תוך התמונה.

השורה השלישית מוציאה את הקורא מן הפנים אל החוץ, ויוצרת את ההקשר המרחבי והוויזואלי של התמונה כולה. "בּזיך" היא מילה לצִיוּן כלי קדמון להחזקת מקל של קטורת. להערכתי, ישראל אפרת החליט להשתמש דווקא במילה גבוהה ולא מוּכּרת, כדי ליצור בראשית השורה נקודת כובד לשונית, שתחזק את ההמראה בהמשכהּ. שימו לב לפועל "מתמשך", המנוסח, כמו הפועל "יושב", בהווה, וכן לצירוף המילים "חוט קטורת כחולה". שלוש המילים הללו מחקות, בשִׁרשׁוּר הצלילי שלהן, את תנועתו של חוט הקטורת בחלל. שכן, בכל אחת משלוש המילים ישנם צלילים שהיו בקודמתה. כדי להמחיש זאת, אעתיק את המילים בתעתיק אנגלי, ואת האותיות הנִשנוֹת אכתוב באות גדולה, כמקובל:

CHooT KToreT KCHoola

הצליל ח' נמשך עד אל המילה האחרונה ברצף, ה‑ט' נשנית במילה השנייה וגם בשלישית, ויחד עם הישנות ה‑ק' הם יוצרים את הימשכות השורה כולה החוצה, באורח הממחיש את נסיקתה של הקטורת מעלה מעלה. כמו כן, הצבע הכחול הוא קונטרסטי לצבע האדום שמקודם. הוא צבע קר, הגורם לְעֵין הצופה 'לצאת' מעומק התמונה אל החזית שלה, וממנה – החוצה, אל העולם. בבית אחד, בשלוש שורות, מצליח ישראל אפרת לצייר תמונה פיגורטיבית לפי מיטב כללי הצבע והקומפוזיציה.

הבית השני פותח בפעולה. האדם שוב אינו פסיבי, הוא עושה משהו. הפעולה נעשית באמצעות צירוף נפלא של רוך וחוזק, במטפורה "צבת עדינה". הצירוף הבא, "אצבעות חיוורוּת", מערב מוחש ומופשט ומקביל אותם לצירוף הרוך והחוזק שהופיע מקודם. שימו לב: לא מדובר כאן באצבעות שהן חִוְרוֹת, אלא באצבעותיה של הַחִוְרוּת. זוהי מטפורה יפהפייה, המחברת בין מוחשיות האצבעות האנושיות לַמופשטות הרַבּה של הַחִוְרוּת.

השורה הבאה, "חמוצים ומתוקים", מחזקת את התחושה שנֵעורה בשורה הקודמת, לפיה השיר נע כל הזמן בין קטבים: אדום-כחול, רך-עדין, מוחש-מופשט, חמוץ-מתוק. החרוז הלא-שלם Xים (חמוצים-ומתוקים) מחזק את המוחשיות והחושניות של הדובדבנים כאן.

השורה השלישית, "ויש יתעקם, יפיל דמע אל תוך הצלחת", היא מעניינת, משום שהיא מביאה אותנו לקפיצת מדרגה בהבנת השיר. אנו יודעים שאכילת דובדבנים, אם חמוצים ואם מתוקים, אינה אמורה לעורר בכי או דמע. לכן אנו מפעילים מיד, מבלי‑משים, את יכולת ההכללה שלנו על התיאור ומסיקים, שהוא נסב על מסלול חייו של אדם, הנע כל ימיו בין מצבי חיים שונים – טובים ורעים, נעימים ופחות נעימים. רק הסבר זה יכול ליישב את הסתירה בין אכילת דובדבנים לבכי. המילה "דמע" אף היא מילה 'גבוהה' מאוד. אפשר היה לכתוב 'דמעה'. אבל המילה 'דמעה' הייתה מחלישה את היגון המובע במילה 'דמע'. עומק היגון המוקרן מעמקי מילה זו אף הוא גורם לנו לפענח לאחור את השיר כתיאור של חיים מראשיתם עד אחריתם. גם המילים "ויש יתעקם" מחזקות פענוח זה. מקודם האיש ישב נייח. עכשיו, לפעמים, הוא מתעקם, נע אל כיווּן הצלחת. נע בנתיבי חייו.

הבית השלישי מחזק מאוד את אפשרות הקריאה הזאת. הביטוי "עד ייעף" הוא ביטוי גבוה, ולכן איננו מייחסים אותו לעייפות סתמית של טרוֹם שינה, אלא לעייפות הזִקנה, לעייפות של סוף החיים. התנודה האיטית של הראש, המתוארת כאן, מחזקת רושם זה. "התלתל הכחול" הוא מטפורה לחוט הקטורת, אבל שקיעתו וקצב השקיעה שלו מחזקים את הרושם, שמדובר כאן בקץ החיים.

השורה האחרונה היא חידתית. הילד העירום היוצא אל הדלת עשוי להיות נפשו של האיש ההולך לעולמו, בנו היוצא אל חיים חדשים תחתיו, ועוד. מה שברור הוא, שהדלת המופיעה כאן מוסיפה לאפיון המרחב שבו מתרחש השיר כ'בית'. היא גם מסמנת את הקו שבין בין הפנים לבין החוץ, בין הסוף לבין ההתחלה.

השיר כולו נע בין קטבים ובין מצבים. התנועה מתוארת בו בכמה פעלים: יושב‑מתמשך‑מרים‑יתעקם‑יפיל‑ייעף‑נד‑שוקע‑הולך. שורת הפעלים הזאת היא מֵרב אפשרויות התנועה בחייו של אדם, מן הפסיביות, דרך התנועה מעְלה, וכלה בהתעקמות האיטית כלפי מַטה עד הדעיכה הסופית. היא גם מסתיימת ביישור קו – בפועל 'הולך' – המקנה איזו תקווה לעתיד.

ישראל אפרת היה משורר נפלא, שעשה את מלאכתו בחָכמה ובזהירות. הוא צִייר במילים, הכיר היטב את כוחה של לשון השירה, וידע כיצד להפעיל לשון זו באופן רהוט ומדויק.

*

     בתום המפגש עם התלמידים, שגילו ערנות ועניין בשיר ובסיפורי האישי כאדם וכיוצר, עברתי מבית הספר 'משגב' למשרדי המועצה האזורית, באותו מתחם. בשעה 13.45 התקיימה שם ועדת הקליטה האזורית. התיישבתי למול נציגת המועצה ולמול נציגת החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הן שאלו אותי לתולדותיי, והתעניינו למה בחרתי לעבור מנווה צדק בתל אביב דווקא לתובל.

     אז סיפרתי להן. סיפרתי להן על עצמי ועל חיי, על בניי, מיכאל ודניאל, ועל השנה הקשה שעברנו בשנה שעברה בגן העירייה, ואז על שתי הודעות שקיבלתי באותו יום, כתגובה לפוסטים בנוגע לחיפוש המקום הבא שלנו בצפון. הודעה אחת משכני וחברי, מבקר המוסיקה גיא טנא, תושב תובל, שהוא גם המורה לספרות שהזמין אותי לבית הספר. הוא הזמין אותנו בקיץ לבקר בתובל, והראה לי, מבחוץ כמובן, את הבית שאנו מתגוררים בו כעת, והפך לביתנו. ההודעה השנייה הייתה מחבר נעוריי, יובל אבנד, אדריכל ומהנדס ערים, שהפציר בי לוותר על רעיון ההתיישבות בגולן ולחפש תחתיו ישוב בגוש משגב, שיהיה קרוב לרכבת ולכביש גישה נוח למרכז הארץ.

     בזכות שתי ההודעות הללו, שהגיעו אלי באותו יום, ובזכות האווירה הקהילתית המדהימה בתובל, ובזכות הבית הזה, שעמד כאן ריק למעלה משנה ופשוט חיכה לי, בזכות כל הצירופים הללו, צירופי מקרים כביכול, ובעצם רשת סבוכה וברורה של 'זימוני גורל', קבענו את מקומנו כאן. והיום, יותר מבכול יום אחר בשלושה וחצי החודשים האחרונים מאז עברנו הנה, ברור לנו שזה כבר סופי. שתובל הוא ביתנו, תודה לאל.

     ואם אין די בכך, הערב גם הייתה לי שיחת הורה עם הגננת, יעל. וגישתה בכלל, וגישתה החינוכית בפרט, העצות שנתנה לי, שיישמתי מיד עם שובי הביתה, נתנו את אותותיהם מיד. הילדים היו הערב שקטים באופן יוצא מגדר הרגיל, ישבו יחד עם חבר שאירחו אצלנו לחתוך סלט לארוחת הערב, ערכו בעצמם את השולחן, וישבנו ארבענו, אבא וסבא ומיכאל ודניאל, לארוחת ערב שקטה, בלי טלביזיה, ועם שיחה.

     יותר מזה אינני צריך כדי להיות מאושר.

     סליחה על אורך הפוסט, שיהיה לכם לילה טוב.

לֵךְ הַבַּיְתָה, בִּיבִּי.

יו-יו בי-בי

 

יוֹ-יוֹ, יוֹ-יוֹ, קוֹרְאִים מֵאֲרוֹנוֹת

הַמֵּתִים, מִתְנוֹדְדִים

אָנֶה וָאָנָה, בְּבַקְשָׁם

 

כִּי תִּהְיֶה לְמוֹתָם תַּכְלִית,

כִּי לֹא יִהְיֶה לַשְּׁוָא.

 

יוֹ-יוֹ, הֵם זוֹעֲקִים

מֵחֶלְקוֹת הַקְּבָרִים הַפְּעוּרוֹת,

הַמֻּשְׁקוֹת בְּדִמְעוֹת אֵם וָאָב.

 

יוֹ-יוֹ, יוֹ-יוֹ, מִקֹּדֶם סַיְּמוּ

מַה שֶּׁהִתְחַלְנוּ בּוֹ,

אֶת כִּלּוּי הַמִּנְהָרוֹת, הַמַּשְׁגְּרִים,

 

אַחֶרֶת אֵיךְ נֵדַע שֶׁלֹּא סְתָם הָלַכְנוּ,

אַחֶרֶת אֵיךְ נוּכַל לָנוּחַ עַכְשָׁו.

 

לך הביתה, ביבי

 

לַחֲרֹק שִׁנַּיִם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים

כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ סִבָּה. אוֹ-אָז

נִסְפֹּג הַכֹּל. טִילִים, מֵתִים, שִׁבְעָה.

 

אֲבָל אַתָּה שִׁטִּיתָ בָּנוּ

וּבְעַצְמְךָ. בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה סִּפַּרְתָּ לְעַצְמְךָ וְלִבְנֵי בֵּיתְךָ.

 

אֲבָל הִגִּיעַ הַזְּמַן

שֶׁתֵּלֵךְ הַבַּיְתָה

וְתַעֲזֹב אוֹתָנוּ בִּמְנוּחָה.

 

לֵךְ הַבַּיְתָה, בִּיבִּי.

כָּל הַמֵּתִים הָאֵלֶּה

עָלֶיךָ וְעַל רֹאשְׁךָ.

*

את שני השירים האלה כתבתי במהלך מלחמת 'צוק איתן.' האמנתי אז, כפי שאני מאמין גם אתה, שצה"ל מחוייב למגר את המנהרות והמשגרים ברצועת עזה. זאת, במקביל למאמץ אמיתי של חתירה מדינית לשלום. זה לא קרה.

לא פרסמתי את השירים האלה, מפני שחסתי על ראש הממשלה. לא רציתי להטיל עליו אישית את האחריות לנפילתם של החיילים במהלך 'צוק איתן.' האמנתי שהוא עושה הכול כדי לשמור על בטחונם של אזרחי ישראל.

אינני מאמין בכך עוד.

ההצטברות של הדברים – פרסום הדו"ח של מבקר המדינה על התנהלות הדרג המדיני במהלך 'צוק איתן,' הדו"ח על התנהלות משפחת נתניהו ומינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון והרחבתה של הממשלה לממשלת ימין, תוך כדי ספין על תוכנית שלום אזורית, ניסיון אמת או כזב להכנסת המחנה הציוני לממשלה וכריתת הברית עם ישראל ביתנו, תחתיה, ולבסוף הפוסט המסית והמדיח שהועלה בדף הפייסבוק שלו, בנוגע לאינוסה של צעירה יהודיה על ידי פלסטינים – כול אלה הגדישו בעיני את הסאה.

כבר אין כאן שאלה של ימין ושמאל בכלל. הסכימו איתי, שמי שקורא, כמוני, למיגור המשגרים והמנהרות ברצועת עזה אינו יכול להיחשב כאיש שמאל מובהק, לפחות לא על פי ההגדרות הקוטביות של מושגים אלה כיום אצלנו, בתוך השסע, שאף הוא הרבה באחריותו של ראש הממשלה.

בנימין נתניהו צריך להיפרד מכסאו. בצורה דמוקרטית. יש כאן די והותר אנשים צעירים טובים מן הדור שאחריו, שיכולים להתמודד על הנהגת ישראל קדימה. גדעון סער, משה יעלון, משה כחלון, יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', ציפי לבני, אראל מרגלית, עומר ברלב, סתיו שפיר, מרב מיכאלי, ועוד רבים ורבות, טובים וטובות אחרים/ות.

אי אפשר להשאיר את מדינת ישראל בידי אדם זה, שרוב ראשי זרועות הביטחון, מאז שנות השמונים ואילך, טוענים כי הוא מסוכן למדינה ולישראל.

הוא צריך ללכת הביתה.

ואתם מוזמנים/ות לשתף פוסט זה ברבים.

שבוע טוב לכם/ן,

אילן שיינפלד.

 

נ.ב.

שני השירים לקוחים מכתב-היד של ספרי, "ספר התמורה," שיראה אור אי"ה עד סוף שנה זו, בטרילוגיית כרכי השירה החדשה שלי.