טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

מודעות פרסומת

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת […]

Flag_of_Israel.svg   את הפוסט הזה מחקתי כמה שעות אחר כתיבתו. ואומר לכם מדוע. אם החבר הכי טוב שלי הבין ממנו, שאני מצדיק את מהלכי הממשלה בנוגע לחופש הביטוי, כנראה שכשלתי בכתיבתו, או שהאקלים הפוליטי כאן כבר אינו מאפשר כתיבה פוליטית או קריאה נכונה של טקסטים פוליטיים. ועל זה אצטרך לתת את הדעת בכובד ראש.

אילן.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

Flag_of_Israel.svg       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת הפרסים והמלגות בתחומי האמנות השונים. כך קרה, שישבתי ויעצתי לו לאילו קרנות כדאי לו לפנות, כדי לקבל מענקי יצירה, ועוד.

     כעבור כמה חודשים קרב יום העצמאות. מדי שנה נהגתי להזמין לביתי בנווה צדק את חבריי ההומואים, ל'מנגל ורוד.' כלומר, לחגיגת עצמאות שהיא על טהרת הבנים. בין חבריי כמובן שהזמנתי גם אותו. הרי היינו לא רק חברים, אלא גם קרובים בגוף.

     "יהיה שם דגל ישראל?" הדהים אותי בשאלתו.

     "כן, כמובן," השבתי לו, "הרי זה יום העצמאות."

     "אם כך, אני מצטער, אבל לא אוכל לבוא," השיב לי. "העצמאות שלך היא הנכבה שלי."

     באותו רגע ניתקו יחסינו לתמיד. ועד הרגע הזה, שנים רבות אחרי כן, לא טרחתי להסביר לו מדוע. אבל אכתוב זאת כעת. אני מבין היטב, שמה שאני חוגג כעצמאות מדינית הוא בעיני מי שמזהה את עצמו כפלסטיני בגדר אסון. אבל אמן ישראלי, גם אם הוא מוסלמי בן יפו, הלומד את אמנותו במוסד אקדמי ישראלי, יונק מעטיני השלטון, הן כתלמיד אמנות והן כאמן צעיר, המחפש אחר מלגות קיום ויצירה לאמנים ישראלים, אינו יכול, בעיניי, לירוק לבאר ממנה שתה. אם היה עוזב את הארץ, לומד בחו"ל ומתפרנס ממלגות ופרסים בחו"ל, ניחא. אבל עמידתו הלעומתית מול החברה הישראלית, שעה שהוא ניזון ממנה ומתפרנס בתוכה, נראתה לי לא רק צביעות, אלא חוסר הגינות.

     ויותר מכול – אני ציוני. הייתי ציוני ואשאר ציוני כל ימיי. ואינני מוכן להיות חברו הקרוב של אדם, שאינו מסוגל לכבוש את דעותיו, את האידיאלוגיה שלו ואפילו, נניח, את לבו הלאומי הדואב, הפצוע, ולבוא לחגוג אתי את יום העצמאות שלי. אם הוא תופס את יום העצמאות שלי כאסון, כנכבה, אין לי מה לחפש איתו.

     הפרשה הזאת לא מנעה ממני לרשום את בניי למעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, שם גדלו מגיל ארבעה וחצי חודשים עד גיל שלוש, למדו מעט ערבית וטופלו בעיקר בידי מטפלות ערביות. היא גם לא תמנע ממני לכוונם לבית הספר הדו-לשוני בגליל. להפך. כעת, משאני גר בגליל, ומתרועע עם ערבים מדי יום, אני מבין לעומק יותר את עושרו ואת מורכבותו של הדו-קיום בארץ הזאת, ואיזה עתיד זוהר אפשרי לנו יחד, אם רק נדע לגבור על המחלוקות הלאומיות בינינו, על הכאב ועל הפצעים.

     וכעת באשר לחופש הביטוי האמנותי, מטבע לשון המתגלגל בהרבה פיות מאז התמנתה מירי רגב לשרת התרבות, וביתר שאת השבוע, מאז התפרסם הקוד האתי שחיבר פרופ' אסא כשר לבקשתו של שר החינוך, נפתלי בנט.

     כאמן יוצר, כסופר ומשורר, אני כמובן מוכרח בחופש ביטוי מלא ומוחלט. אינני מתיר לאף רשות או אדם לצנזר אותי, וכאשר אני מזהה בי עצמי את הצנזור העצמי שלי בפעולה, אני משתדל להשתיק גם אותו. זו גם הנחיית העבודה שאני מנחיל לתלמידיי הרבים בתחום הכתיבה – לעולם אל תיתנו לאיש, גם לא לכם עצמכם, לצנזר אתכם. כתבו הכול, על הכול, בלי פחד ובלי מורא. אחרי כן, אם תפחדו מפני חשיפת הדברים שכתבתם או פרי פרסומם, תוכלו לחשוב האם לפרסמם מתוך הרחקת עדות, הצנעת הפרטים המזהים את הדמויות – או בשם עט. אבל קודם כול עליכם לכתוב הכול, ללא כחל וסרק.

     אבל אחרי כן, שעה שיש בידינו טקסט או יצירה אמנותית, החורגים מן הנורמה, או תוקפים אותה, שוברים טאבו כלשהו או מאתגרים אידיאלוגיה שלטת או השקפה רווחת, ואלוהים עדי שכתבתי הרבה יצירות כאלה – מה לנו להלין כאשר המערכת הממלכתית, האקדמית או השלטונית מבקשת להגן על עצמה? היחסים בין המרכז לשוליים, בכל תרבות, הם תמיד מוקד למתח. האמנות במיטבה תמיד חותרת תחת ההגמוניה של הקאנון התרבותי. זה משהו שהוא מעצם מהותה של האמנות. אנחנו, כאמנים, חייבים לומר את דברנו, בכל תחום ובכל מישור של אמירה. אבל אין לנו מה להיות מופתעים מתגובות הנגד של המערכת. היא מתגוננת מפנינו ומנסה לשמור על כוחה.

     אם מורידים הצגה בפסטיבל עכו, מפני שהיא מבוססת על מכתבי אסירים פלסטינים, אין מה להלין על ועדת ההיגוי של הפסטיבל. היא עושה מה שגוף שלטוני עושה כדי לשמר את עצמו, את כוחו ואת האידיאולוגיה המניעה אותו. אם משרד החינוך מבקש לקבוע אמות מידה לדיונים באקדמיה, כך שלא יחרגו מן התקינות האקדמית, הריהו מבקש לשמר את כוחו של השלטון, ששר החינוך הוא חלק ממנו. זה הרי ברור כשמש. מה כל כך מזעיק על זה את הרבים?

     אינני כותב את הדברים האלה מתום העלמת עין או מתוך תמימות. הניסיון של שרי הממשלה השונים להצר את מהלכיו של בית המשפט העליון, לצנזר תכנים של יצירות בכל תחום ולתחום את גבולות הדיון האקדמי, שעה שהוא משתלב בשבירת השידור הממלכתי ובמלחמה בכלי התקשורת, בהחלט מבהיל. כל הדברים האלה מהווים סימנים קשים של אבדן הדמוקרטיה. אבל בסופו של דבר, שום שלטון אינו חסין בפני האמנות, חופש הדעה והביטוי, ושום יוצר או יצירה, או דעה כזו או אחרת, אינם תלויים לקיומם בעטיני השלטון. קשה לחיות כאן כסופר או כאמן כך או כך, עם תמיכת השלטון וגם בלעדיה. אבל עוד לא פגשתי אמן או סופר אחד, שחדלו מיצירתם מפני שניתקו אותם מכספי השלטון. להפך. על פי רוב הם רק פורחים בעוניים.

     לבסוף, אני מוכרח לומר, שאמנם אינני מבין או מקבל את מלחמתה של שרת התרבות בשירו של מחמוד דרוויש, שהושר השבוע בטקס על ידי מירה עוואד, אבל אני יכול בהחלט להבין מדוע ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו מצאה לנכון למנוע מהצגה המבוססת על עדויות אסירים פלסטיניים מלהופיע בפסטיבל – ומדוע אסא כשר נדרש לכללי התקינות של דיון אקדמי. רק השבוע ראיתי בטלביזיה מרצה בחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המביאה בפני תלמידיה טקסטים של דרשן מוסלמי מסית, ומסרבת ללמדם בלשון העברית. בעיניי זו חרפה, שמרצה כזו עדיין מועסקת בחוג למשפטים באוניברסיטה ושבכלל מתירים לה עדיין לפגוש בתלמידים. יש גבול גם למה שציבור אמור לסבול. לשבת בקתדרה אקדמית בתל אביב, ולהורות לתלמידים ישראלים חומרים של מסית מוסלמי, ועוד בשפה האנגלית, זה פשוט מעשה צבוע וגם נתעב.

     וזהו. עכשיו ש'חבריי' השמאלנים יאכלו אותי ויקראו לי פשיסט. אני בכל זאת אמשיך להגדיר את עצמי כאיש שמאל. אבל ציוני.

     וזה לא אומר שאני מצדיק או מקבל את המשך הכיבוש או את תוצאותיו.

     שיהיה לכם לילה טוב.

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

     הערב, למראה בני-הנוער הרבים מן המחנה הדתי לאומי, שהתבצרו בתשעת הבתים המפונים בעפרה, ישבו ושרו ואף מיררו בבכי, שעה ששוטרי ישראל הרחיקו אותם מן הבתים כדי לקיים את צוו של בית המשפט העליון, חשכו עיניי. נזכרתי בניב הזה, המופיע בכותרת הפוסט, 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.'

     "תראה מה זה, איך המחנה הלאומי השחית את נפשם של בני הנוער האלה," אמרתי לאבי, שישב וצפה אתי יחד בטלביזיה, "מבלבלים עליהם לגמרי את דעתם. אחרי כן החבר'ה האלה, שהם בני נוער מצוינים, מתגייסים לצבא ונהיים בו לוחמים קרביים וקצינים. אם יש משהו שיקרע את צה"ל לגזרים זה הדבר הזה, שיבוא לידי מבחן שעה שיצטרכו לפנות כאן ישובים ולכנסם לגושים במסגרת הסכם שלום."

      הניב 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו' לקוח מנבואת ישעיהו בפרק מ"ט. משמעותו הפוכה לזו שאימצנו לנו. בפרק זה מנחם הנביא את עמו על הרס ארצו בידי כובשים זרים, ומבטיח לו את גירושם, ואז את כינוס בני ישראל מכול תפוצות הגולה לקראת אחרית הימים.

     חציו הראשון של הפרק מתמקד בהתקדשות הנביא לשאת נבואתו. חציו השני פיוטי וכואב. הוא מדמה את ארץ ציון לאם שכולה, המבכה את אבדן בניה ומבטאת את געגועיה אליהם בפני האל. והאל משיב לה, בדיאלוג מלא נוחם והבטחה לגאולה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי.  טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.  טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד.  יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.  יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה.  יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ:  כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.  כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ:  צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה.  כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל–הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. "

     אבל הפרק הזה לא מסתיים בדברי הנוחם של ה', אלא בשאלה הרטורית של ארץ ציון, "אלה, איפה הם." ועל כך אני מבקש לעמוד כאן.

     חזון אחרית הימים מדבר על שיבת ישראל לארצו, ביאת הגואל, תקומת המקדש והחיים כמופת לעמים אחרים. יש המפרשים כי הוא מדבר גם על חיים במדינת הלכה קנאית. אני מעדיף לקראו כחזון הומניסטי של עם, החי על פי הערכים ההומניסטיים שלו, כפי שבוטאו במקרא (בצד אכזריות כלפי עממים אחרים, התנשאות עליהם והיבדלות מקרבם).

     הסימן לבוא המשיח הוא שיבת ציון. אבל שיבת ציון אינה אפשרית כיום, משום שהיהדות ההלכתית העמידה עצמה כשומרת שערי ישראל וכנוטרת חוק השבות, בהיותה הקובעת מיהו יהודי לצורך בואו ארצה. בשל גלויות ישראל ורדיפותיו, במשך אלפיים שנה, התגלגלו יהודים בכול ארצות תבל והולידו בהם ילדים לנשים נכריות, או נשים יהודיות נישאו לנוכרים והתעברו מהם. התופעה הזאת היא פרי הגלות והרדיפות, והרצון העיקש של בני ישראל לשמור על קיומם. והיא התגברה מאוד עם גירוש ספרד ואחרי כן עם הקמת האינקוויזיציה. עשרות מליוני צאצאים של מגורשי ספרד חיים כיום בדרום אמריקה. צאצאי יהודים רבים חיים בהודו-סין. רבים מהם מבקשים לעלות ארצה כדי לשוב אל יהדותם. אבל הרבנות הראשית והמחנה הדתי-חרדי מונעים זאת מהם. בזה הם עוצרים ולמעשה מונעים את שיבת ציון, את בוא המשיח ואת גאולת ישראל.

     הערב הבנתי, שהמחנה הדתי-לאומי עושה דבר דומה. הוא מדבר בכפל לשון. לכאורה הוא מדבר על שיבת ציון, על ישוב הארץ, על קדושת הארץ, על הקשר הבלתי ניתק לעפרות ישראל. בפועל הוא מחנך את בניו לכיבוש ולגזל, לאמונה שכול מי שאינו יהודי הוא בגדר 'עמלק,' וכול מי שאינו יהודי לאומי, אלא סתם יהודי ישראלי, כמוני כמוכם, הוא חצי גוי.

     המחנה הדתי-לאומי, במוטציה המשיחית שצמחה על חורבות מפד"ל ההיסטורית, הוא לא כוח בונה לאום, אלא כוח מפרק חברה, מחסל ערכיה על ידי עיכולם מבפנים. הוא משבר את החברה הישראלית לגזרים ובונה בחברה ובצבא פוטנציאל נורא למלחמת אחים.

     מלחמת אחים, רבותיי, יכולה לתפוס אופנים שונים. היא לא חייבת להיראות כמו בסוריה. היא יכולה להיראות גם ברבבת בני נוער חובשי כיפות, השרים שירי געגועים לציון ובוכים מרה שעה שמפנים אותם, בידיים וברגליים, מבתי יהודים שנבנו על קרקע גזולה.

     מלחמת אחים יכולה להיראות גם בחקיקה פראית, מנוולת, בניסיון להגביל את זכות העתירה לבית המשפט העליון, בהשתקת כלי התקשורת, ובעוד צרות חולות שאת כולן אנו רואים לעינינו עכשיו.

     המעצרים של אנשי שמאל ואמנים המוחים נגד עוולות הממשל כבר כאן. השלב הבא יהיה מאסרם הממושך של אנשי יצירה ותקשורת. זוהי מלחמת אחים רכה, נעימה, מסבירת פנים ומדברת גדולה בשם אותם ערכים שכולנו שותפים להם כביכול – אהבת הארץ, זכות קיומו של העם היהודי על אדמתו, ועוד – אבל מדובר בערכים מחופשים, בכפל לשון, בבלבול דעת מוחלט.

*

     היום קיימתי מפגש סופר עם תלמידי כיתה י"א בבית הספר 'משגב.' ביום חמישי אחזור על כך. המפגש היה מרגש. ניתחנו יחד את שירו של המשורר היהודי-אמריקני, שעלה ארצה והיה למרצה לפילוסופיה יהודית, ישראל אפרת עליו השלום:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

בכל פעם שאני מלמד שיר זה, אני מבקש לקראו עד תום, ואז לשוב ולקרוא שורה אחת בלבד, ואחריה עוד שורה ועוד, כדי לראות איך השיר פועל. הקריאה הראשונה מציירת תמונה מוחשית מאוד בתודעתו של הקורא. הקריאה השנייה עומדת על עקרונות הציור והקומפוזיציה שלו.

השורה הראשונה מראה אדם פסיבי, ומתמקדת ביחס בין האדם לבין אובייקט בחלל. שורה זו אינה מסגירה שום רמז לגבי ההֶקשר, המרחב שבו יושב האדם מול הצלחת. לכן אנו מתמקדים ברכינתו של האדם על צלחתו, ובעומק הצלחת. יש לשים לב לקשר הצלילי בצירוף "איש יושב" (הישנות ה‑י' וה‑ש'), היוצר סמיכות צלילית בתיאור הדמות, ולפתיחה הנפשית שיוצרת המילה "עמוקה" – הן משום שהיא מסתיימת בתנועה והן משום שהיא מופיעה בסוף השורה, וכך מעודדת את ההפלגה אל העומק, או אל המרחב.

השורה הבאה ממקדת אותנו פנימה, בתוך עומק הצלחת, בדובדבנים האדומים. ההתמקדות נעשית בכלֵי הלשון והציור: יש הישנות צלילי ה‑ד' וה‑מ' בביטוי זה, היוצרת קשר צלילִי חזק מאוד בין שתי המילים. כן גם הצבע האדום הוא צבע חם, וכמו בתמונת שמן הוא גורם לעין 'להיכנס' אל תוך הקומפוזיציה, אל תוך התמונה.

השורה השלישית מוציאה את הקורא מן הפנים אל החוץ, ויוצרת את ההקשר המרחבי והוויזואלי של התמונה כולה. "בּזיך" היא מילה לצִיוּן כלי קדמון להחזקת מקל של קטורת. להערכתי, ישראל אפרת החליט להשתמש דווקא במילה גבוהה ולא מוּכּרת, כדי ליצור בראשית השורה נקודת כובד לשונית, שתחזק את ההמראה בהמשכהּ. שימו לב לפועל "מתמשך", המנוסח, כמו הפועל "יושב", בהווה, וכן לצירוף המילים "חוט קטורת כחולה". שלוש המילים הללו מחקות, בשִׁרשׁוּר הצלילי שלהן, את תנועתו של חוט הקטורת בחלל. שכן, בכל אחת משלוש המילים ישנם צלילים שהיו בקודמתה. כדי להמחיש זאת, אעתיק את המילים בתעתיק אנגלי, ואת האותיות הנִשנוֹת אכתוב באות גדולה, כמקובל:

CHooT KToreT KCHoola

הצליל ח' נמשך עד אל המילה האחרונה ברצף, ה‑ט' נשנית במילה השנייה וגם בשלישית, ויחד עם הישנות ה‑ק' הם יוצרים את הימשכות השורה כולה החוצה, באורח הממחיש את נסיקתה של הקטורת מעלה מעלה. כמו כן, הצבע הכחול הוא קונטרסטי לצבע האדום שמקודם. הוא צבע קר, הגורם לְעֵין הצופה 'לצאת' מעומק התמונה אל החזית שלה, וממנה – החוצה, אל העולם. בבית אחד, בשלוש שורות, מצליח ישראל אפרת לצייר תמונה פיגורטיבית לפי מיטב כללי הצבע והקומפוזיציה.

הבית השני פותח בפעולה. האדם שוב אינו פסיבי, הוא עושה משהו. הפעולה נעשית באמצעות צירוף נפלא של רוך וחוזק, במטפורה "צבת עדינה". הצירוף הבא, "אצבעות חיוורוּת", מערב מוחש ומופשט ומקביל אותם לצירוף הרוך והחוזק שהופיע מקודם. שימו לב: לא מדובר כאן באצבעות שהן חִוְרוֹת, אלא באצבעותיה של הַחִוְרוּת. זוהי מטפורה יפהפייה, המחברת בין מוחשיות האצבעות האנושיות לַמופשטות הרַבּה של הַחִוְרוּת.

השורה הבאה, "חמוצים ומתוקים", מחזקת את התחושה שנֵעורה בשורה הקודמת, לפיה השיר נע כל הזמן בין קטבים: אדום-כחול, רך-עדין, מוחש-מופשט, חמוץ-מתוק. החרוז הלא-שלם Xים (חמוצים-ומתוקים) מחזק את המוחשיות והחושניות של הדובדבנים כאן.

השורה השלישית, "ויש יתעקם, יפיל דמע אל תוך הצלחת", היא מעניינת, משום שהיא מביאה אותנו לקפיצת מדרגה בהבנת השיר. אנו יודעים שאכילת דובדבנים, אם חמוצים ואם מתוקים, אינה אמורה לעורר בכי או דמע. לכן אנו מפעילים מיד, מבלי‑משים, את יכולת ההכללה שלנו על התיאור ומסיקים, שהוא נסב על מסלול חייו של אדם, הנע כל ימיו בין מצבי חיים שונים – טובים ורעים, נעימים ופחות נעימים. רק הסבר זה יכול ליישב את הסתירה בין אכילת דובדבנים לבכי. המילה "דמע" אף היא מילה 'גבוהה' מאוד. אפשר היה לכתוב 'דמעה'. אבל המילה 'דמעה' הייתה מחלישה את היגון המובע במילה 'דמע'. עומק היגון המוקרן מעמקי מילה זו אף הוא גורם לנו לפענח לאחור את השיר כתיאור של חיים מראשיתם עד אחריתם. גם המילים "ויש יתעקם" מחזקות פענוח זה. מקודם האיש ישב נייח. עכשיו, לפעמים, הוא מתעקם, נע אל כיווּן הצלחת. נע בנתיבי חייו.

הבית השלישי מחזק מאוד את אפשרות הקריאה הזאת. הביטוי "עד ייעף" הוא ביטוי גבוה, ולכן איננו מייחסים אותו לעייפות סתמית של טרוֹם שינה, אלא לעייפות הזִקנה, לעייפות של סוף החיים. התנודה האיטית של הראש, המתוארת כאן, מחזקת רושם זה. "התלתל הכחול" הוא מטפורה לחוט הקטורת, אבל שקיעתו וקצב השקיעה שלו מחזקים את הרושם, שמדובר כאן בקץ החיים.

השורה האחרונה היא חידתית. הילד העירום היוצא אל הדלת עשוי להיות נפשו של האיש ההולך לעולמו, בנו היוצא אל חיים חדשים תחתיו, ועוד. מה שברור הוא, שהדלת המופיעה כאן מוסיפה לאפיון המרחב שבו מתרחש השיר כ'בית'. היא גם מסמנת את הקו שבין בין הפנים לבין החוץ, בין הסוף לבין ההתחלה.

השיר כולו נע בין קטבים ובין מצבים. התנועה מתוארת בו בכמה פעלים: יושב‑מתמשך‑מרים‑יתעקם‑יפיל‑ייעף‑נד‑שוקע‑הולך. שורת הפעלים הזאת היא מֵרב אפשרויות התנועה בחייו של אדם, מן הפסיביות, דרך התנועה מעְלה, וכלה בהתעקמות האיטית כלפי מַטה עד הדעיכה הסופית. היא גם מסתיימת ביישור קו – בפועל 'הולך' – המקנה איזו תקווה לעתיד.

ישראל אפרת היה משורר נפלא, שעשה את מלאכתו בחָכמה ובזהירות. הוא צִייר במילים, הכיר היטב את כוחה של לשון השירה, וידע כיצד להפעיל לשון זו באופן רהוט ומדויק.

*

     בתום המפגש עם התלמידים, שגילו ערנות ועניין בשיר ובסיפורי האישי כאדם וכיוצר, עברתי מבית הספר 'משגב' למשרדי המועצה האזורית, באותו מתחם. בשעה 13.45 התקיימה שם ועדת הקליטה האזורית. התיישבתי למול נציגת המועצה ולמול נציגת החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הן שאלו אותי לתולדותיי, והתעניינו למה בחרתי לעבור מנווה צדק בתל אביב דווקא לתובל.

     אז סיפרתי להן. סיפרתי להן על עצמי ועל חיי, על בניי, מיכאל ודניאל, ועל השנה הקשה שעברנו בשנה שעברה בגן העירייה, ואז על שתי הודעות שקיבלתי באותו יום, כתגובה לפוסטים בנוגע לחיפוש המקום הבא שלנו בצפון. הודעה אחת משכני וחברי, מבקר המוסיקה גיא טנא, תושב תובל, שהוא גם המורה לספרות שהזמין אותי לבית הספר. הוא הזמין אותנו בקיץ לבקר בתובל, והראה לי, מבחוץ כמובן, את הבית שאנו מתגוררים בו כעת, והפך לביתנו. ההודעה השנייה הייתה מחבר נעוריי, יובל אבנד, אדריכל ומהנדס ערים, שהפציר בי לוותר על רעיון ההתיישבות בגולן ולחפש תחתיו ישוב בגוש משגב, שיהיה קרוב לרכבת ולכביש גישה נוח למרכז הארץ.

     בזכות שתי ההודעות הללו, שהגיעו אלי באותו יום, ובזכות האווירה הקהילתית המדהימה בתובל, ובזכות הבית הזה, שעמד כאן ריק למעלה משנה ופשוט חיכה לי, בזכות כל הצירופים הללו, צירופי מקרים כביכול, ובעצם רשת סבוכה וברורה של 'זימוני גורל', קבענו את מקומנו כאן. והיום, יותר מבכול יום אחר בשלושה וחצי החודשים האחרונים מאז עברנו הנה, ברור לנו שזה כבר סופי. שתובל הוא ביתנו, תודה לאל.

     ואם אין די בכך, הערב גם הייתה לי שיחת הורה עם הגננת, יעל. וגישתה בכלל, וגישתה החינוכית בפרט, העצות שנתנה לי, שיישמתי מיד עם שובי הביתה, נתנו את אותותיהם מיד. הילדים היו הערב שקטים באופן יוצא מגדר הרגיל, ישבו יחד עם חבר שאירחו אצלנו לחתוך סלט לארוחת הערב, ערכו בעצמם את השולחן, וישבנו ארבענו, אבא וסבא ומיכאל ודניאל, לארוחת ערב שקטה, בלי טלביזיה, ועם שיחה.

     יותר מזה אינני צריך כדי להיות מאושר.

     סליחה על אורך הפוסט, שיהיה לכם לילה טוב.

לֵךְ הַבַּיְתָה, בִּיבִּי.

יו-יו בי-בי

 

יוֹ-יוֹ, יוֹ-יוֹ, קוֹרְאִים מֵאֲרוֹנוֹת

הַמֵּתִים, מִתְנוֹדְדִים

אָנֶה וָאָנָה, בְּבַקְשָׁם

 

כִּי תִּהְיֶה לְמוֹתָם תַּכְלִית,

כִּי לֹא יִהְיֶה לַשְּׁוָא.

 

יוֹ-יוֹ, הֵם זוֹעֲקִים

מֵחֶלְקוֹת הַקְּבָרִים הַפְּעוּרוֹת,

הַמֻּשְׁקוֹת בְּדִמְעוֹת אֵם וָאָב.

 

יוֹ-יוֹ, יוֹ-יוֹ, מִקֹּדֶם סַיְּמוּ

מַה שֶּׁהִתְחַלְנוּ בּוֹ,

אֶת כִּלּוּי הַמִּנְהָרוֹת, הַמַּשְׁגְּרִים,

 

אַחֶרֶת אֵיךְ נֵדַע שֶׁלֹּא סְתָם הָלַכְנוּ,

אַחֶרֶת אֵיךְ נוּכַל לָנוּחַ עַכְשָׁו.

 

לך הביתה, ביבי

 

לַחֲרֹק שִׁנַּיִם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים

כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ סִבָּה. אוֹ-אָז

נִסְפֹּג הַכֹּל. טִילִים, מֵתִים, שִׁבְעָה.

 

אֲבָל אַתָּה שִׁטִּיתָ בָּנוּ

וּבְעַצְמְךָ. בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה סִּפַּרְתָּ לְעַצְמְךָ וְלִבְנֵי בֵּיתְךָ.

 

אֲבָל הִגִּיעַ הַזְּמַן

שֶׁתֵּלֵךְ הַבַּיְתָה

וְתַעֲזֹב אוֹתָנוּ בִּמְנוּחָה.

 

לֵךְ הַבַּיְתָה, בִּיבִּי.

כָּל הַמֵּתִים הָאֵלֶּה

עָלֶיךָ וְעַל רֹאשְׁךָ.

*

את שני השירים האלה כתבתי במהלך מלחמת 'צוק איתן.' האמנתי אז, כפי שאני מאמין גם אתה, שצה"ל מחוייב למגר את המנהרות והמשגרים ברצועת עזה. זאת, במקביל למאמץ אמיתי של חתירה מדינית לשלום. זה לא קרה.

לא פרסמתי את השירים האלה, מפני שחסתי על ראש הממשלה. לא רציתי להטיל עליו אישית את האחריות לנפילתם של החיילים במהלך 'צוק איתן.' האמנתי שהוא עושה הכול כדי לשמור על בטחונם של אזרחי ישראל.

אינני מאמין בכך עוד.

ההצטברות של הדברים – פרסום הדו"ח של מבקר המדינה על התנהלות הדרג המדיני במהלך 'צוק איתן,' הדו"ח על התנהלות משפחת נתניהו ומינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון והרחבתה של הממשלה לממשלת ימין, תוך כדי ספין על תוכנית שלום אזורית, ניסיון אמת או כזב להכנסת המחנה הציוני לממשלה וכריתת הברית עם ישראל ביתנו, תחתיה, ולבסוף הפוסט המסית והמדיח שהועלה בדף הפייסבוק שלו, בנוגע לאינוסה של צעירה יהודיה על ידי פלסטינים – כול אלה הגדישו בעיני את הסאה.

כבר אין כאן שאלה של ימין ושמאל בכלל. הסכימו איתי, שמי שקורא, כמוני, למיגור המשגרים והמנהרות ברצועת עזה אינו יכול להיחשב כאיש שמאל מובהק, לפחות לא על פי ההגדרות הקוטביות של מושגים אלה כיום אצלנו, בתוך השסע, שאף הוא הרבה באחריותו של ראש הממשלה.

בנימין נתניהו צריך להיפרד מכסאו. בצורה דמוקרטית. יש כאן די והותר אנשים צעירים טובים מן הדור שאחריו, שיכולים להתמודד על הנהגת ישראל קדימה. גדעון סער, משה יעלון, משה כחלון, יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', ציפי לבני, אראל מרגלית, עומר ברלב, סתיו שפיר, מרב מיכאלי, ועוד רבים ורבות, טובים וטובות אחרים/ות.

אי אפשר להשאיר את מדינת ישראל בידי אדם זה, שרוב ראשי זרועות הביטחון, מאז שנות השמונים ואילך, טוענים כי הוא מסוכן למדינה ולישראל.

הוא צריך ללכת הביתה.

ואתם מוזמנים/ות לשתף פוסט זה ברבים.

שבוע טוב לכם/ן,

אילן שיינפלד.

 

נ.ב.

שני השירים לקוחים מכתב-היד של ספרי, "ספר התמורה," שיראה אור אי"ה עד סוף שנה זו, בטרילוגיית כרכי השירה החדשה שלי.

 

 

 

 

הערות על הסכם השלום (שירים ממלחמה קודמת)

ביומיים האחרונים עברתי על הארכיון שלי כדי למצוא בו שירים לגיליונות החג של העיתונים. לתדהמתי גיליתי, כי יש לי שני ספרי שירה שלמים, ערוכים, מנוקדים ומסודרים לפרסום, שלא פרסמתי, וכן שלל שירים חדשים שכתבתי בשנים האחרונות.
בתוך השירים האלה ישנה קבוצת שירים משנת 2006. מתקופת מלחמת לבנון השנייה. קראתי בהם ונחרדתי מן הרלבנטיות וממידת הנבואיות שלהם. הנה שניים מהם, כמה שעות לפני סיום הפסקת האש. להרגשתי, לא תתחדש, ואנו נהיה צפויים לעוד ימים ארוכים וקשים של מלחמה.
אילן.

הערות על הסכם השלום

א

הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת רַק הִתְחִילָה
וַעֲתִידָהּ לְהִמָּשֵׁךְ זְמַן רָב.
מַה שֶׁחָוִינוּ בָּהּ עַד כֹּה

הוּא כְּאָיִן וּכְאֶפֶס לְמוּל מַה
שֶׁעוֹד צָפוּי לָנוּ מִידֵי שְׁלִיחָיו שֶׁל אַלְלָה,
הַפְּזוּרִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַמֶּרְחָב.

חַיָּלִים וְאֶזְרָחִים פֹּה מֵתוּ. לֹא לַשָּׁוְא.
הֵם הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת עַל קִדּוּשׁ
הַהִתְפַּכְּחוּת הָרִאשׁוֹנָה.

הָאָרֶץ תִּמָּלֵא בְּדָם.

גְּבָרִים עִם זְקָנִים וּמַבָּטָם פְּרָאִי
יִגְרְרוּ שׁוּב מַשְׁגְּרִים מִבָּתֵּיהֶם
וִישַׁגְּרוּ טִילִים אֶל הָעִיר.

הָעִיר תַּבִּיט אֵלֵינוּ פְּעוּרָת עֵינַיִם,
תְּמֵהָה, כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה.
הַרְבֵּה מֵתִים יִהְיוּ מִתַּחַת לְעִיֵּי הַהֲרִיסוֹת.

כְּשֶׁיִּפֹּל הַטִּיל עַל תֵּל אָבִיב יִשְׂרֹר לְרֶגַע שֶׁקֶט,
קוֹל זָר, מֵעִיק, שֶׁל הִתְפַּכְּחוּת קָשָׁה. אַחַר יְאַכְלֵסוּ
הַזְּעָקוֹת, הַצְּפִירוֹת וְהַסִּירֶנוֹת אֶת הַדְּמָמָה.
אַחֲרֵי שֶׁתְּכֻבֶּה הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן יִכְלֶה יֵרָאֶה נוֹפָהּ אַחֶרֶת.
פֹּה וְשָׁם תֵּחָשֵׂפְנָה הַפְּגִיעוֹת בַּבִּנְיָנִים
כְּמוֹ שִׁנַּיִם בּוֹהֲקוֹת בְּלֶסֶת חֲסֵרָה.

בְּבֵית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי תִּשְׂרֹר הֲמֻלָּה.
בְּבוֹר הַמַּטְכַּ"ל יֵשְׁבוּ קְצִינִים וְיִפְכְרוּ יָדַיִם.
הַמִּתְקָפָה הַזֹּאת תִּתְפֹּס אֻמָּה לֹא מוּכָנָה.

לֹא בַּתַּשְׁתִּיּוֹת, לֹא בַּתַּחֲזִיּוֹת, לֹא בַּמִּלִּים
הַיְּדוּעוֹת וְהַשְּׁגוּרוֹת, אֲשֶׁר כֻּבְּסוּ וּמֻחְזְרוּ
בַּסְּפָרִים, בָּעֲצוּמוֹת, בִּכְלֵי הַתִּקְשֹׁרֶת.

הַטִּילִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל חִיזְבָּאלְלָה
יִקְטְלוּ וְיִפְצְעוּ כָּאן אֶזְרָחִים בְּלִי הַבְחָנָה.
זְקֵנָה בַּשּׁוּק, זוּג צָעִיר בְּחוֹף הַיָּם, עִם יֶלֶד.

ב

כְּמִי שֶׁאָמוּן עַל הָאֱמֶת
צַר לִי מְאֹד גַּם לְהוֹדוֹת
כִּי בַּמִּלְחָמָה הַבָּאָה, אִם
רַק יוּכְלוּ, הֵם לֹא רַק
יִרְקְדוּ עַל הַגַּגּוֹת.

הֵם יָבוֹאוּ, אַחֵינוּ, רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים,
מִן הַכְּפָרִים וּמִן הַמִּסְגָּדִים,
וְיִשְׁחֲטוּ אוֹתָנוּ בַּיָּדַיִם.

אֵין לִי אַשְׁלָיוֹת עוֹד.
אַשְׁלָיוֹתַי חָדְלוּ מִמֶּנִּי הַשָּׁנָה
וְאֵינָן מִתְכַּוְּנוֹת לַחֲזֹר.

מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד פֹּה עַל שֶׁלּוֹ
הוֹלֵךְ עַל פִּי הַחֶרֶב.
זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל תּוֹר.

13.8.06

האדמה הזאת

הָאֲדָמָה הַזֹּאת אֵינֶנָּה בְּטוּחָה.
עָמֹק בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הִיא מַחְזִיקָה
נְחָלִים שֶׁל דָּם. הַרְבֵּה אֻמּוֹת וּלְאֻמִּים
נִגְּפוּ בָּהּ. הַרְבֵּה מֵתִים שׁוֹכְנִים בָּהּ,
מְדַשְּׁנִים אֶת קְדֻשָּׁתָהּ, אֶת רְגָבֶיהָ, עֲפָרָהּ.

הַנַּחֲלָה הַזֹּאת רָעָה, אַךְ אֵין לָנוּ אַחֶרֶת.
אֲנַחְנוּ נִתְקוֹטֵט כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כְּבָר לְפָנֵינוּ
וְרַבִּים עוֹד יַעֲשׂוּ, עַד שֶׁגַּם אָנוּ נֶעָלֵם.

אֲנַחְנוּ עוֹד נֵדַע כָּאן מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה.
אֶת מְקוֹם הַדָּם יָמִיר הָרִיר, זֶה הַנִּגָּר
מִפִּי אָדָם שֶׁמֵּת שָׁלֵם. שׁוֹכֵב בְּלִי פֶּגַע.

עַד אָז נוֹתַרְנוּ כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירִים
עַל תּוֹלְדוֹת עִקְּשׁוּתָם שֶׁל יְּהֻדִּים,
שֶׁבָּאוּ הֵנָּה וּבָנוּ לָהֶם אֶרֶץ חֲדָשָׁה

עַל אַפָּם וַחֲמָתָם שֶׁל הַגּוֹיִים,
עַל הֲרִיסוֹת בָּתִים שֶׁל כַּפְרִיִּים,
עַל דָּמָם וְעַל דָּמָם שֶׁל אֲחֵרִים.

הָאֲדָמָה הַזֹּאת אֵינֶנָּה בְּטוּחָה.
מֵעַל לְלִבָּתָהּ הַמְּפַכָּה בַּמַּחְשַׁכִּים
נוֹפָהּ מֻכָּר, וְהוּא קִבְרוֹת אָחִים.

ריח חריף של אסון ממשמש ובא

למן שעות הבוקר אני מסתובב בתחושה עמוקה של אסון מתקרב. עד כדי כך היא עזה, שלא הרפתה ממני גם כאשר הבאתי את הילדים למעון, יצאתי לקנות מתנות לסיום השנה החל מחר, למטפלות שלהם, ובגדי ים חדשים לילדים, וגם מוצרי מזון הביתה. הסתובבתי ברחובות, שנראה כי החיים חוזרים בהם לסדרם, בכיסי ממשיכות להישמע התראות 'צבע אדום' באזור הדרום מן הסמרטפון שלי, ובלבי חרדה עמוקה.
לכאורה, אין בזה שום היגיון. ישראל התחילה להסיג הלילה את כוחותיה מרצועת עזה, כדי לערכם בשטחי כינוס חדשים, כך שלא יהוו ברזים למטווח כמקודם, ראש הממשלה ושר הביטחון הודיעו כי המערכה תימשך, החמאס הודיע כי לכל החלטה שלהם יהיה מחיר, לכאורה עולם כמנהגו נוהג – אנחנו עדיין במלחמה, רק חכמים יותר, ועודנו נאבקים על זכותנו לשקט.
אבל תחושתי העמוקה ביותר הבוקר היא של אסון ודאי, העלול להתרחש כבר היום אחר הצהריים. זו הסיבה בשלה אני מתמהמה בתשובתי לעופר חברי, האם כדאי שיבוא אלינו היום אחר הצהריים, כמו בימי ראשון מדי שבועיים, או טוב יותר שנישאר איש בביתו. ההרגשה שלי היא, שמוטב שאשאר עם הילדים בבית ובחצר לבדי, ולא אתן לאיש לקרוב אלינו, מפני שהשעות הקרובות הן הרות סכנה.
הבוקר הזה אני חרד מאוד. חרד מזה שאמות בקרוב, חרד מזה שילדיי יגדלו לתוך סכנה, מפני שבזמן קרוב מאוד חמאס או חיזבאללה יפגיזו אותנו בנשק כימי, או שחיזבאללה, בשליחות איראן, ינצל את האבן והשכול ואבדן העצות בממשלה, כדי להכות בנו מצפון ומדרום גם יחד, להביא אותנו ליפול על הברכיים ולבקש הסכם כניעה.
להערכתי, זה מה שתוליד מלחמת עזה זו. זה מה שמתכננת לנו איראן דרך סוכניה כאן, החמאס והחיזבאללה. זו אינה חרדה, זוהי אינטואיציה עזה, לפיה אנו צפויים בקרוב מאוד לאסון בקנה מידה לאומי, אם איננו מצויים כבר בתוכו, מעצם התנהלותו של הקבינט במה שקרוי 'מבצע צוק איתן,' ואינו אלא מלחמה נוראה.
הלוואי ואני טועה. הלוואי והאינטואיציה החריפה שלי רק התחלפה בחרדה. אבל יותר מדי פעמים בחיי כבר נוכחתי לדעת, שעלי להקשיב לאינטואיציה שלי, שהיא אינה משקרת, אלא פשוט תופסת דברים מוקדם מכפי התרחשותם, מתוך הזרמים הסמויים מן העין הפועמים תחת רקמת המציאות שחיינו ארוגים ממנה.
במסכת בבא בתרא יב' ב' מצטטים את ר' יוחנן שאמר, כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות."
השוטים, על פי מיטב הפרשנויות של פסוק זה, אינם מטומטמים, אלא אנשים כמוני, שידיעה כלשהי מזדמנת אליהם מעם שמיא. על כך כתב הרמב"ם, כי הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם.
עוד על פרשנות הפסוק הזה ניתן לקרוא במאמרו של נסים ישעיהו, כאן. אינני מכיר את הכותב, והגעתי לדבריו דרך גוגל. אבל התעמקתי בהם מאוד.
הלוואי ואני טועה.

A Matter of Choice

Yesterday I decided that my boys should get a few hours of normal fun. After nine days of war between Hamas and Israel, my twins, who are only 2.3 years old and barely speak, already know what a siren is, and what to do when they hear it. If at home, they immediately sit in the twin stroller, so that I will be able to push them ahead to the nearest public shelter; if on the road, or in the children's playground, they know they should lie down on their belly, with their hands protecting their heads. And they are only 2.3 years old.
I should have been able to give them a better life. But being a Jew, the son of two holocaust survivors, I know that there is no other place for me and my boys, other than Israel. So here I am, a 54 years old single gay father, raising my boys alone in such horror, and doing my best to stay balanced in such insanity.
So I took them from their kindergarten, a mixed Jewish-Arab kindergarten in Jaffa, where most of the staff is Muslim, and where they celebrate the holidays of all three religions and speak Hebrew and Arabic – and drove to the mall instead of going home; which is very close to Jaffa.
When we entered the mall I was tense. I asked the guard at the entrance where the nearest shelter is, and calculated my way there, with two boys. In Tel Aviv we have 90 seconds, between the first siren and the missile blow, to get into a shelter. This is much longer then in the south of Israel, where they have barely 20 seconds to do so.
The boys enjoyed the children's cars, which they ride by "walking", and the Gymboree. I tried to give them a ride by pushing their cars, but Michael insisted that I sit aside and only watch them as they play.
So that's what I did. And while doing so, looking lovingly at my two boys at play, I suddenly remembered the horrid pictures I saw from Gaza, of parents and children wounded, and of families leaving their homes according to IDF request, so that we will be able to bomb their houses, in which the Hamas hides its missile launchers, with minimum casualty among civilians.
And then, inside myself, I heard the words, "it is a matter of choice," and decided to write this post in English, and translate it to Arabic, so that it would reach Gaza civilians and maybe open their minds and hearts.
In the end, it is merely a matter of choice. How and where and under what conditions and circumstances we want to raise our children. It is not a matter of religion or politics, of national pride or justice. It is simply a matter of choice whether we want our children to live in perpetual war, to let their innocence get contaminated by horror, anxiety and blood, to grow up in order to get injured or killed in the next war – or to live peacefully, nation by nation, neither side completely satisfied with what it got, but knowing that compromise is the best end result we could get.

It is only a matter of choice. You have elected Hamas for presidency of Gaza. It is your elective authority that has refused the seacefire agreement, and shot a terrible number of missiles as its answer to our offer to ceasefire. And it is you, people of Gaza, who have decided to obey Hamas, when it told you not to evacuate your homes, as IDF has asked you to do, so that you will not get hurt from our necessary air raid on Hamas missile launchers, which were hidden in your homes and schools, your hospitals and your mosques.
It is only a matter of choice if you will continue to obey Hamas and grant it its power to use you and your children as human shields, and use your homes and public institutes to hide arms and military facilities. You can choose differently. You can choose to support the elected Palestinian president, Abu Mazen, and the peace negotiation with Israel. I am sure that if you do that, Israel will sign a peace treaty with your nation, and we will be able to live in peace.
It is your call, your choice.

 

You must already know – you can't defeat us and you never will. Yes, your missiles make life harder in Tel Aviv, and almost impossible in the south of Israel. But we know that we do not have any other country to go to; we have our history, the heritage of the Jewish nation, which was persecuted for two thousand years, to teach us, that we must have our country and state to live in, and we have the fourth military power in the world. Do not delude yourselves.
During the last five weeks since the murder of the three Israeli teenagers and the heinous revenge murder of a Palestinian boy, the Israeli society has gone through a process of vomiting its political sludge. Extremists of both right and of left are out in the streets and in the media, threatening each other. But the Israeli democracy and justice system is strong enough to handle this.
We, both nations, have no hope but the hope of compromise, for the sake of our children. And this is not a matter of belief, of political sides or of propaganda. It is a matter of vision. Let's give our children a better place to live at. Let's live in peace.
I feel free to write all this to you because, as a writer, I have been condemned both by left-wing people and right-wing people. The left, my natural "habitat", condemned me when I published a terrible poem, during the second Lebanon war, forgetting all my antiwar poems that I published during the first Lebanon war. The right condemned me for the former poems and for being a blunt Jewish gay man. I am free of any obligation but to my beliefs and heart. And that is the reason that I write to you, and will continue to do, despite being threatened by both sides of the Israeli political spectrum. This is my home, this is my homeland. I will never go away, so I do my best to make life here better, and I offer you the same recognition.
Ilan Sheinfeld.
Tel Aviv.

מה עושים כשיש בום טראח

מכל הדברים בעולם, כאשר החלטתי להפוך להורה לא חשבתי לרגע על מצב שבו אצטרך להסביר לילדיי מהי מלחמה, מהו מצב חירום וגם לחנך ולהכין אותם לקראתו. שלא לדבר הלאה, על גיוסם לצבא. אבל המציאות הישראלית היא כזו, שאין לנו ברירה אחרת, ועלינו לסגל את הילדים לכל מצב, גם למצב חירום, ולעשות כן בדרכי נועם, אבל בלי פשרות.
כשהתחילו ההפצצות לימדתי אותם מהי אזעקה. "מיכאל ודניאל," אמרתי להם, "אתם יודעים, לפעמים יש אזעקה, שהיא כמו אזעקה של מכונית או של חנות, רק יותר חזקה, ואז אבא צריך לתפוס אתכם בידיים ולרוץ לבית של הילי."
הילי היא השכנה שלנו ברחוב המקביל, שיש לה בן ובת מקסימים וגם קומת מקלט. ביוזמתה סיכמנו, שמיד עם הישמע האזעקה תשאיר את שער חצרה פתוח למעננו.
במקביל סיכמתי עם אילנה, אף זה ביוזמתה, שבמקרה של אזעקה, היא תתפוס את מיכאל, הקל יותר לנשיאה, ואני את דניאל, ויחד נרוץ אל הילי הביתה.
וכך היה, באזעקה הראשונה של ערב, שתפסה אותנו יחד.
בתחילה שניהם בכו. רגע אחרי כן דניאל התעניין בכלבה של הילי. מיכאל המשיך לבכות שהוא רוצה הביתה. הוא כמו אבא שלו. מעדיף, בכל מצב, את ביתו.
כיוון שראיתי את תגובתו החלטתי להכין אותם גם לאפשרות ריצה למקלט הציבורי הקרוב, במוזיאון גוטמן. אז ביום חמישי אחר הצהריים, עם שובם מן הגן, לקחתי אותם לטייל אל המקלט. ירדנו למטה. הראיתי להם את רישומי החיות של נחום גוטמן התלויים על קירותיו של חדר המדרגות, ואת תמונת הגמד התלויה ליד פתחו של המקלט, את השולחנות הערוכים בו, בטוב טעם, כמו בבית קפה, עם מפות חד פעמיות אדומות ואפילו קופסת צבעים וערימת דפי נייר לילדים, את השירותים ואת המקלחות.
המקלט מאובזר ומוחזק באופן מופתי, והילדים התרשמו ממנו.
כך, אפוא, כאשר ביום חמישי בערב הייתה אזעקה, בדיוק באמצע שעת הסיפור שלנו, תפסתי את שניהם בחיקי ורצתי איתם במהירות אל המקלט. בלי חולצה.
והאמינו לי, זה לא היה קל. שניהם כבר שוקלים כהוגן.
אתמול כבר שב הביתה בנה של שכנה קרובה הרבה יותר, שני בתים מאיתנו, שמחופשתה בצפון הייתה איתי בקשר ס.מ.ס, תדרכה אותי היכן נמצא הממ"ד בביתם ואיך אוכל להיכנס אליו. הבחור הגיע אלי, הראה לי איפה הממ"ד, סיכמנו איך אכנס אל הבית בהיעדרם, וזה לא רק הקנה לי תחושת ביטחון, אלא גם הבנה, שהמשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה' אינו רק מימרה נושנת. שאמנם, בשעת חירום, זה המצב. אנשים שמחים לעזור איש לרעהו. וזה מרחיב את הלב ומקנה קצת רוגע לנשמה.
הבוקר, כשהלכנו לים, חשבתי לעצמי מה יהיה, אם תתפוס אותנו האזעקה בדרך. אז לא קשרתי אותם בעגלה, והסברתי להם למה. "ילדים, אני לא קושר אתכם לעגלה, כי אם תהיה אזעקה נצטרך לרוץ לתפוס מחסה בחדר מדרגות של בית, או לשכב על הבטן, עם ידיים על הראש, כדי שהבום טראח שייפול לא יעשה לנו ואווה עם דם," אמרתי להם.
את צורת השכיבה על הארץ הדגמתי בפניהם בגן הציבורי השכונתי הקטן, המרופד במרבד סינתטי.
ההליכה אל הים והשיבה ממנו עברו בשלום. כל השבת הזאת, עד כה, הייתה שקטה, תודה לאל. אבל כשבני בא אלינו לים, ושב עימנו משם הביתה, אמרתי לו, שאם יש אזעקה הוא תופס את מיכאל, אני את דניאל ורצים לתפוס מחסה, או שוכבים ומגנים על ראשיהם. וכשהגענו הביתה עדכנתי אותו מה קורה כאן בזמן אזעקה. רצים לבית של יעל ואבנר, או לבית של הילי או למקלט במוזיאון גוטמן.
כשהילדים בכו במהלך סוף השבוע הזה בקול רם מדי, או צרחו, אמרתי להם, שאני מבקש שלא יבכו ויצרחו, כי במקרה ותהיה אזעקה לא אשמע אותה. וזה פעל עליהם כבמטה-קסם. אני לא חושב שמדובר בפחד, אלא בהבנה. ובכל מקרה, הנוכחות שלהם כל כך אינטנסיבית כרגע, בכל רגע נתון של היום, שטוב שיהיה קצת שקט מסביב, בלי בכייה וצרחות מחאה על כל דבר ועניין.
אבל הם גדלים, הם מדברים ומנהלים איתי שיחות שלמות, בשפת תינוקות, שהברות נשמטות ממנה, ועל פי רוב היא מורכבת מחיקוי ההטעמה ומספר ההברות של מילים, וניגונן, אך לא מן ההברות המדויקות של המילים הללו, ואם אני ממש לא מבין אותם, הם חוזרים על דבריהם עד שאני מבין, או שניגשים להראות לי מה רצונם. הם גם גילו את הטלביזיה ואת כוחה לסקרן אותם. כרגע הם מבקשים כל הזמן את 'טיף וטף' או מתווכחים ביניהם איזה שיר אבא ישמיע להם במחשב הנייד שלו, מיו טיוב. 'האוטו שלנו גדול וירוק' או 'שיר הרכבת,' 'אין חגיגה בלי עוגה' או שיר אחר. ובעיקר, הם בוגרים, מגלים אחריות, זורקים פסולת בפח, מנקים אחריהם, נזהרים בכביש ומפני אש ומפני הים, ומשתוללים בטירוף רק עם מבוגרים מסביב.
אבל אז, פעמים רבות, הם מוציאים אותם משלוותם.
אני מקווה שמצב החירום הזה יסתיים. אבל אני מניח, שעוד יימשך, מפני שאין לנו הפעם ברירה אלא להיכנס כניסה קרקעית לעזה, כדי לחסל את מצבור הרקטות שצברו שם, את רשת המנהרות, מנהרות הפיקוד, השליטה והחטיפה של הטרור, אחרת כל מה שהושג כבר במבצע הזה יהיה כלא היה.
אפשרות הכניסה הקרקעית לרצועת עזה מחרידה אותי, מפני שעמרי, אחייני הבכור, יורד לדרום מחר בבוקר. ואני רק מקווה שייכנס לשם בשלום וישוב משם בשלום, בריא ושלם, אמן.
אבל ברור לי, שהפעם זה לא יכול להסתיים בהפצצות מן האוויר. וגם לא בכניעה ללחצים דיפלומטיים. שהפעם צה"ל יצטרך להיכנס פנימה בשיטת השתי והערב, כפי שנהג בעבר, לנקות עד כמה שיותר את השטח מאמצעי לחימה וכלי הייצור שלהם, ואז לשוב ולסגת מן הרצועה הביתה.
ואני מקווה, שזה יתקיים במינימום נפגעים ובמינימום חרדה.
כל עוד אנחנו חיים כאן, במרחב הזה, ומבינים שאין לנו ארץ אחרת, גם לא מקום אחר לשכן בו לאום, זה מה שאנו צריכים להתמודד עמו, כדי לשמור כאן, ולא בברלין או בניו יורק, על תקומת ישראל, ועל מדינה יהודית עצמאית ושלמה.
סלחו לי על הפאתוס של סיום דבריי. זה מה שנותר מפוסטים מלאי פאתוס שהתאפקתי מלכתוב עד כה על המצב.
שבוע טוב, ובשורות טובות, לכולם.

על חרם אנשי הרוח ומשמעותו

סרבנות, לדברי הפילוסוף ג'ון רולס (לפי מאמר של ד"ר נעמה כרמי, שנעזרתי בו), היא פעולה פומבית בלתי-אלימה,  מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק. פעולה זו נעשית במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. היא מבטאת אי-ציות לחוק בתוך גבולות של נאמנות לחוק, המתבטאת באופי הפומבי והבלתי-אלים של הפעולה ובנכונות לקבל את תוצאותיה. אי-הצדק שנגדו מוחים הסרבנים צריך להוות הפרה ברורה וממושכת של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי.

הסרבנות התגלתה לראשונה בחברה הישראלית, ככל הזכור לי, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והפכה לממוסדת עם הקמת הארגון "יש גבול," שהייתי בין תומכיו. הארגון מחה נגד מלחמתה של ישראל בלבנון, וביטא אז את דעת הקהל השסועה. אבל בשנים שאחרי כן איגד הארגון גם סרבני שירות בשטחים. והם נשפטו ונכלאו, ובצדק. הם עברו על החוק ונשאו במחיר.

כשהחליטה ממשלת ישראל על ההתנתקות מעזה חששו רבים מפני גל סירוב מצד חיילים מהציבור הציוני-דתי, לפנות את חבריהם מבתיהם. היינו עדים אז למחזות קורעי-לב. חיילים ישראלים, חילוניים וחובשי כיפות כאחד, פינו את אחיהם מהבתים שהחריבו. אבל מלבד כמה נערות, שחירפו את מוסדות המדינה וביזו אותם בגיבוי הוריהן, לא חוללה ההתנתקות סרבנות ממוסדת. הציבור הדתי-לאומי ביטא את מחאתו העזה בגבולות החוק. אבל כאשר קיצוני הימין פורעים בפלסטינים הם נעצרים, וכאשר מנסים חיילים לבטא סרבנות, בהניפם שלטים שלא יפנו יהודים בעתיד מבתיהם, הם נשפטים ונכלאים כקודמיהם, סרבני השירות בשטחים, ובצדק.

בימים האחרונים הצטרפו אנשי רוח רבים למחאה של אנשי התיאטרון. מה שנדמה היה כמחאה נקודתית חריפה התפשט והחריף וכעת הוא כולל בתוכו גם דמויות מרכזיות בחיי הרוח. מחאה חריפה זו אינה סרבנות, מפני שאינה קוראת תיגר על חוקי המדינה, אלא חרם. היא נעשית מול מוסדות התרבות, שאנשי תיאטרון מסוימים שייכים אליהם, ומול הקהל שאינם מוכנים להופיע בפניו. היא אינה מסכנת את חוקי המדינה, אבל מערערת את הערכים והיסודות המחברים בינינו והופכים אותנו לעם – ערכי הסובלנות וההידברות, החמלה והערבות ההדדית.

החרם הזה מנוגד לא רק לקיומו של הלאום, אלא גם לעצם טבעה של האמנות. האמנות היא ביטוי עצמי בשפת סמלים משותפת, שנועד להתממש על ידי צופיה וקוראיה. הוא גם מרוקן את אמנות החותמים מחשיבותה, ומבטל את יכולתם של אנשי הרוח הללו למנוע בעתיד גילויי סרבנות אלימים. כשתגיע השעה – והיא תגיע – לפינוי מאחזים והתנחלויות מעבר לקו הירוק, איך יוכלו אז לצאת נגד סרבני הימין? מה יוכלו לומר להם ובאיזו זכות? כיצד יצפו שמישהו יקשיב להם, בזמנים הרעים שיגיעו?

האחר, רבותיי, הוא גם ציבור המתנחלים. לא רק הפלסטינים. אינני שותף לאמונתם ולדרכם, אך איני מוכן להחרימם. כדי לכונן כאן שלום נצטרך לעבור, בצער עצום, עקירת ישובים נוספת. אי אפשר לצפות שתתקיים בלי פגע, שעה שאיננו מוכנים אפילו להידבר עם עקורי העתיד. מי שמבקש להקיאם מן הלאום, בל יופתע כאשר יסרבו לצווי המדינה. אחינו הם, גם אם תהום כרותה בינינו.

יתרה מזאת, איננו יוצרים בחלל ריק ומנותק. אי אפשר לטעון לתחיית העברית, לשמירת התרבות ולפיתוחה, וליהנות מתקציבי הרשות – בתקציבי מנהל התרבות, בקרנות ממשלתיות, בתמלוגים מן הספריות הציבוריות, בהופעות ב"אמנות לעם" וב"סל תרבות" – ובו-בזמן להחרים חלק מן הציבור, המממן בכספי המיסים שלו ובצריכתו את התרבות ואת תוצריה.

את גילויי המחאה על הכיוון שהמדינה והחברה שלנו הולכות בו – שאני מוטרד מזה כמוכם – כדאי לבטא בהידברות. לא בחרמות נבנה לנו ארץ, לא בחרמות נקיים כאן חברה.