ארורים אתם, תומכי העוולה בכנסת ישראל. תימקנה ידיכם.

מרגע היוודע תוצאות ההצבעה בכנסת על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, אינני יכול להירגע. גם לא לעשות כלום. אני מרגיש כאילו מכבש של עשרה טון מוחץ לי את המוח. אמנם, אני כבר אב גאה לשני בנים נהדרים, בני שש ומחצה, ולכאורה לא אמורה להיות לחוק הנפשע הזה השפעה כול כך קשה עלי. אבל אני בן הקהילה הלהט"בית, בשר מבשרה, וגם כמה לעוד ילדים. וכאשר מחוקקים חוק המפלה את חבריי וחברותיי ואותי באופן ברור, בוטה ומנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם למוסר ולהגיון הישר, אני לא יכול לקבל זאת או להשלים עם זאת. אני לא יכול להירגע.

בסוף השבוע שעבר קראתי בתכניתה של יעל דן, וגם כאן, למרד מיסים ומרד גיוס, וגם לשביתה כללית של בני ובנות הקהילה. בסופו של דבר שילמתי החודש את המיסים, מחשש להיתקלות קשה עם רשויות המס. אני שמח שרעיון השביתה מצא אוזן קשבת והוא מתקיים, וכן כי בני הקהילה החלו מודיעים על מרד מילואים. כעת הגיע הזמן גם לחסום כבישים, ולפעול כול פעולה נוספת כדי להרחיב את המרי האזרחי הזה, שיבטא באופן ברור את העוול שנעשה לנו הערב ואת אי המוכנות שלנו להשלים איתו.

החוק שהתקבל הערב מערער באופן עמוק וקשה את מעמדנו כהורים. כדי להבהיר לכם עד כמה, אספר לכם סיפור. הערב, בפעם הראשונה בחייהם, מארחים בניי, מיכאל ודניאל, חבר מהגן שישן אצלם. מדובר בילד מתוק להפליא, שאנחנו מאוד אוהבים. הוא ביקש פיצה, אז הכנתי פיצה לכולם, ואחרי ארוחת הערב נשכבנו כולנו במיטות הכפולות הענקיות של הילדים (תודה לשושנה וייג על תרומתה!), וקראתי להם סיפור. ואז נשכבנו לשוחח. והילד הזה אמר "אבל אין לכם אימא, וגם לא סבתא!".

"אבא, נכון שהייתה לנו פעם אימא?" ניסה דניאל להתגונן, "אימא שלך, נכון?"

"לא דניאל, הייתה לכם סבתא, והייתה לכם פונדקאית," הזכרתי לו.

"אבא לא רצה להתחתן, ולכן אין לנו אימא," הוסיף מיכאל.

"נכון, לא רציתי להתחתן, אבל מאוד רציתי ילדים, אז נסעתי להודו ונעזרתי בפונדקאית כדי להביא אתכם לעולם."

"כן, הם היו בבטן שלך ואז בבטן שלה," אמר אורחנו.

ואחרי כן הלכו לישון.

הילדים שלנו פגיעים וחשופים לא פחות מאתנו. הערות כמו "אבל אין לכם אימא," הן רק תחילתה של הדרך. בהמשך הם יגלו, שאינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות, אלא על ידי היהדות הרפורמית ומשרד הפנים בלבד, בהמשך יטיחו בהם שאבא שלהם הומו או מזדיין בתחת, והם יצטרכו לגלות מה משמעות הדבר. נשמות טובות – שמרניות וחשוכות – תתנדבנה להסביר להם עד כמה אנחנו אגואיסטים, שהבאנו אותם לעולם כיתומים מאם (כאילו יש בכלל איזו משמעות למילה 'יתמות' בהקשר לפונדקאות), יסבירו להם שחבל שאבותיהם לא אימצו ילדים של אחרים במקום להביא אותם לעולם, ובאופן כללי – יעשו כול מה שהם יכולים כדי להרוס לילדים שלנו את החיים, כמו שהם עושים לנו.

על זה, חברים וחברות, צריך לפתוח במרי אזרחי. לא רק על הרצון שלנו להיות הורים, אלא גם על הרצון להבטיח מרחב קיום הגון, חם ומקבל לילדינו, בכול מקום שיפנו אליו ובכול מקום שיחיו בו.

אז כן, אני יודע, החברה הישראלית היא רבגונית, היא נשלטת כרגע בידי ממשלת ימין, יש בה דתיים וחילוניים, חרדים ואתאיסטים, וכך הלאה. אבל מה שקרה הערב בכנסת הוא חציית קו אדום בעבור כול בני ובנות הקהילה שלנו. וכשזה בא בתוספת לחוק הלאום, המפלה את האוכלוסייה הערבית בישראל, ולטירלול ההדתה בצה"ל, לפגיעה במוסדות התרבות ובתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הבריאות והסעד – זה כבר באמת מגדיש את הסאה.

צאו ביום ראשון לרחובות. קחו אתכם/ן דגל גאווה ושלט וצאו לרחוב. מי שאינו חושש מפני היתקלות עם המשטרה, שיחסום כביש, ולו לכמה דקות, עד שהניידת תגיע. מי שאינו רוצה להתחכך עם החוק – שיעמיד משמרת מחאה. מותר בישראל לקיים משמרת מחאה המונה עד שישה או שבעה אנשים, כמדומני, ללא בקשת רישיון מן המשטרה. עשו זאת. עמדו משפחה ועוד משפחה, יחידים וזוגות, עם דגלי גאווה ברחובות, בפתח המשרד או בית העסק שלכם, בכול פינת רחוב. עימדו ומחו על האפלייה, והקפידו על הניראות.

אסור לנו לתת לעוול הזה לעבור.

 

מודעות פרסומת

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת […]

Flag_of_Israel.svg   את הפוסט הזה מחקתי כמה שעות אחר כתיבתו. ואומר לכם מדוע. אם החבר הכי טוב שלי הבין ממנו, שאני מצדיק את מהלכי הממשלה בנוגע לחופש הביטוי, כנראה שכשלתי בכתיבתו, או שהאקלים הפוליטי כאן כבר אינו מאפשר כתיבה פוליטית או קריאה נכונה של טקסטים פוליטיים. ועל זה אצטרך לתת את הדעת בכובד ראש.

אילן.