יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (20)

IDOR7859.JPG
דניאל ואבא. צילום: עידו רוזנטל.

    "קח בחשבון דבר אחד," אמרתי לפני רגע למישהו שאינני מכיר, וביקש להיוועץ בי לגבי הבאת ילדים לעולם באמצעות פונדקאית, "ברגע שהילדים ייוולדו, החיים שלך יתהפכו לחלוטין. לא ישתנו, יתהפכו. הילדים יהפכו למרכז חייך, ותהיה חייב לתת להם מענה בכל רגע, עשרים וארבע שעות ביממה, עד סוף חייך."

     הוא השתהה רגע, שאל הרבה שאלות, באשר להיסוס בין הורות משותפת להורות יחידנית, באשר לגילנו כהורים יחידנים והשפעתו על ההחלטה להביא ילדים לעולם ועוד. השתדלתי לענות לו מעומק לבי. בכנות מוחלטת.

     "עם כול הקשיים שתיארתי בפניך" הוספתי, "דע לך דבר אחד – שזה הדבר הטוב והנפלא ביותר שתעשה בחייך, וגם הקשה מכולם. תיהנה מהם עד כלות, וגם תחווה יסורים וכאב שמעולם לא ידעת."

     בסוף השיחה אף הזמנתי אותו לבקר אותנו, כדי להיווכח במו-עיניו במה הדבר כרוך.

     את השיחה בינינו סיימתי במה שאמר לי אבא שלי לא מזמן. "קח אוויר," הוא אמר לי, "ההורות היא מסע ארוך, ומתמיד."

     ואני מאוד מקווה, שבדבריי עודדתי עוד מישהו, שאינני מכיר, להעז לעשות את הצעד הזה. להיות לאב.

*

     הדברים הללו, שאמרתי לו, לא באו לי סתם. אתמול, רגע לפני צאתי מן הבית לקחת את הילדים מן הגן, צלצלו אלי מן העירייה. "אילן," אמרה מנהלת מחלקת המועדוניות העירונית, "היום היה יום קשה בגן. לצערנו לא נוכל להמשיך להחזיק את הילדים במועדונית. הסייעת לא מוכנה יותר לעבוד איתם."

     "מה קרה?" נחרדתי.

     "דניאל התנפל על מיכאל, וכשניסתה להפריד ביניהם הוא שרט אותה, משך בשערה ונשך אותה," השיבה לי. "ואין לנו סייעת אחרת שמוכנה לבוא לעבוד במועדונית."

     "אני יכול למצוא ולממן סייעת מטעמי?" שאלתי.

     "לא. זה לא מקובל אצלנו. אם אתה רוצה, אתה יכול להביא רק את מיכאל למועדונית."

     "זה לא יקרה," חתכתי אותה, "אני לא אתן לילד אחד שלי להרגיש ילד דחוי מול אחיו."

     הודיתי לה על שלושת הימים של הקייטנה ומיהרתי לגן. כשהגעתי לשם, פגשתי שני ילדים צוהלים, ושלוש נשים חמורות סבר. ניגשתי לסייעת, סובבתי בעדינות את זרועה וראיתי את סימני הנשיכה. הם נראו בבירור על זרועה.

     התנצלתי בפניה, הודיתי לשלושתן על הימים האלה, ולקחתי את הילדים הביתה. לבי חרב.

     אחר הצהריים הילדים שאלו אם מחר (היום) נלך למועדונית. אמרתי להם שלא. "אנחנו לא נוכל יותר ללכת למועדונית, דניאל," עניתי לו, "בגלל מה שקרה אתמול בגן. אתה צריך להבין, שלכל התנהגות יש תוצאה. ובגלל מה שקרה בגן, לא נוכל לחזור אליו יותר."

     אז גם שאלתי אותם מה קרה, שגרם לדניאל להתפרץ. הסתבר לי, שילד אחד בגן היכה את דניאל. זה ילד שידוע כילד מכה. רק שהוא נמצא במועדונית כל השנה, ואיש לא מעלה על הדעת להוציאו ממנה, בעוד שבניי נכנסו למועדונית לפני שלושה ימים בלבד. כך או כך, דניאל נתקף בתסכול, וניסה להוציא אותו על אחיו. כאשר הסייעת ניסתה להפריד ביניהם – במקום לעשות לו הולדינג, כמו שביקשתי ממנה לעשות במקרה כזה – פרק אותו עליה.

     לדברים האלה יש היגיון. יש הסבר. הילד מוצף, הוא לא יודע איפה לפרוק את זה, ולא יכול להכיל את תסכולו, וזה מתפרץ.

     כשסיפרתי כל זאת למטפלת שלנו, כעסה מאוד. "העירייה צריכה למצוא לך סייעת אחרת," אמרה לי, "לא להוציא את הילד מן המועדונית."

     "לזה התכוונתי כשאמרתי לך, שהמערכת כבר סימנה את הבן שלי," אמרתי לה, "וזו הסיבה בגללה בחרתי לעשות שינוי מסדר שני ולהסתלק מן העיר. זו גם הסיבה, שביטלתי את האבחון ההתפתחותי שנקבע לו כפולואפ, למחר. אני לא מוכן להמשיך להתגלגל במערכת הזאת, שתחפש וגם תמצא כול מיני תיוגים לבני, תחייב אותי לטפל בו במיני טיפולים ואחרי כן גם ארגיש מחויב לעשות כדבריה. אני מחזיר לעצמי את האחריות על בניי."

     "אמשיך בטיפול משפחתי בצפון. אם את ממליצה לי לעשות זאת, אוסיף על זה תרפיה עם מוסיקה או עם בעלי חיים, כדי להבנות להם את הוויסות החושי. אבל אתן לילדים שלי סביבה רגועה יותר, מכילה ותומכת יותר, ובעיקר סביבה שבה כולם ילדים ישראלים, דוברי עברית, חברים למשחק שאין עמם קשיי תקשורת, שגם הם, בפני עצמם, מולידים תסכול."

     המערכת העירונית לא יודעת להתמודד עם ילד עם עוצמות רגשיות עזות. היא מצמידה לו תגים, מתישה אותו ואת ההורה שלו באבחונים התפתחותיים ורגשיים ושולחת אותו לכול מיני סוגי טיפול. אין לי עניין להתכתש עם המערכת או להאשים אותה. הדבר היחיד שמתסכל אותי הוא, שהמערכת הזאת דורשת ממני, כהורה, הכול מכול וכול, אבל לא עושה את המינימום ההכרחי, כמו להתעקש ולמצוא סייעת אחרת, שתדע להכיל את הילד, כשזה מה שהוא צריך.

     כן, ילדים נושכים. הילד שלי הוא לא הראשון שנשך סייעת. גם לא האחרון. וכאמור, יש ילדים קשים הרבה יותר ממנו בגן הזה. כאלה שהוא עצמו חוטף מהם מכות. אבל אותו סימנו. ואני לא מוכן שיסמנו לי את הילד, ולא מוכן להפקיר אותו, מטפורית, למנגנוני ההערכה והמעקב של המערכת הציבורית. לא עוד.

*

     מישהי מקוראות הבלוג הזה המליצה לי על ספר ושמו 'ילדים רגישים מאוד.' אני קורא בו כעת, בתודה ובהתרגשות, ומגלה בו את בניי. מיכאל רגיש לריח. יש לו חוש ריח מפותח להדהים, והוא מבחין בכל שינוי בריח בסביבתו. הוא אלרגי גם לכול סוג של בד סינתטי, מתלונן על כל אטיקט הצמוד לבגדיו, ולכן אני גם מסיר מיד, בשתי אצבעות, במומחיות שפיתחתי למענו, כל תג בגד שאני מלביש לו. מיכאל מצייר כמו ילד בוגר, פנים וגוף של אדם, ומבלה עם ציוריו בשקדנות ובריכוז ממושכים, ובו-בזמן גם מבלה הרבה שעות מול הטלביזיה, משום שהיא ממקדת אותו בספיגת ידע ובכמות מוגבלת יחסית של גירויים, מול כול מה שמתרחש מסביבו. הוא רגיש מאוד לבני אדם ולסבל אנושי, ובהם גם סבלו של אחיו, ומכיר בנשמתם של בעלי חיים ושל צמחים.

     דניאל רגיש מאוד לרעש. הוא לא יכול לשאת רעש בסביבתו, ובורח מכול סביבה הומה מדי. הוא לא מסוגל לשהות זמן רב מדי מול טלביזיה, ומוכרח להמציא לו משחק או לקבל תשומת לב. הוא בעל דימיון מפותח להפליא, ממציא סיפורים קסומים בן-רגע, אוהב אדם ובעלי חיים, ומתרפק על כל כלב שהוא פוגש ברחוב. הוא יצירתי בצורה מדהימה בכול הקשור לטכנולוגיה, ומפענח בעצמו מנגנוני חיבור או פירוק והפעלה של מכשירים, שאני עצמי עומד אובד-עצות למולם, הוא כריזמטי וגם קצר רוח, מוכרח לקבל סיפוק מיידי לצרכיו. הוא עצמאי, דעתן, עקשן, ולא מוכן לקבל שדברים אינם מתרחשים בסדר שהוא רוצה שיתרחשו, אלא על פי מאוויו וחוקיו. אבל, עם כול הקושי, הוא ילד מדהים.

     שניהם מגלים בתוכם הרבה מן הרגישות שלי. לי לקח הרבה שנים של תסכול בתור ילד להבין, שאני מוצף רגשית וחושית מסביבתי, שאני אלרגי לתוויות של בגדים ולכל בגד שאינו עשוי ממאה אחוז כותנה. אמי זכרה לברכה ניסתה לכפות עלי כילד את אופנת הביגוד לילדים של שנות השישים – חולצות עם צווארון 'פולובר' ומכנסי גברדין, ולא הבינה מדוע אני תולש את הבגדים האלה בזעם מעל גופי, זועק שחם ומגרד לי בהם, ושהבגדים האלה חונקים אותי. את האלרגיה שלי לאבק ולכול בד שיש בו אפילו 5% פוליאסטר או חולירע אחרת, גיליתי רק בבגרותי.

     כמו בניי, גם אני עצמאי, דעתן ועקשן, גם אני ממציא סיפורים, בורא מציאויות לעצמי ולא מוכן להיכפף לנסיבות, גם אני מכיר בנשמתם של צמחים ובעלי חיים ואוהב אותם.

     הילדים האלה אינם רק השתקפות שלי כמובן. הם נשמות עצמאיות וייחודיות. אבל הם בהחלט בשר מבשרי, ואני אוהב אותם עד כלות, גם כשלעתים הם מקשים עלי באופן שלא שיערתי כלל את תוקפו, כשהחלטתי להיות להורה.

     ויותר מכול, ולפני הכול, אני מחוייב להם ולטובתם. אני ההורה היחיד שלהם. עלי מוטלת החובה לדאוג לרווחתם, להתפתחותם ולהיותם תמיד מוקפים באהבה, בהכלה ובתמיכה. גם כשקשה לי, גם כשאני כואב, גם כשאני חרד, גם כשאני מוטרד מבעיות פרנסה.

     אין לי ספק, ששניהם יגדלו להיות נערים וגברים לתפארת. השאלה היא כמה ייסורים יצטרכו לסבול עד אז. אני מקווה שהמעבר מתל אביב לרמת הגולן, או לצפון הרחוק, ייטיב עימם.

     לא חשבתי שאכתוב את הדברים האלה. אתמול מחקתי אותם מן הפוסט הלילי שלי, כי הרגשתי שאולי עלי לשמור אותם לעצמי, מחשש שמא כתיבתם כאן תזיק לילדיי בכול מקום שייקלטו בו בעתיד. אבל עכשיו אני מבין שלא, שאני לא מוכן להסתיר דבר. שאולי אני כופה על בניי מידה גבוהה מאוד של חשיפה, שאני מורגל בה, והם עוד לא נמצאים בגיל שיוכלו להחליט אם הם מעוניינים בה, אם לאו, ואולי אני עושה להם בזה עוול או נזק. ישנם לא מעטים בסביבתי הקרובה החושבים כך.

     אבל סובבי אינם לוקחים בחשבון עוד דבר. שבכתיבתי עליהם, בחשיפתי אותם, אני מלמד גם בניי גם דבר אחד, שהוא חשוב מאוד בעיניי, כערך חיים – לעולם לא להתבייש במי שהם, תמיד לעמוד על שלהם ולא לקבל תכתיבים משום מערכת או מנסיבות החיים, אלא לברוא את נסיבות חייהם בדרכם וכרצונם, בתנאי אחד – שאינם פוגעים בזה בזולת או בעצמם.

     הבעיות הכרוכות ברגישות היתר שלהם לא תיעלמנה עם המעבר לגולן. אני לא משלה את עצמי בכך. ולכן אמשיך לטפל בהם גם שם. בדבר אחד אני בטוח. ייטב להם עד מאוד לחיות במרחבים, בבית גדול ולא בבית עמוס גירויים חושיים, בחצר עם כלב ובעלי חיים, בישוב קהילתי שיש בו הרבה ילדים ישראלים, ובמערכת חינוך יישובית.

     מחר אחר הצהריים נצא לגולן, לסוף שבוע בו נבדוק רשימה של בתים בישובים שונים. אני מקווה שבתוך הטיול הזה נמצא את שאיוותה נפשנו. דניאל כבר הודיע לי, שהוא לא רוצה לנסוע, אלא להישאר בבית, ולא רוצה לעבור לבית אחר. הוא מבין את השינוי המתרגש עליו ונבהל. מיכאל פתוח יותר לאפשרות הזאת.

     ואני? אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. שחייב להיות בסדר. ואם לא, תמיד נוכל לחזור הנה, לנווה צדק. אבל לפחות אדע שניסינו משהו אחר, שהלכתי עד קצה העולם, או הארץ, למען בניי. ושאם יהיה צורך, אעשה את המסע הזה שוב, עד שאבטיח את שלומם ואת רווחתם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

אני לא מאשר תגובות אנונימיות בבלוג שלי. למעשה, כל פעם שאני מקבל תגובה אני קודם לכן שולח מייל לכתובת המייל שנשלחה ממנו, וממתין כדי לראות האם אני מקבל משם תשובה, או שהמייל חוזר אלי ככתובת שגויה. כך שאין טעם לכתוב לי באנונימיות. דורשי טובתי באמת ולכאורה – כפי שכתבה פעם שז חברתי באחד מן הסיפורים הכי חשובים שנכתבו בספרות העברית, בעיניי, 'מאולפת,' סיפור חובה לכול העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי (הסיפור כלול בקובץ הסיפורים 'מאולפת' שאני עצמי ערכתי והוצאתי לאור בבית ההוצאה שלי) – מתבקשים לחתום בשמם על תגובותיהם אלי, אחרת לא תפורסמנה. תודה.

מודעות פרסומת

39.5

 

IDOR0327 (Large).JPG
לעדו רוזנטל יש יכולת לתפוס מצבים מיוחדים. כך אירע לפני יומיים, כשצילם אותנו מאחור הולכים יחדיו.

ביומיים האחרונים אני קורא, לצורך מתן חוות דעת, כתב-יד לספר של אם, המספרת את מאבקה בדלקת קרום המוח שלקה בה בנה הפעוט, עם לידתו, ועם השפעותיה החמורות על מוחו, ובהתאם גם על חייו. הסיפור קשה מנשוא, ולא פעם אני מוצא את עצמי נושם בקושי, למקרא ייסוריה.

בו-בזמן, השבוע הגננת הראתה לי כתם אדום בעין של מיכאל, חוץ מזה הוא החליק שלשום באמבטיה, ומאתמול בבוקר העלה חום. לא משהו רציני. 37.6, בבית השחי. הוא רצה להישאר בבית, אבל היה לי חבל שיפסיד את מסיבת חג השבועות בגן. אז נתתי לו נר, סיפרתי על כך לגננת וביקשתי ממנה שאם ירגיש לא טוב תודיע לי. ממילא התכוונתי להוציאם מן הגן מוקדם היום, כדי ללכת לאלרגיולוג. יש למיכאל תגובה אלרגית על הגב, ולשניהם מדי פעם גם עקיצות על הקרסוליים. מיכאל מתלונן הרבה על גירוד, פניסטיל לא ממש עזר לו. רק בטיפות, והבטאקורטן מורידה את הפצעים, אבל אז מגיעות התנפחויות פתאומיות חדשות.

אז אמרתי לעצמי שבשל החום וההחלקה והנקודה בעין אוציא אותם מוקדם עוד יותר. אעבור מקודם לאלרגיולוג אצל רופא הילדים ביפו, המקבל בימי שישי, כי מרים לא מקבלת בימי שישי, ונראה מה קורה.

כשבאתי לגן הגננת אמרה לי שהילד היה לגמרי בסדר. רווח לי. בכל זאת נסענו לרופא. הוא בדק את גרונם ואת אוזניהם ופסק שהכול בסדר, רק ביקש שאהיה ערני.

אחר הצהריים, כשקמנו, היה לו 39.5 חום. הוא גם היה חיוור ועייף, למרות שרק קם משנתו. אמנם, הוא אכל ושתה, אבל נראה לי רפה מדי. לא במיטבו.

רחצתי את שניהם לכבוד שבת, את מיכאל במים פושרים, נתתי לו נר אקמולי, וחיכיתי. החום ירד, אבל משהו בו הציק לי. הרגשתי שאינני רוצה לחכות ללילה כדי לראות מה קורה. לא רציתי למצוא את עצמי רץ למיון באמצע הלילה. אז החלטתי להקדים תרופה למכה. לנסוע איתם למיון ילדים. אמרתי לעצמי, שאחת מן השתיים. או שזו אינטואיציה אימהית בריאה, או שזו חרדה. כך או כך, מוטב שאבדוק זאת.

הגענו למיון בסביבות שמונה וחצי. בדרך הודעתי לאבא שלי, כדי שיצטרף. כאשר האחות במיון בדקה את מיכאל אמרה לי שהחום והדופק והסטורציה שלו בסדר. אבל אז גם דניאל ביקש שתמדוד לו חום, ולתדהמתי היה לו 38. באותו רגע הבנתי, שכנראה אכן מדובר בווירוס. אם שניהם עם חום, זה המקור, זה ברור.

אבל חיכיתי לרופאה שתבדוק אותו, והיא עשתה כן, מיששה את בלוטות הלימפה, בדקה אותו עם סטטוסקפו, הקשיבה לריאותיו ולליבו, ואמרה לי שהכול בסדר.

חשבתי שמיד ישחררו אותנו. אבל אז התברר לי שמי שבדקה את הילדים הייתה מתמחה, ועלינו לחכות לחתימתה של הרופאה האחראית על חדר המיון בטרם נשתחרר הביתה.

בינתיים אבא שלי הגיע ויצאנו החוצה כדי לחכות באוויר הצח.

ואז הגיע צוות טיפול נמרץ והכניס אל חדר המיון ילד במצב קשה. וכול הרופאים רצו אליו. ואמרו לנו להמתין, כי הרופאה האחראית על חדר המיון נמצאת עם ילד בסכנת חיים.

כמובן שהתמנו. בסבלנות. אבל בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים לחדר המיון, חלקם במצב קשה, הרופאים קיבלו תגבורת, רובם עסקו בהחייאה הראשונה, אחרים בטיפולים דחופים אחרים.

המתנו שעה וחצי. כמעט שעתיים. מדי עשרים דקות לערך נכנסתי לחדר המיון פנימה, כדי לבדוק אם כבר שחררו אותנו. אבל אמרו לי שעלינו להמתין עוד, כי יש מקרים דחופים.

שאלתי באשנב הקבלה, אם יש אפשרות לחתום על סירוב. הפקידה הסבירה לי, שגם על טופס סירוב צריכה הרופאה האחראית על חדר המיון לחתום לי. אז המשכתי לחכות עוד חצי שעה.

כשנכנסתי שוב פנימה, ושאלתי את האחות האם צריך להחתים רופאה על טופס סירוב אם לאו, היא לא ענתה לי על זה, אלא פצחה בסדרת חינוך לחמלה. "זה חדר מיון," אמרה לי, "יש פה מקרים דחופים של הצלת חיים. אז חשוב על האחר, על הילד האחר, ובינתיים תתאווררו בחוץ."

"אני לא בא אליך בטענות. שאלתי שאלה פשוטה. האם גם על טופס הסירוב צריך להחתים רופאה," אמרתי לה. "יש לי בחוץ אבא בן שמונים ושני ילדים בני ארבע שמתים לישון."

היא המשיכה בסדרת החינוך שלה, ואני נשכתי שפתיים ויצאתי החוצה.

"בוא, אבא, הולכים," אמרתי לאבא שלי, "אני לא מחכה פה אפילו רגע אחד."

ניגשתי אל אשנב הקבלה. הודעתי לפקידה שאנחנו עוזבים. היא הרימה טלפון לחדר המיון. "זה באחריותם," הדהדה מה שאמרה לה האחות בפנים.

"בסדר. זה באחריותנו," אמרתי והכרחתי את אבא שלי, שרצה להישאר שם לבד עד שיקבל לידיו את הניירת, לנסוע הביתה לישון.

אין לי טענות לחדר המיון ילדים של איכילוב. הם עושים עבודתם נאמנה, ובאמת הצילו שם חיים הערב. רק מה, אני כול מה שהייתי צריך לדעת הוא, שאני לא מפספס משהו אצל מיכאל, שזה אכן וירוס ולא איזה משהו סמוי מן העין, כמו, חס וחלילה, בכתב-היד של הספר שאני קורא כעת לחוות דעת.

או, איך שאמרתי לרופאה המתמחה שבדקה אותנו, כששאלה איפה האימא, "אין אימא. הילדים נולדו בפונדקאות. הצד של אימא אמר שצריך לבוא הנה, לבדוק שהכול בסדר. הצד של אבא אמר שאפשר לחכות למחר. הצד של אימא ניצח."

ובסוף, הצד של אבא הוא זה שפסק שהולכים הביתה לישון. שברוח הערה שנשבה בחוץ, במזגן המקפיא שהיה בפנים, בלובי ההמתנה של חדר המיון, ועם כמות המקרים הקשים שהייתה שם, מוטב לילדיי שאסתלק איתם הביתה, גם אם זה יעלה לי אחרי כן כסף, העיקר שיילכו לישון, ובעזרת השם יקומו מחר בריאים, ונוכל לנסוע לחג ליאיר ומיכל.

עכשיו הם הלכו לישון. דניאל עם 37.2, מיכאל עם 37.5, ואני עם אספרסו בחצות, וכמה סיגריות בחצר, כדי להירגע מעוד חוויית הורות.

"אני לא מקנאה בך," אמרה לי הבוקר הגננת, בהתייחסה למה שאני עובר עם הילדים. היא התכוונה לא רק לדאגה לבריאותם, אלא גם לכך, שעד הרגע הזה עוד אינני יודע אם עיריית תל אביב תסכים לרשום אותם למועדונית הקיץ. אבל עד שאקבל תגובה ברורה למכתב חריף אך מאופק ששלחתי בנושא, לדרגים הבכירים ביותר בעירייה, לא ארחיב על כך.

דבר אחד בטוח. להיות אב יחידני במדינת ישראל זה לא עניין של מה בכך. או, בפולנית, אין ספק שמעניין לי.

שיהיה לכם חג שמח ולילה טוב.

אבל איפה הגברים עם החוטיני?

המצעד

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

הפנינג

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.

 

 

דמדומים מול הרי אדום

אני והילדים באילת

מקודם לכן, כשרק התיישבתי על המרפסת של ישרוטל ים סוף, מביט בשמש השוקעת מעבר להרי אדום, קלטתי שוב, שזוהי החופשה הראשונה שלי, מזה לפחות חמש שנים, מאז יצאתי למסע הפונדקאות, ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, ואל דרך ההורות.

אתמול, מכיוון שלא ישנו בצהריים, בשל האיחור בטיסה של "ארקיע" לאילת, נרדמנו שלושתנו בעשר וחצי בערב. בשתיים לפנות בוקר התעוררתי ליד ילד קודח מחום, זה הלילה השלישי. מדדתי לדניאל חום, היה לו 39.3. שמתי לו נר, ומכיוון שהבחנתי שהוא מתהפך במיטתו ואינו יכול להירדם – גם לקחתי אותו אל חדר האמבטייה. מילאתי את האמבטייה במים פושרים, ועשיתי לו, בפעם הראשונה בחייו, אמבטייה להורדת החום.

ואחרי כן חזרנו לישון.

הבוקר הלכתי ברגל עם הילדים בתוך עגלת התאומים את כל הדרך מבית המלון אל המצפה התת ימי. הילדים התלהבו מאד מתצוגת הדגים המרהיבה, ובייחוד מבריכת הכרישים. אבל התלהבותם גברה לאין-ערוך כשעברנו במונית מן המצפה התת ימי לקניון 'מול הים,' שם רכשתי להם, לכל ילד, זוג סנדלי 'נמרוד' חדשים, עם תאורה בסוליות, כובע מצחייה של סופר מן, כנראה הכובע היחיד בעולם שיבטיח כי יחבשו אותו בימות הקיץ הלוהטים, וכמובן גם גלידה תות, הפעם בתוך גביעים מיוחדים בצורת בובות.

מרגע הנחיתה באילת נמלאו דפיי ברשתות החברתיות בהצעות מפגש עם גברים. מסתבר שכאשר יוצאים מתל אביב לפריפרייה שבים להיות מחוזרים, אם משום שאילת היא עיר קיט, שכולם מבקשים בה ליהנות מחופשתם, ואם משום שהאילתים קוטפים את תיירי הפנים והחוץ בעיר מלוא חופניים. אבל כשאני בבית מלון, עם ילדיי, בתוך חופשה משפחתית, כול מה שאני יכול לענות לפונים הוא שאני אב יחיד לתאומים בני ארבע, ולא יכול להיפגש. הרי לא אשאיר את הילדים באישון לילה עם גיסותיי, רק בשביל סטוץ רגעי בחופשה.

זה, בתמצית, כנראה לב לבו של השינוי שחל בי, עם המעבר שלי מסטטוס של סופר תל אביב, הומו רווק, לסופר תל אביבי ומורה לכתיבה, אב לתאומים שהוא גם הומו רווק, אבל פלוס שניים. הפלוס שניים הזה עושה את כול ההבדל. אז כן, יש רגעים שזה מנקר בי. למשל, עכשיו, כשאני יושב על המרפסת בישרוטל, מול הבריכות המוארות בתאורה רומנטית של לפידים, וחושב לעצמי בלבי כמה טוב היה אם היה פה יושב עכשיו בן זוג לצידי, ומחזיק איתי ידיים או מתפעל איתי מן הנוף.

אולי זה עוד יגיע. אבל הוא עוד לא כאן, בינתיים, וכנראה יצטרך לעשות מאמץ רב כדי להבקיע לו דרך אליי. ובינתיים אני צריך להפסיק את הכתיבה הנעימה הזאת, וללכת לרחוץ ולהלביש את מיכאל ודניאל בבגדי שבת וחג. כי תיכף נרד למטה, לחגוג לאבא שלי ולסבא שלנו יום הולדת שמונים.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. אמן.

הרהורי כפירה

סוף השבוע הזה הביא, כך נראה, את ההיפוך במזג האוויר בין קרה חורפית לבין שמש אביב. על פי התחזיות צפוי לנו שבוע שמשי, ונדמה לי כי בזה כבר מתרמז האביב.

כשקמתי הבוקר ויצאתי לכתוב בחצר היה קר. אבל השמיים היו תכולים, והבנתי כי יום יפה צפוי לנו. אתמול נדברנו עם אמא של אחד מילדי הגן, שנתארח לפני הצהריים אצלו ואצל אחיו, הגדול ממנו בשנה. לכן לא יכולנו לצאת לטייל. אבל אז אמרתי לעצמי, שאם אכן יהיה יום שמשי, מוטב שאציע להם לבלות בחוץ, במקום בבית, בפלורנטין.

נזכרתי בפארק דרום. מישהי סיפרה לי על מעלותיו, אך עוד לא יצא לנו לבקר בו. אז צלצלתי לקטי, והצעתי לה לבוא עם הילדים אל הפארק. אנחנו נסענו אליו ראשונים, ולשמחתנו נגלה בפנינו פארק ירוק, רחב ידיים ומלא פינות משחק, פינת חי ואגם מלאכותי. בקיצור,  מקום יפה ומפעים, במרחק 3.7 ק"מ בלבד מביתנו.

שמחתי בזה, שהיה לי השכל להכניס למכונית את שני זוגות אופני האיזון של הילדים וכדורי משחק. ואמנם, מיד עם רדתנו מן המכונית הילדים נהנו לנהוג בפארק על אופניהם, ועד שמיכאל לא נכנס ברגליו, סנדלים ואופניו לתוך שביל ובו בוץ טובעני, זה גם היה נחמד. ואחרי קינוח הבוץ בעשב זה גם נהיה נחמד בשנית.

עד שהגיעה האם וילדיה, ועמה עוד אם עם תאומים מן הגן, אנחנו כבר הספקנו לשחק במגלשות ובמתקני הכושר, לבקר בפינת החי, ובה יענים ופסיונים, תרנגולות ועופרים, וגם לצפות באגם הגדול.

הילדים רצו ישר לשחק כדורגל. חשבתי שישחקו יחד, אבל חברם לגן דחה את מיכאל, לא רצה לשחק איתו אלא עם אחיו הגדול, ומיכאל המתוק פרץ בבכי של עלבון, והתיישב בצד. "אל תיעלב, מיכאל, בוא, תשחק עם אבא ודניאל," הצעתי לו, אבל הוא מאוד נעלב מחברו לגן, שהחשיב עד אותו רגע לחבר קרוב.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בה את אחד מבניי נפגע מדחייה חברתית. וזה היה לי קשה. זה העלה בי את כול אותם רגעי דחייה רבים מספור, שחוויתי אני בילדותי. בדרך הביתה, במכונית, גם דיברנו על זה. "מיכאל," אמרתי לו, "ילדים לפעמים מאוד מעליבים האחד את השני. אבל לא כדאי לבכות ולהתיישב על הארץ. זה רק מגביר את זה. עדיף להתעקש. להגיד להם – אתם חברים שלי מהגן ואני רוצה לשחק אתכם. חוץ מזה, תמיד יש לך את דניאל, והוא אח שלך והחבר הכי טוב שלך, ואוהב אותך. וישנם גם ילדים אחרים, בכול מקום ישנם גם ילדים אחרים. אז במקרה כזה שחק איתם."

בינתיים דניאל אימץ צלחת פריסבי של אחד התאומים. הראיתי לו איך משחקים בזה, ואז הילד שפגע במיכאל ביקש להצטרף אלינו למשחק. הזמנתי אליו גם את מיכאל, אבל היה לא קל לעודד אותו להצטרף אליו. שיחקנו הרבה בפריסבי, ובסופו של דבר מיכאל ואני שיחקנו בינינו בבעיטות בכדור.

בשלב מסוים התיישבנו כולנו מסביב לשולחן פיקניק, כול הורה הוציא מה שהביא עמו לילדיו, ועשינו יחד פיקניק של פירות וצ'ופרים, שהיה מין ארוחת עשר נחמדה.

בסיום הפעילות דניאל פרץ בבכי. הוא היה עייף ומתוסכל מזה, שאור, התאום שהפריסבי הייתה שלו, חטף מידיו את הפריסבי והעליב אותו. "אל תבכה, דניאל, אני מבטיח שאקנה לך פריסבי, וגם למיכאל," אמרתי לו.

"עכשיו!" תבע דניאל.

"אבל עכשיו שבת, וכול החנויות סגורות," השבתי לו.

ואז הוא החל לבכות, והבכי נגמר רק כאשר הבחנתי בשיחים גבוהים ויפים של חובזה, בצד הכביש היוצא מחניון מערב של הפארק, ועצרתי את המכונית בצד. הצעתי לילדים לרדת איתי מן המכונית לקטיף חובזה. אבל הם ראו, שבאותו שדה ממש שוכבות שתי שורות של סירות מנוע ישנות, כנראה שהן שייכות למפעילי האגם בפארק, ונהנו מאוד לשחק בהן, בעודי קוטף שקית ניילון גדולה ומלאה של עלי חובזה.

בשבוע שעבר, כשהיינו בקדימה, קטפתי כמות דומה של עלי חובזה, חיפשתי מתכונים באינטרנט, והכנתי פשטידת חובזה ומנגולד, ועלי חובזה ממולאים (כמו עלי גפן) באורז ואגוזים, ברוטב עגבניות עם לימון פרסי. זה יצא כול כך טעים, שזה כנראה אחד התבשילים הכי מוצלחים שבישלתי אי פעם. אמש, בארוחת שישי אצל סבא, המשפחה, ובעיקר גיסתי חגית, שהיא טבעונית, פשוט חיסלה את זה. אז הנה, עכשיו יש לי במקרר עוד קילו עלי חובזה, למלאם בשקיקה.

מיכאל נרדם בדרך הביתה, וכשהגענו הביתה חיממתי להם ארוחת צהריים. דניאל אכל. מיכאל ביקש שוב טופי, כמו בארוחת הבוקר, שלא נגע בה. "אתה לא תקבל טופי עד שלא תאכל ארוחת צהריים," הבהרתי לו. והוא החל עושה את מה שהוא רגיל לעשות במצבים כאלה, לבקש שוב ושוב, בקול בוכים, בטרוניה, טופי.

עכשיו ככה. זה כבר עניין של כמעט שבוע, מאז בר המצווה המשפחתית, שהבית היה מלא בסוכריות הטופי, שאספו הילדים אחרי העלייה לתורה בבית הכנסת. וכמעט מדי יום היה לנו מאבק בנוגע לכמות הטופי שמותר לאכול מדי יום – אחת ליום הקצבתי להם. אבל הבוקר והיום בצהריים זה כבר נהיה מוגזם. ואז עשיתי מה שאיימתי שאעשה. צררתי את סוכריות הטופי הנותרות בשקית ניילון והשלכתי את כולן אל פח האשפה, למול עיניהם הכלות של הילדים.

שניהם פרצו בבכי. דניאל נרגע די מהר. מיכאל נכנס לבכי חסר מעצורים עד כדי קוצר נשימה. ניסיתי להרגיע אותו פעם ופעמיים על ידי הרמתו אל חיקי, אך הוא המשיך בשלו, דורש שאוציא אותן מן הפח, לחליפין מבטיח לי שיאכל צהריים ומבקש שאקנה לו טופי חדשות. אבל אני הבהרתי לו, שאני לא מוציא סוכריות מהזבל, שאין יותר טופי בבית, ושכעת כדאי שיאכל ארוחת צהריים.

הילד כול כך בכה, שזה הכאיב לי מאוד. אבל ידעתי שעליו לעבור את התסכול הזה. בסופו של דבר הרמתי אותו על ברכיי ליד השולחן, הצעתי שאראה לו 'סמי הכבאי' ושאלתי אותו שוב מה הוא רוצה לאכול. הוא הצביע ללא מילים על העוף בצלחתי. בשמחה חיממתי לו עוף, הוספתי לו עגבניות שרי, והילד חיסל את כול הצלחת בתיאבון.

אחר הצהריים באו לבקרנו עינת ואמיר ותאומיהם, אלון וארז. יצאנו יחד לסוזן דלל ואחרי כן שבנו הביתה, בו הכנתי לכולם פיצה והבנים שיחקו. היה תענוג לראות את כנופיית הבנים הזאת יחד. אלון וארז גדולים ממיכאל ודניאל בשנה, ומורישים להם, מדי עונה, את בגדיהם. עד כה, במפגשים בינינו, כל זוג אחים שיחק בנפרד. היום הם שיחקו הרבה יותר יחד. אבל היה לזה גם מחיר – בשלב מסוים הם פשוט הפכו את כול מיכלי המשחק בחדר הילדים שלנו, רוקנו אותם מתכולתם על הארץ, ורקדו ורבצו על תלוליות הענק של הצעצועים.

"עכשיו אני מבין למה באתם אלינו," חייכתי בעייפות אל עינת ואמיר, "כנראה שהגיע הזמן למיין את הצעצועים."

אחרי שהלכו מעימנו התיישבתי על הארץ, ובמשך שעה ארוכה מיינתי את כל הצעצועים לפי נושאים ותחומים – כלי עבודה, כלי רופא, ארגז מכוניות גדולות, קופסת מכוניות קטנות, מיכל בובות אצבע, שקיות לגו, מגירת כלי מטבח. ובעודי עושה כן, מיכאל ודניאל השתוללו בחדר העבודה שלי, וכמעט החלו ליצור בלגן חדש.

אחרי הפיצה הם ביקשו טורטיות עם חומוס וירקות. שגם אותן כרסמו אך מעט. אך בסוף ביקשו וזללו קורנפלקס בחלב. ואחרי כן מקלחות וצחצוח שיניים, והקראת הסברים לתופעות מדעיות, כמו גייזר ולבה, עננים ואופן היווצרותם וכך הלאה, בעודם יושבים עלי, כל ילד על ברך, שלושתנו על כורסת הטלביזיה.

"אין לך הרהורי כפירה?" שאל אותי אמיר, ברגע אחד שישבנו בו לבדנו, כשעינת אצה עם הילדים לראות את הבאר בסוזן דלל. "אין לך רגעים שבהם אתה שואל את עצמך בשביל מה הייתי צריך את כול זה?"

"כן," חייכתי אליו, "יש לי הרהורי כפירה, על זה שאני נורא מצטער שאין לי עוד שניים."

בשבועות האחרונים זה שב וניעור בי, הכמיהה הזאת לעוד שני ילדים, והצער העמוק על אי הצלחתו של הניסיון הקודם. לו היה לי הכסף לזה, ולו היה לי הביטחון שאחיה שנים ארוכות בבריאות ובצלילות הדעת, ודאי לי שהייתי מנסה את זה שוב. אבל עכשיו, אחרי כמעט ארבע שנים של חיים לבדי עם ילדיי וטיפול בהם, שעה שאני מתבונן קדימה, רואה כמה הרבה עוד יש לי לעשות עימם, וגם עם עצמי, אני מבין שכנראה אצטרך להכיל את הכמיהה הזאת, על הכאב הכרוך בה, מבלי לממשה.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

אהבה, זה כול הסיפור

כול מי שקורא אותי מזה זמן יודע, שכאשר אני שותק יש לזה סיבה טובה. כך גם הפעם. בשבועיים האחרונים כתבתי פוסטים לעצמי – ולמטפל שלי, שחזרתי אליו אחרי כמה שנים טובות, כדי להיוועץ בו בנוגע להורותי, ליחסיי עם הילדים ועם הגננת שלהם. הפוסטים האלה יישארו ביני לבינו. והם יישארו כן, כדי לפנות מקום לאהבה.

מטבעי, אני אדם שעומד על הרגליים כשמשהו מרגיז אותו או מציק לו. אבל אני גם אדם אוהב. עכשיו אני מתרגל את האהבה. מזכיר לעצמי שאני אוהב, שאני יודע לתת אהבה, לשפוע אהבה וגם זקוק לה. ומן המקום הזה אני משתדל להיות, לחיות, להיות הורה לילדיי, שותף דרך לגננת שלהם וגם לחפש לי בן זוג.

אני אדם של אהבה. נוצרתי מתוך אהבה, אני מחולל אהבה בזולתי וגם בי עצמי. ואני רוצה לאהוב ולהיות נאהב. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לומר לעצמי כעת. מדי יום.

מהמקום הזה אני רוצה לכתוב לכם הלילה, על כמה עניינים שונים, ובסופו של דבר כולם אחד.

א

אמש נודע, כי שני זוגות של אבות גילו, שמעבדת פיריון בנפאל בלבלה בין החומרים הגנטיים שלהם, וכתוצאה מכך נמסרה תינוקת לאבות שאינם הוריה הביולוגיים. הדבר התגלה בבדיקות האימות של האבהות הגנטית, הנערכות על ידי מדינת ישראל לכול תינוק, מיד עם לידתו בפונדקאות, כדי שבית המשפט לענייני משפחה יכיר בהורות של הוריו, ויאפשר למשרד החוץ להנפיק לו דרכון, באמצעותו יוכל לבוא לארץ.

עוגמת הנפש של שני זוגות ההורים האלה היא ודאי קשה. אינני יכול בכלל לתאר מצב, שבו אעקוב כול חודשי ההיריון אחרי פונדקאית, אמתין נרגש מחוץ לחדר הלידה, אקבל לידיי תינוקת בריאה ושלמה, ואז, מקץ כמה שבועות של הורות מאושרת, יתברר לי, כתוצאה מבדיקה גנטית, שאיננה בתי. שחלה טעות בשיוכה אלי.

שני זוגות ההורים האלה ודאי עוברים גהינום, ולמן גילוי הדבר בתקשורת אני חושב עליהם המון. על הזעזוע שהם עוברים, על תחושת אי הוודאות, עד ללידה הבאה שהם מצפים לה, על הכאב, על העלבון. גם על התגובות האיומות שהניבה חשיפתה של הפרשה הזאת בכלי התקשורת.

אבל בו בזמן אני גם חושב על אהבה. על כך, שהתינוקת הזאת, שנולדה, והועברה להורים הלא-נכונים, וכעת הושבה להוריה, היא מעשה של אהבה. על כך ששני הזוגות האלה ביקשו, ובעזרת השם גם יצליחו, לברוא כל זוג לו עצמו חיים, ילדים, ומשפחה, מתוך אהבה. על כך, שהפרשה העגומה הזאת גם מחברת ביניהם, כולם, על ילדיהם, בעבותות של אהבה. על כך, שזוג אחד כבר זכה, והלוואי שגם הזוג השני יזכה, בהולדת חיים, מתוך אהבה.

ושהילדים הללו, זו שכבר נולדה ואלה שבדרך, זכאים וראוי שיגדלו בתוך אהבה.

הגורל לפעמים מתעתע בנו. מעשה השוגג של בן אנוש אינו אלא תכסית, ביטוי חיצוני של גורל עמוק וגדול ממנו. ייתכן, שמעם שמייא עלה, שעל ארבעת האבות הללו להיות מחוברים מעתה ועד סוף חייהם, וילדיהם עמם. אבל החיבור הזה לא צריך להיות חיבור של כאב. הוא יכול גם להיות חיבור של אהבה, של הכרה בהורות משותפת, גדולה מסך הזוגות שחוללו אותה, הורות נרחבת ומשותפת שהיא פרי אהבה ואף תרבה אהבה.

והלוואי וכולכם תזכו בבנים ובנות, ושהילדים שלכם יגדלו מתוך זיקה משותפת, ובתוך אהבה.

ב

אתמול ביקר אצלנו חברי הטוב, מיטשל. בדרך כלל היינו נפגשים מדי יום חמישי. מאז התחלתי ללמד בימי חמישי החלפנו יום לרביעי, אבל מסיבות שונות לא הסתדר לנו להיפגש מדי שבוע, וכולנו התגעגענו איש לרעהו. מיטש ואני מאוד רצינו להיפגש אתמול, אבל אני ידעתי, שאני מוכרח לצאת עם הילדים מן הבית. אחרי הכול, ביום ראשון בערב לימדתי והם נותרו עם סבא בבית, ביום שני יצאנו יחד לשיעור שחייה ואז חזרנו הביתה, וביום שלישי שוב לימדתי, והם נשארו עם אילנה בבית. היה לי ברור שעלי לצאת עמם החוצה.

מיטשל בא, ואז הילדים ביקשו לנסוע אליו הביתה, ולשחק בגן המשחקים ליד ביתו. נכנסנו למכונית, התחלנו לנסוע, והגענו לקרבת בית החולים 'איכילוב,' לקניון וייצמן. "אתה יודע שיש פה ג'ימבורי?" הפתיע אותי מיטשל. נדתי בראשי לשלילה. לא היה לי מושג.

החלטנו להיכנס לקניון. החניתי את המכונית בחניון התת קרקעי שם. כבר בקומת החניון ראינו את הג'ימבורי רחב הידיים. הילדים ממש צהלו משמחה.

נכנסנו פנימה. מחיר הכניסה הוא 30 ש"ח לילד, אבל מקבלים שניים במחיר אחד כשמשלמים בישראכארד. חלצנו נעלינו ונכנסנו למתחם. הילדים עברו בין חלקיו השונים, מגלים בו פינה אחר פינה, ואנחנו אחריהם. קפצתי עם דניאל בטמפולינה, טבעתי בים הכדורים הצבעוניים וקראתי להם להצלה, זחלתי במבוך אחריהם. זו הייתה חדווה גדולה.

הם שיחקו שם שעתיים, הזיעו כהוגן ואף הסבו את תשומת לבי לזה.

12507051_1540727089576902_730993897_n

 

מיטשל במשחקייה.

מיטש נפרד מעימנו, ואנחנו עלינו לקניון. אכלנו פיצה, אחרי כן גלידה ואז נכנסנו לחנות טויס אר אס. זו הייתה כמובן טעות, משום שהילדים רצו לקנות המון דברים בחנות, ואני נחרדתי מן המחירים ואמרתי להם שלא נוכל לקנות בה דבר. הם בכו, ומחו, והתיישבו על הארץ, ואני הבטחתי להם, שלמחרת היום, כלומר היום, נלך לחנות הצעצועים ליד הבית, ושם אקנה הן מתנות לימי ההולדת של חבריהם מן הגן, המתקיימים מחר, יום שישי, ובשבת, והן להם.

"הכול מאוד יקר כאן," הסברתי להם, "ובכסף שעולה כאן מתנה אחת אני יכול לקנות לכם הרבה יותר דברים בחנות ההיא. חוץ מזה, כבר בזבזנו מאה שקלים הערב, וזה הרבה מאוד כסף." אבל זה לא ממש דיבר אליהם. "אתם יודעים, ילדים, מחיר של צעצוע אחד בחנות הזאת זה כמו יום שלם של עבודה של אבא," הוספתי, "זה נראה לכם הגיוני?"

"כן!"

"אז אם אבזבז את הכסף של העבודה על מתנות, מאיפה יהיה לנו כסף לאוכל, לתרופות, לגן, לנסיעות?"

ההסבר הזה לא ממש שכנע אותם. אבל היה לי חשוב להסביר להם את מהות השימוש בכסף. את קיומו של תקציב הוצאות. והערב, בדיוק כפי שהבטחתי להם, העליתי אותם על האוטו, נסענו לחנות המשחקים הסיטונאית ברחוב אברבנאל, קנינו שם מתנות לחבריהם ומתנות גם להם. אז אמנם, לא קניתי שם פליימובייל. אבל כול ילד קיבל מכונית צעצוע שרצה, ומקטרת לעשיית בועות ועוד משהו, דניאל סט נוסף של כלי עבודה ומיכאל משחק הרכבה, ושניהם יצאו מן החנות מאושרים.

ואתמול, וגם היום, אילנה אמרה לי, בהשתאות, שביומיים האחרונים לא שמעה את הילדים בצאתם מן הבית לגן. שהיו מאוד שקטים. כלומר, בלי בכי ומתח. ואני חייכתי ואמרתי לה "למדתי לבצע מעקפים, להימנע מקונפליקטים." ושמחתי בזה.

אני משתדל כבר כמה ימים לא להיכנס איתם לעימותים או למצבי מתח. לאפשר להם. להתעקש רק כשאין לי ברירה. וגם אז, להתבונן בדברים שאני מתעקש עליהם ולתהות האם זה היה הכרחי, אולי מוטב לי לוותר קצת על עקרונותיי, כמו זה שלפיו לא אוכלים גלידה בחורף ולא אוכלים משהו  מתוק לפני ארוחה אלא בסופה – כדי למנוע קונפליקטים מיותרים.

וזה הולך לי לא רע. הילדים שמחים, וגם אני.

ג.

"אתה צריך חיים אינטימיים וצריך בן זוג," אמר לי המטפל שלי בשבוע שעבר. "זה לא טוב לילדים, לראות אותך מרוכז רק בהם, רק בהורות שלך. הם צריכים לדעת שיש גם לך חיים אישיים."

"מאז נולדו לא עזבתי אותם לילה אחד לבדם," גיליתי לו, "מלבד איזה לילה לבן שעברתי במיון ב'איכילוב,' ומלבד הערבים שאני מלמד בהם."

"זה רע מאוד," השיב לי. "אתה צריך למצוא בייביסיטר שאתה סומך עליה, ולצאת לפחות פעם אחת בשבוע. לבלות, להכיר בחורים."

"לאן אלך?" שאלתי אותו, "מועדונים ובארים זה ממש לא הקטע שלי. אני לא שותה אלכוהול ושונא מוסיקה רועשת. חוגים במרכז הגאה לא מעניינים אותי, אני כבר מעדיף לשבת עם עצמי ולכתוב, והרשתות החברתיות לא מעלות שום דבר."

"אז תכניס פקקים לאוזניים ובכול זאת תצא למקומות הבילוי," השיב לי. "ותגיב גם לפניות של בחורים מחו"ל. אל תפסול אותם. הרי יש ביניהם כאלה שגם מגיעים לארץ. אבל אל תקבע פגישות בבית שלך, בחושך, כשאתה חושש להעיר את הילדים. קח בייביסיטר ותיפגש בחוץ."

בן זוגי הקודם ואני נפרדנו לפני ארבע וחצי שנים בערך. זו גם הייתה התקופה שחיינו בה יחד. מאז עבר הרבה זמן. את כמות הבחורים שפגשתי מאז נולדו ילדיי אני יכול לספור על יד אחת. שלא לדבר על עניינים של פורקן.

אחד האבות הגאים כתב לא מזמן בפורום הסגור שלנו, שאבהות גאה היא טיפול ההמרה היעיל ביותר. זה מצחיק. אבל באיזשהו מקום זה נכון. ברגע שאנחנו הופכים לאבות, להורים, המיניות נדחקת הצידה. הילדים הופכים למרכז החיים. בייחוד בשנות חייהם הראשונות.

אבל זהו. תיכף ילדיי בני ארבע. הגיע הזמן שאמצא איזון חדש בחיי, ובו מעט זמן אישי לעצמי, ובו גם אינטימיות, אהבה ותשוקה.

עכשיו נשאר לי רק למצוא בייביסיטר, שתהיה מוכנה לשמור על הילדים אחת לשבוע, בין עשר בלילה לחצות או לאחת לפנות בוקר – ובחור נחמד לבלות איתו.

אתם מוזמנים לשלוח לי הצעות לבייביסטר ו/או לבחור נחמד בהודעה פרטית.

רק לגבי בייביסיטר – זה/זו חייב/ת להיות מישהו/י שאני מכיר אותו/ה או את הוריו/ה. ואני לא מדבר על היכרות מפייסבוק.

ולגבי הבחור – תמיד העדפתי גברים צעירים ממני. אז אל תנסו להציע לי, כפי שעשתה אחת מתלמידותיי לשעבר השבוע, גבר בן שמונים:)

לילה טוב.

הקור, החמין וקטיף הבטטות

פליז1

את סוף השבוע הזה התחלתי כבר ביום רביעי, עם פרסום תחזית מזג האוויר לימים האלה. כמו כל עקרת בית יהודיה, ובמקרה שלי גם בתפקידי כבן בכור, הוצאתי ממגרת המזון שקית שעועית שחורה, שקית שעועית לבנה ושקית גריסים, והשריתי אותם במים. אחרי כן ניגשתי למכולת השכונתית, לוודא שיש להם קישקע. את שאר המצרכים לחמין הכנתי כבר לפני חודש. במקפיא שלי תמיד יש בשר מוכן לחמין ועצמות מוח.

צלצלתי לאבא. אני הרי יודע עד כמה הוא אוהב חמין בערבי שישי קרים.

"אבא, אני מעמיד חמין על הכיריים," בישרתי לו.

"לא תכננתי לעשות השבוע ארוחה," השיב לי אבא, "ואני לא יודע מי בכלל יגיע."

"זה לא משנה," אמרתי לאבא, "אני מעמיד סיר חמין בכול מקרה. מקסימום תבוא אתה אלינו ונאכל ממנו יחד."

ביום שישי בבוקר התקיימה מסיבת החנוכה בגן. ההורים הוזמנו עם ילדיהם למסיבה, בהזמנה מודפסת ומושקעת, כבר שבוע מקודם לכן. ואמנם, בשעה תשע בבוקר התכנסנו כולנו בגן, ישבנו בחית של הורים מסביב לחית של ילדים, והגננת, הסייעות והמורה למוסיקה פתחו את התוכנית האמנותית. שבע או שמונה כוריאוגרפיות שונות, עם אבזרים שונים, לשירי חנוכה, שהכינו עם הילדים במשך תקופה ארוכה מראש.

רוב הילדים השתתפו בשירה ובמחולות. מיכאל ודניאל העדיפו, כמו עוד ילד וילדה, לשבת על ברכיי ולצפות בחבריהם מניפים את ידיהם עם כפפות בצורת נרות צבעוניים, רצועות זוהרות של נייר כסף בצבעים שונים, מקלות הקשה, קסטנייטות ועוד מיני אבזרים, וצועקים 'אור! אור!" פעם למקצב של מוסיקת מחולות איריים ופעם למוסיקת היפ הופ, פעם למוסיקה יהודית ופעם למוסיקה אחרת.

דניאל בחנוכה

מיכאל בחנוכה

הבטתי בילדים המשתדלים לחולל על פי התנועות ששיננו בשיעורי המוסיקה, כנראה במשך זמן רב מראש, וזיכרונות ילדות כואבים עלו בי. זכר אותם ימים מן הגן, שבהם ניסו הגננות לסגל לי כל מיני תנועות מתוזמנות ואחידות כאלה, כפרט בקבוצת ילדים, ועד כמה התקשיתי, מבחינת קואורדינציה וגם מבחינת מקצב, להשתלב בין חבריי.

אגב כך נזכרתי בהתפרצות האחרונה של דניאל, באמצע שיעור מוסיקה, כשלקחו מידיו את הקסטנייטות, כנראה כדי לחבר אותו לחזרה על אחת הכוריאוגרפיות האלה, וחשבתי לעצמי בלבי, שאמנם, חווית הלימוד של שירי החג בשירה ובריקודים חשובה לילדים מכול בחינה – מקומו של הילד בקבוצת השווים, תפקידו בה, ציות לחוקי המחול וזכירת כול שלביו, הפעלה מוטורית ועוד – אבל לו הייתי יכול הייתי מונע את התסכול הזה מילדיי, ומקדיש את שיעורי המוסיקה ללימוד מוסיקה, לא ללימוד כוריאוגרפיה, לצורך הופעה חד-פעמית בפני ההורים.

שיעורי המוסיקה הם בכלל עניין אצלי. כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי מורה למוסיקה ושמו מאיר שפיצר. הוא היה נכנס לכיתה עם חלילית, מבקש מאיתנו לפתוח מחברות תווים ריקות, ולכתוב את תווי המוסיקה שניגן. לי לא היה מושג על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה ממני. הדבר היחיד שידעתי לשרטט על החמשה הוא מפתח הסול. לא יכולתי בכלל לקשר בין צלילי המוסיקה ששמעתי לבין סימני התווים השונים על החמשה. וזה נורא תסכל אותי, בייחוד כשהיה עובר בין השולחנות , מציץ במחברות התווים ומשבח או מגנה את התוצאות.

בשלב מתקדם יותר של השנה היה משמיע לנו קטעי מוסיקה על גבי פטיפון, ןדורש מאיתנו לכתוב את התווים למנגינות. זה היה נורא. היחידה שהצליחה בזה, כנראה מפני שיש לה שמיעה אבסולוטית ויכולת הפשטה מזהירה, הייתה חברתי לספסל הלימודים בבית הספר העממי, שרון פרמינגר, היום מתרגמת בעלת שם.

בעבורי לימודי המוסיקה האמיתייים החלו אצל מורה פרטית, ליאורה ויניק, שכינסה קבוצה קטנה של תלמידים בביתה, בשכונת מגורינו ברמת השרון. שם למדנו לנגן את חלילית ואחרי כן על מלודיקה. וברבות הימים גם למדתי, אצל מורה פרטי, שבא אלינו הביתה, לנגן על גיטרה.

ועד היום אני עוד כמה ללמוד נגינה על אקורדיאון ועל פסנתר. ואני מקווה שזה עוד יקרה, ולו כתיקון של עוולות ילדותי.

אבל מסיבת החנוכה בגן הייתה מושקעת. הן מבחינת התכנים, הן מבחינת הקישוט והכיבוד. ולכן גם שלחתי לגננת הודעת אס.אם.אס של תודה. שתדע שאני יודע גם להודות לה על מאמציה.

מיד עם סיום המסיבה, בעשר בבוקר, הילדים ביקשו ללכת איתי מן הגן אל השוק. שאר הילדים נשארו שם כתמיד עד קרוב לאחת. אני חשבתי שרובם יילכו הביתה. אבל שמחתי לצאת עם הילדים אל השוק, משום שרוב השבוע בילו בין כותלי הבית, ובעבורם ההליכה לשוק היא סוג של בילוי.

ובעיקר משום שביקשו, והבטחתי להם, שאקנה להם זיתים ותותים.

את אחר הצהריים של יום שישי בילינו בבית, עד שסבא בא, ואז אכלנו איתו ארוחת שישי. הילדים בקושי נגעו באוכל.   אבל אבא ואני אכלנו יחד, ואפילו יצא לנו קצת לדבר.  בערב התחיל להיות קר מאוד, ואז נזכרתי באוברולי הפליז הנפלאים, שקיבלתי מעינת חברתי, אם התאומים אלון וארז, מגבעת שמואל.

אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.
אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.

"ילדים, יש לי הפתעה בשבילכם!" קראתי אליהם אחרי המקלחת. "אתם הולכים להתחפש לדובים!"

מיכאל ודניאל הסתקרנו מייד, וכאשר הלבשתי אותם באוברולים המחמים האלה הוסיפו עליהם את כובעי הנמר, מתחפושת המחכה להם בתחתית ארון הבגדים, ורצו להראות את עצמם לאלה, ענת ואילנה, שבדיוק סיימו את ארוחת שישי.

ואז קיבלתי, לשמחתי, הודעה מעינת, שרצתה לדבר איתי קצת על התאומים שלה ועל התאומים שלי, על הפרדה ועל חיי הגן וכך הלאה, והציעה שניפגש בשבת בבוקר.

הילדים נרדמו, ואחרי כן נפגשתי, בשקט בשקט, עם בחור, שמחזר אחריי בעיקשות כבר מזה זמן. הדבר היחיד שאומר על הפגישה הזאת הוא, שמרים בנימיני שוב צדקה, בהורוסקופ השבועי שלה, שפורסם אתמול בבוקר. יום שישי הזה לא היה יום מתאים לפגישות רומנטיות.

והראייה – אחרי שהלך גלשתי קצת ברשת. דיברתי עם חבר. תוך כדי שיחה פתאום הרגשתי כאב מוזר, לא מוכר, בעומק השכמה השמאלית שלי, מלווה בעליית דופק. ניגשתי לחדר השינה, הוצאתי את מכשיר השידור לשח"ל ושידרתי אליהם. אבל מסתבר שהבטריות במכשיר צריכות החלפה. השידור לא צלח, והמוקדן התעקש לשלוח אלי אמבולנס.

השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה.

"כמה זמן ייקח לכם להגיע?" שאלתי.

"שתי דקות."

"בסדר גמור. אז בואו. רק תגיד לצוות לא להפעיל צופר. הילדים ישנים ואני לא רוצה שיעירו את כול השכונה," ביקשתי ממנו.

כעבור שתי דקות פלחו את שלוות הרחוב הנם את שנתו צופרי האמבולנס. התקשרתי מיד למוקד, שיעצור את הרעש הזה, וגם יצאתי החוצה לקצה הרחוב אל הצוות. ביקשתי שיחנו בקצה הרחוב, הסברתי להם שאני אב יחידני וילדיי ישנים, וביקשתי מהם שיבדקו אותי מאוד בשקט.

כך, אפוא, עברתי באחת וחצי בבוקר א.ק.ג, עם רופא נחמד ופראמדיקית נהדרת. הכול יצא תקין. אבל הרופא ביקש שאגש כבר מחר לרופאת המשפחה ולקרדיולוג שלי, להמשך מעקב.

ואז פתאום קלטתי.

"סליחה על השאלה, אבל תגיד לי," שאלתי אותו, נבוך כול כך, "יכול להיות שאחרי סקס תהיינה תופעות כאלה?"

הוא חייך.

"כן, סקס זה דבר מאמץ."

לא רציתי לשתף אותו בפרטי האירוע, שהיה רחוק ממאמץ. אז הבטחתי לו שאלך, כמצוותו, להיבדק. כאב חדש כזה, בייחוד ביום שיוסי שריד מת בו מדום לב, זה לא משהו שאני יכול לזלזל בו.

אלא שהתוכניות שלי למחר השתנו, כי בינתיים דניאל חטף חום.

הבוקר קמנו אל יום חדש. אכלנו ארוחת בוקר, במהלכה מיכאל ודניאל סירבו בכול תוקף לאכול חמינדוס, את הביצים החומות של החמין.

"איכס, אלה ביצים רקובות!" התריס מיכאל. "אני רוצה ביצה קשה לבנה!"

"אבל זה ייקח הרבה זמן," התריתי בפניו.

לא הייתה לי ברירה. שפתתי בעבורם ביצים טריות על האש, ואותן אכלו בשמחה.

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לגבעת שמואל. בתחילה חשבנו לשחק קצת בפארק על שם אילן רמון, פארק שעשועים נהדר שהקימה עיריית גבעת שמואל בשכונה שעינת ואמיר וילדיהם יואב, אלון וארז גרים בה. אבל דניאל התלונן שכואבות לו השפתיים וקר לו מאוד, אף על פי שהלבשתי אותם עם מעילים וצעיפים שקנה להם חברי הטוב ערן בחורף שעבר, וכובעי צמר.

עלינו אל בית חבריי. ובעוד עינת ואני משוחחים במטבח, ארבעת הבנים – תאומיה גדולים מילדיי בשנה – פצחו בהשתוללות רבתי, מלאת שחוקים וצחוקים, דחיפות ומשיכות, מעשי קונדס וצהלות משובה.

"כמה טוב לראות שככה זה גם אצל הבנים שלך," חייכתי אל עינת, בעודנו עושים דרכנו למטה במעלית.

"כן, זה ככה גם אצל התאומות השכנות שלנו," אישרה עינת.

היא סיפרה לי, שממש מאחורי ביתם סיימו קטיף בשדה של בטטות, אך הרבה מאוד בטטות נותרו בו, פזורות בתלמים שהטרקטור לא מתעכב בהם.

"אנחנו אספנו כבר ארבעה וחצי קילו," אמרה לי, "והשבוע גם היו כאן תאילנדים, שפשטו על השדה עם מעדרים. אבל אולי עוד נשאר כאן משהו."

הילדים בתחילה הביעו את אכזבתם מן התוכנית. הם רצו אל גן השעשועים. אבל רק עלינו אל השדה, והתחלנו לאסוף בטטות בין התלמים, בחפירה בידינו בתוך תלוליות התלמים הרכות, הילדים נהנו כול כך, שאי אפשר היה לעצור בעדם.

אספנו שתי שקיות ענקיות של בטטות בגדלים שונים. ורק אז ירדנו מן הגבעה, הכנסנו את השקיות למכונית, והלכנו לשחק.

בגן המשחקים אמרתי לעינת, שאלוהים ממש עשה איתי חסד, שהכיר בינינו. ולו בשל האפשרות להיפגש בשבת כזו, בשעה נדירה של שמש, בגן משחקים, עם ארבעת הבנים. שלא לדבר על האפשרות להיוועץ זה בזו בענייני גידול תאומים, ומבלי להזכיר את כמויות הבגדים המדהימות, שהם מעבירים אלינו מדי עונה.

בטטות

הילדים נרדמו כבר בדרך הביתה. כשהגענו, חנינו רחוק ולכן הצטרכתי להעירם כדי שיצעדו אל הבית. רק נכנסו אליו, מיכאל ניגש למיטה לישון. דניאל נשאר איתי. אבל נראה לי שקט מדי. הוא אכל איתי קצת, והתחנן שאבוא איתו לישון לצידו. קצת הופתעתי מתחינתו. מסירובו ללכת לישון בלעדי. אבל באתי אחריו.

לא פלא.

קמתי משנת הצהריים כשאני מרגיש שדניאל חם מדי. כבר אמש חשדתי שהוא מפתח חום, אבל אתמול מדדתי לו בבית השחי, והמד חום הראה על 37.2. ואילו היום אחר הצהריים, כשקמנו, הרגשתי שהילד לוהט.

החלטתי למדוד לו בטוסיק, וזה כבר הראה 38.7.

החלפתי הודעות אס.אם.אס עם הרופאה, מרים הרמן, שהיא גם קרובת משפחה שלנו. סיכמנו שניפגש בבוקר, ובינתיים אוריד לו את החום ואוסיף לזה אינהלציות ומריחת קרם על שפתיו, שהתלונן שהן כואבות לו, ואכן שפתו התחתונה התנפחה כהוגן. למרות מחאותיו שמתי לו נר, והחום ירד.

נשארנו בבית. עם בילבי בטלביזיה. לבקשת מיכאל הכנתי להם פנקייקים לארוחת ארבע, והם ישבנו ומרחו עליהם בתענוג סירופ מייפל ושוקולד למריחה. מיכאל אכל. דניאל בקושי נגע בזה. בראותי זאת העמדתי לו עוף בתנור, ואז קילפתי המון בטטות קטנות והעמדתי גם מרק כתום, מבטטות, דלעת וגזר, על האש.

ואז דניאל ביקש המבורגר עם שליח.

"אבא, בוא נלך להמבורגר," אמר.

"בחוץ קר מאוד, ואתה חולה," השבתי לו. "אי אפשר ללכת החוצה עכשיו."

"אז תזמין עם שליח," ביקש, "אני רעב להמבורגר."

רק השבוע אמרה לי הרופאה במכון להתפחות הילד. שייתכן שהתזוזות התכופות שלו בלילה נובעות מחוסר בברזל ובעוד איזה יסוד, ושעלי לתת לו לאכול לפחות פעמיים בשבוע בשר בקר. בקציצות או בהמבורגר, אבל טוב. אז מחלתי על כבודם של העוף, החמין ומרק הבטטות – והזמנתי להם המבורגר מ'בורגרים.'

הם הלכו לישון אחרי שקראנו יחד סיפור במיטה, ורבו מי יכבה את מנורת הלילה. מחר בבוקר, במקום ללכת לגן, נלך לרופאת הילדים. ומכיוון שלדניאל היה חום היום, סביר להניח שמחר יישארו בבית.

מכיוון שכך, איאלץ כנראה להיעדר מהלווייתו של יוסי שריד. הייתי נוסע אליה. לא משום שהיינו חברים קרובים, כי לא כך היה הדבר. אבל הוא קרוב משפחה וחבר קרוב של ערן חברי, והוריו, והייתי נוסע לשם בשבילו. וגם בשביל דורית. שעבדתי איתה לא מעט בזמנו, כשהייתה ב'ידיעות אחרונות.'

אבל עם ילד עם חום גבוה, אני לא יוצא מן הבית. ואת תנחומיי למשפחת שריד אעביר בדרך אחרת.

בשל מסיבת חנוכה בגן ושבת, גם לא הלכתי כבר יומיים לכושר. לא אתפלא אם עובדה זו כשלעצמה גרמה לי לתחושה לא טובה בגוף. ומחר בבוקר אני חייב להקדים איתם אל הרופאה, כדי לא להיתקע אצלה שעות. כשאחזור ממנה ארשה לעצמי רק גיחה קצרה אל מכון הכושר, אם אילנה תוכל לשמור על הילדים.

ייתכן אפוא, שכך, מבלי משים, חופש חנוכה כבר התחיל אצלנו, מוקדם מן הרגיל, בשל הצטננות הילדים.

אבל אם כך הדבר, לפחות הוא מתחיל עם עוף בתנור מוקפא למנות, חמין מוקפא, וסיר נהדר של מרק כתום בבית.

ומחר בערב נכין לביבות וסופגניות, ונחגוג יחד את הנר הראשון של החג.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

 

אמא נמרה, אבא לוויתן. עוד על הפרדה בין תאומים.

הדבר הכי קשה הוא להוציא אותי מן הכלים. זה קורה רק כאשר לוחצים עלי ללא הרף, מנסים לכפות עלי דבר שאינני מאמין בו ואינני מוכן לו בשום רמה, רגשית ונפשית ואינטלקטואלית. גם אז אני משתדל לשמור על איפוק, בולע את לשוני בחיכי, עושה את המיטב כדי לקבל עלי את גזר דינה של המציאות.

אבל כמו אצל כל בן שור טיפוסי, גם לסבלנות שלי יש קץ. וכשמטפסים לי על הראש, וטחנים לי את המוח ואת הלב, בסופו של דבר אני מתפוצץ.

זה לא קרה לי מזה שנים רבות. אבל זה קרה לי אתמול, כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן. הגננת ניגשה אלי, ואמרה לי, שהיא מאוד אוהבת את ילדיי, אבל שאין ברירה והגיע הזמן לחתוך. שזה לא בריא בשביל דניאל, הביקורים היומיים שלו בכיתת הגן המיועדת, והשיבה לגן שלה. שעלי להכין אותו בשישי שבת לקראת ההפרדה מאחיו, מיכאל, וכי החל מיום ראשון הבא ילמד בגן החדש.

ואגב כך, היא נגעה לי בזרוע, במחווה של הסבת תשומת לב, הבעת חיבה או יצירת קשר.

ובזה בדיוק, בשילוב בין השפה הכפולה לבין המגע הכוזב, הקפיצה לי את הפיוז.

"תשמעי, כל העניין הזה נמאס עלי לגמרי," צרחתי עליה, בנוכחות הילדים, ליד שער הגן. "עברו רק שישה שבועות מאז תחילת שנת הלימודים, מתוכם חצי זמן היה בכלל תקופת החגים, ובתוכם התחלתי לקחת את ילדיי הביתה כבר אחרי חמש שעות בלבד מדי יום. כך שהיו לך איתם ימים בודדים, ארבעה ימים בשבוע של חמש שעות. ואת מיהרת לסמן לי את הילד, ולדבר איתי על הפרדה."

"חס ולילה," ניסתה לומר.

"תני לי לדבר," צעקתי עליה. "את ממשיכה לדבר איתי על טובת הילד. אבל האמת היא שמה שמעניין אותך זה ליצור לך סביבת עבודה נוחה, כיתה אחידה. ואני לא מוכן לזה יותר. אתם מנצלים את העובדה שאנחנו בחינוך חובה, ושאתם גן עירייה. לו היה לי כסף, כבר מזמן הייתי לוקח מכאן את הילדים שלי. אז אם את כול כך אוהבת אותם ואכפת לך מהם, בבקשה, קחי אותם כאתגר, ואל תנסי לסלק את הילד שלי מהגן שלך."

היא ניסתה להשחיל מילה. אבל צרחתי עליה שאני לא מוכן לשמוע אותה יותר. היא ביקשה לשוחח איתי בטלפון אחרי שעות העבודה שלה בגן, אבל אמרתי לה שאין לנו על מה לדבר.

לקחתי את ילדיי, הלכתי הביתה, ובדרך כבר סימסתי לפסיכולוגית המלווה אותנו, אורלי, וליועצת החינוכית של הגן, וסיפרתי להן על התפרצותי.

שתיהן התקשרו אלי, שתיהן הבינו די מהר ש אין עם מי לדבר. שאני רותח מזעם.

אלוהים יודע איך הגעתי הביתה בלי לחטוף התקף לב או שבץ בדרך.

מה שליבה את זעמי עוד יותר היה דווקא השיחה עם היועצת החינוכית. זאת, משום שכאשר הבעתי בפניה את דאגתי העמוקה מן האופן בו דניאל עלול לקבל את ההפרדה הכפויה שלו מאחיו, לא שמעתי על תוכנית ב'.

מה יקרה אם דניאל יביע תסכול ויגיע לתוקפנות גם בגן החדש, שאלתי אותה, מה תעשו אז, תשלחו לי אותו לחינוך המיוחד, או תוציאו אותו ממערכת החינוך העירונית.

חס וחלילה, אל תגיע בכלל מקומות כאלה, ניסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה לי, שהיא משוכנעת שהעברתו של דניאל לכיתה קטנה יותר תיטיב עמו. היא גם אמרה, שיהיה לו קשה, אבל שהקושי הזה יצמיח אותו.

ואני אמרתי לעצמי בלבי, שאני לא מעמיד את בני בן השלוש וחצי מול קושי רגשי חריף כול כך, כי היועצת החינוכית מאמינה בכל ליבה שזה יצמיח אותו. ובכלל, שכול עוד אני חי, אעשה כול מה שאני יכול כדי למנוע ממנו קשיים רגשיים. הרי המציאות עצמה כבר תעמיד קשיים כאלה בפני בניי, כך או כך. אך אינני צריך להתנדב כדי לעולל להם קשיים כאלה.

ויותר מכול, הידיעה שאם אעביר את דניאל לכיתת הגן האחרת, לא תהיה לי שום אפשרות להחזירו לכיתה ממנה ייצא, אך גם אין לי שום ערבות ליכולת ההכלה והקבלה, הסבילות והחמלה של המערכת, היא שהרתיחה אותי. הבנתי שקלעו אותי למלכודת דבש, ושזה הרגע האחרון שלי להיחלץ ממני, ולחלץ מתוכה את בניי.

לא ידעתי עד כמה הילדים שלי יכולים להיות מאושרים מספגטי. הנה הם מתמוגגים עליו, היום בצהריים.
לא ידעתי עד כמה הילדים שלי יכולים להיות מאושרים מספגטי. הנה הם מתמוגגים עליו, היום בצהריים.

כל יום האתמול העסק הזה רתח בי. התבשל. לא ידעתי מנוח. מזל שיצאתי עם מיכאל ודניאל לשחק בגן השעשועים של פארק החורשות, וכשהתקדרו השמים חזרנו הביתה ועברנו לעשות יחד פאזל, לספר סיפור לפני השינה וללכת לישון.

בלילה, אחרי שבדקתי את העבודות של תלמידותיי והכנתי את השיעור למחר, כלומר להבוקר, נכנסתי למיטה וביקשתי מאימא שלי עזרה. אימא, אמרתי לה, תעזרי לי להגיע להחלטה הכי נכונה בשביל ילדיי.

והיא עזרה לי. בחיי שכן. כי הבוקר קמתי בידיעה מוצקה ומפורשת. שאני נלחם בעבור ילדיי בשיניים. שאני לא פוגע בהם, לא גורם להם להרגיש אחרים או דחויים. שאני לא מקבל את דרישות 'המערכת' ולא מזיז אותם זה מזה מילימטר. וגם לא מן הסביבה שכבר נקלטו בה.

שלחתי הודעת אס.אם.אס ליועצת החינוכית. הודעתי לה, שכל עניין ההעברה של דניאל לכיתת גן אחרת בטל ומבוטל. אינני מאשר את ההעברה שלו וגם לא את ההעברה של שניהם לכיתת גן אחרת. אם יש לגננת בעיה או קושי להתמודד עמם – ואלוהים עדי שאני יודע היטב עד כמה זה יכול להיות קשה, מה גם שהם לא הילדים העוצמתיים היחידים שיש לה בגן – שיוסיפו לה כוח אדם ויעזרו לה להתמודד. מבחינתי, ילדיי נשארים בכיתת הגן שלה עד סוף שנת הלימודים, ושלא ינסו אפילו לדבר על ליבי להחליט אחרת, כי החלטתי היא סופית ונחרצת. ואם באמת כול כך אכפת להן מילדיי, אדרבא, שישקיעו את המעורבות והאכפתיות שגילו בניסיון לשכנע אותי להפריד ביניהם – בחיבוקם ובחינוכם בתוך כיתת הגן ששובצו אליה מלכתחילה, יחד, ובקרב החברים שהם מכירים.

מקץ שעה ומחצה חזרה אלי היועצת החינוכית. היא אמרה לי שהיא מכבדת את החלטתי, שתעשה בשבוע הבא ועדת ייעוץ כדי לראות איך ניתן לתמוך בגננת, וביקשה רק דבר אחד. שאדבר איתה יפה, משום שמאוד פגעתי בה אתמול.

"אני יודע שפגעתי בה," אמרתי לה, "ואני אשתף איתה פעולה. רק שלא תעז להעלות בפניי שוב את אהבתה את הילדים מול טובת הילד, שלא תדבר איתי בשפת הפאסיב אגרסיב הזאת, ושלא תתנער מאחריותה עליהם. אם היא זקוקה לשיתוף פעולה מצידי, אתן לה כל מה שאני יכול. אחבר אותה עם המטפלת בריפוי בעיסוק של דניאל, עם כול מי ומה שצריך. אבל היא לא מסוגלת להתמודד עימו, שתעזוב את הגן בעצמה. הוא לא יזוז משם, ואתם אל תעזו לגעת בי או בילדיי, כי אני כבר על סף התקף לב מכול הסיפור הזה."

זהו. בזה מיציתי את העניין.

אני לא מפריד בין ילדיי בניגוד לרצוני, אני לא קורע את ליבם בגיל שלוש וחצי ולא מעמיד את דניאל בפני תחושת דחייה וחרדת נטישה. אני לא פוגע בביטחון הרגשי של ילדיי בעד שום הון שבעולם. מצידי, שיהפכו למענם סדרי עולם.

ואם הם יעזו לעשות עלי עוד סיבוב, או טריק, זה כבר יעבור לטיפול תקשורתי ו/או משפטי .ואז ילמדו, שיש דבר כזה אימא נמרה, ויש דבר הרבה יותר גרוע – אבא עם עקשות של שור ועוצמות של לוויתן.

 

לא אתן שיפגעו בילד שלי בשום דרך. ומבחינתי, למרות כל דברי המומחים, ברור לי, שאם אפריד ביניהם זה יעשה רק רע לשניהם. הקרקע תישמט מתחת רגליהם, והדבר יביא להם רק נזק במקום תועלת, ויפגע בנפשם פגיעה אנושה, שאין לה תקנה.

אז כולם יכולים לומר לי אחרת. זו זכותם. זו השקפתם. אבל אני ההורה של הילדים האלה. ואני הוא זה שצריך לעמוד מולם בהווה, ואצטרך לעמוד מולם ביתר שאת בעתיד, ולומר להם, שעשיתי תמיד את המיטב כדי להגן עליהם, לשמור עליהם בנתיבות חייהם, ולהבטיח את בטחונם, את בריאותם, את התפתחותם ואת אושרם.

להורים אחרים לתאומים, העומדים כעת או יעמדו בעתיד מול תביעות ולחצים כאלה מצד המערכת החינוכית, להפריד בין ילדיהם, משום שזו ההשקפה הרווחת כעת במוסדות החינוך – להפריד בין תאומים – אני מייעץ להרהר היטב בנחיצות הדבר לילדיהם, ובמחיר שיצטרכו לשלם על כול החלטה בנושא, תהא אשר תהא.

ולאחראים על מערכת החינוך אני מציע לקיים דיון, שאשמח להשתתף בו, על מבנה המשפחה החדשה, על צרכיהם הרגשיים של ילדים, הגדלים במשפחות חדשות, ובהן משפחות חד-הוריות או חד-מיניות, ועל האתגרים שמציבה תופעה חברתית זו בפני סגלי החינוך.

והאתגר הראשון, בעיניי, הוא היכולת לספק לילד את דמות האם החסרה לו. זה לא כול כך קשה. צריך רק להיות מסוגלת לחבק ילד, לחבק אותו חזק, שיידע שאת אוהבת אותו, גם אם אינך מרשה לו להתפרע בגן שבאחריותך. להרגיע אותו בחיבוק.

אני יודע זאת ממשהו מאוד פשוט, מאוד יפה, שאירע בשבוע שעבר בגן, עם הסייעת המחליפה של בניי. כשבאתי לקחת אותם מן הגן, והייתי עסוק באריזת התיקים שלהם, פנה לפתע מיכאל אל הסייעת. אימא, הוא אמר לה, והוסיף עוד משהו.

ואני הרמתי עיניי אל הסייעת, ושאלתי אותה. שמעתי נכון.

כן, היא אמרה.

ושנינו התמוססנו מהתרגשות.

הלוואי ובסוף שנת הלימודים הזאת ילדיי יקראו לגננת שלהם אימא. אם זה יקרה, או אז, בסוף השנה, ביום האחרון ללימודים, היא תזכה לקבל ממני את החיבוק, שכול כך רציתי לתת לה, כשסיפרה לי על הקשיים שיש לה עם דניאל. היא תרוויח את חיבוק התודה שלי, חיבוק השתתפותי בכול מה שעברה ועוד תעבור עם ילדיי השנה, בגן, אחרי שתחבק אותם כול כך הרבה, אם כדי להרגיעם ואם כדי להזין אותם באהבתה, ואז גם תזכה בו בצדק.

 

 

 

 

שלום הילד או שלמות החזון ההורי – על הפרדת תאומים (כנראה הפוסט הכי ארוך שלי כאן:))

אם יש איזהוא דבר שהייתי מוכן להיהרג בעבורו הוא ההפרדה בין מיכאל לבין דניאל. אפילו בצוואתי, שעדכנתי לא מכבר על המחשב הנייד שלי, אך עוד לא הספקתי להגישה לעורכת הדין, הבהרתי, שאני אוסר על הפרדתם. זאת, משום שהבאתי לעולם תאומים כדי שתמיד יהיה להם איש את רעהו, והם לא יחושו לבדם בעולם, ושנית, משום שבמבנה המשפחתי המיוחד שלנו, משפחה יחידנית עם אב מבוגר, היחד-התאומי מקנה להם ביטחון רגשי עמוק.

לכן, כאשר ימים ספורים אחרי תחילת שנת הלימודים בגן החדש אמרה לי הגננת, שחינכה כבר הרבה תאומים, אך מעולם לא נפגשה בתאומים כל כך מחוברים ותלויים זה בזה, כמו מיכאל ודניאל, וכי לטובתם נראה לה שרצוי להפרידם – חשבתי שאני יוצא מעורי מרוב זעם. אבל נזהרתי בתגובתי. מיהרתי לקבוע פגישה עם ורד בן פורת, היועצת ההורית לענייני תאומים, לשיחת ייעוץ פרטית. אז שבתי אל הגננת, ואמרתי לה שאני מסרב לשמוע על הפרדה בין בניי, אך כדי להבטיח שלכל אחד מהם יהיה מרחב מחיה משלו, אני מסכים שתושיב אותם בקבוצות עבודה נפרדות, ותפריד ביניהם גם בשעת הריכוז, שלוש פעמים ביום, בגן. זאת, כדי שיוכלו לחוות את הנפרדות שלהם ואת החלל העצמאי שלהם בתוך חווית היחד, ותוך שמירת קשר עין איש עם אחיו. וכך היה.

ילד סוער

אבל בינתיים הפכו העניינים בגן בכלל ועם בניי בפרט למורכבים יותר. בכיתת הגן הזאת שובצו 29 ילדים, מתוכם רק שמונה דוברי עברית. די מהר צומצמו ל 24. אך עדיין הכיתה הזאת היא גדולה, מורכבת ורבת אתגרים, והיו מופקדות עליה רק גננת אחת וסייעת אחת, חדשה. בכיתת הגן המקבילה, לעומת זאת, שובצו רק עשר בנות ובן אחד.

בתוך כך, דניאל בני, שהוא ילד מדהים מבחינת יכולתו השכלית והוורבלית, וגם יכולתו הטכנית וכושר ההמצאה שלו, ובו-בזמן גם ילד סוער, המתקשה לקבל כול איסור, השמת גבול או הסטתו מתחומי העניין שלו – התפרץ בתסכול בגן, וזה בא לידי ביטוי הן בצרחות עד לב השמיים והן במכות לגננת, לסייעת, לילדים – ובעיקר לאחיו.

כדי לעזור לו, התחלנו בו-זמנית לעבוד עם אורלי פוקס, פסיכולוגית קלינית וראש תוכנית 'אורנים' במערכת החינוך, שהיא גם בת של חברתי הטובה ביותר, עדנה שבתאי, וגם לקחתי את דניאל לאבחון במכון להתפתחות הילד והתחלתי איתו בסדרת מפגשים של ריפוי בעיסוק, מהם הוא נהנה מאוד. שני המסלולים האלה הראו תוצאות כמעט מיידיות. התקפי התסכול של דניאל התקצרו, הוא מקבל בצורה ברורה הרבה יותר את סמכותי כהורה וסמכות בכלל, ומודע למקומו בסדר החברתי.

הבוקר, למשל, הפתיע אותי בשאלה הבאה: "אבא, נכון אתה גדול ואנחנו קטנים?"

"כן," דניאל, אמרתי לו, נדהם, מפני שהבנתי שהוא בונה ומייצב בתוכו הירארכיה של סמכויות.

אני לא זוכר איך השיחה המשיכה. אבל טבעה היה ברור. הילד לומד את מקומו במרקם המשפחה. כך גם הסברתי לו, שזה לא התפקיד שלו להעניש אנשים רעים או ילדים רעים – הוא אימץ לעצמו את התפקיד הזה אחרי שהוא ואחיו החלו לצפות בסרטוני סופרמן ובאטמן, ואני סיפרתי לו שהם גיבורי על, שעוזרים לאנשים טובים להילחם באנשים רעים. זה התפקיד של המשטרה, אמרתי לו, לא שלך. אתה לא צריך להרביץ לאף אחד. רק אם מישהו מרביץ לך. אבל כשתהיה בן ארבע, אקח אותך לחוג של אמנויות לחימה.

וכך אני אכן מתכנן. כי בחוג כזה כבר ילמדו אותו לכבד את היריב, לקבל משמעת קבוצתית ואת משמעת המאמן, וגם לווסת את השימוש שלו בכוחו הרב.

בינתיים גם התחלנו בשיעורי שחייה ב'עולם המים' ברמת גן. מיכאל פוחד מן המים ומעדיף לשבת על המדרגות עם סבא, ולעשות בועות בגובה מים רדודים, בטוחים. דניאל, לעומת זאת, נהנה מאוד לצלול ולשחות בזרועותיי וגם בלעדיהן, וממש מתמכר למים ולשחייה.

הגננת, היועצת וגישת המערכת

על כול פנים, למרות השינוי הברור שחל בדניאל הגננת בגן המשיכה לדבר איתי על הפרדה ביניהם, וכאשר הפניתי אליה את אורלי פוקס, במטרה שתסייע לה להתגבר על הקשיים שיש לה עם דניאל, שרוצה כול הזמן להיות התורן בגן או להיות צמוד אליה, משום שהוא זקוק להרבה מאוד מגע ולתמיכה רגשית – וזה מקשה עליה את עבודתה עם הילדים האחרים – היא המשיכה לדבר על ההפרדה גם איתה. ואני הבהרתי בתגובה, שזה לא עולה על דעתי, ודאי שלא לפני היכרות עם הגננת הקבועה בכיתת הגן המקבילה.

יום אחד, לפני שבוע ומחצה, הפתיעה אותי הגננת בבואי אל הגן באמרה לי, ש"זהו, הכול מסודר." שאלתי אותה מה מסודר. "ההפרדה," אמרה. "מה פתאום הפרדה?" שאלתי אותה, "אני בכלל נגד הפרדה. הילדים שלי לא יופרדו בשום אופן."

"אה," אמרה, "אני הבנתי מאורלי שאתה בעד." ואז סיפרה לי, שהיועצת החינוכית של הגן צפתה בילדיי, וגם לדעתה רצוי מאוד להפרידם.

דיברתי עם אורלי. גם היא לא אישרה שום הפרדה בשמי.

כדי ללבן את הדברים קבענו פגישה מרובעת, עם היועצת החינוכית ועם אורלי שלנו, ל 11.11. לי היה ברור, שהגננת והיועצת החינוכית באות לפגישה כדי להפריד בין הילדים, ואילו אני בא אליה כדי להבהיר להן בצורה חותכת שאני לא מפריד ביניהם. שאני רוצה לדעת, האם הגננת רואה בילדים שלי בעיה או אתגר, ואז אחת מן השתיים – או שתגיד שהיא מרימה ידיים, ואז נעבור גן, אבל תהיינה לזה תוצאות גם מבחינתה, או שתגיד שהיא רואה בהם אתגר, ואז תקבל ממני את כל הסיוע המקצועי והאישי האפשרי כדי להצליח איתם.

ככל שהתקרב מועד הפגישה נדדה שינה מעיניי. פשוט לא יכולתי להירדם בלילות מרוב דאגה. בבית ראיתי איך דניאל משנה בצורה דרמטית, לטובה, את התנהגותו, ודווקא מיכאל נכנס לימים רצופים של בכי חסר מיקוד, על כול דבר, כשמוקד הבכי נחלף כל כמה דקות. הבנתי שהוא במצוקה, ככל שהעניין באחיו גובר – דניאל יוצא מדי יום ראשון עם אבא למכון להתפתחחות הילד, וגם הוא רוצה זמן איכות עם אבא, דניאל מתנהג קשה ואז מקבל המון תשומת לב. וכך הלאה.

דניאל בונה2
אתם שמים לב לריכוז המופלא שלו? כך הוא בונה מדי ערב דגם חדש של מכונית, מאותם חלקי פליימובייל שיש לו בבית. זה מה שמעניין אותו לעשות, ומבחינתי שימשיך לעשות רק את זה בגן, כי זה מפתח אותו שכלית ויצירתית ומוטורית. מה הפלא, שכאשר מוציאים אותו ממשחק בנייה כזה בכוח, כדי להיות כמו כולם, הוא מתמרד וזועק? ככה בדיוק גם אני הייתי בילדותי. וככה אני גם עכשיו. אני אוהב לעסוק בעולמי הפנימי, וכועס מאד כשמישהו מנסה להפריע לי. הילדים האלה הם לא סתם הילדים שלי, תודה לאל. ואני אוהב אותם עם כול הקשיים שיש לי בגידולם, מן הטעם הפשוט. בד-בבד עם היותם הם, הם משקפים לי גם אותי. את הכפילות בין השקט הפנימי והריכוז העמוק שלי, לבין קשיי הקשב והריכוז שלי וטלטלות נפשי. אלה הם בניי, זה אני.

דניאל בונה     בפגישה דיברה הגננת, אז סיפרה היועצת החינוכית מה ראתה, והוסיפה כי גם בבוקר הפגישה דניאל התפרץ בזעקות עד כדי כך, שמישהו בא מחוץ לגן לראות מה אירע שם. זה התחיל בזה, שרב עם ילדה עם קורקינט. כשהפרידו ביניהם הוא ניסה להכות איזה ילד. הגננת הרימה אותו על ידיה כדי לגונן עליו מפניו ואז דניאל הסתער עליה בזעקות.

בראותן זאת, הן חיבקו אותו, ואז יצאו איתו לטייל בכיתת הגן המקבילה, השקטה יותר. ושם הוא נרגע.

"יופי," אמרתי להן, "עשיתן בדיוק מה שהיה עליכן לעשות. לחבקו חזק. זו הדרך היחידה להגיע את התקפי התסכול שלו. הילד זקוק מאוד למגע."

כן, אמרה היועצת החינוכית, אבל אסור לנו לעשות זאת. זה בניגוד להוראה מפורשת בחוזר המנכ"ל.

הבטתי בה נדהם.

"על מה את מדברת," שאלתי.

על הוראה מפורשת בחוזר המנכ"ל, שאין לחבק ילדים בגן ואין לבצע החזקה חזקה, אמרה לי – אני לא בטוח שאני מעביר את הניסוח המדויק של הדברים, אבל זו הייתה רוחם.

ואז הגננת הפטירה, שהיא גם לא רוצה להחזיק בידיו ולו לרגע- כפי שאורלי ואני ביקשנו ממנה לעשות כשהוא משתולל – ושהיא לא סמכותית. שיש לה בעיה עם זה.

ומיד אחרי כן החלו הגננת והיועצת לספר לנו על הבעיתיות של כיתת הגן הזאת. על רבגוניותה, על הרכבה ועל הקשיים שהיא מציבה בפני הצוות, על כך שיש בכוונתן להעביר עוד שני ילדים מן הכיתה, ואולי גם לבקש כוח אדם נוסף.

באותו רגע הבנתי שני דברים מהותיים – שהגננת הזאת לא מתאימה לדניאל ולא יכולה להתמודד איתו, ושאני צדקתי  – שהיו טעויות שיבוץ קשות של מחלקת הגנים בכיתה הזאת, שהגננת לא יכולה להתמודד עם כולן, ושהילדים שלי נופלים שם בין הכיסאות. שהגננת נאבקת כדי ליצור לעצמה סביבת עבודה אחידה, ושהילדים שלי, שניהם, לא רק דניאל, אבל בעיקר הוא, כי הוא ממש לא משתף פעולה עם כפייה, לא מתאימים למשאלת ליבה.

אבל עוד דבקתי בסירובי לשמוע על הפרדתם. סיפרתי להן, איך לפני כמה לילות דניאל התעורר מסיוט באמצע הלילה, נעמד בחדר וזעק 'איפה האח שלי,' כשמיכאל ישן בשלווה לצדו, ואיך לילה למחרת קפץ ממיטתם באמצע הלילה, ורץ זועק ובוכה לחפש אותי במטבח, בעוד שאני ישנתי בצדו האחר של הבית.

'הילדים שלי לא יוכלו לעמוד בהפרדה כזו,' שבתי ואמרתי להן. 'אם אפריד ביניהם אפגע בבריאות הנפשית שלהם. אני מודע לכך, שמיכאל תופס תפקיד הורי בשמירה על אחיו, וחוטף ממנו בו-זמנית, וזה לא פיר כלפיו. אבל לשלוח את דניאל לכיתת גן נפרדת בלי אחיו זה כמו לשחרר פצצת מצרר."

אורלי התערבה בשיחה. היא הציעה שנעשה הפרדה בשלבים, וכך נשאיר, מבחינתי, את העוגה שלמה. נעביר קודם את דניאל לכיתת הגן המקבילה, הקטנה והשקטה יותר, שרובה בנות. ואני והן נעקוב אחרי שני הבנים. אם זה יעבור בשלום, הצלחנו. אם לא, נעביר גם את מיכאל לכיתה השנייה.

"אני לא עובד בשיטת הסלמי," דחיתי באחת את הצעתה של אורלי.

"אם ככה נצטרך להעביר את שני הילדים מיד לכיתה השנייה," השיבה לי היועצת החינוכית.

"מיד אני לא מוכן לעשות שום דבר," השבתי לה. "בגן השני יש כרגע מחליפה. הגננת הקבועה תחזור רק עוד שלושה שבועות, בדצמבר, מחופשת לידה. אני לא מעביר ילדים לגן שבו בתוך שלושה שבועות יצטרכו להתרגל לעוד גננת. תחכו עד דצמבר."

בזה הסתיימה הפגישה.

ואני הלכתי הביתה עם בניי, תפוס במחשבות.

לוותר על עקרונותיי, להיות קשוב לילדיי

בערב תפסתי את אורלי לשיחה. ואז אמרה לי, שגם לדעתה דניאל התקדם מאוד, ואם התקף התסכול שלו אותו בוקר נמשך רק עשר דקות בבסיסו, זו התקדמות מדהימה לעומת המצב שהיה אצלנו לפני חודשיים. וכמו כן, שכמו הגננת והיועצת החינוכית, גם היא באמת דואגת למיכאל, שלא יתקבע בתפקיד המגונן או הקורבן, ביחסיו עם אחיו.

עכשיו ככה – אורלי היא פסיכולוגית קלינית משובחת. וחוץ מזה היא נשמה גדולה. והיא הבת של החברה הכי טובה שלי. ולאורלי אני שומע. כי היא כמו אחות שלי, והרבה יותר מכך.

ובאותו רגע הבנתי, שאין לי דרך אחרת. שאני מוכרח לקבל את דעתה. שאני מוכרח לאשר את ההפרדה בין הילדים, לטובתם.  שעלי לוותר על חזון ההורות לתאומים שלי, לפחות בכל הנוגע לרגע הזה, בגן הזה, ולרגע הזה בתהליך גדילתם וצמיחתם לבני אדם.

שמה שחשוב לי הוא שלום ילדיי, לא שלמות החזון ההורי שלי, בשמו החלטתי להביא לעולם תאומים ולעולם לא להפריד ביניהם.

ואז שלחתי אס.אם.אס ליועצת החינוכית, שאני מקבל את תוכנית השלבים של אורלי, ושנתחיל ביישומה.

אתמול בבוקר הגננת המחליפה בכיתה המיועדת כבר הזמינה אליה את דניאל לפרקי זמן קצרים למשחק, והוא נענה לזה ברצון וסיפר לי על כך בשמחה. מיכאל לא הרגיש רע עם זה. להפך. הם שמחו אחרי כן על שובם יחדיו.

ביום ראשון היועצת החינוכית תדריך את צוותי שתי הכיתות לגבי המשך התהליך, והוא יימשך. בטובה, היא מעדכנת אותי לגביו מדי יום.

מיכאל ודניאל ייפרדו איש מעל אחיו לכיתות גן נפרדות, באותו מתחם. רק לחמש שעות מדי יום, משבע וחצי שמונה ועד אחת ורבע, שאז אני בא לקחתם הביתה.

אני מקווה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה בשבילם.

הברירה האחרת הייתה להיכנס לעימות עם מערכת החינוך העירונית. אבל זו לא ברירה חכמה. אמנם, אני עקשן כפרד, שונא שינויים, ודאי כשהם נעשים על חשבון בניי, באמצע השנה. אבל לפעמים אין לי ברירה אלא לקבל עלי את דעתם של אחרים, הגם שהיא שונה משלי לגמרי. אבל זה כבר יצטרך לרשימת שאלות ארוכה, שארצה יום אחד לשאול את עיריית תל אביב יפו – איך נקבע השיבוץ בכיתות הגן? בשם איזה היגיון החליטו לבטל את שנת הצהריים בכול גני העירייה (עד כדי כך שביטלתי את הצהרונית כדי שילדיי ישובו לישון בצהריים, וזה כמובן נפלא)? ומדוע בשנים האחרונות העירייה דוגלת, כך הובהר לי בעקיפין מיודעי דבר, בהפרדת תאומים במערכת החינוך העירונית. מי קבע שזה נכון, מי בוחן את זה מבחינה רגשית. והאם אין זו שוב הכרעה, שנועדה להקל על הגננות יותר מאשר על הילדים, שהן מופקדות על שלומם.

אה, וכמובן, מיהו המנכ"ל שאסר על הגננות לחבק ילדים או להחזיק בידיהם, כשהם זקוקים לריסון? זה אמתי, הדבר הזה? מישהו אחד בעולם חושב שאפשר ככה לנהל גן ילדים בכלל?

טלטלות החיים וקשיי הנשימה

     במקביל לכול אלה, גם קיבלתי השבוע אי-מייל מעדי, האקס שלי, המיטיב כול כך להכירני, שזרק לי עצה באשר לקידום ענייניי בעולם, ובהיגד קצר אחד, אך כזה הנובע מהיכרותו העמוקה עם עולמי הפנימי ויכולת ההתבוננות המופלגת שלו קדימה – 'זרק' אותי לתעייה ותהייה, נטול הגנות לחלוטין, במשעולי קיומי. ודווקא מסביב לשאלות טובות, מסביב לשילוש של חיי – יצירה, תקשורת וחיים אקדמיים – אבל כאלה שאם אפעל לפיהן אצטרך להביא שינוי גמור באורחותיי.

וזה ערער אותי עוד יותר.

וכן, הקינוח של השבוע הזה היה התקף חריף ביותר של קוצר נשימה, שחטפתי מאתמול. זה התקף קשה כל כך, שאתמול נסעתי לחברתי תמי ביפו, כדי לקבל ממנה משאף ונטולין, והערב ביליתי במוקד 'מכבי' ברמת השרון, אבא שמר על הילדים בביתו, בעודי עובר צילום ריאות ואינהלציה.

עמדתי חשוף גוף ליד לוח הצילום שבחדר הרנטגן התפללתי לאלוהיי, שלא ימצאו אצלי דלקת ריאות או סרטן. והוא שמע את תפילתי.  זה 'רק' חסם נשימתי הנובע מן האסטמה שיש לי, מאלרגיה קשה לקרדית האבק ומ 41 שנות עישון.

אז קיבלתי חומרים לאינהלציות בבית, משאף ונטולין – והפנייה לרופא הריאות שלי, שממילא יש לי תור אצלו לדצמבר.

בקיצור, שבוע לא פשוט, שבוע של התמודדות, של תהפוכות ושל שינויים. אבל מרים בנימיני אומרת, שהשבוע הקרוב יהיה פשוט נפלא, ואולי אפילו אמצא בו אהוב, ותלמידה צעירה וחכמה אחת שלי, שתפסה איתי טרמפ השבוע, בדרך מן הסדנה הביתה, ואיתה חלקתי קצת מן השאלות המטרידות אותי, שאלה אותי רק – תגיד, היית מוותר על איזושהי נקודת מפנה בחייך, משום שהפכה לנקודת משבר?

"חס וחלילה," אמרתי לה.

"אז הנה לך התשובה," חייכה אלי, החכמה הזאת, והיא רק בת עשרים ושתיים.

על זה נאמר 'מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.'

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ושבת שלום.

ילדים מבשלים

אתמול, כשקמתי משנת הצהריים, ידעתי שיש לי רק שעתיים עם הילדים לפני שעלי לנסוע ללמד בבית הסופר. ונורא התחשק לי לחזור הביתה לעוגה ביתית.
אז הוצאתי את הקערית שבה אני אוסף את שיירי התפוחים של ילדיי, והכנתי עוגת תפוחים.
עכשיו ככה. מיכאל ודניאל אוהבים מאוד תפוחי עץ. הם אוכלים לפחות אחד לפני הצהריים, ובדרך כלל מבקשים עוד אחד אחר הצהריים או בלילה. בלילה הם תמיד מבקשים. מיכאל תפוח שלם, דניאל תפוח מפולח לפלחים. ובכול פעם שאנחנו יוצאים מן הבית, אפילו אם זה רק לגן שעשועים קרוב, אני לוקח איתי שקית ובה תפוחי עץ, סכין, פריכיות ועוד משהו.
אבל הם בדרך כלל אוכלים רק את מחצית התפוח. סוללים בו שביל אמצעי יפה בשיניהם החדות, ומותירים כמעט חמישים אחוז מן הפרי אחריהם. זו הסיבה שהולכים אצלי 3-4 ק"ג תפוחי עץ בשבוע. וזו הסיבה שאני אוגר שיירי תפוחים.
אז כשאני מוציא אותם מן המקרר, אני מוריד מעליהם את השכבה החומה, מנקה וחותך אותם לקוביות. ואז מחפש מתכון לעוגת תפוחים מהירה, שאוכל להמיר בו את הסוכר בסוכרלוז או בממתיק אחר.
וכמו תמיד אני מגיע ל"אוכל עושים באהבה," הבלוג של ניקי.ב. כאן.

אין לי מושג מי זו ניקי ב. דבר אחד אני יודע. היא מבשלת כמו פושטקית והיא מעולה במה שהיא עושה. היא כמוני. לא מתפנפנת עם אוכל, לא מתעכבת במין כפיינות אנאלית על עיצובו. למי בכלל יש זמן לזה, כשאתה מולטי-טסקינג כמוני, ובייחוד כשאתה הורה יחידני. היא פשוט מודדת, מערבבת וזורקת לסיר או לתנור. ותמיד זה יוצא בטעם גן עדן.

זו גם הסיבה לכך, שבכול פעם שאני מחפש מתכון למשהו באינטרנט, אם אני מוצא כזה באתר שלה – אני מיד פונה אליו. כי היא לא מפספסת.

אז עשיתי עוגת תפוחים מהירה לפי המתכון של ניקי. ערבבתי בין קמח חיטה מלא לבין קמח שיפון מלא, המרתי את הסוכר בממתיק. הוספתי גם אגוזים טחונים. וקצת חלב. ויצא נהדר.

באותו רגע נזכרתי בכלים להכנת עוגיות בצורות שונות, שקניתי בחנות 'גולף' במגדל שלום לפני חודש, במחשבה על החורף הקרב. הנה הזדמנות להכין עוגיות עם בניי. חורף, והתנור כבר ממילא חם, ויש זמן לעשות איתם משהו לפני שאסע ללמד.

חיפשתי מתכון לעוגיות חמאה, ושוב הגעתי לאתר של ניקי ב. הזמנתי את הילדים לשולחן, עשינו יחד בצק, השטחנו אותו שוב ושוב במערוך, ואחרי כן הראיתי להם איך ליצור בו צורות של לב וכוכב, ארנבת ואיש ועוד. הם השתגעו מהנאה,וכמובן גם פיזרו איש על רעהו קמח וטעמו בצק והשתוללו בשמחה.

עוגיותעושה עוגיות1עושה עוגיות2הסבא שלהם הגיע בדיוק בנקודת זמן אידיאלית כדי לקחת אותם לאמבטייה לרחצה.

הוצאתי את העוגיות מן התנור והצצתי בשעון. נותרה לי חצי שעה. יאללה, אמרתי לעצמי, נצל את הזמן שהם באמבטייה ותכין להם פיצה. אז מיד הכנתי בצק לפיצה ושמתי עליו את מרכיביה, והכנסתי אותה לתנור.

כך יצא, שבשעתיים אפיתי עוגה, הכנתי עוגיות חמאה נפלאות עם הילדים והוספתי על זה גם פיצה. הספק נאה לאחר צהריים אחד.

הערב היינו אמורים ללכת לשיעור שחיה ב'עולם המים' ברמת גן. אבל אני בקושי ישנתי הלילה, כי דניאל בא למיטתי והעיר אותי כמה פעמים, עד שהתעוררתי ברבע לחמש לפנות בוקר, אחרי פחות מארבע שעות שינה מרוסקות, וכבר לא יכולתי לישון.

הרגשתי איום ונורא. לימדתי, טיפלתי בילדים. אבל בצהריים צלצלתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני מבטל את השיעור. שאני מרגיש נורא. ובלבי אמרתי לעצמי, שעלי לשמור על עצמי. לא לאמץ את עצמי כול כך.

נשארנו בבית.

את חלקו הראשון של הערב בילינו כשהילדים מול סרט ילדים בטלביזיה ואני מחליף את מגירות בגדי הקיץ, שארזתי למסירה, בבגדי חורף.זה לקח כשעתיים, רק כי הרוב כבר מקופל ומוכן לי מן הפעם האחרונה שעשיתי כן.

אחרי כן מיכאל ביקש דייסה. נורא שמחתי, ומיד חיפשתי מתכון באינטרנט. כמובן שהגעתי שוב לאתר של ניקי. הכנתי את הדיסה הזאת, שיצאה מעולה. לילדים הכנתי עם סוכר, ולי עם ממתיק בנפרד. אהבתי את הראש של ניקי, להפתיע את הילדים בהפתעות, אז קפצצי למכולת, הבאתי ממנה חבילת 'עדשי שוקולד,' וכשהדיסה היתה מוכנה סידרתי פרח מחמישה עדשים בכל קערה, ועליו בזקתי פתותי שוקולד וסוכריות של עוגה.

הילדים היו מאושרים. הם החליטו על פיקניק בחצר, וישבו בה, אוכלים.

אלא שהם אכלו רק את הסוכריות. ובקושי נגעו בדיסה. ואז ביקשו עוד סוכריות עדשים, ואני סירבתי.

וכשניגשתי לשירותים לרגע, דניאל הלך לשיש, נטל ממנו את חבילת עדשי השוקולד ושפך את כול כולה, חצייה בקערית שלו וחצייה בקערית של אחיו. ועוד נעמד מולי צוהל עם השקית הריקה ביד.

דניאל, אני מאוד כועס עליך, אמרתי לו. אסור לך לקחת לבדך סוכריות, אחרי שאני אמרתי שלא תאכלו יותר.

אמרתי זאת בקול תקיף. לא צעקתי. אבל הייתי תקיף.

והילד פרץ בבכי.

יצאתי החוצה, אספתי את הקעריות שלהם וזרקתי אותן לפח.

עכשיו שניהם בכו, ואילנה יצאה החוצה לראות מה קורה, והציעה להם להזליק זיקוקים, כדי להסיח את דעתם מן הבכי.

כששבו הביתה, מיכאל הציע שנכין סלט.

שמחתי מאוד. הוצאתי גזר, מלפפון ועגבניה, שמתי בפני כול ילד קרש חיתוך וסכין חיתוך אמיתי, חתכתי את הגזר ואת המלפפון לרצועות ארוכות, שיהיה להם קל לאחוז אותן באצבעותיהם, ויראו היכן הסכין ביחס לאצבעות שלהם, ואת העגבניה לחצי, מאותה סיבה, ואז נעמדתי מעליהם, מסייע פעם לזה ופעם לאחיו, עד שמילאנו קערה קטנה בירקות חתוכים.

הוספתי לקערה שמן זית ומלח, הוצאתי פריכיות אורז וקוטג' והתיישבנו לאכול.

אה, איזה טעים זה הסלט שהילדים שלי הכינו, התענגתי בקול על ארוחתי.

הילדים שמחו מאוד, ואכלו נהדר.

ואחרי כן התקלחו, ובחרו סיפור, מיכאל את 'הענק הגנדרן' ודניאל את 'הספר של דניאל,' שכתבתי לכל אחד מהם, עם סיפור לידתם, וקראנו את שניהם, וסיימנו את הערב הזה, הביתי והמענג,בסיפוק גדול.

ואני אמרתי לעצמי, שלא נורא שלא נסענו לשיעור השחייה היום, כי זה נתן לנו ערב שלם יחד, בפעילות משותפת. וזה הרבה יותר חשוב.

חוץ מזה, במהלך האפייה והבישול שלנו יחד עבדנו עם חומרים שונים, ותרגלנו יכולות מוטוריות שונות, בעיקר תנועות עדינות. בזה אני נמצא כעת עם דניאל. מלמדו לרסן את כוחו הפיזי הרב, למקדו, לייעל את עבודתו עמו.

ואני בהחלט רואה תוצאות.

הרגע הנוגע ללב היחיד הערב היה, שממש לפני שהלכנו למיטות מיכאל הפציר בי שדניאל ואני נשחקאיתו במטבח הצעצוע, שכליו היו פרושים על הארץ ממשחקי עם דניאל, בזמן שמיכאל היה קצת אצל ענת ואילנה. ואני אמרתי לו שלא, שאני עייף מדי ורוצה כבר ללכת לישון. וכשאספתי את כלי המטבח לתיבתם הוא פרץ בבכי והשתטח על השטיח.

ואני רכנתי אליו, ואמרתי לו שזה לא נגדו, שאני פשוט עייף מאוד, ושנשחק במטבח מחר.

ואז הזמנתי אותו לבחור ספר לקרוא במיטה, והוא מיד חדל מבכיו ורץ למדפי הספרים. כי לשמוע סיפורים הוא מאוד אוהב.

שיהיה לכולכם לילה משביע וטוב.

אה, והעוגיות הבאות שאעשה הן עוגיות ג'ינג'ר. מטורף על זה.