נס הריפוי הטבעי של תובל

דניאל מכין קובבות.jpg
דניאל מכין קובבות, כדורי עפר וחרסית עם זרעוני פרחי בר וקטניות, לזריעה, במסגרת החוג לטבע ופעילות טו' בשבט, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

     ביום שני, כשנסעתי עם אבא שלי לתחנת הרכבת בכרמיאל, פתאום קלטתי שאין לי סיגריות. נדהמתי. "נשארתי בלי סיגריות, אבא, אני לא מאמין שזה קורה לי," אמרתי לאבא, "יש לי רק את הסיגריות הצמחיות שהכנתי למקרה של הפסקת עישון."

     "טוב מאוד," אבא חייך.

     "לא, אני לא יכול להישאר בלי סיגריות," אמרתי לו, "כנראה שהטיפול של יצחק בכול זאת עובד."

     התנעתי, נסעתי עד הכפר, קניתי סיגריות ומיד הצתתי אחת, כדי להירגע, להיות בטוח שאני עדיין מעשן.

     היום זה קרה לי באופן שונה. כשהתעוררתי משנת הצהריים ידעתי שעלי לנקות את המקרר, ואחרי כן להכין ארוחת ליל שישי. אז הכנתי לי מים חמים עם לימון (כך אני תמיד פותח כול בוקר וכול אחר הצהריים, בכוס מים חמים עם כמה טיפות לימון בתוכה, ורבע לימון סחוט), והתחלתי להוציא את הדברים מן המקרר. כשסיימתי, פתאום קלטתי שעוד לא שתיתי אספרסו, כדרכי, מיד אחרי מי הלימון.

     אבל הייתי עסוק מכדי לעשות זאת, וכך דחיתי את האספרסו עוד ועוד, ועמו גם את הסיגריה שבאה אחריו. כי תיכף ארוחת ערב, וזה יהיה מטופש לשתות אספרסו לפני ארוחת ערב.

     את הסיגריה עישנתי לבסוף, כשיצאתי לזרוק זבל. אבל עישנתי אחת, לא חמש כמו בכול אחר צהריים רגיל. את הקפה שתיתי רק אחרי שהילדים נרדמו. משמע, העברתי ארבע שעות של אחר צהריים וערב בלי קפה. ולמרבה התדהמה שרדתי את זה בכבוד.

     הערב, כשהתיישבתי לבדוק עבודות של תלמידיי, אמרתי לעצמי שלא אשתה כרגע עוד כוס קפה. יצאתי החוצה, קטפתי מרווה ועלי שומר בגינה, הוספתי עליהם עלי סטיביה וקליפות קינמון, והכנתי לי קנקן גדול של תה. זה מה שאני שותה כרגע. בעונג.

     כשהגעתי לתובל, הייתה לי הרגשה שהמקום הזה יבריא אותי, ויאריך את ימיי. לא ידעתי עד כמה. כשהתחלתי בטיפול אצל אופיר פוגל, שכני הנטורופט המהולל באמת, הוא אמר לי, שהיסודות העיקריים לריפוי, עוד לפני השינוי בתזונה, הם החיים בחיבור עמוק למקום הזה, לנוף, לאדמה ולטבע – והורדת הסטרס בחיי.

     כיום, כמה חודשים מאז התחלנו לעבוד יחד, יש לי הוכחה מוצקת לכך. עשיתי בדיקות דם השבוע. רמת הסוכר שלי ירדה, רמת הכולסטרול ירדה פלאים (אמנם, בשילוב השיבה לכדורים להורדת כולסטרול ותזונה גם יחד, אבל הירידה באמת מדהימה), תחושת החיות שלי גוברת, ועמה גם האושר והשלווה.

     כן. עוד יש לי רגעים שאני יוצא מדעתי, כמו הערב, כשהילדים השתוללו לפני ארוחת הערב ובמהלכה, ואני התחננתי לפניהם שיתנהגו יפה ליד שולחן השבת, כי אני פשוט לא יכול לאכול איתם ארוחת ערב בכזו רמה של מתח. בשלב מסוים פשוט ביקשתי מהם לעזוב את השולחן, ואחרי שסיימתי לאכול אמרתי להם, שלהבא, אם הם לא רוצים לאכול ארוחת ערב, הם ממש לא חייבים, אבל דבר אחד אני מבקש מהם – לכבד את שולחן השבת, ולהיות שקטים בזמן שאני מברך על נרות השבת ועל היין. ואחרי כן, אם הם לא רוצים, שלא יאכלו איתי, אבל לא יפריעו לי בסעודת השבת.

     ואז עלינו למעלה, ולמרות שהייתי מתוח מאד, התפשטתי, נכנסתי איתם מתחת לפוך כמדי ערב, קראתי להם סיפור ויישנתי אותם בין זרועותיי.

מיכאל ודניאל צובעים.jpg
מיכאל ודניאל מציירים על קליפות אקליפטוס, במסגרת פעילות טו' בשבט, של החוג לטבע, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

*

     כידוע, אלירן דה-מאיו פתח בתובל בית-מרפא, הפועל כמעט במקביל להגעתנו הנה, וכנראה מחולל נפלאות במטופליו. אני לא התחברתי עדיין לבית המרפא של אלירן, מפני שאני עושה מסע בעצמי. אבל כול יום שעובר מגלה לי, שהמסע הזה פשוט מופלא, ושיש לו גם תוצאות ברורות. אני אוכל את יוגורט העיזים וגבינת התום של אבירמה ושחר, לא מתעצל ומכין לי סלט ירקות ענק ועשיר מדי יום, עם צ'יה וזרעי פשתן וגרעיני דלעת, גבינה או טונה, מבשל מרק כתום ודגים, והחיים פשוט נראים לי הרבה יותר יפים וטובים ככה. ואת זה אומר קודם כול הגוף.

     עודני מעשן. קשה לי להיפרד מזה. אבל ירדתי כבר כ 30% לפחות בכמות הסיגריות, ואם אני מוצא את עצמי שוב ושוב מגלה שאין עמי סיגריות, ושאני לא ממש זקוק לשש כוסות קפה ביום, העסק הזה, עם יצחק בריפוי מרחוק ועם אופיר בריפוי ברחוב שלנו, כנראה עובד.

     ועכשיו מילה אחרונה לחבריי ולחברותיי במרכז – במהלך השנה האחרונה פניתי אליכם/ן לא פעם, בפוסטים וגם בשיחות צ'ט ובטלפון, והזמנתי אתכם/ן לבוא לבקר כאן, כדי להתרשם מן המקום, אולי תרצו לעשות לכם ולילדיכם בו בית. אף אחד מכם/ן לא הגיע לכאן. השבוע, אפילו חשבתי לכתוב לכם מכתב בשפת ההפך. לכתוב לכם 'לא, אל תבואו הנה, יחידניות וסוטים שכמותכם. אנחנו לא רוצים אתכם כאן.' סתם, כדי לעצבן אתכם ולגרום לכם לקרוא בזעם את דבריי, רק כדי לקבל בסופם הזמנה נוספת לאושר.

     אבל אני לא כזה. לא מסוגל להיות מרושע בכאילו. אז הנה אני אומר לכם שוב. שמעו, יש פה עדיין בתים להשכרה ולקנייה, ובקיבוץ השכן, המחובר אלינו במערכת החינוך ובחוגים וגם טופוגרפית, בקיבוץ פלך, הכשירו קרקע להרחבה חדשה.

     אמש גם הייתי בפגישה ראשונה של מנהל בית הספר שיוקם כאן, על הרכס, ויתחיל לפעול בספטמבר הבא. מיכאל ודניאל יעלו בו לכיתה א'. מדובר בבית ספר מן האגדות, שני מבנים עתידניים שיוקמו על שלושים דונם, בתקצוב מיוחד של משרד החינוך, שרואה בו אחד משישה בתי ספר נבחרים בארץ, 'מוטי המאה העשרים ואחת.'

     זה יהיה בית ספר פתוח, דמוקרטי, אמו, כזה, שכאשר שמעתי את הנחות היסוד שלו ואת משנתו החינוכית, את מבנה הכיתות והחונכות ומערכת השעות בו, אפילו אני, מרדן מטבעי, מרטתי את שערי מרוב שמרנות. אבל הילדים שלי כנראה הולכים להיות מאוד, מאוד מאושרים בו.

     אז הנה אני כותב לכם שוב. ומבטיח לא לחזור על כך בקרוב. שמעו, המקום הזה מבריא את הגוף ואת הנשמה. הנוף, האנשים, אורחות החיים כאן. יש כאן מערכת חינוך מפוארת, שאשכרה הצילה לי את הילדים וגם אותי. אז למה אתם מחכים? אתם לא מבינים שפרנסה אפשר למצוא גם בצפון, או לכול היותר לרדת כמוני, פעמיים בשבוע, לתל אביב, ברכבת, אבל את האושר והבריאות הנובעים מן החיים כאן אי אפשר למצוא בעיר? למה אתם מחכים בכלל?

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

הילד הכי רגיש בעולם

 

   בדיוק נשכבתי בתחתונים ובגופיה על מזרן ההתעמלות, על הארץ, עוצם את עיניי וסופר לאחור, מרפה את גופי, שוקע לתוך הרגיעה המבורכת של המדיטציה, שעה שירד דניאל למטה, ממרר בבכי.

    "מה קרה, דניאל?" שאלתי מתוך ריחוף, עולה במהירות מן המקום שהייתי שקוע בו מעלה.

     "אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים," בכה דניאל.

     "בוא, בוא אלי," הרמתי את ידיי וקלטתי אותו בתוכן. "שכב כאן, ספר לי מה חלמת."

     "חלמתי שסבא ואתה מתים," בכה דניאל. "שאתם לא בחיים ובעולם יותר."

     הזדקפתי, והרמתי אותו בידיי. הסתובבתי איתו ככה בחדר, אחרי כן התיישבתי איתו על הספה, מנחם אותו בחיבוקי.

     "וגם פינו והחתולים ימותו," בכה דניאל את לבו. רק היום מת עוד דג גופי באקווריום שלנו. מיכאל הוא זה ששם לב לכך.

     ישבנו וחיבקתי אותו כך, עד שנרגע. אחרי כן שאלתיו –

     "אתה רוצה ללכת לישון, או לשוחח?"

     "לשוחח."

     "אז רגע," אמרתי. התלבשתי, ושבתי והתיישבתי איתו על הספה בסלון, בחושך, רק שלהבת נרות השבת מרצדת בחלל.

     "אתה יודע, דניאל, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי זה יקרה. אני מקווה שסבא ואני נחיה עוד הרבה שנים אתכם יחד. אבל זו הסיבה בשבילה כדאי ליהנות מכול יום. לאהוב זה את זה, להיות נחמדים איש לרעהו, וגם לבעלי החיים והעצים והצמחים."

     "אבא, פעם יותם ואני ראינו עץ מת. ירד לו דם. גם העצים והפרחים מתים," חזר לבכות.

     "חמוד שלי, מה שראיתם היה שרף. כשעץ נפצע, יורד לו שרף מן הפצע, וזה כמו הדם של העץ. אבל הוא לא מת. עץ מת הוא עץ יבש. ואילו עץ ירוק הוא עץ חי," הזכרתי לו. "דרך אגב, אתה יודע שאפשר לחבק עץ, ולבקש ממנו שייקח ממך את העצבות וייתן לך שמחה? פשוט מבקשים את זה בלב. אומרים בלב, 'עץ יקר, קח ממני את העצבות ותן לי שמחה. תן לי את כוחות החיים שלך.'"

     "כן, אבא, אני יודע. קוראים לזה 'עץ קסם.'"

     "מעניין. מי לימד אותך את זה?"

     "אף אחד. זה אני המצאתי."

     "זה נכון מאד. ואפשר גם לחבק את הכלבה או החתולים, ולבקש מהם שייקחו ממך את העצבות ויתנו לך שמחה."

     "ואפשר לחבק גם את כול המשפחה, או את אבא, זה נקרא 'אבא קסם,'" חייך דניאל.

     הוא ישב על ברכיי, פניו אלי, רגליו כרוכות מסביבי.

     "אבל יכול להיות הוריקן, שישבור את הבית וייקח אותך," נחרד שוב.

     "בוא אסביר לך משהו, דניאל. אנחנו גרים בארץ, שיש בה מעט מאוד אסונות טבע," אמרתי לו. "בישראל לא יכול להיות הוריקן, כי הוא צריך אוקינוס כדי לקרות. פה מקסימום יכולה להיות רעידת אדמה, וגם היא באה רק פעם במאה שנה."

     "וצונאמי? יכול להיות צונאמי על תל אביב?"

     "צונאמי קורה כשיש רעידת אדמה, אבל רק קרוב לים, ואין לך מה לדאוג דניאל, כי אנחנו גרים עכשיו על הר, בגובה שש מאות מטר מעל הים. כך שצונמי לא יכול לפגוע בנו."

     "אבל ישנה הכינרת."

     "נכון, אבל היא נמצאת הרבה יותר נמוך מאיתנו, כאן, בתובל. רק היום הייתי ליד הכינרת. לוקח כמעט שעה לרדת מן ההרים ולהגיע אליה."

     "אבל צונאמי יכול להיות גבוה כמו בית. ואם רעידת האדמה חזקה הוא יכול להיות גבוה עוד יותר."

     "נכון. אבל בשביל זה אנחנו גרים גבוה. וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. יש לנו בית, ואנחנו יחד, ונהיה יחד עוד שנים רבות."

     לאט לאט השתנה נושא השיחה. נרות השבת ריצדו. אמרתי לו שהם מרצדים, והוא שאל מה זה 'מרצדים,' אז עניתי לו שזה כמו 'מהבהבים,' כמו שהם עושים כעת. ואז שאל ממה עשויה אש, ואיך נוצרת חלודה, וממה עשויים מים. ואחרי כן ביקש טוסט עם גבינה צהובה, וישבנו ושוחחנו, בעודו אוכל, והוא כבר מחייך, וגומות החן משני צדי פיו מעמיקות וממלאות את שנינו בשמחה.

     "אבא, די, למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוא צחק.

     "כי אני מאוד נהנה לשוחח איתך. זה הרבה יותר כיף מאשר כשאתה רב איתי או צועק עלי," אמרתי לו. "הייתי שמח אם כול יום היינו יושבים ומשוחחים ככה."

     "אני נהנה לשוחח איתך בלילה," הוא אמר. "במשך היום אתה עובד, ואני לא רוצה להפריע לך."

     "אז אני מבקש ממך שתפריע. כי רוב הדברים שאני עושה יכולים להידחות. פשוט תיגש אלי, ותגיד לי 'אבא, פוס! עכשיו זמן דניאל!'" זה מאוד הצחיק אותו. "באמת, דניאל, אני מבקש שכול יום תבקש ממני זמן אישי."

     "לפעמים אני אוהב להיות עם עצמי. לא עם חברים ולא עם מיכאל. ולא עם אבא. פשוט עם עצמי."

     "זה טוב מאוד, גם אני ככה," השבתי לו. "הרי אני זקוק כול יום לכתיבה בבוקר, כדי להיות קצת עם עצמי. זה מה שנותן לי את הכוח להיות אבא טוב יותר אחרי כן. חוץ מזה, תדע לך, שזו הסיבה שאני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. בתל אביב אני מכיר כול כך הרבה אנשים, שבכול מקום שהלכתי היו אנשים שהכרתי, ולא היה לי זמן לעצמי. פה יש לי מעט חברים, ויש לי הרבה יותר זמן לעצמי."

     שוחחנו המון. הוא שאל אם כשפותחים את הבטן למישהו מרדימים אותו מקודם לכן, ואמרתי שכן, ואז שאל אם עושים את זה גם לבעלי לחיים, והסברתי לו שכאשר בעל חיים צריך ניתוח הווטרינר, או הווטרינרית, מרדימים אותו כמובן, ומשתמשים בסכין קטן יותר. ואז שאל אם פתחו לי את הבטן כשהם  נולדו, ואני שחקתי ואמרתי לו שפתחו את הבטן לסימה סן, הפונדקאית שלהם, כדי לעזור לה ללדת אותם, ושזה נקרא 'ניתוח קיסרי.'

     "ואחרי כן תפרו לה את הבטן?" שאל, "וראו את התפרים?"

     "על התפרים צומח שיער גוף," הסברתי לו. "וזה עובר."

     באותו רגע קיבלתי הודעת ס.מ.ס מחבר שביקש להיפגש הערב. עניתי לו שאני יושב עם בן שלי, שלא נרדם. הוא הציע שאספר לו סיפור. לך תסביר איזו חוויה עמוקה אתה עובר.

     "אבא, מי זה היה?"

     "חבר שלי שאתה לא מכיר."

     "איך קוראים לו?"

     "אדם."

     "יש אדם ב'סמי הכבאי.' הוא מבוגר או ילד?"

     "הוא מבוגר."

     "הוא עזר לך להביא אותנו לעולם?"

     "לא. מה פתאום. מי שעזר לי זה סבא, ודודה מיכל, ודוד עמרי, ודוקטור שיבאני."

     וכך הלאה והלאה.

     שוב הייתה לי התחושה המדהימה, שאני מגלה מחדש את הבן שלי. כי במשך היום, פעמים רבות הוא מתנגד לי, או מדבר אלי בצעקות, עומד על שלו, ואפילו מחקה אותי בטון הדיבור שלו, באומרו לי דברים כמו "אבא, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב" וכו'. שהוא נטל ממני את האסרטיביות והעצמאות והעמידה על שלו, משקף לי פנים שלי.

     חשבתי על כך, שכאשר אנחנו מבלים בחוג זה לא ככה. בחוג הם מתנהגים אחרת לגמרי. אבל משהו בדיאלוג שלי איתם הוא לעתים נוקשה מדי ויוצר בינינו חיכוך. אולי זה בגלל שאני קודם כול גבר, שרוצה שהדברים ייעשו בדרכו, אולי זו העובדה, שאני סובל מלקות מסוימת, המוכרת לי מזה שנים רבות – שאני שומע רק דברים שנאמרים לי ברגיסטר גבוה, ובדרך כלל לא קולט כשדברים נאמרים לי בחצאי טונים, בשקט.

     ואולי זה נובע מן העיקשות שלי. כמו, למשל, התעקשותי לקלח אותם הערב. הם סירבו ללכת לישון איתי בצהריים, בשתיים, וגם לא ממש אכלו. כשהתעוררתי בארבע, דניאל ישן ומיכאל נרדם מעט אחרי כן. בחמש וחצי הערתי אותם לארוחת השבת שהכנתי, אחרי שנועצתי בדבר זה עם רכזת החינוך בישוב. תהיתי אם להעירם אם לאו, והיא הציעה שאעיר אותם כדי לתת להם מטעמה של שבת, וגם כדי שלא יהיה להם לילה לבן.

     אז הערתי אותם, והושבתי אותם לארוחת השבת. הדלקתי נרות, עשיתי קידוש ושמתי להם אוכל בצלחת. דניאל אכל עוף ופירה, מיכאל לא נגע בכלום. אחרי כן סירבו להתקלח, ואני הכרחתי אותם לעשות כן, מפני שלעולם אינני מכניס ילד מלוכלך למיטה שלו. הם התמרדו, ואחרי שקילחתי והלבשתי אותם בפיג'מות הייתי צריך לשבת עם כול אחד מהם בנפרד, בחיבוק ממושך, ולהסביר לכול אחד מהם, שאני בסך הכול מבקש בטובתם, רוצה שיילכו לישון נקיים, ושאני מצטער שכפיתי עליהם את המקלחת. ואז, מתוך חיבוקים וליטופים, נכנסו לישון.

     ואז ירדתי למטה כדי להירגע במדיטציה, ודניאל ירד למטה בוכה.

     גיל שש הוא זמן שילדים מגלים בו את סופיות החיים, ומתחילים להבין מה זה אומר מבחינתם. במשפחות חד-הוריות כזו שלנו, הנושא הזה אקוטי מאד. אני מקווה שהצלחתי קצת להרגיע אצלו את המקום הזה. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי מעבירים אותי שיעור גדול בחיים. והם מחברים אותי לא רק לצד האימהי שבי, אלא גם לילד שבי. ועל כך עוד אכתוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (20)

IDOR7859.JPG
דניאל ואבא. צילום: עידו רוזנטל.

    "קח בחשבון דבר אחד," אמרתי לפני רגע למישהו שאינני מכיר, וביקש להיוועץ בי לגבי הבאת ילדים לעולם באמצעות פונדקאית, "ברגע שהילדים ייוולדו, החיים שלך יתהפכו לחלוטין. לא ישתנו, יתהפכו. הילדים יהפכו למרכז חייך, ותהיה חייב לתת להם מענה בכל רגע, עשרים וארבע שעות ביממה, עד סוף חייך."

     הוא השתהה רגע, שאל הרבה שאלות, באשר להיסוס בין הורות משותפת להורות יחידנית, באשר לגילנו כהורים יחידנים והשפעתו על ההחלטה להביא ילדים לעולם ועוד. השתדלתי לענות לו מעומק לבי. בכנות מוחלטת.

     "עם כול הקשיים שתיארתי בפניך" הוספתי, "דע לך דבר אחד – שזה הדבר הטוב והנפלא ביותר שתעשה בחייך, וגם הקשה מכולם. תיהנה מהם עד כלות, וגם תחווה יסורים וכאב שמעולם לא ידעת."

     בסוף השיחה אף הזמנתי אותו לבקר אותנו, כדי להיווכח במו-עיניו במה הדבר כרוך.

     את השיחה בינינו סיימתי במה שאמר לי אבא שלי לא מזמן. "קח אוויר," הוא אמר לי, "ההורות היא מסע ארוך, ומתמיד."

     ואני מאוד מקווה, שבדבריי עודדתי עוד מישהו, שאינני מכיר, להעז לעשות את הצעד הזה. להיות לאב.

*

     הדברים הללו, שאמרתי לו, לא באו לי סתם. אתמול, רגע לפני צאתי מן הבית לקחת את הילדים מן הגן, צלצלו אלי מן העירייה. "אילן," אמרה מנהלת מחלקת המועדוניות העירונית, "היום היה יום קשה בגן. לצערנו לא נוכל להמשיך להחזיק את הילדים במועדונית. הסייעת לא מוכנה יותר לעבוד איתם."

     "מה קרה?" נחרדתי.

     "דניאל התנפל על מיכאל, וכשניסתה להפריד ביניהם הוא שרט אותה, משך בשערה ונשך אותה," השיבה לי. "ואין לנו סייעת אחרת שמוכנה לבוא לעבוד במועדונית."

     "אני יכול למצוא ולממן סייעת מטעמי?" שאלתי.

     "לא. זה לא מקובל אצלנו. אם אתה רוצה, אתה יכול להביא רק את מיכאל למועדונית."

     "זה לא יקרה," חתכתי אותה, "אני לא אתן לילד אחד שלי להרגיש ילד דחוי מול אחיו."

     הודיתי לה על שלושת הימים של הקייטנה ומיהרתי לגן. כשהגעתי לשם, פגשתי שני ילדים צוהלים, ושלוש נשים חמורות סבר. ניגשתי לסייעת, סובבתי בעדינות את זרועה וראיתי את סימני הנשיכה. הם נראו בבירור על זרועה.

     התנצלתי בפניה, הודיתי לשלושתן על הימים האלה, ולקחתי את הילדים הביתה. לבי חרב.

     אחר הצהריים הילדים שאלו אם מחר (היום) נלך למועדונית. אמרתי להם שלא. "אנחנו לא נוכל יותר ללכת למועדונית, דניאל," עניתי לו, "בגלל מה שקרה אתמול בגן. אתה צריך להבין, שלכל התנהגות יש תוצאה. ובגלל מה שקרה בגן, לא נוכל לחזור אליו יותר."

     אז גם שאלתי אותם מה קרה, שגרם לדניאל להתפרץ. הסתבר לי, שילד אחד בגן היכה את דניאל. זה ילד שידוע כילד מכה. רק שהוא נמצא במועדונית כל השנה, ואיש לא מעלה על הדעת להוציאו ממנה, בעוד שבניי נכנסו למועדונית לפני שלושה ימים בלבד. כך או כך, דניאל נתקף בתסכול, וניסה להוציא אותו על אחיו. כאשר הסייעת ניסתה להפריד ביניהם – במקום לעשות לו הולדינג, כמו שביקשתי ממנה לעשות במקרה כזה – פרק אותו עליה.

     לדברים האלה יש היגיון. יש הסבר. הילד מוצף, הוא לא יודע איפה לפרוק את זה, ולא יכול להכיל את תסכולו, וזה מתפרץ.

     כשסיפרתי כל זאת למטפלת שלנו, כעסה מאוד. "העירייה צריכה למצוא לך סייעת אחרת," אמרה לי, "לא להוציא את הילד מן המועדונית."

     "לזה התכוונתי כשאמרתי לך, שהמערכת כבר סימנה את הבן שלי," אמרתי לה, "וזו הסיבה בגללה בחרתי לעשות שינוי מסדר שני ולהסתלק מן העיר. זו גם הסיבה, שביטלתי את האבחון ההתפתחותי שנקבע לו כפולואפ, למחר. אני לא מוכן להמשיך להתגלגל במערכת הזאת, שתחפש וגם תמצא כול מיני תיוגים לבני, תחייב אותי לטפל בו במיני טיפולים ואחרי כן גם ארגיש מחויב לעשות כדבריה. אני מחזיר לעצמי את האחריות על בניי."

     "אמשיך בטיפול משפחתי בצפון. אם את ממליצה לי לעשות זאת, אוסיף על זה תרפיה עם מוסיקה או עם בעלי חיים, כדי להבנות להם את הוויסות החושי. אבל אתן לילדים שלי סביבה רגועה יותר, מכילה ותומכת יותר, ובעיקר סביבה שבה כולם ילדים ישראלים, דוברי עברית, חברים למשחק שאין עמם קשיי תקשורת, שגם הם, בפני עצמם, מולידים תסכול."

     המערכת העירונית לא יודעת להתמודד עם ילד עם עוצמות רגשיות עזות. היא מצמידה לו תגים, מתישה אותו ואת ההורה שלו באבחונים התפתחותיים ורגשיים ושולחת אותו לכול מיני סוגי טיפול. אין לי עניין להתכתש עם המערכת או להאשים אותה. הדבר היחיד שמתסכל אותי הוא, שהמערכת הזאת דורשת ממני, כהורה, הכול מכול וכול, אבל לא עושה את המינימום ההכרחי, כמו להתעקש ולמצוא סייעת אחרת, שתדע להכיל את הילד, כשזה מה שהוא צריך.

     כן, ילדים נושכים. הילד שלי הוא לא הראשון שנשך סייעת. גם לא האחרון. וכאמור, יש ילדים קשים הרבה יותר ממנו בגן הזה. כאלה שהוא עצמו חוטף מהם מכות. אבל אותו סימנו. ואני לא מוכן שיסמנו לי את הילד, ולא מוכן להפקיר אותו, מטפורית, למנגנוני ההערכה והמעקב של המערכת הציבורית. לא עוד.

*

     מישהי מקוראות הבלוג הזה המליצה לי על ספר ושמו 'ילדים רגישים מאוד.' אני קורא בו כעת, בתודה ובהתרגשות, ומגלה בו את בניי. מיכאל רגיש לריח. יש לו חוש ריח מפותח להדהים, והוא מבחין בכל שינוי בריח בסביבתו. הוא אלרגי גם לכול סוג של בד סינתטי, מתלונן על כל אטיקט הצמוד לבגדיו, ולכן אני גם מסיר מיד, בשתי אצבעות, במומחיות שפיתחתי למענו, כל תג בגד שאני מלביש לו. מיכאל מצייר כמו ילד בוגר, פנים וגוף של אדם, ומבלה עם ציוריו בשקדנות ובריכוז ממושכים, ובו-בזמן גם מבלה הרבה שעות מול הטלביזיה, משום שהיא ממקדת אותו בספיגת ידע ובכמות מוגבלת יחסית של גירויים, מול כול מה שמתרחש מסביבו. הוא רגיש מאוד לבני אדם ולסבל אנושי, ובהם גם סבלו של אחיו, ומכיר בנשמתם של בעלי חיים ושל צמחים.

     דניאל רגיש מאוד לרעש. הוא לא יכול לשאת רעש בסביבתו, ובורח מכול סביבה הומה מדי. הוא לא מסוגל לשהות זמן רב מדי מול טלביזיה, ומוכרח להמציא לו משחק או לקבל תשומת לב. הוא בעל דימיון מפותח להפליא, ממציא סיפורים קסומים בן-רגע, אוהב אדם ובעלי חיים, ומתרפק על כל כלב שהוא פוגש ברחוב. הוא יצירתי בצורה מדהימה בכול הקשור לטכנולוגיה, ומפענח בעצמו מנגנוני חיבור או פירוק והפעלה של מכשירים, שאני עצמי עומד אובד-עצות למולם, הוא כריזמטי וגם קצר רוח, מוכרח לקבל סיפוק מיידי לצרכיו. הוא עצמאי, דעתן, עקשן, ולא מוכן לקבל שדברים אינם מתרחשים בסדר שהוא רוצה שיתרחשו, אלא על פי מאוויו וחוקיו. אבל, עם כול הקושי, הוא ילד מדהים.

     שניהם מגלים בתוכם הרבה מן הרגישות שלי. לי לקח הרבה שנים של תסכול בתור ילד להבין, שאני מוצף רגשית וחושית מסביבתי, שאני אלרגי לתוויות של בגדים ולכל בגד שאינו עשוי ממאה אחוז כותנה. אמי זכרה לברכה ניסתה לכפות עלי כילד את אופנת הביגוד לילדים של שנות השישים – חולצות עם צווארון 'פולובר' ומכנסי גברדין, ולא הבינה מדוע אני תולש את הבגדים האלה בזעם מעל גופי, זועק שחם ומגרד לי בהם, ושהבגדים האלה חונקים אותי. את האלרגיה שלי לאבק ולכול בד שיש בו אפילו 5% פוליאסטר או חולירע אחרת, גיליתי רק בבגרותי.

     כמו בניי, גם אני עצמאי, דעתן ועקשן, גם אני ממציא סיפורים, בורא מציאויות לעצמי ולא מוכן להיכפף לנסיבות, גם אני מכיר בנשמתם של צמחים ובעלי חיים ואוהב אותם.

     הילדים האלה אינם רק השתקפות שלי כמובן. הם נשמות עצמאיות וייחודיות. אבל הם בהחלט בשר מבשרי, ואני אוהב אותם עד כלות, גם כשלעתים הם מקשים עלי באופן שלא שיערתי כלל את תוקפו, כשהחלטתי להיות להורה.

     ויותר מכול, ולפני הכול, אני מחוייב להם ולטובתם. אני ההורה היחיד שלהם. עלי מוטלת החובה לדאוג לרווחתם, להתפתחותם ולהיותם תמיד מוקפים באהבה, בהכלה ובתמיכה. גם כשקשה לי, גם כשאני כואב, גם כשאני חרד, גם כשאני מוטרד מבעיות פרנסה.

     אין לי ספק, ששניהם יגדלו להיות נערים וגברים לתפארת. השאלה היא כמה ייסורים יצטרכו לסבול עד אז. אני מקווה שהמעבר מתל אביב לרמת הגולן, או לצפון הרחוק, ייטיב עימם.

     לא חשבתי שאכתוב את הדברים האלה. אתמול מחקתי אותם מן הפוסט הלילי שלי, כי הרגשתי שאולי עלי לשמור אותם לעצמי, מחשש שמא כתיבתם כאן תזיק לילדיי בכול מקום שייקלטו בו בעתיד. אבל עכשיו אני מבין שלא, שאני לא מוכן להסתיר דבר. שאולי אני כופה על בניי מידה גבוהה מאוד של חשיפה, שאני מורגל בה, והם עוד לא נמצאים בגיל שיוכלו להחליט אם הם מעוניינים בה, אם לאו, ואולי אני עושה להם בזה עוול או נזק. ישנם לא מעטים בסביבתי הקרובה החושבים כך.

     אבל סובבי אינם לוקחים בחשבון עוד דבר. שבכתיבתי עליהם, בחשיפתי אותם, אני מלמד גם בניי גם דבר אחד, שהוא חשוב מאוד בעיניי, כערך חיים – לעולם לא להתבייש במי שהם, תמיד לעמוד על שלהם ולא לקבל תכתיבים משום מערכת או מנסיבות החיים, אלא לברוא את נסיבות חייהם בדרכם וכרצונם, בתנאי אחד – שאינם פוגעים בזה בזולת או בעצמם.

     הבעיות הכרוכות ברגישות היתר שלהם לא תיעלמנה עם המעבר לגולן. אני לא משלה את עצמי בכך. ולכן אמשיך לטפל בהם גם שם. בדבר אחד אני בטוח. ייטב להם עד מאוד לחיות במרחבים, בבית גדול ולא בבית עמוס גירויים חושיים, בחצר עם כלב ובעלי חיים, בישוב קהילתי שיש בו הרבה ילדים ישראלים, ובמערכת חינוך יישובית.

     מחר אחר הצהריים נצא לגולן, לסוף שבוע בו נבדוק רשימה של בתים בישובים שונים. אני מקווה שבתוך הטיול הזה נמצא את שאיוותה נפשנו. דניאל כבר הודיע לי, שהוא לא רוצה לנסוע, אלא להישאר בבית, ולא רוצה לעבור לבית אחר. הוא מבין את השינוי המתרגש עליו ונבהל. מיכאל פתוח יותר לאפשרות הזאת.

     ואני? אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. שחייב להיות בסדר. ואם לא, תמיד נוכל לחזור הנה, לנווה צדק. אבל לפחות אדע שניסינו משהו אחר, שהלכתי עד קצה העולם, או הארץ, למען בניי. ושאם יהיה צורך, אעשה את המסע הזה שוב, עד שאבטיח את שלומם ואת רווחתם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

אני לא מאשר תגובות אנונימיות בבלוג שלי. למעשה, כל פעם שאני מקבל תגובה אני קודם לכן שולח מייל לכתובת המייל שנשלחה ממנו, וממתין כדי לראות האם אני מקבל משם תשובה, או שהמייל חוזר אלי ככתובת שגויה. כך שאין טעם לכתוב לי באנונימיות. דורשי טובתי באמת ולכאורה – כפי שכתבה פעם שז חברתי באחד מן הסיפורים הכי חשובים שנכתבו בספרות העברית, בעיניי, 'מאולפת,' סיפור חובה לכול העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי (הסיפור כלול בקובץ הסיפורים 'מאולפת' שאני עצמי ערכתי והוצאתי לאור בבית ההוצאה שלי) – מתבקשים לחתום בשמם על תגובותיהם אלי, אחרת לא תפורסמנה. תודה.

39.5

 

IDOR0327 (Large).JPG
לעדו רוזנטל יש יכולת לתפוס מצבים מיוחדים. כך אירע לפני יומיים, כשצילם אותנו מאחור הולכים יחדיו.

ביומיים האחרונים אני קורא, לצורך מתן חוות דעת, כתב-יד לספר של אם, המספרת את מאבקה בדלקת קרום המוח שלקה בה בנה הפעוט, עם לידתו, ועם השפעותיה החמורות על מוחו, ובהתאם גם על חייו. הסיפור קשה מנשוא, ולא פעם אני מוצא את עצמי נושם בקושי, למקרא ייסוריה.

בו-בזמן, השבוע הגננת הראתה לי כתם אדום בעין של מיכאל, חוץ מזה הוא החליק שלשום באמבטיה, ומאתמול בבוקר העלה חום. לא משהו רציני. 37.6, בבית השחי. הוא רצה להישאר בבית, אבל היה לי חבל שיפסיד את מסיבת חג השבועות בגן. אז נתתי לו נר, סיפרתי על כך לגננת וביקשתי ממנה שאם ירגיש לא טוב תודיע לי. ממילא התכוונתי להוציאם מן הגן מוקדם היום, כדי ללכת לאלרגיולוג. יש למיכאל תגובה אלרגית על הגב, ולשניהם מדי פעם גם עקיצות על הקרסוליים. מיכאל מתלונן הרבה על גירוד, פניסטיל לא ממש עזר לו. רק בטיפות, והבטאקורטן מורידה את הפצעים, אבל אז מגיעות התנפחויות פתאומיות חדשות.

אז אמרתי לעצמי שבשל החום וההחלקה והנקודה בעין אוציא אותם מוקדם עוד יותר. אעבור מקודם לאלרגיולוג אצל רופא הילדים ביפו, המקבל בימי שישי, כי מרים לא מקבלת בימי שישי, ונראה מה קורה.

כשבאתי לגן הגננת אמרה לי שהילד היה לגמרי בסדר. רווח לי. בכל זאת נסענו לרופא. הוא בדק את גרונם ואת אוזניהם ופסק שהכול בסדר, רק ביקש שאהיה ערני.

אחר הצהריים, כשקמנו, היה לו 39.5 חום. הוא גם היה חיוור ועייף, למרות שרק קם משנתו. אמנם, הוא אכל ושתה, אבל נראה לי רפה מדי. לא במיטבו.

רחצתי את שניהם לכבוד שבת, את מיכאל במים פושרים, נתתי לו נר אקמולי, וחיכיתי. החום ירד, אבל משהו בו הציק לי. הרגשתי שאינני רוצה לחכות ללילה כדי לראות מה קורה. לא רציתי למצוא את עצמי רץ למיון באמצע הלילה. אז החלטתי להקדים תרופה למכה. לנסוע איתם למיון ילדים. אמרתי לעצמי, שאחת מן השתיים. או שזו אינטואיציה אימהית בריאה, או שזו חרדה. כך או כך, מוטב שאבדוק זאת.

הגענו למיון בסביבות שמונה וחצי. בדרך הודעתי לאבא שלי, כדי שיצטרף. כאשר האחות במיון בדקה את מיכאל אמרה לי שהחום והדופק והסטורציה שלו בסדר. אבל אז גם דניאל ביקש שתמדוד לו חום, ולתדהמתי היה לו 38. באותו רגע הבנתי, שכנראה אכן מדובר בווירוס. אם שניהם עם חום, זה המקור, זה ברור.

אבל חיכיתי לרופאה שתבדוק אותו, והיא עשתה כן, מיששה את בלוטות הלימפה, בדקה אותו עם סטטוסקפו, הקשיבה לריאותיו ולליבו, ואמרה לי שהכול בסדר.

חשבתי שמיד ישחררו אותנו. אבל אז התברר לי שמי שבדקה את הילדים הייתה מתמחה, ועלינו לחכות לחתימתה של הרופאה האחראית על חדר המיון בטרם נשתחרר הביתה.

בינתיים אבא שלי הגיע ויצאנו החוצה כדי לחכות באוויר הצח.

ואז הגיע צוות טיפול נמרץ והכניס אל חדר המיון ילד במצב קשה. וכול הרופאים רצו אליו. ואמרו לנו להמתין, כי הרופאה האחראית על חדר המיון נמצאת עם ילד בסכנת חיים.

כמובן שהתמנו. בסבלנות. אבל בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים לחדר המיון, חלקם במצב קשה, הרופאים קיבלו תגבורת, רובם עסקו בהחייאה הראשונה, אחרים בטיפולים דחופים אחרים.

המתנו שעה וחצי. כמעט שעתיים. מדי עשרים דקות לערך נכנסתי לחדר המיון פנימה, כדי לבדוק אם כבר שחררו אותנו. אבל אמרו לי שעלינו להמתין עוד, כי יש מקרים דחופים.

שאלתי באשנב הקבלה, אם יש אפשרות לחתום על סירוב. הפקידה הסבירה לי, שגם על טופס סירוב צריכה הרופאה האחראית על חדר המיון לחתום לי. אז המשכתי לחכות עוד חצי שעה.

כשנכנסתי שוב פנימה, ושאלתי את האחות האם צריך להחתים רופאה על טופס סירוב אם לאו, היא לא ענתה לי על זה, אלא פצחה בסדרת חינוך לחמלה. "זה חדר מיון," אמרה לי, "יש פה מקרים דחופים של הצלת חיים. אז חשוב על האחר, על הילד האחר, ובינתיים תתאווררו בחוץ."

"אני לא בא אליך בטענות. שאלתי שאלה פשוטה. האם גם על טופס הסירוב צריך להחתים רופאה," אמרתי לה. "יש לי בחוץ אבא בן שמונים ושני ילדים בני ארבע שמתים לישון."

היא המשיכה בסדרת החינוך שלה, ואני נשכתי שפתיים ויצאתי החוצה.

"בוא, אבא, הולכים," אמרתי לאבא שלי, "אני לא מחכה פה אפילו רגע אחד."

ניגשתי אל אשנב הקבלה. הודעתי לפקידה שאנחנו עוזבים. היא הרימה טלפון לחדר המיון. "זה באחריותם," הדהדה מה שאמרה לה האחות בפנים.

"בסדר. זה באחריותנו," אמרתי והכרחתי את אבא שלי, שרצה להישאר שם לבד עד שיקבל לידיו את הניירת, לנסוע הביתה לישון.

אין לי טענות לחדר המיון ילדים של איכילוב. הם עושים עבודתם נאמנה, ובאמת הצילו שם חיים הערב. רק מה, אני כול מה שהייתי צריך לדעת הוא, שאני לא מפספס משהו אצל מיכאל, שזה אכן וירוס ולא איזה משהו סמוי מן העין, כמו, חס וחלילה, בכתב-היד של הספר שאני קורא כעת לחוות דעת.

או, איך שאמרתי לרופאה המתמחה שבדקה אותנו, כששאלה איפה האימא, "אין אימא. הילדים נולדו בפונדקאות. הצד של אימא אמר שצריך לבוא הנה, לבדוק שהכול בסדר. הצד של אבא אמר שאפשר לחכות למחר. הצד של אימא ניצח."

ובסוף, הצד של אבא הוא זה שפסק שהולכים הביתה לישון. שברוח הערה שנשבה בחוץ, במזגן המקפיא שהיה בפנים, בלובי ההמתנה של חדר המיון, ועם כמות המקרים הקשים שהייתה שם, מוטב לילדיי שאסתלק איתם הביתה, גם אם זה יעלה לי אחרי כן כסף, העיקר שיילכו לישון, ובעזרת השם יקומו מחר בריאים, ונוכל לנסוע לחג ליאיר ומיכל.

עכשיו הם הלכו לישון. דניאל עם 37.2, מיכאל עם 37.5, ואני עם אספרסו בחצות, וכמה סיגריות בחצר, כדי להירגע מעוד חוויית הורות.

"אני לא מקנאה בך," אמרה לי הבוקר הגננת, בהתייחסה למה שאני עובר עם הילדים. היא התכוונה לא רק לדאגה לבריאותם, אלא גם לכך, שעד הרגע הזה עוד אינני יודע אם עיריית תל אביב תסכים לרשום אותם למועדונית הקיץ. אבל עד שאקבל תגובה ברורה למכתב חריף אך מאופק ששלחתי בנושא, לדרגים הבכירים ביותר בעירייה, לא ארחיב על כך.

דבר אחד בטוח. להיות אב יחידני במדינת ישראל זה לא עניין של מה בכך. או, בפולנית, אין ספק שמעניין לי.

שיהיה לכם חג שמח ולילה טוב.

אבל איפה הגברים עם החוטיני?

המצעד

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

הפנינג

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.

 

 

דמדומים מול הרי אדום

אני והילדים באילת

מקודם לכן, כשרק התיישבתי על המרפסת של ישרוטל ים סוף, מביט בשמש השוקעת מעבר להרי אדום, קלטתי שוב, שזוהי החופשה הראשונה שלי, מזה לפחות חמש שנים, מאז יצאתי למסע הפונדקאות, ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, ואל דרך ההורות.

אתמול, מכיוון שלא ישנו בצהריים, בשל האיחור בטיסה של "ארקיע" לאילת, נרדמנו שלושתנו בעשר וחצי בערב. בשתיים לפנות בוקר התעוררתי ליד ילד קודח מחום, זה הלילה השלישי. מדדתי לדניאל חום, היה לו 39.3. שמתי לו נר, ומכיוון שהבחנתי שהוא מתהפך במיטתו ואינו יכול להירדם – גם לקחתי אותו אל חדר האמבטייה. מילאתי את האמבטייה במים פושרים, ועשיתי לו, בפעם הראשונה בחייו, אמבטייה להורדת החום.

ואחרי כן חזרנו לישון.

הבוקר הלכתי ברגל עם הילדים בתוך עגלת התאומים את כל הדרך מבית המלון אל המצפה התת ימי. הילדים התלהבו מאד מתצוגת הדגים המרהיבה, ובייחוד מבריכת הכרישים. אבל התלהבותם גברה לאין-ערוך כשעברנו במונית מן המצפה התת ימי לקניון 'מול הים,' שם רכשתי להם, לכל ילד, זוג סנדלי 'נמרוד' חדשים, עם תאורה בסוליות, כובע מצחייה של סופר מן, כנראה הכובע היחיד בעולם שיבטיח כי יחבשו אותו בימות הקיץ הלוהטים, וכמובן גם גלידה תות, הפעם בתוך גביעים מיוחדים בצורת בובות.

מרגע הנחיתה באילת נמלאו דפיי ברשתות החברתיות בהצעות מפגש עם גברים. מסתבר שכאשר יוצאים מתל אביב לפריפרייה שבים להיות מחוזרים, אם משום שאילת היא עיר קיט, שכולם מבקשים בה ליהנות מחופשתם, ואם משום שהאילתים קוטפים את תיירי הפנים והחוץ בעיר מלוא חופניים. אבל כשאני בבית מלון, עם ילדיי, בתוך חופשה משפחתית, כול מה שאני יכול לענות לפונים הוא שאני אב יחיד לתאומים בני ארבע, ולא יכול להיפגש. הרי לא אשאיר את הילדים באישון לילה עם גיסותיי, רק בשביל סטוץ רגעי בחופשה.

זה, בתמצית, כנראה לב לבו של השינוי שחל בי, עם המעבר שלי מסטטוס של סופר תל אביב, הומו רווק, לסופר תל אביבי ומורה לכתיבה, אב לתאומים שהוא גם הומו רווק, אבל פלוס שניים. הפלוס שניים הזה עושה את כול ההבדל. אז כן, יש רגעים שזה מנקר בי. למשל, עכשיו, כשאני יושב על המרפסת בישרוטל, מול הבריכות המוארות בתאורה רומנטית של לפידים, וחושב לעצמי בלבי כמה טוב היה אם היה פה יושב עכשיו בן זוג לצידי, ומחזיק איתי ידיים או מתפעל איתי מן הנוף.

אולי זה עוד יגיע. אבל הוא עוד לא כאן, בינתיים, וכנראה יצטרך לעשות מאמץ רב כדי להבקיע לו דרך אליי. ובינתיים אני צריך להפסיק את הכתיבה הנעימה הזאת, וללכת לרחוץ ולהלביש את מיכאל ודניאל בבגדי שבת וחג. כי תיכף נרד למטה, לחגוג לאבא שלי ולסבא שלנו יום הולדת שמונים.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. אמן.

הרהורי כפירה

סוף השבוע הזה הביא, כך נראה, את ההיפוך במזג האוויר בין קרה חורפית לבין שמש אביב. על פי התחזיות צפוי לנו שבוע שמשי, ונדמה לי כי בזה כבר מתרמז האביב.

כשקמתי הבוקר ויצאתי לכתוב בחצר היה קר. אבל השמיים היו תכולים, והבנתי כי יום יפה צפוי לנו. אתמול נדברנו עם אמא של אחד מילדי הגן, שנתארח לפני הצהריים אצלו ואצל אחיו, הגדול ממנו בשנה. לכן לא יכולנו לצאת לטייל. אבל אז אמרתי לעצמי, שאם אכן יהיה יום שמשי, מוטב שאציע להם לבלות בחוץ, במקום בבית, בפלורנטין.

נזכרתי בפארק דרום. מישהי סיפרה לי על מעלותיו, אך עוד לא יצא לנו לבקר בו. אז צלצלתי לקטי, והצעתי לה לבוא עם הילדים אל הפארק. אנחנו נסענו אליו ראשונים, ולשמחתנו נגלה בפנינו פארק ירוק, רחב ידיים ומלא פינות משחק, פינת חי ואגם מלאכותי. בקיצור,  מקום יפה ומפעים, במרחק 3.7 ק"מ בלבד מביתנו.

שמחתי בזה, שהיה לי השכל להכניס למכונית את שני זוגות אופני האיזון של הילדים וכדורי משחק. ואמנם, מיד עם רדתנו מן המכונית הילדים נהנו לנהוג בפארק על אופניהם, ועד שמיכאל לא נכנס ברגליו, סנדלים ואופניו לתוך שביל ובו בוץ טובעני, זה גם היה נחמד. ואחרי קינוח הבוץ בעשב זה גם נהיה נחמד בשנית.

עד שהגיעה האם וילדיה, ועמה עוד אם עם תאומים מן הגן, אנחנו כבר הספקנו לשחק במגלשות ובמתקני הכושר, לבקר בפינת החי, ובה יענים ופסיונים, תרנגולות ועופרים, וגם לצפות באגם הגדול.

הילדים רצו ישר לשחק כדורגל. חשבתי שישחקו יחד, אבל חברם לגן דחה את מיכאל, לא רצה לשחק איתו אלא עם אחיו הגדול, ומיכאל המתוק פרץ בבכי של עלבון, והתיישב בצד. "אל תיעלב, מיכאל, בוא, תשחק עם אבא ודניאל," הצעתי לו, אבל הוא מאוד נעלב מחברו לגן, שהחשיב עד אותו רגע לחבר קרוב.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בה את אחד מבניי נפגע מדחייה חברתית. וזה היה לי קשה. זה העלה בי את כול אותם רגעי דחייה רבים מספור, שחוויתי אני בילדותי. בדרך הביתה, במכונית, גם דיברנו על זה. "מיכאל," אמרתי לו, "ילדים לפעמים מאוד מעליבים האחד את השני. אבל לא כדאי לבכות ולהתיישב על הארץ. זה רק מגביר את זה. עדיף להתעקש. להגיד להם – אתם חברים שלי מהגן ואני רוצה לשחק אתכם. חוץ מזה, תמיד יש לך את דניאל, והוא אח שלך והחבר הכי טוב שלך, ואוהב אותך. וישנם גם ילדים אחרים, בכול מקום ישנם גם ילדים אחרים. אז במקרה כזה שחק איתם."

בינתיים דניאל אימץ צלחת פריסבי של אחד התאומים. הראיתי לו איך משחקים בזה, ואז הילד שפגע במיכאל ביקש להצטרף אלינו למשחק. הזמנתי אליו גם את מיכאל, אבל היה לא קל לעודד אותו להצטרף אליו. שיחקנו הרבה בפריסבי, ובסופו של דבר מיכאל ואני שיחקנו בינינו בבעיטות בכדור.

בשלב מסוים התיישבנו כולנו מסביב לשולחן פיקניק, כול הורה הוציא מה שהביא עמו לילדיו, ועשינו יחד פיקניק של פירות וצ'ופרים, שהיה מין ארוחת עשר נחמדה.

בסיום הפעילות דניאל פרץ בבכי. הוא היה עייף ומתוסכל מזה, שאור, התאום שהפריסבי הייתה שלו, חטף מידיו את הפריסבי והעליב אותו. "אל תבכה, דניאל, אני מבטיח שאקנה לך פריסבי, וגם למיכאל," אמרתי לו.

"עכשיו!" תבע דניאל.

"אבל עכשיו שבת, וכול החנויות סגורות," השבתי לו.

ואז הוא החל לבכות, והבכי נגמר רק כאשר הבחנתי בשיחים גבוהים ויפים של חובזה, בצד הכביש היוצא מחניון מערב של הפארק, ועצרתי את המכונית בצד. הצעתי לילדים לרדת איתי מן המכונית לקטיף חובזה. אבל הם ראו, שבאותו שדה ממש שוכבות שתי שורות של סירות מנוע ישנות, כנראה שהן שייכות למפעילי האגם בפארק, ונהנו מאוד לשחק בהן, בעודי קוטף שקית ניילון גדולה ומלאה של עלי חובזה.

בשבוע שעבר, כשהיינו בקדימה, קטפתי כמות דומה של עלי חובזה, חיפשתי מתכונים באינטרנט, והכנתי פשטידת חובזה ומנגולד, ועלי חובזה ממולאים (כמו עלי גפן) באורז ואגוזים, ברוטב עגבניות עם לימון פרסי. זה יצא כול כך טעים, שזה כנראה אחד התבשילים הכי מוצלחים שבישלתי אי פעם. אמש, בארוחת שישי אצל סבא, המשפחה, ובעיקר גיסתי חגית, שהיא טבעונית, פשוט חיסלה את זה. אז הנה, עכשיו יש לי במקרר עוד קילו עלי חובזה, למלאם בשקיקה.

מיכאל נרדם בדרך הביתה, וכשהגענו הביתה חיממתי להם ארוחת צהריים. דניאל אכל. מיכאל ביקש שוב טופי, כמו בארוחת הבוקר, שלא נגע בה. "אתה לא תקבל טופי עד שלא תאכל ארוחת צהריים," הבהרתי לו. והוא החל עושה את מה שהוא רגיל לעשות במצבים כאלה, לבקש שוב ושוב, בקול בוכים, בטרוניה, טופי.

עכשיו ככה. זה כבר עניין של כמעט שבוע, מאז בר המצווה המשפחתית, שהבית היה מלא בסוכריות הטופי, שאספו הילדים אחרי העלייה לתורה בבית הכנסת. וכמעט מדי יום היה לנו מאבק בנוגע לכמות הטופי שמותר לאכול מדי יום – אחת ליום הקצבתי להם. אבל הבוקר והיום בצהריים זה כבר נהיה מוגזם. ואז עשיתי מה שאיימתי שאעשה. צררתי את סוכריות הטופי הנותרות בשקית ניילון והשלכתי את כולן אל פח האשפה, למול עיניהם הכלות של הילדים.

שניהם פרצו בבכי. דניאל נרגע די מהר. מיכאל נכנס לבכי חסר מעצורים עד כדי קוצר נשימה. ניסיתי להרגיע אותו פעם ופעמיים על ידי הרמתו אל חיקי, אך הוא המשיך בשלו, דורש שאוציא אותן מן הפח, לחליפין מבטיח לי שיאכל צהריים ומבקש שאקנה לו טופי חדשות. אבל אני הבהרתי לו, שאני לא מוציא סוכריות מהזבל, שאין יותר טופי בבית, ושכעת כדאי שיאכל ארוחת צהריים.

הילד כול כך בכה, שזה הכאיב לי מאוד. אבל ידעתי שעליו לעבור את התסכול הזה. בסופו של דבר הרמתי אותו על ברכיי ליד השולחן, הצעתי שאראה לו 'סמי הכבאי' ושאלתי אותו שוב מה הוא רוצה לאכול. הוא הצביע ללא מילים על העוף בצלחתי. בשמחה חיממתי לו עוף, הוספתי לו עגבניות שרי, והילד חיסל את כול הצלחת בתיאבון.

אחר הצהריים באו לבקרנו עינת ואמיר ותאומיהם, אלון וארז. יצאנו יחד לסוזן דלל ואחרי כן שבנו הביתה, בו הכנתי לכולם פיצה והבנים שיחקו. היה תענוג לראות את כנופיית הבנים הזאת יחד. אלון וארז גדולים ממיכאל ודניאל בשנה, ומורישים להם, מדי עונה, את בגדיהם. עד כה, במפגשים בינינו, כל זוג אחים שיחק בנפרד. היום הם שיחקו הרבה יותר יחד. אבל היה לזה גם מחיר – בשלב מסוים הם פשוט הפכו את כול מיכלי המשחק בחדר הילדים שלנו, רוקנו אותם מתכולתם על הארץ, ורקדו ורבצו על תלוליות הענק של הצעצועים.

"עכשיו אני מבין למה באתם אלינו," חייכתי בעייפות אל עינת ואמיר, "כנראה שהגיע הזמן למיין את הצעצועים."

אחרי שהלכו מעימנו התיישבתי על הארץ, ובמשך שעה ארוכה מיינתי את כל הצעצועים לפי נושאים ותחומים – כלי עבודה, כלי רופא, ארגז מכוניות גדולות, קופסת מכוניות קטנות, מיכל בובות אצבע, שקיות לגו, מגירת כלי מטבח. ובעודי עושה כן, מיכאל ודניאל השתוללו בחדר העבודה שלי, וכמעט החלו ליצור בלגן חדש.

אחרי הפיצה הם ביקשו טורטיות עם חומוס וירקות. שגם אותן כרסמו אך מעט. אך בסוף ביקשו וזללו קורנפלקס בחלב. ואחרי כן מקלחות וצחצוח שיניים, והקראת הסברים לתופעות מדעיות, כמו גייזר ולבה, עננים ואופן היווצרותם וכך הלאה, בעודם יושבים עלי, כל ילד על ברך, שלושתנו על כורסת הטלביזיה.

"אין לך הרהורי כפירה?" שאל אותי אמיר, ברגע אחד שישבנו בו לבדנו, כשעינת אצה עם הילדים לראות את הבאר בסוזן דלל. "אין לך רגעים שבהם אתה שואל את עצמך בשביל מה הייתי צריך את כול זה?"

"כן," חייכתי אליו, "יש לי הרהורי כפירה, על זה שאני נורא מצטער שאין לי עוד שניים."

בשבועות האחרונים זה שב וניעור בי, הכמיהה הזאת לעוד שני ילדים, והצער העמוק על אי הצלחתו של הניסיון הקודם. לו היה לי הכסף לזה, ולו היה לי הביטחון שאחיה שנים ארוכות בבריאות ובצלילות הדעת, ודאי לי שהייתי מנסה את זה שוב. אבל עכשיו, אחרי כמעט ארבע שנים של חיים לבדי עם ילדיי וטיפול בהם, שעה שאני מתבונן קדימה, רואה כמה הרבה עוד יש לי לעשות עימם, וגם עם עצמי, אני מבין שכנראה אצטרך להכיל את הכמיהה הזאת, על הכאב הכרוך בה, מבלי לממשה.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

אהבה, זה כול הסיפור

כול מי שקורא אותי מזה זמן יודע, שכאשר אני שותק יש לזה סיבה טובה. כך גם הפעם. בשבועיים האחרונים כתבתי פוסטים לעצמי – ולמטפל שלי, שחזרתי אליו אחרי כמה שנים טובות, כדי להיוועץ בו בנוגע להורותי, ליחסיי עם הילדים ועם הגננת שלהם. הפוסטים האלה יישארו ביני לבינו. והם יישארו כן, כדי לפנות מקום לאהבה.

מטבעי, אני אדם שעומד על הרגליים כשמשהו מרגיז אותו או מציק לו. אבל אני גם אדם אוהב. עכשיו אני מתרגל את האהבה. מזכיר לעצמי שאני אוהב, שאני יודע לתת אהבה, לשפוע אהבה וגם זקוק לה. ומן המקום הזה אני משתדל להיות, לחיות, להיות הורה לילדיי, שותף דרך לגננת שלהם וגם לחפש לי בן זוג.

אני אדם של אהבה. נוצרתי מתוך אהבה, אני מחולל אהבה בזולתי וגם בי עצמי. ואני רוצה לאהוב ולהיות נאהב. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לומר לעצמי כעת. מדי יום.

מהמקום הזה אני רוצה לכתוב לכם הלילה, על כמה עניינים שונים, ובסופו של דבר כולם אחד.

א

אמש נודע, כי שני זוגות של אבות גילו, שמעבדת פיריון בנפאל בלבלה בין החומרים הגנטיים שלהם, וכתוצאה מכך נמסרה תינוקת לאבות שאינם הוריה הביולוגיים. הדבר התגלה בבדיקות האימות של האבהות הגנטית, הנערכות על ידי מדינת ישראל לכול תינוק, מיד עם לידתו בפונדקאות, כדי שבית המשפט לענייני משפחה יכיר בהורות של הוריו, ויאפשר למשרד החוץ להנפיק לו דרכון, באמצעותו יוכל לבוא לארץ.

עוגמת הנפש של שני זוגות ההורים האלה היא ודאי קשה. אינני יכול בכלל לתאר מצב, שבו אעקוב כול חודשי ההיריון אחרי פונדקאית, אמתין נרגש מחוץ לחדר הלידה, אקבל לידיי תינוקת בריאה ושלמה, ואז, מקץ כמה שבועות של הורות מאושרת, יתברר לי, כתוצאה מבדיקה גנטית, שאיננה בתי. שחלה טעות בשיוכה אלי.

שני זוגות ההורים האלה ודאי עוברים גהינום, ולמן גילוי הדבר בתקשורת אני חושב עליהם המון. על הזעזוע שהם עוברים, על תחושת אי הוודאות, עד ללידה הבאה שהם מצפים לה, על הכאב, על העלבון. גם על התגובות האיומות שהניבה חשיפתה של הפרשה הזאת בכלי התקשורת.

אבל בו בזמן אני גם חושב על אהבה. על כך, שהתינוקת הזאת, שנולדה, והועברה להורים הלא-נכונים, וכעת הושבה להוריה, היא מעשה של אהבה. על כך ששני הזוגות האלה ביקשו, ובעזרת השם גם יצליחו, לברוא כל זוג לו עצמו חיים, ילדים, ומשפחה, מתוך אהבה. על כך, שהפרשה העגומה הזאת גם מחברת ביניהם, כולם, על ילדיהם, בעבותות של אהבה. על כך, שזוג אחד כבר זכה, והלוואי שגם הזוג השני יזכה, בהולדת חיים, מתוך אהבה.

ושהילדים הללו, זו שכבר נולדה ואלה שבדרך, זכאים וראוי שיגדלו בתוך אהבה.

הגורל לפעמים מתעתע בנו. מעשה השוגג של בן אנוש אינו אלא תכסית, ביטוי חיצוני של גורל עמוק וגדול ממנו. ייתכן, שמעם שמייא עלה, שעל ארבעת האבות הללו להיות מחוברים מעתה ועד סוף חייהם, וילדיהם עמם. אבל החיבור הזה לא צריך להיות חיבור של כאב. הוא יכול גם להיות חיבור של אהבה, של הכרה בהורות משותפת, גדולה מסך הזוגות שחוללו אותה, הורות נרחבת ומשותפת שהיא פרי אהבה ואף תרבה אהבה.

והלוואי וכולכם תזכו בבנים ובנות, ושהילדים שלכם יגדלו מתוך זיקה משותפת, ובתוך אהבה.

ב

אתמול ביקר אצלנו חברי הטוב, מיטשל. בדרך כלל היינו נפגשים מדי יום חמישי. מאז התחלתי ללמד בימי חמישי החלפנו יום לרביעי, אבל מסיבות שונות לא הסתדר לנו להיפגש מדי שבוע, וכולנו התגעגענו איש לרעהו. מיטש ואני מאוד רצינו להיפגש אתמול, אבל אני ידעתי, שאני מוכרח לצאת עם הילדים מן הבית. אחרי הכול, ביום ראשון בערב לימדתי והם נותרו עם סבא בבית, ביום שני יצאנו יחד לשיעור שחייה ואז חזרנו הביתה, וביום שלישי שוב לימדתי, והם נשארו עם אילנה בבית. היה לי ברור שעלי לצאת עמם החוצה.

מיטשל בא, ואז הילדים ביקשו לנסוע אליו הביתה, ולשחק בגן המשחקים ליד ביתו. נכנסנו למכונית, התחלנו לנסוע, והגענו לקרבת בית החולים 'איכילוב,' לקניון וייצמן. "אתה יודע שיש פה ג'ימבורי?" הפתיע אותי מיטשל. נדתי בראשי לשלילה. לא היה לי מושג.

החלטנו להיכנס לקניון. החניתי את המכונית בחניון התת קרקעי שם. כבר בקומת החניון ראינו את הג'ימבורי רחב הידיים. הילדים ממש צהלו משמחה.

נכנסנו פנימה. מחיר הכניסה הוא 30 ש"ח לילד, אבל מקבלים שניים במחיר אחד כשמשלמים בישראכארד. חלצנו נעלינו ונכנסנו למתחם. הילדים עברו בין חלקיו השונים, מגלים בו פינה אחר פינה, ואנחנו אחריהם. קפצתי עם דניאל בטמפולינה, טבעתי בים הכדורים הצבעוניים וקראתי להם להצלה, זחלתי במבוך אחריהם. זו הייתה חדווה גדולה.

הם שיחקו שם שעתיים, הזיעו כהוגן ואף הסבו את תשומת לבי לזה.

12507051_1540727089576902_730993897_n

 

מיטשל במשחקייה.

מיטש נפרד מעימנו, ואנחנו עלינו לקניון. אכלנו פיצה, אחרי כן גלידה ואז נכנסנו לחנות טויס אר אס. זו הייתה כמובן טעות, משום שהילדים רצו לקנות המון דברים בחנות, ואני נחרדתי מן המחירים ואמרתי להם שלא נוכל לקנות בה דבר. הם בכו, ומחו, והתיישבו על הארץ, ואני הבטחתי להם, שלמחרת היום, כלומר היום, נלך לחנות הצעצועים ליד הבית, ושם אקנה הן מתנות לימי ההולדת של חבריהם מן הגן, המתקיימים מחר, יום שישי, ובשבת, והן להם.

"הכול מאוד יקר כאן," הסברתי להם, "ובכסף שעולה כאן מתנה אחת אני יכול לקנות לכם הרבה יותר דברים בחנות ההיא. חוץ מזה, כבר בזבזנו מאה שקלים הערב, וזה הרבה מאוד כסף." אבל זה לא ממש דיבר אליהם. "אתם יודעים, ילדים, מחיר של צעצוע אחד בחנות הזאת זה כמו יום שלם של עבודה של אבא," הוספתי, "זה נראה לכם הגיוני?"

"כן!"

"אז אם אבזבז את הכסף של העבודה על מתנות, מאיפה יהיה לנו כסף לאוכל, לתרופות, לגן, לנסיעות?"

ההסבר הזה לא ממש שכנע אותם. אבל היה לי חשוב להסביר להם את מהות השימוש בכסף. את קיומו של תקציב הוצאות. והערב, בדיוק כפי שהבטחתי להם, העליתי אותם על האוטו, נסענו לחנות המשחקים הסיטונאית ברחוב אברבנאל, קנינו שם מתנות לחבריהם ומתנות גם להם. אז אמנם, לא קניתי שם פליימובייל. אבל כול ילד קיבל מכונית צעצוע שרצה, ומקטרת לעשיית בועות ועוד משהו, דניאל סט נוסף של כלי עבודה ומיכאל משחק הרכבה, ושניהם יצאו מן החנות מאושרים.

ואתמול, וגם היום, אילנה אמרה לי, בהשתאות, שביומיים האחרונים לא שמעה את הילדים בצאתם מן הבית לגן. שהיו מאוד שקטים. כלומר, בלי בכי ומתח. ואני חייכתי ואמרתי לה "למדתי לבצע מעקפים, להימנע מקונפליקטים." ושמחתי בזה.

אני משתדל כבר כמה ימים לא להיכנס איתם לעימותים או למצבי מתח. לאפשר להם. להתעקש רק כשאין לי ברירה. וגם אז, להתבונן בדברים שאני מתעקש עליהם ולתהות האם זה היה הכרחי, אולי מוטב לי לוותר קצת על עקרונותיי, כמו זה שלפיו לא אוכלים גלידה בחורף ולא אוכלים משהו  מתוק לפני ארוחה אלא בסופה – כדי למנוע קונפליקטים מיותרים.

וזה הולך לי לא רע. הילדים שמחים, וגם אני.

ג.

"אתה צריך חיים אינטימיים וצריך בן זוג," אמר לי המטפל שלי בשבוע שעבר. "זה לא טוב לילדים, לראות אותך מרוכז רק בהם, רק בהורות שלך. הם צריכים לדעת שיש גם לך חיים אישיים."

"מאז נולדו לא עזבתי אותם לילה אחד לבדם," גיליתי לו, "מלבד איזה לילה לבן שעברתי במיון ב'איכילוב,' ומלבד הערבים שאני מלמד בהם."

"זה רע מאוד," השיב לי. "אתה צריך למצוא בייביסיטר שאתה סומך עליה, ולצאת לפחות פעם אחת בשבוע. לבלות, להכיר בחורים."

"לאן אלך?" שאלתי אותו, "מועדונים ובארים זה ממש לא הקטע שלי. אני לא שותה אלכוהול ושונא מוסיקה רועשת. חוגים במרכז הגאה לא מעניינים אותי, אני כבר מעדיף לשבת עם עצמי ולכתוב, והרשתות החברתיות לא מעלות שום דבר."

"אז תכניס פקקים לאוזניים ובכול זאת תצא למקומות הבילוי," השיב לי. "ותגיב גם לפניות של בחורים מחו"ל. אל תפסול אותם. הרי יש ביניהם כאלה שגם מגיעים לארץ. אבל אל תקבע פגישות בבית שלך, בחושך, כשאתה חושש להעיר את הילדים. קח בייביסיטר ותיפגש בחוץ."

בן זוגי הקודם ואני נפרדנו לפני ארבע וחצי שנים בערך. זו גם הייתה התקופה שחיינו בה יחד. מאז עבר הרבה זמן. את כמות הבחורים שפגשתי מאז נולדו ילדיי אני יכול לספור על יד אחת. שלא לדבר על עניינים של פורקן.

אחד האבות הגאים כתב לא מזמן בפורום הסגור שלנו, שאבהות גאה היא טיפול ההמרה היעיל ביותר. זה מצחיק. אבל באיזשהו מקום זה נכון. ברגע שאנחנו הופכים לאבות, להורים, המיניות נדחקת הצידה. הילדים הופכים למרכז החיים. בייחוד בשנות חייהם הראשונות.

אבל זהו. תיכף ילדיי בני ארבע. הגיע הזמן שאמצא איזון חדש בחיי, ובו מעט זמן אישי לעצמי, ובו גם אינטימיות, אהבה ותשוקה.

עכשיו נשאר לי רק למצוא בייביסיטר, שתהיה מוכנה לשמור על הילדים אחת לשבוע, בין עשר בלילה לחצות או לאחת לפנות בוקר – ובחור נחמד לבלות איתו.

אתם מוזמנים לשלוח לי הצעות לבייביסטר ו/או לבחור נחמד בהודעה פרטית.

רק לגבי בייביסיטר – זה/זו חייב/ת להיות מישהו/י שאני מכיר אותו/ה או את הוריו/ה. ואני לא מדבר על היכרות מפייסבוק.

ולגבי הבחור – תמיד העדפתי גברים צעירים ממני. אז אל תנסו להציע לי, כפי שעשתה אחת מתלמידותיי לשעבר השבוע, גבר בן שמונים:)

לילה טוב.

הקור, החמין וקטיף הבטטות

פליז1

את סוף השבוע הזה התחלתי כבר ביום רביעי, עם פרסום תחזית מזג האוויר לימים האלה. כמו כל עקרת בית יהודיה, ובמקרה שלי גם בתפקידי כבן בכור, הוצאתי ממגרת המזון שקית שעועית שחורה, שקית שעועית לבנה ושקית גריסים, והשריתי אותם במים. אחרי כן ניגשתי למכולת השכונתית, לוודא שיש להם קישקע. את שאר המצרכים לחמין הכנתי כבר לפני חודש. במקפיא שלי תמיד יש בשר מוכן לחמין ועצמות מוח.

צלצלתי לאבא. אני הרי יודע עד כמה הוא אוהב חמין בערבי שישי קרים.

"אבא, אני מעמיד חמין על הכיריים," בישרתי לו.

"לא תכננתי לעשות השבוע ארוחה," השיב לי אבא, "ואני לא יודע מי בכלל יגיע."

"זה לא משנה," אמרתי לאבא, "אני מעמיד סיר חמין בכול מקרה. מקסימום תבוא אתה אלינו ונאכל ממנו יחד."

ביום שישי בבוקר התקיימה מסיבת החנוכה בגן. ההורים הוזמנו עם ילדיהם למסיבה, בהזמנה מודפסת ומושקעת, כבר שבוע מקודם לכן. ואמנם, בשעה תשע בבוקר התכנסנו כולנו בגן, ישבנו בחית של הורים מסביב לחית של ילדים, והגננת, הסייעות והמורה למוסיקה פתחו את התוכנית האמנותית. שבע או שמונה כוריאוגרפיות שונות, עם אבזרים שונים, לשירי חנוכה, שהכינו עם הילדים במשך תקופה ארוכה מראש.

רוב הילדים השתתפו בשירה ובמחולות. מיכאל ודניאל העדיפו, כמו עוד ילד וילדה, לשבת על ברכיי ולצפות בחבריהם מניפים את ידיהם עם כפפות בצורת נרות צבעוניים, רצועות זוהרות של נייר כסף בצבעים שונים, מקלות הקשה, קסטנייטות ועוד מיני אבזרים, וצועקים 'אור! אור!" פעם למקצב של מוסיקת מחולות איריים ופעם למוסיקת היפ הופ, פעם למוסיקה יהודית ופעם למוסיקה אחרת.

דניאל בחנוכה

מיכאל בחנוכה

הבטתי בילדים המשתדלים לחולל על פי התנועות ששיננו בשיעורי המוסיקה, כנראה במשך זמן רב מראש, וזיכרונות ילדות כואבים עלו בי. זכר אותם ימים מן הגן, שבהם ניסו הגננות לסגל לי כל מיני תנועות מתוזמנות ואחידות כאלה, כפרט בקבוצת ילדים, ועד כמה התקשיתי, מבחינת קואורדינציה וגם מבחינת מקצב, להשתלב בין חבריי.

אגב כך נזכרתי בהתפרצות האחרונה של דניאל, באמצע שיעור מוסיקה, כשלקחו מידיו את הקסטנייטות, כנראה כדי לחבר אותו לחזרה על אחת הכוריאוגרפיות האלה, וחשבתי לעצמי בלבי, שאמנם, חווית הלימוד של שירי החג בשירה ובריקודים חשובה לילדים מכול בחינה – מקומו של הילד בקבוצת השווים, תפקידו בה, ציות לחוקי המחול וזכירת כול שלביו, הפעלה מוטורית ועוד – אבל לו הייתי יכול הייתי מונע את התסכול הזה מילדיי, ומקדיש את שיעורי המוסיקה ללימוד מוסיקה, לא ללימוד כוריאוגרפיה, לצורך הופעה חד-פעמית בפני ההורים.

שיעורי המוסיקה הם בכלל עניין אצלי. כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי מורה למוסיקה ושמו מאיר שפיצר. הוא היה נכנס לכיתה עם חלילית, מבקש מאיתנו לפתוח מחברות תווים ריקות, ולכתוב את תווי המוסיקה שניגן. לי לא היה מושג על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה ממני. הדבר היחיד שידעתי לשרטט על החמשה הוא מפתח הסול. לא יכולתי בכלל לקשר בין צלילי המוסיקה ששמעתי לבין סימני התווים השונים על החמשה. וזה נורא תסכל אותי, בייחוד כשהיה עובר בין השולחנות , מציץ במחברות התווים ומשבח או מגנה את התוצאות.

בשלב מתקדם יותר של השנה היה משמיע לנו קטעי מוסיקה על גבי פטיפון, ןדורש מאיתנו לכתוב את התווים למנגינות. זה היה נורא. היחידה שהצליחה בזה, כנראה מפני שיש לה שמיעה אבסולוטית ויכולת הפשטה מזהירה, הייתה חברתי לספסל הלימודים בבית הספר העממי, שרון פרמינגר, היום מתרגמת בעלת שם.

בעבורי לימודי המוסיקה האמיתייים החלו אצל מורה פרטית, ליאורה ויניק, שכינסה קבוצה קטנה של תלמידים בביתה, בשכונת מגורינו ברמת השרון. שם למדנו לנגן את חלילית ואחרי כן על מלודיקה. וברבות הימים גם למדתי, אצל מורה פרטי, שבא אלינו הביתה, לנגן על גיטרה.

ועד היום אני עוד כמה ללמוד נגינה על אקורדיאון ועל פסנתר. ואני מקווה שזה עוד יקרה, ולו כתיקון של עוולות ילדותי.

אבל מסיבת החנוכה בגן הייתה מושקעת. הן מבחינת התכנים, הן מבחינת הקישוט והכיבוד. ולכן גם שלחתי לגננת הודעת אס.אם.אס של תודה. שתדע שאני יודע גם להודות לה על מאמציה.

מיד עם סיום המסיבה, בעשר בבוקר, הילדים ביקשו ללכת איתי מן הגן אל השוק. שאר הילדים נשארו שם כתמיד עד קרוב לאחת. אני חשבתי שרובם יילכו הביתה. אבל שמחתי לצאת עם הילדים אל השוק, משום שרוב השבוע בילו בין כותלי הבית, ובעבורם ההליכה לשוק היא סוג של בילוי.

ובעיקר משום שביקשו, והבטחתי להם, שאקנה להם זיתים ותותים.

את אחר הצהריים של יום שישי בילינו בבית, עד שסבא בא, ואז אכלנו איתו ארוחת שישי. הילדים בקושי נגעו באוכל.   אבל אבא ואני אכלנו יחד, ואפילו יצא לנו קצת לדבר.  בערב התחיל להיות קר מאוד, ואז נזכרתי באוברולי הפליז הנפלאים, שקיבלתי מעינת חברתי, אם התאומים אלון וארז, מגבעת שמואל.

אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.
אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.

"ילדים, יש לי הפתעה בשבילכם!" קראתי אליהם אחרי המקלחת. "אתם הולכים להתחפש לדובים!"

מיכאל ודניאל הסתקרנו מייד, וכאשר הלבשתי אותם באוברולים המחמים האלה הוסיפו עליהם את כובעי הנמר, מתחפושת המחכה להם בתחתית ארון הבגדים, ורצו להראות את עצמם לאלה, ענת ואילנה, שבדיוק סיימו את ארוחת שישי.

ואז קיבלתי, לשמחתי, הודעה מעינת, שרצתה לדבר איתי קצת על התאומים שלה ועל התאומים שלי, על הפרדה ועל חיי הגן וכך הלאה, והציעה שניפגש בשבת בבוקר.

הילדים נרדמו, ואחרי כן נפגשתי, בשקט בשקט, עם בחור, שמחזר אחריי בעיקשות כבר מזה זמן. הדבר היחיד שאומר על הפגישה הזאת הוא, שמרים בנימיני שוב צדקה, בהורוסקופ השבועי שלה, שפורסם אתמול בבוקר. יום שישי הזה לא היה יום מתאים לפגישות רומנטיות.

והראייה – אחרי שהלך גלשתי קצת ברשת. דיברתי עם חבר. תוך כדי שיחה פתאום הרגשתי כאב מוזר, לא מוכר, בעומק השכמה השמאלית שלי, מלווה בעליית דופק. ניגשתי לחדר השינה, הוצאתי את מכשיר השידור לשח"ל ושידרתי אליהם. אבל מסתבר שהבטריות במכשיר צריכות החלפה. השידור לא צלח, והמוקדן התעקש לשלוח אלי אמבולנס.

השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה.

"כמה זמן ייקח לכם להגיע?" שאלתי.

"שתי דקות."

"בסדר גמור. אז בואו. רק תגיד לצוות לא להפעיל צופר. הילדים ישנים ואני לא רוצה שיעירו את כול השכונה," ביקשתי ממנו.

כעבור שתי דקות פלחו את שלוות הרחוב הנם את שנתו צופרי האמבולנס. התקשרתי מיד למוקד, שיעצור את הרעש הזה, וגם יצאתי החוצה לקצה הרחוב אל הצוות. ביקשתי שיחנו בקצה הרחוב, הסברתי להם שאני אב יחידני וילדיי ישנים, וביקשתי מהם שיבדקו אותי מאוד בשקט.

כך, אפוא, עברתי באחת וחצי בבוקר א.ק.ג, עם רופא נחמד ופראמדיקית נהדרת. הכול יצא תקין. אבל הרופא ביקש שאגש כבר מחר לרופאת המשפחה ולקרדיולוג שלי, להמשך מעקב.

ואז פתאום קלטתי.

"סליחה על השאלה, אבל תגיד לי," שאלתי אותו, נבוך כול כך, "יכול להיות שאחרי סקס תהיינה תופעות כאלה?"

הוא חייך.

"כן, סקס זה דבר מאמץ."

לא רציתי לשתף אותו בפרטי האירוע, שהיה רחוק ממאמץ. אז הבטחתי לו שאלך, כמצוותו, להיבדק. כאב חדש כזה, בייחוד ביום שיוסי שריד מת בו מדום לב, זה לא משהו שאני יכול לזלזל בו.

אלא שהתוכניות שלי למחר השתנו, כי בינתיים דניאל חטף חום.

הבוקר קמנו אל יום חדש. אכלנו ארוחת בוקר, במהלכה מיכאל ודניאל סירבו בכול תוקף לאכול חמינדוס, את הביצים החומות של החמין.

"איכס, אלה ביצים רקובות!" התריס מיכאל. "אני רוצה ביצה קשה לבנה!"

"אבל זה ייקח הרבה זמן," התריתי בפניו.

לא הייתה לי ברירה. שפתתי בעבורם ביצים טריות על האש, ואותן אכלו בשמחה.

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לגבעת שמואל. בתחילה חשבנו לשחק קצת בפארק על שם אילן רמון, פארק שעשועים נהדר שהקימה עיריית גבעת שמואל בשכונה שעינת ואמיר וילדיהם יואב, אלון וארז גרים בה. אבל דניאל התלונן שכואבות לו השפתיים וקר לו מאוד, אף על פי שהלבשתי אותם עם מעילים וצעיפים שקנה להם חברי הטוב ערן בחורף שעבר, וכובעי צמר.

עלינו אל בית חבריי. ובעוד עינת ואני משוחחים במטבח, ארבעת הבנים – תאומיה גדולים מילדיי בשנה – פצחו בהשתוללות רבתי, מלאת שחוקים וצחוקים, דחיפות ומשיכות, מעשי קונדס וצהלות משובה.

"כמה טוב לראות שככה זה גם אצל הבנים שלך," חייכתי אל עינת, בעודנו עושים דרכנו למטה במעלית.

"כן, זה ככה גם אצל התאומות השכנות שלנו," אישרה עינת.

היא סיפרה לי, שממש מאחורי ביתם סיימו קטיף בשדה של בטטות, אך הרבה מאוד בטטות נותרו בו, פזורות בתלמים שהטרקטור לא מתעכב בהם.

"אנחנו אספנו כבר ארבעה וחצי קילו," אמרה לי, "והשבוע גם היו כאן תאילנדים, שפשטו על השדה עם מעדרים. אבל אולי עוד נשאר כאן משהו."

הילדים בתחילה הביעו את אכזבתם מן התוכנית. הם רצו אל גן השעשועים. אבל רק עלינו אל השדה, והתחלנו לאסוף בטטות בין התלמים, בחפירה בידינו בתוך תלוליות התלמים הרכות, הילדים נהנו כול כך, שאי אפשר היה לעצור בעדם.

אספנו שתי שקיות ענקיות של בטטות בגדלים שונים. ורק אז ירדנו מן הגבעה, הכנסנו את השקיות למכונית, והלכנו לשחק.

בגן המשחקים אמרתי לעינת, שאלוהים ממש עשה איתי חסד, שהכיר בינינו. ולו בשל האפשרות להיפגש בשבת כזו, בשעה נדירה של שמש, בגן משחקים, עם ארבעת הבנים. שלא לדבר על האפשרות להיוועץ זה בזו בענייני גידול תאומים, ומבלי להזכיר את כמויות הבגדים המדהימות, שהם מעבירים אלינו מדי עונה.

בטטות

הילדים נרדמו כבר בדרך הביתה. כשהגענו, חנינו רחוק ולכן הצטרכתי להעירם כדי שיצעדו אל הבית. רק נכנסו אליו, מיכאל ניגש למיטה לישון. דניאל נשאר איתי. אבל נראה לי שקט מדי. הוא אכל איתי קצת, והתחנן שאבוא איתו לישון לצידו. קצת הופתעתי מתחינתו. מסירובו ללכת לישון בלעדי. אבל באתי אחריו.

לא פלא.

קמתי משנת הצהריים כשאני מרגיש שדניאל חם מדי. כבר אמש חשדתי שהוא מפתח חום, אבל אתמול מדדתי לו בבית השחי, והמד חום הראה על 37.2. ואילו היום אחר הצהריים, כשקמנו, הרגשתי שהילד לוהט.

החלטתי למדוד לו בטוסיק, וזה כבר הראה 38.7.

החלפתי הודעות אס.אם.אס עם הרופאה, מרים הרמן, שהיא גם קרובת משפחה שלנו. סיכמנו שניפגש בבוקר, ובינתיים אוריד לו את החום ואוסיף לזה אינהלציות ומריחת קרם על שפתיו, שהתלונן שהן כואבות לו, ואכן שפתו התחתונה התנפחה כהוגן. למרות מחאותיו שמתי לו נר, והחום ירד.

נשארנו בבית. עם בילבי בטלביזיה. לבקשת מיכאל הכנתי להם פנקייקים לארוחת ארבע, והם ישבנו ומרחו עליהם בתענוג סירופ מייפל ושוקולד למריחה. מיכאל אכל. דניאל בקושי נגע בזה. בראותי זאת העמדתי לו עוף בתנור, ואז קילפתי המון בטטות קטנות והעמדתי גם מרק כתום, מבטטות, דלעת וגזר, על האש.

ואז דניאל ביקש המבורגר עם שליח.

"אבא, בוא נלך להמבורגר," אמר.

"בחוץ קר מאוד, ואתה חולה," השבתי לו. "אי אפשר ללכת החוצה עכשיו."

"אז תזמין עם שליח," ביקש, "אני רעב להמבורגר."

רק השבוע אמרה לי הרופאה במכון להתפחות הילד. שייתכן שהתזוזות התכופות שלו בלילה נובעות מחוסר בברזל ובעוד איזה יסוד, ושעלי לתת לו לאכול לפחות פעמיים בשבוע בשר בקר. בקציצות או בהמבורגר, אבל טוב. אז מחלתי על כבודם של העוף, החמין ומרק הבטטות – והזמנתי להם המבורגר מ'בורגרים.'

הם הלכו לישון אחרי שקראנו יחד סיפור במיטה, ורבו מי יכבה את מנורת הלילה. מחר בבוקר, במקום ללכת לגן, נלך לרופאת הילדים. ומכיוון שלדניאל היה חום היום, סביר להניח שמחר יישארו בבית.

מכיוון שכך, איאלץ כנראה להיעדר מהלווייתו של יוסי שריד. הייתי נוסע אליה. לא משום שהיינו חברים קרובים, כי לא כך היה הדבר. אבל הוא קרוב משפחה וחבר קרוב של ערן חברי, והוריו, והייתי נוסע לשם בשבילו. וגם בשביל דורית. שעבדתי איתה לא מעט בזמנו, כשהייתה ב'ידיעות אחרונות.'

אבל עם ילד עם חום גבוה, אני לא יוצא מן הבית. ואת תנחומיי למשפחת שריד אעביר בדרך אחרת.

בשל מסיבת חנוכה בגן ושבת, גם לא הלכתי כבר יומיים לכושר. לא אתפלא אם עובדה זו כשלעצמה גרמה לי לתחושה לא טובה בגוף. ומחר בבוקר אני חייב להקדים איתם אל הרופאה, כדי לא להיתקע אצלה שעות. כשאחזור ממנה ארשה לעצמי רק גיחה קצרה אל מכון הכושר, אם אילנה תוכל לשמור על הילדים.

ייתכן אפוא, שכך, מבלי משים, חופש חנוכה כבר התחיל אצלנו, מוקדם מן הרגיל, בשל הצטננות הילדים.

אבל אם כך הדבר, לפחות הוא מתחיל עם עוף בתנור מוקפא למנות, חמין מוקפא, וסיר נהדר של מרק כתום בבית.

ומחר בערב נכין לביבות וסופגניות, ונחגוג יחד את הנר הראשון של החג.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.