אוי, מאמע. 38C.

IDOR0062.JPG
סצנה בחוף הים של נווה צדק, לפני כשנתיים. צילום: עידו רוזנטל.

 

הרגעים שבהם אני הכי זקוק לאימא שלי הם כשאחד הבנים חולה. כשזה מתרחש בערב שישי, שעה שאני מדליק את הנרות, ומדבר איתה ממילא, כמדי ליל שישי, זה קשה לי שבעתיים. הבכי עולה לגרון. הבכי של הגעגוע ושל הרצון שאימא תבוא הנה מהשמיים ותעזור לי לטפל בילד שלי, בנכד שלה.

דניאל כבר יומיים עם חום. לא משהו דרמטי. 38C. אבל זה מספיק כדי לגרום לו לכאב ראש מתמשך, ולתחושת לאות בכול הגוף. הרופא, שרצתי אליו אתמול, כדי שיראה מה קורה עם הילד, פסק שזה לא ממקור חיידקי, אלא ויראלי, והמליץ מה שממליצים במקרים כאלה. מנוחה, שתייה, ומשהו להורדת החום.

אתמול עשיתי לו שיעור קריאה בשעון, ובספרים, וכתבנו שיר. היום לא היה לו כוח לכלום. הדבר היחיד שסקרן אותו ושובב את נפשו היה הקריאה לשכננו מיקי, שניחן ביכולת טכנית ובתבונת כפיים גדולה משלי, שהסכים בטובו לבוא להרכיב לנו את ציוד הניקוי החדש שקניתי לבריכה בחצר שלנו. דניאל חיכה לזה בקוצר רוח, וישב והביט היטב במה שמיקי עושה. אין לי ספק שלמד בו-בזמן כיצד להרכיב בעצמו את הערכה הזאת.

שלושתנו ישנו בצהריים. אבל משנת הצהריים הוא קם עם כאב ראש ומותשות. ועם 38C מעלות חום. אז כדי לרענן אותו מעט, וגם להוריד את חומו, הצעתי להם אמבטיית קצף, ושניהם בילו באמבטייה זמן ממושך. אבל אחריה שוב התאונן על כאב ראש, אז נתתי לו שוב נורופן.

עכשיו הוא יושב על הכורסה בסלון, רואה קופיקו ומפצח גרעיני דלעת. הוא עצמו ביקש לקנותם לו בשבוע שעבר, ולפתע נזכר בקיומם. שמחתי בזה מאוד. העיקר שיאכל משהו, מלבד היוגורט תות והאקטימל שאכל, כשקם.

מיכאל כבר יושב ואוכל פרוסת חלה עם מרק עוף, שהכנתי כבר אתמול. אבא לימד אותי, שאת המרק מכינים יום מקודם לכן, ומכניסים את הסיר למקרר, כדי שהשומן יקריש על פניו, ואז ניתן יהיה לסלקו בכף מן המרק. כך עשיתי. זה טקס משפחתי מוכר. אבל דניאל לא רוצה מרק. אולי יאכל מן הקבב שהכנתי לו, המתבשל כעת בתנור.

להיות אב יחיד מבוגר לשני ילדים זה לא עניין פשוט. בעיקר אם אתה רך לב כמוני. מקודם לכן, אחרי שנתתי לו את הנורופן, פרץ בבכי, מפני טעמו המרוכז של הסירופ, ואני הרמתי אותו על ידיי, הושבתי אותו על ברכיי, וחיבקתי אותו ארוכות. אחרי כן לחשתי על אוזנו, שאם יילך לנוח על הכורסה ארשה לו לאכול את הקבב בסלון. שזה משהו שאני עושה רק כשילד ממש לא מרגיש טוב. העיקר שיאכל.

 

אחת הטענות החביבות על אנשים חשוכים ובורי ארצות, מן הטוקבקיסטים המביעים את התנגדותם למתן הזכות לפונדקאות לגייז בישראל היא "למה אתם מביאים לעולם ילד יתום מאם." זו כמובן שטות גמורה. היא נשענת על ההנחה כאילו ילד חייב אב ואם, תפיסה שכבר הוכחה כשגויה זה מכבר, או שהתורמת ו/או הפונדקאית (אלה תמיד שתי נשים נפרדות, כדי שלא תיווצר אצלן זיקה ליילוד) הן אמהותיו. זה כמובן אינו נכון. ילד הנולד במשפחה גאה בא לעולפ מלכתחילה למשפחה שיש בה אב או שניים, המכילים אותו, מספקים את כול צרכיו ומתפקדים בשלל התפקידים שהורות דורשת מכול הורה, רק ללא חלוקה מגדרית. במשפחות שלנו אין חלוקת תפקידים לתפקידי אב ואם. למעשה, החלוקה המיושנת הזאת כבר אינה תקפה במשפחות רבות במאה העשרים ואחת. כשאנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו עושים כן מבחירה, ובידיעה שמרגע היוולדם יהיה עלינו לספק להם את כול צורכיהם, הפיסיים והרגשיים, עד יום מותנו.

ביטול החלוקה הזאת של תפקידים מגדריים במשפחה הגאה – וכוונתי גם למשפחות של שתי אימהות כמובן – הוא המטיל אימה על רוב מי שמביעים התנגדות לפונדקאות גאה. שכן, עצם כינונה של אבהות יחידנית היא בו-בזמן שיא התגשמותה של האידיאה הפמיניסטית – וריקונה. ברגע שאנחנו מביאים ילדים לעולם ללא משכב עם אשה, דהיינו, מייתרים את תפקידה המיני בחיינו, וגם מוכיחים את יכולתנו לגדלם לבדנו, זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו.

מכאן, בדיוק מן ההיפוך הזה, נובעות הטענות של חלק מן הנשים המתנגדות התנגדות עזה כול כך לפונדקאות. הן רואות בה סחר בגופה של אשה, ומתעלמות מהרבה מאוד דוגמאות ועדויות של נשים שבחרו להיות פונדקאיות, וגם מהפגנותיהן של פונדקאיות בהודו, בפני בית המשפט העליון, לבל ימנע מהן את האפשרות הזאת (אך בית המשפט לא שעה לתחינתן ועצר פונדקאות ליחידים בהודו), מפני שהעדויות הללו מערערות את תפיסתן, לפיה פונדקאות היא סחר בגופה של אשה, באופן חמור יותר אפילו מזנות.

התפיסה הזאת היא פרי הבאושים של התפשטות לימודי המגדר והקולוניאליזם. נוח למי שלמדו לימודי מגדר וקולוניאליזם לראות בהומואים דוגמה 'קלאסית' לגבר הלבן השולט, הדומיננטי, הנצלן, הפטריארכלי, הקונה מאישה את שירותיה בביצית וברחם, – ולהתעלם מכך שהרוב המכריע של הומואים הפונים לתהליך פונדקאות עושים זאת מחוסר ברירה וגם מחוסר תקציב, ומעמידים את עצמם בסיכון כלכלי נורא.

אחרים מטיחים בהומואים שעליהם לפנות למסלול אימוץ, כאילו ההומואים אמורים לתקן את הטעויות שעשו זוגות סטרייטים, במשכב חסר זהירות או בהזנחת ילדים השוהים במוסדות הרווחה. הציפייה שהומואים, המבקשים להיות הורים, יקבלו על עצמם את הטיפול בילדים שהוזנחו על ידי הפריבלגים, שיש ביכולתם להרות כול אימת שרצונם בכך, וגם כשאין רצונם בכך, היא מזוהמת. היא רואה בהומו חמור חברתי, מישהו שאפשר לדחוף לו ילדים של אחרים, מפני שהוריהם הביולוגיים לא רצו בהם. זו טענה נגועה בהומופוביה ובאי נטילת אחריות חברתית על גורל ילדים אומללים, פרי חוסר הזהירות או חוסר החמלה של הוריהם הסטרייטים. כול זאת, מבלי להזכיר את העובדה, שיש מעט מאוד ילדים לאימוץ במדינת ישראל, וגם סטרייטים המבקשים לאמץ ילדים צריכים לחכות בתור שנים עד לקבלת ילד לחיקם.

לבסוף, ישנן גם הנשמות הטובות, המציעות להומואים להיכנס להסדר הורות עם אשה. לאלה אפשר לענות, שאם כך הדבר – אולי כדאי להפנות כול זוג סטרייטים, שאינו מצליח להרות, שייקח לו אישה ו/או גבר כשותף שלישי למערכת המשפחתית שלהם. נראה איך הדבר הזה יעבוד.

רמז: זה לא. אף אחד לא רוצה להכניס איש או אישה זרים לחייו, רק כדי לממש את זכותו להיות להורה. במקרה כזה טובה הפונדקאות אלף מונים על פני כול פתרון אחר. אם מדובר בעסקה, הריהי ברורה לשני הצדדים, מפוקחת, מנוהלת על ידי צוות של רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, משפטן ועוד. ואם מדובר בפונדקאות 'אלטרואיסטית', על אחת כמה וכמה.

הצביעות החברתית של טוענים ממין אלה מכסה על שמרנות, על בורות ועל הומופוביה. היא גם זו שעמדה מאחורי אישור התיקון הנואל והנפשע לחוק הפונדקאות, שעבר השבוע בכנסת. צחוק הגורל הוא, שהחוק הזה התקבל בשל החרדים והדתיים, שאיימו להפעיל בגינו את הממשלה. החברה החרדית והדתית נגועה בניצול ילדים, בהזנחתם הפושעת, בפגיעה פיסית בילדים ובמעשים מגונים בילדים. החברה הזאת, הבנויה על מודל האב-אם קלאסי, היא גם זו המייצרת בישראל את בעיית הילדים שעברו הזנחה או התעללות, שההומואים נדרשים, כביכול, לאמצם, במקום לגדל 'ילד יתום בלא אם.'

על זה נאמר, עם אב ואם כאלה, יהודים מאמינים ושומרי מצוות, הפוגעים בילדיהם לעתים, כפי שראינו רק אתמול, באופן חסר תקנה, באמת מוטב לו היו יתומים.

אבל ילד שנולד למשפחה גאה הוא ילד שנולד מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וכמיהה. וילד כזה, יגדל ויהיה לתפארת. או, כמו שאמרה לי שוב הבוקר יעל, הגננת של מיכאל ודניאל ב'גן צבר', "אתה באמת לא מבין איזה ילדים נפלאים יש לך." ושוב סיפרה לי כיצד דניאל גילה רגישות יוצאת דופן לילד אחר בגן.

"אתה יודע, דניאל," ליטפתי היום את ראשו, בדרך לגן, כשבאנו לאסוף ממנו את מיכאל בשעת צהריים, "אני ממש שמח שאתה הבן שלי."

"אני יודע, אבא," חייך דניאל.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. ואתם בהחלט מוזמנים להפיץ את הפוסט הזה. תודה רבה.

מודעות פרסומת

ארורים אתם, תומכי העוולה בכנסת ישראל. תימקנה ידיכם.

מרגע היוודע תוצאות ההצבעה בכנסת על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, אינני יכול להירגע. גם לא לעשות כלום. אני מרגיש כאילו מכבש של עשרה טון מוחץ לי את המוח. אמנם, אני כבר אב גאה לשני בנים נהדרים, בני שש ומחצה, ולכאורה לא אמורה להיות לחוק הנפשע הזה השפעה כול כך קשה עלי. אבל אני בן הקהילה הלהט"בית, בשר מבשרה, וגם כמה לעוד ילדים. וכאשר מחוקקים חוק המפלה את חבריי וחברותיי ואותי באופן ברור, בוטה ומנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם למוסר ולהגיון הישר, אני לא יכול לקבל זאת או להשלים עם זאת. אני לא יכול להירגע.

בסוף השבוע שעבר קראתי בתכניתה של יעל דן, וגם כאן, למרד מיסים ומרד גיוס, וגם לשביתה כללית של בני ובנות הקהילה. בסופו של דבר שילמתי החודש את המיסים, מחשש להיתקלות קשה עם רשויות המס. אני שמח שרעיון השביתה מצא אוזן קשבת והוא מתקיים, וכן כי בני הקהילה החלו מודיעים על מרד מילואים. כעת הגיע הזמן גם לחסום כבישים, ולפעול כול פעולה נוספת כדי להרחיב את המרי האזרחי הזה, שיבטא באופן ברור את העוול שנעשה לנו הערב ואת אי המוכנות שלנו להשלים איתו.

החוק שהתקבל הערב מערער באופן עמוק וקשה את מעמדנו כהורים. כדי להבהיר לכם עד כמה, אספר לכם סיפור. הערב, בפעם הראשונה בחייהם, מארחים בניי, מיכאל ודניאל, חבר מהגן שישן אצלם. מדובר בילד מתוק להפליא, שאנחנו מאוד אוהבים. הוא ביקש פיצה, אז הכנתי פיצה לכולם, ואחרי ארוחת הערב נשכבנו כולנו במיטות הכפולות הענקיות של הילדים (תודה לשושנה וייג על תרומתה!), וקראתי להם סיפור. ואז נשכבנו לשוחח. והילד הזה אמר "אבל אין לכם אימא, וגם לא סבתא!".

"אבא, נכון שהייתה לנו פעם אימא?" ניסה דניאל להתגונן, "אימא שלך, נכון?"

"לא דניאל, הייתה לכם סבתא, והייתה לכם פונדקאית," הזכרתי לו.

"אבא לא רצה להתחתן, ולכן אין לנו אימא," הוסיף מיכאל.

"נכון, לא רציתי להתחתן, אבל מאוד רציתי ילדים, אז נסעתי להודו ונעזרתי בפונדקאית כדי להביא אתכם לעולם."

"כן, הם היו בבטן שלך ואז בבטן שלה," אמר אורחנו.

ואחרי כן הלכו לישון.

הילדים שלנו פגיעים וחשופים לא פחות מאתנו. הערות כמו "אבל אין לכם אימא," הן רק תחילתה של הדרך. בהמשך הם יגלו, שאינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות, אלא על ידי היהדות הרפורמית ומשרד הפנים בלבד, בהמשך יטיחו בהם שאבא שלהם הומו או מזדיין בתחת, והם יצטרכו לגלות מה משמעות הדבר. נשמות טובות – שמרניות וחשוכות – תתנדבנה להסביר להם עד כמה אנחנו אגואיסטים, שהבאנו אותם לעולם כיתומים מאם (כאילו יש בכלל איזו משמעות למילה 'יתמות' בהקשר לפונדקאות), יסבירו להם שחבל שאבותיהם לא אימצו ילדים של אחרים במקום להביא אותם לעולם, ובאופן כללי – יעשו כול מה שהם יכולים כדי להרוס לילדים שלנו את החיים, כמו שהם עושים לנו.

על זה, חברים וחברות, צריך לפתוח במרי אזרחי. לא רק על הרצון שלנו להיות הורים, אלא גם על הרצון להבטיח מרחב קיום הגון, חם ומקבל לילדינו, בכול מקום שיפנו אליו ובכול מקום שיחיו בו.

אז כן, אני יודע, החברה הישראלית היא רבגונית, היא נשלטת כרגע בידי ממשלת ימין, יש בה דתיים וחילוניים, חרדים ואתאיסטים, וכך הלאה. אבל מה שקרה הערב בכנסת הוא חציית קו אדום בעבור כול בני ובנות הקהילה שלנו. וכשזה בא בתוספת לחוק הלאום, המפלה את האוכלוסייה הערבית בישראל, ולטירלול ההדתה בצה"ל, לפגיעה במוסדות התרבות ובתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הבריאות והסעד – זה כבר באמת מגדיש את הסאה.

צאו ביום ראשון לרחובות. קחו אתכם/ן דגל גאווה ושלט וצאו לרחוב. מי שאינו חושש מפני היתקלות עם המשטרה, שיחסום כביש, ולו לכמה דקות, עד שהניידת תגיע. מי שאינו רוצה להתחכך עם החוק – שיעמיד משמרת מחאה. מותר בישראל לקיים משמרת מחאה המונה עד שישה או שבעה אנשים, כמדומני, ללא בקשת רישיון מן המשטרה. עשו זאת. עמדו משפחה ועוד משפחה, יחידים וזוגות, עם דגלי גאווה ברחובות, בפתח המשרד או בית העסק שלכם, בכול פינת רחוב. עימדו ומחו על האפלייה, והקפידו על הניראות.

אסור לנו לתת לעוול הזה לעבור.

 

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נס הריפוי הטבעי של תובל

דניאל מכין קובבות.jpg
דניאל מכין קובבות, כדורי עפר וחרסית עם זרעוני פרחי בר וקטניות, לזריעה, במסגרת החוג לטבע ופעילות טו' בשבט, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

     ביום שני, כשנסעתי עם אבא שלי לתחנת הרכבת בכרמיאל, פתאום קלטתי שאין לי סיגריות. נדהמתי. "נשארתי בלי סיגריות, אבא, אני לא מאמין שזה קורה לי," אמרתי לאבא, "יש לי רק את הסיגריות הצמחיות שהכנתי למקרה של הפסקת עישון."

     "טוב מאוד," אבא חייך.

     "לא, אני לא יכול להישאר בלי סיגריות," אמרתי לו, "כנראה שהטיפול של יצחק בכול זאת עובד."

     התנעתי, נסעתי עד הכפר, קניתי סיגריות ומיד הצתתי אחת, כדי להירגע, להיות בטוח שאני עדיין מעשן.

     היום זה קרה לי באופן שונה. כשהתעוררתי משנת הצהריים ידעתי שעלי לנקות את המקרר, ואחרי כן להכין ארוחת ליל שישי. אז הכנתי לי מים חמים עם לימון (כך אני תמיד פותח כול בוקר וכול אחר הצהריים, בכוס מים חמים עם כמה טיפות לימון בתוכה, ורבע לימון סחוט), והתחלתי להוציא את הדברים מן המקרר. כשסיימתי, פתאום קלטתי שעוד לא שתיתי אספרסו, כדרכי, מיד אחרי מי הלימון.

     אבל הייתי עסוק מכדי לעשות זאת, וכך דחיתי את האספרסו עוד ועוד, ועמו גם את הסיגריה שבאה אחריו. כי תיכף ארוחת ערב, וזה יהיה מטופש לשתות אספרסו לפני ארוחת ערב.

     את הסיגריה עישנתי לבסוף, כשיצאתי לזרוק זבל. אבל עישנתי אחת, לא חמש כמו בכול אחר צהריים רגיל. את הקפה שתיתי רק אחרי שהילדים נרדמו. משמע, העברתי ארבע שעות של אחר צהריים וערב בלי קפה. ולמרבה התדהמה שרדתי את זה בכבוד.

     הערב, כשהתיישבתי לבדוק עבודות של תלמידיי, אמרתי לעצמי שלא אשתה כרגע עוד כוס קפה. יצאתי החוצה, קטפתי מרווה ועלי שומר בגינה, הוספתי עליהם עלי סטיביה וקליפות קינמון, והכנתי לי קנקן גדול של תה. זה מה שאני שותה כרגע. בעונג.

     כשהגעתי לתובל, הייתה לי הרגשה שהמקום הזה יבריא אותי, ויאריך את ימיי. לא ידעתי עד כמה. כשהתחלתי בטיפול אצל אופיר פוגל, שכני הנטורופט המהולל באמת, הוא אמר לי, שהיסודות העיקריים לריפוי, עוד לפני השינוי בתזונה, הם החיים בחיבור עמוק למקום הזה, לנוף, לאדמה ולטבע – והורדת הסטרס בחיי.

     כיום, כמה חודשים מאז התחלנו לעבוד יחד, יש לי הוכחה מוצקת לכך. עשיתי בדיקות דם השבוע. רמת הסוכר שלי ירדה, רמת הכולסטרול ירדה פלאים (אמנם, בשילוב השיבה לכדורים להורדת כולסטרול ותזונה גם יחד, אבל הירידה באמת מדהימה), תחושת החיות שלי גוברת, ועמה גם האושר והשלווה.

     כן. עוד יש לי רגעים שאני יוצא מדעתי, כמו הערב, כשהילדים השתוללו לפני ארוחת הערב ובמהלכה, ואני התחננתי לפניהם שיתנהגו יפה ליד שולחן השבת, כי אני פשוט לא יכול לאכול איתם ארוחת ערב בכזו רמה של מתח. בשלב מסוים פשוט ביקשתי מהם לעזוב את השולחן, ואחרי שסיימתי לאכול אמרתי להם, שלהבא, אם הם לא רוצים לאכול ארוחת ערב, הם ממש לא חייבים, אבל דבר אחד אני מבקש מהם – לכבד את שולחן השבת, ולהיות שקטים בזמן שאני מברך על נרות השבת ועל היין. ואחרי כן, אם הם לא רוצים, שלא יאכלו איתי, אבל לא יפריעו לי בסעודת השבת.

     ואז עלינו למעלה, ולמרות שהייתי מתוח מאד, התפשטתי, נכנסתי איתם מתחת לפוך כמדי ערב, קראתי להם סיפור ויישנתי אותם בין זרועותיי.

מיכאל ודניאל צובעים.jpg
מיכאל ודניאל מציירים על קליפות אקליפטוס, במסגרת פעילות טו' בשבט, של החוג לטבע, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

*

     כידוע, אלירן דה-מאיו פתח בתובל בית-מרפא, הפועל כמעט במקביל להגעתנו הנה, וכנראה מחולל נפלאות במטופליו. אני לא התחברתי עדיין לבית המרפא של אלירן, מפני שאני עושה מסע בעצמי. אבל כול יום שעובר מגלה לי, שהמסע הזה פשוט מופלא, ושיש לו גם תוצאות ברורות. אני אוכל את יוגורט העיזים וגבינת התום של אבירמה ושחר, לא מתעצל ומכין לי סלט ירקות ענק ועשיר מדי יום, עם צ'יה וזרעי פשתן וגרעיני דלעת, גבינה או טונה, מבשל מרק כתום ודגים, והחיים פשוט נראים לי הרבה יותר יפים וטובים ככה. ואת זה אומר קודם כול הגוף.

     עודני מעשן. קשה לי להיפרד מזה. אבל ירדתי כבר כ 30% לפחות בכמות הסיגריות, ואם אני מוצא את עצמי שוב ושוב מגלה שאין עמי סיגריות, ושאני לא ממש זקוק לשש כוסות קפה ביום, העסק הזה, עם יצחק בריפוי מרחוק ועם אופיר בריפוי ברחוב שלנו, כנראה עובד.

     ועכשיו מילה אחרונה לחבריי ולחברותיי במרכז – במהלך השנה האחרונה פניתי אליכם/ן לא פעם, בפוסטים וגם בשיחות צ'ט ובטלפון, והזמנתי אתכם/ן לבוא לבקר כאן, כדי להתרשם מן המקום, אולי תרצו לעשות לכם ולילדיכם בו בית. אף אחד מכם/ן לא הגיע לכאן. השבוע, אפילו חשבתי לכתוב לכם מכתב בשפת ההפך. לכתוב לכם 'לא, אל תבואו הנה, יחידניות וסוטים שכמותכם. אנחנו לא רוצים אתכם כאן.' סתם, כדי לעצבן אתכם ולגרום לכם לקרוא בזעם את דבריי, רק כדי לקבל בסופם הזמנה נוספת לאושר.

     אבל אני לא כזה. לא מסוגל להיות מרושע בכאילו. אז הנה אני אומר לכם שוב. שמעו, יש פה עדיין בתים להשכרה ולקנייה, ובקיבוץ השכן, המחובר אלינו במערכת החינוך ובחוגים וגם טופוגרפית, בקיבוץ פלך, הכשירו קרקע להרחבה חדשה.

     אמש גם הייתי בפגישה ראשונה של מנהל בית הספר שיוקם כאן, על הרכס, ויתחיל לפעול בספטמבר הבא. מיכאל ודניאל יעלו בו לכיתה א'. מדובר בבית ספר מן האגדות, שני מבנים עתידניים שיוקמו על שלושים דונם, בתקצוב מיוחד של משרד החינוך, שרואה בו אחד משישה בתי ספר נבחרים בארץ, 'מוטי המאה העשרים ואחת.'

     זה יהיה בית ספר פתוח, דמוקרטי, אמו, כזה, שכאשר שמעתי את הנחות היסוד שלו ואת משנתו החינוכית, את מבנה הכיתות והחונכות ומערכת השעות בו, אפילו אני, מרדן מטבעי, מרטתי את שערי מרוב שמרנות. אבל הילדים שלי כנראה הולכים להיות מאוד, מאוד מאושרים בו.

     אז הנה אני כותב לכם שוב. ומבטיח לא לחזור על כך בקרוב. שמעו, המקום הזה מבריא את הגוף ואת הנשמה. הנוף, האנשים, אורחות החיים כאן. יש כאן מערכת חינוך מפוארת, שאשכרה הצילה לי את הילדים וגם אותי. אז למה אתם מחכים? אתם לא מבינים שפרנסה אפשר למצוא גם בצפון, או לכול היותר לרדת כמוני, פעמיים בשבוע, לתל אביב, ברכבת, אבל את האושר והבריאות הנובעים מן החיים כאן אי אפשר למצוא בעיר? למה אתם מחכים בכלל?

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

הילד הכי רגיש בעולם

 

   בדיוק נשכבתי בתחתונים ובגופיה על מזרן ההתעמלות, על הארץ, עוצם את עיניי וסופר לאחור, מרפה את גופי, שוקע לתוך הרגיעה המבורכת של המדיטציה, שעה שירד דניאל למטה, ממרר בבכי.

    "מה קרה, דניאל?" שאלתי מתוך ריחוף, עולה במהירות מן המקום שהייתי שקוע בו מעלה.

     "אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים," בכה דניאל.

     "בוא, בוא אלי," הרמתי את ידיי וקלטתי אותו בתוכן. "שכב כאן, ספר לי מה חלמת."

     "חלמתי שסבא ואתה מתים," בכה דניאל. "שאתם לא בחיים ובעולם יותר."

     הזדקפתי, והרמתי אותו בידיי. הסתובבתי איתו ככה בחדר, אחרי כן התיישבתי איתו על הספה, מנחם אותו בחיבוקי.

     "וגם פינו והחתולים ימותו," בכה דניאל את לבו. רק היום מת עוד דג גופי באקווריום שלנו. מיכאל הוא זה ששם לב לכך.

     ישבנו וחיבקתי אותו כך, עד שנרגע. אחרי כן שאלתיו –

     "אתה רוצה ללכת לישון, או לשוחח?"

     "לשוחח."

     "אז רגע," אמרתי. התלבשתי, ושבתי והתיישבתי איתו על הספה בסלון, בחושך, רק שלהבת נרות השבת מרצדת בחלל.

     "אתה יודע, דניאל, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי זה יקרה. אני מקווה שסבא ואני נחיה עוד הרבה שנים אתכם יחד. אבל זו הסיבה בשבילה כדאי ליהנות מכול יום. לאהוב זה את זה, להיות נחמדים איש לרעהו, וגם לבעלי החיים והעצים והצמחים."

     "אבא, פעם יותם ואני ראינו עץ מת. ירד לו דם. גם העצים והפרחים מתים," חזר לבכות.

     "חמוד שלי, מה שראיתם היה שרף. כשעץ נפצע, יורד לו שרף מן הפצע, וזה כמו הדם של העץ. אבל הוא לא מת. עץ מת הוא עץ יבש. ואילו עץ ירוק הוא עץ חי," הזכרתי לו. "דרך אגב, אתה יודע שאפשר לחבק עץ, ולבקש ממנו שייקח ממך את העצבות וייתן לך שמחה? פשוט מבקשים את זה בלב. אומרים בלב, 'עץ יקר, קח ממני את העצבות ותן לי שמחה. תן לי את כוחות החיים שלך.'"

     "כן, אבא, אני יודע. קוראים לזה 'עץ קסם.'"

     "מעניין. מי לימד אותך את זה?"

     "אף אחד. זה אני המצאתי."

     "זה נכון מאד. ואפשר גם לחבק את הכלבה או החתולים, ולבקש מהם שייקחו ממך את העצבות ויתנו לך שמחה."

     "ואפשר לחבק גם את כול המשפחה, או את אבא, זה נקרא 'אבא קסם,'" חייך דניאל.

     הוא ישב על ברכיי, פניו אלי, רגליו כרוכות מסביבי.

     "אבל יכול להיות הוריקן, שישבור את הבית וייקח אותך," נחרד שוב.

     "בוא אסביר לך משהו, דניאל. אנחנו גרים בארץ, שיש בה מעט מאוד אסונות טבע," אמרתי לו. "בישראל לא יכול להיות הוריקן, כי הוא צריך אוקינוס כדי לקרות. פה מקסימום יכולה להיות רעידת אדמה, וגם היא באה רק פעם במאה שנה."

     "וצונאמי? יכול להיות צונאמי על תל אביב?"

     "צונאמי קורה כשיש רעידת אדמה, אבל רק קרוב לים, ואין לך מה לדאוג דניאל, כי אנחנו גרים עכשיו על הר, בגובה שש מאות מטר מעל הים. כך שצונמי לא יכול לפגוע בנו."

     "אבל ישנה הכינרת."

     "נכון, אבל היא נמצאת הרבה יותר נמוך מאיתנו, כאן, בתובל. רק היום הייתי ליד הכינרת. לוקח כמעט שעה לרדת מן ההרים ולהגיע אליה."

     "אבל צונאמי יכול להיות גבוה כמו בית. ואם רעידת האדמה חזקה הוא יכול להיות גבוה עוד יותר."

     "נכון. אבל בשביל זה אנחנו גרים גבוה. וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. יש לנו בית, ואנחנו יחד, ונהיה יחד עוד שנים רבות."

     לאט לאט השתנה נושא השיחה. נרות השבת ריצדו. אמרתי לו שהם מרצדים, והוא שאל מה זה 'מרצדים,' אז עניתי לו שזה כמו 'מהבהבים,' כמו שהם עושים כעת. ואז שאל ממה עשויה אש, ואיך נוצרת חלודה, וממה עשויים מים. ואחרי כן ביקש טוסט עם גבינה צהובה, וישבנו ושוחחנו, בעודו אוכל, והוא כבר מחייך, וגומות החן משני צדי פיו מעמיקות וממלאות את שנינו בשמחה.

     "אבא, די, למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוא צחק.

     "כי אני מאוד נהנה לשוחח איתך. זה הרבה יותר כיף מאשר כשאתה רב איתי או צועק עלי," אמרתי לו. "הייתי שמח אם כול יום היינו יושבים ומשוחחים ככה."

     "אני נהנה לשוחח איתך בלילה," הוא אמר. "במשך היום אתה עובד, ואני לא רוצה להפריע לך."

     "אז אני מבקש ממך שתפריע. כי רוב הדברים שאני עושה יכולים להידחות. פשוט תיגש אלי, ותגיד לי 'אבא, פוס! עכשיו זמן דניאל!'" זה מאוד הצחיק אותו. "באמת, דניאל, אני מבקש שכול יום תבקש ממני זמן אישי."

     "לפעמים אני אוהב להיות עם עצמי. לא עם חברים ולא עם מיכאל. ולא עם אבא. פשוט עם עצמי."

     "זה טוב מאוד, גם אני ככה," השבתי לו. "הרי אני זקוק כול יום לכתיבה בבוקר, כדי להיות קצת עם עצמי. זה מה שנותן לי את הכוח להיות אבא טוב יותר אחרי כן. חוץ מזה, תדע לך, שזו הסיבה שאני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. בתל אביב אני מכיר כול כך הרבה אנשים, שבכול מקום שהלכתי היו אנשים שהכרתי, ולא היה לי זמן לעצמי. פה יש לי מעט חברים, ויש לי הרבה יותר זמן לעצמי."

     שוחחנו המון. הוא שאל אם כשפותחים את הבטן למישהו מרדימים אותו מקודם לכן, ואמרתי שכן, ואז שאל אם עושים את זה גם לבעלי לחיים, והסברתי לו שכאשר בעל חיים צריך ניתוח הווטרינר, או הווטרינרית, מרדימים אותו כמובן, ומשתמשים בסכין קטן יותר. ואז שאל אם פתחו לי את הבטן כשהם  נולדו, ואני שחקתי ואמרתי לו שפתחו את הבטן לסימה סן, הפונדקאית שלהם, כדי לעזור לה ללדת אותם, ושזה נקרא 'ניתוח קיסרי.'

     "ואחרי כן תפרו לה את הבטן?" שאל, "וראו את התפרים?"

     "על התפרים צומח שיער גוף," הסברתי לו. "וזה עובר."

     באותו רגע קיבלתי הודעת ס.מ.ס מחבר שביקש להיפגש הערב. עניתי לו שאני יושב עם בן שלי, שלא נרדם. הוא הציע שאספר לו סיפור. לך תסביר איזו חוויה עמוקה אתה עובר.

     "אבא, מי זה היה?"

     "חבר שלי שאתה לא מכיר."

     "איך קוראים לו?"

     "אדם."

     "יש אדם ב'סמי הכבאי.' הוא מבוגר או ילד?"

     "הוא מבוגר."

     "הוא עזר לך להביא אותנו לעולם?"

     "לא. מה פתאום. מי שעזר לי זה סבא, ודודה מיכל, ודוד עמרי, ודוקטור שיבאני."

     וכך הלאה והלאה.

     שוב הייתה לי התחושה המדהימה, שאני מגלה מחדש את הבן שלי. כי במשך היום, פעמים רבות הוא מתנגד לי, או מדבר אלי בצעקות, עומד על שלו, ואפילו מחקה אותי בטון הדיבור שלו, באומרו לי דברים כמו "אבא, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב" וכו'. שהוא נטל ממני את האסרטיביות והעצמאות והעמידה על שלו, משקף לי פנים שלי.

     חשבתי על כך, שכאשר אנחנו מבלים בחוג זה לא ככה. בחוג הם מתנהגים אחרת לגמרי. אבל משהו בדיאלוג שלי איתם הוא לעתים נוקשה מדי ויוצר בינינו חיכוך. אולי זה בגלל שאני קודם כול גבר, שרוצה שהדברים ייעשו בדרכו, אולי זו העובדה, שאני סובל מלקות מסוימת, המוכרת לי מזה שנים רבות – שאני שומע רק דברים שנאמרים לי ברגיסטר גבוה, ובדרך כלל לא קולט כשדברים נאמרים לי בחצאי טונים, בשקט.

     ואולי זה נובע מן העיקשות שלי. כמו, למשל, התעקשותי לקלח אותם הערב. הם סירבו ללכת לישון איתי בצהריים, בשתיים, וגם לא ממש אכלו. כשהתעוררתי בארבע, דניאל ישן ומיכאל נרדם מעט אחרי כן. בחמש וחצי הערתי אותם לארוחת השבת שהכנתי, אחרי שנועצתי בדבר זה עם רכזת החינוך בישוב. תהיתי אם להעירם אם לאו, והיא הציעה שאעיר אותם כדי לתת להם מטעמה של שבת, וגם כדי שלא יהיה להם לילה לבן.

     אז הערתי אותם, והושבתי אותם לארוחת השבת. הדלקתי נרות, עשיתי קידוש ושמתי להם אוכל בצלחת. דניאל אכל עוף ופירה, מיכאל לא נגע בכלום. אחרי כן סירבו להתקלח, ואני הכרחתי אותם לעשות כן, מפני שלעולם אינני מכניס ילד מלוכלך למיטה שלו. הם התמרדו, ואחרי שקילחתי והלבשתי אותם בפיג'מות הייתי צריך לשבת עם כול אחד מהם בנפרד, בחיבוק ממושך, ולהסביר לכול אחד מהם, שאני בסך הכול מבקש בטובתם, רוצה שיילכו לישון נקיים, ושאני מצטער שכפיתי עליהם את המקלחת. ואז, מתוך חיבוקים וליטופים, נכנסו לישון.

     ואז ירדתי למטה כדי להירגע במדיטציה, ודניאל ירד למטה בוכה.

     גיל שש הוא זמן שילדים מגלים בו את סופיות החיים, ומתחילים להבין מה זה אומר מבחינתם. במשפחות חד-הוריות כזו שלנו, הנושא הזה אקוטי מאד. אני מקווה שהצלחתי קצת להרגיע אצלו את המקום הזה. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי מעבירים אותי שיעור גדול בחיים. והם מחברים אותי לא רק לצד האימהי שבי, אלא גם לילד שבי. ועל כך עוד אכתוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (20)

IDOR7859.JPG
דניאל ואבא. צילום: עידו רוזנטל.

    "קח בחשבון דבר אחד," אמרתי לפני רגע למישהו שאינני מכיר, וביקש להיוועץ בי לגבי הבאת ילדים לעולם באמצעות פונדקאית, "ברגע שהילדים ייוולדו, החיים שלך יתהפכו לחלוטין. לא ישתנו, יתהפכו. הילדים יהפכו למרכז חייך, ותהיה חייב לתת להם מענה בכל רגע, עשרים וארבע שעות ביממה, עד סוף חייך."

     הוא השתהה רגע, שאל הרבה שאלות, באשר להיסוס בין הורות משותפת להורות יחידנית, באשר לגילנו כהורים יחידנים והשפעתו על ההחלטה להביא ילדים לעולם ועוד. השתדלתי לענות לו מעומק לבי. בכנות מוחלטת.

     "עם כול הקשיים שתיארתי בפניך" הוספתי, "דע לך דבר אחד – שזה הדבר הטוב והנפלא ביותר שתעשה בחייך, וגם הקשה מכולם. תיהנה מהם עד כלות, וגם תחווה יסורים וכאב שמעולם לא ידעת."

     בסוף השיחה אף הזמנתי אותו לבקר אותנו, כדי להיווכח במו-עיניו במה הדבר כרוך.

     את השיחה בינינו סיימתי במה שאמר לי אבא שלי לא מזמן. "קח אוויר," הוא אמר לי, "ההורות היא מסע ארוך, ומתמיד."

     ואני מאוד מקווה, שבדבריי עודדתי עוד מישהו, שאינני מכיר, להעז לעשות את הצעד הזה. להיות לאב.

*

     הדברים הללו, שאמרתי לו, לא באו לי סתם. אתמול, רגע לפני צאתי מן הבית לקחת את הילדים מן הגן, צלצלו אלי מן העירייה. "אילן," אמרה מנהלת מחלקת המועדוניות העירונית, "היום היה יום קשה בגן. לצערנו לא נוכל להמשיך להחזיק את הילדים במועדונית. הסייעת לא מוכנה יותר לעבוד איתם."

     "מה קרה?" נחרדתי.

     "דניאל התנפל על מיכאל, וכשניסתה להפריד ביניהם הוא שרט אותה, משך בשערה ונשך אותה," השיבה לי. "ואין לנו סייעת אחרת שמוכנה לבוא לעבוד במועדונית."

     "אני יכול למצוא ולממן סייעת מטעמי?" שאלתי.

     "לא. זה לא מקובל אצלנו. אם אתה רוצה, אתה יכול להביא רק את מיכאל למועדונית."

     "זה לא יקרה," חתכתי אותה, "אני לא אתן לילד אחד שלי להרגיש ילד דחוי מול אחיו."

     הודיתי לה על שלושת הימים של הקייטנה ומיהרתי לגן. כשהגעתי לשם, פגשתי שני ילדים צוהלים, ושלוש נשים חמורות סבר. ניגשתי לסייעת, סובבתי בעדינות את זרועה וראיתי את סימני הנשיכה. הם נראו בבירור על זרועה.

     התנצלתי בפניה, הודיתי לשלושתן על הימים האלה, ולקחתי את הילדים הביתה. לבי חרב.

     אחר הצהריים הילדים שאלו אם מחר (היום) נלך למועדונית. אמרתי להם שלא. "אנחנו לא נוכל יותר ללכת למועדונית, דניאל," עניתי לו, "בגלל מה שקרה אתמול בגן. אתה צריך להבין, שלכל התנהגות יש תוצאה. ובגלל מה שקרה בגן, לא נוכל לחזור אליו יותר."

     אז גם שאלתי אותם מה קרה, שגרם לדניאל להתפרץ. הסתבר לי, שילד אחד בגן היכה את דניאל. זה ילד שידוע כילד מכה. רק שהוא נמצא במועדונית כל השנה, ואיש לא מעלה על הדעת להוציאו ממנה, בעוד שבניי נכנסו למועדונית לפני שלושה ימים בלבד. כך או כך, דניאל נתקף בתסכול, וניסה להוציא אותו על אחיו. כאשר הסייעת ניסתה להפריד ביניהם – במקום לעשות לו הולדינג, כמו שביקשתי ממנה לעשות במקרה כזה – פרק אותו עליה.

     לדברים האלה יש היגיון. יש הסבר. הילד מוצף, הוא לא יודע איפה לפרוק את זה, ולא יכול להכיל את תסכולו, וזה מתפרץ.

     כשסיפרתי כל זאת למטפלת שלנו, כעסה מאוד. "העירייה צריכה למצוא לך סייעת אחרת," אמרה לי, "לא להוציא את הילד מן המועדונית."

     "לזה התכוונתי כשאמרתי לך, שהמערכת כבר סימנה את הבן שלי," אמרתי לה, "וזו הסיבה בגללה בחרתי לעשות שינוי מסדר שני ולהסתלק מן העיר. זו גם הסיבה, שביטלתי את האבחון ההתפתחותי שנקבע לו כפולואפ, למחר. אני לא מוכן להמשיך להתגלגל במערכת הזאת, שתחפש וגם תמצא כול מיני תיוגים לבני, תחייב אותי לטפל בו במיני טיפולים ואחרי כן גם ארגיש מחויב לעשות כדבריה. אני מחזיר לעצמי את האחריות על בניי."

     "אמשיך בטיפול משפחתי בצפון. אם את ממליצה לי לעשות זאת, אוסיף על זה תרפיה עם מוסיקה או עם בעלי חיים, כדי להבנות להם את הוויסות החושי. אבל אתן לילדים שלי סביבה רגועה יותר, מכילה ותומכת יותר, ובעיקר סביבה שבה כולם ילדים ישראלים, דוברי עברית, חברים למשחק שאין עמם קשיי תקשורת, שגם הם, בפני עצמם, מולידים תסכול."

     המערכת העירונית לא יודעת להתמודד עם ילד עם עוצמות רגשיות עזות. היא מצמידה לו תגים, מתישה אותו ואת ההורה שלו באבחונים התפתחותיים ורגשיים ושולחת אותו לכול מיני סוגי טיפול. אין לי עניין להתכתש עם המערכת או להאשים אותה. הדבר היחיד שמתסכל אותי הוא, שהמערכת הזאת דורשת ממני, כהורה, הכול מכול וכול, אבל לא עושה את המינימום ההכרחי, כמו להתעקש ולמצוא סייעת אחרת, שתדע להכיל את הילד, כשזה מה שהוא צריך.

     כן, ילדים נושכים. הילד שלי הוא לא הראשון שנשך סייעת. גם לא האחרון. וכאמור, יש ילדים קשים הרבה יותר ממנו בגן הזה. כאלה שהוא עצמו חוטף מהם מכות. אבל אותו סימנו. ואני לא מוכן שיסמנו לי את הילד, ולא מוכן להפקיר אותו, מטפורית, למנגנוני ההערכה והמעקב של המערכת הציבורית. לא עוד.

*

     מישהי מקוראות הבלוג הזה המליצה לי על ספר ושמו 'ילדים רגישים מאוד.' אני קורא בו כעת, בתודה ובהתרגשות, ומגלה בו את בניי. מיכאל רגיש לריח. יש לו חוש ריח מפותח להדהים, והוא מבחין בכל שינוי בריח בסביבתו. הוא אלרגי גם לכול סוג של בד סינתטי, מתלונן על כל אטיקט הצמוד לבגדיו, ולכן אני גם מסיר מיד, בשתי אצבעות, במומחיות שפיתחתי למענו, כל תג בגד שאני מלביש לו. מיכאל מצייר כמו ילד בוגר, פנים וגוף של אדם, ומבלה עם ציוריו בשקדנות ובריכוז ממושכים, ובו-בזמן גם מבלה הרבה שעות מול הטלביזיה, משום שהיא ממקדת אותו בספיגת ידע ובכמות מוגבלת יחסית של גירויים, מול כול מה שמתרחש מסביבו. הוא רגיש מאוד לבני אדם ולסבל אנושי, ובהם גם סבלו של אחיו, ומכיר בנשמתם של בעלי חיים ושל צמחים.

     דניאל רגיש מאוד לרעש. הוא לא יכול לשאת רעש בסביבתו, ובורח מכול סביבה הומה מדי. הוא לא מסוגל לשהות זמן רב מדי מול טלביזיה, ומוכרח להמציא לו משחק או לקבל תשומת לב. הוא בעל דימיון מפותח להפליא, ממציא סיפורים קסומים בן-רגע, אוהב אדם ובעלי חיים, ומתרפק על כל כלב שהוא פוגש ברחוב. הוא יצירתי בצורה מדהימה בכול הקשור לטכנולוגיה, ומפענח בעצמו מנגנוני חיבור או פירוק והפעלה של מכשירים, שאני עצמי עומד אובד-עצות למולם, הוא כריזמטי וגם קצר רוח, מוכרח לקבל סיפוק מיידי לצרכיו. הוא עצמאי, דעתן, עקשן, ולא מוכן לקבל שדברים אינם מתרחשים בסדר שהוא רוצה שיתרחשו, אלא על פי מאוויו וחוקיו. אבל, עם כול הקושי, הוא ילד מדהים.

     שניהם מגלים בתוכם הרבה מן הרגישות שלי. לי לקח הרבה שנים של תסכול בתור ילד להבין, שאני מוצף רגשית וחושית מסביבתי, שאני אלרגי לתוויות של בגדים ולכל בגד שאינו עשוי ממאה אחוז כותנה. אמי זכרה לברכה ניסתה לכפות עלי כילד את אופנת הביגוד לילדים של שנות השישים – חולצות עם צווארון 'פולובר' ומכנסי גברדין, ולא הבינה מדוע אני תולש את הבגדים האלה בזעם מעל גופי, זועק שחם ומגרד לי בהם, ושהבגדים האלה חונקים אותי. את האלרגיה שלי לאבק ולכול בד שיש בו אפילו 5% פוליאסטר או חולירע אחרת, גיליתי רק בבגרותי.

     כמו בניי, גם אני עצמאי, דעתן ועקשן, גם אני ממציא סיפורים, בורא מציאויות לעצמי ולא מוכן להיכפף לנסיבות, גם אני מכיר בנשמתם של צמחים ובעלי חיים ואוהב אותם.

     הילדים האלה אינם רק השתקפות שלי כמובן. הם נשמות עצמאיות וייחודיות. אבל הם בהחלט בשר מבשרי, ואני אוהב אותם עד כלות, גם כשלעתים הם מקשים עלי באופן שלא שיערתי כלל את תוקפו, כשהחלטתי להיות להורה.

     ויותר מכול, ולפני הכול, אני מחוייב להם ולטובתם. אני ההורה היחיד שלהם. עלי מוטלת החובה לדאוג לרווחתם, להתפתחותם ולהיותם תמיד מוקפים באהבה, בהכלה ובתמיכה. גם כשקשה לי, גם כשאני כואב, גם כשאני חרד, גם כשאני מוטרד מבעיות פרנסה.

     אין לי ספק, ששניהם יגדלו להיות נערים וגברים לתפארת. השאלה היא כמה ייסורים יצטרכו לסבול עד אז. אני מקווה שהמעבר מתל אביב לרמת הגולן, או לצפון הרחוק, ייטיב עימם.

     לא חשבתי שאכתוב את הדברים האלה. אתמול מחקתי אותם מן הפוסט הלילי שלי, כי הרגשתי שאולי עלי לשמור אותם לעצמי, מחשש שמא כתיבתם כאן תזיק לילדיי בכול מקום שייקלטו בו בעתיד. אבל עכשיו אני מבין שלא, שאני לא מוכן להסתיר דבר. שאולי אני כופה על בניי מידה גבוהה מאוד של חשיפה, שאני מורגל בה, והם עוד לא נמצאים בגיל שיוכלו להחליט אם הם מעוניינים בה, אם לאו, ואולי אני עושה להם בזה עוול או נזק. ישנם לא מעטים בסביבתי הקרובה החושבים כך.

     אבל סובבי אינם לוקחים בחשבון עוד דבר. שבכתיבתי עליהם, בחשיפתי אותם, אני מלמד גם בניי גם דבר אחד, שהוא חשוב מאוד בעיניי, כערך חיים – לעולם לא להתבייש במי שהם, תמיד לעמוד על שלהם ולא לקבל תכתיבים משום מערכת או מנסיבות החיים, אלא לברוא את נסיבות חייהם בדרכם וכרצונם, בתנאי אחד – שאינם פוגעים בזה בזולת או בעצמם.

     הבעיות הכרוכות ברגישות היתר שלהם לא תיעלמנה עם המעבר לגולן. אני לא משלה את עצמי בכך. ולכן אמשיך לטפל בהם גם שם. בדבר אחד אני בטוח. ייטב להם עד מאוד לחיות במרחבים, בבית גדול ולא בבית עמוס גירויים חושיים, בחצר עם כלב ובעלי חיים, בישוב קהילתי שיש בו הרבה ילדים ישראלים, ובמערכת חינוך יישובית.

     מחר אחר הצהריים נצא לגולן, לסוף שבוע בו נבדוק רשימה של בתים בישובים שונים. אני מקווה שבתוך הטיול הזה נמצא את שאיוותה נפשנו. דניאל כבר הודיע לי, שהוא לא רוצה לנסוע, אלא להישאר בבית, ולא רוצה לעבור לבית אחר. הוא מבין את השינוי המתרגש עליו ונבהל. מיכאל פתוח יותר לאפשרות הזאת.

     ואני? אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. שחייב להיות בסדר. ואם לא, תמיד נוכל לחזור הנה, לנווה צדק. אבל לפחות אדע שניסינו משהו אחר, שהלכתי עד קצה העולם, או הארץ, למען בניי. ושאם יהיה צורך, אעשה את המסע הזה שוב, עד שאבטיח את שלומם ואת רווחתם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

אני לא מאשר תגובות אנונימיות בבלוג שלי. למעשה, כל פעם שאני מקבל תגובה אני קודם לכן שולח מייל לכתובת המייל שנשלחה ממנו, וממתין כדי לראות האם אני מקבל משם תשובה, או שהמייל חוזר אלי ככתובת שגויה. כך שאין טעם לכתוב לי באנונימיות. דורשי טובתי באמת ולכאורה – כפי שכתבה פעם שז חברתי באחד מן הסיפורים הכי חשובים שנכתבו בספרות העברית, בעיניי, 'מאולפת,' סיפור חובה לכול העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי (הסיפור כלול בקובץ הסיפורים 'מאולפת' שאני עצמי ערכתי והוצאתי לאור בבית ההוצאה שלי) – מתבקשים לחתום בשמם על תגובותיהם אלי, אחרת לא תפורסמנה. תודה.

39.5

 

IDOR0327 (Large).JPG
לעדו רוזנטל יש יכולת לתפוס מצבים מיוחדים. כך אירע לפני יומיים, כשצילם אותנו מאחור הולכים יחדיו.

ביומיים האחרונים אני קורא, לצורך מתן חוות דעת, כתב-יד לספר של אם, המספרת את מאבקה בדלקת קרום המוח שלקה בה בנה הפעוט, עם לידתו, ועם השפעותיה החמורות על מוחו, ובהתאם גם על חייו. הסיפור קשה מנשוא, ולא פעם אני מוצא את עצמי נושם בקושי, למקרא ייסוריה.

בו-בזמן, השבוע הגננת הראתה לי כתם אדום בעין של מיכאל, חוץ מזה הוא החליק שלשום באמבטיה, ומאתמול בבוקר העלה חום. לא משהו רציני. 37.6, בבית השחי. הוא רצה להישאר בבית, אבל היה לי חבל שיפסיד את מסיבת חג השבועות בגן. אז נתתי לו נר, סיפרתי על כך לגננת וביקשתי ממנה שאם ירגיש לא טוב תודיע לי. ממילא התכוונתי להוציאם מן הגן מוקדם היום, כדי ללכת לאלרגיולוג. יש למיכאל תגובה אלרגית על הגב, ולשניהם מדי פעם גם עקיצות על הקרסוליים. מיכאל מתלונן הרבה על גירוד, פניסטיל לא ממש עזר לו. רק בטיפות, והבטאקורטן מורידה את הפצעים, אבל אז מגיעות התנפחויות פתאומיות חדשות.

אז אמרתי לעצמי שבשל החום וההחלקה והנקודה בעין אוציא אותם מוקדם עוד יותר. אעבור מקודם לאלרגיולוג אצל רופא הילדים ביפו, המקבל בימי שישי, כי מרים לא מקבלת בימי שישי, ונראה מה קורה.

כשבאתי לגן הגננת אמרה לי שהילד היה לגמרי בסדר. רווח לי. בכל זאת נסענו לרופא. הוא בדק את גרונם ואת אוזניהם ופסק שהכול בסדר, רק ביקש שאהיה ערני.

אחר הצהריים, כשקמנו, היה לו 39.5 חום. הוא גם היה חיוור ועייף, למרות שרק קם משנתו. אמנם, הוא אכל ושתה, אבל נראה לי רפה מדי. לא במיטבו.

רחצתי את שניהם לכבוד שבת, את מיכאל במים פושרים, נתתי לו נר אקמולי, וחיכיתי. החום ירד, אבל משהו בו הציק לי. הרגשתי שאינני רוצה לחכות ללילה כדי לראות מה קורה. לא רציתי למצוא את עצמי רץ למיון באמצע הלילה. אז החלטתי להקדים תרופה למכה. לנסוע איתם למיון ילדים. אמרתי לעצמי, שאחת מן השתיים. או שזו אינטואיציה אימהית בריאה, או שזו חרדה. כך או כך, מוטב שאבדוק זאת.

הגענו למיון בסביבות שמונה וחצי. בדרך הודעתי לאבא שלי, כדי שיצטרף. כאשר האחות במיון בדקה את מיכאל אמרה לי שהחום והדופק והסטורציה שלו בסדר. אבל אז גם דניאל ביקש שתמדוד לו חום, ולתדהמתי היה לו 38. באותו רגע הבנתי, שכנראה אכן מדובר בווירוס. אם שניהם עם חום, זה המקור, זה ברור.

אבל חיכיתי לרופאה שתבדוק אותו, והיא עשתה כן, מיששה את בלוטות הלימפה, בדקה אותו עם סטטוסקפו, הקשיבה לריאותיו ולליבו, ואמרה לי שהכול בסדר.

חשבתי שמיד ישחררו אותנו. אבל אז התברר לי שמי שבדקה את הילדים הייתה מתמחה, ועלינו לחכות לחתימתה של הרופאה האחראית על חדר המיון בטרם נשתחרר הביתה.

בינתיים אבא שלי הגיע ויצאנו החוצה כדי לחכות באוויר הצח.

ואז הגיע צוות טיפול נמרץ והכניס אל חדר המיון ילד במצב קשה. וכול הרופאים רצו אליו. ואמרו לנו להמתין, כי הרופאה האחראית על חדר המיון נמצאת עם ילד בסכנת חיים.

כמובן שהתמנו. בסבלנות. אבל בינתיים הגיעו עוד ועוד ילדים לחדר המיון, חלקם במצב קשה, הרופאים קיבלו תגבורת, רובם עסקו בהחייאה הראשונה, אחרים בטיפולים דחופים אחרים.

המתנו שעה וחצי. כמעט שעתיים. מדי עשרים דקות לערך נכנסתי לחדר המיון פנימה, כדי לבדוק אם כבר שחררו אותנו. אבל אמרו לי שעלינו להמתין עוד, כי יש מקרים דחופים.

שאלתי באשנב הקבלה, אם יש אפשרות לחתום על סירוב. הפקידה הסבירה לי, שגם על טופס סירוב צריכה הרופאה האחראית על חדר המיון לחתום לי. אז המשכתי לחכות עוד חצי שעה.

כשנכנסתי שוב פנימה, ושאלתי את האחות האם צריך להחתים רופאה על טופס סירוב אם לאו, היא לא ענתה לי על זה, אלא פצחה בסדרת חינוך לחמלה. "זה חדר מיון," אמרה לי, "יש פה מקרים דחופים של הצלת חיים. אז חשוב על האחר, על הילד האחר, ובינתיים תתאווררו בחוץ."

"אני לא בא אליך בטענות. שאלתי שאלה פשוטה. האם גם על טופס הסירוב צריך להחתים רופאה," אמרתי לה. "יש לי בחוץ אבא בן שמונים ושני ילדים בני ארבע שמתים לישון."

היא המשיכה בסדרת החינוך שלה, ואני נשכתי שפתיים ויצאתי החוצה.

"בוא, אבא, הולכים," אמרתי לאבא שלי, "אני לא מחכה פה אפילו רגע אחד."

ניגשתי אל אשנב הקבלה. הודעתי לפקידה שאנחנו עוזבים. היא הרימה טלפון לחדר המיון. "זה באחריותם," הדהדה מה שאמרה לה האחות בפנים.

"בסדר. זה באחריותנו," אמרתי והכרחתי את אבא שלי, שרצה להישאר שם לבד עד שיקבל לידיו את הניירת, לנסוע הביתה לישון.

אין לי טענות לחדר המיון ילדים של איכילוב. הם עושים עבודתם נאמנה, ובאמת הצילו שם חיים הערב. רק מה, אני כול מה שהייתי צריך לדעת הוא, שאני לא מפספס משהו אצל מיכאל, שזה אכן וירוס ולא איזה משהו סמוי מן העין, כמו, חס וחלילה, בכתב-היד של הספר שאני קורא כעת לחוות דעת.

או, איך שאמרתי לרופאה המתמחה שבדקה אותנו, כששאלה איפה האימא, "אין אימא. הילדים נולדו בפונדקאות. הצד של אימא אמר שצריך לבוא הנה, לבדוק שהכול בסדר. הצד של אבא אמר שאפשר לחכות למחר. הצד של אימא ניצח."

ובסוף, הצד של אבא הוא זה שפסק שהולכים הביתה לישון. שברוח הערה שנשבה בחוץ, במזגן המקפיא שהיה בפנים, בלובי ההמתנה של חדר המיון, ועם כמות המקרים הקשים שהייתה שם, מוטב לילדיי שאסתלק איתם הביתה, גם אם זה יעלה לי אחרי כן כסף, העיקר שיילכו לישון, ובעזרת השם יקומו מחר בריאים, ונוכל לנסוע לחג ליאיר ומיכל.

עכשיו הם הלכו לישון. דניאל עם 37.2, מיכאל עם 37.5, ואני עם אספרסו בחצות, וכמה סיגריות בחצר, כדי להירגע מעוד חוויית הורות.

"אני לא מקנאה בך," אמרה לי הבוקר הגננת, בהתייחסה למה שאני עובר עם הילדים. היא התכוונה לא רק לדאגה לבריאותם, אלא גם לכך, שעד הרגע הזה עוד אינני יודע אם עיריית תל אביב תסכים לרשום אותם למועדונית הקיץ. אבל עד שאקבל תגובה ברורה למכתב חריף אך מאופק ששלחתי בנושא, לדרגים הבכירים ביותר בעירייה, לא ארחיב על כך.

דבר אחד בטוח. להיות אב יחידני במדינת ישראל זה לא עניין של מה בכך. או, בפולנית, אין ספק שמעניין לי.

שיהיה לכם חג שמח ולילה טוב.

אבל איפה הגברים עם החוטיני?

המצעד

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

הפנינג

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.