דרישת שלום מעבר מדומיין

המשונה של מרגוליסהשאלה

    אתמול היה לי יום ארוך וחזק. הוא התחיל בהשכמה ב- 04.30 בבוקר, בירידה לתל אביב במכונית, עם שחר, למפגש מצוין של סדנת הכתיבה למתקדמים שלי, ב'בית איילה' בתל אביב, אחריה נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון כדי לנוח. כשקמתי, היו לפני ארבע שעות עד למפגש עם חברי הקהילה הרפורמית 'בבת עין,' בראש העין, שהזמינו אותי לדבר על הקשר בין היצירה לבין האמונה ביצירתי ובחיי.

     בארבע אחר הצהריים כבר ירדו דמדומים ברמת השרון. וכשקמתי בבית הגדול, הריק והקר, הרגשתי שאינני רוצה לשבת ולעבוד בו. שזה ישרה עלי דכדוך. בקיץ אני יושב שם בחצר, היכן שהייתי כותב בנעוריי, ונהנה מן השמש ומירקות החצר. אך בחורף מדכא שם, בייחוד כשאיש מלבדי לא נמצא בבית. לכן עליתי על המכונית, קניתי לי קפה חזק וכמה אזני המן ב'רולדין' רמת השרון, ונסעתי היישר לראש העין.

     המארחת שלי בקהילה, יעל תומר, בת המחזור שלי מרמת השרון וחברתי, הזמינה אותי אל ביתה. אבל העדפתי להיות עם עצמי. ההזדמנויות לזה הן כול כך נדירות בחיי כעת, שאני מעדיף להיות לבדי כשאני יכול. החניתי, אפוא, את המכונית, מול המתנ"ס שבו מתכנסת הקהילה, ריווחתי את מושב הנהג, ובמשך כמה שעות ביליתי עם עצמי במכונית. אכלתי בה את ארוחת הערב, סלט עשיר שהבאתי עמי מהבית, וערכתי, בריכוז רב ובהנאה צרופה, שני פרקים מן הספר הבא שלי, לאורה של נורית הנהג.

     בשמונה בערב התחיל המפגש עם חברי וחברות קהילה "בבת עין." קהילה מרנינה ותוססת של בני אדם, המתפללים במקום וגם נפגשים בו. כאשר כתבתי את הרצאתי אליהם, קצת חששתי. לא ידעתי עם מי אפגש, ואיך ייתפסו דבריי בלבם. אבל סיפרתי להם על חיי, על גילוי ההומוסקסואליות שלי, על האופן שהתמודדתי בו עם הפער בין הזהות שלי לבין יהדותי, וליוויתי את המפגש בקטעי קריאה.

     את ההרצאה הזאת ואת סרט הווידאו שצילם במהלכה חברי, עדו רוזנטל, עוד אביא בפניכם בנפרד.

     יצאתי מן האירוע ברוח מרוממת. הוא היה חזק, ודיבר אל ליבם של המשתתפים. נהגתי כול הדרך בחזרה הביתה עד לתובל. הגעתי לישוב בחצות.

     כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה לא נעימה. שלושה מתוך ארבעה דגי הזהב שנותרו באקווריום, אחרי שארבעת דגי הגופי מתו בו, צפו על מימיו, מתים. רק דג אחד חי נותר בו. הבטתי בהם בעצב, ואמרתי לעצמי, שאינני רוצה שהילדים יראו את המוות הזה כשיקומו בבוקר, וכי מכיוון שזו כבר הפעם השנייה שזה קורה, שדגי הנוי שאנו מגדלים מתים, עלי להיפטר גם מן האקווריום. וכך עשיתי.

     נרדמתי קרוב לאחת לפנות בוקר.

     כשקמו הילדים בבוקר סיפרו לי שראו את הדגים מתים עוד לפני שהלכו לישון, ודניאל בכה כשהבין שזרקתי את האקווריום. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, וביוזמתו ולפי רצונו קנינו לפני שבועיים את דגי-הנוי הללו. אבל בסופו של דבר הוא נרגע.

     היום היה יום מתיש ומרגיז. הייתי מותש מכדי לעשות בו דבר. הייתה לי פגישה של ייעוץ עסקי עם רואת החשבון שלי, לשבת ולנתח איתה את מצבי הכלכלי, את התקציב השנתי והתזרים שלי, ולהחליט החלטות. זו הייתה פגישה שיורדת לפרטי פרטים של כרטיסי האשראי, ההלוואות וחשבונות הבנק, ההוצאות וההכנסות, וזה היה מעצבן ומתיש. וזו הייתה רק הפגישה הראשונה. לפני הניתוח והתוויית תוכנית ההבראה.

     אחריה עוד קפצתי להפקיד צ'קים בכרמיאל – קיבלתי השבוע צ'ק שלישי, קטן אמנם, מ'אמזון,' של תמלוגים על הקריאה בספרי 'מעשה בטבעת.' זו טרחה גדולה להפקיד צ'ק במט"ח, אבל היא משמחת מאד – ואחרי כן לקניות.

     הפיצוי שלי ליום הזה היה דרישת שלום מרגשת, מספר ילדים ישן שלי, "הספר המשונה של מרגוליס." הספר מספר על בנה של ראש הממשלה והרפתקאותיו בעולם הפנימי המוזר שנקלע אליו. מדהים איך לא חשבתי עליו בימים האלה, כשבנו של ראש הממשלה מצוי תחת אישו הצולבת של הציבור.

     על כול פנים, חברי, במאי הקולנוע דורון אלון, שהסרט המשותף שלנו, "קופסאות," זכה בכמה פרסים בפסטיבלים ברחבי תבל, שלח לי פתאום הודעת ווטסאפ, ובה תצלום השער של ספר הילדים הזה שלי, ושל כרטיסיית ההשאלה של הספר מספריית הקיבוץ שלו. מסתבר שהוא הילד הראשון שקרא את הספר שלי, אי שם בשנת 1991, כשהיה בן שמונה ועשרה חודשים.

     זה כול כך ריגש אותי, לקבל דרישת שלום כזו מספר שכבר שכחתי. ועוד לדעת, ששנים אחרי כן דורון ואני עשינו סרט יחד, וכנראה עוד נעשה. מדהים, לא? איך שהעולם מסתובב, ומביא לנו הפתעות ומתנות קטנות וגדולות.

     דרישת השלום השנייה שקיבלתי הייתה בדמות שיחת טלפון מחבר קרוב אחר. הוא צלצל כדי להציע לי לחזור לתחום יחסי הציבור לתקופה קצרה, לפרויקט אינטנסיבי אך חשוב. וזה בלבל אותי לגמרי. אמרתי לו, שאני חי בקצב חיים אחר לחלוטין, שאני מלמד ועורך וכותב כל השבוע, שאינני רואה את עצמי חוזר לקצב החיים המטורף, שמחייבת עבודת יחסי הציבור, ועוד בתחום שביקש ממני להתערב בו. אבל אחרי כן הוספתי, שבפברואר יש לי הפוגה מן הסדנאות, שתכננתי לכתוב בה את ספרי הבא. אך עוד אינני יודע ממה אתפרנס בחודש הזה, מלבד עריכת אחרים. אז שיבדוק באיזה תקציב מדובר, וידבר איתי על זה שוב.

     וזה בלבל אותי לגמרי.

     חדלתי מלעסוק ביחסי ציבור לפני כעשור, ומלבד גיחות קטנות ליחסי ציבור לספרים שאני מעורב בהם לא נגעתי בזה. הקשרים קיימים, גם היכולת. אני יכול לחזור לעבודה זו בתוך ימים. ואני עושה אותה טוב מאוד. אבל הכמיהה הגדולה שלי היא פשוט לשבת בשקט, בבית, לכתוב.

     ומצד שני צריך גם להתפרנס. לגדל ילדים. להחזיר חובות. להתקדם.

     זה כול כך קשה לי, ברגעים כאלה.

     ואני לא היחיד.

     היום קיבלתי הודעה ממישהו, שהגיש את עצמו לפרס השרה לתרבות לאמנים ותיקים, שהייתי מבין שופטיו השנה. הוא כתב לי שהתאכזב מהחלטתי. השבתי לו, שעשרות סופרים ומשוררים הגישו את עצמם לפרס זה, ושהשתדלנו לבחור בחירה מאוזנת מבחינה חברתית, המשקפת את גווניה השונים של החברה הישראלית. שככה זה עם פרסים, ושאני מבין היטב את תחושתו. שהרי גם אני הגשתי את עצמי השנה לפרס ספיר, לפרס עמיחי, לפרס ברנר, לפרס עגנון ולפרס ראשון לציון, ולא זכיתי באף אחד מהם. ורק אלוהים יודע עד כמה אני זקוק לכספי הפרסים הללו. מסתבר שאני לא היחיד. שרוב סופרי ישראל נקרעים בין הצורך להתפרנס לבין התשוקה לשבת לכתוב. שהשסע הזה, בין ההכרח לבין תכלית החיים האובדת, לא נגמר. שהוא מתמיד.

     שאלוהים יראה בעוניינו וייתן לנו שפע, כדי שכולנו נוכל לכתוב את תעודת חיינו. אמן.

    אה, והייתה עוד דרישת שלום נהדרת. מחוקר ספרות עברית בברזיל, שקרא את 'אשת הפיראט היהודי' שלי וכול כך אהב אותו.

     ורק בשביל זה, בשביל דרישות השלום הקטנות האלה מספריי, אני כול כך רוצה לכתוב עוד.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.