מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

מודעות פרסומת

נתניהו חייב ללכת (היום ה-75)

     במהלך סוף השבוע תקף ראש ממשלת ישראל את משטרת ישראל, בנוגע להדלפות מן החקירות המנוהלות נגדו בחשד לשחיתות. הבוקר זימן ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט המדיני-ביטחוני. אין זה צירוף מקרים בלבד. ישנו קשר עמוק בין שתי עובדות אלה. נתניהו נוהג כחיה ניצודה, ובמצב נפשי כזה שהוא נתון בו הוא עלול להיות מסוכן לעמו ולעצמו כאחת.

     נתניהו חייב להתפטר מתפקידו מיד. אם אינו מסוגל לעשות כן, הקואליציה שלו צריכה להראות לוא ת הדרך החוצה. אם לא, קטסטרופה עלולה להתגולל על ישראל.

     נתניהו צריך לדעת דבר אחד – הוא איבד את המנדט שהיה לו להוביל את ישראל למלחמה, כל מלחמה, במצב ענייניו. איש לא יאמין לו אם יאמר שפתח במלחמה מחויבת המציאות למען בטחון ישראל. אם יעז לגרור את ישראל אל תוך הרפתקה צבאית לא הכרחית, במטרה להציל את עורו מן הכלא, הוא ימצא שלפחות מחצית הציבור בישראל יסרב להשתתף בה.

     מצב האיומים הגלובליים הוא חמור. עד כה ישראל הייתה חכמה ופעלה בחשאיות כדי להבטיח את האינטרסים שלה באזור. אין לאיש, בייחוד לא לברווז צולע כמו בנימין נתניהו,  הזכות לאתגר את מצב העניינים היציב הזה, לעת עתה.

*

     כתבתי את הדברים האלה מוקדם הבוקר. במהלך היום, עוד קמפיין הושק על ידי ראש הממשלה – לסגור את השידור הציבורי, את תאגיד 'כאן.' זוהי הפעם השלישית, כמדומני, שהוא עוסק בזה, עושה צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה מסגירתו. בתשוקתו להבטיח כיסוי חיובי של המדיה את משטרו הנדון לכלייה, הוא עושה כול מה שביכולתו לעשות כדי להחליש את התקשורת הישראלית בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט. ההצטברות של כול מעשיו – ההתקפות שלו על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על המדיה, על מפלגות השמאל ועל כול מוסד המסכן את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל, נתניהו מסתכן בחורבנן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.

     נתניהו אינו המגן הטוב ביותר של ישראל, גם לא מושיעה. הוא מהרסה ומחריבה של ישראל, ולכן הוא חייב  לעזוב את תפקידו או להיות מושלך ממנו בכול דרך חוקית.

זבל גנטי מסריח

לה פארק     היום אחר הצהריים יצאתי מנווה צדק לכיוון מתחם לה-פארק בחולון, כדי להספיק לבלות עם בניי, מיכאל ודניאל, ביום האחרון לתצוגה שקיימו שם מכבי האש של העיר. כדי לא לתעות בדרך הפעלתי את תוכנית ה'וייז,' שהנחתה אותי לנסוע לדרך יפו, משם שמאלה לאליפלט, ואז ימינה לרבי מבכרך וכך הלאה, בדרך פתלתלה אך קצרה עד לחולון.

בפינת אליפלט-הרבי מבכרך, בעודי עומד כדי לתת למהגר אריתראי קשיש לעבור את הכביש, שמעתי פתאום זעקה משמאלי – "זבל גנטי מסריח!".

הסבתי את פני שמאלה. מולי עמדה מונית. בתוכה, ממושב הנהג, ניבט אלי ראש עגול וקירח, סמוק מזעם, ולוע משתולל. הסתכלתי לימיני. הייתי בטוח שהוא מקלל את המהגר האריתראי שהתקשה לעבור את הכביש. ואז הסבתי את עיניי שוב אל נהג המונית.

"כן, אתה!" הוא זעק אלי בחמת זעם, במבטא רוסי בולט, "זבל גנטי מסריח! גם עובר באין כניסה" וגם עוד משהו שכבר לא שמעתי.

המום, בלי יכולת להוציא הגה מהפה, פניתי ימינה לרבי מבכרך. לא ידעתי את נפשי. ככל הידוע לי לא עברתי בשום אין כניסה ו/או על שום חוקי תנועה. נהגתי בדיוק לפי 'וייז,' וזו תוכנה מדייקת. אבל מה שהחריד אותי היה עוצמת הזעם של הקללה הזאת, וההלם שעוררה בי.

הקללה הזאת נשמעת כמו קללה מתורגמת מרוסית. מעודי לא נתקלתי בה מקודם לכן. חשבתי על האיש הזה, נהג המונית, שרואה גבר בגיל העמידה נוסע עם שני פעוטות במכונית, ובכל זאת צורח עליו ככה. הייתי פשוט מזועזע.

"אבא, מה הוא צעק?" שאל מיכאל.

"הוא צעק מילים לא יפות."

"עליך? למה?"

"כי הוא חשב שעשיתי משהו לא טוב בכביש. אבל זה לא נכון," אמרתי לילדיי, "לא חשוב. לא צריך לחשוב אפילו על מילים רעות כאלה."

אבל אני חשבתי עליהן ועוד איך. כל הדרך למתחם לה פארק רעדתי כולי. ואז קרה מה שקורה לי בדרך כלל כשאני נתקל באלימות כזאת. זה מעורר את האלימות בתוכי. דמיינתי שאני סופרמן עם טבעת סכין משוננת כקוץ, ושברגע שאני שומע קללה כזו אני פשוט שולף טבעת סכין, מעיף אותה באוויר ותוקע אותה במצחו של הנהג הזה, שצונח דומם על מושבו. או, יותר טוב, שולף אקדח ויורה בו, מפצפצץ את גולגלתו.

הגרסה הכי רכה של הפנטזיה הזאת הייתה, שאני מוציא את ידי מן המכונית, עם שתי אצבעות מכוונות אליו כמו אקדח, מכוון, 'יורה,' צוחק – וטס משם.

אני חושב שזו פתיחה מצוינת לפוסט על היום הדרמטי הזה.

התכוונתי לכתוב פוסט של חזרה מדבריי על דברים שכתבתי כאן לפני שנה ומחצה על מתחם לה-פארק. אז, כשביקרתי שם עם ילדיי ביום קיץ חם במיוחד, המתחם עוד לא פעל כסדרו, ואני כתבתי כאן דברים די קשים, שעוררו הרבה הד בחולון.

היום, לשמחתי, הדברים כבר נראו אחרת לחלוטין. המתחם פעיל, רוב החנויות מאוכלסות, והמקום יפה ושוקק חיים. החניון הסמוך, זה של 'ימית 2000,' נוח מאוד, ויש דרכי גישה מן החניון היישר אל גשר הנטוי מעל 'לה פארק,' דרך שהיא בטיחותית לילדים. מן הגשר אפשר לרדת למתחם במדרגות או במעליות שכבר עובדות, השירותים שם נקיים מאד, החנויות לממכר מזון מהיר עובדות במלוא הקצב. נדהמתי מן היעילות של עובדי המשמרת בחנות הגלידה הגדולה. איך השתלטו על תורים ארוכים כאלה של הורים וילדים צמאים לגלידה.

ברחבה למטה הייתה תצוגה יפה של כבאיות, אמבולנס, רכב פיקוד של מכבי האש, ציוד לכיבוי ולהצלה. על מסך וידאו גדול הוקרן סרט המחנך את באי המתחם לכללי בטיחות ונהלי זהירות עם אש, ומדי כמה זמן ערכו הכבאים תצוגת תכלית של תרגיל הצלה. כבאים אחרים עמדו על הגשר עם זרנוקי מים בידיהם, ואפשרו לילדים להתיז מים היישר אל מימי האגם המלאכותי, ותורים ארוכים של הורים וילדים השתרכו ליד הכבאיות, כדי לזכות את הילדים בביקור בתוך כבאית אמיתית.

מסתבר שכול הילדים רוצים להיות סמי הכבאי, לא רק ילדיי.

בילינו שם כשעתיים. אחרי כן טיפסנו במעלה המדרגות אל גני השעשועים החובקים את הפארק הזה במפלס העליון שלנו, ונהנינו שעה ארוכה ממשחק במתקני שעשועים מתוחזקים היטב ומאתגרים לגילם. הילדים נהנו שם מאוד.

הכבאית

בדרך חזרה הביתה מיכאל אמר לי שהוא רוצה להיות כבאי כשיהיה גדול. אמרתי לו, שזה רעיון לא כול כך טוב, ושאני מקווה שעד שיגדל ירצה להיות משהו אחר. הוא שאל למה. הסברתי לו, שכבאות היא מקצוע מאוד מסוכן. שפעם היה נער, ילד גדול ושמו אלעד ריבן, שבגיל שש עשרה כבר התנדב למכבי האש, ויום אחד רץ לכבות שריפה גדולה ביער. אבל האש הייתה חזקה ממנו, שרפה הכול, ובגלל זה הוא עכשיו בשמיים.

מיכאל התעקש שהוא יותר חזק מן האש. כדי לא להכניס לו חרדות מיותרות בראש ירדתי מן הנושא.

בלילה, במיטה, דיברנו על כך שסבא אברהם וחברתו אביבה נמצאים בהשתלמות שופטים בירושלים. אז סיפרתי להם, ששופט, וגם שופטת, לובשים גלימה שחורה בבית המשפט, כדי להפחיד את האנשים הרעים, שיגידו להם 'כבוד השופט, אני מבטיח להיות איש טוב, תשחרר אותי בבקשה,' וכו'. שמע זאת דניאל וסיפר לי – זו דרכו לעבד מיד מידע חדש, להמציא מסביבות סיפור שהוא כבר כלול בו – שהוא כבר למד עם בודי שלו משפטים ויש לו גלימה של שופט. הוא למד הרבה. ג'ודו, ואיך בונים בית, ואיך חופרים בור, ואיך הורגים אנשים רעים. הוא כבר שופט.

"בארץ שלנו לא הורגים אנשים רעים," הסברתי לו, "זה עונש קשה מדי. אבל אם מישהו הוא ממש ממש רע מכניסים אותו לבית כלא לכול החיים. זה נקרא מאסר עולם, ואף פעם לא מרשים לו לצאת החוצה. אבל זה רק לאנשים מאוד רעים."

אחרי שהלכו לישון התיישבתי ליד המחשב, לקרוא שוב בחדשות היום. ואני מוכרח לומר שהן באמת התיקו מלים מפי. לפני יום אחד בלבד הודיע ראש הממשלה על יוזמת שלום דרמטית, בעבורה הוא מבקש להרחיב את ממשלתו עם המחנה הציוני. בבוקר א-סיסי בירך על היוזמה וקרי כבר מיהר אליו. בערב כבר מתברר, שהמחנה הציוני בחוץ, אבל ליברמן בפנים. ועוד כשר ביטחון.

ראש ממשלה הממנה את אביגדור ליברמן לשר ביטחון מביא עלינו אסון. לא רק בחוץ. אלא בפנים. הוא קורע את הצבא, צבא העם, לגזרים. הוא מקרב אותנו למלחמת אחים. כי אני לא יודע כמה מהורי ישראל יהיו מוכנים שבניהם יילכו לקרב, כשמי שמוביל אותם אליו הוא אביגדור ליברמן. וכדי שלא אסתכן בהוצאת דיבה לא אוסיף עליו עצמו דבר.

וראש אופוזיציה, המנהל משא ומתן עם ראש ממשלה כזה, ומגלה כי היה רק זרז להקמתה של הממשלה הכי ימנית שתשלוט אי פעם בישראל, ובלי ספק תדרדר אותה למרחץ דמים, אינו יכול להישאר ראש אופוזיציה, או ראש המחנה הציוני, אפילו לא עוד יממה אחת.

לו יצחק הרצוג היה ראוי להיקרא מנהיג, היה מודיע עוד היום על התפטרותו מראשות המחנה הציוני והליכה לבחירות פנימיות. או אז אולי עוד היה מרוויח את מעמדו הציבורי מחדש. אבל הוא לא עשה כן. תחת אשר יודה בכשלונו המחפיר ויתפטר, הוא תקף את שלי יחימוביץ', קודמתו בתפקיד, את זהבה גלאון ואת 'השמאל הקיצוני.'

שני האישים הללו, ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יצחק הרצוג, איבדו היום את התוקף הציבורי שעוד היה להם. היום הזה הוא יום התחלתה של מערכת בחירות חדשה, קשה ומכוערת מכול מה שידענו. הוא עלול להיות יומה השחור של מדינת ישראל, שיגרור אותה למרחץ דמים מזוויע ולמלחמת אחים.

בהיותי אדם אופטימי מטבעי, אני מקווה, כי היום השחור הזה יתהפך ליומם של בוגי יעלון, גדעון סער, שלי יחימוביץ', אראל מרגלית, עומר בר לב, ועוד שורה ארוכה של אנשים צעירים וראויים למנהיגות, שיהפכו את החושך הזה לשחר של יום חדש.

הלוואי ואצדק.

באמת שאין לנו מקום אחר.

 

 

 

אדוני ראש הממשלה. כן, זה אני.

אתם יכולים להתחיל לקרוא לי אדוני ראש הממשלה.

החלטתי להיות לראש ממשלת ישראל. באמת. שקלתי זאת בכובד ראש בימים האחרונים. בעבר חשבתי על האפשרות לרוץ לכנסת. היה לי אפילו ניסיון ראשוני כזה. הוא ארך בדיוק שבוע, בו הבנתי לאיזו מערכת לחצים קלעתי את עצמי, שלא בטובתי.

מאז עברו ימים רבים וגם ראשי ממשלה רבים. חזיתי בכולם. עכשיו הגיע הזמן שלי.

gay1

תראו, זה ממש ישתלם לכם. אני לא צורך אלכוהול, כי אסור לי, וגם כי אני לא ממש יודע לשתות. חצי גביע יין עושה לי סחרחורת, ואת בקבוק היין העומד על השיש במטבח שלי, והחמיץ כבר מזמן, אני מטפטף על העוף בגריל או מוסיף לרוטב עגבניות לפסטה.

אני גם לא שותה שתייה קלה. בכלל לא. רק מים. כי בשתייה קלה יש סוכרים. ובכלל, היא תערובת של מים, סוכר וצבעי מאכל. וזה ממש לא מתאים לי.

נכון, אני מאוד אוהב מסעדות. אבל מסתפק במסעדות עממיות, על פי רוב, ואחת לרבעון. ב'מוזס' אני מבקר כי זו מסעדה של הוריו של החבר הכי טוב שלי. אבל בדרך כלל תמצאו אותי בפיצה או בפלאפל. או, מקסימום, אם אני ממש רוצה להשתגע ולחגוג באופן יוצא מגדר הרגיל – ב"הזקן והים," ביפו. מסעדת דגים.

אני לא סובל שעושים בשבילי דברים. אצלי אף אחד לא יטפל לי בכביסה, בניקיון הבית, במכונית. קדחת. מה, השתגעתי? לוותר על הדברים היחידים שהם, בעבורי, פעילות הפגתית? הזמן היחיד שאני יכול ליצור בו, אגב תנועות אוטומטיות כמו תליית כביסה והסרתה וקיפולה וכדומה? בשום פנים ואופן לא.

בכלל, אני יצור די נוח, עם דרישות מעטות. אני עושה כושר מדי בוקר, במכון ליד ביתי, ולא אטריח את המדינה בנושא. לא תצטרכו לחדש את מכשירי הכושר במגורי רה"מ. אני שונא מרתפים ומקלטים, ואין מצב שארצה מקלט אטומי. השתגעתם? אני זקוק לאור שמש. לא למחשכי מרתפים. זה יש לי מספיק בדמיון היוצר שלי.

אני מאוד אוהב בני אדם. הם מסקרנים אותי. ואני תמיד שמח להכיר אנשים חדשים.

אני רווק פלוס שניים. אין לי אישה תובענית. מקסימום אתאהב באחד ממאבטחי השב"כ שיופקדו על שלומי – זה באמת החלום שלי, אגב, לתפוס איזה קיבוצניק, 180 גובה, גבר גבר – ואז אחסוך לכם בעלויות. באותה משכורת, הוא גם יהיה בעלי וגם המאבטח האישי שלי. אחלה סידור, לא?

יש לי שני ילדים מקסימים, בני שנתיים ועשרה חודשים. הם במעון ויצ"ו, ובשנה הבאה ילכו לגן טרום טרום חובה עירוני. כבר רשמתי אותם. כך שהמדינה לא תצטרך לממן אותם בכלום. אפילו אופניים עם גלגלי עזר כבר הכנתי להם. שלא לדבר על בגדים עד גיל שמונה.

אני שונא מתנות. קודם כול, גדלתי בביתו של עובד מדינה שהיה לשופט בכיר, ואצלנו בבית היה נהוג, שאם מגיע שליח הביתה, ובו זר פרחים, בונבוניירה או סלסילת מעדנים כתודה מהוריו של איזה נער עזוב לאבי, משום שהצילו מכלא – השליח היה מוחזר כלאחר כבוד אל שולחיו. ככה זה גם אצלי. אני לא אוהב מתנות, ואם כבר מתנות, זה אך ורק ספר. לעתים נדירות אני שמח במשהו אחר. ומכיוון שממילא, אחרי מותי, הספרייה שלי תיתרם למדינה, או תהפוך למקום ציבורי, לא הפסדתם, הרווחתם. אם נתתם לי ספר השכלתם אותי – ולמעשה הפקדתם אותו בידיי למשמרת זמנית.

אני שוחה, אבל מעט. אני לא חושב שאזדקק לברכה פרטית. ומכיוון שאני מנקה לבדי את הבית, אני גם לא ארצה אחוזה מפוארת, שאחזקתה תעלה הון למשלם המיסים. אנחנו גרים בדירת דמי מפתח בנווה צדק, ולעולם לא אעזוב אותה, הן משום שאני מאוהב בשכונה, ובבית שלי, והן משום שזה יהיה טיפשי. אם אתמיד לגור בה עד מותי, עם ילדיי, הם יירשו את הזכות לדמי מפתח עליה. ואם לפני כן יבוא הנה יזם, שיפנה אותנו בתמורה לדירה בטאבו, מה טוב.

כך שגם למעון ראש הממשלה אתקרב רק באירועים רשמיים. לא אעיק על הצוות, לא אקשה עליו. העיקר שיתנו לי שקט, לחיות את חיי בנווה צדק, ולטפל בענייני המדינה שלי.

אגב, גם טסתי כבר די והותר בעולם. זה ממש לא חסר לי. ראש מדינה שרוצה להיפגש איתי מוזמן לבוא אלי. מכיוון שאני גם הורה יחיד לשני פעוטות, אין סיכוי שאצא מכאן בשנים הקרובות, כך שעמותות וגופים יהודיים שרוצים להזמין ממני הרצאה מוזמנים לתקשר אותי דרך סקייפ. אין שום דבר רע בהקרנת ראיון עם אילן שינפלד, ראש ממשלת ישראל החדש, על מסך וידיאו ענק, בכנס של ארגוני צפון אמריקה, למשל.

ההוצאה היחידה, שאבקש אישור עליה מראש, היא נייר, וקלדנית. אני כותב המון, ואוסף נייר מכול הבא ליד. גם הילדים שלי אוהבים לצייר ורוצים לכתוב, וזה הגדיל את צריכת הנייר בבית. וקלדנית, אה, קלדנית אני בהחלט צריך. אשמח מאוד אם המדינה תאשר לי קלדנית צמודה, שתקליד כמובן את כל מכתביי הרשמיים, אבל, אם יתאפשר לי, ולה, ואם זה בסדר מצדכם, שמדי פעם תקליד לי איזו מחברת אחת, ממאות המחברות שלי, שעוד לא הקלדתי.

מכיוון שסדר יומי קבוע, ואני עובד כמה שעות לפני הצהריים, נח בצהריים ואחר הצהריים נמצא רק עם ילדיי, ורק אחרי הירדמם שב לעבוד, יהיה לי זמן לטפל בענייני המדינה בדיוק שלוש שעות לפני הצהריים, ושלוש שעות בלילה. נראה לי שזה זמן מספיק.

אני לא חושב שעלי להיות פעיל 24 שעות ביממה ,בתור ראש ממשלת ישראל. בעיקר עלי לאפשר לכול מי שמיניתי לתפקידו, כשר, כסגן שר וכיוצא באלה, לעשות את תפקידו.

אם כן, בבחירות הקרובות אני מבקש שתצביעו לי. א"ש. אלה ראשי התיבות של שמי. חישבו על הסימבוליות. ראש ממשלה אש. כבר זה שווה סלוגן.

ואם אתם לא מצביעים לי, אדרבא, תמשיכו לאכול את הדרעק.