תשובה למכתבה של מועצת מפעל הפיס לתרבות

לא זכיתי

הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי בִּפְרָס בְּיָאלִיק, וְגַם לֹא

בִּפְרָס בְּרֶנֶר, לֹא בִּפְרָס עַגְנוֹן וְלֹא בִּפְרָס

רָמַת גַּן, אֲפִלּוּ בְּמִלְגּוֹת הַמּוֹעָצָה לְתַרְבּוּת

שֶׁל מִפְעָל הַפַּיִס, הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי, וְגַם

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לְמֵיזָם הַבָּתִּים הַפְּתוּחִים

שֶׁל שָׂרַת הַתַּרְבּוּת, וְגַם לֹא לְפֶסְטִיבָל

מְטוּלָה וְלֹא לְפֶסְטִיבָל הַנֶּגֶב, נָאדָה,

יוֹק, כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר.

 

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה מְּאֹד מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים,

וּמְעַט מִדַּי כֶּסֶף, אֲנַחְנוּ מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כְּמִסְפָּר סַדְנָאוֹת הַכְּתִיבָה כָּךְ מִסְפָּר הַכּוֹתְבִים,

וְאֵין דֵּי מָמוֹן וְאֵין דֵּי קְרָנוֹת כְּדֵי לְמַמֵּן בָּהֶם אֶת כֻּלָּנוּ,

וּלְאַפְשֵׁר לָנוּ לָשֶׁבֶת, וְלוּ חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּשֶׁקֶט,

לְהָגִיר עַל הַנְּיָר אֶת דְּמֵי לִבֵּנוּ.

 

צָרִיךְ לְהָקִים קֶרֶן פְּרָס בְּכָל רָשׁוּת מְקוֹמִית.

צָרִיךְ לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת לְסוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל בַּיִת. צָרִיךְ לְהָפִיץ קֻפּוֹת תְּרוּמָה

מִפַּח, כְּמוֹ פַּעַם, שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת,

לַקֶּרֶן לְהַצָּלַת הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית –

 

אוֹ לְהַזְמִין אֶת כֻּלָּנוּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁבוּעַ,

לְבֵית הַאֲרָחָה בְּאַיֶּילֶת הַשַּׁחַר, אוֹ

בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב, בַּגָּלִיל אוֹ בַּמִּדְבָּר,

חִנָּם אֵין כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁפָּשׁוּט נוּכַל לָשֶׁבֶת

 

בְּלִי עֶשֶׂר מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה בְּשָׁבוּעַ, בְּלִי

עוֹף בַּתַּנּוּר וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, בְּלִי תַּשְׁלוּמֵי

חַשְׁמַל וְאַרְנוֹנָה, וְטִרְדּוֹת הַקִּיּוּם

 

הַיּוֹמְיוֹמִי, וּפָשׁוּט נִכְתֹּב. נִכְתֹּב

אֶת עַצְמֵנוּ לָדַעַת. וְלֹא נְגָרֵד אֵיזֶה

עֶשֶׂר דַּקּוֹת, אַגַּב סַדְנָה, כְּמוֹ בְּעֵת

כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה. כָּכָה זֶה

גַּם נִרְאֶה.

 

10.7.18

מודעות פרסומת

כדאי להיות טווס, או מניפה

אחד הדברים הראשונים שאני מלמד בסדנאות לכתיבה יוצרת הוא, שאין לנו מחויבות למדיום אחד בלבד. אנחנו א/נשים יוצרים, הדחף היצירתי פועם בנו בכול עת, ומותר, ואפילו רצוי לו, לבוא לידי ביטוי שונה בכול פעם. לפעמים זה יוצא בצורת שיר, לפעמים בקטע של הגיגים, לפעמים בסיפור קצר, במחזה או בתסריט, קצרים או ארוכים, לפעמים בנובלה או ברומן. הכול מתקבל, הכול בסדר, ולכול גם נמצא קהל. אל לנו לחסום את עצמנו בפני מבע ספרותי בשום מדיום.

החירות היצירתית באה לידי ביטוי גם בבחירת הז'אנר, או הסוגה, שהיצירה הספרותית משתייכת אליו/ה. לפעמים אנחנו נדחפים מתוך תוכנו לכתוב סיפור או ספר אוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונות שלנו או על סיפורים שעברו במשפחה. לפעמים אנחנו נדחפים לכתוב פנטזיה, או רומן היסטורי, ספר מדע בדיוני או מותחן. הכול הולך. אין בשום מקום משטרת ז'אנרים, הקובעת כי מי שכתב רומנים היסטוריים לא יכול לכתוב גם רומן רומנטי, או רומן אוטוביוגרפי, או להפך.

מותר גם לערבב בין ז'אנרים. מותר להרחיב את החומר האוטוביוגרפי באמצעות הדמיון (למעשה, זה מה שאני ממליץ לכול מי שכותב ספר חיים, ויש לו 'חורים שחורים' של שכחה, או השכחה, הדחקה או הסתרת מידע, בקורות חייו וחיי משפחתו), לערבב היסטוריה בפיקציה, לשלב בין נורמות של הרומן ההיסטורי לבין נורמות של הרומן הרומנטי והמותחן, וכך הלאה. מותר לנו גם לשלב סוגי מספרים שונים באותה יצירה, מבנים אלטרנטיביים, משלבי לשון שונים וכדומה. מותר לנו הכול, ובלבד שהתוצאה הסופית תהיה קוהרנטית, מרתקת ומהנה בקריאתה.

יוצר, בעיניי, הוא כמו טווס, או מניפה. יש לו מרכז רוחני-רגשי, שמבעבע כול העת. בכול רגע נתון המרכז הפנימי הזה מבקש לבטא את עצמו אחרת, לפרוש את מלוא כנפיו הססגוניות. לכן אני גם משווה את היוצר לטווס או למניפה. מותר לו לפרוש את מלוא כנפיו. למעשה, זה הדבר היחיד שראוי לו לעשותו.

במידת החירות הזאת אני נוהג גם בחיי הכתיבה שלי. עקרונית, אני עובד בכול זמן נתון על רומן. אבל לעתים, כמו בימים האחרונים, אני חווה לפתע שטף של שירה. אז מה, לדחוק את הדחף היוצר לכתוב שיר, מפני שעלי לעבוד על הספר? חס וחלילה. אכתוב את השיר ואז אעבוד על הספר. למעשה, לעתים קרובות אני משתמש בזמן הכתיבה של תלמידיי בסדנאות שאני מעביר, כדי לכתוב יחד איתם/ן.

הנה, למשל, שיר שכתבתי אתמול בסדנה לכתיבה שלי, בתל אביב, במהלך שיעור על חלומות ומשאלות לב. השיר די מורבידי. הוא מבטא משאלת מוות. אבל אל תיבהלו. אין לי שום כוונות ללכת מכאן בקרוב. זה פשוט הצד השני שלי, הצד האחר של האדם תאב החיים שהנני. ואויל זה כך אצל רוב בני האדם, רק שרובם אינם מודעים לכך או אינם מודים בזה.

כך או כך, הנה השיר בפניכם/ן.

אילו הייתי קוסם

 

אִלּוּ הָיִיתִי קוֹסֵם, הָיִיתִי

מַסִּיג אֶת קִירוֹת חַדְרִי, מַרְחִיב

אֶת לִבִּי, פּוֹתְחוֹ בִּפְנֵי כֹּל.

שֶׁתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ תָּבוֹא

וְתִתְגַּלֶה בּוֹ.

 

וְהָיִיתִי נִקְלַף מֵעוֹרִי,

וְהָיִיתִי מְאַבֵּד כָּל חַיִץ

בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, מִתְפָּרֵץ,

מִתְפּוֹצֵץ אֶל לֵב הַיָּם הַזּוֹהֵר הַזֶּה

שֶׁל אוֹר וְשִׁבְרֵי כּוֹכָבִים,

מִתְאַחֵד עִם כֻּלִּיּוּת הַשָּׁמַיִם

וְנֶעֱלָם מֵעַל פְּנֵי הָאֶרֶץ הַזֹּאת

בְּגוּפִי וּבְצַלְמִי, הַזְּמַנִּיִּים

עַד מְּאֹד.

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר הָיִיתִי

נִתַּק מִקִּנִּי וְעָף אֶל גַּבְהוּת רְקִיעִים,

מְרַפְרֵף בִּכְנָפַי הַקְּטַנּוֹת, עַד

כְּלוֹת כֹּחִי, עַד שֶׁאֶדְאֶה

עַל זִרְמֵי הָאֲוִיר הַחַמִּים

הָעוֹטְפִים אֶת הַמָּצוֹק הַזֶּה,

וּמַמְשִׁיךְ וְחַג וְדוֹאֶה, עַד

שֶׁגּוּפִי הַקָּטָן

יִתְרַסֵּק עַל הַקַּרְקַע.

 

אַךְ אֵינֶנִּי קוֹסֵם, וְגַם עוֹף אֵינֶנִּי.

אֲנִי אָדָם, שֶׁנַּפְשׁוֹ אֲחֻזָּה

בְּגוּפוֹ, גּוּפוֹ אָחוּז בְּעָפָר

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָתֹהוּ,

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָאָוֶן,

עַד כִּלְיוֹנַם.

 

‏כ' תמוז תשע"ח

ותודה לפרופ' אדיר כהן, שהתרגיל הזה, 'אילו הייתי קוסם/ציפור/אבא שלי/אימא שלי/ וכו' לקוח מאחד מספריו הרבים והנפלאים בתחום הביבליותרפיה.

יום טוב.

 

 

מחלון חדר השינה שלי

מחלון חדר השינה שלי.jpg

 

מחלון חדר השינה שלי

 

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי תּוּכַל לִרְאוֹת

אֶת צְעִיפִי הַמֶּשִׁי שֶׁל אַרְגָּמָן הַדִּמְדּוּמִים,

אֶת תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם מַעֲמִיקָה עַד כֵּהוּת,

אֶת שִׂיחֵי אֶלַת הַמַּסְטִיק, הַגְּדִילָנִים,

הַבַּרְקֳנִים וַעֲצֵי הָאַלּוֹן הַמְּכַסִּים אֶת

הַשֶּׁטַח הַצִּבּוּרִי הַפָּתוּחַ, הַמִּשְׂתָּרֵעַ

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר, מֵעֵבֶר לֶחָצֵר.

 

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי תּוּכַל לִרְאוֹת

אֶת צַמַּרְתּוֹ שֶׁל עֵץ הַתּוּת, שֶׁעֲנָפָיו,

עֲמוּסֵי פְּרִי בּוֹרְדוֹ בָּשֵׁל, מָלֵא עָסִיס,

מִטַּלְטֵלִים בָּרוּחַ, וּמִקְצָת מִגַּן הַיֶּרֶק

הַפָּרוּשׂ מִתַּחְתָּיו – שִׂיחֵי הָעַגְבָנִיּוֹת,

הַמְּלָפְפוֹנִים, הַקִּשּׁוּאִים.

 

בְּצִדּוֹ הָאַחֵר שֶׁל חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי

תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת כְּלִיל הַחֹרֶשׁ בְּהֶלֶם

פְּרִיחָתוֹ, וְרֻדָּה-לְבָנָה, וְכָעֵת רַק

אֶת יַרְקוּתוֹ הַשּׁוֹפַעַת, וְאֶת

מִגְרַשׁ הַחֲנִיָּה וּמְכוֹנִיּוֹת הַשְּׁכֵנִים.

 

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי תּוּכַל לִרְאוֹת גַּם

אֶת בָּתֵּי הַקִּבּוּץ הַשִּׁתּוּפִי, טוֹבְלִים

בְּיֶרֶק, בֵּין עֲצֵי תְּאֵנָה לַעֲצֵי אֱגוֹז,

וְאֶת הַשְּׁבִילִים הַצָּרִים, הַמִּתְגַנְּבִים

בֵּין הַבָּתִּים כְּמִשְׁעוֹלֵי טִיּוּל לֵילִי.

 

מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי תּוּכַל,

אִם כֵּן, לִרְאוֹת הַרְבֵּה דְּבָרִים,

בְּשָׁכְבְּךָ עַל מִטָּתִי, שֶׁתִּהְיֶה

בִּהְיוֹתְךָ בָּהּ, לְמִטָּתֵנוּ, נִנּוֹחַ

 

וְרָפוּי אַחֲרֵי דְּבָרִים, שֶׁאֶת

טִבְעָם וְאֶת אָרְחַם עוֹד נְגַלֶּה

בְּיַחַד, וְאֵלֶּה יִוָּתְרוּ בֵּינֵינוּ,

 

בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אַהֲבַת הַנְּפָשׁוֹת

הַזֹּאת, בְּאֵין הֶכְרֵחַ לְהַגְדִירַם,

בְּלִי שֵׁמוֹת, בְּלֹא מִלִּים.

 

‏י"ז תמוז תשע"ח

 

 

הרהורים על סלט

2
מלבד הגזר, כל הסלט הזה הוא מתוצרת הגינה שלנו.
1
זו התנובה שהכינה לי גינתי עם שובי הביתה.

גינון

 

אַהֲבָתִי לְךָ פְּרוּשָׂה כִּירָקוֹת

לְסָלָט, בְּטֶרֶם תִּבּוּלָם, חָשַׁבְתִּי,

וּמִיָּד גָּנַזְתִי אֶת הַמַּחְשָׁבָה. זוֹ מֵטָפוֹרָה

הַמַּתְאִימָה לְעַמִּיחַי, לֹא לִי.

 

אֲהוּבִי נוֹסֵעַ אֶל הַיָּם הַצְּפוֹנִי,

וַאֲנִי אֶכְמַה אֶל הַיָּם הַצְּפוֹנִי,

עָלְתָה בִּי שׁוּרָה, וְאָז בִּטַּלְתִיהַ.

הִיא מַתְאִימָה לְדָלִיָּה, אֵי שָׁם

בֵּין "חֶמְדַּת תַּפּוּחַ הַזָּהָב"

לְבֵין "הַסֵּפֶר הַשְּׁלִישִׁי".

 

אִם כָּךְ, אַמְשִׁיךְ לִטְווֹת מֵטָפוֹרָה

אַחַר מֵטָפוֹרָה, דִּמּוּי לִפְנִים דִּמּוּי,

כְּדֵי לְבַטְּלָם בְּפָנֶיךָ.

 

אַךְ לֹא, הֲרֵי זֶה נַעֲשָׂה כְּבָר

בִּידֵי שֶקְסְפִּיר,

בְּסוֹנָטָה 140 שֶׁלּוֹ.

 

מָה אֶעֱשֶׂה, אִם כֵּן,

בְּבַקְשִׁי לִכְתֹּב אֶת הֶמְיָתִי

אֵלֶיךָ, אֶת גּוּפִי הַשָּׁר לְךָ

לְלֹא מִתְוֶה, לְלֹא מִלִּים.

 

אוֹתִיר אֶת השׁוּרוֹת הָאֵלֶּה

כְּעֵדוּת לִתְשׁוּקָתִי לְגַנֵּן בִּשְׂפָתַי,

בִּקְצֵה לְשׁוֹנִי, אֶת חֶלְקַת

צַוָּארְךָ.

ט‏"ו תמוז תשע"ח.

* תאריכים עבריים אני כותב רק מתחת לשירים, שאני מבקש כי ייחשבו  וייזכרו כחלק ממחזור חיי ומהותם.

 

 

 

החיים הטובים. או – כולנו רקמה פועמת אחת.

אמיר-גלבוע-גדול.jpg

 

הערב, כשירדתי במכונית מתובל לחוף גנוסר, לא ידעתי איזו הפתעה מצפה לי שם. הוזמנתי לדבר על יצירתי במסגרת שבוע הספר בבית הדיור המוגן "בית בכפר." הגעתי למתחם טבול בירק, למועדון תרבות, שחיכו לי בו כמה עשרות גברים ונשים, בעיקר נשים. כדרכי, סיפרתי על ראשית כתיבתי, ועל האנשים שהשפיעו עלי מטובם במהלכה, ובהם איתמר יעוז-קסט, שערך והוציא לאור את ספר-שיריי הראשון, א.ב.יפה, עורך "הדף לספרות" של "על המשמר," שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה ואז גם הפך אותי לסגנו ולימד אותי כול מה שאני יודע על עתונות ועל עריכה ספרותית, יעל לוטן, שהחליפה אותו, שלמה ניצן, עורך "משמר לילדים," שבזכותו אני כותב לילדים, וחיים פסח, שבזכותו נהייתי לאנדד צ'טרג'י, סופר הודי נודע ובלתי קיים, וחברתי הקרובה עדנה שבתאי, ועוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי, שישבה בשורה הראשונה. "אני שמחה שבאתי לשמוע אותך," אמרה, "כשקראתי את 'מעשה בטבעת' היה לי כול כך קשה עם הספר, עד שחשבתי שלא אבוא לשמוע אותך. אני שמחה שבאתי. אני מכירה אנשים רבים מבין אנשי הספרות שהזכרת כאן הערב."

"מי את?" הסתקרנתי.

"אני גבי גלבע, אלמנתו של אמיר גלבע."

פרשתי את זרועותיי לחבקה מרוב התרגשות. גבי עצרה אותי, ממבוכה. אז חיבקתי אותה רק למחצה. "אני כול כך מתרגש לפגוש בך," אמרתי, "כול כך אהבתי את אמיר."

"גם אני אוהבת אותו," חייכה אלי. "יש לך זמן להתעכב כאן קצת?"

"בוודאי," קראתי. התקשרתי לבייביסיטר, הסברתי לו שפגשתי כאן מישהי ושאתעכב קצת. ואז התיישבנו לדבר.

שוחחנו כשעה. גבי סיפרה לי שהיא מראשוני המשתכנים ב"בית בכפר" בחוף גנוסר, שהיא עסוקה מאד, בגילה המתקדם, בטיפול בעזבונו של אמיר. החלפנו בינינו סיפורים ואהבות. הרבה שמות עלו במהלך השיחה הזאת. ישראל זמורה ואהד זמורה וערן זמורה ונתן אלתרמן ושלונסקי, וגורי וחנוך ברטוב, ופרופ' ישראל לוין, שהיה מורי הבלתי נשכח בשירת ימי הביניים העברית בספרד, ולי היה הכבוד להיות עוזר הוראה שלו, ועוד ועוד. ואני כול כך התרגשתי. סיפרתי לגבי איך רוני סומק, אחי הגדול, לקח אותי פעם ל'קפה שטרן,' והראה לי מרחוק גבר מרשים, עם בלורית מתנפנפת ברוח, מסב אל שולחן בחוץ, ולחש לי "הנה, זה אמיר גלבע," ואיך הכרתי את אמיר קודם כול מעבודתו כעורך שירה ב"מסדה," עם ספר השירים הנפלא של שולמית אפפל, "מרחק," ואחרי כן עם ספרים נוספים, ואז הכרתי את אמיר עצמו, שהיה לא רק משורר נפלא, אלא גם אדם מתוק וטוב לב מאין כמוהו. ולבי רחב. ואחרי כן, כשדיברנו על "שיר בבוקר בבוקר," המתחיל בשורה הבלתי נשכחת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," שלפתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי.

"חברתי, סיגל אשל, הנכדה של שלונסקי, פרסמה בדיוק היום שיר מחווה לשיר הזה של אמיר, וציינה זאת," הפתעתי את גבי, ואז הראיתי לה את שירה של סיגל על מסך הסמרטפון.

גבי התרגשה, ואני אתה. הבטחתי לה שאשוב לבקרה שם, וגם כל עזרה שתידרש לה, ביחס לאמיר ועזבונו וגם ביחס אליה עצמה. ואחרי כן, מתרונן לב, נהגתי כול הדרך הביתה. אך עוד בדרכי הביתה התקשרתי לסיגל, לספר לה כיצד קראתי את השיר שלה, שעות ספורות אחרי שהעלתה אותו לפייסבוק, בפני אלמנתו של אמיר גלבע.

ושוב התרגשנו. שנינו.

"את יודעת," אמרתי לה, "זו חוויה כול כך מיוחדת, מפני שהיא ממחישה עד כמה כולנו, כול הסופרים והמשוררים, בעצם בני משפחה אחת. שאנחנו מחוברים יחד ברקמה חיה, פועמת, בלתי נפרדת. וזה דבר שקל לשכוח בהמולת הימים האלה, של פייסבוק."

ואחרי שסיימנו את שיחתנו התקשרתי גם לחברתי עדנה שבתאי, וסיפרתי גם לה על המפגש המיוחד הזה, והייתי מאושר.

אני בן חמשים ושמונה. מסתבר שכבר עברתי די הרבה בחיי עד הנה. אבל אם יש משהו שאני מרגיש מחובר אליו בנשמתי הוא הספרות העברית ותרבותה. וזה בא לידי ביטוי ביחסיי עם יחידים. עם רוני ויחזקאל וגלעד ורפי וסיגל ושז ואחרים. סוג של אחווה עמוקה, שאי אפשר להסביר אותה אלא במילה אהבה.

לאוהביו של אמיר, הנה "שיר בבוקר בבוקר", מתוך האתר "אלמוג", מאגרי מידע פדגוגיים:

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אמיר גלבוע

                1         פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

               וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

               דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

               וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

                5         הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם – הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

               וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

               וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

               לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

                  10        אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

               כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

               כְּשִׁיר רוֹעִים.

               כְּעָנָף.

                פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

                וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

*

אמיר חוגג כאן על ידי השגבת היחיד לעם, ולכן לא פלא שהשיר הזה הפך לסוג של המנון, גם בזכות הלחן והביצוע של שלמה ארצי. והנה, סיגל מחזיר את השגב אל היחיד, אל היחידה, האשה, המבטאת את גבורתה ביומיום של חייה:

פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תתמרר את חייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.

(תודה לאמיר גלבוע על ההשראה)

*

אושריי שזכיתי להיות חלק מן המשפחה הספרותית המורחבת הזאת.

לילה טוב לכם/ן.

מפרקי תובל

רקפות.jpg

   היום שוחחתי עם אחת מחברות הישוב. סיפרתי לה איך בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה יצאתי עם תנועת הנוער העובד והלומד לטיול 'ייהוד הגליל.' התנועה הייתה אז מוטרדת מאוד מ'התפשטות העבודה הערבית' בגליל (כאילו הייתה או ישנה לערביי הגליל ברירה אחרת מלבד לעבוד למחייתם), והוציאה אז עשרות מחזורים של בני נוער לטייל בגליל, כהכנה להתיישבות בו. באותן שנים נזרע כאן זרע ההתיישבות של יישובי משגב.

     אני זוכר היטב את הטיול ההוא. טיילנו בנחל עמוד, עלינו ברגל להר טורעאן, ביקרנו במערת הנזיר ליד הררית. נפעמתי אז מלהלך בתוך ענן גשם שירד על ההר, מלוטף ברסיסי גשם זעירים, מבוסס בבוץ העשיר של אדמת הטוף הגלילית, התבשמתי מניחוחותיהם של הקידה השעירה, שתפרחתה הצהובה מילאה את המרחב, ומריחות הזעתר והמנטה, המרווה והשומר.

     אבל אז הציעו לי ללכת לעתודה האקדמית, ואני נטשתי את האפשרות להצטרף לגרעין נח"ל ונרשמתי לאוניברסיטה. התקבלתי לחוגים לחינוך ולפסיכולוגיה, ועוד רגע עוד הייתי מתחיל ללמוד בהם. אלא שמשהו בתוכי אמר לי, שאסור לי ללמוד תחומים אלה אם ברצוני להיות לסופר. ולכן התגייסתי, בסופו של דבר, לשירות צבאי מלא כאיש שלישות ברמת הגולן.

     עברו מאז ארבעים שנה בדיוק. והנה, חיי הובילו אותי הנה, לנוף חלומותיי, לנוף שהפעים אותי כול כך בנעוריי, שכמהתי לחיות בו. אני חי בו כעת. אני יוצא אל הרחוב, ומוצא את עצמי מהלך בתוך ענן גשם. אני מסתובב בחצר הבית שלנו, ומריח את ניחוחות הפריחה, ואיני שבע מהם.

     בעבורי זהו אושר גדול.

     למן בואנו הנה, לפני מעט יותר משנה, כתבתי שירים על המקום הזה. אך הנחתי אותם הצידה, כדרכי, כדי ש'יתקררו' קצת, מהלהט של כתיבתם. היום ביליתי שעות ארוכות בהקלדה ובניקוד כול השירים שכתבתי במהלך השנה האחרונה. ביניהם מצאתי כמה שירים על תובל, והריהם לפניכם.

אירוס.jpgפרקי תובל

 

אֲנִי מֻכְרָח לִקְרֹא בְּשֵׁם

לַנּוֹף הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַנּוֹתוֹ

לִי 'בַּיִת.' אֲבָל מִקֵּץ חָדְשָׁיִם

מֵאָז עָבַרְנוּ הֵנָּה, עוֹדֶנִּי

מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת,

חֶלְקַת אֱלֹהִים קְטַנָּה בְּפִסְגַּת הַר,

כְּתִינוֹק הַלּוֹמֵד אֶת שְׂפַת הַנּוֹף כָּאן

הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה. זֶה בַּלּוּט,

אִם כָּךְ זֶה וַדָּאִי אַלּוֹן.

 

זֶה שִׂיחַ שֶׁעָלָיו שְׂעִירִים,

יְרֻקִּים-כֵּהִים, בַּשְׂרָנִּיִים, אֲבָל

בְּהִתְמוֹלְלַם בֵּין אֶצְבְּעוֹת

אֵינָם מְפִיקִים אֶת הָרֵיחַ הֶעָבֶה,

שֶׁאֵין לִטְעוֹת בּוֹ, שֶׁל הַמַּרְוָה.

 

אִם כֵּן, אֵיזֶהוּ שִׂיחַ זֶה,

וּמָה שֵׁם אָחִיו, שֶׁעָלָיו

מִצְטַמְחִים עַל גִּבְעוֹלַיו

כְּזוּגוֹת מְחֻדָּדִים, מַמָּשׁ

כְּרוֹזְמָרִין, אַךְ אֵין בָּהֶם

אֶת רֵיחוֹ הַמְעַקְצֵץ.

 

וּמַהוּ פֶּרַח הַפִּתְאוֹם

הַפּוֹרֵחַ בֵּין עֲלֵי הַיַּבְּלִית

הַנִּתָּשִׁים בָּרוּחַ, בֶּחָצֵר.

 

בִּפְרָחַיו אַרְבָּעָה עָלֵי כּוֹתֶרֶת לְבָנִים,

הוּא מִמִּשְׁפַּחַת הַמַּצְלִיבִים,

עוֹלֶה בִּי זִכָּרוֹן רָחוֹק מִסִּיּוּרֵי הַטֶּבַע

שֶׁל הַמּוֹרָה דִּינָה יֶגֶר

בְּכִתָּה ו' אוֹ ז', בְּרָמַת הַשָּׁרוֹן.

 

לְפִי יַרְקוֹּת עָלָיו הֲרֵיהוּ צְנוֹן הַבָּר,

אֲנִי חוֹגֵג אֶת נִצְחוֹנִי, נִצְּחוֹן מְעַט

שֶׁל תּוֹדָעָה בּוֹגֶרֶת אֲחֻזַּת פְּלִיאָה

כְּמוֹ מַחְשֶׁבֶת יֶלֶד, אַךְ מָה יְהֵא עָלַי

וְעַל כָּל הַצְּמָחִים הָאֲחֵרִים כָּאן,

בַּחֲצֵרִי, בִּשְׁבִילֵי הַקִּבּוּץ, בִּשְׂפַת הַמָּצוֹק.

 

אֲנִי מְהַלֵּךְ כָּאן כְּעַל עָנָן, בֵּין עֲנָנִים.

אֲנִי חוֹשֵׁב, כּוֹתֵב וּמִיָּד נִיחָם בִּי. אָמְנָם,

אֱמֶת הִיא הַדָּבָר. תּוּבַל עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הַר,

וּמִתַּחְתֵּינוּ עֲנָנִים מַנְמִיכִים חוֹלְפִים-

עוֹבְרִים בְּשֶׁקַע הַבִּקְעָה כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן

בֵּין יַרְכֵי אִשָּׁה. אַךְ הַהִצָּמְדוּת

 

שֶׁלִּי רַק לִפְרָטֵי הַנּוֹף שֶׁבִּיכָלְתִּי

לִקְרֹא לָהֶם בְּשֵׁם, כִּי הֵם מִתְּחוּם אַחֵר,

מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה, לֹא בּוֹטָנִיקָה, וְנֶחְפָּזוּת

הַמֹּחַ לְיַצֵּר לָהֶם דִּמּוּי מֻכָּר,

גַּם אִם בְּתוֹךְ וַרְיַאצְיָה קְצָת אַחֶרֶת,

 

אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְנַחֲמֵנִי אוֹ לְהָבִיא

אוֹתִי עַל סִפּוּקִי. כַּנִּרְאֶה שֶׁאֵין מָנוֹס לִי,

אֶקְבַּע פְּגִישָׁה, טִיּוּל שֶׁל בֹּקֶר, עִם

אוֹרָהלֶ'ה, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁהִיא

הַחֲבֵרָה הֲכִי יַדְעָנִית כָּאן בְּכָל הַנּוֹגֵעַ

לִשְׁמוֹת צְמָחִים וּבַעֲלֵי חַיִּים.

 

אֲבָל מִקֹּדֶם עָלַי לְטַפֵּל בָּעוֹף שֶׁבַּתַּנּוּר,

לְטַאטֶא אֶת הַבַּיִת, לְקַפֵּל כְּבִיסָה וּלְהַאֲכִיל

אֶת דְּגֵי הַזָּהָב וְאֶת הַכַּלְבָּה, לֶאֱכֹל

 

וְלָלֶכֶת לָנוּחַ. רַק כָּךְ אוּכַל לְקַדֵּם

אֶת פָּנַי בָּנַי, בְּשׁוּבָם הַבַּיְתָה מִן הַגַּן,

כְּשֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה עָלַי, וְלֹא זַעֲפָנוּת

 

שֶׁל מְשׁוֹרֵר, הַמְּהַלֵּךְ כְּבָר חָדְשָׁיִם

בִּשְׁבִילֵי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ

וְעֶטוֹ עוֹדוֹ עִלֵּג בְּבַקְּשׁוֹ

לִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ שִׁירוֹ לְבַיִת.

 

25.1.17

 

קידה שעירה.jpgדמדומים

 

הָרְחוֹבוֹת זָהָב וְהָעֵצִים זָהָב

הַבָּתִּים זָהָב וְהַסְּלָעִים זָהָב

הַמָּצוֹק זָהָב וְהַבִּקְעָה זָהָב

וְהַלֵּב גּוֹעֶה מֵרֹב יֹפִי.

 

כּוֹאֵב, זָב גַּעְגּוּעַ, לִדְבַר-מָה

נֶעֱלָם, לְיָהּ, לְאַלְלַה, לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,

לַבּוֹרֵא הַמִּתְגַּלֵּם בָּהֶם, בַּטֶּבַע,

בָּאָדָם, אֲבָל גָּדוֹל הוּא מִכֻּלָּם, עוֹבֵר

 

אֶת שֹׁבָלֵיהֶם, גּוֹלֵשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט כָּאוֹר

הַזֶּה, זָהוּב וְחַם, מְפַעְפֵּעַ וְחוֹדֵר בְּעַד

כָּל גִּלּוּיֵי הַחֹמֶר, מְבַקֵּעַ מִתְּאָרָם

וְקוֹרֵן הָלְאָה, הָלְאָה, שׁוֹטֵף כְּיָם,

 

עַד שֶׁיֹּאבַד בִּכְסוּת הַחֲשֵׁכָה

אֲשֶׁר תָּמִיד תִּפֹּל עָלֵינוּ, אַלְלַי,

אַךְ מִתּוֹכָהּ, כְּמוֹ מִין נֵס,

נֵאוֹר הַיּוֹם וּמִתְחַדֵּשׁ.

 

תובל, 18.10.17

 

כליל החורש.jpgדמדומים 2

 

בִּשְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם, הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ

אוֹר רַךְ וְכָתֹם שֶׁל שְׁקִיעָה

שׁוֹטֵף אֶת הַנּוֹף, אֶת הַיִּשּׁוּב,

מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַכְּבִישׁ הַמַּבְדִּיל

בֵּין הַקִּבּוּץ לְבֵין הַהַרְחָבָה,

בֵּין צִבְעָהּ הַכָּחֹל הַמַּהוּהַ

שֶׁל תַּחֲנַת הָהֵסֵעִים לְבֵין

הַיָּרֹק הַמָּלֵא שֶׁל הָעֵץ

הַמִּטַּלְטֵל מוּלָהּ בָּרוּחַ

 

לִפְנֵיהֶם מְשׂוַּכת הָאֶשְׁחָר

וּלְפָנֶיהָ גַּן הַיָּרָק

וּלְפָנָיו עֵץ הַתּוּת

הַסּוֹפֵג בְּעָלָיו הָרְחָבִים

נֹגַהּ מֻפְלָא שֶׁל שְׁקִיעָה

 

וְקִירוֹת הַבַּיִת אַף הֵם מְשִׁיבִים

מִלָבְנַם הַמְּטֻיָּח הֵיטֵב

בֶּהָרוֹת שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת

 

עַל הַפֶּרְגּוּלָה, עַל הָוִּיסְטֶרְיָה,

שֶׁהִשְׂתַרְגָה מֵעָלֶיהָ בְּמֶשֶׁךְ הַקַּיִץ

וְרַבּוּ עָלֶיהָ, וְהִתְעַבָּה נוֹפָהּ,

 

וְהִנֵּה הֵם כְּבָר מַצְהִיבִים,

נִתָּקִים מֵעֲנָפֵיהֶם בָּזֶּה אַחַר זֶה,

נִקְטָפִים בְּרוּחַ הָהָר הָעֵרָה,

נוֹפְלִים, נִגְרָפִים, נִבְלָלִים

עַל הָאָרֶץ, בֵּין שְׁיָרֵי הַדֶּשֶׁא

לְנִבְטֵי פִּרְחֵי הַבָּר –

 

שׁוּב עוֹלָה מִן הַנֶּפֶשׁ הֶמְיָה יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה,

שֶׁהָיְתָה גּוֹאָה בִּי לְיַד חַלּוֹן יַלְדוּתִי מוּל הַיָּם,

שֶׁהָיְתָה מַכָּה בִּי בֵּין סִמְטְאוֹת נָוֶה צֶדֶק,

שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי לְהֵעָצֵר עַל הָרֶכֶס

בְּנֶפֶשׁ מֻכָּה מֵרֹב יֹפִי, מֵרֹב תַּדְהֵמָה –

 

שֶׁהָיְתָה מְמַלֵּאת מִמֶּנִּי שִׁירִים שֶׁל יָגוֹן

וְשִׁירִים שֶׁל כְּמִיהָה, שִׁירִים רְווּיִים בְּעַצְבוּת,

בִּבְדִידוּת, בְּאַלְמָנוּת, בִּתְשׁוּקָה לֹא פְּרוּקָה,

 

גּוֹאָה וְעוֹלָה וְנִטְעֶנֶת מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

בִּרְגָשׁוֹת, בְּאֵרוּעִים, בְּתָכְנֵי נֶפֶשׁ

בְּחִלּוּפִי הַמָּרוֹת הַמְזוּגוֹת בְּגוּפִי –

 

וְעַתָּה אֵין לָהּ עַל מָה לְהִתְרַכֵּב,

בַּמֶּה לְהַכְלִיא אוֹר וָרֶגֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלִּי,

וּבָנַי הֵם שֶׁלִּי, יֵשׁ כֶּסֶף בַּבַּנְק וְתַבְשִׁיל

בַּמַקְפִּיא, וְרַק אוֹר הַשְּׁקִיעָה הַזֶּה,

 

הַנּוֹפֵל עַל הַנּוֹף וְנִסְפַּג בְּדָמִי, מֵעִיר בִּי

הֶמְיָה בִּלְתִּי רְצוֹנִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, הַיּוֹדַעַת

לְפַעְנֵחַ עָצְמָה רַק בַּמִדְרָג הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר

שֶׁל רְגָשׁוֹת מֻפְשָׁטִים. כְּמִיהָה, עֶרְגָה, גַּעְגּוּעַ,

 

וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ מִלִּים. וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

6.1.17

 

 

קסם הארכיון

כפי שסיפרתי לכם, בימים האחרונים אני מבלה את חופשת הסמסטר בהקלדת חומרים שהצטברו אצלי, ושכחתי כי כתבתי אותם. בתוך כך, אני גם מכין את מערכי השיעור שלי לסמסטר הבא. לצורך זה ניגשתי לספרייתי והוצאתי ממנה ספר הדרכה לכותבים, שעבדתי איתו לפני כמה שנים, וברצוני לשוב ולהשתמש בו.

להפתעתי ולשמחתי גיליתי על דשי הכריכה הפנימיים של הספר הזה ארבעה שירים, שכתבתי לשיבא, צעיר נפאלי שעבד כמלצר בבית הקפה בדלהי, שנהגתי לשבת בו יחד עם בן-דודתי עמרי ועם מיכאל ודניאל, מיד אחרי הולדתם.

שיבא היה צעיר מלא קסם. יפה תואר וחושני. וגם סקרן ופתיין. דבר לא אירע בינינו, מלבד חילופי אהבה במלים ובמבטים. מאז חלפו שש שנים. הוא נישא בינתיים, ומן המעט שהבחנתי בו בפעמים שבהם שוחחנו בפייסבוק גם חזותו השתנתה, התבגרה.

אך ארבעת השירים האלה נותרו צפונים בין כריכות הספר להוראת כתיבה מאז. עברתי עליהם, עבדתי עליהם רק מעט, והרי הם לפניכם.

קְווַרטט לצעיר נפאלי

לשיבא, שכבר התחתן,

ולעמרי, שהיה עד לכול זה.

שיבא 1

 

כְּשֶׁשִּׁיבָא מְחַיֵּךְ, רוֹאִים אֶת

שְׁתֵי מַחֲרֹזוֹת שִׁנָּיו הַצְּחוֹרוֹת

מְעַטְּרוֹת אֶת פִּיו, אֶת שְׂפָתָיו,

שֶׁנְּשִׁיקָה מְקֻוָּה מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן,

עִם רֹךְ שֶׁל תֹּם בְּתוּלִין.

 

נָמוּךְ קוֹמָה, דַּק טַלְיָה, רְחָב

כְּתֵפָיִם, הוּא נוֹשֵׂא אֶת

בְּרַק עֵינָיו, אֶת חִיּוּכוֹ,

עַל מַגָּשׁ, עִם קָפֶה

וּכְרִיךְ תִּירָס, מַנְגוֹלְד

וּגְבִינָה מֻתָּכַת, הַנָּמֵס

לִי בַּפֶּה.

 

מִתְמוֹגֵג, אֲנִי תּוֹקֵעַ

אֶת עֵינַי בְּ"טַיימְס אִינְדִיָּה,"

שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת רְאִיָּתִי אוֹתוֹ.

 

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת עֵינַי מִן הָעִתּוֹן

הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו,

וְאֵלַי הוּא מְחַיֵּךְ.

 

שיבא 2

 

לָחַצְתָּ אֶת כַּף יָדִי בֵּין כַּפּוֹתֶיךָ,

בְּחֹם, וְנִיצוֹץ נֵעוֹר בְּעֵינֶיךָ,

שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת חִיּוּכְךָ הַמָּלֵא

מֵעֶמְדָּתְךָ לְיַד מְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ,

מֵעֵבֶר לַבָּר, מֵעֵבֶר לְכִתְפֵי

הַגְּבָרִים הַמַּמְתִּינִים בַּתּוֹר,

 

וְלִבִּי קָפַץ מֵחָזִי וְשָׂחָה עַד אֵלֶיךָ,

צָמֵא לְיָם אַהֲבָתְךָ.

 

אֲבָל אֲנִי אָז כְּבָר יָדַעְתִּי –

דָּבָר לֹא יִפְגֹם בְּאָשְׁרֵנוּ,

לֹא יִהְיֶה בֵּינֵינוּ דָּבָר.

 

שיבא 3

 

מָה, בְּעֶצֶם, קוֹשְׁרֵנִי אֵלֶיךָ כָּכָה,

מִלְּבַד יוֹפְיֵךָ, מִלְּבַד עֲלוּמֵיִךָ,

הֲרֵי זֶה הַחֹם הַנִּבָּט מֵעֵינֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ, וְהַמֶּרִי הַצָּעִיר,

הַתַּקִּיף, הַנִּרְמָז מִנֹּהַגְךָ

שָׁעָה שֶׁמַּטְרִיד אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ.

 

אֲנִי כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה

לָנוּחַ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ

אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּב, אֲבָל

 

עֹמֶק הַהִתְכַּוְּנוּת הַהֲדָדִית,

וְתֹם הַמִּפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ, עוֹד

יַפְרִיחוּ לִי סְתָו.

 

שיבא 4 – פרידה

 

אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ,

שֶׁלֹּא אָהַבְנוּ, שִׁיבָא, גּוּף בְּגוּף,

נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עַל קְשָׁיֵי הַשָּׂפָה

וּקְשָׁיֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בֵּינֵינוּ, בַּטֶּלֶפוֹן

וּבָאִינְטֶרְנֶט.

 

אֲבָל מִבַּעַד לַקְּשָׁיִים הַלָּלוּ

נִבֶּטֶת אֱמֶת אַחַת וִיחִידָה,

מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם הַלְּאֹם, הַגִּיל וְהַשָּׂפָה,

הָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא אַהֲבָה.

 

5.5.12

לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

VTS ועגילי הזהב של סמיח אל-קאסם

     ​VTS – Visual Thinking Strategies – היא שיטת הדרכה, המשתמשת באמנות ככלי לפיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתית וכן מיומנויות התבוננות, אבחנה ותקשורת. השיטה מבוססת על דיון דמוקרטי מונחה שמזמין את המשתתפים להתבונן ולחקור יחד יצירת אמנות, תוך חשיפת רבדים שונים. דיון VTS מאפשר להעלות פרשנויות המגובות בעדויות מנומקות בסביבה בטוחה ולא שיפוטית.

     אל נפלאות השיטה הזאת התוודעתי דרך חבר נעוריי ואהוב לבי, אורן שלוסברג, יליד ארה"ב, שעלה ארצה עם אחיו והוריו, גדל כאן שנים רבות ואז שב לארצות הברית, שם הוא חי עם בן זוגו ארווין ועם ילדיהם. אורן מנחה ותיק של סדנאות בשיטה זו בארה"ב, והוא שהביא אותה אל מוזיאונים ואל מערכת החינוך בישראל.

     השיטה מועברת כאן באמצעות מנחים, החברים יחד בעמותה, שאני אחד מחבריה המייסדים. עוד על השיטה תוכלו לקרוא כאן, באתר של אפוק טיימס, ממנו גם נטלתי את הגדרת השיטה לעיל.

     לפני כמה שנים הצעתי לאורן לשלב שירה עברית בסדנאות שהוא מעביר, והוא נענה לזה בשמחה, ושילב בסדנאותיו את השיר 'איש יושב' של ישראל אפרת:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

השיר הזה אהוב עלי מאוד, ואני מלמדו בכול סדנאותיי. כעת מתברר, שעשה נפלאות גם בשיטת VTS.

לאחרונה פנתה אלי ראש תוכנית אמנות החשיבה על פי VTS בישראל, רווית דקל, וביקשה שאמצא עוד שירים כאלה, הפעם מן השירה הערבית המתורגמת לעברית.

מיד עלה בזיכרוני שיר קצר ומקסים של המשורר הפלסטיני סמיח אל-קאסם, שפורסם בתרגומו של פרופ' ששון סומך, אי שם בראשית שנות השמונים, ב'עיתון 77.' הדימוי המרכזי בשיר הוא של עגילי זהב של השמש, או השמש כעגיל זהב. למגינת לבי, לא מצאתי את הגיליון המסוים שהשיר הופיע בו בארכיון כתבי-העת שלי – ואני שומר כל דבר שכתבתי וכל דבר שקראתי מאז עמידתי על שלי – אבל מצאתי כרך של גליונות 'עיתון 77,' בהם נדפסה אנתולוגיה חודשית של שירה ערבית מתורגמת, מפרי עבודתו של פרופ' ששון סומך. נטלתי משם שיר אחר של סמיח אל-קאסם.

אחרי כן ניגשתי אל מדף ספרי השירה הערבית המתורגמת בספרייתי. כאן כבר מצאתי שפע. את הספר 'נהר פרפר', משירת סוריה ולבנון הצעירה, בתרגומו של סומך, את 'תלאובותה שמש' של ג'ברא א.ג'ברא, בתרגומו של רוג'ה תבור, את 'אני כותבת בדיו לבנה' של סיהאם דאוד, את 'מבחר מן השירה הערבית החדשה,' בתרגומו של שמואל רגולנט, ואת המתנה האחרונה שקיבלתי מידידי, רפי וייכרט, בעלי הוצאת 'קשב' לשירה ועורכה – ספרו של המשורר העיראקי פאדל אל-עזאווי, 'בסוף כול המסעות,' בתרגומו של עידן בריר (הוצאת קשב לשירה, 2016).

שלחתי לרווית שירים מן הקבצים השונים. אבל שיריו המיוחדים של פאדל אל-עזאווי תפסו אותי יותר מכול. הנה אחד מהם:

פאדל אל-עזאווי הוצאת קשב לשירה תרגם עידן בריר

זה שיר נהדר כשלעצמו, ומיוחד לצורך יצירת שיח על אמנות, על שירה. כך גם שיר נוסף משלו:

פאדל אל-עזאווי2

צער העולם הניכר בשיר זה, מובא באופן שונה ומצמרר, ואישי מאוד, גם בשיר הבא:

המסיכה.jpg

     פעם אמר מישהו, אני לא זוכר מי, שאם אנחנו רוצים להכיר את נפש אויבינו מן הראוי שנקרא את שירי המשוררים של אומותיהם. זה נכון במישור המודיעני, אבל במישור הפואטי המשוררים האלה אינם אויבי, אלא עמיתיי.

     רק שימו לב כמה כאב וכמה זעזוע מסבות השורות האחרונות בשיר האחרון שהבאתי בפניכם. "אם תרד אל נפשך/תמצא צעיר מולקה בכיכר/ועל עיניו מסיכת המוות."

     כדאי לקרוא שירה ערבית. הן כדי להכיר את המרחב, והן כדי להבין לעומק התרבות הערבית לגווניה. יבורכו המתרגמים העושים מלאכתם בתחום זה. ותודה לעמותת VTS ישראל, שזיכתה אותי ברגעים אלה של התבוננות בשירת ערב.

    ואם למישהו מצלצל מוכר תיאור השיר האהוב והאבוד לי של סמיח אל קאסם, מ'עיתון 77,' ויש לו אותו באמתחתו, אשמח אם ישלח לי אותו.

     שיהיה לכם ליל מנוחה.