לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

מודעות פרסומת

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

VTS ועגילי הזהב של סמיח אל-קאסם

     ​VTS – Visual Thinking Strategies – היא שיטת הדרכה, המשתמשת באמנות ככלי לפיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתית וכן מיומנויות התבוננות, אבחנה ותקשורת. השיטה מבוססת על דיון דמוקרטי מונחה שמזמין את המשתתפים להתבונן ולחקור יחד יצירת אמנות, תוך חשיפת רבדים שונים. דיון VTS מאפשר להעלות פרשנויות המגובות בעדויות מנומקות בסביבה בטוחה ולא שיפוטית.

     אל נפלאות השיטה הזאת התוודעתי דרך חבר נעוריי ואהוב לבי, אורן שלוסברג, יליד ארה"ב, שעלה ארצה עם אחיו והוריו, גדל כאן שנים רבות ואז שב לארצות הברית, שם הוא חי עם בן זוגו ארווין ועם ילדיהם. אורן מנחה ותיק של סדנאות בשיטה זו בארה"ב, והוא שהביא אותה אל מוזיאונים ואל מערכת החינוך בישראל.

     השיטה מועברת כאן באמצעות מנחים, החברים יחד בעמותה, שאני אחד מחבריה המייסדים. עוד על השיטה תוכלו לקרוא כאן, באתר של אפוק טיימס, ממנו גם נטלתי את הגדרת השיטה לעיל.

     לפני כמה שנים הצעתי לאורן לשלב שירה עברית בסדנאות שהוא מעביר, והוא נענה לזה בשמחה, ושילב בסדנאותיו את השיר 'איש יושב' של ישראל אפרת:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

השיר הזה אהוב עלי מאוד, ואני מלמדו בכול סדנאותיי. כעת מתברר, שעשה נפלאות גם בשיטת VTS.

לאחרונה פנתה אלי ראש תוכנית אמנות החשיבה על פי VTS בישראל, רווית דקל, וביקשה שאמצא עוד שירים כאלה, הפעם מן השירה הערבית המתורגמת לעברית.

מיד עלה בזיכרוני שיר קצר ומקסים של המשורר הפלסטיני סמיח אל-קאסם, שפורסם בתרגומו של פרופ' ששון סומך, אי שם בראשית שנות השמונים, ב'עיתון 77.' הדימוי המרכזי בשיר הוא של עגילי זהב של השמש, או השמש כעגיל זהב. למגינת לבי, לא מצאתי את הגיליון המסוים שהשיר הופיע בו בארכיון כתבי-העת שלי – ואני שומר כל דבר שכתבתי וכל דבר שקראתי מאז עמידתי על שלי – אבל מצאתי כרך של גליונות 'עיתון 77,' בהם נדפסה אנתולוגיה חודשית של שירה ערבית מתורגמת, מפרי עבודתו של פרופ' ששון סומך. נטלתי משם שיר אחר של סמיח אל-קאסם.

אחרי כן ניגשתי אל מדף ספרי השירה הערבית המתורגמת בספרייתי. כאן כבר מצאתי שפע. את הספר 'נהר פרפר', משירת סוריה ולבנון הצעירה, בתרגומו של סומך, את 'תלאובותה שמש' של ג'ברא א.ג'ברא, בתרגומו של רוג'ה תבור, את 'אני כותבת בדיו לבנה' של סיהאם דאוד, את 'מבחר מן השירה הערבית החדשה,' בתרגומו של שמואל רגולנט, ואת המתנה האחרונה שקיבלתי מידידי, רפי וייכרט, בעלי הוצאת 'קשב' לשירה ועורכה – ספרו של המשורר העיראקי פאדל אל-עזאווי, 'בסוף כול המסעות,' בתרגומו של עידן בריר (הוצאת קשב לשירה, 2016).

שלחתי לרווית שירים מן הקבצים השונים. אבל שיריו המיוחדים של פאדל אל-עזאווי תפסו אותי יותר מכול. הנה אחד מהם:

פאדל אל-עזאווי הוצאת קשב לשירה תרגם עידן בריר

זה שיר נהדר כשלעצמו, ומיוחד לצורך יצירת שיח על אמנות, על שירה. כך גם שיר נוסף משלו:

פאדל אל-עזאווי2

צער העולם הניכר בשיר זה, מובא באופן שונה ומצמרר, ואישי מאוד, גם בשיר הבא:

המסיכה.jpg

     פעם אמר מישהו, אני לא זוכר מי, שאם אנחנו רוצים להכיר את נפש אויבינו מן הראוי שנקרא את שירי המשוררים של אומותיהם. זה נכון במישור המודיעני, אבל במישור הפואטי המשוררים האלה אינם אויבי, אלא עמיתיי.

     רק שימו לב כמה כאב וכמה זעזוע מסבות השורות האחרונות בשיר האחרון שהבאתי בפניכם. "אם תרד אל נפשך/תמצא צעיר מולקה בכיכר/ועל עיניו מסיכת המוות."

     כדאי לקרוא שירה ערבית. הן כדי להכיר את המרחב, והן כדי להבין לעומק התרבות הערבית לגווניה. יבורכו המתרגמים העושים מלאכתם בתחום זה. ותודה לעמותת VTS ישראל, שזיכתה אותי ברגעים אלה של התבוננות בשירת ערב.

    ואם למישהו מצלצל מוכר תיאור השיר האהוב והאבוד לי של סמיח אל קאסם, מ'עיתון 77,' ויש לו אותו באמתחתו, אשמח אם ישלח לי אותו.

     שיהיה לכם ליל מנוחה.

איפה אני נמצא

לקראת שבוע הספר, אסתובב הרבה ברחבי הארץ. לטובת מי שמבקשים להיפגש אתי, להלן כל האירועים שאשתתף בהם במהלך חודש יוני, ובהם גם מפגשי הסדנאות שלי, לתלמידים המבקשים להשלים שיעור שהחסירו.

יום שלישי 6.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. נושא: מספר, מחבר, המלהב"ד והמספר הבלתי מהימן.

יום רביעי 7.6.17 בשעה 18.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בחיפה. כתובת: גן שמואל, רח' היינה, חיפה.

יום חמישי 8.6.17 בשעה 20.00 – 'תובל בנעלי בית'. מפגש יוצר אתי בביתי, בקיבוץ תובל.

יום שישי 9.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 4 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. נושא: רגשות.

מוצ"ש 10.6.17 בשעה 20.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בתל אביב. כיכר רבין.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: תחבולות הסיפר.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום שני 12.6.17 בשעה 10.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות צומת ספרים בעיר ימים נתניה.

יום שלישי 13.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. נושא: מונולוג הווידוי.

יום חמישי 15.6.17 בשעה 20.00 – מפגש עם ד"ר גלעד מאירי בסינמטק ירושלים, על 'אשת הפיראט היהודי,' ואחריו הקרנת הסרט 'ירח מר' של פליני.

יום שישי 16.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 5 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. הנושא: רגשות סותרים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: סיומים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 8 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: חלומות, משאלות והתת מודע.

יום שני 19.6.17 בשעה 17.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות סטימצקי, ב'ביג' כרמיאל.

יום שלישי 20.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. הנושא: נשף סיום.

יום חמישי 22.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: הצל.

יום שישי 23.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, מכללת כינרת. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 10.00 – מפגש ראשון בסדנת המתקדמים הפרטית, ביה"ס למקצועות הפרסום ACC, שד' יהודית 35, תל אביב. הנושא: מניין לוקחים רעיונות לסיפורים? כתיבת סינופסיס ועוד.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: הצל.

יום שלישי 27.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 1 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: זיכרון וזיכרונות.

יום חמישי 29.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: מספר, מחבר, המלהב"ד ומספר בלתי מהימן.

שלכם/ן,

אילן שיינפלד.

תודות וסליחות

עצמי בשנות השמונים.jpg
ככה נראיתי בשנות השמונים. צילם: עדי נס. אני מזכיר לכם שאסור לי להשתמש בתמונות של אחרים:)

אי-שם, בסוף שנות השמונים, ביקרתי לראשונה בביתה של האסטרולוגית מרים בנימיני, בירושלים. הייתי אז שבור-לב, אחרי מותו של בן-זוגי הראשון, סער עפרוני, ממחלת שיתוק תקופתי, ולא ידעתי את נפשי ממבוכה ומצער. בו-בזמן הייתי סטודנט במסלול ישיר לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, מתרגל של פרופ' ישראל לוין לשירת ימי הביניים ומתרגל בתחום השירה בסמינר הקיבוצים.

     מרים אמרה לי אז דברים רבים וחשובים. ביניהם אמרה לי, שיהיו לי שני ילדים, מאישה צעירה, וכי יש מקצוע מסוים, בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, אבל אצליח בו מאוד.

     חלפו כמה שנים מפגישתנו, שתוכנה עודנו מצוי עמי על גבי קלטת שמע ישנה.

     בשנת 1992, אחרי עשר שנים כסגן עורך הספרות ב"על המשמר," סגרו את העיתון ואני מצאתי את עצמי מחוסר פרנסה. חברתי, אריאנה מלמד, סידרה לי אז עבודה כמשכתב חדשות בדסק הלילה של "חדשות," שם עבדתי תחת שרביטה של טלי בן עובדיה. בתוך כך, כתבתי יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר ירון, שביימה, את הקברט הסאטירי, 'היי רימונה,' שהועלה ב'במת הצעירים' של התיאטרון הקאמרי.

     מכיוון שאני כבר הייתי אז עיתונאי, עזרתי גם לכמה חברים וגופי תרבות להתחבר עם התקשורת. כך, למשל, לקחתי על עצמי ארגון כמה אירועים ודיווחם לתקשורת במועדון הפינגווין המיתולוגי, שעשיתי בו ערב עם 'ארוס,' שערו בנפשכם, וטיפלתי בקשר עם התקשורת בכול הנוגע לעבודתי המשותפת עם חברי, אמן המיצג דן זקהיים ז"ל.

     במלים אחרות, עסקתי כבר ביחסי ציבור, מבלי שידעתי שזה שמו של המקצוע.

     לפיכך סיכמנו, אילן חצור ואני, שבכל הנוגע לקברט שלנו אילן, שמחזהו 'רעולים' הועלה ב'קאמרי' וזכה להצלחה רבה, יהיה אחראי על הקשר עם התיאטרון, ואילו אני אהיה אחראי על הקשר עם כלי התקשורת.

     כתבתי הודעה לעיתונות על הקברט שלנו, וסידרתי לאילן ולי ראיון משותף אצל שוש אביגל ז"ל, בעיתון "חדשות."

     מקץ כמה ימים בא אלי שמואל הספרי, אז המנהל האמנותי של התיאטרון, בזמן חזרה אחרונה על הקברט. הוא שאל אותי האם אני יודע, שמקיימים כעת מכרז על תפקיד דובר התיאטרון הקאמרי, והציע לי לגשת אליו.

     "השתגעת?" צחקתי, "אתה הרי מכיר אותי. אני משורר, עיתונאי, רוצה להיות מחזאי. מה פתאום דובר?"

     "אתה מאוד מתאים לזה," השיב לי שמוליק.

     כעבור כמה ימים קרא לי נעם סמל לחדרו. הוא סיפר לי על המכרז לתפקיד, ואמר לי שהוא רוצה אותי בו. הגבתי בדיוק כמו שהגבתי לשמוליק. הודיתי לו, אבל אמרתי לו שזה ממש לא בשבילי.

     לקח לי כמעט שבוע של נסיעות אחר צהריים לעבודת לילה מתישה במערכת 'חדשות,' עד שנפל לי האסימון, והבנתי שמוצעת לי פה הזדמנות חיים. בערך כמו זו שהציע לי, עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, עורכי ומורי א.ב.יפה, ז"ל, עורך הדף לספרות של 'על המשמר,' שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה – ואז הציע לי להיות עוזרו. וזה החזיק שנים.

     צלצלתי לנועם.

     "נועם שלום, מדבר אילן שיינפלד. חשבתי על הצעתך והיא נראית לי," אמרתי לו, בקושי נושם, "מתי אני מתחיל?"

     "עכשיו!" צהל קולו של נעם סמל בטלפון.

     "טוב, תן לי חצי שעה לגהץ חולצה ואני מגיע אליך במונית," השבתי לו.

     מקץ חצי שעה ישבתי כבר במשרדו, בבניין התיאטרון הישן (שבו שוכן כעת תיאטרון בית לסין). נעם הודיע לי מה תנאי העסקתי, ואז אמר כך: "בעוד חודש תועלה ההפקה הראשונה תחת הנהלתי. 'ריצ'רד השלישי' בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובו של עודד תאומי. לאה ויצחק רבין יהיו בפרימיירה, וחסר לך שתיכשל."

     הוא יצא מחדרו והראה לי כוך קטן בקצה המסדרון, ולידו ישבה שולי, מזכירתו הנאמנה של אורי לוי, שהיה אז המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון. "זה החדר שלך, ושולי תעבוד גם איתך," אמר לי. "בהצלחה."

     נכנסתי לחדרון. הוא היה צר וקטן, ובו ארונית מדפים מאובקת. לא מכשיר טלפון, לא פקס, לא מחשב.

     איך מתחילים מכאן בכלל, שאלתי את עצמי.

     ואז התקשרתי לאורה לפידות, אשת יחסי הציבור הכי ותיקה בתחומי התרבות בארץ, וביקשתי את עצתה. ואחרי כן ירדתי לחנות 'סטימצקי,' ששכנה אז בפסז' הוד, מתחת לתיאטרון, עברתי על העיתונים היומיים ועל כתבי העת, ועל לוחות המשדרים של הרדיו והטלביזיה, והכנתי לי רשימת תפוצה ראשונה של עיתונאים ואנשי תקשורת.

     כך התחלתי את עבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כך גם הגעתי לכישלוני הראשון – מישהי (שוב אינני זוכר מיהי) יעצה לי לשבץ ראיון בלעדי עם עודד תאומי, כוכב 'ריצ'רד השלישי' במוסף '7 ימים' שערך אז רם אורן, ובמקביל גם ל'גלובס,' שערך אז אדם ברוך, ליום חמישי שלפני יום השישי בו יפורסם הראיון ב'7 ימים.'

     עשיתי כעצתה, מבלי לדעת שהייתה זו עצת אחיתופל. אדם היה מסוכסך אז עם ידיעות, ובעבורם עשיתי בדיוק את הדבר שהכי היה לי אסור לעשות. הרמתי למולם סדין אדום.

     ביום שישי בבוקר, כשהגעתי לתיאטרון, הייתה לי שיחה מרם אורן. הוא הודיע לי, שמה שעשיתי הוא חמור, ולפיכך, שבשנה הקרובה – אני מזכירכם, זה היה הדבר הראשון שעשיתי בתפקידי כדובר התיאטרון – אין לי מה להתקשר למוסף '7 ימים,' וטרק את הטלפון.

     העונש הזה החזיק שנה בדיוק. זו הייתה גזירה איומה, כי רק כתבה ב'7 ימים' הייתה יכולה למלא את אולמות התיאטרון מיד. נעם פנה אז לפולה מוזס, שהייתה חברת ועד הנאמנים של התיאטרון, וביקש ממנה לדבר על לבו של רם אורן. אבל ללא הועיל. רמי שמר על העונש שענש אותי בו, ודרכי את כול התיאטרון, על חודו של יום. ביום ה-356 לעונש צלצל אלי, והודיע לי שכעת אני יכול לשוב ולהציע הצעות ראיון למוספו.

     זה היה השיעור הכי קשה ויעיל שהיה לי אי פעם, בנוגע לשמירת בלעדיות. מאז לא כשלתי בזה עוד. ועל כך תודתי לרם אורן עד עצם היום הזה.

*

     עבדתי בתיאטרון שלוש שנים. בינתיים שמוליק התחלף בעמרי, ואורי התחלף ביפה ענתבי, מנהלת שהייתה ועודנה אהובה עלי מאוד, וגם עזרה לי רבות, ואני התעריתי בתיאטרון ובחייו, והייתי לדוברו. ידעתי שם ימים מסעירים, כישלונות יפים והצלחות גדולות. נעם סמל גיבה אותי בכול זמן, גם כשכשלתי, גם כששמוליק רדף אחרי באיום שירביץ לי, אני כבר לא זוכר אפילו למה, אבל הרתחתי אותו כהוגן – ואני התפרצתי למשרדו של נעם והתחבאתי, פיזית ממש, מאחורי כיסאו, בעוד הוא עוצר משמוליק מלחבוט בי.

     מקץ שלוש שנים כשכיר בתיאטרון הפכתי לעצמאי. פתחתי משרד יחסי ציבור, שהקאמרי היה גדול לקוחותיו, עד שלבסוף החליטו לשוב ולשכור דובר שישב אצלם. מאז עברו שנים. משרדי הפך לאחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בתחומי התרבות בארץ. בשיאו העסקתי עשרה עובדים, וטיפלתי ביחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל, בערוץ הראשון ובערוץ הילדים, בהופ ובערוץ ה-בי.בי.סי פריים, ובעוד שלל פסטיבלים ומופעים, ספרים ולהקות מחול ומוסיקה ועוד.

     את כול השפע הזה חזתה מרים בנימיני. אבל מי שפתח לי את השער אליו היה נעם סמל. ואת זה לא אשכח לו לעולם.

     החודש נעם מסיים את עבודתו בתיאטרון הקאמרי. זה נשמע לי יותר כבדייה, כבדיחה, מאשר כאפשרות בת-קיימא. זו הזדמנות להודות לו, לך, נעם, על ששינית פעם את חיי ממש מקצה לקצה. ידענו ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל דבר אחד היה תמיד ברור לי. יש לי מנהל והוא לצידי בכל מה שאעשה. ואם אפול, כפי שגם קרה, הוא יידע איך לחלץ את שנינו מזה.

     אז נעם, תודה. ואני מאוד מקווה שתקבל על עצמך עוד תפקיד ראוי ליכולותיך ולניסיונך עתיר השנים.

   *

     וכעת לסליחות.

     עכשיו לא יום כיפור. אבל מזה כמה חודשים אני מהרהר בטעויות שעשיתי כאדם צעיר. כעורך ספרות וכמבקר שירה. הייתי צעיר דעתן, מוכשר ונמהר. הייתי בטוח, כמו כול משורר ועורך צעיר בראשית דרכו, שאני יודע הכול, וכי יש בידי את מדת האמת שאין בלתה, בכול הנוגע ל'אופן הראוי' לכתוב בו שירה.

     במלוא התום הכרוך ביוהרת נעורים זו כתבתי כמה מאמרים, שנדפסו בזמנו ב'על המשמר,' שעד היום אני מצטער עליהם. היה מאמר אחד על מרדכי גלדמן (בעטיו כבר התנצלתי בפניו, תודה לאל, כי לקח לי הרבה זמן להבין את גדולת שירו), מאמר על הספר 'כ"ז שירים, או נתן היה אומר' ליעקב אורלנד, מאמר על שירתו של נתן יונתן, שהשתלחתי בו על הטון הרומנטי של שירתו ועל עולם דימוייו (אף על פי שבלבי אהבתי את שירתו למן נעוריי, והתאהבתי בדמות אבשלום שתיאר בשירו), וב'ספר האפשרויות' של דוד אבידן. והיו עוד. אבל אלה הכי זכורים לי.

     בגרתי מאז, ואני מקווה שגם קצת החכמתי. כיום אני אוסר על תלמידי הכתיבה שלי לומר דבר ביקורת איש על רעהו או על רעותו, נמנע מזה שנים מכתיבת ביקורת חדה מדי, ומשתדל לעסוק בטיפוח כותבים וכתיבתם תחת אשר אדון אותם לרותחין בשם איזו 'אמת' יחידה, הידועה לי בלבד.

     אינני יכול לבלוע לקרבי את מה שכתבתי. אבל אני יכול לומר, שאני מצר על כך מאוד. אין זכות לאף אדם לדון את חברו לכף חובה, על כתיבתו. זכותו של כול אדם לכתוב את חייו בדרכו. אפשר לאהוב זאת יותר או פחות, אבל לכול אדם יש את נשמתו הייחודית, את עולמו הפנימי הסגולי ואת סגנונו. ואין להשוות בין אדם לאדם.

     חבל לי רק, שאורלנד ואבידן ונתן יונתן כבר אינם בין החיים כדי לשמוע דבריי ולמחול לי. והלוואי והם שומעים אותי כעת בעולם הבא, ומחייכים ואומרים לי, 'מודה ועוזב – ירוחם.'

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

על ההר

על ההר

 

עַל הַהַר

אֶלֶף שֵׁדִים

יוֹצְאִים בְּמָחוֹל.

 

הָרוּחַ דּוֹרֵס,

חוֹתֵך וְדוֹרֵס,

הָרוּחַ חוֹבֵט,

 

הָעֵץ בֶּחָצֵר

מִטַּלְטֵל כְּמוֹ מִכְחוֹל.

 

הַגִּידוּ לִי, כָּךְ

נִרְאֶה כָּאן הַחֹרֶף?

 

הָרוּחַ הַזֶּה כָּל כָּךְ

מְאַיֵּם,

הָרוּחַ הַזֶּה כָּל יָכֹל!

 

אֵיזֶה מַזָּל שֶׁבַּבַּיִת שֶׁקֶט.

חַם וְנָעִים, מִתְיַשְּׁבִים לֶאֱכֹל.

 

לַגַּן הַיּוֹם אֲנִי מַמָּשׁ לֹא רוֹצֶה לָלֶכֶת.

רַק לְהִתְכַּרְבֵּל בִּשְׂמִיכָה עִם אַבָּא,

וּלְדַמְיֵן לְעַצְמִי יוֹם כָּחֹל.

הליטוש שאיננו נגמר

ג'סטין כריכה סופית.jpgספר התמורה כריכה סופית.jpg

שירי הטארוט כריכה סופית.jpg
אלה הכריכות הקדמיות של שלושת כרכי השירה החדשים. הכריכות האחוריות עדיין בעבודה.

    ביום ראשון האחרון מסרתי למפיק הדפוס שלי את ההגהה האחרונה בהחלט של שלושת כרכי השירה שלי. זו הייתה הגהת עימוד, כלומר כזו שבה השירים וסדר השירים כבר מזמן מיוצבים וקבועים. אבל כשקיבלתי לידיי, שבועיים מקודם לכן, את ההגהה הקודמת של שלושת הכרכים וקראתי בהם, לראשונה בחיי, בו-זמנית, בבת-אחת, בלטה לנגד עיניי העובדה, שעלי לתקן תיקון יסודי במבנה ובתכנים של שניים מהם. הם היו ערוכים לא נכון בעיניי.

     אז פרמתי אותם. והעברתי פרקי שיר שלמים מכרך אחד לכרך אחר. ואחרי כן קרה עוד דבר. היו כמה שירים שהחלטתי, ברגע האחרון, להשמיט מתוכם. אחרי זמן רב שבו עשיתי כול שביכולתי למנוע מעצמי צנזורה, ויתרתי בכול זאת על 3-4 שירים, שהיו פחותים ברמתם בעיניי מן השאר.

     ואז קראתי הכול שוב. ותוך כדי קריאה ראיתי, כפי שזה קורה לי תמיד בהגהה הכי אחרונה של ספר, שפה כדאי לרווח בית אחד לשני בתים, כי מרווח השורה האחת הזאת ייצור ריתמוס שונה ונכון יותר בשיר, ופה צריך להעביר מילה לשורה הקודמת, או לזו שאחריה, ופה כדאי למחוק ה' היידוע או להוסיף ו' החיבור, וכך הלאה.

     ואז קיבלתי הגהה אחרונה של הכרכים הללו ותיקנתי בה אך מעט. וזו ההגהה האחרונה שהעברתי לתיקון סופי ולהורדה לדפוס.

     בו-בזמן, עבדתי מול מעצב הכריכות. על שתיים מן השלוש היו תצלומי דיוקן שלי. אחד מצעירותי והאחר מימיי כעת. זה נראה לי לא נכון, והחלטתי לשנות את אחת הכריכות. כמו כן, בשל שינוי תוכנם של הכרכים היה עלי לכתוב כיתוב כריכה חדש לשניים מהם. וכעת אני מחכה לראותו.

     זו הסיבה שהוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה שלי, שרבים/ות מכם/ן תמכו בהוצאתם לאור, במסגרת קמפיין גיוס המשאבים שלי, התאחרה. פדנטיות. רצון להוציא מתחת ידיי את הטוב והמובחר ביותר שאפשר.

     וכמו תמיד, דווקא כשאני כבר רגע לפני הורדה לדפוס, גיליתי בארכיון שלי, תוך כדי סידורו בבית החדש, עוד קבוצה של 10-15 שירים שבכלל שכחתי שכתבתי אותם, ולכן גם לא הכללתי אותם בשלושת כרכי השירה האלה.

     וזה מבאס.

     אבל אז אמרתי לעצמי בחיוך, שלכול היותר אוציא פעם חוברת קטנה של שירים, הקרויה 'שמוטים,' ובה אפרסם את כול השירים שנשמטו, מסיבות שונות, אך לא מסיבות של איכות, מתוך ספריי הקודמים.

     מהלך דומה אני עובר עכשיו עם הרומן החדש הבא שלי, שעתיד לראות אור אחרי פסח בהוצאת 'כינרת זמורה.' אני בגרסת הרומן האחרונה. עניתי בה כבר על כול השאלות והתהיות והנקודות למחשבה ששרטטה בעבורי העורכת הנפלאה שלי, נעה מנהיים. אבל הבוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי שעלי לשוב ולקרוא את כול הרומן מראשיתו עד סופו, כדי לענות על השאלה הכי-אחרונה שלה. וכמובן, תוך כדי קריאה גם גיליתי עוד כמה מקומות לתיקון. דברים קטנים. מילה שחוזרת על עצמה באותו עמוד, הכברה של שם תואר במקום שפועל חזק ייתר אותו, חידוד של תגובה רגשית בביט קטן אחד בתוך סצנה דרמטית שלמה.

     הגעתי עד פרק 40, בערך כדי מחצית הספר. מחר אמשיך בזה ברכבת בדרכי לתל אביב, ואני מקווה לסיים זאת עד סוף השבוע.

     כך, אפוא, בתקופה שבין מרץ ליוני, שבוע הספר, יראו אור ארבעה ספרים חדשים שלי יחדו. שלושה כרכי שירה – ורומן אחד.

     די בזה כדי לשמחני. אבל אני כבר חושב על הפרויקט הבא – הרומן הבא, שמצוי כבר באמצע גרסתו הראשונה, והנחתי אותו הצידה כדי להשלים את קודמיו – וקובץ הסיפורים הקצרים שאני רוצה להוציא לאור בתוך שנה, ועלי כבר לעבוד עליו.

      בשבועות האחרונים תיארתי כול זאת בפני תלמידיי. ומכיוון שאחת התלמידות ניגשה אלי בחשש השבוע, בשאלה האם כדאי לה להמשיך עוד סמסטר, שעה שאינה מרגישה שהיא מסוגלת להתחייב לעבודה סיזיפית כזאת, חייכתי אליה, ואז אמרתי לכולם, שאיש מהם אינו מחויב לעבוד כמוני. שישנם סופרים, שתהליכי היצירה שלהם קצרים יותר, שתמיד אפשר להיעזר בעורך חיצוני כדי לעשות קיצורי דרך, כפי שאני עצמי עושה בעבור אנשים שאני עורך את ספריהם – ובעיקר, שכול פרויקט כתיבה יש לו את משך הזמן שלו, את האתגרים הייחודיים שהוא מציב בפני כותבו, ואת מספר הטיוטות והגרסאות שהוא מזקיק עד שהוא נהיה לספר מלוטש ונהיר ומואר.

     מה שתיארתי כאן הוא הדבר שאני הכי אוהב לעשות, מלבד לחיות עם בניי. לו הייתי יכול, הייתי חי 240 שנים כדי לעשות רק את זה. את אלה. לכתוב, לשכתב ולגדל את בניי. התשוקה הזאת, לכתוב, לחקור, להעמיק ולשכתב, להגיה ולזקק, היא מהות חיי וסודם.

     אבל בלי שום ספק, ערב שקט ורגוע ומשפחתי כמו שהיה לנו היום, יום שבו ביליתי ברובו עם הילדים בכרמיאל – בבדיקה תקופתית במרפאת שיניים, אחריה בתספורת ובקניית ארטיקים בתוך סופת גשם, ואז השיבה הביתה, ארוחה ומנוחת צהריים, ומשחק בקומת המגורים בעודי מסדר את ארון הבגדים החדש שלהם, בגד-בגד, – זה מה שבאמת מחמם את הלב ונותן לחיים טעם.

     או, כמו שאמרתי למיכאל ודניאל, כשכבר שכבתי ביניהם במיטה הערב: "אני מאוד אוהב אתכם, ושמח שאתם הילדים שלי." ואז הפתיע אותי דניאל, ובתור תשובה חכמה ומושכלת, פצח בשיר, ושר את כול מילותיו עד תומו:

"באנו חושך לגרש,
בידינו אור ואש.
כל אחד הוא אור קטן,
וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!"

רק עכשיו גיליתי, שמחברת המלים לשיר הזה היא מייסדת להקת ענבל, שרה לוי תנאי זכרה לברכה. אבל מה שהדהים אותי באמת הוא האופן בו יישם דניאל את 'כול אחד הוא אור קטן/וכולנו אור איתן,' כתשובה למלות אהבתי. אכן, בטרם באו אל עולמי היה בו חושך. והם באו וגירשו את החושך ממנו, באור שהביאו לתוך חיי. מדהים שהבין זאת מתוך עצמו והשיב לי בזה על אהבתי אליהם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

וזאת לעדות: חנוכה התשע"ז

בַּל נִזְדַּקֵּק לְנִדְבַת אִישׁ,

כִּי חֶמְלָתוֹ אֲרָעִי וְאֵינוֹ רוֹאֶה

אֶלָּא לִמְצוּקַת יוֹמוֹ. בַּל נִרְאֶה

בַּכְּלָיָה, שֶׁמָּא נִתְכַּל עִמָּהּ.

בַּחֲנֻכָּה הַזֶּה גַּם עֹז הַחַשְׁמוֹנָאִי

נִגְלֶה כְּרַהַב, כְּמֶרִי מַר, אַכְזָר,

מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת אוֹ תְּבוּנָה.

אָנוּ מַדְלִיקִים נֵר רִאשׁוֹן בִּתְפִלָּה

שֶׁלֹּא נִסּוֹב בֵּין הֲרִיסוֹת חַיֵּינוּ

כִּשְׁכֵנֵינוּ, שֶׁאַרְצָם מְדַמֶּמֶת

בְּמִלְחֶמֶת אַחִים, מַמָּשׁ כְּמוֹ

מַלְכוּת חַשְׁמוֹנָאִי בִּזְמַנָּהּ,

וְנִזְכֶּה לַחֲצוֹת אֶת רוֹבִּיקוֹן

שִׁבְעִים הַשָּׁנִים, מֶשֶׁךְ תָּקְפָּה

שֶׁל מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל, מִבְּלִי

לְהִסָּפוֹת בִּידֵי עַצְמֵנוּ. וְאִם

נִצְלַח בְּכָךְ, כְּבָר בַּזֶּה

תְּהֵא מִשּׁוּם בְּרָכָה.

 

‏כ"ד כסלו תשע"ז

חאסענע (שיר)

חאסענע*

 

תְּרוּפוֹת שֶׁפַּג תּוֹקְפַּן, נַרְתִיקֵי מִשְׁקָפַיּים

יְשָׁנִים, עַל תּוֹכְנַם, כִּסּוֵּיי אַסְלָה מִנַיְלוֹן וָרֹד

לְטִיסוֹת טְרַנְס אַטְלַנְטִיוֹת, גַּלְגַּלֵי יַם

מִתְנַפְּחִים לְעוֹלָלִים בְּנֵי יוֹמַם, תַּבְלִינִים

שֶׁכְּבָר אִבְּדוּ אֶת רֵיחָם, אֶת טַעֲמָם,

צַעֲצוִּעים שְׁבוּרִים, מַגָּשׁ יָשַׁן מִפְּלַסְטִיק,

סִירִים חַסְרֵי יָדִית, מְרֻבָּבִים מֵרֹב

שִׁמּוּשׁ, עֲבוֹדוֹת יְצִירָה מִתְפּוֹרְרוֹת

מִן הַגַּן, מַמְתַּקִים עֲבֵשִׁים –

 

פָּחֵי הַזֶּבֶל שֶׁל הָרְחוֹב מָלְאוּ הַלָּיְלָה

בִּשְׁאֵרִיוֹת חָיַי. מְמַיֵּין וְזוֹרֵק, סוֹגֵר

דְּבָרִים בְּשָׂקִיוֹת, עִם גֻּמִּיוֹת, עִם

סֶלוֹטֵייפּ, מֵכִין אֶת כֹּל תְּכוּלַת הַבַּיִת

 

לָאוֹרְזִים, לַמּוֹבִילִים, לַפּוֹרְקִים

וְלָנוּ, הַעוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת שֶׁחֲיֵינוּ הֵחֵלוּ בּוֹ

יַחַד, לִפְנֵי כִּמְעַט חָמֵש שָׁנִים, וְחָיַי

הִתְנַהֲלוּ בּוֹ שְׁלֹשִים שָׁנָה, כְּדֵי

 

לְהַתְחִיל אֲחֶרֶת. בְּבַיִת גָּדוֹל וְחָדָשׁ,

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַחֲבוּת, יַרְקוּת וָשֶׁקֶט.

וּמִי יִתֵּן וְגַם שַׁלְוַת נֶפֶשׁ, אָמֵן.

 

* 'חתונה' ביידיש. כך כינתה אמי ז"ל כול ניקיון שיש בו מיון והשלכה של המיותר.

 

‏י' חשון תשע"ז

מאזן (43 שנים למלחמת יום הכיפורים)

מאזן

 

בְּמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים הָיִיתִי בֶּן שֶׁבַע.

בַּיָּמִים מִלֵּאתִי שַׂקֵּי חוֹל בְּיָדַי הַקְּטַנּוֹת

וּבַלֵּילוֹת הִסְתּוֹבֵב בֶּחָצֵר וִיקְטוֹר נַחְמִיאַס,

יוֹשֵׁב רֹאשׁ וַעַד הַבַּיִת, וְצָעַק עַל הַנָּשִׁים

"הַאֲפָלָה! הַאֲפָלָה!". וְהֵן, מְבֹהָלוֹת,

רִשְּׁתוּ אֶת חַלּוֹנוֹת הַבַּיִת בִּנְיַר דֶּבֶק

וְכִסּוּ אוֹתָם בִּשְׁחֹרִים.

 

בַּאֲסוֹן "דַּקָּר" הָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנֶה.

אָחִיהָ שֶׁל חַנָּהלֶ'ה מִן הַבְּלוֹק נֶעְלַם בַּיָּם.

שְׁלִיחֵי מִצְוָה מִטַּעַם עַצְמָם תִּעְתְּעוּ בְּאַכְזְרִיּוּת

בְּהוֹרֶיהָ, בִּשְׁמוּעוֹת שֶׁנָּפוֹצוּ מִסָּבִיב.

 

לְבַסּוֹף הִתְקַבַּצְנוּ כֻּלָּנוּ מִסָּבִיב לְקִבְרָם

שֶׁל מִי שֶׁנָּפְלוּ, וּמְקוֹם קְבוּרָתָם לֹא נוֹדָע.

 

בְּמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיִיתִי בַּר-מִצְוָה.

חַיִּים בְּלֶכְמַן נִכְנַס בְּרִיצָה אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת.

"מִלְחָמָה! מִלְחָמָה!" זָעַק, וְכָל הַמִּתְפַּלְלִים

מִהֲרוּ לְבָתֵּיהֶם, מְעֻנִּים מִצּוֹם.

 

אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ רְשִׁימוֹת הַחֲלָלִים.

אַחֲרֵי כֵן הִתְיַשַּׁבְנוּ לְשִׁבְעָה.

 

בְּמִבְצַע אֶנְטֶבֶּה צָהַלְתִּי לְמוּל

מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּשָׁחֹר-לָבָן, מְגַחֵךְ

לְמַרְאֵה פָּנָיו שֶׁל אִידִי אָמִין (סִפְּרוּ עָלָיו

כִּי הָיָה אוֹכֵל אָדָם) וּמָחָאתִי כַּפַּיִם לְמוּל

גְּבוּרָתָם שֶׁל לוֹחֲמִים בְּסַרְבָּלִים לְבָנִים.

 

בְּמִבְצַע שְׁלוֹם הַגָּלִיל כָּתַבְתִּי שִׁירִים נֶגֶד הַמִּלְחָמָה

וְיָצָאתִי עִם חֲבֵרַי לְקָרְאָם בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ.

לֵילוֹת שַׁבָּת הָפְכוּ לְוִכּוּחִים מָרִים.

אַבָּא הִבְטִיחַ לִי, שֶׁלֹּא יְשַׁחְרֵר אוֹתִי מִן הַכֶּלֶא

אִם אֵאָסֵר בַּעֲווֹן הֲסָתָה.

 

בְּמִלְחֶמֶת הַמִּפְרָץ הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁאַרְתִּי בָּעִיר, לֹא

בָּרַחְתִּי מִמֶּנָּה. נָדַדְתִּי בֵּין גַּן הָעַצְמָאוּת לְבֵין הַפָּאבּ,

מִתְנַחֵם בַּשִּׁגְרָה וּבְגוּפֵי הַבַּחוּרִים, כּוֹתֵב שִׁירִים.

 

בְּיוֹם הַהִתְנַתְּקוּת מֵעַזָּה וְחֻרְבַּן גּוּשׁ קָטִיף

בָּכִיתִי מֵרֹב אשֶׁר מוּל הַטֶּלֶוִיזְיָה

עַל חֲזוֹן הַשָּׁלוֹם שֶׁתֵּכֶף יַגִּיעַ,

אֵזוֹר תַּעֲשִׂיָּה בֵּינְלְאֻמִּי בְּעַזָּה,

אַךְ גַּם מִצַּעַר עַל גּוֹרַל הַמְפֻנִּים.

 

אֶת הַשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעֲנָם הִלְחִין מִתְנַחֵל.

הֵם שָׁרוּ אוֹתוֹ בָּאֳהָלִים.

 

בְּמִלְחֶמֶת הַמִּפְרָץ הַשְּׁנִיָּה הִקְדַּמְתִּי לְנַיְלֵן אֶת הַבַּיִת.

אַחֲרֵי כֵן הִצְטָרַכְתִּי לְצָבְעוֹ מֵחָדָשׁ, מֵרֹב כְּתָמִים.

אַךְ כְּמוֹ כֻּלָּם, הִתְעַנַּגְתִּי לְמַרְאֵה הָרוֹדָן הַמּוּבָס,

הַמּוּבָל, לֹא מְגֻלָּח וּפְרוּעַ שֵׂעָר, אֶל מוֹתוֹ.

 

בְּמִלְחֶמֶת עַזָּה שָׁלַח לִי בָּחוּר יְמָנִי הוֹדָעַת נְאָצָה בְּפֵייסְבּוּק.

הוּא אִחֵל לִי שֶׁיְּזַיְּנוּ אוֹתִי בַּתַּחַת עִם זַיִן שָׁחֹר, וְאַחֲרֵי כֵן

יִשְׂרְפוּ אוֹתִי יַחַד עִם הַבָּנִים.

 

אֶת הוֹדָעָתוֹ הִצְמִיד לִתְמוּנַת בָּנַי בְּנֵי הַשְּׁנָתַיִם וּמֶחֱצָה,

מְשַׂחֲקִים בְּחִתּוּלִים עַל חוֹף הַיָּם.

 

מִהַרְתִּי לְהִתְלוֹנֵן בַּמִּשְׁטָרָה וְלַחְסֹם אוֹתוֹ בַּמַּחְשֵׁב.

לֹא יָדַעְתִּי אָז עַד כַּמָּה יִתְרַבּוּ הָאִיּוּמִים.

 

אַחֲרֵי כֵן יָשַׁבְתִּי לִכְתֹּב עַל הַהֶכְרֵחַ לְהַמְשִׁיךְ בַּמִּלְחָמָה,

יוֹשֵׁב מוּל פְּנֵי הַחֲלָלִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה, בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם

וּמְבַכֶּה אֶת עֲתִידָם שֶׁל הַבָּנִים.

30.7.14

שיר זה מתפרסם כאן לראשונה, במלאת 43 שנים למלחמת יום הכיפורים, ויידפס בכרך השלישי של שיריי, 'ספר התמורה,' שיראה אור, אי"ה, בשנה הקרובה. אתם/ן כמובן מוזמנים/ות לשתפו הלאה. כדי לזכור. כדי להיזהר.