כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

מודעות פרסומת

מלאכים של עופרת, מלאכים של כספית (היום ה-2)

     אתמול בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שחבר שלי יצא מכאן, ניגשתי אל חדר העבודה שלי, לסדרו עוד קצת. אמנם, עברו כבר למעלה משמונה חודשים, מאז היגרנו מתל אביב לתובל, אבל רק עכשיו אני מוצא פה ושם זמן לסדר את החדר.

     אגב הזזת סלסלות מסמכים ממקום למקום נשרה מאחת מהן דבוקת פתקי ממו, ובה סיפור קצר, כתוב בכתב יד ומנוקד על ידי. שמו "מלאכים של כספית." כמו דברים רבים אחרים כאן, שמחכים להתגלות בפניכם, שכחתי בכלל שכתבתיו.

     פרשתי לפני את הפתקים וקראתי בהם בפליאה. על יופיים, על כך ששכחתי אותם, על כך שפעם, נזכרתי, כתבתי שני מדריכים שלא ראו אור מעולם – המדריך לשיקום הנהנתנות, והמדריך לגידול מלאכים.

     הנה הפתקים האלה:

מלאכים של כספית_Page_1_Image_0001מלאכים של כספית_Page_2_Image_0001מלאכים של כספית_Page_3_Image_0001מלאכים של כספית_Page_4_Image_0001מלאכים של כספית_Page_5_Image_0001מלאכים של כספית_Page_6_Image_0001מלאכים של כספית_Page_7_Image_0001

     טבעו של רעיון שהוא בא לפתע. משום מקום. ואז חשוב לכתוב אותו כדי לא לאבדו. אני מסתובב לשם כך עם חבילת פתקי ממו בתיק, בתוך ניילונית. כשיש לי רעיון כזה, אני כותב לי פתק ומניח אותו בתוך הניילון, לבל יאבד. כמו כן, יש לי תמיד בתיק חבילת כרטיסיות. אם בא לי רעיון לסצנה, או ליותר מזה, אני כותב לי כרטיסיה. וכמובן, תמיד ישנה עמי מחברת צהובה עם עט פיילוט, כדי לכתוב כול העולה על דעתי, בכול רגע נתון.

     התוצאה של כול אלה היא שפע גדול ומבורך של יצירה. שערו בנפשכם, את 'מלאכים של כספית' ואת 'מלאכים של עופרת' וחבריהם כתבתי לפני 15 שנים, ועד כה לא התפניתי אפילו להקלידם.

מהו, אם כן, סדר יומי ככותב והתהליך שאני עובר עם כתיבתי?

     אני כותב מדי בוקר שלושה דפי בוקר, במחברת מסוג אחד, ובהמשך היום – במחברת מסוג שונה. כך אני מבדיל בין דפי הבוקר לבין חומרי יצירה המתכוונים להיות כאלה. מקץ תקופה ארוכה של עבודה באופן זה, אני מתיישב להקליד את הפתקים ואת המחברות. עם סיום ההקלדה וההגהה אני מדפיס את הכול, על פי רוב מדובר בנפח דפים של עגלת שוק לשנת כתיבה, פורש את הכול וממיין – שירה, סיפורת, חומר לרומאן, חומרים אוטוביוגרפיים, הגיגים, מאמרים, טורים וכך הלאה.

    רק בשלב הזה, פרישת החומר אחרי הדפסתו, אני בכלל מגלה מה ישנו מתחת ידיי. או אז אני מכין לי מין פרוטוטיפ, אב-טיפוס ראשוני, של הספר הבא, בדפים מוערמים זה על גבי זה, מבדיל אותו משאר הניירת, ומתחיל לעבוד. כותב סינופסיס לספר, פורש אותו מחדש על הארץ, ואז עובר עליו ברגליים יחפות, וכותב פתקי ממו בכל מקום שחסר בו משהו, כמו דמות או קו עלילה או פרק.

     אחרי כל אלה אני מבודד לעצמי מה נושאי התחקיר שעלי לעשות בנוגע לפרוייקט החדש. עם זה אני נוסע לספרייה של אוניברסיטת תל אביב, מבלה שם שעות ארוכות בחדר הביבליוגרפיה, מחפש ספרים ומאמרים בנושאים שאני מתעתד לכתוב עליהם. יום אחד אני מקדיש לשליפת הספרים וכתבי-העת ממדפיהם. יום אחר אני מקדיש לצילום חומרים מתוך ספרים.

     עם שובי עם ארגז חומרי התחקיר הביתה, אני מתיישב לקרוא. זה לוקח כמה חודשים. קריאה קשובה ומבעבעת, במהלכה אני מוצא עוד ועוד חומרי סיפור ורעיונות לכתיבה, מסמן הכול במרקר, מתרגם מה שאני צריך לתרגם כדי להבינו עד תום, ואז מצלם שוב את כול מה שקראתי, גוזר ממנו קטעים ומכין מהם כרטיסיות כתיבה.

      רק אז, כשיש לי סינופסיס, כרטיסיות תחקיר ותדפיס ראשוני של חומר שכתבתי באופן אינטואיטיבי, אני מתיישב לכתוב את הגרסה הראשונה. זה אורך כמה חודשים, תקופה אינטנסיבית של חלימה וטלטלה.

    כשאני מסיים את הגרסה הראשונה אני מדפיס עותק, הולך לבית קפה, ומקדיש כמה בקרים לקריאתו במקום אחר מזה שבו כתבתי אותו. זה מאוד חשוב, שינוי הסביבה הזה, מפני שזה מאפשר לי מבט אחר, בוחן ועורך, על החומר.

     אני קורא בעיון ומסמן לי בעט כל מיני דברים בשולי הדפים, עורך את החומר תוך כדי קריאתו, ואם אני מרגיש שעלי להזיז פרק מפה לשם, או פסקה מפה לשם, אני עושה את הקופי-פייסט עם מספריים וצלוטייפ. כן כן. למרות שאני משתמש ותיק מאוד ויעיל מאוד במחשב. רק בדרך זו אני יכול לראות למול עיניי את תזוזתם של חלקי הטקסט ממקום למקום, ולראותם בצורה מרחבית, להבין את זרימת העלילה.

     אחרי שאני מסיים את המעבר על הגרסה הזאת, אני מקליד את כול התיקונים למחשב, ומתחיל לכתוב את הגרסה הבאה.

     זו דרך עבודתי מגיל ארבע עשרה, מאז כתבתי את השיר הראשון שלי, במחברת 'דפרון' עם שורות. אינני מוציא מתחת ידיי דבר שלא עבר תקופת צינון וכמה גרסאות. זו, בעיניי, הדרך היחידה להביא יצירה לידי הבשלה.

     זו גם הסיבה שאני זקוק לזמן.

     אינני יודע כמה זמן הקציב לי הקב"ה על האדמה הזאת. ודאי לי דבר אחד – מלבד ילדיי, שלומם ובריאותם, אסור לי ליתן לשום הסחת דעת להיכנס לעולמי ולגזול את זמני. קיבלתי את הזמן הזה מעם ריבונו של עולם ומעם הוריי כמתת, המתת המופלא של חסד החיים, ולא בכדי. עלי לעשות בו שימוש מושכל. לכתוב, לתקן, לפתח, להביא יצירה ועוד יצירה אל הבשלתן ופרסומן.

     אשמח אם תצטרפו אלי במסע הזה, עם ספריי הבאים – שני רומנים היסטוריים חדשים, ספר הורות, קובץ סיפורים ועוד, בקיצור הדרך הבא:

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

אשמח כמובן אם תשתפו פוסט זה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן.

תודה ויום טוב,

אילן.

 

 

התמקדות, סדר עדיפויות, יצירה, ילדים.

בצעירותי
ככה נראיתי בגיל 24, כשהייתי משורר צעיר, ולא סופר מבוגר.

     ביום שישי בבוקר, באמצע עריכתי האחרונה את ספרי החדש, נחתה בתיבת האי-מייל שלי הודעתה של נעה, העורכת. היא שלחה לי את הספר ערוך לשונית על ידי אמירה נבו-בנימיני, חברתי המוכשרת, וזירזה בי לעבור עליו עד יום ראשון.

     "אם הספר לא יהיה בידיי עד יום ראשון בערב," כתבה לי נעה, "נהיה בבעיה קשה עם שבוע הספר."

     הודעה כזו משנה בעבורי סדרי עולם.

    עוד לפני שדיברתי איתה צלצלתי לאבא שלי. הזעקתי אותו לתובל. "אבא," אמרתי לו, "אני צריך שתעלה למעלה. אני מוכרח לסיים את הספר הזה עד מוצאי שבת, וזקוק לעזרתך בטיפול בילדים."

    אבא הבטיח לי שתכף ייצא לדרך. אז התקשרתי לנעה. סיכמתי איתה שאעבור על כל תיקוניה של אמירה לספר, ואוסיף רק בקובץ הזה את תיקוניי.

     מקודם לכל עשיתי כושר וקניות ובישלתי ארוחת ליל שישי. ואז, מיד התיישבתי לעבוד. עבדתי ברציפות עד מנוחת הצהריים, ואחריה עד שתיים וחצי לפנות בוקר אתמול. סיימתי לעבור על כל תיקוניה של אמירה. אבל עוד נותר לי להוסיף לספר את כל תיקוניי, והם היו רבים. עיקרם היה המרת תגיות דיאלוג ריקות (הוא אמר, היא השיבה) בפעולה; דיוק בביטים רגשיים; חיזוק שורות הפתיחה והסיום של כול פרק, כדי שיהיה לנו 'קרס מתח' שימשוך את הקורא לפרק הבא (כן, כן, אני מתכנן זאת מראש:)); הפחתת מלים חוזרות/כפולות ותיקונים של קצב, דיוק במוזיקה של הטקסט.

    לפני שנפלתי אל מיטתי השארתי פתק לאבא, המספר לו מתי הלכתי לישון, ומבקש ממנו לתת לילדים ביצים קשות, כפי שהם רגילים מדי שבת בבוקר.

אשת3
וכך זה נראה כשאני עובד על גרסתו האחרונה של ספר, לפני סיום התיקונים בכתב-יד – והשעות המתישות של הקלדתן למחשב.

     התעוררתי בשמונה. הילדים ואבא כבר היו ערים כאן מזמן. אכלנו יחד ארוחת בוקר ואז שבתי ונסגרתי בחדרי. לילדים זה לא היה קל, כמובן. גם לי לא. אבל רק בשעה אחת עשרה וחצי, בראותי שסיימתי כבר את שליש הספר, קמתי משולחני ובישרתי לילדים שנוסעים ליער הקופים, שעוד לא ביקרנו בו. הם כמובן שמחו.

     חששתי שמא, בשל הנסיעה הזאת, לא אספיק לסיים את הספר הלילה, ויהיה עלי לבטל את שיעוריי מחר. אבל ידעתי שאינני יכול להיעלם לילדים למשך השבת כולה. אני חייב להיות איתם, והם עומדים מעל לכל.

     יער הקופים מצוי ביודפת, הרחוקה מאיתנו במרחק של חצי שעת נסיעה. נסענו לשם, ובילינו שעה ומחצה בחברת בעלי חיים רבים. המקום אמנם קרוי 'יער הקופים,' אבל יש בו טווסים ומכרסמים, עז הרים וכבשים, למה יפהפייה ועוד הרבה.

     עם שחזרנו הביתה אכלנו צהריים והלכנו לישון.

     קמתי בארבע וחצי, התיישבתי ליד המחשב ולא קמתי ממנו עד אחת עשרה ומחצה בלילה. את ארוחת הערב שלי, משולשי פיצה, הביא לי אבא אל שולחני.

     אבל עמדתי בזה. הלילה גמרתי את ספרי.

     עכשיו נותרה לי עוד הגהה אחת, והספר יירד לדפוס.

     העבודה על ספר היא ממושכת. גרסתו הראשונה אינה אלא ראשיתו של תהליך יצירתי מלמד, מחכים ונפלא. זו הסיבה שאני מציע לתלמידיי ולכל מכריי לעולם לא לפרסם שיר או סיפור מיד אחרי כתיבתם, וגם לא לערכם מיד אחרי כן. טקסט מבשיל במחשכים, והוא תמיד זקוק לעוד הרבה עבודה.

     אבל, ברוך השם, עם הספר הזה גמרתי. וגם אם אין הנחתום מעיד על עיסתו וגו', אין לי אלא לומר, שהוא הטוב בספריי עד כה.

     הספר הבא יהיה קטן בהיקפו מזה שסיימתי כעת. תודה לאל. אני כבר מצוי באמצע כתיבתו, וכעת, משהשתחררתי מ'אשת הפיראט היהודי,' אוכל לכתבו. אבל עוד חזון למועד. מקודם לכל אני זקוק לחופש, לעבור את חודשי האביב בעבודה ובשמחות. יום ההולדת של בניי ושלי, חנוכת הבית, יחסי הציבור לספרי החדש ושבוע הספר.

     התנצלותי בפני תלמידיי הישנים והחדשים, שלא בדקתי את עבודותיהם, בפני כול מי שמצוי עמי בקשרי עבודה וחברות. הייתי מוכרח להתמקד כל-כולי בספר הזה, כדי שיגיע בזמן לדפוס מחר אני מלמד יום שלם בתל אביב, וביום שני ארד לכרמיאל, אעשה כושר, אכניס את המכונית לטיפול עשרת אלפים, אתיישב בבית קפה – ואשוב לעבודה סדירה.

     לא פעם אמרתי וכתבתי, שהכתיבה כרוכה בסוג של פקידות. במשמעת עצמית, בהופעה יום יום ליד השולחן. זה בכל הנוגע לגרסה ראשונה. אבל הגרסאות הרבות שאחריה דורשות סיבולת, יכולת ריצה למרחקים ארוכים, עיקשות, אמונה בטוב ודבקות במטרה.

     מה שאני כותב כאן נשמע כמו לקוח מתוך פרק על מנהיגות בלימודים בפו"מ או בבה"ד אחד. מקומות שלא הייתי בהם. אבל הוא מתאים גם לתורת האימון האישי, ולשיטת ההתמקדות. ישנם דברים, שנולדים אך ורק בזמנם, בדרכם ומתוך חגירת כל כוחותינו והשתקעותנו בהם. כזה הוא גם ספר חדש. ואצלי זה כבר הרביעי השנה, רחמנא ליצלן.

     שיהיה לכם שבוע טוב ולילה טוב.