כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

מודעות פרסומת

להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

טייס מתמחה מחפש נוסעים לטיסה טרנס אטלנטית – על סדנאות כתיבה

ilan shinefeld.jpg
אילן שיינפלד, "כורה ספרים". פורטרט בבגדי כורה במרתפי ספריית 'שער ציון בית אריאלה' (2002). צלם: דור גרבש. התמונה נתרמה לעמותה לילדים בסיכון. 

     תארו לעצמכם שאתם פותחים עיתון או דף פייסבוק, ונתקלים במודעה שזו כותרתה. היא מציעה לכם טיסה ממושכת, בתנאים נוחים ובתשלום מוזל, אבל בידי טייס מתמחה.

הייתם טסים איתו?

זה מה שאת/ה עושה, כשאת/ה הולך לסדנת כתיבה עם סופר או סופרת, שהוציאו ספר ראשון, אולי אפילו רב-מכר, וכבר בטוחים שיש להם מה ללמד אותך.

אתה מפקיד את נפשך, את רגשותיך ואת הנימים העדינים של היצירתיות המבקשת להיפתח בך בידי בני אדם, שיש להם אולי כוונה טובה, אבל הם לא בהכרח מתאימים להנחיית קבוצה בכלל, ולעבודה בתחום פיתוח היצירתיות בפרט.

יש המון מנחי כתיבה. כול אחד שכתב ספר ורוצה להתפרנס הופך את עצמו למנחה כתיבה. אך לא כול אדם כותב יכול להנחות את זולתו בתהליך הכתיבה. פיתוח כתיבה כרוך בהתפתחות אישית, בתהליך נפשי ורגשי עמוק. זו עבודת עומק, לא עבודת שטח. מדובר בגילוי מרחבים חדשים בנפש, שחרור קולות מודחקים, לא בתיקון תחביר וכתיב ובעיות סגנון. זו אינה עבודתו של מנחה כתיבה, אלא של עורך לשון.

כתיבה היא מקצוע של יחידים, וסדנת כתיבה אינה מהווה תחליף לחיי חברה. אבל אם ההנחייה נעשית נכון, נוצרת בסדנה קבוצת שווים, שחבריה וחברותיה מלווים אלה את אלה בכתיבתם ובחייהם גם שנים ארוכות אחרי כן.

איך תדעו אם אתם בידי המנחה הנכונ/ה?

  •      אם המנחה שלך נותן לך ביקורת על עבודותיך, הוא מנחה רע. הוא מפרנס את האגו שלו ואת המבקר הפנימי שלך. הוא בונה אצלך פדנטיות, לא מטפח בך יצירה.
  •      אם המנחה שלך מתחילה את המפגש השבועי בגירוי כתיבה, ומסתפקת בזה, זה רע. זה אומר שחסר לה ידע תיאורטי בתחומי הכתיבה. היא תוציא ממך חומרים אינטואיטיביים, אך לא תדע איך לכוון אותך לעצב את החומר הכאוטי על פי עקרון ארגון כלשהו. והשילוב בין השניים הוא חיוני למעשה היצירה.
  •      אם סדנת הכתיבה אינה מלווה בהקניית ידע סדורה ושיטתית, זה אומר שהסדנה שאתה משתתף בה היא שליפה מן המותן, פתרון של פרנסה, לא קורס מובנה.
  •      אם הסדנה מסתיימת בעונג הרפה והארעי של פרסום חוברת מפרי עטם של המשתתפים זה רע. היא מחנכת אותך לקוצר רוח, לציפייה לתגובה מיידית ולחוסר יכולת להשהות טקסט ולעבודה עליו גרסה אחר גרסה עד להבשלתו המלאה.
  •      אם בסדנה אינך לומד/ת לבצע תחקיר רגשי ותחקיר עובדתי, לשכתב ולעבור מגרסה לגרסה, אינך מקבל/ת את הכלים הדרושים לך להשלמתו של ספר.
  •      אם המנחה אינו עומד איתך על כתיבה יומיומית ומחויבות למעשה היצירה, ואינו עושה כן בעצמו/ה, הוא מנחה בעייתי. הוא תקוע בעצמו במחסום כתיבה.

מי המנחה שלך? האם יש לו עבר עשיר בהדרכה? האם הוא עבר דרך ארוכה כיוצר? האם הוא/היא סופר ידוע או סופר מתחיל, בן או נכד של קצב, של פוליטיקאי או של ראש ממשלה? אילו תפקידים מילא בעולם הספרות מלבד היותו יוצר? האם היה עורך/מתרגם/מורה/מרצה לספרות/מוציא לאור? כמה נקודות מבט על עולם הספרות וכמה כלים יש בידו להקנותם לך?

ישנם הרבה מורים ומורות לכתיבה בישראל, והרבה בתי ספר וסדנאות לכתיבה. רבים מכם, המבקשים להתנסות בכתיבה או מחפשים ליווי של אדם מנוסה במהלך כתיבתו של ספר, מוצאים עצמם נרשמים לסדנת הכתיבה הראשונה שהם מוצאים בגוגל. אחרי כן, במקרה הטוב אתם מתאכזבים מרה. במקרה הפחות טוב, הסדנה שחשבתם שתועיל לכם גורמת לכם לפקפוק עצמי ולמחסום כתיבה.

אני מזמין אתכם ואתכן להתנסות בדרך אחרת. במסע מתמשך על פני שלבים ברורים וידועים, שמשכו תלוי רק בך. בואו להתנסות אצלי בקורס הראשון, שכולו עוסק בגירויי יצירה, ומלמד איך לעבוד עם זיכרון וזיכרונות, חושים ורגשות, חלומות וקולות פנימיים ועוד. אחרי כן תוכלו, אם תרצו, להמשיך איתי בקורס על יסודות הדמות והעלילה, ואז לעבור לקורס הבוגרים, במהלכו מדי שבוע נפגשים החברים והחברות בקבוצה, שומעים מפי הרצאה על דרכי העיצוב של מסע הגיבור, וכותבים עוד פרק בספרם הבא.

בתום כתיבתה של הגרסה הראשונה כתב-היד מועבר אלי לחוות דעת, שאורכה בדרך כלל כ-16-20 עמודים, המהווה תכנית עבודה לשכתוב ולכתיבת הגרסה השנייה. אחרי כן, אם תרצו, גם אערוך את ספרכם.

שמי אילן שיינפלד. אני מדריך ומורה מגיל 14, בתחילה בתנועת הנוער, אחרי כן בצבא, ואז באוניברסיטאות ובמכללות, בבתי ספר ובמסגרות פרטיות. אני כותב מגיל 14, בכול סוגות הכתיבה. שירה, סיפורת, דרמה, ספרות ילדים, ביקורת, מחקר, מאמרים, טורי דעה, בלוגים והודעות לעיתונות.

מגיל עשרים ואחת, עם שחרורי מן הצבא, שימשתי במשך שתים עשרה שנים כסגן עורך הספרות בעיתון "על המשמר." אחרי כן כיהנתי כדובר התיאטרון "הקאמרי" במשך שלוש שנים, ועוד עשר כאיש יחסי ציבור בתחומי התרבות. בו-בזמן ייסדתי כתב-עת לספרות, הוצאה לאור ומשרד יחסי ציבור עצמאי, ערכתי אלפי יצירות ומאמרים משל טובי הסופרים בישראל, כעורך ספרותי, וכן מאות ספרים.

אני מכיר את תהליך הכתיבה והעבודה על ספר משלב הרעיון ועד שלב הכריכה, ההדפסה, השיווק ויחסי הציבור. למעשה, אני היחיד בישראל שיכול ללוות אותך מצעדיך הראשונים בכתיבה ועד לשיווק הספר לקהל הקוראים.

אני מלמד כתיבה מזה שנים רבות. עשרות מתלמידיי ותלמידותיי כבר הוציאו לאור ספרים, שנכתבו תחת הדרכתי. חלקם אף זכו בפרסים.

אני מזמין אותך לצאת איתי למסע הנפלא, המחכים והמצמיח הזה, של תהליך הכתיבה.

סדנאות בוקר בתל אביב

סדנת הכתיבה החדשה שלי תתקיים מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 10-13, בבית הסופר בתל אביב.

סדנת הכתיבה למתקדמים, בוגרי הקורס הראשון שלי,  תתקיים מדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב.

סדנאות ערב בתל אביב

סדנאות הכתיבה לבוגרים, העובדים על ספר בהנחייתי, תתקיימנה מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 17-20, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצה הוותיקה) ומדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצת הבוגרים החדשה).

סדנאות און ליין

אם אין באפשרותך ללמוד בשעות הבוקר, תוכל ללמוד אתי בכיתה וירטואלית און-ליין. הקורס און ליין יתקיים בימי רביעי, החל מ-7.3.18, בשעות 20-22.

סדנאות לתושבי הצפון ומשגב

סדנת מתחילים חדשה תיפתח בימי שני , החל מ-12.2.18, בשעות 19-22 בספרית "יד שטרית" בטבריה (הרשמה דרך הספריה בלבד, לא כאן)

סדנה חדשה לכתיבת שירה בלבד תיפתח בימי רביעי בשעות 19-22, החל מ-31.1.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנת מתקדמים חדשה תיפתח בימי חמישי בשעות 19-22, החל מ-1.2.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנאות נוספות תיפתחנה במכללת כנרת בהמשך השנה (הרשמה דרך היחידה ללימודי חוץ במכללה)

     מחיר הסדנאות: 1800 ש"ח ל-12 מפגשים. ההרשמה בטופס להלן, במייל ilan@isheinfeld.com או בטלפון 0522-300098. ניתן לשלם בתשלומים בכרטיס אשראי. כל הסדנאות פתוחות גם בפני בני נוער וצעירים לפני צבא, או עולים חדשים/כותבי אנגלית. ניתן להגיש עבודות בשפה האנגלית. כל הסדנאות מלוות בחוברות טקסטים, מחייבות שימוש במחשב ובאינטרנט וכרוכות בהגשת עבודות מדי שבוע.

     אם ברצונך להבטיח את השתתפותך באחת הסדנאות הפרטיות שלי, תוכל להקדים ולשלם כאן.

סדנת כתיבה בהנחיית אילן שיינפלד

סדנת כתיבה למתחילים, למתקדמים, לבוגרים, לשירה או לסדנה און ליין, כול סדנה למשך 12 מפגשים.

₪1,800.00

     אשמח לשמוע ממך, ואשמח על הפצת פוסט זה למי שנראה לכם/ן שעשויים להתעניין בסדנאות הכתיבה שלי.

     בתודה,

אילן שיינפלד.

 

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

להיות עקרת בית

נןף.jpg

      כמו שאתם יודעים, יום שישי הוא שער הכניסה לשבת, ולכן הוא מוקדש בכול בית יהודי לניקיון, קניות, בישול ולהכנת הבית לשבת.

     זה טבוע עמוק בלבו של כול יהודי, ואני בכלל זה. זה יופיה וקללתה של מסור. היא מכריחה אותה לפעול על פי הנוהג, גם אם אינך שומר שבת. אתה לא הולך לבית הכנסת, אתה מדליק אור ונוהג במכונית, ואפילו עובד בגינה בשבת – אבל מדליק נרות שבת, מברך על היין ועל הלחם, ומבשל אותו אוכל שהורגלת בו במשפחתך. במקרה שלי מדובר בעוף ותפוחי אדמה בתנור, מרק עוף, ומבחר של מנות ראשונות.

זה מה שעשיתי היום. התעוררתי בחמש בבוקר, ואחרי כתיבת דפי הבוקר שלי ניקיתי את הבית, על שתי קומותיו, ובהן הכיורים, האמבטייה, האסלות וכו'. רק אחרי כן לקחתי את הילדים לגן, שממילא נפתח בימי שישי רק בשעה שמונה, ונסעתי עם ורוניקה, הסייעת בגן, לעשות קניות בכרמיאל.

בדרך חזרה עצרתי בכמה וכמה חנויות של אספקה טכנית. לפני יומיים גיליתי תלוליות שחפר חולד בגן הירק שלי. המנוול עושה עבודה יסודית. בא מבחוץ, נכנס ישר לערוגת הגזר ומתחת לעץ התות. חשפתי את המנהרה שלו וניסיתי לארוב לו עם קלשון ביד, אבל לא הצלחתי בזה (תודה לאל), ולכן היה עלי לרכוש פתיון רעל. אך לא מצאתי כזה בשום חנות קרובה. מקווה שאמצא. אם למישהו יש פתרון אחר אשמח לדעת, לפני שהחולד הזה יאכל לי את כול הגינה עליה אני טורח כול כך.

חזרתי הביתה, שמתי את כול הדברים במקומם, וניגשתי להביא את הילדים בחזרה מן הגן הביתה. הם לא רצו לאכול צהריים, כי אכלו בגן עוגת יום הולדת טובה. אני אכלתי, בעודי קורא את הכתבה הקשה ב'ידיעות אחרונות' על האישה החיה במעון ראש הממשלה. ואז הלכתי לישון.

אחר הצהריים היה עלי לזרוע את כול הזרעים שנותרו בשקיקיהם. תחזית מזג האוויר מדברת על הגעתו של החורף לישראל מחר, ובתוך כך גם על סופות רעמים וברקים וגשם. רציתי שהכול יהיה זרוע לפני גשמי הברכה האלה.

הכנתי הרבה מדי זרעים של ירקות שונים לזריעה. הייתי כול כך נלהב מן המעבר לגליל, שאיבדתי פרספקטיבה – לא נותרו לי עוד קווי טפטפות פנויים לזרוע לאורכם. לכן החלטתי ליצור שורות בין קווי הטפטפות ולזרוע בהן. הרי הגשם ירווה אותן ממילא, ואם חלילה לא יירד די והותר גשם, הן תרווינה מן הטפטפות הסמוכות.

אני מאמין שבקרוב מאוד יהיה לי פה יער של ירקות. זרעתי כול כך הרבה כרוב, כרוב ניצנים, כרובית, תרד טורקי, לפתות, סלקים, ברוקולי, חסה ותות ופטרוזיליה ושמיר וכרשות ובצל ומלפפונים ועוד, עד שאני עשוי למצוא את עצמי מוכרת את תוצרת השדה שלי או מחלקה חינם לשכנים. זאת, כמובן, אם אצליח להבריח מכאן את החולד.

מיכאל ודניאל היו בלתי נסבלים. הם לא מצאו חבר לשחק איתו, באחר צהריים של יום שישי, אז הציקו איש לרעהו, עד שהתפוצצתי עליהם. רק אחרי כן ישבו בשקט וצפו בטלביזיה, בעודי מבשל את ארוחת ליל שישי.

עשינו מקלחת מהירה, בירכנו את הברכות ואכלנו ודיברנו. אמרתי להם שבמשך היום כולו עשיתי כול מה שאני יכול כדי שתהיה לנו שבת טובה, ושאני מצפה מהם לשני דברים – שישמרו על בית נקי, ויהיו רגועים.

אחרי כן עלינו למעלה. הרשיתי להם לישון במיטתי, בשל הסופה הקרבה – החדר שלי הוא עורפי, כך שהוא חם ושקט יותר מחדרם, המצוי בכיוון הרוח, ולכן קר בו וגם שומעים בו את שריקת הרוח הניטחת בבית. אני אשן הלילה בחדרם.

קראתי להם חצי מן הסיפור על "מלכת השלג," והם נרדמו.

לא פשוט להיות אב גאה יחיד. במשך היום כולו חשבתי על עקרות הבית. כמה קשה זה להיות עקרת בית ואם, וגם אשתו של בעל כמהני וחרמן. הייתי רוצח גבר שהיה מנסה לתחוב את עצמו לתוכי אחרי כזה יום עמל.

ברוך הוא שעשני אב גאה יחיד ולא אשה נשואה. אמן.

חברים וחברות רבים/ות אמרו לי, במהלך הקמפיין שהסתיים אמש, שאינם תורמים כסף כי הם חוששים מלהשתמש בכרטיס האשראי שלהם און-ליין. בעבור אלה שעדיין רוצים לתמוך במסעי הכפול כהורה יחיד לתאומים וכסופר, הנה כפתור שיוביל אתכם הישר לחשבון הפייפאל המאובטח שלי. ואני גאה. יצרתי אותו בעצמי!


אפשרויות תרומה



תודה, ושבת שלום,

אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

ניסים אכן מתרחשים (היום ה-86)

מיכאל משחק כדורגל.jpg
מיכאל משחק כדורגל. הילד הזה הוא שחקן כדורגל ושוער מלידה.

הבנים התעוררו הבוקר מוקדם מאד, בשעה 04.45. כך גם אני. התחלנו את היום בשעה שעוד שרר חושך בחוץ. לכן, ומכיוון שרציתי שיהיו ערניים במהלך אימון הכדורגל השבועי שלהם, אמרתי להם שאבוא לאסוף אותם מן הגן ב-14.00 במקום ב-16.00. כך יוכלו לנוח, אולי אפילו לישון, לפני שייצאו אל מגרש הספורט.

עבדתי במשך היום כולו. ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עורך כעת בו-זמנית, ובהפסקה מתחתי עוד ארבעה קווי טפטפות בחצר, כהכנה לזריעה מחר, וטיגנתי שניצלים. אבל כאשר באתי לגן כדי לקחת אותם הביתה, שניהם סירבו לבוא אתי. היה להם כול כך כיף עם חבריהם שם, שהם העדיפו להישאר בגן מאשר לבוא הביתה.

"זה סימן נהדר," אמרתי ליעל, מנהלת הגן והגננת. היא חייכה. היא ידעה מדוע. זה הישג שלה ושל חברי/ות הצוות – קיצ'י, ורוניקה, תמי, עופרה ואביב.

     היה לי רמז לכך לפני מספר ימים. מיכאל התעורר באמצע הלילה, באחת לפנות בוקר, ואמר לי מתוך שינה, שלמחרת תתקיים מסיבת חברות בגן. באותו בוקר, דניאל שב על כך, נלהב. "ונאכל קרמבו היום!" הוא צהל.

     מסיבת חברות מתרחשת רק כאשר בקבוק המעשים הטובים נמלא בחרוזים. יעל וורוניקה שמות חרוז אחד בבקבוק בעבור כול מעשה טוב שאחד הילדים עושה בעבור חבר. כאשר הבקבוק מתמלא הן מכריזות על מועד קיומה של מסיבת החברות.

     במהלך שנת הוראה שלמה מתקיימות בגן 3-4 מסיבות חברות כאלה. ההורים מוזמנים רק לאחרונה שבהן, לקראת סוף השנה.

     הנהגת הילדים באמצעות הכלי החינוכי הזה מביאה לתוצאות מדהימות. הילדים אוהבים את הגן, יש להם קשרים חברתיים עמוקים מאוד עם חבריהם, שאותם הם מזמינים אלינו הביתה ממש מדי יום, והם גדלים בסביבה עם גבולות ברורים, אך בו-בזמן גם מלאת עליזות ותמיכה רגשית.

     כל יום בגן המיוחד הזה, בתובל, מכיל בו גם יציאה לחצר, לשחק במגרש הגרוטאות הנפלא, פיקניקים בחורש המצוי ממש מול הגן, טיולים ללול ולרפת, למטע הליצ'י ולשדות ולמצוק, וכול אלה משולבים בפעילות למידה. בדרך זו, הילדים זוכים לחווית חיים מלאה, והם אוהבים זאת.

     מה שנתקלתי בו במערכת הגנים העירונית בתל אביב כול כך שונה מזה, שאני מברך את אלוהים, את אבא שלי ואת עצמי על כול יום ויום שעובר עלינו מאז עברנו לכאן.

     כך שניסים אכן קורים, כך הוא נס הגן בתובל, כך גם בחירת הילדים היום להישאר בגן במקום לחזור הביתה.

     אבל אני כמובן הבאתי להם את הבית אל הגן ואל מגרש הספורט. באתי לשם עם אקטימל, דניאלה טופי וכוס שוקו עם קשית למיכאל, כול אחד את אשר אהב.

     הלילה הוא הלילה האחרון שבו תוכלו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. אהיה אסיר תודה לכם אם תעשו כן ואם תשתפו את הפוסט הזה בדפי הרשתות החברתיות שלכם.

     תודה על היותכם בין קוראיי,

     אילן.

נ.ב.1 – קריאת ספר על ההיסטוריה של הרפואה (ספר שאני קורא כתחקיר שיזין את כתיבתי ברומאן הבא שלי) לא מומלצת שעה שאתה צופה בילדיך משחקים כדורגל.

נ.ב.2 – סקס הוא דרך נפלאה לשחרר ולהשתחרר בה.

 

אף הוא חוטם (היום ה-85)

במיה.jpg
זה הפרח היפהפה של הבמיה, שפרח היום בגינתי. הוא מסמן, שלא אוכל לאכול את הפרי, שהתבגר כבר מדי, אבל אוכל בהחלט ליהנות מפריחתו.

   הבוקר התעוררתי כול כך מנומנם, בשל היומיים האחרונים שנסעתי בהם לירושלים ולתל אביב, שביליתי את כול הבוקר בחשבונות. זה הדבר שאני הכי שונא. לעבור על ההוצאות שלי, שאני מתעד מדי יום, לסכמן בטבלה ולראות מה מאזן ההוצאות וההכנסות שלי, כמה כסף אני צריך מדי חודש, כמה אני יכול להוציא ואילו הוצאות עלי לקצץ. אבל אני מוכרח לעשות זאת כדי לשלוט על תזרים המזומנים שלי, וגם כדי לדעת בכמה לתמחר את עבודתי. ומכיוון שכמה וכמה אנשים ממתינים להצעות מחיר ממני, עלי לעשות זאת מהר.

     ירדתי לכרמיאל כדי לקנות כמה חולצות ארוכות שרוול מכותנה מלאה (נותרו רק שלוש בארוני אחרי המיון האחרון, וזה לכול הדעות לא מספיק) וכורסה. מאז עברנו הנה לא הייתה לי כורסה לשבת ולקרוא בה. בשנים האחרונות קראתי בעיקר בעודי מדווש על הסטפר, אבל הסטפר במקלט הכושר בתובל מיושן ונמוך מדי, ואין איפה להשעין עליו ספר. אני יכול רק לשמוע מוסיקה קלאסית ולהרהר, במהלך האימון האירובי. גם זה טוב, אבל זה לא מספיק.

     אני חייב לקרוא. ולפיכך מצאתי, בהמלצת חברה מהישוב, כורסה זולה ונעימה בחנות "אורבן" ובקרוב תובא אלי, ואז אוכל לשבת בה ולקרוא.

     אחר הצהריים היה בלתי נעים בעליל. דניאל צעק הרבה, בנוגע לכול דבר, מיכאל דיבר בקול יבבני. הוא ביקש שוקו ואז משהו, לא מתוק. משהו כמו טופי.

     כשאמרתי לו שיפסיק לחפש כול הזמן עוד משהו מתוק לאכול, הוא ביקש יוגורט עם צ'יריוס, כאילו שהצ'יריוס לא עמוס בסוכר. נתתי לו את זה, ואז הוא ביקש פיצה.

     ממש לא בא לי לרדת לכפר להביא לו פיצה. אבל הוא היה כול כך מתוסכל מזה, שעזבתי את שניהם אצל השכנה וירדתי במכונית לכפר, לשלם בעבור פיצה.

     עד שהשליח הגיע עם הפיצה זרעתי שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונת גינה, מלפפון שטח ומלפפון ביבי ודלעת גדולה. זה הקצה של עונת הזריעה של דלועים. אני מקווה שלא פספסתי אותה לגמרי.

     אחרי ארוחת הערב הראיתי לילדים את אלבום הילדות הראשון שלי. אותי כתינוק, כפעוט, כתלמיד וכנער. זה נתן להם פרספקטיבה טובה על חיי אדם ועל מחזור החיים, בלי שום פרשנות נוספות.

     זמן קצר אחרי זה הם כבר נטו להירדם. רק אז הבנתי שדניאל צעק ומיכאל ייבב פשוט מפני שהיו מאוד עייפים מיום מלא פעילות בגן.

פרח.jpg
זה עוד פרח שבצבץ היום בגינתי. אין לי מושג מה שמו.

     לא יכולתי לכתוב גם היום, ואני מוכרח לחזור לכתיבת הספר הבא שלי. נותרו לי רק עשרה ימי כתיבה לפני תחילת הסמסטר, שאלמד בו בשש סדנאות כתיבה שונות, בהן ישתתפו כ-60 תלמידים, שאת עבודותיהם אצטרך לקרוא מדי שבוע. בזמן עמוס כזה אני בקושי מצליח להגיע לעט ולמחברת שלי. שלא לדבר על הספרים שאני עורך בו-זמנית.

     זו הסיבה בשלה התחלתי מלכתחילה את הקמפיין שלי לגיוס המונים – לקבל עוד קצת זמן כתיבה. נותר לכם/ן לסייע לי להגיע לזה בדיוק עוד יום אחד. או-אז הקמפיין יסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     הלילה, רגע לפני שנרדם, שוחחתי עם מיכאל על צימודי לשון. "אתה יודע, מיכאל, ישנן מילים מסוימות בעברית שנכתבו ונשמעות בדיוק אותו הדבר, אבל יש להן כמה משמעויות שונות.  למשל המילה 'גיל'. גיל בעברית משמעו בן כמה אתה. אבל יש לו משמעות נוספת – 'שמחה.' יש אפילו שיר כזה: 'גילו גיל גיל גיל/נירו ניר ניר ניר/שירו שיר שיר שיר/כבר הנצו רימונים. אתה יודע מה זה 'הנצו'?"

     "לא."

     "הכוונה היא שיצאו להם ניצנים. ויש עוד מילים כאלה. למשל 'עיר.' עיר זה מקום עם הרבה בתים וכבישים, כמו תל אביב או כרמיאל, אבל משמעות המילה הזאת היא גם 'מלאך'. ודוגמה נוספת היא המילה 'אף.' אתה יודע מה זה אף?"

     "כן, בטח. חוטם!"

     התבוננתי בו נדהם. מניין קלט את המילה הגבוהה הזאת.

     "נכון, כול הכבוד לך, מיכאל. 'חוטם' זו מילה יפה מאוד. אבל למילה 'אף' יש עוד משמעות. 'זעם.' אומרים אף, או חרון אף, ומתכוונים לכעס איום ונורא."

     הוא מלמל משהו ואז נרדם, מחזיק בידי.

     תודה ולילה טוב,

     אילן.

הסופר כמשרת ציבור (היום ה-84)

     הכותרת הזאת ודאי  תטריד רבים. תפיסות כאלה מנוגדות לתפיסות הפוסט-סוציאליסטיות של הספרות. רעיונות כאלה שייכים למדינות טוטליטריות או לימיו החשוכים ביותר של הקומוניזם. ואף על פי כן, אני אכן מאמין שהכותב, גם אם הוא אדם מתבודד, הכותב מגחמות-ליבו, אינו מבודד מן העולם. למן הרגע הראשון שבו אתה אוחז בעט, ומעביר או 'מתרגם' את המחשבות הכי עמוקות שלך, רגשותיך ומאוויך, הדימויים והסיפורים שלך, למילים, אתה עושה שימוש במערך מוסכם של סמלים כדי לבטא את עצמך באמצעותו, ובזה אתה בהכרח מתחבר לאנושות.

     כאשר אתה כותב אתה גם מתחבר לכול מה שנכתב, בכול לשון ובכול תרבות, מקודם זמנך, ולכול מה שנכתב ונדפס בתקופתך. אתה הופך לחבר בקהילה גדולה מאוד, ובינלאומית, של כותבים.

     ככותב, לעולם אינך לבד. ולעולם אינך מופרד מן הקהילה שאתה חי בה. אתה מוכרח להיות מסוגל לבחון אותה כמו ממרחק, אבל אינך יכול לכתוב מבלעדיה. תמיד תכתוב, בסופו של דבר, על יחסי הגומלין בין אדם אחד, הגיבור שלך, לבין החברה שהוא חלק ממנה.

     דברים אלה תקפים גם באשר לחייו של סופר. כאשר אתה סופר צעיר, אתה מחפש באופן נואש אחר אנשים מתוך שדה הספרות ומחוצה לו, שיקראו את כתביך ויעירו עליהם את הערותיהם. אתה זקוק באופן מתמיד לאישרור יכולותיך בתחום, אם זה על ידי פרסום יצירותיך או על ידי זכייה במלגות ובפרסים.

     אחרי שספריך רואים אור, ואתה מתמסר לשגרת חייו של אדם כותב, אתה מגיע למצב שבו אתה עושה דברים בעבור אחרים. אתה עורך ספרים, מלמד כתיבה יוצרת, מוצא את עצמך שופט בתחרויות ספרותיות, וכך הלאה.

     אתה עושה כן, מפני שפעם היית אתה עצמך אותו משורר צעיר המחפש נואשות אחר הכרה. אתה עושה את זה מפני שאתה מבין מהו טבעו של הקאנון הספרותי, ואתה רוצה לשמרו,  בתור שומר סף, או לחתור תחתיו, כסוכן תרבות חתרני.

     כאשר הייתי עורך ספרות צעיר בעיתון 'על המשמר,' העורך שלי, א.ב.יפה, אמר לי פעם, שעורך נהנה ממעמדו רק כול עוד הוא מכהן בתפקידו. "לעורך ספרותי אין חברים," הוא חייך, "איש לא יזכור אותו אחרי שיפרוש מתפקידו. אבל לסופרים יש זיכרון מצוין. לעולם לא ישכחו עורך שלא קיבל את יצירותיהם לפרסום, מבקר שלא אהב את עבודתם או אדם שלא זיכה אותם בפרסים הספרותיים המגיעים להם, לתחושתם."

     מילותיו אלה של א.ב.יפה היו ועודן בשבילי שיעור חשוב מאד. חוכמתו מלווה אותי מאז ועד היום.  אני עורך ספרים, מוציא לאור ספרים, מקדם ספריהם של כותבים אחרים, עושה את המיטב שביכולתי לעשות כדי להעשיר את הספרות העברית. אבל אני תמיד זוכר את מלותיו של א.ב.יפה. ולכן אני משתדל לעבוד מתוך ענווה, כמשרת ציבור, ואינני מצפה לשום תגמול בעבור מלאכתי.

     אך אתם יכולים לעזור לי, בתמיכה בקמפיין גיוס ההמונים שלי, העתיד להסתיים בעוד ימים ספורים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     שיהיה לכם לילה טוב,

     אילן.