סדנת כתיבה חדשה תיפתח אחרי פסח!

DSC_5024.JPG
צילום: באדיבות מולי נעים מ'צילום נעים'.
     השנה אני מציין שש עשרה שנות הוראה בתחום הכתיבה היוצרת. זה די מדהים. אני עוד זוכר איך התחלתי בזה. פניתי אז למנהלת בית הספר 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, גלית דבי מרץ, וביקשתי ממנה לפתוח סדנה לכתיבה יוצרת ב'בית איילה' בתל אביב. מי היה מאמין כמה אלפי תלמידים יעבדו איתי מאז, כמה עשרות ספרים כתבו ופרסמו, ואפילו זכו בפרסים על כתיבתם. הנה קטע ממכתב, שכתבה לי אחת מתלמידותיי, מרית בלקינד, שגם הוציאה לאור את הספר שכתבה במהלך הסדנה:
     "לפני כשלוש שנים חיפשתי לעצמי מסגרת לעסוק בכתיבה. מצאתי סדנאות וחוגים בשפע, אך את ליבי משכה דווקא הסדנא של אילן שיינפלד באסכולות. בכיתוב הקצר שהציג את הסדנא הבטיח המנחה שנכתוב בה "עד שתכאב לנו היד." 

תבינו, אני כל חיי כותבת. אני הפראיירית שבכל מסגרת ובכל טכס, בראש השנה וביום הזיכרון, בעלייה על הקרקע ובפגישת השנתון, מקבלת על עצמה לכתוב את דברי הברכה/ הפרידה/ההספד/החנופה. אף פעם לא כאבה לי היד. אמרתי בליבי: "נראה אותך!"

וכך, כמו שאתם כבר יודעים, נכנסתי בנובמבר ההוא, נרגשת ומלאת ציפיות לבית איילה המפואר, ונפלתי אל תוך המרתף הצפוף והגדוש בעשרים נשים מבוגרות ובשני גברים שאחד מהם הוא המנחה.

מאז עברנו יחד כמה מחזורים של סדנא. חברים עזבו ונוספו אחרים. אני לא הולכת לסקור כאן את כל הקורות… אתם מכירים את זה כמוני.

מה שכן חשוב לי לומר לכם, חברי לסדנא, אפילו אם אתם כבר יודעים, זה עד כמה תרמתם לתנופה שלי ככותבת.

אילן, אתה מורה מעולה. נדיב ורגיש וכן. במהלך הסדנאות שהייתי תלמידתך הרגשתי שאתה נותן לנו מעצמך. נתינה אמיתית ושלמה.

אני, "הכותבת המדופלמת", מצאתי את עצמי מולךָ כתלמידה בכיתה א', לומדת את סודות הא'-ב' של הכתיבה, ובהדרגה משנה את הרגלי הכתיבה שלי ומוציאה מתחת ידי טקסטים  שאפילו אני הייתי מרוצה מהם. עולם חדש מופלא. (עכשיו אני שומעת את אילן אומר: "באמת, מרית, תמצאי ביטוי אחר, זה כל כך נדוש.")

באחת הפגישות הראשונות באסכולות אמרת לנו "תורידו מהכתפיים שלכם את הצנזור, את המבקר." ואני, מה קרה לי? לא רק שיושב לי צנזור על כתף שמאל ומבקר על כתף ימין, עכשיו יש לי גם אילן על הראש!

בתודה ובהערכה רבה,

מרית."

*

 

     בתקופה האחרונה התגבר מאוד זרם הפניות אלי, בבקשה כי אפתח סדנאות חדשות לכתיבה. רבים מן הפונים אלי מגיעים דרך המלצות של תלמידים מן העבר, חלק לא מבוטל מתלמידיי הם מטפלים בתחומים שונים. היקף הגילאים מגוון.
     בעקבות הביקוש הרב החלטתי לפתוח עוד סדנת כתיבה בתל אביב, בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב, בימי שני, בשעות 10-13. להלן תאריכי המפגשים: 23.4.18, 30.4.18, 7.5.18, 14.5.18, 21.5.18, 28.5.18, 4.6.18, 11.6.18, 18.6.18, 25.6.18, 2.7.18, 9.7.18.
בסדנה זו נגלה 12 גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, הצל וכיו"ב, ונלמד איך לעבוד עמם כחומרי יצירה. כמו כן נלמד על סוגי מספרים ונקודות מבט, על השקטת הצנזור הפנימי, הרגלי כתיבה ועוד.
כל מפגש ייפתח בתרגיל בכיתה, ימשיך בהרצאה פרונטלית קצרה, עם דוגמאות מסופרים ומשוררים שעבדו עם חומרים אלה, ובסיומו תכתבו תרגיל בבית אותו תעלו לפורום סגור מפני העולם, באתר האינטרנט שלי.
מי מכם שיודע/ת כי יפסיד שיעור או שניים אין בעיה – תוכלו לקבל ממני את השיעור בכתב
ולהמשיך להשתלב בפעילות הקבוצה עם שובכם/ן.
עלות הקורס: 1800 ש"ח, מתוכם 300 ש"ח בעת ההרשמה, ואת השאר ניתן לפצל
עד שלושה תשלומים בצ'קים, אותם תמסרו בידיי ביום פתיחת הסדנה.
ההרשמה נעשית על ידי העברה בנקאית של 300 ש"ח לחשבוני והודעה לי על כך במייל.
אילן שיינפלד
חשבון 961-5257233
בנק לאומי
סניף 961 כרמיאל.
אנא הקדימו להירשם. מספר המקומות מוגבל. והודיעו לי על כך במייל, כדי שאכין לכם חשבונית.
בתודה ובברכת חג שמח,
 אילן שיינפלד.
מודעות פרסומת

המתים כול הזמן חוזרים

962877.jpg

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

לבכות מהתרגשות

     הבוקר, במפגש הראשון של קורס המתחילים שלי, ב'בית אילה' בתל אביב, ציפו לי הפתעות מרגשות. לא ידעתי זאת כשהתחלתי, כדרכי, את השיעור בסבב, בו כול אחד/ת הציג את עצמו/ה. היו שם 23 איש ואישה, קבוצה גדולה, וכשכמעט והגענו לסוף הסבב הגיעה תורה של מישהי, שאמרה, קוראים לי  טלי X, אבל אתה מכיר אותי בתור טלי Y.

     כששמעתי את שמה, חשבתי שאני מתעלף. מיד קמתי מן השולחן, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך. מתאפק לא לבכות על כתפה. ממלמל, "איזה יופי, איזה כבוד זה בשבילי." כי האישה הזאת, הגבוהה, התמירה וצנומת הגוף, עם רעמת השער המתולתלת, הייתה המדריכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בכיתה ה'.

     לא ראיתי אותה מגיל 17. לכן גם לא זיהיתי אותה בתחילה. בהפסקה גם סיפרה לי, כי הגיעה לסדנה שלי, בדיוק ביום שבו, בשל אירוע דרמטי של אבדן משפחתי, חדלה מלכתוב בנעוריה. וזה היה חזק בעבורנו שבעתיים.

     נכנסתי לכיתה כדי לשאוף קצת אוויר, ואז הרימה אלי את ראשה אישה צעירה מאוד שישבה שם, ואמרה לי, "דרך אגב, אילן. אתה מכיר את אימא שלי."

     נעצרתי. שאלתי אותה לשם אימה. כששמעתי את שמה רעדתי כולי.

     "תתקשרי אליה מיד," ביקשתי ממנה.

     היא התקשרה. האימא שלה ענתה. היא חשבה שהיא מדברת עם הבת שלה.

     "זה אילן," אמרתי לה.

     "אילן, אתה עם הבת שלי עכשיו?"

     "כן. ואני לא יכול לדבר. אני תכף פורץ בבכי," אמרתי לה.

     "למה?"

     "כי נעלמת לי מהעולם, ואני כול כך אוהב אותך, ומכיר לך תודה, וכול כך דאגתי לך, הייתי בטוח שמשהו נורא קרה לך," אמרתי. ואז גם פרצתי בבכי.

     כי האישה שדיברתי איתה מצדו האחר של קו הטלפון הייתה המורה האהובה שלי לתסריטאות. זו שלמדתי ממנה הרבה מן הדברים שאני מלמד בעצמי כיום, כמורה לכתיבה. והיא הייתה אימהית וחכמה ויצירתית ועמוקה ונהדרת. ובתקופה שלימדה אותנו סבלה מכול מיני תחלואים, ואז, יום אחד אחרי סיום הלימודים, נסגר בית הספר לתסריטאות – והיא נעלמה מעל פני האדמה.

     עשר שנים חיפשתי אחריה. באינטרנט, במספרי הטלפון הישנים שלה, שהיום הבנתי שלא היו עדכניים עוד, אצל מנהלת בית הספר, שגם היא לא ידעה מה אירע בגורלה. עד היום בבוקר. עד לגילוי כי התלמידה החדשה שלי היא בתה.

     "למדתי מאימא שלך כול כך הרבה," מלמתי תוך כדי בכי, "שזה כבוד בשבילי ללמד אותך."

     זה היה הבוקר שהיה. ואז קיבלתי טרמפ מתלמידות שלי, לרמת השרון, והלכתי לבית ילדותי לנוח. ואז, אחר הצהריים, שוב באתי לסדנת כתיבה, הפעם למפגש ראשון בקורס לליווי כותבים, וזה היה מפגש חזק, שגם גילה לי דברים חדשים על עצמי. ובמפגש הזה גם השתתפה חברה טובה וקרובה שלי, שהזמנתי כדי ללוות אותה בכתיבתה.

     חזרתי ממש לפני דקות הביתה. יצאתי מן הבית בשש וחצי בבוקר. כעת תכף אחת עשרה בלילה. אני גמור מעייפות. אבל הייתי מוכרח לכתוב את הפוסט הזה, כדי שלא אשכח את היום הזה, שטלטל את לבי באופן עמוק כול כך. היום שבו מצד אחד הפכתי למורה לכתיבה של מי שהייתה המדריכה שלי בתנועה – ומצד שני הפכתי למורה לכתיבה של בתה של מי שהייתה המורה לכתיבה האהובה עלי.

     וכשאני חושב על כך כרגע, נדמה לי שזה כול כך חזק לי, משום שמדובר בשלשלת של נתינה וקבלה, של מסירה. ושל החיבור המיוחד שאני חווה עם היקום בתוך חיי, והוא חיבור של אהבה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מקומות אחרונים בשתי סדנאות כתיבה בצפון!

כתיבה

בשעה  טובה, שתי סדנאות כתיבה חדשות שלי נפתחות באזור הצפון, והן כבר כמעט מלאות. להלן פרטיהן:

סדנת מתחילים בספריית "יד שטרית" בטבריה

הסדנה תתקיים בימי שני בשעות 19-22. האם צריך כישרון כדי לכתוב? מניין באים רעיונות? מהו מקור ההשראה ואיך מאלפים את המוזה לעבוד בשבילכם, האם יש כתיבה מגונה או אסורה? מה ההבדל בין כתיבה ביוגרפית לכתיבה בדיונית? איך עובדים עם זיכרונות? מהי כתיבה חושית? כיצד מתמודדים עם כתיבה רגשית ועם מקומות שקשה לגעת בהם? מה עושים עם חלומות ואיך מעוררים את הקולות הפנימיים המודחקים שלנו? איך מעצבים דמות ומהו המבנה העלילתי? על כול אלה ועוד תקבלו מענה בקורס העשיר שבפניכם. לפרטים ולהרשמה: גב' יהודית כהן, ספריית "יד שטרית," טל'  04-673-9577.

סדנת מתקדמים בביתי בתובל

הסדנה תתקיים בימי חמישי, החל מיום חמישי הקרוב, 8.3.18, בשעות 20-22.30. בסדנה נלמד את יסודות הדמות והעלילה. איך בונים גיבור, מהו פרוטגוניסט ומהו האנטגוניסט, איך נוצר הקונפליקט ביניהם ומהו מבנה הקונפליקט, איך כותבים עלילה, איך כותבים תיאור, איך כותבים דיאלוג, איך כותבים סיפר, מהו מסע הגיבור, על אילו דברים יש לחשוב כשמשכתבים סיפור, ועוד הרבה מאוד דברים מצוינים. מי שכבר יש לו רעיון לספר, יוכל להסב את כול התרגילים בכיתה ובבית לכתיבתו. מי שעוד אין לו רעיון, סביר להניח שהרעיון יעלה לו תוך כדי סדנה. עלות: 1500 ש"ח, ב-3-5 תשלומים. הרשמה: ilan@isheinfeld.com

     אשמח אם תשתפו פוסט זה ותעבירו הלאה למעוניינים/ות.

בתודה,

אילן שיינפלד, 05232-300098.

פרידה, שמינית מטעמו של …

אני ודניאל בכורסה.jpg
בסוף היום, דניאל ואני יחד על הכורסה.

     הערב, אחרי יומיים של התנהגות קשה מאד, דניאל נתן סוף סוף ביטוי לרגשותיו. היינו באמבטיית קצף. מיכאל הציק לו, כשם שהציקו זה לזה במשך היום כולו. דניאל יצא מן האמבטייה כדי שאנגבו ואלביש אותו בפיג'מה, ותוך כדי כך פרץ בבכי.

     "אבא, אני לא רוצה שתיפרד ממני," בכה.

     "אני לא נפרד, אני רק נוסע ללמד מחר וחוזר בלילה," השבתי לו, בטוח כי בזה מדובר.

     "אני לא רוצה שתמות לי. ואני לא רוצה שסבא ימות. הוא זקן, והוא ימות, ואחרי זה אתה תהיה זקן ותמות. אני לא רוצה שתמות לי," בכה את ליבו.

     "אני לא נפרד ממך, ילד אהוב שלי, אני לגמרי כאן," חיבקתי ונישקתי אותו המון, והושבתי אותו על ברכיי.

     "דניאל בוכה! דניאל בוכה!" צהל מיכאל מתוך האמבטייה.

     "מיכאל, תפסיק מיד!" אמרתי לו. זה לא ממש עזר. וכשסירב לצאת מן המים להתלבש, אמרתי לו שאני יורד עם דניאל למטה, ושיתנגב וילבש פיג'מה בעצמו.

     "בגלל זה התנהגת כול כך קשה ביומיים האלה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.

     "אני שמח שסוף סוף אתה מבטא את הקושי שלך," אמרתי לו. ונישקתי לו שוב.

     ירדתי עם דניאל למטה. חיממתי לו צלחת עם שניצלונים ואורז, עם קטשופ. ואז עליתי למעלה כדי לנגב ולהלביש את מיכאל, שבינתיים הספיק להוציא הרבה מים וקצף על רצפת חדר האמבטייה, במחאה על כך שעזבתי אותו עם אחיו.

     "אבא, אני רוצה את הטלפון שלך," ביקש דניאל, "אני רוצה לצלם אותך ואת החתולים יחד כדי לזכור אותך," בכה שוב.

     נתתי לו את מכשיר הטלפון. הוא התיישב ליד גילון, וצילם אותו. אחרי כן שב לאכול, וגם מיכאל ירד למטה כדי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות.

דניאל וגילון.jpg
דניאל וגילון

   הם עברו לשבת בסלון. דניאל ביקש שאבוא לשבת איתו. אז אחרי רחיצת הכלים וניגוב השולחן התיישבתי על הכורסה, והוא בחיקי, וכך, עד שעברו פרק וחצי של 'מרתה,' ואני נרדמתי על כתפו.

     ביומיים האלה דניאל עיבד את משמעות הפרידה ממני. הוא אמר לי, הערב, "כשהיית בחוץ לארץ פחדתי שתמות ולא תחזור." אבל רק עכשיו, עם שובי, התחוללה בו ההכרה הרגשית בכך, שהפרידה הזאת היא פרידה מבשרת. שיבוא יום והיא תהיה לתמיד. וזה מה שהקשה עליו כול כך.

     אין נחמה שאפשר לתת לילד, המבין לראשונה את עובדת החיים והמוות. חוץ מלהזכיר לו שאני פה איתו עכשיו, בהווה, שאני אוהב אותו, ושאני לא עוזב אותו כול כך מהר. וזה בדיוק מה שאמרתי לו. שאני לא מתכוון להיפרד מהם כול כך מהר. שאני כאן. ושהכול בסדר.

דניאל קוצץ ציפורניים.jpg
דניאל קוצץ לעצמו ציפורניים. בפעם הראשונה שזה קורה. וזה קרה היום. ביוזמתו.
דניאל מבסוט.jpg
דניאל מאושר בתוך אמבטייה ענקית של גזרי עיתונים, בשעה שחיפש יחד עם חבריו מתובל אחר מטמון מטבעות השוקולד שהטמינו בו אנשי הצוות של חג הפורים.

     אני יודע שזה חשוב, לעבור איתם את התהליך הזה. אבל זה בהחלט קשה מנשוא, קורע לב. בעיקר כשהבטן שלי עודנה עובדת כמו מכונת כביסה, מתערבלת ופולטת כול מה שאני מכניס לתוכה, כבר מאז יום רביעי.

     אחכה עוד יום. מחר ממילא אני מלמד בוקר וערב בתל אביב. אם זה לא יירגע ארד לרופא ביום שני. בינתיים אני לוקח כול יום מלחים, וכדור להרגעת הבטן. זה לא ממש מתיישב עם שתיית הקפה שלי, אבל זה מה יש.

מיכאל עם הפאה.jpg
והנה מיכאל עם הפאה של אבא. שובה לב. "אבא, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך" זה הפזמון החוזר שלו ביומיים האחרונים. אלף פעם ביום. גם זה סוג של עיבוד רגשי.

     עוד לא לגמרי נחתתי פה. רק לאיטה, כתוצאה משאלות החברים בתובל "נו, איך היה לך בחו"ל?" הולכת הכרתי ומצטללת, שעלי לעבד כעת את מה שקלטתי בדרום אמריקה, להוריד ממצלמת הטלפון דברים שצילמתי, להעביר לתרגום דברים אחרים, ולנסות לאתר את שני הכרכים המתארים את פרשת משפטו של אסיר מסוים באינקוויזיציה בלימא, כדי ללמוד מתוכה דברים הקשורים לספציפיות החיים בה, של האסיר שלי.

     זה יהיה תהליך ממושך. כמו תמיד. אולי יותר מתמיד. אבל זה יהיה.

     בינתיים אני מחפש מישהו שיודע צרפתית על בוריה, ומוכן לקרוא ולתרגם בשבילי, בחינם או בתשלום, מאמר של 26 עמודים. מרתק.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

המסע לדרום אמריקה: מאחורי הקלעים עם יעקב שבתאי, גל גדות ופעמיים שיקאגו.

     במהלך עשרת הימים האלה של מסעי, בעקבות דמות היסטורית שאני כותב עליה, חוויתי ריבוי של ממש. בד-בבד עם הניסיון שלי להתחקות אחר עקבותיו ולאסוף מידע על חייו וסביבתו, היו לי אתי ספרים ופרויקטים שעלי לעבוד עליהם בהתמדה. סיפרתי לכם כבר על כך, שקראתי יותר ממחצית מספרו של בן כספית על נתניהו, ועוד ספר שלם על כתיבה. אבל האמת היא, שקראתי וערכתי תוך כדי המסע הזה.

     בחלק מן הימים, בעיקר הלילות, הייתי שקוע במכתבי האהבה הנפלאים של יעקב שבתאי. הם לא ראו אור. אני קורא כתב-יד של ספר חדש על אודותיו. המכתבים האלה כול כך ריגשו והפעימו אותי, שעורר בי תשוקה עזה לבן זוג. אפילו לבת זוג. העיקר לשותף או לשותפת חיים. בחיי.

     אני גם עורך את ספרו של חברי הטוב מיטשל פייגנבאום. רומן חדש ומיוחד, הכתוב כולו בגוף שני. ובד-בבד איתו את ספר המד"ב של דניאל. אני עובד עליו כבר הרבה מאוד זמן. הוא ספר מלא דמיון והשראה.

     בתוך כך גם טיפלתי בהגשת ספרי האחרון לפרס ספרותי מסוים, בנסיעה הבאה לחו"ל, לאירוע ספרותי, בשכתוב עוד גרסאות הצעה לסדרה המבוססת על ספרי "כשהמתים חזרו" – עכשיו עלי לעבור על גרסה נוספת. בקיצור, עשרה ימים מלאים בחוויות שונות הקשורות בכתיבה ובתהליך הכתיבה של הרבה מאוד דברים.

     בטיסה הארוכה מלימא למדריד, שנמשכה 12 שעות, גם צפיתי בסרט "וונדר וומן" עם גל גדות. היא באמת נהדרת. נהניתי מאד. ומתי כבר יש לי הזדמנות לצפות בסרט, ועוד בסרט פעולה ממין זה? בחלומות. חוץ מזה מצאתי בתיבת הבידור של "איר מדריד" את המחזמר "שיקגו" ועטתי עליו בשמחה. אני הרי מכיר אותו היטב ואפילו יודע לשיר חלק מן השירים.

     תוך כדי צפייה במחזמר נזכרתי באהבתי לז'אנר הזה, בכך שהמון שנים אני בעצם כבר רוצה לכתוב מחזמר, בתלמידתי ברי סנדרס שגם ממש עושה את זה, והבטחתי לעצמי, שבחודשים הקרובים אנסה ליצור איזה מתווה ראשוני של סינופסיס למחזמר. ואז השחלתי שוב את האוזניות לאוזניי, והקשבתי לשירי המחזמר, הפעם בשקט, כדי להירדם עמם.

     זה היה ממש כיף.

     לא ברור לי אם וכמה ישנתי בשתי היממות האחרונות. יצאתי מלימא שלשום בתשע בערב. נחתתי במדריד בשתים וחצי בצהריים אתמול. או אז היה לי קונקשן של עשר שעות. לולא הייתי מבטל יום אחד מן הטיול לא היה לי קונקשן ארוך כזה. אבל אז הייתי מגיע לנתב"ג הערב בעשר, אחרי שהרכבת האחרונה לכרמיאל כבר יוצאת לדרכה.

     ובתוך היומיים האלה גם שלשלתי את נשמתי. כנראה שאכלתי משהו מקולקל באחת הטיסות. החשד שלי הוא במנה הכשרה שהזמנתי. המנות הכשרות ש"איר מדריד" מגישה הן מתחת לכול ביקורת. המגשים חזרו על עצמם. מנה עיקרית, ולידה כוס מים (שסתם תופסת מקום בחבילה, כי הרי יש מים אצל הדיילות במטוס), פרוסת עוגה, עוגיית שוקולד עגולה גדולה, עם מילוי, שקית זעירה של בייגלע או של 'צ'יפס' מתפוחי עץ – ואריזת זכוכית זעירה של ממרח סרדינים. אה, וארבע מציות זעירות. בלי לחם, בלי ירקות טריים, בלי פירות טריים.

     בטיסה חזרה קיבלתי שני מגשים שתוכנם היה זהה. בפעם השנייה הייתה שם חתיכת דג, שהסריחה ברגע שפתחתי את האריזה. זרקתי אותה, אבל אכלתי את הרוטב מסביבה, רוטב ירקות עם סויה ותבלינים טובים. זו כנראה מקור הצרה שפקדה אותי.

     לא כיף לטוס בטיסה טרנס אטלנטית עם הצורך בצמידות קרובה לשירותים. אני גם חושב שאיבדתי הרבה משקל בטיול הזה בכלל, וביומיים האלה.

     אבל אני שותה הרבה, וכשאגיע לכרמיאל אולי אעבור דרך הסופרפארם ואקנה לי ערכת מלחים להשבת מלחים אל הגוף. ואז כבר נראה.

     הרבה חוסר יצירתיות צריך שף לגלות כדי לכלול באותה ארוחה עלובה, המותירה אותך רעב, הן נתח דג והן ממרח סרדינים. מה, השכל הישר נעלם ברגע שיוצאים מקורס שפים? ולמה לא לכלול במנה הכשרה פירות וירקות טריים ולחמניות טריות? מדוע הנוסע הכשר צריך ללכסן עיניו בכמיהה אל מגשי המזון של חבריו לטיסה?

     הזמנתי אוכל כשר, כדי לא להיכשל באכילת חזיר. או בשר בחלב. אמנם, בטיול בהחלט אכלתי מאכלי ים, כאשר אהבתי. אבל אני לא מכניס את הדברים האלה הביתה, ומשתדל ככול האפשר לשמור על כשרות באורחותיי בכלל. מה שקרה בסוף הוא, שעם רדתי מן המטוס הסתערתי על סלט ירקות גדול בשדה התעופה, ולמצער גם על לחמניה עם גבינה צהובה… והאם. כי לחמניה ריקה לא היתה להם, וכבר גוועתי ברעב מרוב כשרות למהדרין.

     העיקר שחזרתי הביתה העיקר שאני כותב לכם כעת ברכבת מנתב"ג לכרמיאל, חולף על פני נופי הארץ האהובה עלי כול כך, ומגלה שהם רוויים במים ומלאים בירקות הצמיחה. וזה מרחיב את הלב.

     אבא שלי יאסוף אותי מתחנת הרכבת. ניסע ממנה דרך חנות לקנות בה סוללות למכוניות הרדיו שקניתי להם, כדי שיוכלו להפעילן מיד עם הוצאתן מן המזוודה, ואז ניסע ישר לגן. הילדים מחכים לנו בו. ניפגש, ואביא אותם הביתה, לחיבוקים ולמתנות.

     ואת השינה והבטן אסדיר בסוף השבוע.

     שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.

יאושו של כותב, ותקוותו.

 משפחה.jpg

    החלק הכי טוב של היום הזה היה עכשיו. יצאתי מהבית של בני משפחתי בקצה לימה, בתוך שכונת פאר סגורה בגדר על ההר, מדירה בקומה ה-11, ממנה ניתן היה להשקיף על נופה של לימא בלילה. נפגשנו שם, כל בני השבט הסיני-קתולי של משפחתי, לארוחת ערב. הם שתו בצמא את דבריי על הספרים שכתבתי ועל הספר הבא. עם חלקם אפגש שוב בארץ, במאי, בחתונה של בן דודי דניאל, ואחרי כן גם יגיע ארצה דניאל בן ה-15, בנה של בת דודי שהתגיירה, במסגרת מסע של בית הספר שלו, "ליאו פינולו," בית הספר היהודי בלימא. ואז, כשיצאנו משם בסביבות אחת עשרה בלילה, התקשרתי הביתה, כדי לשמוע את הילדים.

      מיכאל היה ער. דניאל עוד ישן. אבל לשמוע את קול הפעמונים של מיכאל דקות אחרי שהקיץ משנתו, זה כמעט גרם לי לבכי. "ילד מתוק ואהוב שלי," אמרתי לו, "כמה שאני מתגעגע אליך, ואליכם."

     "אבא, מתי תחזור?" שאל.

      "עוד יומיים, אהוב שלי."

     "איפה אתה?"

     "Cארץ שקוראים לה פרו."

     "אתה הולך ברגל?"

     "לא. אני נוסע עם דוד סאול, דוד שלנו, אבא של אלכס, חזרה מארוחת ערב משפחתית. פה מאוחר בלילה עכשיו."

     "בתובל לפנות בוקר," השיב לי מיכאל.

     ושוב נדהמתי מרמת הביטוי שלו, ומקולו, ומחום לבו.

*

     זה היה אמור להיות היום הכי חשוב במסעי. בשמונה בבוקר הגיעה למלון שלי מרצה להיסטוריה מן האוניברסיטה הקתולית בלימא, שמומחיותה היא המוריסקים במאה השש עשרה, וגם יודעת לקרוא ספרדית עתיקה, כזו שמסמכי האינקוויזיציה כתובים בה. נסענו למוזיאון האינקוויזיציה בלימא, לפגוש את המנהל שלו, היסטוריון ידוע, שאף הוציא ספר על האינקוויזיציה.

      הוא קיבל את פנינו בחום, אבל המוזיאון מצוי בשיפוצים. הלחות פגעה בקירותיו ובתקרתו, חלקי קירות נפלו שם, הכול מכוסה בפיגומים. ובאשר למה שבאתי לחפש שם, את פרטי היום יום של הצוות והאסירים במקום, מצאתי מעט מאד. הרוב, כך אמר לי, אוכל להשיג בשני כרכים המתארים את משפטו של אסיר מסוים. הוא נתן לנו את פרטי הספרים, הוסיף לי עליהם את ספרו המלא בקובץ וורד, ותמונות סרוקות מן הכלא, ובזה הסתיים ביקורנו.

      רגע לפני שיצאנו משם שלפתי מכיסי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, כיפה, ואמרתי להם שאני נכנס רגע חזרה למוזיאון כדי להתפלל.

      הלכתי אל חדר העינויים. נעמדתי שם, מול תאי האסירים המשוחזרים, הוצאתי את 'אל מלא רחמים' מהסמרטפון שלי, ועמדתי והתפללתי בעבור נשמתו של הגיבור שלי, שנלחם על זכותו להיות יהודי, ובעבור נשמתם של כול מי שעונו על קידוש השם ואיבדו את נפשם במקום הארור הזה. זו הייתה מצווה גדולה בעבורי.

      ואז, עם דמעות בעיניים, נפרדתי לשלום ממנהל המוזיאון ויצאתי עם אילנה לחנות ספרים גדולה כדי לחפש אחריהם.

      אבל החנות הייתה סגורה. אז תחת זאת נסענו לשלוחה של האוניברסיטה הקתולית, המצויה בקרבת מקום, כדי לחפש את הספרים הללו בספרייתה.

      וכשהגענו לשם מצאנו כי גם השלוחה האוניברסיטאית הזאת סגורה.

      בינתיים החום בלימא עלה, הרגל שלי כבר נורא כאבה, מזל שהיה לנו נהג שליווה אותנו בהמשך היום. הוא הסיע אותנו ליעד הבא. לספרייה הלאומית. בחרתי לנסוע לשם ולא לארכיונים של האינקוויזיציה, כי מנהל המוזיאון אמר לנו מראש, ששם לא נמצא את מה שאנו מחפשים, ואני לא רציתי להיכנס עם אילנה לסשן ארוך מדי של תרגום ופיענוח מסמכים מספרדית עתיקה. זה היה עולה לי הון, ואם בכרכים שחיפשנו ישנו המידע הספציפי הדרוש לי, חבל על הזמן ועל הכסף.

      הספריה הלאומית של לימא היא מבנה מדהים, בן ארבע קומות. הוא שמור בקפדנות. בכל חדר שאתה נכנס אליו עליך לתת את פרטיך ולהפקיד תעודה מזהה למשמורת. אתה יכול להזמין ספרים שאיתרת מקודם לכן במחשבים המצויים בקומת הכניסה, אבל תקבל אותם אחד אחד. כלומר, רק כשתסיים לבדוק ספר אחד תקבל את משנהו.

     בין הספרים שהזמנו היו גם שני אלבומי ציורים מראשיתה של לימא. אבל כאשר התחלתי לצלם מתוכם אסרו זאת עלי. ביקשו ממני להזמין סריקות של הציורים, בתשלום כמובן.

     שני הכרכים האמורים הגיעו סוף סוף לידינו, אבל כאשר התבוננתי בהם נתקפתי ביאוש. הם מונים למעלה מאלף עמודים כול כרך, הכול בספרדית, שאינני יכול לקוראה. לעבור על כול פרק שם היה לוקח לנו שעות, ואני כבר הייתי פשוט גמור מעייפות ומרעב. קמתי בארבע בבוקר, השעה כבר הייתה שלוש בצהריים, וכל מה שהכנסתי אל פי מן הבוקר היה אמפנדה אחת וקפה.

     ביקשתי מאילנה שנלך הביתה. הספקנו להזמין עוד פרק מספר מסוים בצרפתית, עם חומר, ושילמתי כדי שישלחו לי אותו בקובץ פי.די.אפ במייל, יחד עם סריקות הציורים, ואז נסענו משם למלון. בדרך שילמתי לאילנה על יום עבודתה וסיכמתי איתה, שהיא תעבור על שני הכרכים האלה ועל עוד מקורות שמצאנו, תסרוק לי מה שאני זקוק לו, ואני אשלם לה מן הארץ.

      אבל שם, בספריה הלאומית, למול הכרכים האלה, נתקפתי לרגע ביאוש כזה שחשבתי לוותר על הפרויקט הזה כליל. איזה סיכוי יש לי, אמרתי לעצמי, להצליח לשחזר את חיי הגיבור שלי מן המאה השש עשרה, שעה שכול המקורות הראשוניים שלי הם בספרדית, ואני מתפרנס רק מתמצות תולדות חייו באנגלית. אבל רגע אחרי כן לקחתי נשימה ונרגעתי. כן, זה כנראה הפרויקט הכי שאפתני שלי עד כה, אמרתי לעצמי, ולאילנה אמרתי, שזה כנראה הספר שיהיה לי הכי קשה לכתבו, אבל הוא חשוב, ואני אעשה את זה.

       חזרתי הביתה למלון. ישנתי שעה. כשקמתי, בעודי מתקלח, אמרתי לעצמי – עשה מה שאתה מלמד את תלמידיך. חפש היכן היאוש הזה, מול ההכרח לשחזר משהו שאינו קיים עוד, מצוי בחייו ובמוטיבציה של גיבורך.

      ומיד ידעתי. היאוש הזה שחשתי הבוקר, מול הספרים החתומים בפניי, בשל עוביים ולשונם, הוא היאוש שחש הגיבור שלי. אבל הוא לא נתן ליאוש הזה למנוע ממנו לעשות את דרכו, לממש את תכלית חייו. וזה, היאוש הזה, הוא כרגע השער שלי לכתיבה אותו.

     ואז ידעתי, שאני אכתוב את הספר הזה ויהי מה. גם אם זה ייקח לי שוב כמה שנים. ואחצוב ואגלף אותו מתוך המקורות הראשוניים והשניוניים שבידיי, ומתוך לבי ומתוך דמיוני.

*

      זהו. מחר היום האחרון שלי בלימא. בתשע בערב אני עולה על טיסה למדריד, בדרך חזרה לארץ. בבוקר אפגש עם בת דודי, שביקשתי ממנה שתיקח אותי לקנות בזול כמה חולצות כותנה כאן, ומכיוון שהצ'ק אאוט במלון הוא ב-12 בצהריים, ואילו הטיסה שלי היא ב-21.00, אשאר בביתה עם המזוודות שלי, וממנו אסע לשדה התעופה.

      אני יוצא מכאן, אם כן, ופחות מחצי תאוותי בידי. יש לי ספר על היהודים בצ'ילה ותמונות מן המקום שבו התרחש רגע דרמטי מאוד בסיפורי, יש לי שני ספרי בישול צ'יליאני, כדי שאכתוב נכון את זמן חייו של גיבורי בצ'ילה, יש לי תמונות מלימא של פעם, וגם עוד חומר על הגיבור שלי, בצרפתית, שאצטרך לתרגם, ויש לי את קלאודיו בצ'ילה ואת אילנה בלימא, כדי שיעברו בעבורי קלאודיו על הארכיון של האינקוויזיציה בצ'ילה ואילנה על הספרים בלימא, וינסו לדוג לי עוד מקורות על התקופה ועל הדמויות שאני כותב עליהן.

       זה לא מעט. אבל זה לא מה שאני רגיל בו. בדרך כלל אני חוזר ממסע עם צילומי מסמכים וספרים. אבל הפעם זה יארך יותר זמן.

      נו מילא. ממילא אני מתחיל ביום ראשון את הסמסטר הבא, ואהיה שקוע עד יוני בהוראה. ממילא רק בקיץ אתפנה שוב לכתיבה רציפה. אז שיהיה ככה. בסוף יהיה עוד ספר מזה. זה בטוח. ואם לא, לפחות אדע שעשיתי הכול, כולל הכול, כדי שזה יקרה.

      בכול פעם שאני מלמד את תלמידיי מהי 'הרחקת עדות,' אני מתרה בהם, לבל ירחיקו עדותם יותר מדי, שמא יצטרכו אז לעשות מסעות ברחבי העולם אחרי הדמויות שהם כותבים עליהן כדי לשחזר את חייהן. המסע הזה הוא דוגמא טובה לקושי הזה.

       ובכל זאת, עשיתי אותו, ומחר אני יוצא כבר בדרך הביתה, וביום חמישי לפנות בוקר, בעזרת השם, כבר אהיה שוב עם מיכאל ודניאל, בבית שלנו, בתובל, ולא יהיה מאושר ממני ברגע הזה.

*

      וזו גם הסיבה לכך שלא נעתרתי לאיש מבין עשרות הבחורים שפנו אלי כאן. ואני לא מגזים. בכול פעם שאני מגיע לדרום אמריקה אני מרגיש מחוזר מחדש. הגברים כאן בהחלט נמשכים למבוגרים לבנים. אבל כבשתי שוב את יצרי. חשוב לי יותר לחזור הביתה בחתיכה אחת, מאשר להתהולל פה עם בחורים.

      ובעלי, שיבוא, בעזרת השם, כפי שמנבאים לי כעת כול ההורוסקופים, יקבל אותי צח כשלג ובתול מרבבה, לפחות בכול הנוגע למסעי זה.

       שיהיה לכם לילה טוב.

כשהמתים חוזרים.

     הבוקר, מיד עם נחיתתי בלימא, התקשר אלי אלכס, בן דודי מסדר שני. "אבא שלי, סאול ובימבו רוצים לבוא לקחת אותך למסעדה," הוא בישר לי. "באיזה מלון אתה משתכן?"

     אמרתי לו את שם המלון, ואז ניתק והתקשר שוב מקץ כמה דקות. "אבא שואל אם תרצה לבוא איתם לבקר את המשפחה בבית העלמין. הם ממילא תכננו לעשות זאת."

     כמובן שאמרתי כן.

     וכך, מקץ פחות משעה מאז נחתתי בלימא, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות סאול הגדול וסאול הקטן, ובימבו, שלושת בני דודיי מסדר שני, בני הדודים של אבא שלי. בימבו הוא הבן של יענקל, האח של סבתי שהיגר ללימא מן העיירה נובוסליץ לפני השואה, התחתן כאן עם סינית קתולית ולכן המשפחה ישבה עליו שבעה וניתקה איתו כול קשר; סאול הגדול הוא בנו של דוד יויינע, האח של סבתי, שהיגר לאקוודור אחרי השואה, והיה בעבורנו תמיד הדוד העשיר מאמריקה; וסאול הקטן, הבן של כסיל, אח נוסף של סבתי.

     את הכיפה שאני לוקח איתי תמיד לכול טיול שכחתי בבית המלון, אז התכבדתי בכיפה מבית העלמין. סאול גם נתן בידי עותק של התפילות הנושאים על קברו של מת ביום אזכרתו, ואני הצעתי שאומר עליהם אל מלא רחמים. כך, אפוא, מצאתי את עצמי עובר עמם קבר אחר קבר, מבקר את כול קברותיהם של בני המשפחה הקבורים בלימא – אלה וכסיל, יענקל (חקובו), סולומון פלדמן, הבן של סאול, שנפטר מסרטן בגיל 35, לפני כמה שנים, הקבר של משה, אחיו של סאול ובנם הצעיר של אלה וכסיל, ואחרי כן גם את קברות ההורים של סינתיה, אשתו של כסיל ואמו של אלכס.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

     הבכי הלך והתגבר בתוכי מקבר לקבר. מרוב התרגשות. בעבורי, הרי זה כבוד גדול לזכות לומר תפילת אל מלא רחמים על קרובי משפחתי. אבל כשהגעתי לקבר של יענקל, חקובו, שהמשפחה בארץ התנתקה ממנו בשל אהבתו לגויה, התפרקתי. קרוביי לא הבחינו בזאת. הכול היה בתוכי. אבל משהו באמת נשבר בי שם, ליד קברו, מרוב חמלה וצער.

     אחרי כן, כשישבנו במסעדה סינית טובה ואכלנו צהריים. סיפרתי לבני דודיי על ספרי "כשהמתים חזרו," אותו כתבתי אחרי ביקורי הקודם אצלם, בלימא ובאקוודור, לפני כעשר שנים. סיפרתי להם כיצד המצאתי את סיפורו של מיכאל, האח של סבתא שלי, שנעלם בגיל 14 בין שתי מלחמות העולם ואבדו עקבותיו לעד, איך חיתנתי אותו עם גויה באיקיטוס שבאמזונס והולדתי ממנו את סלומון פלדמן, משיח ישראל, המשיח היהודי.

ארבעתנו במסעדה.jpg      הם נהנו מאוד למשמע הסיפור. בעבורי, לספר אותו להם זו חוויה בפני עצמה. מה גם, שכעת אני עובד עם דורון אלון חברי, במאי הקולנוע שאיתו עשיתי גם את הסרט הקצר זוכה הפרסים "קופסאות," על הפיכת הרומן הזה, "כשהמתים חזרו", לסדרת טלביזיה. למעשה, תוך כדי טיול אנחנו מחליפים בינינו טיוטות של סינופסיס על הסדרה ופרקיה. וכך אני חווה את הספר הקודם הזה מחדש, תוך כדי עבודת תחקיר על ספרי הבא.

     הערב נפגשתי בבית המלון עם מרצה להיסטוריה באוניברסיטת לימא, המתמחה במאה השש עשרה. סיכמנו שמחר נצא יחד להיפגש עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא, היודע, למצער, את השפה הספרדית בלבד. הוא היסטוריון בעצמו, ועומד לתת לי גם עותק מספרו על משפטי האינקוויזיציה בעיר. משם ניסע יחד, במכונית ועם הנהג שמעמיד בן דודי בימבו לרשותי, לארכיון הלאומי ולספריה הלאומית, לחפש רישומים ועדויות על גיבור ספרי.

     המסמכים בארכיונים של האינקוויזיציה כתובים בספרדית עתיקה. זו הסיבה שליאון טרטמברג, ההיסטוריון של יהדות לימא, מנהלו הקודם של בית הספר היהודי בלימא, "ליאון פינולו," וחבר יקר, חיבר אותי עם המרצה הזאת. שמה אילנה, והיא יודעת ספרדית עתיקה וגם מכירה את נבכי הארכיונים הללו. ליאון הוא גם שחיבר אותי עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא.

     לא ייאמן עד איפה אני מגיע עם התחקיר הזה. אבל לא היה לי מנוס מכך. אני עובד על הספר הבא כבר שנה, בשקט, תוך כדי הרבה דברים אחרים כידוע. רוב הסצנות הדרמטיות בו כבר כתובות בכתיבה ראשונה. אבל כל המהלך הדרמטי עוד לא רציף, וקו החיים של הדמות שלי חסר. ומרגע שהבנתי זאת, ידעתי שעלי לנסוע לצ'ילה ולפרו, להתחקות אחר נתיבות חייה, לחפש אחר המקורות הראשוניים לחומרים שכבר קראתי על אודותיה, ובעיקר לחפש אחר פרטי החיים הספציפיים, המוחשיים, אלה ההופכים סיפור לקונקרטי, למסוים ולבלתי נשכח.

     אחזור ארצה עם מאות עמודים של חומר בספרדית. או אז אצטרך למצוא מי שיהיה מוכן לקרוא ולתרגם לי אותם, בתמצית. בתשלום כמובן. רק אחרי כן יהיה לי חומר לעבור לגרסה הבאה והשלמה יותר של ספרי.

     אני מאושר ומסופק. עוד לפני מחר. ואומר לכם מדוע. מפני שהמפגש עם בני משפחתי היום מילא אותי בהתרגשות ובאהבה. בידיעה, שכולנו, כל הנצרים לשלמה ושרה פלדמן, מנובוסליץ, ערבים איש לרעהו, גם בקצווי עולם.

*

     את הספר "כשהמתים חזרו" התחלתי בחוף הים של תל אביב. הייתי אז בתוך כתיבתו של רומן המתרחש ברנסנס, שלא השלמתיו כלל. יצאתי עם חברי רם שליטא לשתות משהו על חוף הים. בעודנו יושבים שם ראיתי פתאום איך מרכבה של מכונת כתיבה מתוחה בין אוזניי, ולקודקודי נכנס דף, עליו נכתבה הכותרת "כשמתים חזרו," ומתחתיה תמציתו של סיפור שלא היה קשור כלל לרומן שכתבתי באותה עת: אבא שלי מתקשר להזעיק אותי בבהילות לבית המשפחה ברמת השרון, מפני שכתוצאה ממשהו שחוללתי בכתיבתי מתי המשפחה מתחילים לחזור. אני ממהר הביתה ומגלה, שלא רק מתי המשפחה חוזרים, אלא גם מתי העיירה ואחריהם כל מתי העם היהודי. אני מגלה שאני המשיח.

     כתבתי טיוטה מאוד מצחיקה של הסיפור הזה, ואז אמרתי לעצמי שכתבתי סאטירה מטורפת. אבל אולי היא סימן שעלי לשבת סוף סוף עם אבא שלי, ולשמוע ממנו מה באמת עבר על המשפחה שלו בשואה.

     קבענו פגישה, ישבנו והוא סיפר לי את הסיפור על שלמה ושרה פלדמן, פושט העורות הדתי מן העיירה נובוסליץ, שהיו להם 12 ילדים, שלושה מתוכם מתו בצעירותם ואפילו שמותיהם אבדו, והרביעי, מיכאל, אבד בין שתי מלחמות העולם, בגיל 14. ואז עצר אבא מסיפורו ואמר לי, "הרבה שנים קיוויתי, שיום אחד מיכאל או מישהו מצאצאיו יבוא וידפוק על דלת הבית שלנו (בית המשפחה שוכן בשיכון שכולו הוקם על ידי פליטי אותה עיירה, ברמת השרון). אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה."

     "אבא," אמרתי לו, "אני אחזיר לך את מיכאל."

     אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי.

     כמה ימים אחרי כן הודיע לי אבא, שמתארגנת משלחת של ותיקי העיירה וצאצאיהם לנסיעה לאוקראינה. הוא לא היה יכול להצטרף, אבל הציע לי לעשות כן. אני כמובן קפצתי על ההצעה. נסעתי עמם לאוקראינה-רומניה. הגעתי לעיירה. אמרתי קדיש על קבר האחים ש-819 מיהודי העיירה נטמנו בו, ואז חיפשתי אחר קברות סבא וסבתא רבא שלי בבית העלמין. משלא מצאתי אותם נעמדתי בלב בית העלמין, פרשתי ידיי לשמיים, ואמרתי בקול רם: "סבא שלמה וסבתא שרה, סליחה שלא מצאתי את קברותיכם. אגיד פה קדיש עליכם ועל כול מי שטמון כאן בבית העלמין."

     וכך עשיתי.

     וכשסיימתי, גהרתי ארצה, אספתי בקבוק בירה אוקראיני ישן שהתגלגל שם, מילאתי אותו עד חציו בעפר בית העלמין, ונשבעתי, שהבקבוק הזה ילווה אותי כול חיי.

     הוא נמצא כעת בחדר העבודה שלי בתובל.

     זמן קצר אחרי ששבנו ארצה צלצל אלי אבא בהתרגשות. הוא סיפר לי שפרל שוורצמן, אשת הגבאי בעיירה, זכרה לברכה, מי שליוותה אותי במסע לעיירה זמן קצר מקודם לכן, התדפקה על דלתו עם מכתב ביידיש מלימא. את המכתב כתבה אלה, אשתו של דוד כסיל. היא כתבה לפרל, חברתה לספסל הלימודים בבית הספר העממי בנובוסליץ, שאינה יודעת מי מבין בני המשפחה בחיים. אבל שהנכד שלה, אלכס, עלה ארצה מאקוודור, ושאם מישהו מהמשפחה בחיים, היא תשמח אם יתקשר אתו.

     אבא מיד התקשר לאלכס. ואלכס הפך מאז לבן משפחה שלנו. הוא כבר התחתן בישראל עם מוניקה ויש להם שני ילדים. אחרי אלכס הגיע ארצה בן דודו, דניאל, הבן של משה. הוא תכף מסיים בהצטיינות תואר שני בטכניון, ועומד להינשא. הם כמו עוד שני אחים בשבילי.

     בעקבות המסע הקודם שלי ללימא, גם אבא שלי טס לשם. הוא הספיק לפגוש את אלה, דודתו, לפני שנפטרה, ולהכיר את כול השבט הסיני-קתולים שצמח מזרעו של יענקל-חקובו, האח הבכור של סבתי.

     רוב הדברים האלה מסופרים בספרי "כשהמתים חזרו." כאן אתם מקבלים תוספת. אבל עכשיו אתם כבר ודאי מבינים מה זה בשבילי, להגיע ללימא בשביל תחקיר לספר הבא שלי, ולפגוש בה קודם כול את שלושת בני דודיי, איך אמר סאול הגדול "אנחנו השלושה האחרונים ממשפחת פלדמן בכול לטינו אמריקה," מאוחדים כול כך יחד, לאכול איתם ולהזכיר איתם את נשמות בני המשפחה.

     ומחר יום חדש, עם התרגשויות חדשות. ובערב ארוחת ערב אצל בימבו, עם כול השבט הקתולי-הסיני שלו, ושלי.

     וכול זה, עוד מבלי שסיפרתי לכם דבר על מה אני אכתוב בספרי הבא:)

     שיהיה לכם לילה טוב.

כוחן של ספריות, וקסמו של שירות התרגום בגוגל

     את הבוקר הזה התחלתי בספריה הציבורית של קונספסיון. כעת, בכותבי לכם כול אלה, אני כבר יושב במלון 'שלי' בסנטיאגו. גמור מעייפות מן הטיסה.

     התכוונתי ללכת הבוקר ל'גלריה דה היסטוריה' בקונספסיון, כדי לחפש בה חומר על העיר העתיקה. אבל המארח היהודי שלי אמר לי שיש שם חומר חלקי מאוד, והבחור הנחמד ששירת אותי במלון, סטודנט לאנגלית ולהיסטוריה, הציע לי לגשת לספריה הציבורית. הקשבתי לו. וטוב שעשיתי כך.

     התייצבתי בספריה ממש עם פתיחתה, בתשע בבוקר של שבת. אמרתי שאני מחפש ספרי תמונות של אמנות פיגורטיבית המתארות את קונספסיון במאה השש עשרה. כאלה לא נמצאו בידי הספרניות, אך מרוב רצונן לעזור לי הביאו לי לעלעל בשלושה ספרי צילומים משמונים השנים האחרונות בעיר. חייכתי לעצמי, והבנתי שעלי להסביר להן שוב מה אני מחפש. הפעם, פתחתי את google translate בטלפון החכם שלי. כתבתי בעברית "אני מחפש חומר על העיר במאה השש עשרה. לא רק תמונות, כול חומר. תודה." ותרגמתי את זה לספרדית.

     קראתי להן מן המסך, ואז אחת מהן עלתה לקומה העליונה, וירדה ממנה עם אוצרות. שני ספרים המספרים על ההיסטוריה של העיר, למן ייסודה בשלהי המאה החמש עשרה, ותיאורה מכול בחינה. ארכיטקטורה, מבנים, משלח היד של תושביה הראשונים, פעילותם הכלכלית והחקלאית, החינוך ואורח החיים. בדיוק מה שחיפשתי.

     התיישבתי, אפוא, במבואת הספרייה, ופשוט צילמתי בטלפון הנייד שלי עמוד אחר עמוד, למעלה ממאה עמודי ספר, שעם בואי ארצה יהיה עלי להדפיסם ולמצוא מי שיוכל לתרגם לי את תמציתם מספרדית, כחומר רקע לספר שלי. כך עשיתי גם ב'מעשה בטבעת,' וזה עזר לי מאוד.

     מרוצה חזרתי אל בית המלון. ידעתי שבזה באמת השגתי את מטרת הביקור שלי. הגעתי לחומר ולמקומות שלא היה שום סיכוי בעולם שאגיע אליהם דרך האינטרנט.

     נותרו לי כשעתיים עד ליציאה מן המלון לשדה התעופה, ושתי משימות – למצוא ספרי בישול צ'יליאני עממי ו/או אמנות פיגורטיבית מצ'ילה, ולקנות מתנות לילדים. אתמול ראיתי באיזו חנות שעברתי על פניה מכשירי רדיו בצורות מיוחדות – מכונית רדיו, אקדח רדיו וכו'.

     אל תגלו להם בשום פנים ואופן, כי זו הפתעה. אבל קניתי להם שתי מכוניות רדיו גדולות וזהות, עם אנטנה ושקע USB לחיבור למחשב ושלט רחוק, משהו משהו. וכמובן, מכוניות זהות לחלוטין בגודלן ובצבען. זה עלה לי 188 שקל. מחיר שבחיים לא הייתי משיג בו ג'דגטים כאלה בשום מקום אחר מלבד הקצה הזה של צ'ילה.

     אחרי כן נכנסתי אל חנות הספרים המופלאה, שנמצאה ממש מול המלון שלי. זו חנות מוערכת מאוד בקונספסיון, ובצדק. מצאתי בה מבחר גדול מאוד של ספרי אמנות, אך שום ספר אמנות מתאים לתקופה שאני עוסק בה – ומבחר גדול של ספרי בישול. אז קניתי לי שני ספרי בישול צ'יליאני. עכשיו נותר לי רק לבשל ארוחה צ'יליאנית בתובל, ולכתוב עליה. ואני יודע בדיוק את מי אזמין לטעום ולשפוט מה טבעה. את הסייעת בגן של הילדים, שהיא גם חברה שלי, ומוצאה מצ'ילה (ורוניקה, בלי התחייבות, כן:)?) קודם נראה אם אצליח להמיר מוצרים כאלה באחרים.

*

     לקחתי איתי חומרי קריאה ועריכה מן הארץ. אפילו הספקתי לערוך במהלך הטיסה הנה, וכנראה שכך יהיה גם במהלך הטיסה חזרה הביתה. אבל גם קניתי לי שני ספרים בשדה התעופה. האחד הוא ספרו של בן כספית על נתניהו. השני הוא ספר חדש מאת קולוס מק'קאן, "מכתביים אל סופר צעיר – עצות מעשיות ופילוסופיות," שראה אור בתרגומה של עידית שורר ובעריכתה של דבורה נגבי בהוצאת "עם עובד" זה עתה.

     הספר של בן כספית היכה אותי בהלם. אמנם, אני קורא את טורו ב"מעריב" בהתמדה. אך כשאני מקבל את הלקט הזה של תככים ושקרים, ספינים ומעשי גניבת דעת, זה פשוט מהמם ומחריד אותי. וכשזה בא במקביל לקריאת ההתפתחויות בחקירות של נתניהו בארץ, זה בכלל זוועה.

     קראתי למעלה מחצי הספר, ואז שכחתי אותו בהסעה משדה התעופה בקונספסיון לבית המלון שם. כנראה שהספיק לי. זה כול כך קשה ומדכא לקריאה. הלוואי וכבר יפטור אותנו מעונשו ויקדים ויתפטר. אני כבר באמת לא מסוגל לשמוע את שמו, את שם אשתו ואת שם בנו בכלל.

     האמת היא, שבצד הזעם שלי על המשפחה הזאת, התעורר בי היום גם צער עליהם. אפילו דאגה. הרי מצב העניינים הנוכחי של בני הזוג הללו עלול להביא רק לאחת משלוש אפשרויות – מאסר לתקופה ממושכת, או חס וחלילה איבוד שיפיון הדעת או התאבדות. אני לא יכול לראות איך בני הזוג האלה יהיו מסוגלים לעמוד בכליאה ממושכת. הפער בין הדימוי העצמי שלהם, כגואל ישראל ואשתו החסודה, לבין האמת, עמוק מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. ובתהום השחורה הזאת, שבין מה שאדם חושב ומאמין בו על עצמו לבין מה שהזולת רואים בו, ישנה אימה גדולה.

     ואני כותב זאת בלי שמץ שמחה לאיד או התלהמות. אלא בדאגה. אני מתעב אותם כבר מזה שנים. אני חושב שהם זוג מסוכן, שחייב להיעלם מיד מן החיים הציבוריים. אבל גם הייתי רוצה שישרדו את זה, למען בניהם. שישמרו על גחלת החיים בקרבם.

*

_-_מכתבים_אל_סופר_צעיר     

 

     הספר השני, "מכתבים אל סופר צעיר", הוא ספר מופלא. לא אצטט ממנו ולו מילה אחת. אומר לכם רק, שזהו ספר נפלא להוראת כתיבה, וגם לכותבים ותיקים. הוא מבריק, יוצא דופן, מלא הומור ומדויק. התרגום משובח ביותר. ניכר בו שהמתרגמת, עידית שורר, שאינני מכיר אותה, טרחה הרבה כדי לדייק מאוד בתרגום שלה ולשמור על רוח המקור. היא, וכנראה גם העורכת, עשו עבודה נהדרת. התוצאה היא פשוט סוכריה.

     אני מבקש להטיל בזאת על כול תלמידיי ותלמידותיי, בעבר, בהווה ובעתיד – את הספר הזה כקריאת חובה. תחסכו לי המון הסברים בדרך. באמת, רוצו וקנו וקיראו מיד את הספר הזה, וסמנו בו כול משפט ושורה שמהדהדים לכם אמת. יש כאן אינספור שורות כאלה.

     תדעו מזה רק ברכה.

    וליתר ביטחון גם אביא בפניכם קטעים ממנו כבר במפגשינו בשבוע הבא.

*

  זהו. הלילה אני קם בארבע לפנות בוקר, ויוצא בחמש מן המלון כדי להגיע לטיסה היוצאת ב-0740 בבוקר מסנטיאגו ללימא, פרו. אגיע ללימא בתשע וחצי בבוקר. שם יש לי פגישה אחת מאוד מאוד חשובה, של תחקיר, ביקור בעוד מוסד או שניים, ומפגש משמח עם בני משפחה. ואז חזרה לארץ.

      אני מתגעגע נורא. היום דיברתי עם הילדים בווטסאפ עם מצלמה, ופשוט השתגעתי. הם כל כך נפלאים, הילדים האלה, שהיום מצאתי את עצמי קורא קריאת שמע הן בהמראה במטוס והן בנחיתה, כדי שהשם ישמור עלי להגיע ממקום למקום בבטחה, ולהתקרב בחזרה הביתה. אז כן, גם בי חלפה המחשבה הזאת, איפה הוא היה בזמן השואה וכו'. אבל טוב לי לקרוא קריאת שמע, כשאני זקוק לו. אז זה מה שאני עושה. סבבה?

     שיהיה לכם שבוע טוב ומלא ברכה.