הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

מודעות פרסומת

האם סדנה לכתיבה היא מתנה? מתי להירשם לסדנת כתיבה? למה כדאי לשים לב? וגם – סדנאות חדשות בהנחייתי.

כתיבה

כתיבה היא עסק חמקמק. היא מתעוררת בלבו של כול אדם בזמן כלשהו, בגיל כלשהו, ותמיד במפתיע. לעתים זה קורה בעקבות טלטלה פנימית, בשורה של שינוי או משבר. או-אז אתם מחפשים בגוגל אחר סדנאות כתיבה, ומגיעים אלי, על פי רוב שעה שאני כבר מצוי באמצע תהליך עם קבוצה. לעתים זה בא בצורת מתנה. מישהו או מישהי שאוהבים אתכם/ן רוצים להעניק לכם משהו שהכי ידבר אל לבכם, ופונים אלי כדי לתת לכם סדנת כתיבה במתנה. אבל סדנת כתיבה אינה מתנה ואינה יכולה להיות כזאת.

סדנאות כתיבה נפתחות בדרך כלל מיד אחרי החגים (חגי תשרי ופסח), ובתחילת חופשת הקיץ (יוני). זאת, מפני שרוב הסדנאות מתקיימות במחזורים של 10-12 פגישות, ומתחדשות מדי שלושה חודשים. לכן, עצתי לכם היא תמיד לחפש ב-15.9 סדנה שמתחילה ב-1.10, ב-15.12 סדנה שמתחילה ב-1.1, ב-15.3 סדנה שמתחילה ב-1.4. במידה ואתם בכול זאת רוצים להצטרף לסדנת כתיבה, שכבר החלה, ודאו שאתם יכולים לקבל מידי המנחה סיכומי שיעורים כתובים ו/או מצולמים, או שיעורי השלמה און ליין, שיוכלו להכניס אתכם לעניינים מהר ככול האפשר.

סדנת כתיבה אינה יכולה להיות מתנה. כן, אני יודע, כאשר אתם מבקשים להעניק אותה כמתנה למישהו, זה בא מעומק לבכם ומתכוון לרגש ולשמח את זולתכם. אבל סדנת כתיבה ראויה לשמה מביאה עמה, בין השאר, חפירה עמוקה בתכני הלב והנפש, ודרישה לרמת מחויבות בסיסית גבוהה – מפגש מדי שבוע, כתיבה מדי יום או מדי שבוע, וכך הלאה. לכן, הצטרפות לסדנת כתיבה צריכה להיעשות מתוך רצון, נכונות והתחייבות לתהליך, ולא כמין 'דילוג' למשהו נחמד וקליל, כביכול, כי מישהו/י החליט שזה הדבר הכי טוב ונכון ויפה להעניק לי כשי.

בואו לסדנה. אבל דעו שבבואכם אליה אתם מתחייבים לתהליך, שמשכו לפחות שלושה חודשים, ואם זו סדנה רצינית – היא מציעה לכם גם סדנאות המשך, שתלווינה אתכם/ן למן הרגע הראשון שהתנסיתם בו בכתיבה, דרך לימוד האופנים בהם אפשר לכתוב ספר, ההתמודדות עם קשיי הכתיבה – ועד לכתיבת גרסה ראשונה שלמה של ספר ואז גם העבודה עליה, פיתוחה ושכתובה. בפחות מזה לא כדאי להסתפק.

*

     אני מאמין בשוויון ערך האדם, בכך שכול אדם יכול וראוי שיכתוב. בעבודה אתי אני מעודד כתיבה שופעת, זורמת, מבלי להכיל עליה עמדה ביקורתית. חישבו על הסדנה כמגרש משחקים שאני פותח אצלכם, ומזמין את כולם לשחק בו. הסדנה פתוחה בפני כל. בפני מי שכתבו כל חייהם, ובפני מי שמעולם לא התנסו בחוויית הכתיבה.

מניסיוני, הטיוטה הראשונה של כל ספר חייב להיכתב ללא ביקורת וצנזורה עצמית, ולהיתפס כמשחק, לעיתים מענג ולעיתים מרגש, אבל לזרום ולשפוע.

היצירתיות היא המפתח לשמירת החיוניות וההתלהבות בחייו של כל אדם. היא אינה מוגבלת למיעוט נבחר. זהו כישרון אוניברסלי של האדם באשר הוא אדם. היצירתיות היא משאב בטוח, כוח שניתן לחולל אותו ולשלוט בו, והיא מוקנית לנו מלידה.

בסדנה נעורר את היצירתיות שלכם בלי כול מחויבות מצדכם אלא לעולמכם הפנימי. התהליך שתעברו הוא מפגש בין אדם לבין האמת הפנימית שלו, המשלב חזון יצירתי עם הישגי כתיבה.

אין זו סדנה לשיפור סגנון הכתיבה. זוהי סדנה יוצרת, שיש בה התעמקות בעולמו הפנימי של האדם, ומחייבת שימוש במחשב, נכונות להעמיק פנימה ומחויבות אישית לכתוב מדי שבוע.

*

     עד כה שימשתי כמורה בתוכנית לכתיבה באוניברסיטת תל אביב, לימדתי בבית הספר לתסריטאות, הייתי סופר אורח במערכת החינוך הממלכתית והעברתי סדנאות במסגרת מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות. בעבר גם העברתי סדנאות כתיבה חד-פעמיות למורי מחוננים בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, וסדנאות לכתיבה בספריית הערבה (חבל אילות), בספריות שלומי וטבריה, תיכון אלון ועוד. מזה שמונה עשרה שנים אני מלמד כתיבה במסגרת "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, בחיפה ובתל אביב, ובשלוש השנים הקודמות גם בבי"ס "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק ובסדנאות פרטיות. אני גם הבעלים והעורך של הוצאת "שופרא," המוציאה לאור ספרים מסוגים שונים.  כך, אפוא, אני מורה הכתיבה היחיד בארץ, ככול הידוע לי, המציע לתלמידיו מסלול שלם של הכשרה – משלב הכתיבה הראשון ועד הוצאתו לאור.

סדנת המתחילים

בסדנה תלמדו מגוון טכניקות ושיטות לגירוי היצירתיות ולשילוב הכתיבה בחיי היומיום. תתרגלו  בכיתה טכניקות כתיבה שונות, תוך התמקדות בגורמים מחוללי יצירתיות – זיכרון וזיכרונות, רגשות, חושים, נקודות מבט, חלומות ודמיון, הצל והתת מודע, וכמו כן תלמדו על סוגי מספרים, מונולוג ועוד.

סדנאות המתחילים הקרובות בהנחייתי תתחלנה ביום ראשון 17.6.18 בשעות 10-13 ובשעות 17-19.30 בבית הסופר, אליעזר קפלן 6, תל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 17.6.18, 24.6.18, 1.7.18, 8.7.18, 15.7.18, 22.7.18, 29.7.18, 5.8.18, 12.8.18, 19.8.18, ועוד שני תאריכים בתיאום מראש עם המשתתפים.

סדנת המתחילים בבית איילה תתחיל ביום שלישי 6.11.18 בשעות 10-13.00 בבית איילה, שדרות בן גוריון 13 בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 6.11.18, 13.11.18, 20.11.18, 27.11.18, 11.12.18, 18.12.18, 25.12.18, 1.1.19, 15.1.19,22.1.19, 29.1.19. פרטים והרשמה לסדנה ספציפית זו בלבד אצל ריקי, מנהלת בית איילה, בטלפון: 03-5278504.

סדנת המתקדמים

בסדנת מתקדמים נלמד מניין באים רעיונות לסיפורים ולספרים, את יסודות הדמות והעלילה, סוגי פתיחות וסיומים, היחס בין סיפר, תיאור ודיאלוג, תחנות במסע הגיבור ועוד. על פי רוב בשלב זה של הסדנה כבר תתחילו לכתוב ספר או יצירה מפרי עטכם. בהמשך אלמד אתכם איך משכתבים גרסה ראשונה של ספר, איך מפתחים גרסה שנייה, בכול הנוגע לדמויות, היחסים ביניהן, הפיכת סיפר לסצנות ועוד.

     הסדנה תיערך בימי שלישי בבוקר החל מ-3.7.18 בשעות 10-13 בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18, 7.8.18, 14.8.18, 21.8.18, 9.10.18, 16.10.18, 23.10.18, 30.10.18.

סדנת הבוגרים (ליווי כותבים)

סדנה זו היא סדנה לליווי כותבים, שהם בוגרים סדנאות שלי ו/או של אחרים, בכתיבת ספר, שלב אחרי שלב, משבוע לשבוע. יש לה סדנאות המשך, העוסקות בגיבוש כתב-היד, פיתוחו ועריכתו עד להשלמתו כספר.

הסדנה תיערך בימי ראשון בבוקר החל מ-7.10.18, בשעות 10-13, בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 7.10.18, 14.10.18, 21.10.18, 28.10.18, 4.11.18, 11.11.18, 18.11.18, 25.11.18, 2.12.18, 16.12.18, 23.12.18, 30.12.18..

המלצות משתתפים

"קיבלתי מאילן מזוודה עמוסה ביצירתיות עבור תלמידי היקרים. אילן נתן המון רעיונות שניתן באמצעותם לעורר כתיבה. המסר ש"כתיבה היא דבר פשוט, עט ונייר" עבר אלינו מכמה כיוונים. מה יותר טוב ממפגש שמעורר את הרגש, מעורר את הסקרנות ונותן לך ביטחון שאתה אולי יכול את מה שאתה חושב שאתה לא יכול." (מימי)

"אילן הצליח בזמן קצר לבנות תהליך דוחק אבל תמציתי ויעיל בהגדרה ברורה, שהמגמה שלו היא לתת בידנו כלים לפעול עם התלמידים. הצלחתי לגלות קשרים רבים היכולים להשתלב כמעט בכל דבר. הכתיבה, עפ"י שיינפלד, היא צורך בריא שיש לתת לו מקום, אולי לא פחות מדיבור. מעבר להיותה דרך ביטוי של כישרון, היא שפה חשובה ומשמעותית, דרך רפלקטיבית להתבונן בסובב אותנו, ולכל אורך מרחב הזמן. יצאנו נפעמים." (זאב)

"מאוד אהבתי את דרך העבודה של אילן כאשר הוא סיפק לנו גירוי לכתיבה. אילן הדגיש כל הזמן לכתוב בצורה אסוציאטיבית, לא לחשוב יותר מידי וזוהי דרך שבה אני לא מתורגלת. אני חושבת שלאור היצירות הקטנות שנכתבו לאחר מתן הגירוי שזוהי דרך מצוינת לעודד יצירתיות. הוא נתן הכשר לכתיבה יצירתית על בסיס אסוציאציות וזה היה כמו שמישהו שחרר לי איזה שהוא קשר במוח, תחושה של חופש." (רחלי)

"אני מבקשת להודות על החוויה המיוחדת שהתאפשרה לי. הייתה לי הזדמנות להתנסות בסוג של כתיבה בה לא התנסיתי זה שנים רבות. נהניתי מהדרכים שהציע אילן על מנת להוריד את רמת המתח והביקורתיות שלעיתים מעכבים את היצירתיות. אילן יצר אצלי גירוי והנאה להשתמש בכתיבה יוצרת, חיזק, עודד ועשה הכול על מנת לאפשר פריצת מחסומים." (חנה)

*

כל שיעור מלווה במשימת כתיבה אותה תגישו לי בפורום סגור באתר האינטרנט שלי.

מחיר: 2400 ש"ח לקורס שלם, 200 ש"ח למפגש בודד. ניתן לשלם בשלושה תשלומים בצ'קים/בפייפאל/בהעברה בנקאית.

לפרטים ולהרשמה: אילן שיינפלד, 0522-3000998, או ilan@isheinfeld.com.

המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

הבוקר, כשנכנסתי אל הגן, תפסה אותי יעל, הגננת, לשיחה מלבבת. "שמע," אמרה לי, "יש לך ילדים מדהימים. הצליח לך בגדול." חייכתי אליה. "הם כול כך רגישים לזולת, תמיד נכונים לעזור," המשיכה, "אספר לך משהו. השבוע אחד הילדים בכה בגלל איזו תיבה. דניאל ראה זאת, ומיד ניגש אליו, והציע לו תיבה אחרת, והביא אותו לחדול מבכיו. וזו רק דוגמה אחת. יש הרבה דוגמאות כאלה. ושניהם כאלה. באמת שהצליח לך משהו משהו."

יצאתי מן הגן מרחף מאושר בגובה עשרים סנטימטר מן האדמה, ובו-בזמן גם על סף בכי. מהתרגשות, מכאב. מהתרגשות על הדברים שאמרה לי, ומן ההכרה בכך שעשיתי נכון במעבר שלנו מתל אביב לתובל. אך גם מכאב, על כך שהיה עלי להתנתק מכול מערכי חיי הקודמים, מן השכונה שאהבתי, והייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, מן הרדיוס המגונן שחיי התנהלו בו, בין נווה צדק, לגן שמול 'מגדל שלום,' מכון הכושר שבמגדל, בית הקפה הפינתי, השוק ומקום עבודתי – כדי לזכות ברגע הזה, היום בבוקר, בגן.

האם באמת הייתי צריך להתנתק מכול אלה, שאלתי את עצמי בפעם המאה, והתשובה באה לי מיד עם השאלה. כן, כמובן. עשיתי זאת למען הילדים, קודם כול. וגם קצת בשבילי.

במשך הבוקר כולו ישבתי ועשיתי סידורים על המחשב. תשובות לאי מיילים, משלוח חשבוניות, בריאת פרנסה. ואז, בצהריים, כשכבר עייפתי מכול זה, וגם נמלאתי צער על כך ששוב לא כתבתי היום דבר – הלכתי למכון הכושר בישוב, מול ביתי, וממנו היישר אל גן הירק. עישבתי קצת, חפרתי תפוחי אדמה, קטפתי תותים, והרגשתי איך החיים חוזרים אלי, השמחה והאושר.

*

     בשבוע שעבר חיפשתי משהו בספריות המסמכים המרובות במחשב שלי. אגב כך, נכנסתי לתיקייה שלא פתחתי שנים, הקרויה 'חומרים חדשים,' ובה חומרים ישנים מאוד, מתחילת שנות האלפיים. לתדהמתי, מצאתי בהם פרק של ספר אוטוביוגרפי, שלא חזרתי אליו מאז כתיבתו. הנה פתיחתו:

"שנה אחרי מות אמו במיתה אכזרית, מחנק שנגרם לה בעקבות חיידק אלים של דלקת ריאות, ממנו נדבקה בבית החולים בו אושפזה בשל חום גבוה, גופה כבר מוכה מרוב טיפולים כימותרפיים ארסיים בסרטן המעי הגס שבו לקתה, כמו בני משפחתה לפניה, עזב מני את תל אביב ועבר לגור בגליל. זה התחיל בתחושה עזה של אי נוחות במקומו. כאילו העיר שוב אינה עשויה להכיל אותו, ולא הוא אותה. הוא היה מוצא את עצמו שוקע, לא פעם, בהזיות על חצר רחבה, עם גינה ובה עצי פרי וערוגות ירק, רואה את עצמו משכים קום בבוקר ועובד את חלקת אדמתו, ניגש וקוטף מערוגות הירק שלו את הירקות שישמשו לו להכנת סלט ירקות טרי של בוקר, עם צנימים וקפה בצידם, או תמונות מן הדמיון שבהם ראה את עצמו יושב בשעת ליל בעיבורו של שדה בר שומם, ליד מדורה שהבעיר לא מכבר מכמה גזרי עצים שקיבץ יחד, יושב ומביט בשלהבות המפזזות של האש החמה, הכתומה אדומה כחלחלה, בגיצים העולים מגזירי העץ הנבקעים מן האש בקול נפץ, רואה איך הם מיתמרים מן האש ועפים ומכלים באוויר, ושוקע במין תרדמה משונה, מרוב השתקעות בלשונות האש שמולו, נופל ונרדם על העפר, רק פלג גופו התחתון מכוסה בשק שינה שבתוכו השתחל, וראשו מונח על תרמילו. זוחלים ורמשים מסוכנים לא היו בחזיון הזה. האש הבריחה אותם וגם תודעתו היוצרת. אבל כל אימת שראה את החזון הזה הבין, שעליו לעשת שיינוי. שגופו קורא לו לחולל שיינוי בחייו. שכמו בפעמים הקודמות, כל אימת שחש חוסר מנוח כזה, מין לפיתה פנימית מתוכו, המטלטלת אותו וקוראת לו לצאת מתוך גדרי חייו, מתוך שגרת יומו, גם כעת הוא חייב לציית לה, ולראות לאן תובילו הפעם."

קראתי את הפרק הזה נדהם. כתבתי אותו לפני כ- 14-15 שנים. מבלי יודעין בראתי בו את חיי כיום, בבית גדול, על חלקת אדמה, ובה עצי פרי וערוגות ירק. הכתיבה, אם כן, ידעה, בישרה ועיצבה את מה שאני עוד לא ידעתי אז. שיבוא יום ואעזוב את העיר, ואשוב לעבוד אדמה:

"[הוא….] חש שאין הוא יכול עוד לגור בעיר, וכי עליו להרחיק כמה שיותר מבני משפחתו, מסביבת מגוריו, לעזוב את הכל מאחוריו. את מקום עבודתו, את ביתו, את נסיבות חייו, ולצאת להתבודד במקום שיוכל לספק את צרכיו במחיר עבודה פיזית קשה, ובתנאים של התבודדות מקסימלית.

הוא לא היה זקוק לחברת בני אדם עוד. במשך שנים ליקט את פירורי האהבה וההערכה של הזולת. אבל מקץ עשרים וכמה שנים שעשה כן, שוב לא היה זקוק להם. הוא היה די בטוח במהותו ובטבעו, שמח על מי ומה שהוא, אפילו כבר קיבל את מראהו. הוא לא היה זקוק לאיש מסביבו, מלבד לשתיקה השלווה של הטבע, לקולותיו ולמראותיו של הנוף. הוא ביכר את חיי ההתבודדות על פני חיי הכרך הסואנים, עתירי השפע, שבהם סב וחש כמי שניתק משורש חייו, והוא חי על זמן שאול.

'מן הגליל מתחילים הניסים הגדולים וגם הרעות הגדולות,' אמר לו בחיוך חברו, שעה שבישר לו על הבשורה, לפיה החליט לעזוב את העיר ולעבור הגלילה. 'אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?'

הוא הנהן.

'אין לי יותר מה לחפש כאן,' אמר. 'תמיד הייתי בטוח שאתבגר ואזדקן בעיר. אבל ככל שחולפות השנים אני מגלה עד כמה אני מתגעגע לנוף, לטבע.'"

[…] עתה, בבגרותו, ידע שאינו יכול להשלים עוד עם רחקותו מן הטבע ומן הנוף. מה שהיה נכון לימי בחרותו, הימים שבהם למד באוניברסיטה והתקדם אט אט במעלה הדרגות בעבודה באחד ממקומוני העיר, שוב לא היה יכול לספק אותו עוד. הוא היה זקוק לשינוי, והשינוי הזה בא בדמות מעבר למגורים בגליל, זמן קצר אחרי מות אמו, ואחרי שגם הוא חטף צינתור לב, והבין שימיו אינם אינסופיים, וכי המוות אורב גם לו מאחרי כל פינה ובכל יום ויום."

*

     החיים הם מלאי קסם, מלאי יפעה. הם מתנהלים במעגלים גלויים וגם במעגלים סמויים מן העין. זקוק הייתי לעוד שני מחזורי חיים של שבע שנים כל אחד, ולשני שגרירי האושר שנולדו לי, מיכאל ודניאל, ולקשיים שנתגלעו לנו בגן בתל אביב, וכנראה היו אף הם חלק ממנגנון הזימון של הנס אל חיי – כדי להיפלט מן העיר ומתוך חיי בה, אל השלווה והיופי והאושר שאנו חיים בהן כעת.

ואת כול זה ידעה הכתיבה. לפניי.

*

     קטע הסיפור שחשפתי בפניכם לא פורסם מעולם. יש כאן כמותו מאות ואלפי עמודים. כמות הספרים שהוצאתי לאור בימי חיי, 24 במספר, שווה פחות או יותר לכמות הספרים הממתינה כאן, כדי להיות מוקלדת, נערכת ומוצאת לאור. הפער הזה, בין מה שכתבתי לבין מה שהוצאתי לאור, מטריף אותי. אני מאוד מייחל ומקווה לזמן שאוכל לשבת בו ולכתוב, לערוך ולפתח את כול כתבי-היד שהצטברו כאן, במהלך השנים, ולתיתם בפניכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

דן זקהיים, חברי הטוב והמת, בן שישים.

היום, 11.5.18, מלאו שישים שנה לחברי, אמן המיצג דני זקהיים. אח של אסתי, אחותי. לכבוד יום הולדתו נפגשו בני המשפחה והחברים הקרובים בבית קפה תל אביבי. מטבע הדברים, אני לא יכולתי להיות שם. אבל שלחתי לאסתי משהו שכתבתי עליו. הריהו לפניכם.

זקהיים

פורטרט אחרון

 

הַפּוֹרְטְרֶט הָאַחֲרוֹן שֶׁל דָּנִי

תָּלוּי אֶצְלִי בַּסָּלוֹן. טְרִיפְּטִיכוֹן

וּבוֹ צִלֵּם אֶת עַצְמוֹ לָבוּשׁ בְּלָבָן,

אַחֲרַי כֵּן עָטוּי בְּסִנָּר

שֶׁל בֵּית מִטְבָּחַיִם,

עִם שְׁנֵי שְׁעוֹנִים בָּעֵינַיִם,

הַמְּבַשְּׂרִים אֶת קֹצֶר הַזְּמַן,

שֶׁעוֹד נוֹתָר לוֹ כָּאן, וּלְבַסּוֹף

אָרוּז בַּחֲלִיפָה אֲדֻמָּה דָּם

וּפָנָיו לוּטִים בְּמַסֵּכַת מָוֶת

עֲשׂוּיָה גֶּבֶס, הֲדוּקָה בִּרְצוּעוֹת

לַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כִּלְיוֹנַם.

 

אֲנִי כּוֹתֵב מִן הַזִּכָּרוֹן. קָשָׁה לִי

הַצְּפִיָּה בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת, שֶׁהֵכִין

בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ, בִּשְׁנַת 1993,

אֲבָל דָּאַג שֶׁתִּמָּסֵר לִי

רַק אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

 

אֵיזֶה הֶלֶם נוֹרָא שֶׁל כְּאֵב

הִכָּה בִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ טְרִיפְּטִיכוֹן,

מֵבִין מִתּוֹכוֹ מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַשֵׂר לִי.

שֶׁיָּדַע מֵרֹאשׁ דְּבַר מוֹתוֹ, שֶׁמַּד

אֶת הַזְּמַן הַנִּשְׁמָט בֵּין יָדָיו.

 

וּכְדַרְכּוֹ, עִצֵּב אֲפִלּוּ אֶת

דִּמּוּי מוֹתוֹ.

 

שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל נִדּוֹן לַמָּוֶת

הִקְדִּישׁ לִי, לִתְלוֹתַן עַל קִיר בֵּיתִי,

לְהַזְכִּירֶנִי מִדֵּי יוֹם אֶת אֲרֳעִיוּת

הַחֲיִים, אֶת שְׁבִירוּת הָאֹשֶר,

את הוֹד הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הֵעָדְרוֹ.

מאי, 2018

*

     דני נולד בתל אביב בשנת 1958. בנעוריו למד בתיכון תלמה ילין. בין השנים 1983-1985, לאחר שובו מלימודי אמנות במונטריאול, קנדה, שימש כארט דירקטור וכמעצב גרפי. הוא היה נשוי למעצבת האופנה קרול גודין, שאיתה ועם סיביל גולדפיינר הקימו, בסלון ביתם, את בית האופנה "קום איל פו."

בשנת 1988 הקים, ביחד עם תמר רבן וענת שן, עמותה בשם "מקלט 2009", שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל. לצד מייצגים שנשאו אופי טקסי ושמאניסטי, כגון "להירדם על פטמת יער" (1987), יצר זקהיים מיצגים בעלי אופי פוסט-מודרני וספקטקולרי, כגון "מפלגת בבל", המדגישים אלמנטים של מלאכותיות. בעבודות רבות יצר טשטוש מכוון בין האמנות לחיים היום-יומיים. בשנת 1987 התגלתה בגופו מחלה, תחת השפעתה יצר סדרה של עבודות בהן בלט המוות כמוטיב מרכזי. בשנת 1994 נפטר.

את דני פגשתי דרך ענת שן. בשנת 1984 הוצאתי לאור את כתב-העת "שופרא," וחיפשתי במאי שיוכל להעמיד ערב השקה אמנותי של הגיליון. ענת חיברה אותי עם דני, והכימיה הייתה מיידית. שנינו בני מזל שור, שנינו ג'ינג'ים. הוא ג'ינג'י בפועל ואני ג'ינג'י בנמשי גוף ובנפש, שנינו אמנים. הפכנו ממש לאחים. או, מוטב לומר, דני נהיה קצת כמו אחי הגדול. הוא היה אדם מניפתי ובו-זמני ורב-פעלים כמוני, אבל הרבה יותר מסודר ממני, מבחינת מעקב אחר תהליכים, כמו תהליכי יצירה, וגם מבחינת העיסוק ביום-יום. מלא פליאה התבוננתי באופן שבו בנה מיצג, בתוך מחברות הסקיצות שלו, ולמדתי מזה הרבה לעבודתי, ונפעם ראיתי איך הוא מתייק, בסדר מופתי, חשבונות חשמל וארנונה ומים, דפי חשבון בנק וכיו"ב תשלומים, שאני תמיד מתייק אותם באי סדר נוראי.

חלקתי עם דני את עולמי הפנימי ביותר. עבדנו יחד על מיצגים, שאני כתבתי בהם את הטקסטים והפקתי אותם בפועל, והוא עשה את כול השאר. הוא האדם היחיד שיכול היה להביא אותי, ואכן הביא אותי, לקרוא שיר על במת "צוותא" כשאני חשוף חזה, או לשיר לו שיר פרידה על במת מועדון ה"פינגווין", כשנסע עם קרול לניו יורק, בעודי לבוש בבגדי סאדו-מאזו, עם חליפת עור ושרשראות ומצליף בשוט על מגפיים שחורים.

כשבן זוגי הראשון, סער עפרוני מת, בשנת 1986, דני וקרול היו בניו יורק. כתבתי לו על כך. שניהם מיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לדירתה של חברתם לורי, שם השתכנו, ולעבד עמם את האבל. ואני, נסעתי אליהם, והיינו יחד שבועיים, שבהם דני וקרול רכשו לופט שלם של מוצרי חשמל ורהיטים לדירתם החדשה דאז, בשדרות בן ציון, ואני משוטט איתם במנהטן, בין חנויות וגלריות, ובלילות שלושתנו ישנים על מזרנים בסלון של לורי, ומשוחחים.

רק זמן רב אחרי הביקור הזה בניו יורק, אחרי שדני וקרול שבו ארצה והשתכנו בדירתם, גילו לי, שבאותם ימים ממש שהייתי במחיצתם נתגלתה המחלה הממארת בגופו של דני. והם לא אמרו לי על כך דבר, ואף אני לא הרגשתי בדבר.

כאשר צלצלה אלי אסתי, לספר לי שדני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, נחרדתי. לא ידעתי על כך. באתי להיפרד ממנו, שעה שהיה כבר מורדם ומונשם, מחובר להמון צינורות, בבית החולים. זה היה פשוט נורא. אחרי מות בן זוגי הראשון, ומותו של חברי המשורר הירושלמי איתי עורב, פתאום גם דני הלך. וזה הרגיש כמו קללה מרחפת.

אני מתגעגע לדני מדי יום ביומו. כשאני מהלך בשדרות בן ציון או בשדרות רוטשילד, אני מרגיש את זה פי כמה וכמה. על כך כתבתי לא מעט בשיריי, שנדפסו בטרילוגיית השירה האחרונה שלי, בשני שירי ה"הליכות" בעיר.

כולנו נותרנו עם חור בלב מאז מותו. למזלי, אסתי נשארה לי. אסתי האהובה, הגדולה מן החיים, ועמה גם ורדה אמה, ורוני אחיה, ובני משפחותיהם.

אז היום הוא בן שישים, וביום ראשון יחול תאריך ה-13.5., תאריך מקולל ומקודש בחיי דני, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו.

יהיה זכרו ברוך.

מי שמעוניין להכיר את יצירתו מקרוב, יכול להיכנס לאתר שפתחה קרול בעבורו, כאן. או להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, כאן. יש שם קישורים לעבודותיו המצולמות בווידיאו. הוא היה אמן נפלא וחבר נהדר.

בשיא עבודתנו יחד תכננו לכתוב ולבצע אופרת מיצג בינלאומית, "פרזות" שמה, שתתחיל בסיפור גן העדן ותסתיים בסיפור מגדל בבל. אני הייתי אחראי לכתיבת הטקסט, ועשיתי תחקיר לשם כך. דני אמור היה לעשות את כול השאר. לצורך העלאת ההפקה הזאת, שהתכוונו שתתרחש סימולטנית בכמה מבירות תבל, נסענו לראות אופרה של פיליפ גלאס, ואחרי כן קבענו כמה פגישות ברשתות טלוויזיה מובילות בניו יורק. אז עוד לא היה קיים האינטרנט, גם לא הרשתות החברתיות ולא יו-טיוב. התכוונו להעביר את זה בשידור חי בו-זמנית בין יבשות.

דני מת, האינטרנט עלה לאוויר, והעולם השתנה מאוד מאז. אבל הגעגוע נשאר. וגם חומרי התחקיר, המעלים אבק בחדרי כאן, בקיבוץ תובל.

שיהיו לנו רק ימים שמחים.

 

 

 

סדנת כתיבה חדשה בצפון

מניל
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום רביעי הקרוב, 2.5.18, בשעות 20.00-22.30, בביתי בקיבוץ תובל.
בסדנה נעבוד עם גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור
באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל,
עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 2.5.18, 9.5.18, 23.5.18, 30.5.18, 6.6.18, 13.6.18, 4.7.18, 11.7.18, 18.7.18, 25.7.18, 1.8.18, 8.8.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 8 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים,
 
והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה
 
להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שבת שלום,
אילן שיינפלד.

סדנת כתיבה חדשה תיפתח אחרי פסח!

DSC_5024.JPG
צילום: באדיבות מולי נעים מ'צילום נעים'.
     השנה אני מציין שש עשרה שנות הוראה בתחום הכתיבה היוצרת. זה די מדהים. אני עוד זוכר איך התחלתי בזה. פניתי אז למנהלת בית הספר 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, גלית דבי מרץ, וביקשתי ממנה לפתוח סדנה לכתיבה יוצרת ב'בית איילה' בתל אביב. מי היה מאמין כמה אלפי תלמידים יעבדו איתי מאז, כמה עשרות ספרים כתבו ופרסמו, ואפילו זכו בפרסים על כתיבתם. הנה קטע ממכתב, שכתבה לי אחת מתלמידותיי, מרית בלקינד, שגם הוציאה לאור את הספר שכתבה במהלך הסדנה:
     "לפני כשלוש שנים חיפשתי לעצמי מסגרת לעסוק בכתיבה. מצאתי סדנאות וחוגים בשפע, אך את ליבי משכה דווקא הסדנא של אילן שיינפלד באסכולות. בכיתוב הקצר שהציג את הסדנא הבטיח המנחה שנכתוב בה "עד שתכאב לנו היד." 

תבינו, אני כל חיי כותבת. אני הפראיירית שבכל מסגרת ובכל טכס, בראש השנה וביום הזיכרון, בעלייה על הקרקע ובפגישת השנתון, מקבלת על עצמה לכתוב את דברי הברכה/ הפרידה/ההספד/החנופה. אף פעם לא כאבה לי היד. אמרתי בליבי: "נראה אותך!"

וכך, כמו שאתם כבר יודעים, נכנסתי בנובמבר ההוא, נרגשת ומלאת ציפיות לבית איילה המפואר, ונפלתי אל תוך המרתף הצפוף והגדוש בעשרים נשים מבוגרות ובשני גברים שאחד מהם הוא המנחה.

מאז עברנו יחד כמה מחזורים של סדנא. חברים עזבו ונוספו אחרים. אני לא הולכת לסקור כאן את כל הקורות… אתם מכירים את זה כמוני.

מה שכן חשוב לי לומר לכם, חברי לסדנא, אפילו אם אתם כבר יודעים, זה עד כמה תרמתם לתנופה שלי ככותבת.

אילן, אתה מורה מעולה. נדיב ורגיש וכן. במהלך הסדנאות שהייתי תלמידתך הרגשתי שאתה נותן לנו מעצמך. נתינה אמיתית ושלמה.

אני, "הכותבת המדופלמת", מצאתי את עצמי מולךָ כתלמידה בכיתה א', לומדת את סודות הא'-ב' של הכתיבה, ובהדרגה משנה את הרגלי הכתיבה שלי ומוציאה מתחת ידי טקסטים  שאפילו אני הייתי מרוצה מהם. עולם חדש מופלא. (עכשיו אני שומעת את אילן אומר: "באמת, מרית, תמצאי ביטוי אחר, זה כל כך נדוש.")

באחת הפגישות הראשונות באסכולות אמרת לנו "תורידו מהכתפיים שלכם את הצנזור, את המבקר." ואני, מה קרה לי? לא רק שיושב לי צנזור על כתף שמאל ומבקר על כתף ימין, עכשיו יש לי גם אילן על הראש!

בתודה ובהערכה רבה,

מרית."

*

 

     בתקופה האחרונה התגבר מאוד זרם הפניות אלי, בבקשה כי אפתח סדנאות חדשות לכתיבה. רבים מן הפונים אלי מגיעים דרך המלצות של תלמידים מן העבר, חלק לא מבוטל מתלמידיי הם מטפלים בתחומים שונים. היקף הגילאים מגוון.
     בעקבות הביקוש הרב החלטתי לפתוח עוד סדנת כתיבה בתל אביב, בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב, בימי שני, בשעות 10-13. להלן תאריכי המפגשים: 23.4.18, 30.4.18, 7.5.18, 14.5.18, 21.5.18, 28.5.18, 4.6.18, 11.6.18, 18.6.18, 25.6.18, 2.7.18, 9.7.18.
בסדנה זו נגלה 12 גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, הצל וכיו"ב, ונלמד איך לעבוד עמם כחומרי יצירה. כמו כן נלמד על סוגי מספרים ונקודות מבט, על השקטת הצנזור הפנימי, הרגלי כתיבה ועוד.
כל מפגש ייפתח בתרגיל בכיתה, ימשיך בהרצאה פרונטלית קצרה, עם דוגמאות מסופרים ומשוררים שעבדו עם חומרים אלה, ובסיומו תכתבו תרגיל בבית אותו תעלו לפורום סגור מפני העולם, באתר האינטרנט שלי.
מי מכם שיודע/ת כי יפסיד שיעור או שניים אין בעיה – תוכלו לקבל ממני את השיעור בכתב
ולהמשיך להשתלב בפעילות הקבוצה עם שובכם/ן.
עלות הקורס: 1800 ש"ח, מתוכם 300 ש"ח בעת ההרשמה, ואת השאר ניתן לפצל
עד שלושה תשלומים בצ'קים, אותם תמסרו בידיי ביום פתיחת הסדנה.
ההרשמה נעשית על ידי העברה בנקאית של 300 ש"ח לחשבוני והודעה לי על כך במייל.
אילן שיינפלד
חשבון 961-5257233
בנק לאומי
סניף 961 כרמיאל.
אנא הקדימו להירשם. מספר המקומות מוגבל. והודיעו לי על כך במייל, כדי שאכין לכם חשבונית.
בתודה ובברכת חג שמח,
 אילן שיינפלד.

המתים כול הזמן חוזרים

962877.jpg

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.