הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

שחקנים קוראים תשוקה.

קורא שירה

בחודש הגאווה הקרוב שגם שבוע הספר חל בו, אשיק שלושה ספרי שירה חדשים שלי, ובהם הרבה שירי אהבה ותשוקה. הנה שניים מתוך רבים.

הכתם

 לשכן אלמוני

 

 

מִכֶּתֶם הָרְטִיבוּת עַל הַמּוֹשָׁב שֶׁל אוֹפַנֶּיךָ

נִרְמָז כָּל יָפְיְךָ.

 

 

כָּל יָפְיְךָ אָחוּז בְּכֶתֶם זֶה. כָּל

עֶרְגָּתִי לְךָ כְּרוּכָה בּוֹ.

 

 

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי מַבִּיט בְּכֶתֶם זֶה.

אֵינִי זָקוּק עוֹד לְדָבָר.

 

סונטה (קטע ממחזור)

 

גּוּפוֹ עָדִין וָדָק כְּגוּף אִשָּׁה,

וְכָךְ נִרְאֶה הוּא גַּם בְּעֵירֻמּוֹ.

וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט, חוֹמֵד, בְּעַגְבוֹתָיו,

אֲנִי רוֹצֶה לַחְדֹּר בָּהֶן בְּלִי בּוּשָׁה.

 

 

כָּל נָהֳגוֹ הוּא רַךְ וּמִתְרַפֵּק,

לָכֵן אֲנִי נוֹשֵׁק בּוֹ אֵבֶר אֵבֶר.

מִקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וְעַד פִּנַּת מַרְפֵּק

אֲנִי נוֹשֵׁק, נוֹשֵׁךְ, לוֹקֵק, אֶת אֲהוּבִי הַגֶּבֶר.

 

 

אֲבָל כְּשֶׁאָנוּ נִשְׁכָּבִים עַל הַמִּטָּה

אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִשְׁכָּבִים עַל בֶּטֶן,

וּמְגַלִּים כִּי אָחֲזָה בָּנוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה  –

 

 

וְשׁוּב צְרִיכִים לְהִתְוַכֵּחַ מִי יְזַיֵּן אֶת מִי,

תּוֹר מִי הַיּוֹם, וּמִי זַכַּאי יוֹתֵר

לַמֶּחֱוָה הָעֲמֻקָּה שֶׁל מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

*

     לכבוד צאתם לאור של הספרים האלה, המסיימים כמעט חמש עשרה שנות שתיקה כמשורר, בכוונתי לקיים, באמצע יוני, ערב קריאה ושירה פתוח לקהל, במקום מרכזי בתל אביב, וגם פרויקט מתמשך של סרטוני רשת ובהם שחקנים קוראים שירי תשוקה.

לשם כך אני מחפש שחקנים גברים, שיש להם עניין בקריאת שירה בכלל, ושירי תשוקה בפרט, המוכנים לשתף עמי פעולה אמנותית – ולהשתתף, כל אחד בקריאת שיר אחד או יותר לפני בחירתו, בסדרה של סרטוני רשת וכן בערב שבו מדובר.

כמו כן אשמח אם צלם/במאי וידאו או קולנוע ירצה לשתף פעולה עמי בפרויקט זה – סדרה של סרטוני רשת, ובהם שחקנים שונים קוראים שירה הומוארוטית. אין לי תקציב לזה. אבל יש בי תשוקה לזה:)

אנא צרו עמי קשר בהודעה פרטית, בהמשך להודעה זו, או במייל ilan@isheinfeld.com.

אשמח אם תשתפו פוסט קצר זה בדף הפייסבוק שלכם ו/או תתייגו בו שחקנים שנראה לכם כי יהיו מעוניינים להשתתף בפרויקט.

תודה,

אילן.

אבא, אז למה לא גידלת ילד אחד?

מיקי והילדים

הערב, אחרי חמשה ימי חופשה, שהחלו ביום שלישי אחר הצהריים ומסתיימים מחר בבוקר, ואחרי שהשתוללו באמבטייה, הושבתי את מיכאל על ברכיי, בשעה שניגבתי אותו והלבשתי אותו בפיג'מה. החזקתי בראשו ברכות, הבטתי לתוך עיניו.

"מיכאל, די להשתולל," אמרתי לו, "גם לי לפעמים נגמרים הכוחות, ואין לי כוח יותר. זה לא קל לגדל שני ילדים כמוכם."

"אז למה לא גידלת ילד אחד?" שאל הילד החכם הזה.

"כי רציתי שתמיד יהיה לכם האחד את השני," חייכתי אליו. "ואני אוהב אתכם."

"ונכון רצית את הילדים מיכאל ודניאל וישבת ובכית אצל סבא עד שבאנו?"

"כן, מאוד רציתי אתכם והייתי עצוב עד שנולדתם," אישרתי לו את הסיפור, שכך השמעתי אותו באוזניהם בעבר, ונשקתי לו, וחיבקתי אותו.

ואחרי כן הלכנו למיטה וקראנו את הספר של "מיקי וכפתור האור," הדבקנו בו מדבקות בתורנות, והלכנו לישון. ורגע לפני שקמתי מן המיטה הם הודיעו לי שאני אבא חמוד, וכול אחד מהם ליטף את פניי בצד שלו, וחזרו שוב ושוב על זה שאני אבא חמוד, כאילו הם מבינים, שאין לי כוחות ושאני זקוק לעידוד. וגם, כדי להאריך קצת את השהות יחד, במיטה.

וגם עכשיו, בעודני כותב, מנסה לפרוק קצת ולסכם לעצמי את חמשת הימים האלה, הם עוד ערים, קמים מן המיטה ובאים הנה, לחצר החשוכה, שבה אני יושב, מנסה להירגע. להתמקד.

אלה היו חמישה ימים עמוסים. לבלות יחד עם הילדים מדי יום, מבוקר עד ערב, זה לא צחוק. אבל עשיתי את זה בעזרת חברים. ביום רביעי מיטשל בא אלינו, בחמישי האמינו לי שאני כבר לא זוכר מה עשינו. אה, היינו עם עופר בים. לאתמול, יום שישי, סיגל סדרה לנו כרטיסי הזמנה ל"הקוסם מארץ עוץ" בקאמרי, והבוקר היו לנו כרטיסים מחברנו עופר ל"מיקי וכפתור האור," הבוקר בתיאטרון היהלום ברמת גן.

"הקוסם מארץ עוץ" זו הצגה נהדרת. הבעיה היא, שהטקסט מחורז, בעברית מליצית, שמקשה על ילדים בגילם של מיכאל ודניאל להבין את העלילה. רק תוך כדי שהייה באולם הבנתי, שעשיתי טעות. היה עלי להכין את הילדים מראש להצגה, לספר להם את הסיפור, כך שייקל עליהם לקלוט את המתרחש על הבמה.

מעבר לכך, דניאל מאוד סובל מרעש. כול הגברה של דציבלים מוציאה אותו מאיזון. אמנם, לקחתי איתנו אטמי אוזניים, למעשה, הוא שהזכיר לי לקחתם – הוא הדהים אותי בכך, שזכר שאמרתי לו לפני כחודש, שיש לי אטמי אוזניים בתיק, למקרה של רעש, הוציא אותם מתיק העבודה שלי והזכיר לי לקחתם – אבל זה לא הועיל. ראשית, אטמי האוזניים ברחו להם מן האוזניים. שנית, המוסיקה באולם הייתה חיה (נפלאה) וחזקה מאד, ודניאל פשוט התחרפן ממנה. הוא התיישב על הארץ, שם ידיו על אוזניו והתחנן שנצא משם.

וכך עשינו. כעשר דקות לפני ההפסקה.

אבל בהיותנו כבר מחוץ לאולם ראיתי, שבקבוקי השתייה שלהם אינם בתיק שהבאנו עמנו. דניאל הוציא אותם מתוכו בחפשו אחר הבמבה, במהלך חלקה הראשון של ההצגה.

בלית ברירה, התעכבתי עם הילדים מחוץ לדלת האולם עד להפסקה, אז נכנסנו לאולם ומצאנו את שני בקבוקי המים עומדים מתחת למושבים שישבנו עליהם.

אגב, במהלך ההמתנה מחוץ לאולם מיכאל טיפס על כיסא הסדרן שהיה ליד הדלת, ומזל שקלטתי את זה בזמן, מפני שהתכופף מעל המעקה. בניין הקאמרי החדש הוא מדהים ביופיו, אבל הוא לא בטיחותי לילדים הבאים להצגות בקומות העליונות בו, ופשוט חייבים להגביה את המעקות הללו עם סורגים, כדי למנוע אסון, מפני שגושי הבטון הדקורטיביים בקומות שמתחת לאולם שהיינו בו, מבטיחים אסון.

     הבוקר קמנו מוקדם, אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בשבת, ביצים קשות וירקות חתוכים וחלה, ואז נסענו לתיאטרון היהלום ברמת גן. את פנינו קיבל אריק עורי, המנהל האישי והמפיק והיזם של מיקי. אנחנו מכירים, אריק ומיקי ואני, עוד מן ה"אספרסו בר." אריק ומיקי הכירו את מיכאל ודניאל למן בואם לעולם, וכבר בגיל שנתיים אריק נתן לנו במתנה דיסקים של מופעיה הקודמים של מיקי, ומיקי הצחיקה אותם ושיחקה איתם כל אימת שפגשה אותם בבית הקפה.

אבל מאז עבר זמן. מיקי עברה לגור בצד אחר של העיר, וכבר למעלה משנה, אולי שנתיים, לא פגשה בתאומיי.

אריק נתן למיכאל ודניאל במתנה שקית עם מתנות המופע – מדבקות, חוברת צביעה והדבקה ושעון דיגיטלי – ואחרי כן נכנסנו להצגה. ואז ראיתי הצגה המותאמת לחלוטין לילדים בגילם של בניי, וגם עשויה בחוכמה.

המופע מספר על מסעה של מיקי לארצו של כפתור האור, כפתור העל בממלכת הכפתורים. אבל על הבמה פוגשים הילדים בכול הדמויות האהובות, המלוות את מיקי – סבא נתי, פונטש הכלב ובלופי הדג, וגם דמות חדשה – שבתאי החתול.

הופעת הדמויות האלה, יחד עם מיקי, השבות עמה ממופע למופע, יחד עם השירים המוכרים והאהובים, וכולם משובצים בתוך עלילת מסע פשוטה, הופכים את ההצגה לחוויה נהדרת לילדים. הם מזהים את הדמויות ומכירים את השירים ואת הקריאות, ויכולים להשתתף בהצגה. גם השילוב בין משחק בלייב על הבמה לבין קטעי וידיאו קצרים הוא מבריק, מפני שהוא מתאים לילדים בדור הזה, המבלים זמן רב מול מסכי הטלביזיה והמחשב, האייפד והטבלט והטלפון הנייד. זה הופך את ההצגה לעדכנית מבחינה טכנולוגית ומבחינת דרכי המבע שבה – ותואמת לעולמם של הילדים.

אמנם, גם הבוקר, קצת לפני סוף המערכה הראשונה, דניאל התלונן על הרעש ונשכב עלי. אבל הפעם, בניגוד לאתמול, כשיצאנו להפסקה הוא ביקש לחזור למופע אחריה. וכך היה. בהפסקה קניתי להם שתי סוכריות של סופרמן מסוכר מוקצף, שעלו כול אחת 15 ש"ח, והם נגעלו מהן רגע אחרי שנגסו בהן, תודה לאל – וכששבו לחלקו השני של המופע כבר ידעו, שאחריו יפגשו במיקי, וזה מה שהחזיק אותם בציפייה לסופו.

אבל במערכה השנייה היה רגע, שבו מיקי השתנקה על הבמה, ובכתה. זה היה הרגע ששרה בו על כך, שכדאי להאמין במחשבות טובות. וגם אני השתנקתי איתה. כי ידעתי במה מדובר. הרי התראיינה על כך בעיתונות. היא התמודדה עם ימים קשים מנשוא. וגם ההורים באולם ידעו זאת, ומחאו לה כף כשבכתה.

ואני, בגיל חמישים ושש, מצאתי את עצמי משתנק מבכי באולם יחד איתה. כי לא רק היא עשתה את זה. גם אני עשיתי את זה, בארבע השנים האלה, שבתחילתן היינו נפגשים הרבה ב"אספרסו בר," כשמיכאל ודניאל עוד היו עוללים רכים בעגלה. עמדתי בזה. כמו שהיא עמדה במה שעמדה בו.

ולכן, כשסוף סוף הגענו אל חדר ההלבשה, הצטלמנו איתה ומיקי ואני התחבקנו, אמרתי לה שגרמה לי לבכות, וכששאלה למה, אמרתי לה רק "כי שנינו עשינו את זה. כל אחד בדרכו."

והיא הבינה, אני בטוח בזה, והתרגשה.

אבל סופרמן אני לא. ואחרי חמישה ימים, שבמהלכם גם ניקיתי את כול הדברים הלבנים בחדר האמבטייה, את הארון מעל מכונת הכביסה ואותה עצמה, סידרתי את בגדי החורף ומיינתי אותם וכבר העברתי מחציתם לשקיות, למסירה, וקיפלתי כבר ערימת בגדי קיץ, ובדקתי את כול העבודות של תלמידיי, באתר, מלבד אלה שנוספו לו הערב ועודן מצפות לי לבדיקה, ואללה, גם אני כבר זקוק לחופש, או לפחות לכמה שעות שקטות עם עצמי.

ולכן ביטלתי את הריפוי בעיסוק של דניאל למחר. אחרי חמישה ימי חופשה עם הילדים, אני זקוק לריפוי בעיסוק בעצמי. לבוקר שלם בבית הקפה, עם הכתיבה שלי, עם מחשבותיי.

ומיד אחרי כן יתחיל שבוע חדש, ועמו תחילת התכנונים וההכנות לחגיגות יום ההולדת של מיכאל ודניאל, והמשך ההכנות לפסח והעבודה על שלושת הספרים החדשים שלי ועל כול הספרים שאני עורך כעת. שלא לדבר על הרומאן הבא.

אז מחר בבוקר תהיה לי הפסקת נשימה.

שבוע טוב לכולם/ן.

הזכות להזות – והיצירתיות בארגון

במשך שלוש שנים שימשתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כחלק משגרת העבודה בתיאטרון, מדי שבוע הייתה מקיימת ישיבת פורום שיווק ופרסום, שבה השתתפו כל ראשי המחלקות בתחום. המנכ"ל, נעם סמל, היה מתאר את אתגרי השבוע, ואחרי כן היו ראשי המחלקות מקיימים דיון בנושא וסוקרים את עבודתם בשבוע החולף, לפי משימות השבוע שקדם לו.

הישיבות הללו ייגעו אותי מאוד. לא מפני שהיו משעממות. להפך. הן היו מרתקות, מפני שתמיד הציבו אתגרים לפיצוח. איך לשווק הצגה זו או אחרת, לאילו סוגי קהל, כיצד ניתן יהיה למלא אולמות, למשך זמן, ואיך ניתן יהיה להבטיח את עניין התקשורת בסיקור ההצגה.

הישיבות הללו התישו אותי לא בגלל תוכנן או משתתפיהן, אלא מפני שסתמו לי בה את הפה.

אספר לכם משהו על עצמי. הראש שלי מבעבע רעיונות. ככה הוא עובד. כמו באר. זורקים לתוכה אתגר, כמו אבן,  והוא מיד מחולל אדוות. ואז הפה שלי נפתח, ואני נהיה כל כך נסער, שאני נכנס לדברי אחרים, קופץ בראש, מוכרח לומר מה שיש לי לומר, מה שנחלץ בדיוק באותו רגע מתוך מוחי הקודח.

זה די מעצבן, לשבת עם מישהו כמוני בישיבות. אני יודע. כי אדם כמוני עלול להיתפס כקפריזי או כבלתי צפוי, או כהוזה. לעתים הפתרונות שאני מציע בישיבות עבודה הם הזויים לגמרי, מנותקים מן המציאות, לא עומדים במבחן ההיגיון, התועלת הכלכלית או תהליכי העבודה בתיאטרון. אבל מי שמקשיב להם, כפי שעשה, לשמחתי, נעם סמל, מצא בהם לא אחת גרעין יצירתי, שממנו ניתן היה אחרי כן לפתח הצעה אחרת.

אם יש בארגון שלך טיפוס מבעבע כזה, או הוזה, עליך לשמוח. תן לו לקפוץ בראש ולומר מה שבא לו, גם אם זה נשמע בשמיעה ראשונה לגמרי מופרך. אם זה מאוד מפריע לאחרים, בקש ממנו לכתוב במחברת כל רעיון העולה על דעתו, ואחרי כן תן לו, בתורו, לומר את הכול. ואם יישמעו מסביב קולות פקפוק או גיחוך, השתק אותם. ההוזה מוכרח לשאת את דברו.

בעצם, למה שלא תחלק מחברות לכל משתתפי הישיבה? בקש מהם לכתוב בהן כל העולה על רוחם במהלכה. לצייר, לקשקש, לכתוב באופן אסוציאטיבי כל מחשבה ובדל רעיון המתעוררים וקופצים מתוכם במהלך השיחה. דבר אחד אל תרשה להם לעשות – לקרוע את הדפים שכתבו עליהם, או לזרוק את המחברת אחרי הישיבה. שישמרו עליה, איש איש על שולחנו. לעולם אין לדעת אילו אוצרות היא מכילה.

זו גם הסיבה, שיוצר לעולם אינו זורק מחברות עם תהליכי חשיבה, יומנים או טיוטות. פעמים רבות הם מכילים רעיונות חדשים ליצירה, או פתרונות זהב לבעיות.

 

על חרם אנשי הרוח ומשמעותו

סרבנות, לדברי הפילוסוף ג'ון רולס (לפי מאמר של ד"ר נעמה כרמי, שנעזרתי בו), היא פעולה פומבית בלתי-אלימה,  מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק. פעולה זו נעשית במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. היא מבטאת אי-ציות לחוק בתוך גבולות של נאמנות לחוק, המתבטאת באופי הפומבי והבלתי-אלים של הפעולה ובנכונות לקבל את תוצאותיה. אי-הצדק שנגדו מוחים הסרבנים צריך להוות הפרה ברורה וממושכת של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי.

הסרבנות התגלתה לראשונה בחברה הישראלית, ככל הזכור לי, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והפכה לממוסדת עם הקמת הארגון "יש גבול," שהייתי בין תומכיו. הארגון מחה נגד מלחמתה של ישראל בלבנון, וביטא אז את דעת הקהל השסועה. אבל בשנים שאחרי כן איגד הארגון גם סרבני שירות בשטחים. והם נשפטו ונכלאו, ובצדק. הם עברו על החוק ונשאו במחיר.

כשהחליטה ממשלת ישראל על ההתנתקות מעזה חששו רבים מפני גל סירוב מצד חיילים מהציבור הציוני-דתי, לפנות את חבריהם מבתיהם. היינו עדים אז למחזות קורעי-לב. חיילים ישראלים, חילוניים וחובשי כיפות כאחד, פינו את אחיהם מהבתים שהחריבו. אבל מלבד כמה נערות, שחירפו את מוסדות המדינה וביזו אותם בגיבוי הוריהן, לא חוללה ההתנתקות סרבנות ממוסדת. הציבור הדתי-לאומי ביטא את מחאתו העזה בגבולות החוק. אבל כאשר קיצוני הימין פורעים בפלסטינים הם נעצרים, וכאשר מנסים חיילים לבטא סרבנות, בהניפם שלטים שלא יפנו יהודים בעתיד מבתיהם, הם נשפטים ונכלאים כקודמיהם, סרבני השירות בשטחים, ובצדק.

בימים האחרונים הצטרפו אנשי רוח רבים למחאה של אנשי התיאטרון. מה שנדמה היה כמחאה נקודתית חריפה התפשט והחריף וכעת הוא כולל בתוכו גם דמויות מרכזיות בחיי הרוח. מחאה חריפה זו אינה סרבנות, מפני שאינה קוראת תיגר על חוקי המדינה, אלא חרם. היא נעשית מול מוסדות התרבות, שאנשי תיאטרון מסוימים שייכים אליהם, ומול הקהל שאינם מוכנים להופיע בפניו. היא אינה מסכנת את חוקי המדינה, אבל מערערת את הערכים והיסודות המחברים בינינו והופכים אותנו לעם – ערכי הסובלנות וההידברות, החמלה והערבות ההדדית.

החרם הזה מנוגד לא רק לקיומו של הלאום, אלא גם לעצם טבעה של האמנות. האמנות היא ביטוי עצמי בשפת סמלים משותפת, שנועד להתממש על ידי צופיה וקוראיה. הוא גם מרוקן את אמנות החותמים מחשיבותה, ומבטל את יכולתם של אנשי הרוח הללו למנוע בעתיד גילויי סרבנות אלימים. כשתגיע השעה – והיא תגיע – לפינוי מאחזים והתנחלויות מעבר לקו הירוק, איך יוכלו אז לצאת נגד סרבני הימין? מה יוכלו לומר להם ובאיזו זכות? כיצד יצפו שמישהו יקשיב להם, בזמנים הרעים שיגיעו?

האחר, רבותיי, הוא גם ציבור המתנחלים. לא רק הפלסטינים. אינני שותף לאמונתם ולדרכם, אך איני מוכן להחרימם. כדי לכונן כאן שלום נצטרך לעבור, בצער עצום, עקירת ישובים נוספת. אי אפשר לצפות שתתקיים בלי פגע, שעה שאיננו מוכנים אפילו להידבר עם עקורי העתיד. מי שמבקש להקיאם מן הלאום, בל יופתע כאשר יסרבו לצווי המדינה. אחינו הם, גם אם תהום כרותה בינינו.

יתרה מזאת, איננו יוצרים בחלל ריק ומנותק. אי אפשר לטעון לתחיית העברית, לשמירת התרבות ולפיתוחה, וליהנות מתקציבי הרשות – בתקציבי מנהל התרבות, בקרנות ממשלתיות, בתמלוגים מן הספריות הציבוריות, בהופעות ב"אמנות לעם" וב"סל תרבות" – ובו-בזמן להחרים חלק מן הציבור, המממן בכספי המיסים שלו ובצריכתו את התרבות ואת תוצריה.

את גילויי המחאה על הכיוון שהמדינה והחברה שלנו הולכות בו – שאני מוטרד מזה כמוכם – כדאי לבטא בהידברות. לא בחרמות נבנה לנו ארץ, לא בחרמות נקיים כאן חברה.

תיאטרון הכיבוש, אריאל

א.

הערב קיבלתי מכמה אנשי תיאטרון מכתב מחאה לתיבת המייל שלי. במכתב, המופנה למנהלי התיאטראות הרפרטואריים – הקאמרי, הבימה, בית לסין, חיפה, באר שבע והחאן – מוחים הכותבים על הכוונה להציג מהצגות התיאטראות הללו, שהם שותפים להן, באולם התיאטרון החדש שנחנך באריאל. וכך כתבו:

"אנחנו, אנשי תיאטרון מכל תחומי העשייה התיאטרונית, מבקשים להביע שאט נפש מהכוונה של הנהלות התיאטרונים להופיע באולם החדש באריאל. הקמת ההתנחלויות היא מעשה שמנוגד לחוק הבין לאומי, והופעה בהתנחלות לא רק שהינה מעשה בלתי מוסרי שמחבל בסיכוי לשלום, אלא אף מהווה סיוע לעבירה זאת. למעשה, התיאטרונים שמופיעים באריאל הופכים עצמם עבריינים מבחינת החוק הבין לאומי. השחקנים שבינינו מצהירים בזאת שיסרבו להופיע באריאל, כמו גם בכל התנחלות אחרת. אנו קוראים להנהלות התיאטרונים לקיים את פעילותן הענפה בתחומי שטחה הריבוני של מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק."

השולחים הציעו לי לצרף למכתב את חתימתי. תחת אשר אענה להם באי מייל, העדפתי לכתוב כאן על אריאל.

ב.

יום אחד, כשהייתי בן שמונה עשרה, בא אבי הבייתה עם הרעיון לעבור לאריאל, שרק הוקמה אז. רמת השרון, מקום ילדותי, שינתה באותן שנים את פניה, ממושבה שקטה לפרבר עשיר, והוריי שקלו את האפשרות לעבור ממנה אל אריאל, שהבטיחה דיור מוזל בנוף יפה. הם לא ראו בזה סיוע לכיבוש. הם היו זוג מסורתי, מטופל בארבעה בנים ובמשכנתא.

הייתי אז חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד. כבר פיתחתי אז סולם ערכים ציוני-סוציאליסטי, כפי שכינו אותו בתנועה, והשקפותיי הפוליטיות הושפעו מזה. נעמדתי מול הוריי, במלוא חרונו של נער בן שבע עשרה, ואמרתי להם, שאם יעברו לאריאל, אם יעברו אל מעבר לקו הירוק, לא אעבור איתם ולא אבקר אותם לעולם.

נשארנו לגור ברמת השרון. אינני חושב שהאיום שלי הוא שגרם להם לשנות את תוכניתם. הם היו קשורים מאוד לחבריהם וחברותיהם ברמת השרון, ששימרו את האינטימיות שהייתה במושבה הישנה לפני שנהפכה לעיר.

שירתתי בצבא, ועם שחרורי ממנו התחלתי לעבוד בעיתון "על המשמר," שם עוצבו והחריפו דעותיי הפוליטיות. כתבתי הרבה על הכיבוש, נגד המתנחלים ובעד הפלסטינאים. כשהייתה יעל לוטן עורכת הספרות שעבדתי תחתיה, ארגנה משולחן הכתיבה המשותף שלנו את השייט הראשון של אנשי השמאל לפגישה עם ערפאת, שעה שהדבר היה אסור על פי חוק, ואפילו שקלתי להצטרף אליה. לולא בקשתו המפורשת של אבי, שהיה אז כבר שופט, וביקש ממנה להימנע ממעבר על החוק, אף הייתי עושה כן.

עם סגירתו של "על המשמר" עברתי לעסוק ביחסי ציבור. במשך כל שנותי במקצוע סירבתי לעבוד בשטחים הכבושים. אחד מלקוחותיי הגדולים היה משרד הפרסום "אורן," בבעלותו של מיש אלימלך ז"ל. עשיתי איתם קמפיינים בכל רחבי הארץ. פסטיבל הכליזמרים בצפת, פסטיבל הקולנוע היהודי באילת ואפילו קמפיין למועצה אזורית גולן. אבל סירבתי לעבוד בעבורם מעבר לקו הירוק – ביחסי הציבור של פסטיבל חדש שיצרו בגוש קטיף ובקמפיינים הקשורים בהתנחלויות.

ג.

אבל אז קרו לי דברים לא כבעל דעה, אלא כבעל לב.

יום אחד פגשתי בחור צעיר בגן העצמאות. הוא רץ אחריי בשבילי הגן ושאל אם אני אילן שיינפלד. אמרתי לו שכן. הלכנו הביתה. זה התחיל סיפור אהבה. הבחור היה על סף גיוסו, והיינו יחד רק כמה חודשים. אבל כתבתי לו כמה מן היפים בשיריי.

כשהיינו יחד התברר לי שהוא תושב אריאל. הדבר היכה בי כהוגן. עד אז לא העליתי על הדעת שיהיה לי אי פעם קשר עם גור מתנחלים. אבל האהבה גברה בתוכי על הפוליטיקה, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מתגעגע לנוף ילדותו. אריאל הפכה לי פתאום משטח כבוש למחוז אהבה. אז כתבתי את השיר הבא, המעמיד זה מול זו את האהבה מול הכיבוש:

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ

עוֹד לֹא טִיַּלְנוּ בְּתוֹךְ הֶעָבָר שֶׁלְּךָ.

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ מַפְרִידִים תִּמְהוֹן

הוֹרֶיךָ, זְהִירוּתְךָ, וְהַקָּו הַיָּרֹק. לָכֵן,

תָּמִיד אַתָּה נִרְאֶה לִי כְּגִבּוֹר יוֹרֵד

מִתּוֹךְ אַרְצוֹת הָאִינְתִּיפָדָה.

מִלְּבַד אֶת חַדְרְךָ, הֲכִי אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת

אֶת טַבְלַת הַסֶּלַע בַּכְּנִיסָה לַאֲרִיאֵל, עָלֶיהָ

הִתְבּוֹדַדְתָּ. בּוֹנֶה לְךָ עוֹלָם פָּרוּשׁ מִן

הָעוֹלָם. נְטוּל פּוֹלִיטִיקָה.

תָּמִיד הִתְכַּחַשְׁתִּי לָאָרֶץ הַפִּרְאִית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ.

נוֹף הַטְּרָשִׁים, מְחוֹז הַקֶּסֶם שֶׁלְּךָ, נִתְפַּס

בְּעֵינַי עַד כֹּה רַק כְּשֶׁטַח כָּבוּשׁ. פֶּתַע,

בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי

מִתְגַּעְגֵּעַ לְנוֹף יַלְדוּתְךָ.

קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר בִּכְלָל. אַךְ

מִבַּעַד לְכָל הַהֶרֶג וְהַדָּם יֶשְׁנָם אֲנַחְנוּ, שְׁנֵינוּ,

וְרָצוֹן לְהָחִיל אֶת הָאַהֲבָה עַל נוֹפֵי הֶעָבָר.

וְאוּלַי, בְּעֶצֶם, אֵין יָפֶה מִזֶּה.

ב' בטבת התנש"א

ד.

שנים עברו. וגם מערכות יחסים ארוכות. במהלך השנים האלה טיפלתי בקמפיינים רבים של יחסי ציבור בתחומי התרבות והחברה, ובהם גם קמפיינים רבים לגופי תרבות וחברה המזוהים עם השמאל. הקרן החדשה לישראל, שתי"ל, ארגון המתנדבים של הקרן, הוועד למען מרדכי וענונו, התיאטרון הערבי-עברי ביפו ועוד הרבה.

לפני חמש שנים, אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות ושתי אינתיפאדות, פגשתי בחור אחר. חייל קרבי. התאהבתי בו עד כלות. הוא היה דתל"ש. זמן קצר מקודם לכן הסיר את הכיפה מראשו. והוא היה מאפרת. גיליתי, שאני מוצא איתו שפה משותפת עמוקה יותר מאשר עם רבים ממכריי. הפעם כבר יכולתי לראות כיצד הערכים שהתחנך עליהם, אהבת הארץ, אחריות אישית, הקרבת העצמי למען הכלל, הם אותם ערכים שאני חונכתי וחינכתי עליהם דורות של חניכים. מתוך עצמי, מתוך חיי, גיליתי את המהפך הערכי שהתחולל כאן, בישראל, במשך ארבעים שנות כיבוש. הנוער הלאומי, נוער הכיפות הסרוגות, אוחז כעת בערכים שפעם אחזו בהם בני הנוער החילוניים. ואילו הנוער החילוני, שהיה פעם חבר בתנועות נוער, הקצין ברובו או חדל מלהתעניין ב'פוליטיקה,' כלומר בכל מה שכרוך בחיינו כאן. גם לאהוב הזה מאריאל כתבתי שירים יפים במיוחד:

מכתב למחזיק קו חברון

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ כָּעֵת, שׁוֹכֵב

בְּאֵיזֶה בַּיִת נָטוּשׁ בְּחֶבְרוֹן

בְּחֶבְרַת הַחַיָּלִים שֶׁלָּךְ, בְּחֶדֶר חָשׂוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק כַּמָּה מִזְרָנִים דַּקִּים,

שַׂקֵּי-שֵׁנָה, כְּלֵי-נֶשֶׁק וּמְפַזֵּר חֹם.

הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתְךָ בַּבַּיִת, לְיָדִי,

בְּתוֹךְ עָנָן הַחֹם שֶׁל הַתַּנּוּר הַחַשְׁמַלִּי,

שֶׁרַק שְׁלַב אֶחָד עוֹד נוֹתָר בּוֹ,

וּשְׁתֵּי יָדַי, וְחֹם לִבִּי.

אֲבָל אַתָּה, אָהוּב, חַיָּל קְרָבִי. מְאֻפָּק

מִכְּדֵי לְהִתְבַּכְיֵן, מְבַטֵּא אֶת עַצְמְךָ רַק

בְּ-אֶס.אֶם.אֶסִים קְצַרְצָרִים, מְלֵאֵי אַהֲבָה.

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מִנַּיִן לְךָ הַיְּכֹלֶת

לַעֲמֹד מוּל הַחַיִּים בְּגִיל עֶשְׂרִים

כְּמוֹ גֶּבֶר, כְּלוֹמַר בְּצִמְצוּם עָמֹק

שֶׁל עַצְמְךָ מוּל הָעוֹלָם.

הַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁלָּךְ מַדְהִימָה וּמַבְעִיתָה

אוֹתִי בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ. הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ

נוֹלַדְתָּ עִם גְּבוּלוֹת מֻבְנִים בְּתוֹכְךָ

בְּלִי שׁוּם צֹרֶךְ אוֹ יְכֹלֶת

לְפוֹרְעָם. לְהֵחָלֵץ. לָצֵאת.

אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד גַּבְרוּתְךָ

אֶת הַפְּגִיעוּת שֶׁלְּךָ, אָהוּב. אֶת

הַתֹּם הַמְּשַׁמֵּר אוֹתְךָ אָדָם וְיֶלֶד.

וְרַק מִפְּאַת גִּילְךָ אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה לִּזְעֹק לְךָ.

תִּתְחַתֵּן אִתִּי, אוֹ תַּעֲשֶׂה לִי יֶלֶד.

ה.

הקדמתי וסיפרתי לכם על יחסיי עם שני בנים מן ההתנחלויות, מפני שההתבוננות בהם, וגם השתנות המצב הפוליטי בארץ, הביאו לשינוי יחסי להתנחלויות, ומתוך כך, גם לדחייתי את המכתב שפתחתי בו את הרשומה הזאת.

אנחנו מצויים כעת רגע לפני תחילת השיחות הישירות בין הישראלים לפלסטינים, ולפני פקיעת המועד של הקפאת הבנייה בשטחים הכבושים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יהיה מוכרח למצוא פתרון, שיאפשר לו לשמור על יציבות ממשלתו אך גם להניע את תהליך השלום. הפתרון, כפי שהוצג לא אחת בימים האחרונים בכלי התקשורת, הוא – שישראל תחדש את הבנייה בגושי ההתיישבות, שבכל תוכנית שלום מוסכם כי יישארו בשטח ישראל, ובהם אריאל ואפרת, ותמשיך בהקפאת הבנייה בהתנחלויות המבודדות. אין זה רק פתרון מניפולטיבי, שנועד לאחוז במקל משני קצותיו, כפי שכתבו הבוקר באחד העיתונים. זהו פתרון ריאלי, הלוקח בחשבון את צרכיהם של שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, וראוי שיאמצו אותו אל ליבם, אם ברצונם בהתקדמות בשיחות עד להקמת מדינה פלסטינית.

מחאתם של אנשי התיאטרון וקריאתם לסרב לשרת בשטחים – במובן האמנותי – היא לא חכמה ולא מוסרית. היא לא חכמה, מפני שכעת, רגע לפני תחילת השיחות הישירות, ראוי להותיר את מעמדה של אריאל וגושי התיישבות כמוה לשולחן המשא ומתן. היא לא מוסרית, מפני שהיא חותרת תחת האינטרס של מדינת ישראל, מאשימה אותה ואת אזרחיה בהפרת החוק הבינלאומי ופוגעת באפשרות שנגיע להסכם שלום.

הרי כל בר דעת מבין, שלא ניתן יהיה לעקור את אריאל ואת אפרת, את גושי ההתיישבות הגדולים, מן האדמה שהוקמו עליה, תהא זו נחלת אבות או ארץ כבושה. התנתקות נוספת לא תהיה כאן, הן מפני הלקח מגוש קטיף, שהפך מגן עדן פורח על כידוני רובים לאזור שיגור טילים על ישראל, והן מפני שתגרום לזעזוע מסוכן ובלתי אפשרי בחברה הישראלית. שום מנהיג אחראי לא יעז לעשות כן. לכן, בכל הסכם עתידי ייכללו גושי ההתיישבות הללו להיכלל בריבונותה של ישראל. הפלסטינים יפוצו על כך בחילופי שטחים. זו תהיה גלולה מרה בעבורם. אך גם הוויתור על יהודה ושומרון, שיש ישראלים רבים הרואים בה נחלת אבות, יהיה גלולה מרה בעבורם. הסכם שלום חותמים לא על ידי דבקות בעקרונות, אלא על ידי פשרה. מרה וכואבת ככל שתהיה.

אנו, אמנים ואנשי תיאטרון, עושים אמנות, יוצרים תרבות. היצירות שאנו יוצרים אסור להן שתהיינה מוגבלות לקהל מסוים, או לציבור המסכים עם דעותינו. מעצם טבעה, האמנות מופנית לכל. כאמנים, עלינו לשאוף שכל בני האדם יחוו ויצפו ביצירותינו, ולא למנוע אותן ממי שאינם חושבים כמונו. זה גם מעשה לא חכם. למי אנו כותבים, יוצרים ומציגים ובעבור מה? כדי לשכנע את מי ממילא חושבים כמונו, או כדי לחולל תמורה ולהביא תיקון בעולם?

לבסוף, יוצרי ושחקני התיאטרון חתומים על חוזים עם המוסדות המעסיקים אותם. המוסדות הללו זקוקים לקהל, כדי להריץ את הצגותיהם במספר הצגות רב ככל האפשר. בזה תלוי קיומם וגם קיומם של היוצרים והשחקנים. היוצרים והשחקנים אינם יכולים להחליט היכן ומתי אין ברצונם להופיע, מפני שאז תיווצר אנדרלמוסיה כזו בתיאטראות, שלא תאפשר את פעולתם.

המכתב המופנה אל מנהלי התיאטראות ואל שרת התרבות, לימור לבנת, הוא מעשה שאינני יכול לתת את חתימתי עליו. עברו כבר מזמן הימים שבהם הייתי חותם כלאחר-יד על כל מסמך או מודעת מחאה, רק מפני נוסחו בידי אנשי-שמאל או מומנו על ידי גופים כאלה. במציאות דינמית כזו שאנו חיים בה, שאינה חסרה רעות חולות, מרעות הכיבוש ועד רעות השחיתות, מוטב לי להימנע מהשתתפות בשיגור מחאה כזו לחללו של עולם.