הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

מודעות פרסומת

להאמין בעצמך, להתעקש, להמשיך (היום ה-7)

     הבוקר, בדפי הבוקר שלי, כתבתי לעצמי שאני מוטרד מאד. מוטרד שמא אובן לא נכון על ידי מי שקוראים את הפוסטים הללו ופוגשים בקמפיין שלי לגיוס המונים. שמא יהיו אנשים שיחשבו כי אני מתפנק, מתקרבן, רוצה לחיות על חשבון זולתי וכדומה. וזה מאוד ייסר אותי. אין דבר שרחוק ממני יותר מזה.

     אבל אז התחלתי רואה את רף הקוראים בפוסט שלי מליל אמש עולה, ועולה עוד. עולה עד כדי כך, שהפך בתוך פחות מ-24 שעות לפוסט הכי נקרא בבלוג שלי, מאז פתיחתו, באוגוסט 2011, כשיצאתי אל מסע הפונדקאות. ובהתאם, גם התרומות לקמפיין.

Screenshot 2017-08-05 23.17.36.png

     הפוסט של אתמול, "היום, לפני שש שנים," הוא הפוסט הכי נקרא בבלוג הזה, מלבד הפוסט על החיתול של 'לייף,' והפוסט שכתבתי לא מזמן, על בן-זוגי הראשון, במלאת שלושים שנים לפטירתו. זה לא מקרה. בשני הפוסטים האלה כתבתי את נפשי, חשפתי אותה בפניכם כמו שלא עשיתי מעולם מקודם לכן. ואתם/ן שיתפתם אותם אצלכם/ן, והבאתם עוד ועוד בני אדם לקוראם. תודה רבה לכם על האמון.

*

     ביום חמישי האחרון נפגשתי כאן עם עיתונאית ותיקה, שבאה לראיין אותי לכתבת עומק על סיפורי האישי, ועל הקמפיין הזה. כבר בתחילת פגישתנו סיפרה לי, שהיא מכירה היטב את אחותו של סער, ולמעשה גרה בשכנות אליה. בעבורי, היה בזה משום סימן, שהוא שוב מתערב בחיי, שומר עלי מלמעלה, מנחה את דרכי בעולם.

     לא אחת דמעתי במהלך הראיון הזה. זאת, מפני שהוא העלה מתוכי רגעים מטלטלים בחיי. והם משופעים באלה. אבל לא הייתי מחליף את חיי בחיים אחרים. הם לימדו אותי להאמין בדרכי ובעצמי, וללכת קדימה מתוקף אמונתי וערכיי וחזון חיי, גם כאשר דרכי לא הובנה בידי אחרים, גם כאשר היתה מנוגדת לבחירותיהם.

     בפעם הראשונה שהתחלתי לפרסם את שיריי, בעיתון בית הספר המקיף ע"ש רוטברג ברמת השרון, הוטל עלי חרם בית ספרי, והיועצת של בית הספר ניסתה לשלוח אותי לאבחון. כשיצאתי מן הארון, אחד מן הראשונים שעשו כן בפומבי בחברה הישראלית, חוויתי תגובה קשה מאד הן בכלל והן מצד סביבתי הקרובה. לקח לנו שנים להתארגן מסביב לזהותי האחרת, להסתדר. למצוא דרך לחיות יחד. כשהרציתי במילואים במסגרת שירותי בחיל החינוך בצה"ל, והעזתי לדבר עם חיילים קרביים על פקודות שמעליהן מתנוסס דגל שחור, הצעיד אותי מפקד הבסיס אליו, על אזרחי, למשפט, רק כדי להבהיל אותי ולאיים עלי. כשפתחתי בביתי חוג ראשון מסוגו, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, לקריאת שירה הומוסקסואלית, פרסם חזי לסקלי ידיעה בעיתון 'העיר,' שכותרתה 'שיינפלד פותח חוג לשירה של איגואנות.' כשחזרתי מהטיול הראשון שלי לניו יורק ולוושינגטון, כעיתונאי ספרות צעיר בהזמנת שגרירות ארה"ב בישראל, בשנת 1986, ובאתי לדיקאן מדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב דאז, והצעתי לה לפתוח תוכנית לכתיבה ראשונה מסוגה בישראל, היא ביטלה את דברי בשישים. כשביקשתי לכתוב עבודת דוקטורט על הפוסטמודרניזם בספרות העברית ו/או על ייצוגי ההומוסקסואליות בשירה העברית לדורותיה, אמרו לי שזה לא קיים ו/או שאני חלק מן התופעה ולכן אינני יכול לכתוב עליה. וכשניסיתי להוציא לאור אנתולוגיה ראשונה לשירה הומוסקסואלית עברית, חלק מן המשוררים עצמם סירבו להיכלל בה. אז עזבתי את האקדמיה, כדי להפוך לסופר, והבטחתי לעצמי שאכתוב על זה ספר עיון. והחומרים עוד כאן, וזה עוד פרוייקט שמחכה לי לממשו. כשפרסמתי שיר המבטא צער על חורבן הבתים במהלך ההתנתקות ניאצו אותי, וכשפרסמתי שיר מתלהם, מחריד, אבל מבטא חרדות אמת, במלחמת לבנון השנייה, הקיא אותי השמאל מקרבו וחוויתי אלימות מילולית ופיזית רבה. כשהוצאתי לאור את 'מעשה בטבעת' וקיבלתי עליו מאמר איום ונורא בעיתון 'הארץ,' בו האשים אותי כותבו במיזוגניה ובקיטש, ולמעשה כמעט עם כול ספר שהוצאתי לאור וקיבלתי עליו ביקורת נוקבת, כולל שלושת כרכי השירה האחרונים, עליהם נכתבו ביקורות קשות בידי אנשים עימם יש לי יחסים מורכבים מזה שנים. לבסוף, כאשר קמתי והחלטתי להביא ילדים לעולם, לבדי, בגיל 52, היו אנשים, אפילו מסביבתי הקרובה, שהביעו התנגדות עזה למהלך, טוענים שאינני יכול להיות אבא, שילד צריך אימא, שאינני יודע למה אני נכנס. והשנה, כאשר הודעתי לסביבתי שאני עוזב את תל אביב לגליל, אנשים מילאו פיהם שחוק ואמרו 'אתה? הסופר התל אביבי? אתה תעבור לגליל!? בחיים לא.'

     אז זהו. שכן.

     החיים שלי עברו עלי בטלטלות. הרשימה לעיל מונה רק חלק מהן. לעתים קרובות חשדתי שאני מייצר אותן במכוון. שאני נתון בתסביך הישרדות, ומשחזר חורבן והרס כי רק מתוכם אני יודע לקום כמו עוף החול. שאני יודע לשרוד, לא לחיות.

     לקח לי הרבה זמן להבין שאני פשוט אחר, שפעמים רבות בחיי אני מקדים את זמני (חברי טל איתן הוא שהאיר את עיניי לגבי זה, כשאמר לי זאת פעם), שיש לי רגישות עזה להדקים של החברה הישראלית, שאני חי בתוכה, ולכן לעתים קרובות אני מייצר תגובת נגד עזה בכתיבתי, גם כשאינני מתכוון לכך, ואינני מעוניין לפגוע באף אדם. ושלא, אני לא רק שרדן. אני חי את חיי עד תום.

     אנשים שאני מכיר ואינני מכיר ייחסו לי תמיד מקוריות ואומץ. תמיד כאשר אומרים לי שאני אמיץ אני מתבונן מעבר לכתפי, לראות על מי, לכול הרוחות, הם מדברים. אני לא אמיץ, אני אומר להם. אני אני. פשוט אין לי ברירה אחרת מלבד לחיות את חיי כפי שהם, כפי שהם נוצרים מתוך נפשי.

     המחיר של החיים שלי בדרכי הוא לא פעם בדידות וצער. אבל התמורה בצידם היא גדולה. סיפוק אדיר מחיי, ממה שהספקתי עד הנה וממי שאני.

     אני מקווה מאוד שאזכה להנחיל משהו מכל אלה לילדיי.

     אני מאמין שכן. מתחילות להצטבר לי בזה הוכחות.

     היום, במהלך היום, כשבילינו עם חברי הוותיק, מן הצבא, הילל, שהתארח אצלנו, בבריכה בקיבוץ מורן ובבית, ושמעתי אותם מדברים איתו, ונוכחתי לדעת איך הם נותנים בו אמון, כחבר הטוב של אבא, כשראיתי את דניאל שוחה כדג במים, עושה סלטות בתוכם וצוהל, ילד יפה ומתוק כול כך, ואת מיכאל, המתאמץ להראות לי איך הוא צולל במימי הבריכה כדי שלוש נשימות והוצאת בועות במים, עם תנועות השחייה, מקסים ומיוחד וגם שובב כול כך, עד שהרמתי את שניהם היום, כל אחד בתורו, על הידיים, ואמרתי להם שאני אוהב אותם עד השמיים.

     "לא עד השמיים, עד החלל!" צהל מיכאל.

     "נכון," אמר הילל, "החלל זה האינסוף. אבא אוהב אתכם עד אינסוף ובחזרה."

     הוכחות נוספות לזה הצטברו הערב, כששאלתי משכנינו עינת ויאיא את מכסחת הדשא שלהם, והזמנתי את מיכאל ודניאל לכסח איתי את הדשא, והם עשו כן, אבל התמרדו כשניסיתי לעזור להם, ורצו לבד, ואחרי כן, בלילה, כשיצאתי עם שקיות אי-זבל גדולות לאסוף בהן את הגזם אמרו לי שהם רוצים לעזור לי. "ככה זה יהיה יותר מהר," הוסיף מיכאל, חופן בידיו הזעירות המון גזם דשא ותוחב אותו אל תוך השקית.

     ואני זזתי הצידה, נותן להם לערום את הגזם במו ידיהם אל תוך שקיות הזבל, והתברכתי בלבי שאני אב יחיד למיכאל ולדניאל, שהם מבינים את זה, מקבלים את זה, וגם יודעים כבר שעליהם לסייע לי, לומדים מהר ושמחים בחייהם, בחיינו יחד.

     וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לצפות לו. לאישור האהבה ההדדית שלנו מתוכה, מתוך עצמה. ולדעת שזה אפשרי. שאנחנו עושים את זה מדי יום. בוראים אהבה מליבותינו איש לרעהו, אב לבניו, בן לאחיו ולאביו, ושאנחנו משפחה נהדרת.

     ושזה הדבר הכי נפלא בחיי, ושזה הדבר הכי בל-ייאמן שקרה במסלול חיי. שלפני עשור אפילו לא יכולתי לדמיין אותו, והנה אני בתוך האושר הזה, שלא ידעתי אפילו שיש ביכולתי לציירו בדמיוני, והנה הוא קיים למול עיניי, והוא נפלא וגדול לאין שיעור מכל מה שידעתי.

     וזה כול מה שאני זקוק לו כדי להאמין בעצמי, בדרכי, וכדי לחיות.

     מחר מתחיל לי שבוע, שבו אהיה רק בבית, בשל הכנה לאיזו בדיקה תקופתית. ההכנות מגעילות, אבל הרווח נקי – זה יהיה גם השבוע שבו אתיישב לעבוד, בצורה רציפה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, על ספרי הבא. כדי שאוכל להמשיך בזה לפחות עד ה-20 באוגוסט, אז אצא עם הילדים לעשרת ימי החופשה היחידים שלהם, לפני תחילת שנת הלימודים החדשה, ואז גם אחריה, אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי, ותתמכו בו, כלומר בי, כדי שאוכל להמשיך וליצור בשקט. בלי דאגות. תודה.

סער עפרוני, בן זוגי הטוב והמת. 7/7/87-7/7/17.

סער1

בדיוק היום, לפני שלושים שנה, ישבו בביתי בנווה צדק המשוררות הירושלמיות שלי אלקיים ומרים איתן ז"ל. שלי קבעה ראיון לתכנית 'שאלות אישיות' של יעקב אגמון בביתי. בא חייל עם מה שהיה קרוי פעם 'נאגרה', טייפ סלילים עם מיקרופון, והקליט איתה ראיון.

ברגע שיצא החייל מביתי צלצל הטלפון.

"האלו? הגעתי לאילן שיינפלד?"

"כן."

"אתה לא מכיר אותי. אני רב מדרום צרפת, ואני צריך דחוף את הטלפון של ההורים של סער עפרוני," אמר הקול הזר.

"למה? מה קרה?" נבהלתי.

"סער מת."

"מה קרה!?"

"הוא חטף קריזה על ראש הר בדרום צרפת, ומת."

טרקתי את שפופרת הטלפון בצרחה איומה והתחלתי מטיח את ראשי בקיר. "סער מת! סער מת!"

שלי ומרים קפצו ממקומותיהן ואחזו בי, לבל אפגע בעצמי.

"מה פתאום? זה לא יכול להיות!" קראה שלי.

"זה נכון," געיתי בבכי, "אני יודע שזה נכון. סער מת."

*

     בקבלה אומרים, ששלושים יום לפני מיתתו של אדם סר צלו מעליו, והולך ומודיע לכול קרוביו כי קרובה שעת מיתתו. נזכרתי בזה במהלך האבל על סער, בעודי מנסה להבין מה קרה לו ולי ולנו, עם לכתו הפתאומי.

     כמה חודשים לפני מותו, בתוך מדיטציה, עשיתי מסע אסטרלי לאמסטרדם, שם חי עם חברתו דאז, דברה, שמאנית שהייתה שייכת לכת שמאנית מקומית. ראיתי אותו רוכן על מזוודתו ומנסה לצרור בה את בגדיו, בכוונה לחזור לארץ, בוכה מחוסר אונים.

     סער, לחשתי לו בתוך לבי, קח את כול כוחות האהבה שיש בי, קח והיעזר בהם כדי לחזור הביתה.

     שלושים יום לפני מותו קבעתי עם חברתנו המשותפת נעה, ארכיטקטית ואשה רוחנית ואהובה בפני עצמה, ללכת יחד למסיבה. כשהגעתי לביתה הופתעתי לגלות בו ציור שמן לא גמור על כן, ציור של סער, זה היה ברור מסגנונו.

     "מה זה?" הופתעתי.

     "אה, זה ציור שסער התחיל פה ולא סיים," צחקה נעה, "הוא צייר אותי על המרפסת. אגב, מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלכם יחד," הוסיפה – ומשכה מאיזה מקום כמה תצלומים, שצילמה אותנו בתקופת החיים הראשונה שלנו יחד, בחורף בנווה צדק, בשיא ההתאהבות.

     ישבתי והבטתי בצילומים בערגה, בגעגוע.

     "אני מקווה שאני לא עושה לך רע איתם," אמרה נעה.

     "להפך, את מזכירה לי אילו ימים יפים היו לנו יחד, לפני הפרידה," אמרתי לה.

     יצאנו למסיבה.

     למחרת, בשבת בבוקר, קפצתי לבקר את דסי, אשתו לשעבר של סער, שגרה אף היא בנווה צדק, והייתה בת בית אצלנו. רק נכנסתי אליה אמרה לי דסי את המשפט הבא: "מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלי עם סער," והוציאה מאמתחתה את תמונות חתונתם.

     נשתלתי במקומי המום.

     "דסי, משהו לא בסדר," לחשתי לה. היא הביטה בי, כלא-מבינה. "את אותו משפט בדיוק אמרה לי אתמול נעה," סיפרתי לה. "אם שתיכן אומרות את אותו משפט, משהו איתו מאוד לא בסדר. אני נורא מודאג."

     "אני לא מודאגת. אני כועסת עליו שלא הסדיר את הגירושין שלנו כמו שצריך," התפרצה דסי.

     "גם אני נפגעתי מן הפרידה שלנו," אמרתי לה. "אבל אני יודע שהוא עוד יבוא לבקש משנינו סליחה. אבל עכשיו אני מודאג מאד. צריך לעשות משהו."

    "אויש, אתה והמיסטיקה שלך!" פטרה אותי מעליה.

     כמה ימים אחרי כן היה לי עוד חזיון. ראיתי את חברתנו המשותפת טליה, ציירת אף היא, כמו סער, שנסעה איתו ועם שלי לאמסטרדם, יושבת על כיסא, מוקף בזרי פרחים. ראיתי את סער מגיע אליה ומבקש את ברכתה לפני צאתו לאיזה מסע. ראיתי איך היא מורידה מצווארה איזה קמע ונותנת לו אותו כדי שישמור עליו.

     בליל מותו התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר. הרגשתי שיש איזו נוכחות בבית. מיששתי בידי על המיטה. הכלב שלנו, שושכמוה, טרייר מעורב, שכב לצדי.

     אתה רק מדמיין, אמרתי לעצמי. קמתי, ניגשתי לשירותים, השתנתי וחזרתי לישון.

     כשקמתי בבוקר אמר בי קול פנימי: אתה צריך נרות. לך למכולת בקצה הרחוב וקנה נרות.

     מה פתאום, אמרתי לעצמי. נרות משמשים לטיהור, והבוקר שלי ומרים תבואנה אלי לראיון רדיו. הן טהורות. אני לא צריך שום נרות.

     קניתי רק חלב כדי להכין להן נס קפה, כפי שהן אוהבות.

     אבל ברגע קבלת ההודעה על מותו של סער התחברו כול הסימנים האלה לאחד. ידעתי שאין זו בשורת שווא. שאהוב לבי, בן זוגי הראשון, שעזב אותי למען שלי אלקיים, שנסעתי אחריהם לאמסטרדם כדי להשיבו אלי, והוא לא שב אלי, אבל נפרד משלי ועבר לחיות עם דברה – מת. שלא אראה אותו עוד, שלא אוכל להמשיך ולקוות כי יתגבר על פרידתנו ועל בגידתו בי, וישוב אלי.

     אבא של סער נסע לצרפת להביא משם את גופתו. ההלוויה נערכה עם שובו משם. בלוויה פגשתי את טליה חברתנו, ששבה עמו ארצה. סיפרתי לה על החיזיון שהיה לי, שבו ראיתי את סער בא לבקש ממנה ברכה בצאתו לדרך. היא נדהמה.

     "כך בדיוק זה היה," אמרה לי. "אני בדיוק ילדתי אז את בתי. גרתי עם בן זוגי על סירה בתעלה. וישבתי מוקפת בזרי פרחים שקיבלתי מאנשים לכבוד הלידה. סער בא אלי, סיפר לי שהוא נוסע לטקס חניכה לשמאניזם על הר בדרום צרפת, וביקש ממני ברכה. הורדתי מעלי קמיע על שרשרת וענדתי אותו על צווארו. אבל הוא הוריד אותו ממנו, כנראה, לפני שנסע."

     סער נסע עם דברה לטקס על פסגת הר בדרום צרפת, במקום שנקרא Storm, התרגום האנגלי לשמו. הוא חטף שם התקף שיתוק. הגורו שלהם, שעמה היה בעימות, אסרה על דברה להתקשר לכפר מתחת כדי להזעיק עזרה. לבסוף התירה לה ניסיון התקשרות אחד. משכשל, אמרה לה שזה מה שסער בחר להתמודד עמו, ואז סער צייר על העפר מעגל, כמו חוני המעגל בשעתו, ונשכב במרכזו. דבורה התיישבה לצדו, שמה את ראשו בחיקה ונרדמה לצדו, מקווה לתת לו אנרגיה בשנתה.

     הוא גסס במשך שעות, ומת בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, ממוות מיותר לגמרי, שניתן היה לפתור אותו באמצעות כדור קלי.

     זו הייתה השעה שבה הקצתי משנתי בנווה צדק, בהרגשה שיש מישהו איתי בבית.

*

     היום הזה, לפני שלושים שנים בדיוק, היה יום השבר של חיי. הכאב שקרע אותי לגזרים היה כאין וכאפס מול הכאב שחשתי, כאשר גיליתי שיום אחד, כשהייתי באוניברסיטה, באה שלי לבקר אצלנו, אני לא הייתי בבית, והיא וסער נפלו איש לזרועות רעותו. אז, באותו חודש מטלטל שבו נסע הלוך ושוב בין נווה צדק לירושלים, ובסיומו הודיע לי שהוא 'סיים את העבודה איתי' ועובר לחיות עם שלי, הורדתי שבעה קילוגרמים מבכי. אבל עם מותו הורדתי עוד שמונה.

     הייתי אז כבר סגן עורך הספרות הכי צעיר בארץ ותלמיד מצטיין לתואר שני בספרות עברית. הייתי עוזר הוראה של פרופ' ישראל לווין ושל פרופ' חנה נווה, מרצה צעיר לשירה עברית ולתורת החרוז והמשקל בסמינר הקיבוצים וכבר התחלתי כותב את עבודת המ"א שלי בהנחייתה של פרופ' נורית גוברין.

     התפטרתי מהכול. נשארתי רק עם חצי המשרה ב'על המשמר', כסגן עורך הספרות, ועם עבודת המ"א. איכשהו, מסלול הייסורים שהעבירה אותי נורית עם כתיבת העבודה החזיק אותי בחיים. זה, ועוד משהו. חברת נפשי, עדנה שבתאי.

     חודש לפני מותו של סער ישבתי עם חבריי לקבוצת 'שופרא,' שם כתב העת שהוצאתי לאור וערכתי באותן שנים, ב'טברנה' ברחוב דיזנגוף, של אלברטו, או 'היווני.' בעודנו יושבים שם, ראיתי בזווית עיניי אישה קטנה, עם שיער חתוך היטב צבוע בחינה לוהטת. היא כול כך משכה את תשומת לבי עד שלא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. בסופו של דבר קמתי משולחני, ניגשתי אליה ואמרתי לה – "אני חייב להכיר אותך. את יעל רנן?"

     "לא," חייכה אלי. "אני עדנה. עדנה שבתאי."

     עדנה הייתה אז כבר כמה שנים אחרי מותו של יענקל'ה, מהתקף לב, שחטף למול עיניה על המדרכה ליד ביתם דאז, ברחוב לוריא 1 בתל אביב. היא בדיוק סיימה לצבוע במו-ידיה את ביתה בגוני שחור וארגמן, "כדי לפנות את החלל, לתחום את האבל," אמרה לי.

     ישבנו יחד עד שאיש מאורחי הטברנה לא נותר בה, הכיסאות כבר היו מורמים על השולחנות והרצפה שטופה.

     בדרך חזרה ליוויתי אותה הביתה, ובלכתי משם דיברתי עם יענקל'ה בקול רם, ברחוב. הבטחתי לו שאשמור תמיד על עדנה.

     אנחנו חברים מאז, כבר שלושים שנים.

     אבל מי ששמר על מי הייתה עדנה עלי. מפני שכאשר מת אהובי, מקץ חודש ימים להיכרותי איתה, היא כבר הייתה, למרבה הצער, מנוסה מאוד בהתמודדות עם אבדן. היא החזיקה בידי, היא ניחמה אותי, היא כיוונה אותי לכתוב כול מה שאני מרגיש, היא זו שלקחה אותי יד ביד אל תמר מרוז, לראיון הראשון שיצאתי בו מן הארון, במוסף 'הארץ,' בשנת 1986, והייתי לאחד היחידים יצאו מהארון בשמם ובתמונתם. פשוט כדי לזעוק את כאב האבדן, ליצור לי מרחב של אבל.

     מקץ חודשי אבל ביקשה עדנה שאקרא לה מה אני כותב עליו, וכאשר עשיתי כן אמרה לי, "יש לי הרגשה שיש לך רומאן ביד. מצא לך מקום להתבודד בו, ושב וכתוב."

     באותה תקופה היה מקום הקרוי 'מרכז הילאי' במעלות, שייסדה המשוררת קורינה. היית יכול לבוא לשם, לקבל דירה לשבוע-שבועיים כדי ליצור בה, ובתמורה לתת פעילות קהילתית. לקחתי איפוא את המכונית שהיתה לי אז, הכנסתי בה בגדים ומכונת כתיבה, והמון מחברות וניירת, ונסעתי למעלות.

     עם הגעתי אל הדירה החלטתי לעשות בה כמעשה עגנון. עגנון היה כותב בעמידה, ברגליים יחפות, מתחתיהן הניח שני בקבוקי זכוכית, כדי שכול הזמן יצטרך לשמור על שיווי משקלו, ולא יירדם בשעות הכתיבה המרובות שלו.

     אני אינני עגנון, גם לא פקיר. אבל נטלתי כיסא, שמתי אותו על שולחן הכתיבה, עליו שמתי את מכונת הכתיבה, והייתי כותב ובוכה, בוכה וכותב.

     מקץ כמה ימים נכנס אלי דוד קיסוס, שהיה אז מנהל 'הילאי.' "שמע, אנחנו לא מכירים," אמר לי, "אבל אני מאוד מודאג ממך. מה דעתך שתעשה הפסקה בכתיבה וניסע יחד לקבר האר"י בצפת?"

     הבטתי בו בעיניים מוכות מכאב. "זה רעיון טוב," אמרתי לו, "תודה רבה לך. אבל זה מסוג הדברים שאני מעדיף לעשות עם עצמי, לבדי." והבטחתי לו שכך אעשה.

     למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לצפת. נסעתי לבית העלמין הישן, שקבר האר"י מצוי בו. בתחילה ראיתי מקווה ונכנסתי אליו. היו שם כמה אברכים, שהתפשטו כביום היוולדם ונכנסו לטבול במי המעין הקפואים.

     ראיתי כי כן ועשיתי כמוהם. טבלתי ארבע פעמים במי המעין הקפואים, כנגד ארבע רוחות השמים שגזלו ממני את אהובי, על פסגת הר בדרום צרפת.

     אחרי כן התלבשתי והלכתי במשעול הצר שהיה אז לא מוסדר כמו היום, אל קבר האר"י. היו שם כמה נשים שהשתטחו בבכי על קברו,  וביקשו בקשות.

     הבטתי בהן תמה. מעודי לא הייתי מקודם לכן בקבר של צדיק, ולכן גם נראה לי כל המעמד תמוה. גם לא ידעתי מה בדיוק עלי לעשות שם. אבל ראיתי ליד קברו עמוד ברזל, בזנט, בראשו הייתה מולחמת תיבת ברזל, ובה ספרוני תהלים.

     מכיוון שיום עלייתי לקברו של האר"י היה יום שלישי, אמרתי לעצמי, אם כך, אקרא תהלים של יום ג', פעמיים, כנאמר, 'פעמיים כי טוב.'

     כך עשיתי, ואז השתטחתי על הקבר וביקשתי שלוש בקשות. שכולם מסביבי יהיו בריאים, שיהיה שלום בעולם, ושהשם ייתן לי כוח לכתוב.

     ואחרי כן חזרתי לדירה במעלות.

     בימים הבאים המשכתי לכתוב ולבכות, עד שהבנתי שלא אוכל להמשיך בזה. לכן נפרדתי ממרכז הילאי וחזרתי לביתי בנווה צדק. עמוס מכאוב.

     ביום שישי של אותו שבוע קמתי משנת צהריים עם חלום מוזר. חלמתי שאני מגיע לאדם ששמו רפי רוזן. הוא מושיב אותי על כיסא גבוה, משית ידו מעל ראשי ומברך אותי.

     קמתי מן החלום, התקלחתי ולקחתי מונית אל קפה 'הספריה', בבית הסופר, כדי לפגוש שם את חברתי עדנה. באותן שנים רוב הסופרים היו נפגשים שם מדי יום שישי.

     רק התיישבנו אל שולחן, ניגש אלינו גבר גבוה, מרשים.

     "האלו גד," אמרה עדנה, "אתם מכירים? זה האמן גד אולמן, זה המשורר הצעיר אילן שיינפלד."

    גד מלמל איזה משפט שאינני זוכר. אבל בסיומו היה משובץ השם 'רפי רוזן.'

     "מה אמרת?" קפצתי ממקומי. "רפי רוזן? יש איש כזה?"

     "כן, בוודאי," חייך אלי גד, "למה אתה שואל?"

     "כי חלמתי עליו רק לפני שעה," השבתי, וסיפרתי לו על החלום. גד הקשיב לי נדהם.

     "אתה לא יודע מי זה רפי רוזן?" שאל. נדתי בראשי. "רפי רוזן עוסק בביו-אנרגיה. הוא קורא הילות ומדבר עם רוחות המתים. והוא המורה שלי. הנה מספר הטלפון שלו. אתה חייב להתקשר אליו!" השביע אותי.

     באותן שנים לא היו טלפונים סלולאריים, ולכן מיהרתי הביתה, ומיד הרמתי טלפון לרפי רוזן.

     "שלום רפי, אנחנו לא מכירים, שמי אילן שיינפלד וקיבלתי את מספר הטלפון שלך מגד אולמן," פתחתי את השיחה.

     "כן," אמר לי רפי, "אני רואה שלא מזמן ביקשת כוח שיעזור לך בכתיבה. אני רואה דמות מאוד גבוהה מחזיקה את היד הכותבת שלך. הוא בא לעזור לך. אז תן לו לכתוב דרכך."

     והוא אמר את כול זה מבלי שסיפרתי לו דבר, כמובן.

     "השתגעת!?" זעקתי אל תוך השפופרת, "אני פוחד מדיבוק!" – וטרקתי את הטלפון.

     זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהייתה לי עם רפי רוזן, מאז ומעולם. רק מקץ שנים התוודעתי לספריו.

     כעבור כמה ימים התעוררתי משנת צהריים. מבלי לדעת מה אני עושה, אבל בתחושת דחיפות נוראה, ניגשתי מיד אל מכונת הכתיבה, השחלתי לתוכה דף נייר ושמתי ידיי על המקלדת. אבל מה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. זו הייתה כתיבה חסידית. עברית חסידית.

     בתוך שבועיים של כתיבה מטורפת, יומיומית, בקע ממני הספר 'שדלץ' בטיוטה הראשונה שלו. זה הספר, שבישר את כתיבתי היהודית, כפי שהיא מתגלית כיום ברומאנים שאני כותב.

     להזכירכם, אני בכלל הייתי אז בכתיבת סיפור חיי עם סער, במה שהיה לספר האוטוביוגרפי 'רק אתה.' אבל 'שדלץ' כל כך תכף בי, עד שלבסוף ראה אור לפני הרומאן שהייתי עסוק בכתיבתו.

     'שדלץ' ראה אור ראשון וזכה בפרס הספרות של הקרן הקיימת לישראל. זמן קצר אחרי פרסומו התקשר אלי פלוני מארגון יוצאי שדלץ.

     "שלום, אילן שיינפלד?" שאל.

     "כן. מי מדבר?"

     "אני מארגון יוצאי שדלץ. רציתי לשאול, מתי היית בעיירה?"

     "לא הייתי בה מעולם," השבתי לו.

    "זה לא יכול להיות," התעקש הזר. "ואת ספר קהילת שדלץ אתה מכיר?"

     "לא, לא ידעתי בכלל שישנו כזה."

     "אבל זה לא יכול להיות," שב ואמר.

     "שמע, אדוני, אני לא יודע מי אתה, אבל מעולם לא הייתי בשדלץ, וגם לא שמעתי שום דבר על אודותיה. אמי, שנולדה בשדלץ, לא סיפרה לנו דבר על עברה כילדה בשואה, כדי לא להכאיב לנפשותינו. הכול בספר הזה הוא פרי דמיוני," חתכתי אותו.

     "אבל זה לא יכול להיות, כתבת על הוריי!" קרא האיש.

     אינני זוכר כבר איך הסתיימה שיחת הטלפון הזאת.

     מאז הזמינו אותי אינספור פעמים לאזכרה השנתית ליוצאי קהילת שדלץ. לא הלכתי אליה. לא הרגשתי שאני צריך את זה. מפני שבזמן הזה כבר הבנתי, שסער, במותו, הצליח להשיג אצלי מה שלא הצליח להשיג במהלך השנתיים שחיינו בהן יחד – לפתוח אצלי את העין השלישית, להפוך אותי למתקשר. וגם לסופר.

*

     את סער הכרתי במקרה, כביכול. בשנת 85 ניהלתי רומאן עם עיתונאית צעירה שגרה בנווה צדק, בשם דורית. אחרי כמה חודשים התפזרנו, אבל נשארנו חברים. היא, ואני וחברתה קלרה. יום אחד ראו אותי בבניין גילמן באוניברסיטה נורא עצוב. הם שאלו למה. "כי אין לי חבר," אמרתי להן. "אני רוצה חבר."

     הן התנדבו לעזור. קלרה נזכרה בבחור שגר בנווה צדק, שחשבה שנתאים יחד.

     קבענו איתו פגישה והלכנו אליו.

     הפגישה הייתה נפל גמור. הבחור 'התקיף' אותי מיד ברשימת הספרים שקרא לאחרונה, ואם יש איזשהו דבר השנוא עלי זה הניסיון להרשים אותי ברשימות קריאה, ו/או לתחקר אותי על מה אני קורא. קריאה בעיניי היא חוויה פרטית לגמרי. אם אנשים היו יודעים שאני קורא את הבעל שם טוב על מכונת הריצה במכון הכושר, וספרי יהדות אחרים, היו ודאי מתחרפנים.

     אז זהו. זה מה שאני קורא.

     בכל אופן, יצאנו חיש קל מביתו של הבחור ההוא, ועלינו ברגל ברחוב לילינבלום. לפתע נשמע קול קורא לקלרה. הסבתי את עיניי לעברו האחר של הרחוב. ראיתי שם בחור כליל יופי, הולך אנגז'ה עם אישה קשישה.

     הם חצו את הרחוב. זה היה סער. הוא אמר שלום לקלרה, ולי ולדורית, ואז נחפז עם חברתו לדרכו.

     אני הייתי שתול באדמה.

     "זה החבר שלי," אמרתי לקלרה, "זה בן זוגי."

     "שטויות," צחקה קלרה, "הוא סטרייט. רק לא מזמן נפרד מאשתו."

     "קלרה, תקשיבי לי, זה בן זוגי," התעקשתי, "את חייבת לארגן לנו מפגש," הפצרתי בה.

     וקלרה הטובה, שמאז אבדו לי עקבותיה ואינני יודע איפה היא, ארגנה יחד עם דורית ארוחת כריסטמס בביתה. היא גרה אז בקומה השנייה של מה שהיה בית המרקחת הישן של נווה צדק, ברחוב שבזי.

     הגעתי לשם כולי חיל ורעדה. ייחלתי למפגש הזה, עם סער, בכול מאודי.

     המניאק איחר. מה שנקרא 'דפק כניסה,' אחרי שכולנו כבר היינו ישובים מסביב לשולחן. ואם לא די בכך, הוא בא לשם יחד עם חברה משלו, אף על פי שידע היטב, שהוא מוזמן לשם כדי להכיר בחור המעוניין בו.

     בין המנות בא והתיישב לידי והתחלנו משוחחים. הוא סיפר לי שהוא יליד חיפה, צייר שלמד ציור פיגורטיבי בבית ספר באנגליה, שהיה נשוי וכעת הוא פרוד, ושהוא צמחוני. סיפרתי לו שגם אני צמחוני.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," צחקק סער.

     הבטתי בו בהלם מוחלט. הייתי צריך שישוב על דבריו.

     "לכולנו מותרת לפעמים תאוות בשרים," שב ואמר, ובעיניו גץ ממזרי.

     קבענו להיפגש בדירת הגג שגרתי בה, בבדידות איומה, ברחוב העבודה בתל אביב.

     כל השבוע עבר עלי ברעד. לא ידעתי את נפשי מרוב ציפייה. יום לפני הפגישה, כשעליתי, מותש, את עשרות המדרגות עד לדלת ביתי, מצאתי המחאה תחובה מתחת לעינית. ההמחאה הייתה של סער. במקום בו מצוין הסכום נכתבה שעת פגישתנו. במקום הסכום במילים נכתבה ההבטחה שהוא זוכר, ויגיע.

     הוא הגיע. לחם הגזר שאפיתי לראשונה בחיי, במיוחד למענו, מהספר של פיליס גלזר, יצא מזעזע. אפיתי אותו בטוסטר אובן. פחות מדי זמן. האוכל היה מזעזע. סער גם העיר לי על כלי הגשה. "אוכל צריך להגיש בכלים יפים," הוא אמר לי, "כדי ליהנות גם מן היופי."

     ואז הוא אמר לי, "דרך אגב, הבאתי אתי מברשת שיניים."

    גם על זה היה צריך לחזור פעמיים כדי שאבין מה הוא אומר.

   את הלילה הראשון שלנו לא אשכח לעולם. לא רק בגלל האהבה, אלא גם בגלל עוד דבר. סער סיפר לי שהוא חולה במחלה נדירה מאוד, ששמה הרפואי הוא 'היפוקלמיק פריודיקל פרלסיס,' התקפי שיתוק תקופתיים, הנגמרים כתוצאה מירידת רמת האשלגן בדם.

     בתקופה שבה גילו אצלו את המחלה היו רק 12 מקרים ידועים כאלה בעולם כולו.

     התרופה להתקף הייתה פשוטה מאוד: כדור קלי. אך מכיוון שהמחלה לא הייתה מוכרת, היה עליו לענוד על ידו בכול עת את צמיד המחלות הטרמינליות. צמיד, שעליו חקוק שם מחלתו ושם התרופה לה, כך שאם יקבל התקף שיתוק במקום שאין מכירים אותו בו, יידעו איך לטפל בו.

     אבל מרוב התאהבות הדחקתי את כל הפרטים האלה הצידה. גם אי אפשר היה בשום פנים ואופן לקשר מחלה כזו לבחור יפה התואר, החכם וחד הלשון הזה.

סער2.jpg

כמה ימים אחרי פגישתנו יצאתי לשירות מילואים בבקעת הירדן. סער בא לבקר אותי בשבת בבסיס. תינינו אהבים בשדה עיריות, רק כדי לגלות אחרי כן שתצפיתני הגדוד צפו בנו במשקפותיהם. הסצנה הזאת מתוארת היטב בספרי, 'רק אתה.'

חיינו יחד שנתיים. תוך כדי שירות מילואים חיפש סער ומצא דירה בת ארבעה חדרים, ברחוב אמזלג בנווה צדק, להשכרה.

הדירה שכנה על ואדי שלוש. היה בה חדר שינה לשנינו, חדר עבודה לסער, סלון וחדר עבודה בשבילי. מחלון חדר העבודה שלי יכולתי לראות את שיחי ההרדוף הפורחים על גדות ואדי שלוש. סער התקין על חלוני וילון שעשה, כמו שיצר הרבה דברים אחרים בבית. מגליל כבלים ענקי של חברת חשמל, שמצאנו ברחוב במרכז תל אביב וגלגלנו עד לנווה צדק יצר שולחן אוכל. הוא התקין מדפים, גרר שידה ישנה עשויה עץ מבתי הטמפלרים, צבע אותה והפך אותה לשידה בכניסה לבית שלנו, בסלון. במו ידיו עיצב לנו מעון לתפארת.

חשבתי שנחיה יחד לנצח. אהבתי אותו עד כלות.

סער3

     אבל סער היה אדם חופשי. הוא היה רוחני עד עומק נשמתו, עוד לפני שבכלל החלו לדבר כאן על 'העידן החדש'. הוא קרא את סדרת ספריה של ג'יין רוברטס, על התיקשור שלה עם ישות בשם סט, וניסה לשכנע אותי באמיתות דבריה. אני ביטלתי את סדרת הספרים הללו בבוז. הייתי אז 'חניך' 'מדע הספרות'. "כל הסיפור הזה על תיקשור עם ישות הוא רק קולב ספרותי נוח לתלות בו את אמונותיה," הדפתי אותו מעלי, "תן לישון."

     והוא בשלו. מתעקש. קורא לי פסקאות שלמות מספריה של ג'יין רוברטס, מראה לי את חכמת הדברים, ולא מבין איך אינני קולט שמדובר פה בידע משנה חיים, משנה תודעה.

     זה גם מה שקסם לו אצל שלי. שלי העבירה באותן שנים ידע רוחני, שהיה מצוי בידי מעטים. היא קראה לסדנאות שלה 'סדנאות שגשוג,' ולימדה שם את כוחם של האישורים, afirmations, חשיבה חיובית ועוד. אני משתמש בטכניקה הזאת עד היום.

     אחרי שסער מת, שלי ואני נפלנו איש לזרועות רעותו. התשוקה התחברה לנו עם האבדן. בלבלה אותנו לגמרי. אבל מקץ איזה זמן שב כול אחד מאיתנו לחייו ולאבדנו.

     חלפו שלושים שנים מאז. אבל הן היו כלא היו. כל השנים האלה אני מחכה לו, שיחזור. לא פעם סבתי את ראשי לאחור ברחוב, בטוח שראיתי אותו. לא פעם התעוררתי מחלום שהוא חזר לתל אביב, ומסתובב בה.

     אם אפגוש בו, אתנפל עליו בצעקות, איך העז להתחזות למת, אמרתי לעצמי. הרי ברור שקברו מישהו אחר תחתיו, ולא אותו. אז מה אם אמנון, אביו, הביט באצבעותיו לפני הקבורה ואמר שזה הוא. זו הייתה יכולה להיות גם טעות, או התחזות. סער חי, הוא ודאי חי. זה לא יכול להיות אחרת.

     בפעמים אחרות אני מדבר אתו. חתיכת אידיוט, אני אומר לו, תראה מה זה. אם רק היית חי, היית רואה אותי היום בבגרותי, אב לילדים, סופר מוכר, חי בגליל, מתקשר וכותב מתוך תקשור. הייתה לך נחת. במקום זה הלכת ומתת על ההר הארור הזה בדרום צרפת.

     כל השנים האלה גם סער מתקשר איתי. עושה לי קונצים. פעם אחת שלח אותי, ממש שלח אותי בכוח, מבלי שאבין מדוע, לקניון עזריאלי. וכשהגעתי לשם פגשתי שם את איריס עם בנה ובתה, בפגישת אקראי כביכול. פעמים אחרות עשה דברים דומים.

     כך, למשל, הביא לזה שאגיע לגליל ואגלה שאחותו, איריס, חיה בכפר ורדים, שתקבל אותי בזרועות פתוחות, במהלך חיפושיי אחר בית לי ולילדיי באזור, שאפגוש בביתה את כול ציורי השמן האהובים של סער, שהיו תלויים במעון אהבתנו ואותם אסף עם פרידתנו ממני, ומאז לא ראיתי אותם למשך שלושים שנים.

     אתם מתארים לעצמכם מה זה, בשבילי, להתקבל בזרועות פתוחות אצל האחות של בן זהוג הראשון שלי? שאזמין אותה לחנוכת הבית שלנו בתובל? שתבוא הנה, שתכיר ותאהב כול כך את ילדיי?

     אפילו החודש שיחק איתי משחק. חלמתי חלום שאיריס איכשהו הופיעה בו. אני כבר לא זוכר באיזה הקשר. אבל החלום הזה הזכיר לי שמועד אזכרתו קרב, כפי שמדי שנה הוא טורח להזכיר לי את מועד יום פטירתו. אני הדחקתי לגמרי את היום הזה. רק פעם אחת עליתי אל קברו, מאז הלוויה, ליותר מזה לא הייתי מסוגל.

      הבוקר הצטערתי שאני לא עולה לקברו. נסעתי ללמד במכללת כנרת, והדחקתי את העובדה, שהיום, ממש היום הזה, מלאו שלושים שנה לפטירתו.

     הערב גם הזמנתי אלי את אחיי לארוחת ליל שישי, בזמן שאבי מבלה עם שראל נכדתו בטיול בת מצווה באמסטרדם. כן. אמסטרדם.

     רק הערב, כשראיתי את הפוסט של איריס, אחותו של סער, שבה אלי העובדה הזאת. שהיום מלאו שלושים שנים למותו. ושלושים, ביהדות, זה מספר מאגי. מהותי.

     כך, אפוא, ישבתי לכתוב את סיפורנו.

     השבוע פנתה אלי חברתי רונית. היא ראתה שהתראיינתי, יחד עם אדיבה גפן, למגזין 'נשים' למגזר הדתי-לאומי, ובביוגרפיה שלי ציינתי שאני אלמן וגרוש. היא כול כך תמהה על כך, ששלחה לי צילום של הביוגרפיה עם סימן שאלה אחריו, בווטסאפ.

     אז הנה, רונית, זו תשובתי המלאה לתהייתך. הנה עוד קטע מחיי, שלא ידעת עליו דבר.

     עכשיו את יודעת. ואת גם יודעת כמה תמורות עברתי מאז, כמה כוחות נפש יש בי, ועד כמה אני מאושר כעת.

     חוץ מזה שאין לי בן זוג. והלוואי וזה יהיה בנך:)

     שתהיה לכם/ן שבת שלום.

     כל הסיפור הזה מופיע במלואו בספרי 'רק אתה.' אתם יכולים לרכשו מידיי. אני מניח שהסיפור הזה, לעיל, מסביר דברים עמוקים מאד בחיי וביצירתי. אבל כתבתיו קודם כול לעילוי נשמתו של סער, אהובי, בן זוגי הראשון בגלגול הזה, וכנראה גם בגלגול הבא.

נ.ב.

את הסוכן שלי, אילן צלר, אני אוהב למפרע. כבר המון שנים. הכרתי אותו אי אז בתחילת שנות השמונים, ב'צוותא' תל אביב. לכן, כאשר הסכים להיות לסוכני הספרותי שמחתי מאוד. מאז עברנו יחד הרבה. החיבור בינינו הוכיח את עצמו בכול פעם מחדש, עד כדי כך שביקשתי ממנו, וגם מיניתי אותו בפועל בצוואתי, לטפל בכתביי אחרי מותי.

לא מזמן היה אצלי עם מיטל אשתו, בחנוכת הבית שלנו בתובל. איכשהוא התגלגלה בינינו שיחה, שבה עלה השם רפי רוזן.

"רפי רוזן!?" קפצתי ממקומי, "מה לך ולו!?"

"מה זאת אומרת," חייך אלי אילן, "הוא היה הדוד שלי."

ואז עיכבתי אותו ואת מיטל כדי לשמוע את הסיפור ששמעתם זה עתה.

כנראה שגם רפי רוזן עוד ילווה אותי זמן רב.

 

נאווה כהן. או: סימנים.

     לפני כמה שבועות נזכרתי פתאום בנאווה כהן. נאווה הייתה עורכת המוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות במשך שנות עבודתי כדובר התיאטרון "הקאמרי." עבדנו הרבה יחד, ותמיד זכיתי ממנה ליחס הוגן. לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי בה. בגעגוע.

     מקץ כשעה קיבלתי בפייסבוק בקשת חברות מנאווה כהן.

     עברו כמה ימים מן ההפתעה הגמורה הזאת. ביום ראשון האחרון פתחתי סדנת כתיבה חדשה בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, השוכן ברחוב שדרות יהודית 35 בתל אביב. למפגש הראשון הגיעו כעשרים מתלמידיי, מדורות שונים. בעבורי זה היה כמו פגישה מחודשת עם בני המשפחה המורחבת שלי.

     בעודי יושב שם, שומע איך כל אחד ואחת מן הנוכחים מציג את עצמו, הרגשתי פתאום שמישהי מסוימת, שלמדה אצלי, חסרה לי שם. הרגשתי זאת כל כך חזק, במשך כל המפגש, עד שבצאתי ממנו ניסיתי להשיג אותה בטלפון. בסופו של דבר דיברנו אתמול.

    "תשמעי, אני מתקשר כדי לשאול מה שלומך, וגם כדי לספר לך, שפתחתי קבוצת בוגרים חדשה, ושאת מאוד חסרה לי בה," אמרתי לה. "אשמח אם תצטרפי."

     "בימי ראשון ושלישי אני עובדת, לצערי," השיבה לי. "אבל אמור לי איפה מתקיימים המפגשים, אולי אוכל לבוא מדי פעם."

     "בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, בשדירות יהודית 35 בתל אביב," אמרתי לה.

     לרגע הייתה שתיקה מצדו האחר של קו הטלפון, ואז קראה בהשתאות.

     "אבל אני מגיע לבניין המסוים הזה, לסדנה אחרת, מדי יום שלישי בערב!" קראה.

     "עכשיו אני מבין למה הרגשתי כל כך חזק שאת חסרה לי שם," השבתי לה. "הרגשתי את האנרגיה שלך במקום. זה טבען של סינכרוניות."

     והיא, שהיא מטפלת במקצועה, הסכימה איתי.

     היו עוד מקרים כאלה בשבועות האחרונים. קודם כול עם הילדים. עם מיכאל זה מאוד חזק. אני חושב מחשבה, והרף רגע אחרי כן הוא מבטא אותה כרצונו. זה קרה כבר הרבה יותר מדי פעמים מכדי שלא אבחין בכך. יש לנו קשר טלפתי חזק מאד.

     זה קורה יותר ויותר.

     תלמידה קוראת, במפגש סיום של סדנה השבוע, טקסט מצמרר, שביקשה לקרוא כדי לדבר על התקיעות שלה בכתיבה, ואני יושב ומקשיב, ורואה דברים קשים ועמוקים מאוד בזמן, המסבירים את יסוד התקיעות שלה. תלמידה אחרת קוראת סיפור, שבו היא מתלוננת על כך שאינה מוצאת בן זוג חדש, ואני רואה לידה דמות של גבר חזק, ניצב ופשוט מחזיק לה את המזל, מרוב קינאה. בהפסקה מתברר לי שזה הגרוש שלה, שגם מת לפני עשר שנים, אך ממשיך להטריד אותה בחלומותיה.

     קבוצה חדשה של תלמידים מגיעה לסדנה, השבוע, ובזה אחר זה הם פשוט שמים על השולחן, בעודם מדברים על רצונם לכתוב וללמוד כתיבה, את הסיבות העמוקות בשלהן באו אלי. האחד פגוע מוח אחרי תאונת דרכים קשה, האחרת לא מדברת עם משפחתה מזה שנים. ואני יושב, מקשיב ואז מברך, בקול רם, "ברוך הוא וברוך שמו," מודה לאל על מי שהוא מזמן אלי, על האתגרים שהוא מביא לקראתי.

הצנונית.jpg

     ובבוקר, אני יוצא אל גינת הירק שלי, קוטף ממנה חסה טריה וצנונית מתפקעת מרוב שפע, שוטף אותן בכיור, מביא אותן אל צלחת ארוחת הבוקר שלי, זולף עליהן מעט שמן זית ובוזק עליהן מלח, מברך 'ברוך אתה ה', בורא פרי האדמה,' ואוכל, וכל שפעתו של עולם בפי, ובלבי.

     ולא, לא חזרתי בתשובה. אני גם לא מתחזק. תמיד הייתי חזק באמונתי, ומעולם לא הלכתי ממנה, כך שאין לי לאן לחזור. אבל עכשיו אני נוכח בתוכה לגמרי. באמונתי בבורא עולם, המחבר את כול הדברים כולם לאחד, ומאפשר לכל הניסים האלה להתרחש בתוכי ומסביבי.

     ברוך הוא וברוך שמו על שזיכני להגיע לזמן הזה. אמן ואמן.

על הורות ועל חרדה, וגם על הילינג והתמרת אנרגיות.

הצוללת.jpg
דניאל והצוללת

    בימים האחרונים מיכאל התלונן על כאב ראש. לעתים ממש כשהתעורר, לעתים במהלך היום. מזה יומיים הוא גם מתלונן על כאב בשוק רגלו הימנית, עד כדי כך שהוא מתקשה ללכת. זה הבהיל אותי מאוד. אם בהשפעת המתחולל במחלקת הילדים האונקולוגית ב'הדסה,' ותמונות וסיפורי הילדים משם, ודאי משום שאני חרדתי מטבעי, ומחשבתי תמיד לוקחת אותי לקצוות, נחרדתי מאוד. דמיינתי את הנורא מכול.

     "מיכאל, אם ימשיך לכאוב לך, אחר הצהריים ניסע לרופא בכרמיאל," הבטחתי לו בדרכנו לגן, יד ביד.

     כשנכנסנו לגן הייתה יעל הגננת עם ילדים מעטים. עדכנתי אותה בכאב ברגלו הימנית של מיכאל.

     "אה," היא אמרה, "אלה ודאי כאבי גדילה."

     הבטתי בה מופתע.

     "מיכאל, אתה צומח, ולפעמים זה כואב. אבל בסוף תהיה גבוה ותלך לשייטת," חייכה אליו יעל.

     "ינעל אבוק, לא שייטת, רק 8200!" צחקתי למולה. "אני מכין אותם לזה כבר מעכשיו!"

     ואז קרה דבר מעניין.

    "מיכאל, מתחשק לך לעשות איתי פאזל? גש תביא אחת מן הקופסאות השקופות," הציעה יעל למיכאל.

     מיכאל ניגש למדף שעליו מונחות תיבות שקופות ובהם חלקי פאזל, והביא אחת מהן אל השולחן.

     "הפוך את החלקים ותיכף אשב איתך," אמרה יעל למיכאל. "בעצם, אילן, כמה זמן יש לך? אולי תשב אתה עם מיכאל ותעשו את הפאזל?"

     "אין לי, אבל אשאר," אמרתי לה.

     באותו רגע ניגש אלי דניאל.

     "אבא, אני רוצה לשחק איתך בקוביות העץ הגדולות."

     "אז אני מציעה שאבא יהיה חמש דקות עם מיכאל בפאזל ואז חמש דקות עם דניאל בקוביות," אמרה יעל.

     התיישבתי מול מיכאל, גם יעל התיישבה איתנו. מיכאל סידר במיומנות חלקי פאזל בלי להיעזר כלל בתמונה. אני תמיד העמדתי להם תמונה למולה עליהם לבנות את הפאזל. רק הבוקר גיליתי את הטריק הנפלא הזה, בגן צבר בתובל – אין תמונה. וכך על הילד לפתח את החשיבה והקואורדינציה והמוטוריקה שלו, ולמצוא לבד את הקשר בין חלקי הפאזל.

     עבדתי קצת עם מיכאל ואז קמתי מן השולחן ועברתי לדניאל. הוא ביקש ממני לעזור לו לגרור אל מרכז החדר קוביות עץ גדולות, ענקיות.

     "אבא, אתה יודע מה אני בונה?" שאל דניאל.

     "באר? כיסא? בית?"

     "לא, אני בונה צוללת," הבהיר לי דניאל. ואז ניגש לערמת מכשירי החשמל המקולקלים, שיש בגן למשחק, ושיבץ כמה מהם על דופנות הצוללת. "בינתיים תמשיך לבנות אותה כשאני מסדר את הציוד," ביקש.

     "אם ככה זה הפריסקופ של הצוללת," אמרתי, והעמדתי עליה גליל עץ על ראשו.

     כשסיימנו, ניגשתי אל יעל, הצמדתי כפותיי וקדתי בפניה. "תודה רבה על מה שהתרחש כאן," אמרתי לה.

     "מה? מה קרה?" הופתעה.

     "לימדת אותי משהו מאוד חשוב הבוקר," אמרתי לה. "אני מבקש ממך שתזכירי לי בכל בוקר שאני מביא את הילדים לגן להשתהות איתם קצת. את יודעת מה, אקבע את זה כבר עכשיו. בימי שני, רביעי וחמישי, שבהם אני לא מלמד בבקרים, אשאר איתם קצת בגן לבנות יחד דברים."

     יעל קיבלה זאת בברכה, ואני יצאתי מן הגן מתרונן. פתאום הבנתי משהו עמוק מאוד, שגם המדריכה להורות שלי מדברת עליו מזה כמה חודשים. אני לא הבנתי אותה לעומק, רגשית, עד הבוקר. עכשיו זה נקלט בי בבת אחת – אני גדלתי כבן בכור בבית של ניצולי שואה. הדבר הכי חשוב היה לשרוד, ומה שהבטיח את ההישרדות הוא החרדה. אבל החרדה הפכה אצלי לטבע שני, ובמשך חמש השנים הראשונות הללו, מאז נולדו לי ילדיי, חינכתי וגידלתי אותם מתוך חרדה. כל הזמן חרדה. שלא יטבעו, ולא יתחשמלו, לא יחטפו כוויה מאש או ממים רותחים ולא יידרסו, לא יפלו מן הקומה השנייה ולא יניפו איש על רעהו שום כלי חד, שמא חלילה יתעוורו או יידקרו או השד יודע מה.

     משהו עמוק מאוד השתבש והתבלבל אצלי. חשבתי שחרדה מבטאת אהבה, שחרדה היא תנאי הקיום הבסיסי להורות טובה, מזינה, מספקת.

     אל אלוהים, כמה שטעיתי.

     רק הבוקר הבנתי, בחיי שרק הבוקר הזה, שהורות היא לא חרדה, אלא ההפך מזה. ושהפגנת חרדה מתמדת לילדיי לא מזינה אותם, אלא מערערת אותם. ושכל מה שהם זקוקים לו זה אבא שמשחק איתם כמה דקות בבוקר ומחבק אותם הרבה במהלך היום. לא צועק וממשטר אותם מרוב חרדה, אלא זורם איתם ומזמין אותם לעשות דברים יחד, או משחק בדרכם שלהם.

     יש לי עוד כול כך הרבה מה ללמוד. אבל אושריי שיש לי מורים קטנים של דעת בשביל זה, וצוות חינוכי שמאיר את עיניי. תודה לאל שכך הדבר. באמת תודה לאל.

     הערב, כשנשכבנו במיטות, מיכאל נרדם מיד. דניאל ביקש סיפור. אז קראתי לו סיפור, ומכיוון שעוד היה ערני, עשיתי לו תרגיל בדמיון מודרך. את התרגיל הזה למדתי מקלטת של ליאורה גיל לפני שנים רבות, ואני משתמש בו בסדנאות הכתיבה שלי. עם דניאל עשיתי רק את חציו – שיט של דניאל ושל אבא ברפסודה על ים רוגע, הגעה לחופו של אי, ובו יער, ובתוכו עצים ופרחים, תוכים וקופים וחרקים, ובריכת סלע טבעית עם מפל קטן, שטבלנו בו, התייבשנו וחזרנו כל הדרך חזרה ברפסודה הביתה, כדי לישון.

     דניאל נרדם, ואז נפניתי למיכאל, ובאופן הכי טבעי בעולם פשוט הנחתי את כפות ידיי מעל הילתו, בחלק שמעל שוקו הימנית, שטפתי את רגלו באור ואז חבשתי אותה בתחבושת אור כחול. רגלו רתעה מתוך שינה, ואז רגעה, נעטפת בחום שקרן מכפות ידיי, ואני ידעתי שאני מבריא אותו, מסלק מגופו את הכאב, וממיר בתוכי את החרדה – באהבה.

החתולים.jpg
מתמירי האנרגיה האמתיים בבית. הריצה וההשתובבות שלהם מקצה אחד של הבית לקצהו ממלאת אותו בשמחה, בדיצה, במשובה ובחיים.

     קצת לפני שהחלה הסדנה נשכבתי על הארץ. עשיתי מדיטציה, וזימנתי לעצמי מרפא. מזה זמן אני מרגיש תעוקה בגרון, ומטפל בה באמצעות דמיון מודרך. אתמול הרופאים שלי ניתחו את המקום וניקוהו, והזרימו אליו אור כחול. היום נשכבתי מתחת למנורה כחולה ירוקה, שהקרינה אל גרוני אור, שהרגיע את המקום שמתח הצטבר בו, ואחרי כן רחצתי באמבטיית אור כחול ירוק. זה היה מרגיע בצורה בלתי רגילה.

     כמה שעות אחרי כן, כשאחת המשתתפות בסדנת הכתיבה שנפתחה הערב בביתי בתובל, נאנקה מכאב מפני שנתקעה בברכה היום במדרגה, ביקשתי ממנה רשות, ומשנעתרה לי הנחתי את ידיי מעל ההילה שלה, באזור הברך, ולמשך חמש דקות הקרנתי אליה אור כחול, ואחרי כן גם חבשתיה בו.

     "תודה רבה, זה חם ונעים כול כך," היא אמרה.

     ואני חייכתי בלבי, וידעתי שעברתי היום שלב משמעותי מאוד בהתפתחות שלי, כאדם וכהורה, כמורה וכמרפא. ועל הצד הזה בחיי עוד אכתוב בקרוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

משהו קצת מאוחר, על ט"ו בשבט.

הערב העלה אחד מחכמי תלמידיי טקסט לפורום הסדנה שהוא חבר בה, ובה דברים שכתב באשר למקורו של חג ט"ו בשבט ולהתגלגלותו במסורת ישראל. עם הקריאה במה שכתב נזכרתי בפרק האחרון בספרי הקודם, "כשהמתים חזרו," שמתרחש כולו בט"ו בשבט, ואני כבר שכחתי מזה לחלוטין.

אז הנה הפרק הזה. בעבור מי שקרא בספר הוא יהווה תזכורת נעימה, כך אני מקווה. בעבור מי שעוד לא קרא בו הוא עלול להיות ספוילר – או גירוי לקראו.

כך או כך, לי נעים להיזכר בו.

לילה טוב,

אילן.

פרק הסיום של הרומן "כשהמתים חזרו"

מדי יום עמדו בני המשפחה בשערי עיר המתים, להקביל את פני המתים. פאני חיכתה לבעלה ולבנה, ייטי לבעלה ולילדיה, צביקה וצילה, שישובו זה מבור סיד בחצר בית היתומים בגטו מוגילב וזו מקברה הקטן בבית העלמין הישן באותה עיר, גיא צלמוות, שרה ושלמה ציפו לשוב בניהם, מאיר ושלום והירשל ומשה ומיכאל. אבל הם לא באו.

חידה גדולה הייתה זו בעבורם, מדוע כל מתי ישראל חוזרים ורק ילדיהם עוד לא שבו מן החושך. וסלומון, שהיה שותף לצערם, לא ידע מה פשר הדבר. מדוע הוא יכול להביא את כל מתי ישראל מגיא צלמוות, ורק את מתי משפחתו האחרונים אינו מחזיר.

ערב אחד, בחודש שבט, חלמה שרה חלום. בחלומה ראתה את סלומון עומד על אדמת הגליל, ידיו פרושות לפניו ורגליו נטועות בקרקע, מצמחות שורשים הנאחזים בעמקי עפר, והנה הוא מוציא מתוכו פוארות, ונהיה עץ.

עם קומה משנתה סיפרה את החלום הזה לבעלה.

אמר לה שלמה, ומה, חלום חלמת, החלומות שווא ידברון. אמרה לו שרה, הזוכר אתה מה שקראת בספר הכוזרי? שאלה שלמה למה היא מכוונת. הלכה והביאה בפניו את הספר, וקראה מתוכו: "ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא פרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו."

שלמה הרהר רגע, וככל שהתעמק בפירוש החלום על פי "הכוזרי" התפשט רושם של תדהמה על פניו. "ישמור אלוהים," מלמל, "העץ שחלמת הוא עץ הספירות, ואם בא בדמותו של סלומון הרי זה מפני שדרכו משפיע הקדוש ברוך הוא את טובו על תבל. חלומך מעיד כאלף עדים שמשיח הוא."

אבל דבר אחד הטריד את נפשה של שרה, שילדיהן של ייטי ופאני וגם ילדיה עוד לא שבו אליהן. ושרה, שציפתה וחיכתה לזה יותר מכול, ישבה וחשבה, העלתה מלפניה כל מה שקרה אותם, למן הזמן שנישאו זה לזה, דרך כל האסונות שפקדו אותם, בשל קללת היער, ואחרי כן מה שגילתה על מיכאל בנה, שהלך ליער וילד בו את בנו וממנו הוא שואב את ניסיו, ונזכרה שחודש שבט הוא, ראש השנה לאילנות. וראתה בזה סימן גדול.

"לא סתם בא אלי חלומי," אמרה לבעלה, "תכף ראש השנה לאילנות, ומחמת שגלינו מעל אדמתנו לא חגגנו אותו. בזכות החלום הזה נחגוג אותו כאן, ובעזרת השם יביא לנו את גאולתנו."

"ומה, שעה שאנו מצויים כבר בארץ החיים, באחרית הימים, אין לנו מה לחגוג את ראש השנה לאילנות," שחק שלמה.

"האם באמת לא למדת דבר מכל מה שאירע אותנו עד הנה?"

"ומה יש לי ללמוד," התנצח עמה, "הרי גם עלייך להודות, שאני הבאתי את המשיח."

"לא אתה הבאת אותו," קראה, "כי אם מיכאל, שהלך אל היער והוליד שם את בנו."

אבל שלמה התעקש. הוא שהביא עליהם את המשיח, מכוח תפילתו ואמונתו.

שרה הבינה כי ממנו לא תבוא ישועתה, הלכה אל סלומון וביקשה שייקח אותה אל הרב קרדי, זה שראה ראשון את עיבור נשמתו.

שעה ארוכה ישבה שרה אצל הרב ותינתה לפניו את לבה. היא סיפרה לו את סיפור משפחתה, וכיצד חיכו בעוצם הימים האלה לשוב בניהם, והם לא שבו.

"היודעת את מה כתוב בספר 'חמדת ימים'?" שאל אותה הרב. שרה הנידה בראשה. ספר זה היה סגור וחתום בחוגי המקובלים שם, לפי שכתבוהו נתן העזתי או מאמיני שבתאי צבי באיזמיר.

הרב קרדי הוציא מארונו טופס אחד מאותו הספר. "אישה צדקת את, שרה פלדמן," אמר. "עכשיו התחוור לי מה שורשו של משיח. משורש נשמתך הוא."

"ולמה תאמר את הדברים האלה?" שאלה אותו, ולבה גואה.

"כי ט"ו בשבט תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר," השיב לה, וקרא בפניה מה שהביא מחבר הספר מדברי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. "יש שלושים מיני פירות בארץ ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו," ביאר לה, "עומדים כנגד עשר הספירות. לכן, אכילה מפירות האילן מביאה תיקון, בבחינת 'להשפיע את שפע האילן הקדוש — עץ החיים'."

אותו רגע העלתה מלפניה שרה את כל מה שעבר עליה מאז נפגשו אביה ואביו של שלמה בבית העלמין ועד הנה, הרכינה ראשה ובכתה.

שאל אותה הרב למה היא בוכה.

"מפני שאף על פי שאהבתי את בעלי, והקמתי עמו משפחה, קשה עלי גורלי מפאת דרכו בעולם. בכל אורחותיו צדיק גמור הוא, אבל בלבו שוכן פיצול רשויות בין אדם לבריאה. ועתה, בזכות שיחתי עמך, יודעת אני מה עלי לעשות."

נטלה ממנו שלום והלכה לביתה.

מוקדם אותו בוקר קראה אליה את ייטי, סיפרה לה על חלומה ועל קללת היער, והשביעה אותה שתשלח את יבגני לרכוש נטעי אילנות בעבור כל נשמות משפחתם. יבגני עשה כן, והביא את שתילי האילנות אל חצרם.

שרה קראה לשלמה, לילדיה ולסלומון אל חצרו של בית המלון, נתנה בידיהם מעדרים ואתים ואמרה להם, שהיום הוא ראש השנה לאילנות, ועל כן ייטעו עצים באדמת ארץ הקודש על שם כל מי שלא שבו מן העולם הבא, בעבור פדות נפשם.

"מה פתאום שנלכלך ידינו בנטיעת עצים?" התמרדה נגדה פאני. הלוא הרעילה את אדמת המקום, וחששה שדבר לא יצמח בה.

"אל תחטאי בשפתייך," גערה בה אמה, "כתוב בתורה כי בגן העדן נטע הקב"ה כּל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד עצם היום הזה. מי ייתן ובזכות אילנות אלה, שניטע בארץ הקודש, נכפר על כל העצים וחיות היער שקטלה המשפחה הזאת, ונשיב לנו את בנינו."

הביטה פאני באביה. שלמה משך בכתפיו, לפי שלא רצה לריב עם אשתו.

התרצו ותקעו כל איש ואישה את מעדרם בעפר, חפרו באדמת המתים ונטעו בה עץ.

עם שכילו מלאכתם הוציאה שרה סידור, וביקשה מנכדה המשיח שיקרא את התפילה שחיבר הרב בן־ציון חי עוזיאל לכבוד ראש השנה לאילנות. "ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שרשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה."

"עכשיו," אמרה שרה, "נלך ונתקין לנו סדר ט"ו בשבט."

"אבל בשביל מה סדר ט"ו בשבט, שהתקינו אותו בשביל זירוז הגאולה, ואנו יושבים כבר בארץ ישראל, בעיצומם של ימות המשיח?" הקשה בעלה.

"כי גאולתנו עוד לא נשלמה עד שלא ישובו בנינו!"

"ומנין תיקחי פירות בשביל סדר החג?" התעקש בעלה.

"אני יודע מנין ניטול פירות יפים ונאים לסדר ט"ו בשבט," התערב סלומון בשיחתם.

 

עם ערב ערכו שרה וייטי את השולחן, פרשו עליו מפה והניחו עליה קערות גדולות ומלאות פירות גדולים ויפים. ראתה פאני שהם מביאים אל הבית עוד ועוד שקים של פירות כאלה ושאלה אותם מנין הם. אמרה לה ייטי, מבוסתנה של בת הנביא.

"אבל הפירות הללו אסורים באכילה!" ספקה פאני ראשה בכפיה, "הם יביאו עלינו אסון!"

"לא אסון יביאו לנו, כי אם תיקון," השיבה לה אמה. "עתה, שתחיית המתים כבר אירעה ובת הנביא התעוררה מקברה, אין שום קדושה בבוסתן סביב קברה."

"אבל פירות המתים הם, על עצמות צדיקים צמחו!" הזדעקה בתה.

"משום שפירות המתים הם, יביאו חיים," הבטיחה אמה.

בשעה היעודה קראה לכולם שירדו מחדריהם ויסבו מסביב לשולחן.

ואחרי שעשו כן ניגשה אל הדלת לפותחה.

שאלה שלמה למה היא פותחת את הדלת. אמרה לו, מפני שאורח צריך לבוא אלינו.

"מי?" שחק שלמה, "אליהו הנביא בא רק בפסח."

שרה לא אמרה לו דבר. אבל בלבה חשבה, שאמנם, כתוב כי מקודם יבוא אליהו הנביא ואחריו המשיח, ואפילו שהמשיח כבר בא, ונכדה הוא, אולי הם צריכים לאליהו שיבוא אליהם. ואם כך הדבר, אולי מי שתכף ייכנס אל ביתם הוא גלגולו של אליהו.

רק כילתה את מחשבתה נכנס אל הבית הרב קרדי, הרכין ראשו מלפניהם ובירכם.

כולם התיישבו לשולחן.

פצה הרב קרדי פיו ואמר להם, שאם היו בני האדם יודעים את מעלת היום הזה ומה הם יכולים לפעול בו, היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף ועל הפרנסה.

"וכי למה?" שאל שלמה.

"כי בתוך הפירות מגולגלות נפשות רבות," השיב לו, "וכשאדם אוכלם בכוונה הראויה, אזי הם מתעלים ובאים לתיקונם."

"היאך?" שאל שלמה.

"בספר 'ירננו עצי יער' כתוב, שהיום הזה, ט"ו בשבט, יום סגולה הוא לתיקון חטא אדם הראשון. לכן טוב לבקש בו על הגאולה העתידה, על דעת תורה, על זיווג הגון ועל זרע של קיימא, לפי שבנינו הם הפירות

שלנו כמו פירות האילן."

בירכו על הפירות, ישבו ואכלו.

עודם עושים כן, נשמעה פתאום נקישה על הדלת. פאני ניגשה אל הדלת והביטה מבעד לחרך ההצצה. ראתה מה שראתה ונסוגה לאחוריה.

שאלו אותה מה ראתה ונאלמו מילותיה בפיה.

קמה אמה ופתחה את הדלת.

על ספה, בתוך חוג של אור בהיר כאור יום, עמדו צילה וצבי, זכרם לברכה, הירשל, מאיר ושלום, ומשה אחריהם, ופסח ושלמה, וליזה אשת יויינע ובנם מיגל, ויוסף, וחבית לפניו.

כולם נפלו על החוזרים, ולבם מלא בשמחה ובבכי. אחרי ששבה אליהם נפשם טפח שלמה על שכם חתנו האהוב, על שכם יוסף, ושאלו מה החבית הזאת, והאם גם בעולם הבא התקין חביות.

"לא רק התקנתי חביות," חייך אליו יוסף, "גם מילאתי אותן בפלאים."

הוא העמיד את החבית על השולחן, והחל מוציא ממנה כל כבשונו של עולם. וכל מה שהוציא מפירות המתים היה. כאילו ישב בקרבם כל הזמן הזה, קטף מפירות הבוסתן של בת הנביא וכבש אותם בחבית הפלאים שלו, והם לא ידעו זאת כלל.

ישבו וטעמו ורחב לבם.

רק סלומון ישב ביניהם, ועיניו כרויות כשני בורות של יגון.

ייטי אחזה בידו. "הנה הבאת את כל משפחתנו מן המתים, ורק הוריך לא שבו. בעזרת השם, בזכות השמחה שהבאת לנו, גם הם ישובו מן העולם הבא," ניחמה אותו.

"הם לא ישובו," אמר לה סלומון, וכאב והשלמה משמשים בעיניו בערבוביא, "אבי לא שב, מפני שבזכות אפרו נעשו כל הפלאות האלה, ואמי לא שבה, מפני שאבי לא שב."

"היודע אתה מתי עשיתי חבית זאת בפעם הראשונה?" שאל אותו יוסף, "עם הולדת בני."

שאלו ומה בכך.

"החבית הזאת מלאה בפרי הארץ, בנשמות צדיקים שנתגלגלו בפרייה, כמו בטן הרה הממולאת בבניה," התערב הר' קרדי בשיחה. "אבל אתה כבר אינך יכול לחכות עד שישובו הוריך מן המתים. עליך להוליד לך בן, ובזה תהיה גאולתך."

"ומנין אמצא אישה שתלד לי בן," שאלו סלומון.

"ישנה בת אדם, שחברתה רצויה לך. אותה שגירשת מעל פניך ברגע שכתבו עליכם בעיתונים. שפרה בוכריס."

"ומדוע שתסכים, והרי הלבנתי פניה ברבים," הפטיר סלומון. "גם אינני רוצה להינשא לה, מפני טבעי ואורחות חיי, שמא תיפגע ממני שוב."

"אני אדבר עם אמה," אמרה פאני. "אני בטוחה שתסכים כי בתה תהיה אמו של בן המשיח."

הלכה אליהם, סיכמו ביניהם מה שסיכמו, והזמינו אליהם את שפרה בוכריס, שהסכימה להיות אם בנו של המשיח, מבלי שתהא לאשתו.

מקץ תשעה חודשים ילדה לו שני בנים, וקרא שמם מיכאל ודניאל, כשם אביו, וכשם המלאך והשר, ודניאל, כשם הנביא, שרוח אלוהים הייתה עליו, והבין בכול חזון וחלומות, ושאל את איש חמודות עד מתי קץ הפלאות, והודיעו דבר.

אחרי כן ישב סלומון פלדמן למלכותו, הקים את בית המקדש בהר הקודש, בסמיכות עם מסגדם ועם כנסייתם, והכשיר יחד עם רבן גמליאל את גיורם של צאצאי עשרת השבטים ואנוסי ישראל וזרע ישראל מכל פזורות הגולה, ועלו כולם ארצה והגדילוה. ואז בא השלום לשכון בה, עד קץ הימים.

וזה הדבר לא היה מקדמת דנא, כפי שניתן לחשוב מן הלשון שסיפורנו נכתב בה, אלא כעת חיה. ואם תפתח לבך תשמע אף אתה איך כל מתי ישראל לדורותיו עומדים ואותו ניגון בפיהם, ואז תצטרף גם אתה אליהם, ותאמר מה שאמרו מיד עם סיום הניגון הזה, מה שאומר כל יהודי בתפילת השחר: "יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא, ואין עת אל מציאותו, אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו. אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו. הנו אדון עולם, לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו )…( גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו, מתים יְחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו."

ושעה שתאמרו את הדברים האלה, תראו את עם ישראל חי וקיים ותדעו ששלח משיחו לפדותנו, ואותו משיח הביא לנו את גאולתנו וזכה בתוכה לגאולתו, ואחרי שהקים את בית המקדש זימנני אליו, שאכתוב את סיפורו ואתן אותו בפניכם, כדי שתדעו גם אתם מה גדול ונורא פועל השם בעולמו, אמן, כן יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.

תם ונשלם, השבח לאל בורא עולם.

*

אגב, לשבתאי צבי קראו גם 'האילן.' ושמי השני הוא שלמה (סולומון בספרדית). שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

🙂

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (27)

כשהנחש

    כשהגעתי לראשונה לדירתי בנווה צדק, עשיתי מדיטציה ויוגה שעה וחצי ביום. שלושת רבעי השעה בבוקר, ושלושת רבעי השעה בערב. הייתי צמחוני, תקשרתי באופן טבעי ורציף ועפתי באוויר. באחת המדיטציות הראשונות שעשיתי בבית הזה נגלה אלי איש עטור זקן.

     "אני דוד אלרואי, שגר בבית הזה ומת בו, לפני שנכנסת אליו," הוא אמר לי, "ועד שלא תשיב אל הבית הזה מה שנגנב ממנו לא תהיה לך בו שלווה."

     "מה נגנב ממנו?" שאלתי בתוך לבי.

     "כוסות רוח, ספרי קודש וקמיעות קדושים," השיב לי האיש, ואז נקב בשם הבחור שגנב אותם מן הבית. הבחור הזה, ע', היה שכן באותו רחוב, בעל פאב במקום שעומד בו היום 'מינימרקט עדן.'

     החיזיון היה כול כך עז ונכוח, שלא פקפקתי בו לרגע. ניגשתי למטבח, שפכתי לכפות ידיי שמן זית, משחתי בו את פניי, מפני שידעתי ששמן הזית מגביר את הקליטה האל-חושית, ולכן גם שימש למשיחת מלכים ונביאים בימי קדם, והתדפקתי על דלתו של ע', אותו בחור בו מדובר.

     "בשם השם, אני מבקש ממך להוציא מן הבית את א' (בת זוגו ולימים אשתו) ואת הכלבים. אני צריך להישאר איתך לבד בבית!" קראתי.

     להזכירכם, הייתי אז משורר הומו שמאלני צעיר, איש 'על המשמר,' האדם שהייתם מצפים שיהיה הכי רחוק מתיקשור או מדת.

     מבוהל ביקש ע' מבת זוגו לצאת מן הבית עם הכלבים והתיישב למולי.

     "מה קרה? מה אתה רוצה!?"

     "באתי לקחת ממך את כול מה שגנבת מהבית שלי," אמרתי לו.

     הוא החוויר והחל לרעוד בכול גופו.

     "איך אתה יודע!?" שאל.

     "קיבלתי את זה," אמרתי לו. "איפה כוסות הרוח, ספרי הקודש והקמיעות הקדושים?"

     "את כוסות הרוח זרקתי, ואת הספרים והקמיעות נתתי לבעל הבית, הרב אשלג, אני נשבע לך," השיב לי.

     בירכתי אותו והלכתי חזרה מביתו לביתי.

     כמה שנים אחרי כן חזר ע' בתשובה. כיום הוא גר בצפון הארץ, בקהילה דתית.

     זמן קצר אחרי כן התקשרה חברה שלי להוריי, וביקשה שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי, כי, לדבריה, אני מתנהג מאוד משונה. לא פלא. מדי יום הייתי קם עם צבעים בראש, ואומר לאנשים איזה צבע ראוי שילבשו באותו יום, כדי למשוך אליהם את האנרגיה הנכונה להם, איזה תה כדאי שישתו, מעשבי מרפא ומפענח להם את הערך הגימטרי והרוחני של שמותיהם.

     תודה לאל, הוריי לא אשפזו אותי אז. אבל חבר טוב שלי, שהחל אז את דרכו כהילר, וכיום הוא מטפל עתיר ניסיון ברפואה אלטרנטיבית, הלל לרנר, ביקש ממני אז לחזור לאכול בשר ולשתות יין אדום, כדי להתקרקע קצת.

     כך שבתי להיות לקרניבור. כדי לעמעם מעט את עוצמות התיקשור שחייתי בו.

    ובתוך כך גם עשיתי מה שיעצה לי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. לעולם לא לדבר עוד על חוויותיי המיסטיות עם הזולת. לשקע אותן בתוך כתיבתי. ומכיוון שכול הרומאנים שכתבתי החלו בתקשור וגם התפתחו בתקשור, הכלתי את עולמי הפנימי והרוחני ביותר בתוכם.

     זו הייתה מהות הבית הזה בעבורי. בית מלא נוכחות, שהאיש שגר בו לפניי היה כותב קמיעות מיסטיים ומחלק עשבי ריח ותבלין למתפללים בבית הכנסת, ובעליו הם משפחת אשלג, יורשיו של מחבר 'פירוש הסולם' לספר הזוהר.

     בתוך האווירה הסמיכה הזאת חייתי שלושים שנים. רוב הזמן הבית הזה נטה לי חסד. למעשה, עד לא מכבר האמנתי שהוא מקור השראתי, וכי ברגע שאעזוב אותו לא אוכל לכתוב עוד, ודאי לא את הספרות היהודית המיוחדת שלי. אינני יודע. ייתכן כי כך יהיה הדבר. ייתכן כי עם עזיבתי אותו, ישתנה גם סגנון הכתיבה שלי. מסופר יהודי אהפוך לסופר ישראלי.

     לכן השינוי הזה הוא כול כך עמוק, נוגע בסמוי מן העין וגם מושפע ממנו.

     אבל באותה מידה יש לי גם תחושה עמוקה, שעם המעבר שלי לגולן או לגליל, אצא מהארון בתור מתקשר. אינני יודע איזה ביטוי יהיה לדבר. האם ארשה לעצמי, סוף סוף, לקרוא בקלפי הטארוט לבני אדם, משהו שאני מאוד טוב בו, אך לא העזתי לעסוק בו מעולם; אם אשוב לתיקשור באופן סדור ומובנה, או אלמד הילינג וביו אנרגיה. דבר אחד ודאי לי, עולמות המסתורין, שכול חיי אני חי בתוכם אך גם נזהר מלממש את כוחם בתוך חיי, כנראה קוראים לי, והפעם לא בתוך בית בנווה צדק, אלא במרומי הגליל העליון או הגולן.

     אתמול דניאל עבר, בהסכמתי, טיפול מרחוק בביו אנרגיה. המטפל, יצחק גוברין, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מן הצפון. המעניין הוא, שברגע שהתחיל הטיפול, גם אני הושפעתי ממנו, הוצפתי בו – ושעה שתלמידיי כתבו את התרגיל שנתתי להם, גם אני כתבתי, טקסט בתיקשור.

     מתוך הטקסט הזה גם הבנתי את עומק הדרמה שאני מצוי בה כעת. ששורשיה בהיעלם, ומה שגלוי לעין הוא רק הביטוי החיצוני של דברים גבוהים בהרבה.

     לא עלינו לבסוף לגולן הערב. בעל הבית, הרב אשלג, לא התקשר, אני חיכיתי עד הדקה התשעים בטרם אשכור שם צימר, ואז הבנתי, שכול עוד אין ודאות בידי שאוכל לעזוב את ביתי בנווה צדק, ומתי יתרחש הדבר, אין לי מה למהר שוב לטלטל את בניי לרמת הגולן, סוף שבוע שלישי ברציפות.

     תחת זאת הלכנו לפגישה הטיפולית השבועית שלנו, ומשם נסענו לבקשת הילדים לג'ימבורי של קניון וייצמן, לשחק, להוציא אנרגיה.

     מיכאל היה נורא עצוב היום. בג'ימבורי הוא בכה, שהוא עצוב, כשצעקתי עליו שלא יחבוט בדניאל עם האומגה. אחרי כן הוא היה עצוב, כשאמרתי לו שיחדל לעשות בועות במיץ הנסטי אפרסק שקניתי להם, בעודם נוסעים עמי במכונית.

     "מיכאל, אין לך מה להיות עצבני או עצוב, מזה שאני מלמד אותך מה מותר ומה אסור," אמרתי לו, תוך כדי נהיגה. "ילדים שההורים שלהם לא מחנכים אותם מה מותר ומה אסור הם מאוד מסכנים."

     "למה?"

     "כי הם יוצאים לעולם, הולכים לגן, לבית הספר, לצבא, לעבודה, לא יודעים מה מותר ומה אסור, ושלכל מקום יש חוקים. וזה עושה להם הרבה בעיות. אני חייב להכין אתכם לחיים."

     אינני יודע כמה קלט מכול זה. אני מקווה שהבין. אני מניח שכן.

אני עצוב
"זה אני, עצוב," אמר מיכאל והטיח בי את הציור העליון הערב. "וזה אתה, אבא," אמר דניאל ומסר בידיי את הציור התחתון. אושריי שהם יודעים לבטא את רגשותיהם ככה.

     בלילה, אחרי המקלחת, הוא ביקש שניגש יחד לספריית ספרי הילדים ונבחר יחד ספר. כמבלי משים, באופן מקרי כביכול, קפץ לידי הספר "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה," ספרה של שלי אלקיים, שראה אור עם ציוריו של יוסי אבולעפיה, בהוצאת 'כתר.'

     הספר מספר על נחש ועכבר קטנים שנפגשו לראשונה ביער, ושיחקו בהנאה כול היום. אבל עם שובם הביתה, כל אחת מאימהותיהם הזהירה אותם מחברו. מאז אותו יום חדלו לשחק יחד.

     "הספר הזה מלמד, שהורים לא צריכים להתערב בחברים של הילדים שלהם," הסברתי לילדיי. "שגם עם ההורים לא אוהבים אלה את אלה, או חושבים אלה על אלה כול מיני דברים, אם הילדים שלהם נהנים יחד, הם צריכים לתת להם לשחק יחד, ולא להתערב."

     ובלבי חייכתי. לא מקרה הוא, שדווקא הספר הזה גח לידי הערב. שלי ואני צועדים הרבה מאוד שנים יחד. למדתי ממנה עניינים שברוח כשרק המציאו את המושג 'העידן החדש,' אי שם באמצע שנות השמונים. שלי ואני גם חולקים אהבה וכאב, הקשורים בבן זוגי הראשון, סער ז"ל. המדהים הוא, שאת בשורת מותו של סער קיבלנו שנינו יחד, באותו רגע, בטלפון מדרום צרפת, בעודנו יושבים בתוך הבית הזה, בנווה צדק, ביתי.

     מאז ועד היום, יש בינינו קשר טעון ומיוחד. אבל בלבי אני תמיד מודה לה, על מה שלימדה אותי בתחומי הרוח, והערב הודיתי לה בלבי גם על הספר הזה, שיכולתי לחלוק עם בניי.

     רק שעכשיו שמתי לב, שהיא הותירה אותו פתוח, בשאלה 'מי חכם ויידע מתי תתרחש פגישתם השלישית?' של העכבר והנחש.

     ועכשיו אני רואה בעיני רוחי ספר המשך לספר הזה. 'כשהנחש והעכבר נפגשו בשלישית.' ועלי להזמין אותו ממנה. כסדרה. לא כספר יחיד.

     הנה הפעלה מיוחדת שיצר בחור שאינני מכיר על פי ספרה.

*

     היום נפרדתי מקבוצת הבוגרות הכי ותיקה שלי. שבע שנים היינו יחד. נפגשנו מדי שבוע בימי רביעי בבוקר, והבנות הביאו מדי שבוע פרק לספר מפרי עטן וקיבלו עליו משוב מחברותיהן וגם ממני. רמת האינטימיות בין חברות הקבוצה וביני לבינן הגיעה עד כדי כך, שראיתי ועודני רואה בהן חלק ממשפחתי. הן ליוו אותי גם במעשה המכריע ביותר בחיי – הבאת ילדיי לעולם – ובכול שלבי הטיפול בהם וגדילתם למן היותם תינוקות בני יומם ועד הנה, תומכות בי מכול בחינה, ולא פעם מסייעות לי בעצתן הטובה.

     בשנה האחרונה הרגשתי שהגיע הזמן להיפרד. שעלי לתת להן לפרוש כנפיים, לצאת לחופשי. כול אחת מהן סיימה בהנחייתי כתיבת ספר אחד, או שניים, חלקן גם הוציאו אותו לאור. כעת כול אחת מהן מצויה באמצע כתיבתו של ספר שלישי.

     אבל התקשיתי לוותר עליהן, בשל כול מה שכתבתי לעיל, וגם תהיתי ביני לבין עצמי מתי מנחה קבוצה יודע שבאמת הגיע הזמן להיפרד.

     הן עשו את ההחלטה הזאת בעבורי. והיום הודיתי להן על כך. המתנות שהעניקו לי ריגשו אותי במיוחד – עותק מספר שיריה החדש והשני במספר של אחת החברות, שאני ערכתי והוצאתי לאור את ספרה הראשון, ועוד שתי מתנות מתוקות וחכמות במיוחד – מזוזה שאבנים צבעוניות משובצות בה, כמניין אבני החושן וגם בגוני דגל הגאווה, ומחזיק מפתחות עם פסלון קטן של גאודי. מזוזה ומחזיק מפתחות לביתי החדש.

     זה זמן של פרידות. ושל התחלות חדשות. זמן חזק מאוד. לקיים בו-בזמן הורות לשני ילדים סוערים, הנמצאים בלי מסגרת בחופש, בד-בבד עם הכרח פרנסה וטיפול בהם ובבית, ועם המשך טוויתו היומיומית של חלום השינוי הגדול, זה מאוד לא פשוט. זה מטלטל אותם, חוסר המסגרת וההבנה שגם הם עומדים בפני שינוי גדול, מה שגורם להם להתפרצויות של השתוללות חסרת רסן, וכל זה, תהליך השינוי המשולב בהכרח להיות עם הילדים, למענם, וגם לתמוך בהם בזמן הזה, מעייף אותי עד כלות. אבל יש לי כוחות ויש לי סבלנות. גם אם זה ייקח זמן, השינוי הזה יגיע. והעיקר, יש לי כבר התחלת דיבור על סדנאות כתיבה בצפון, משמע העתיד צופן לי תלמידים ותלמידות חדשים/ות, יש לי מחשבות על עיסוקים חדשים, ויש לי מחזיק מפתחות יפהפה ומזוזה כשרה, שתגן על ביתי הבא ותניח רק לרוחות טובות להיכנס בו.

     וליותר מזה אינני צריך. רק למעט שלווה, בישוב קהילתי שיוכל להכיל, לחבק ולקבל אליו את ילדיי ואותי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ומבורך.