חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

מודעות פרסומת

איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

זיכרון אישי, זיכרון בדוי ועוד דברים מערב ההשקה

289A4907_photography_by_Din_Aharoni.jpg

   ביום חמישי האחרון, 11.5.17, נערך ב'בית ביאליק' בתל אביב אירוע ההשקה לארבעת ספריי החדשים, הרומן 'אשת הפיראט היהודי' ושלושת ספרי השירה 'שירי הטארוט,' 'על מהותו של הג'סטין' ו'ספר התמורה.'

     להלן הדברים שאמרתי בערב זה.

     ערב טוב לכולם ותודה שבאתם. את הערב המיוחד הזה אני מבקש לפתוח בקריאת הפתיחה של הרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי":

     "חותם אחֵרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכל אחיו, כי ידם של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת כי הילד הזה לא יילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו.

     כזה היה שמואל פלאח. מאז לידתו ביקשו הוריו וקרוביו להסתיר ממנו את פחדם מפני הצפוי לו, ועשו מה שביכולתם כדי ללמדו תורה, להכשירו כרב ולהביאו לחופה. אלא שיש גזרות מידי שמים שאין ביכולתו של אדם להסתירן או להפֵרן, ולמן לידתו נכרכו בשמואל סימן גדלותו ושפלות תולדותיו."

*

     את הדברים האלה כתבתי בשרבוט מהיר בעט פיילוט, על דפי A4 לבנים, ב'אספרסו בר,' בבוקר אחד, שבו הרגשתי מדוכא ומובס. כתבתי אותם על עצמי, על תחושת השונות והנבדלות המלווה אותי מאז ילדותי. אבל כמו שקורה לי בדרך כלל, בשעה שאני כותב רומן, החומרים שאני כותב על עצמי, על תחושותיי, על מחשבותיי הפנימיות ביותר, עוברים מיד לחזקת הדמויות שאני כותב עליהן, מנוכסים על ידיהן.

     יש בזה חלוקת עבודה ברורה וגם נחמה גדולה. התפקיד שלי הוא לשבת מדי יום אל שולחן הכתיבה, ולכתוב את הרהוריי. התפקיד של הדמויות הוא ליטול ממני את החומרים האלה, שלא אחת הם קשים לי מנשוא, ולהתמיר אותם ליצירה. זה גם יסוד הנחמה הטמון במלאכת הכתיבה. הידיעה שהכול חומרים, כמו שאמרה פעם מורה נפלאה אחת לתסריטאות, שהייתה לי, אורלי בן נון. הכול חומרים, כול השמחות והיגונות שהחיים עשויים מהם.

     עצם הידיעה הזאת מאפשרת לי להתבונן בחיי מתוך מרחק מועט, מאפשר נשימה, מרווח.

     את הסוד הזה, התמרת הכאב ביופי, לימדה אותי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. בערב הראשון שנפגשנו בו, אי שם בשנת 1986, בדיוק לפני 31 שנים, ב'טברנה' של אלברטו היווני ברחוב דיזנגוף, שאלה אותי האם אני יודע איך נוצרת פנינה. לא, השבתי לה. פנינה נוצרת מתוך פצע של צדף, סיפרה לי. זכור תמיד, היופי נולד מכאב.

     ואת זאת זכרתי.

     כשהתחלתי את דרכי ככותב, בגיל 14, כתבתי הכול. שירים, סיפורים ואפילו מחזה נעורים. אבל כתוצאה מתגובות שגויות של סביבתי, חדלתי כליל מכתיבת סיפורת ודרמה בגיל 16, והייתי למשורר. חזרתי לכתיבת סיפורת ודרמה רק בגיל 45. בשנה שבה איבדתי את אמי, את בן זוגי ייבדל לחיים ארוכים, בית הקפה שלי קרס וקלע אותי לחובות כבדים ואני עברתי צנתור. הדרמה הזאת כמעט והכריעה אותי, ואז אמרתי לעצמי שאני יכול למות – או להתחדש.

     כמו שאתם רואים בחרתי באופציה השנייה. נרשמתי ללימודי מחזאות בבית הספר של יובל המון, ואחרי כן ללימודי תסריטאות בבית הספר של עדית שחורי, כתבתי את 'מעשה בטבעת' והספר הזה שינה את חיי ואת כתיבתי. הפכתי ממשורר לסופר, למדתי לא להתבוסס בכאב, בשירה לירית, אלא להפכו לנקודות עלילה, של רומן או של מחזה או תסריט – ובעקבות זאת גם הייתי למורה לכתיבה.

     אבל במשך חמש עשרה שנים לא פרסמתי שירה. וזה נבע לא רק מהיהפכותי לסופר, שכן המשכתי לכתוב אותה כל השנים האלה. זה נבע מטיפול פסיכולוגי, במהלכו הוריי סיפרו כמה קשה להם לפתוח את עיתוני השבת ולפגוש בעוד שיר אהבה הומוסקסואלי שלי. כדי לשמור על שלומם הבטחתי להם אז, שלא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות, אלא בכתבי עת ובספרים בלבד.

     אבל ההבטחה הזאת גרמה לי לחדול לגמרי מפרסום שירה, ולהשתתקותי כמשורר. כך, אפוא, הצטברה אצלי כמות אדירה של שירים שלא פורסמו. והם הלכו והצטברו במשך חמש עשרה שנים, עד שהרגשתי שאני נחנק, שהפער בין מה שאני כותב לבין מה שאני מפרסם הוא עצום, שהארכיון שלי גדול פי כמה מונים ממה שפרסמתי עד כה.

     ואז התחייבתי בפני עצמי, שבשנים הבאות אכרסם בארכיון שלי, אוציא אותו לאור, אעשה כול מה שאני יכול כדי לממש את יצירתי.

     בעקבות זאת עשיתי קמפיין הדסטארט, שהצליח מאוד, ואספתי בו 45,000 שקלים, מלוא הסכום שהיה דרוש לי להוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה שאנו חוגגים את צאתם הערב. שמתי אותם בפק"מ, אבל בקיץ שעבר הייתי כל כך נטול פרנסה, עד שבלית ברירה השתמשתי בכסף הזה כדי לחיות את בניי.

     לפני כמה חודשים לקחתי הלוואה של 50,000 ₪ ממימון ישיר, כפיצוי על כספי התרומות שהשתמשתי בהן, ובכסף הזה הוצאתי את הספרים החדשים. עכשיו עלי למכרם כדי לממן בזה את ההלוואה.

     עכשיו, שעברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל, אני יושב בחדר עבודה משלי, ועודני מוקף במאות מחברות לא מוקלדות. אילן צלר, הסוכן שלי, בא לבקר אצלי לא מזמן, ונדהם מכמות החומר הלא ממומש הזה. אבל אני הבטחתי לו שהכול יודפס ועוד יראה אור, ולא אטיל עליו ועל בניי את הטיפול בכול החומר הזה, בלעדיי.

     הערב הזה הוא אבן דרך ראשונה בזה. ולכן אני כול כך שמח שבאתם.

     בחמש עשרה השנים שבהן שתקתי, היו שלושה אנשים שאני חב להם את המשך כתיבתי. רפי וייכרט, גלעד מאירי ויחזקאל נפשי. כל אחד מהם המשיך להזמין אותי לפסטיבלים, לאירועי שירה, ולהתקשר מדי פעם בדאגה לשאול מה קורה לי, לאן נעלמתי ומדוע נאלמתי כמשורר.

     הצד הגופני בשירתי כרוך לבלי הפרד בצד הרוחני-דתי בה. הגבריות, בעבורי, היא גבריות יהודית. כלומר, גבריות שיש בה הנחת תפילין ותפילה יומית. כתוצאה מכך, ההתגבשות האיטית, הלא מובנת מאליה, של זהותי כהומוסקסואל, הייתה בעבורי כרוכה בקרע בין מגדרי לבין יהדותי. זה הצד המחבר, והמפריד, בין הפן הפיזי בשירתי לבין הפן הרוחני בה.

*

     כול הרומנים שלי, מ"רק אתה," שהוא ספר אוטוביוגרפי על חיי עם בן זוגי הראשון, סער עפרוני, ומותו המצער בגיל 28, דרך "שדלץ," קובץ סיפורים על עיירת הולדתה של אמי, שבישר את סגנוני בסיפורת, "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו", וביתר שאת גם "אשת הפיראט היהודי", עוסקים בחיבור בין חילוניות לבין דתיות, בין הומוסקסואליות לבין יהדות, בין זיכרון אישי לבין זיכרון קולקטיבי.

     במובן זה, הן מבחינת הלשון של הספרים והן מבחינת תכנם, אינני רואה את עצמי כסופר ישראלי, אלא כסופר יהודי. אמנם, בסיפורים הקצרים שאני כותב ועוד לא פרסמתי, אני כותב על הכאן והעכשיו. אבל בדרמה, וביתר שאת ברומנים, אני משליך את עצמי לאחור, משתמש בחומרי חיי כדי להחיות ולבדות פרשיות מן ההיסטוריה היהודית.

     העיסוק בהווה הישראלי אינו מושך את לבי. המציאות הישראלית היא בעבורי קרום דק מדי, דק מאוד, של חומר לכתיבה. המעטה הבדוי הזה, של הציונות, שאני כמובן חלק ממנו, מתוח על תהומות ועל בורות שחורים של שכחה של ההיסטוריה היהודית, והם אלה המושכים אותי אליהם. מפני שספרות נכתבת מתוך חורים שחורים של שכחה, מתוך מקום של שאלות, לא מקום של תשובות.

     הספרים הללו שכתבתי עושים עוד שני דברים, חתרניים מאד, שלצערי איש מבין מבקרי הספרות שכתבו עליהם לא עמד עליהם עד כה: השלטת הזיכרון הבדוי על הזיכרון הקולקטיבי, והשתלת ההומוסקסואליות לאחור, בתולדות ההיסטוריה היהודית. בהיותי בן דור שני לשואה, ומכיוון שהוריי לא סיפרו לי כל שנות ילדותי על מה שעברו בה, הצטרכתי לבדות לי עבר. מתוך זה יצא הספר "שדלץ," על עיירת אמי. אחרי כן בא משם גם הספר "כשהמתים חזרו," על עיירת אבי. "מעשה בטבעת" והרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי" הם במת המשחק שלי. הם הרומנים שבהם הבאתי את עצמי לידי ביטוי בשלל דמויותיי. ובספר החדש, אין ספק ששמואל ומאליקה, הפיראט היהודי ואשתו, על יחסיהם הנפתלים, מבטאים חלק עמוק מאוד בתוכי.

     גילויה של מאליקה לא היה לי קל. כתיבת הספר התחילה בחלום שחלמתי אותה. חלמתי אישה עם בנדנה, שן חסרה ופנים מלוכלכים, ומיד כשקמתי מן החלום ידעתי שחלמתי על פיראטית יהודייה. הבטתי בעצמי נדהם. לא ידעתי כלל שהיו פיראטיות יהודיות. אבל מכיוון שאני קשוב לחלומותיי התחלתי לחקור. כך הגעתי לספרו של אדוארד קרייזלר, "שודדי הים היהודיים." קראתיו, וברגע שסיימתי אותו יצרתי קשר עם מר איינסלי הנריקס, נשיא הקהילה היהודית בג'מאיקה, ונסעתי אליו.

     שהיתי בג'מאיקה בסוכות 2011. גיליתי קהילה יהודית מיוחדת, תוססת, ועשיתי שם תחקיר. אבל מאז שובי ארצה כתבתי את סיפורו של שמואל פלאח ונמנעתי מלהעמיק באשתו. מאליקה לא ויתרה לי. היא שבה והטרידה אותי בשנתי ובערותי, תובעת ממני לספר את סיפורה, לא את סיפורו של בעלה. ואני סירבתי. התעקשתי לספר אותו, לא אותה. ולא בכדי. מאליקה היא החלק הנשי שבי. הדחקתי אותו שנים רבות. וסירבתי לגעת בו.

     אבל אז הצטרכתי לבחור בין עורך לבין עורכת שיערכו אתי את הספר הזה, ובחרתי בעורכת, בנעה מנהיים. והבחירה הזאת הייתה מדויקת מאוד. נועה קראה את הספר, ומיד הבחינה בהיעדרותה של מאליקה מתוכו. אחרי כן, גרסה אחר גרסה, בעבודה שקדנית ועמוקה, נועה הביאה אותי לכתוב את מאליקה, וכך הפך הספר, שהיה אמור להיקרא "הפיראט היהודי" ל"אשת הפיראט היהודי." ועל כך, ועל עוד אינספור דברים, מגיעה לך, נועה, תודה רבה.

     חבריי וחברותיי השחקנים הסכימו לקרוא מן הדף, בלי חזרות מוקדמות, סצנה מתוך הרומאן החדש. אני שמח להזמין לבמה את מי שהייתה חברת נעורים שלי בתיכון, בהט קלצ'י, את חברתי הטובה דליה שימקו ואת אלחי לויט, לקרוא סצנה מן הרומן.

אלחי:     כאשר נישאה לשמואל, לא חשבה מאליקה שתצטרך לחכות לו בביתם ימים רבים כל כך, כאילו יימצה טבעה בהמתנה הזאת, ובה תימדד נאמנותה לו. לא אלה החיים שאיוותה להם, והם לא הלמו את אופייה. אף על פי שעוד לא ידעה מה אמורה להיות מתכונת חייה, וַדָאִי היה לה כי אין אלה חייהן של עקרת בית או של עגונה, עגונה של הים, שאינה יודעת לאן באמת מפליג בעלה, באילו נתיבות הוא בוחר, מדוע הוא מתעכב במקום זה או אחר, מה עובר עליו בכל עיר וחצר מלוכה שהוא מבקר בהן, ואם ישוב אל חיקה בכלל.

     מי שעורר בה את יראתה, שמא יעזבנה לטובת אחרת, היתה בנבנידה, גיסתה.

בהט: האם אין עונתך מתאחרת?

דליה: עונתי כסדרה.

בהט: [נדה בראשה] האם בעלך רוחק ממך?

דליה: "איני חסרה דבר" [בלעה מאליקה את עלבונה]

בהט: "מלבד מה שהאל מונע ממך" [פלטה בנבנידה וליטפה את כרסה].

דליה: "מה את מנסה לרמוז בזה!?" [התפרצה עליה מאליקה]

בהט: "שראוי לבדוק למה אינך מתעברת."

אלחי: מאליקה ראתה בדבריה ערלות לב של אישה פורייה. ומה, כלום אין היא רוצה לחוש בהתרקמות חיים בקרבה? הלא בכל דבר אחר היא עולה על גיסתה. בתעוזתה, אפילו בידענותה בתורה. זו מצויה כל היום מאחורי הסירים בבית, ומלבד ספר סליחותיה לא אחזה מימיה בספר תורה. והיא גם מבוזה על ידי בעלה. ואילו היא מכובדת בידי בעלה ובפי כל, והינה כה בקיאה בדיני ישראל, עד שאפילו מרת רותי שיבחה אותה על ידענותה.

     מרת רותי, היא היחידה שתוכל להשיח בפניה את מרי נפשה.

אילן:  סעורת נפש סרה מאליקה מעם צרתה והלכה אל בית מיטיבתה. כל הדרך התענתה נפשה במה שהשתדלה בכל מאודה לדחוק מפניה מקודם לכן. מדוע אינה מתעברת. מה הקשה כל כך על רחמה לקלוט בו זרע. מדוע אין אלוהים מברכה בפרי בטן. אימתי תהיה לאם, ובזה תמלָא נשיותה.

     עד שרגליה דרכו על סף ביתה של מרת רותי, כבר היתה שרויה בעוגמת נפש כזו, עד שנדמתה למרת רותי כאילו היא טבועה בים של יגון ושל מבוכה.

בהט: "מה לך שכך האפירו פנייך? מה מעכיר את ימייך ככה!? ספרי לי, מאליקה [אחזה בכפה] "אם לא תפתחי פיך, איך אדע מה מעיב עלייך?"

דליה: [מושכת ידה מכף חברתה, ומחליקה על בטנה השטוחה] "גיסתי עלבה בי, ודבריה הנבזיים עוררו בי צער" [פאוזה]

בהט: אין זה ראוי שתשׂתרר עלייך ככה. ייחוסה אינו מקנה לה את הזכות לכך, גם לא הפוריות שנתברכה בה. אבל אולי יש בידי לעזור לך. הגיע אלי שִמעו של חכם רפואות אחד, ששמו יצא לפניו כמי שיש לאל ידו לרפא עקרות ולעורר בהן את פריונן.

דליה: ומי ערב שיועיל לי?

בהט: איש אינו יכול לערוב לך בדבר, אבל עודך צעירה, וכוחך במותנייך, בעזרת השם. רעננות גופך ואיתנות נפשך יעמדו לך, ותזכי לנס מידיו.

אלחי: מאליקה לא היתה יכולה לסתור את דברי חברתה. היא קיבלה מידיה את שמו של אותו חכם, ואחרי שנמלכה בדעתה בזה עוד איזה זמן, הלכה אליו. מששמע אותו חכם מי שלחה אותה אליו, בירכהּ בהשמת ידו על ראשה, ואחרי כן נתן לה שיקוי ללִחלוח רחמה.

אילן: עם ששבו בעלה ואחיו אל ביתם מביקורם אצל הדוכס מסידוניה, סכה מאליקה את איבריה בשיקוי שאותו חכם נתן בידה, ורק אחרי כן הניחה לבעלה לבוא אליה. אבל כמה ימים אחרי כן שוב ניגר דם עונתה בין רגליה, והיא שבה אל בית חברתה כדי לשתפה באכזבתה.

       מרת רותי הקשיבה לדבריה ולמרי לבה, אבל כאשר ביטאה בפניה מאליקה את חששה, שמא יבין שמואל כי עקרה היא ואז הוא עלול לגרשה מעליו ולקחת אחרת תחתיה, הסתה אותה באחת.

בהט: מי אמר שבך האשם על כך שאינך מתעברת!? ואולי לא בך טמון שורשו של הקלקול, אלא בבעלך!? יודעת את מה, אם אין עולה בידינו לסייעך בחכמי רפואה מבני עמנו, אולי מוטב שתנסי למצוא לך מזור בקרב חכמי המוחמדינים, שאף בהם ישנם מי שאמונים בדבר. בשוק ישנה זקנה מוסלמית אחת, רוכלת בשמים, שאומרים עליה שהיא רואה נסתרות, משביעה שדים ומסירה עין הרע.

דליה: ומה יעלה ומה יוריד לי מפגש עם אישה כזאת, הסוחרת באמונותיהם של בני אדם?

בהט: לעתים לא הגוף מקולקל, אלא איזה יסוד של כּילוּת בנפש. אינני אומרת בזה שנפשך מקולקלת, הלא את יודעת עד כמה אני קשורה עמך בנימי נפשי, אבל אל תמעטי בהשפעותיהן של תרופות אמונה על קשיי הגוף. ולבד מזאת – דבר לא ייגרע ממך אם תלכי גם אליה.

אלחי: הבשמית שמרת רותי שלחה אותה אליה הטילה יראה על סובביה, אם משום שהייתה בקיאה ברזי השדים, ואם משום שפניה היו זרועות נקודות כחולות, שִׁיוּרי המחטים שחוררו בה חורי עגילים ונזמים מאז ילדותה. וכאשר מאליקה באה אליה, על כורחה נרתעה ממראהָ. אבל בזוכרה את דברי חברתה, נתרצתה וישבה למולה, ותינתה בפניה בכל זאת את צרותיה. דהיינו, שאינה הרה, ובעלה עזבהּ בשליחות הסולטן, ופוחדת היא שיביא אחרת תחתיה.

     הזקנה הושיטה לה בקבוק של שיקוי.

בהט: לכי לנהר, היכנסי שלושה צעדים אל המים ואל תסתכלי לאחור. שפכי מאחורי גווך את המים הללו וחזרי ג' פעמים על המימרה, 'הא לכם שדי המים מנחתכם, ועתה עזבוני במנוחה.'

דליה: מה השיקוי הזה?

בהט: מי נהר מעורבים במי בושם, שינעמו לשדים ויגרמו להם לצלול אחריהם למעמקי הנהר.

דליה: ומה, השדים אוהבי בשמים הם?

בהט: כמו אלוהים, גם השדים אוהבים מור ולבונה. אך אנו לא שמים זאת אל לבנו ואיננו נותנים להם את מבוקשם, ואז הם באים לחפש ריחות בתוך בתינו. כל סערות הים הן מכוחם של השדים המבקשים לצאת מן הנהר, לבוא אל בתי החיים ולחמוס מהם את ריחם.

אילן: מאליקה הודתה לה, נטלה מידה את השיקוי והלכה לביתה. בדרך חשבה שגם אם אין ממש בדבריה של אותה בשמית, בכל זאת יפים ונאים הם. הלכה לנהר, חלצה מנעליה, הפשילה שמלתה, נכנסה ג' צעדים אל המים ועשתה את מה שציוותה עליה הבשמית הזקנה. אבל מששב בעלה הביתה, שכב איתה ושוב לא הרתה. אז שבה אל הזקנה בחמת זעם והחליטה לדרוש מעמה את כספה. אבל כאשר התגוללה עליה בזעפה, הבשמית הזקנה לא גירשה אותה מחנותה ולא הקימה עליה קול צעקה.

בהט:  בעלך כמו זיקית הוא.

דליה: מה כוונתך?

בהט: חכם דתכם הוא, אבל גם שודד ים. כמו השדים הוא יכול ללבוש ולפשוט צורה.

דליה: את אומרת שבעלי הוא שד!?

בהט: [מצחקקת] לא לזה כיוונתי, אלא לזה ששום תרופה לא תועיל לו מחמת עורמתו.

דליה: ומה בין עורמתו לפוריותי?

בהט: גם את אינך חסרה את היסוד הזה. אינך ככל הנשים היהודיות בפאס. העורמה היא נחלתך.

דליה: [קמה ממקומה] לא זה מה שביקשתי לדעת, אלא את הסיבה לעקרותי.

בהט:  שבי, בתי, שבי. לא בך תלוי הדבר, אלא בו. זרעו מקולקל. רק אם תגדילי בעורמתך על שלו, תזכי בפרי בטן [פאוזה] עלייך לעשות מה שעושה אישה כמוך [פאוזה].

דליה: אישה מקוללת, כאלה עצות את משיאה לאשת איש!? דבר כזה לא עולה על דעתי כלל!"

בהט: הקשיבי לי. הרבה חורשים כבר עברו בתלמַי. מצאי מי שיזריע אותך והביאי לו בן, כאשר חפץ בו ליבו.

אילן: מאליקה הסתלקה מכוך הבשמים של הזקנה הזאת, מזועזעת מעצתה. מחמת הבושה גם לא גילתה לחברתה מרת רותי דבר ממה שהשיאה לה הבשמית הזקנה. בימים אחרי כן השתדלה לסכור בתוכה את ארסה של הבשמית הזקנה, למנעו מלחלחל בה. אבל בסופו של דבר, לא רק ללבה, אפילו לחלומותיה הגיע.

*

     ישנם דברים שאין הכתוב יכול להעבירם, ולכן אעלה בקרוב וידאו של האירוע ליוטיוב ולבלוג שלי כאן. בינתיים תוכלו לגשת, החל מעוד שבוע, לחנויות, ולרכוש את ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' שעודנו נמצא בכריכיה, ואני כבר משתוקק למוש אותו ולהריחו.

     שיהיה לכם לילה טוב, ליל ברכה.

סדנת כתיבה חדשה שלי תיפתח ב 12 למאי במכללת כינרת

סדנת כתיבה חדשה שלי תיפתח ביום שישי 12.5.17 במכללת כינרת. מצ"ב הפרטים, אשמח אם תצטרפו אליה ו/או תשתפו פוסט זה, כדי לעודד הרשמת של אחרים.

מודעה על סדנה במכללת כינרת.jpg

בתודה מראש,

אילן שיינפלד.

ההסבר הכי קצר לשאלה לאן נעלמתי

אשת3אשת2אשת4

אשת1
צילומים: ניל מרסר, תובל.

בזמן האחרון נעלמתי להרבה אנשים. למי שאני עורך את ספרה, למי שמחכה לשמוע ממני על מכתבה אלי בנוגע לספרה, ולרבים אחרים. זה נורא לא נעים לי. אבל עברתי את הדד ליין שלי מזמן. ביום ראשון הקרוב עלי להגיש את הנוסח הסופי ביותר של 'אשת הפיראט היהודי,' הרומאן החדש שלי, להוצאת כינרת זמורה, כדי שירד לדפוס. אז עוד כמה ימים וגמרנו.  מבטיח.

את הפריסה הזאת של כל עמודי הספר על רצפת ביתי (הנקייה!) ביצעתי הבוקר. אצטרך לשוב עליה ברביעי ובחמישי. אני עושה כך עם כל ספר שאני עובד עליו, בשלבי האמצע – וכמובן בשלב הסופי. זו הדרך היחידה שניתן לראות בה את זרימת הספר, לאתר בו תקלות, מלים חוזרות, כשלים שנמלטו מעיניי – וגם להוסיף פה ושם הוספות של רמזים מטרימים, חיזוקים ותומכות.

עבודה כזו אי אפשר לעשות במחשב, מפני שהמחשב אינו מאפשר ראייה מרחבית של הספר. הוא מראה אותו בגלילה, עמוד אחר עמוד. ולא יעזור כמה פעמים תעברו עליו כך – אם לא תוציאו תדפיס מלא שלו מן המדפסת, תפרשו אותו על הארץ ותעברו עליו ברגליכם, לא תראו דברים חשובים מאד.

אז ככה זה, כשמסיימים ספר. אתמול, בתחילת המפגש הראשון בסדנת כתיבה חדשה שלי בכפר הירוק, נפל בי לבי. פתאום ירד לי כל הביטחון בנוגע לספר הזה. ואילו הבוקר, אחרי אימון אירובי מקוצר במקלט הכושר של הקיבוץ, פרשתי את כל הספר לפניי, עברתי עליו, עבדתי בו, ולבי רחב בי. הבנתי שאני מחזיק ביד ספר יפה מאד.

עכשיו עריכה לשונית, הגהות, אישור סופי של הכריכה (עם פונט מהמם שעוד לא ראיתם:)) ואישור של העימוד, והופה, לדפוס.

חמש שנות עבודה. זה הממוצע הקבוע שלי. ומכיוון שיש לי ספר חדש בכתיבה, עוד דמות לספר אחרי כן, ועוד כמה פרוייקטים – 'אבא קומותיים' בדו-כרך, כרך תסריטים ומחזות, כתיבת קברט חדש ועוד, והפרוייקטים הללו מתנהלים בכפולות של חמש שנים, כנראה אשאר כאן עוד זמן רב מאד.

אז נדבר בשבוע הבא:)

ותודה לחבר תובל, הצלם ניל מרסר, שקפץ הנה לבקשתי לתעד את הרגע הזה. זה מרגש אותי מאוד.

בין שני בתים, ועוד משהו על נפרדות בין תאומים.

החווה של דניאל.jpg
את שטיח הגומי ועליו החווה המקסימה הזאת יצר מאיר דותן, שלמד אצלי כתיבה והוא בעל דפוס בטבריה. דניאל בנה השבוע מבנה למולו וביקש ממני לצלמו למזכרת. אז הנה זה בפניכם.

     סוף השבוע האחרון היה מאד עמוס רגשית בעבורי. ביום חמישי בערב התקיים במוזיאון גוטמן בנווה צדק אירוע ההשקה לספרה של חברתי, אורנה גאון-רוזנבלום, 'חשוקה,' שאותו ערכתי ואני מטפל גם ביחסי הציבור שלו, ובשישי בצהריים התקיימה האזכרה השנתית לאמי המנוחה, במלאת חמש עשרה שנים לפטירתה. לכן, אפוא, יצאתי עם הילדים כבר ביום חמישי אחרי שנת הצהריים לרמת השרון, הבאתי אותם לבית סבא – ומיהרתי לתל אביב.

     החניתי את המכונית שלי ברחוב כפר סבא 21, ליד מכוניתו של יוסי השכן, בדיוק במקום שחנתה בו מזה שנים. שם גם לבשתי כתונת מגוהצת וחליפה – כל מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבש כך אך ורק באירועים חגיגיים באמת. אחרי כן קפצתי למכולת השכונתית, לבקש שישמרו לי 'ידיעות אחרונות' (בלי ההורוסקופ של מרים בנימיני אני לא מתחיל את השבת) ו'מעריב' (בשל כתבת השער עם אורנה) וגם סיגריות. התחבקתי עם מנהל המכולת, אבי, ומיהרתי למוזיאון גוטמן.

      זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי בה לתל אביב ולנווה צדק בלילה, כשכל בתי הקפה פתוחים, ואורם הכתום של פנסי הרחוב מאיר את הסמטאות באורו המיוחד. כל צעד ברחובות השכונה מוטט לי את הלב. אל אלוהים, זה הרגיש כמו שיבה הביתה. למקום המוכר לי. מה עשיתי, אמרתי לעצמי. איך יכולתי לוותר על דירת דמי המפתח המוגנת והקטנה שלי בנווה צדק, ולהצפין אל קיבוץ תובל בגליל? באותו רגע אפילו הרהרתי ביני לבין עצמי שמא אשכיר את הבית כאן, אשכור בית בתל אביב, וכך איהנה משני העולמות.

     נכנסתי למוזיאון גוטמן. הערב היה מוצלח מאוד. האולם היה מלא מפה לפה, אחייניתי ליה שיינפלד וחברתה מלהקת הפלמנקו הישראלית, של מיכל גיסתי, הביאו שלושה מחולות מקסימים, יהורם גאון דיבר בחום לב ובהתרגשות על אורנה ועל שיריה, כולם הקריאו יפה. כשיצאתי משם, הזמינו אותי חבריי רונית ומוטי לאכול איתם ב'סוזאנה.'

     ישבתי איתם במסעדה, שאני טיפלתי ביחסי הציבור שלה עם הקמתה, אכלתי מן המנות המוכרות לי היטב, והבטתי מן החלון החוצה. "לא ייאמן," אמרתי להם, "אני מרגיש פה כמו תייר."

     אחרי שנפרדנו הלכתי ברגל 'הביתה,' כלומר לרחוב שגרתי בו שלושים שנה, ובו החניתי את מכוניתי. התנעתי והתחלתי נוסע לאט דרך רחוב לילינבלום, שדרות רוטשילד, לכיוון איילון. הלב שלי היה אי שם למטה, באזור החלציים. רוחי הייתה מרוממת מהצלחת הערב, ורוויית צער וגעגועים.

     למחרת בבוקר נסעתי עם הילדים מרמת השרון לתל אביב, לאילנה. הם היו איתה ואני הלכתי, כמו מדי בוקר, אי פעם, למכון הכושר הישן שלי במגדל שלום, וממנו לדואר, לסופרפארם – לא ייאמן כמה הכול קל כשהכול כול כך קרוב – ולפגישה בבית הקפה שישבתי וכתבתי בו שלושים שנה, ה'אספרסו בר' בפינת רוטשילד הרצל, עם חברי הטוב, מיטשל פייגנבאום, שאף הוא סופר.

     ישבנו ושוחחנו כמו תמיד על הכתיבה ועל החיים, ואחרי כן הלכנו יחד לאילנה, שמיטש יפגוש את הילדים. לקחנו אותו הביתה ונסענו לבית העלמין ברמת השרון.

     התלבטתי הרבה אם לקחת את הילדים לשם. לא רציתי שיפתחו חרדות. אבל מכיוון שכבר הסברתי להם בעבר, שגופו של המת חוזר לאדמה ואילו רוחו עולה לשמיים, זה עבר בשלום. הם התעניינו האם מכניסים את הגוף המת עם אוכל לקבר, ואיך המת יודע שביקרו אותו (הסברתי להם על המנהג להניח אבן קטנה על המצבה). אבל מעבר לכך לא פיתחו חרדה מזה. להפך. הם שיחקו בין הקברים.

     אחרי האזכרה לאימא נסענו כל המשפחה לבית של סבא, לארוחת צהריי שישי במקום ליל שישי, נחנו אצלו ואחר הצהריים נסענו הביתה.

     בדרך הילדים השתוללו בטירוף כדרכם. בתחילה הזכיר לי דניאל, שמושב הבטיחות שלו לא קשור כראוי למושב המכונית, אז ירדתי במחלף טירה כדי לסדר זאת. אחרי כן מיכאל אמר לי ששניהם ניתקו את רצועות המושב שלהם, ושניהם השתוללו עד כדי כך, שעצרתי שוב, בתחנת הריענון של כביש שש, ואז, בלי צעקות, אבל בקול אסרטיבי מאד, שטפתי אותם כהוגן. הסברתי להם עד כמה התנהגותם מסוכנת בכביש הכי מהיר בישראל.

     הם נכלמו, ונרדמו די מהר. ואז הבנתי, שהשתוללו פשוט כי לא ישנו בצהריים, כמוני, אלא שיחקו עם כליל, בת דודם ודודתם, שלאחרונה 'גילו' אותה כחברה למשחק בביקורי המשפחה אצל סבא.

     הגענו למעלה ההר אל תובל ברגעי הדמדומים האחרונים. ממעלה ההר ראינו את הנוף עד הים, מעליו שכבה אחר שכבה של צבעי דמדומים מדהימים. ברגע שעברנו את השער ונסענו לאט בכביש הצר, המוביל לכיוון הקיבוץ וההרחבה, הרגשתי שמתרחב לי הלב. הגענו הביתה.

     לפני נסיעתנו סיכמתי עם גנן הישוב שינכש, בתשלום נפרד כמובן, את העשבים השוטים הרבים שצמחו בגינת הבית שלנו, שעמד כמעט שנתיים סגור. אבל לא ציפיתי לתוצאה כלילת היופי שציפתה לנו ברדתנו מן המכונית.

     הבוקר השכמתי קום, ויצאתי לכתוב דפי בוקר בחצרנו. החצר נראית מהממת. פתאום רואים כל עץ וכל שיח, ודשא. ובשעה מוקדמת זו של בוקר כבר התרוננו כאן קולות הציפורים, ואני ישבתי בחצר, נוכח כולי בתוכה, מוצף באושר.

     כן, נווה צדק הייתה ותמיד תמשיך להיות לי בית. ואני אוהבה עד כלות. אבל עכשיו הבית שלנו הוא בתובל, והוא לאין-ערוך יפה ומרווח ומשרה עלינו שלווה יותר מביתנו הקודם.

     כל השבת היו כאן חברים. הילדים בנו מחנה בחצר, עשו חבורות, טיילו לבדם בכיכר הרוח וברחבי הקיבוץ. אני ישבתי וכתבתי מאמר ועוד שני טורים, ואז הכנתי להם קבב על האש, ממיטב הבשר של החנות של דבאח, ממורד דיר אל אסד. בערב, סבא הפתיע אותנו והגיע אלינו מוקדם, בטרמפ עם אחי יאיר. אז ירדנו יחד לאכול פיצה משפחתית מעולה ב-25 שקלים, בחנות המאפים שפתחו כמה מאות מטרים מגדר הקיבוץ, במפלס העליון של דיר אל-אסד.

     זה היה ממש כיף.

     בשבוע החולף קרה עוד דבר נהדר. דניאל יצא לבדו מהבית, פעמיים, ביוזמתו, לבקר חברים, מותיר מאחריו את אחיו מיכאל. הוא גילה את יכולת הנפרדות שלו, וחוגג אותה. וכך גם אחיו. הם משחקים עם חברים יחד, אבל כבר מסוגלים להיפרד זה מעל זה.

     זה הדבר שהוכיח לי יותר מכל, שצדקתי כאשר סירבתי להפריד אותם בגן העירייה בתל אביב. שכיום אנשי חינוך וגם הציבור הרחב מגלגלים על לשונם כל מיני מוסכמות כמו 'נפרדות בין תאומים,' 'ויסות חושי,' 'נמצא על הרצף' (האוטיסטי) ו'הפרעות קשב וריכוז.' כולם מדברים גבוהה, בטוחים שהם יודעים הכל, אבל מדברים בקלישאות חסרות תוקף משל עצמן, ובעיקר שוכחים שהם מדברים בילדים, בנשמות מסוימות, שהגיעו אל העולם עם מטענן, ולכל ילדה וילד יש את סיפורם המיוחד והייחודי.

     תודה לאל שלא הקשבתי להם. תודה לאל שעברנו לכאן. אנשים שפגשו אותי בסוף השבוע בתל אביב אמרו לי, שאני נראה צעיר בעשר שנים. זה לא פלא. כל האנרגיה שלי השתחררה. במקום להיות מבולבל וכעוס וטרוד במאבקים עם הגן – השתחררו כול כוחותיי לדברים החשובים באמת. להורות שלי את ילדיי, לפרנסתי ולכתיבה שלי. תודה לאל שהגעתי לזמן הזה.

     שיהיה לכם/ן שבוע נהדר.

סקר כריכות לרומן החדש שלי, 'אשת הפיראט היהודי.'

בשעה טובה,
הגיע זמן ההחלטה מהי הכריכה הנכונה לרומן החדש שלי, 'אשת הפיראט היהודי,' שיראה אור בקרוב בעריכתה של נעה מנהיים ובעיצובו של אמרי זרטל, בהוצאת כינרת זמורה.
יש כאן שלוש עטיפות. כל אחת בשתי ורסיות, האחת עם אות חדשה, האחרת עם פרנקריהל, האות הישנה והאהובה עלי.
שאלתי היא – אילו מן העטיפות הכי מוצאת חן בעיניכם? הכי מושכת אל הספר? הכי מוכרת? הן מסומנות בספרות. אשמח אם תשיבו לי על פי ספרות. דעתכם תקבע מה תהיה עטיפת הספר.
תודה רבה לכם/ן,
אילן שיינפלד.

אשת1
כריכה 2. מימין א'. משמאל ב'.
אשת2
כריכה 1. מימין א'. משמאל ב'.
אשת3
כריכה 3. מימין א'. משמאל ב'.

הזונה, הנזיר והפיראטית היהודיה

הנזיר, הזונה והפיראטית היהודייה

סדרת מפגשים בבתים פרטיים

 

לקראת צאתו לאור של הרומאן החדש מפרי עטי, "אשת הפיראט היהודי," בהוצאת כינרת זמורה, ועם צאתם לאור של שלושת כרכי השירה החדשים שלי – "על מהותו של הג'סטין," "שירי הטארוט" ו"ספר התמורה" – אצא לסיבוב מפגשים עם קהל, בבתים פרטיים.

במפגש אדבר על הכתיבה ועל החיים, אספר על דרכי כסופר למן נעוריי, על תהליך היצירה של ספריי השונים,  על חיי כאב יחיד לתאומיי בני החמש, מיכאל ודניאל, ועל מעברנו המפתיע מנווה צדק בתל אביב לקיבוץ תובל בגליל.

10150207887913821

סדרת המפגשים האינטימיים תיערך בבתים פרטיים, מדי מוצאי שבת. המשפחה המארחת תזכה בספריי החדשים בהקדשה אישית, ותהיה אחראית על הזמנת המשתתפים.

המפגש יתקיים עם מינימום 15 משתתפים/ות, שישלמו 75 ₪ לאדם בעבור המפגש.

משפחות המעוניינות לארח אותי בסלון ביתן מוזמנות לפנות אלי בטל' 0522-300098 או במייל ilan@isheinfeld.com

אשמח אם תשתפו פוסט זה בדף הפייסבוק שלכם כדי להגיע לכמה שיותר אנשים ברחבי הארץ.

תודה,

אילן שיינפלד.

משהו קצת מאוחר, על ט"ו בשבט.

הערב העלה אחד מחכמי תלמידיי טקסט לפורום הסדנה שהוא חבר בה, ובה דברים שכתב באשר למקורו של חג ט"ו בשבט ולהתגלגלותו במסורת ישראל. עם הקריאה במה שכתב נזכרתי בפרק האחרון בספרי הקודם, "כשהמתים חזרו," שמתרחש כולו בט"ו בשבט, ואני כבר שכחתי מזה לחלוטין.

אז הנה הפרק הזה. בעבור מי שקרא בספר הוא יהווה תזכורת נעימה, כך אני מקווה. בעבור מי שעוד לא קרא בו הוא עלול להיות ספוילר – או גירוי לקראו.

כך או כך, לי נעים להיזכר בו.

לילה טוב,

אילן.

פרק הסיום של הרומן "כשהמתים חזרו"

מדי יום עמדו בני המשפחה בשערי עיר המתים, להקביל את פני המתים. פאני חיכתה לבעלה ולבנה, ייטי לבעלה ולילדיה, צביקה וצילה, שישובו זה מבור סיד בחצר בית היתומים בגטו מוגילב וזו מקברה הקטן בבית העלמין הישן באותה עיר, גיא צלמוות, שרה ושלמה ציפו לשוב בניהם, מאיר ושלום והירשל ומשה ומיכאל. אבל הם לא באו.

חידה גדולה הייתה זו בעבורם, מדוע כל מתי ישראל חוזרים ורק ילדיהם עוד לא שבו מן החושך. וסלומון, שהיה שותף לצערם, לא ידע מה פשר הדבר. מדוע הוא יכול להביא את כל מתי ישראל מגיא צלמוות, ורק את מתי משפחתו האחרונים אינו מחזיר.

ערב אחד, בחודש שבט, חלמה שרה חלום. בחלומה ראתה את סלומון עומד על אדמת הגליל, ידיו פרושות לפניו ורגליו נטועות בקרקע, מצמחות שורשים הנאחזים בעמקי עפר, והנה הוא מוציא מתוכו פוארות, ונהיה עץ.

עם קומה משנתה סיפרה את החלום הזה לבעלה.

אמר לה שלמה, ומה, חלום חלמת, החלומות שווא ידברון. אמרה לו שרה, הזוכר אתה מה שקראת בספר הכוזרי? שאלה שלמה למה היא מכוונת. הלכה והביאה בפניו את הספר, וקראה מתוכו: "ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא פרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו."

שלמה הרהר רגע, וככל שהתעמק בפירוש החלום על פי "הכוזרי" התפשט רושם של תדהמה על פניו. "ישמור אלוהים," מלמל, "העץ שחלמת הוא עץ הספירות, ואם בא בדמותו של סלומון הרי זה מפני שדרכו משפיע הקדוש ברוך הוא את טובו על תבל. חלומך מעיד כאלף עדים שמשיח הוא."

אבל דבר אחד הטריד את נפשה של שרה, שילדיהן של ייטי ופאני וגם ילדיה עוד לא שבו אליהן. ושרה, שציפתה וחיכתה לזה יותר מכול, ישבה וחשבה, העלתה מלפניה כל מה שקרה אותם, למן הזמן שנישאו זה לזה, דרך כל האסונות שפקדו אותם, בשל קללת היער, ואחרי כן מה שגילתה על מיכאל בנה, שהלך ליער וילד בו את בנו וממנו הוא שואב את ניסיו, ונזכרה שחודש שבט הוא, ראש השנה לאילנות. וראתה בזה סימן גדול.

"לא סתם בא אלי חלומי," אמרה לבעלה, "תכף ראש השנה לאילנות, ומחמת שגלינו מעל אדמתנו לא חגגנו אותו. בזכות החלום הזה נחגוג אותו כאן, ובעזרת השם יביא לנו את גאולתנו."

"ומה, שעה שאנו מצויים כבר בארץ החיים, באחרית הימים, אין לנו מה לחגוג את ראש השנה לאילנות," שחק שלמה.

"האם באמת לא למדת דבר מכל מה שאירע אותנו עד הנה?"

"ומה יש לי ללמוד," התנצח עמה, "הרי גם עלייך להודות, שאני הבאתי את המשיח."

"לא אתה הבאת אותו," קראה, "כי אם מיכאל, שהלך אל היער והוליד שם את בנו."

אבל שלמה התעקש. הוא שהביא עליהם את המשיח, מכוח תפילתו ואמונתו.

שרה הבינה כי ממנו לא תבוא ישועתה, הלכה אל סלומון וביקשה שייקח אותה אל הרב קרדי, זה שראה ראשון את עיבור נשמתו.

שעה ארוכה ישבה שרה אצל הרב ותינתה לפניו את לבה. היא סיפרה לו את סיפור משפחתה, וכיצד חיכו בעוצם הימים האלה לשוב בניהם, והם לא שבו.

"היודעת את מה כתוב בספר 'חמדת ימים'?" שאל אותה הרב. שרה הנידה בראשה. ספר זה היה סגור וחתום בחוגי המקובלים שם, לפי שכתבוהו נתן העזתי או מאמיני שבתאי צבי באיזמיר.

הרב קרדי הוציא מארונו טופס אחד מאותו הספר. "אישה צדקת את, שרה פלדמן," אמר. "עכשיו התחוור לי מה שורשו של משיח. משורש נשמתך הוא."

"ולמה תאמר את הדברים האלה?" שאלה אותו, ולבה גואה.

"כי ט"ו בשבט תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר," השיב לה, וקרא בפניה מה שהביא מחבר הספר מדברי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. "יש שלושים מיני פירות בארץ ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו," ביאר לה, "עומדים כנגד עשר הספירות. לכן, אכילה מפירות האילן מביאה תיקון, בבחינת 'להשפיע את שפע האילן הקדוש — עץ החיים'."

אותו רגע העלתה מלפניה שרה את כל מה שעבר עליה מאז נפגשו אביה ואביו של שלמה בבית העלמין ועד הנה, הרכינה ראשה ובכתה.

שאל אותה הרב למה היא בוכה.

"מפני שאף על פי שאהבתי את בעלי, והקמתי עמו משפחה, קשה עלי גורלי מפאת דרכו בעולם. בכל אורחותיו צדיק גמור הוא, אבל בלבו שוכן פיצול רשויות בין אדם לבריאה. ועתה, בזכות שיחתי עמך, יודעת אני מה עלי לעשות."

נטלה ממנו שלום והלכה לביתה.

מוקדם אותו בוקר קראה אליה את ייטי, סיפרה לה על חלומה ועל קללת היער, והשביעה אותה שתשלח את יבגני לרכוש נטעי אילנות בעבור כל נשמות משפחתם. יבגני עשה כן, והביא את שתילי האילנות אל חצרם.

שרה קראה לשלמה, לילדיה ולסלומון אל חצרו של בית המלון, נתנה בידיהם מעדרים ואתים ואמרה להם, שהיום הוא ראש השנה לאילנות, ועל כן ייטעו עצים באדמת ארץ הקודש על שם כל מי שלא שבו מן העולם הבא, בעבור פדות נפשם.

"מה פתאום שנלכלך ידינו בנטיעת עצים?" התמרדה נגדה פאני. הלוא הרעילה את אדמת המקום, וחששה שדבר לא יצמח בה.

"אל תחטאי בשפתייך," גערה בה אמה, "כתוב בתורה כי בגן העדן נטע הקב"ה כּל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד עצם היום הזה. מי ייתן ובזכות אילנות אלה, שניטע בארץ הקודש, נכפר על כל העצים וחיות היער שקטלה המשפחה הזאת, ונשיב לנו את בנינו."

הביטה פאני באביה. שלמה משך בכתפיו, לפי שלא רצה לריב עם אשתו.

התרצו ותקעו כל איש ואישה את מעדרם בעפר, חפרו באדמת המתים ונטעו בה עץ.

עם שכילו מלאכתם הוציאה שרה סידור, וביקשה מנכדה המשיח שיקרא את התפילה שחיבר הרב בן־ציון חי עוזיאל לכבוד ראש השנה לאילנות. "ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שרשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה."

"עכשיו," אמרה שרה, "נלך ונתקין לנו סדר ט"ו בשבט."

"אבל בשביל מה סדר ט"ו בשבט, שהתקינו אותו בשביל זירוז הגאולה, ואנו יושבים כבר בארץ ישראל, בעיצומם של ימות המשיח?" הקשה בעלה.

"כי גאולתנו עוד לא נשלמה עד שלא ישובו בנינו!"

"ומנין תיקחי פירות בשביל סדר החג?" התעקש בעלה.

"אני יודע מנין ניטול פירות יפים ונאים לסדר ט"ו בשבט," התערב סלומון בשיחתם.

 

עם ערב ערכו שרה וייטי את השולחן, פרשו עליו מפה והניחו עליה קערות גדולות ומלאות פירות גדולים ויפים. ראתה פאני שהם מביאים אל הבית עוד ועוד שקים של פירות כאלה ושאלה אותם מנין הם. אמרה לה ייטי, מבוסתנה של בת הנביא.

"אבל הפירות הללו אסורים באכילה!" ספקה פאני ראשה בכפיה, "הם יביאו עלינו אסון!"

"לא אסון יביאו לנו, כי אם תיקון," השיבה לה אמה. "עתה, שתחיית המתים כבר אירעה ובת הנביא התעוררה מקברה, אין שום קדושה בבוסתן סביב קברה."

"אבל פירות המתים הם, על עצמות צדיקים צמחו!" הזדעקה בתה.

"משום שפירות המתים הם, יביאו חיים," הבטיחה אמה.

בשעה היעודה קראה לכולם שירדו מחדריהם ויסבו מסביב לשולחן.

ואחרי שעשו כן ניגשה אל הדלת לפותחה.

שאלה שלמה למה היא פותחת את הדלת. אמרה לו, מפני שאורח צריך לבוא אלינו.

"מי?" שחק שלמה, "אליהו הנביא בא רק בפסח."

שרה לא אמרה לו דבר. אבל בלבה חשבה, שאמנם, כתוב כי מקודם יבוא אליהו הנביא ואחריו המשיח, ואפילו שהמשיח כבר בא, ונכדה הוא, אולי הם צריכים לאליהו שיבוא אליהם. ואם כך הדבר, אולי מי שתכף ייכנס אל ביתם הוא גלגולו של אליהו.

רק כילתה את מחשבתה נכנס אל הבית הרב קרדי, הרכין ראשו מלפניהם ובירכם.

כולם התיישבו לשולחן.

פצה הרב קרדי פיו ואמר להם, שאם היו בני האדם יודעים את מעלת היום הזה ומה הם יכולים לפעול בו, היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף ועל הפרנסה.

"וכי למה?" שאל שלמה.

"כי בתוך הפירות מגולגלות נפשות רבות," השיב לו, "וכשאדם אוכלם בכוונה הראויה, אזי הם מתעלים ובאים לתיקונם."

"היאך?" שאל שלמה.

"בספר 'ירננו עצי יער' כתוב, שהיום הזה, ט"ו בשבט, יום סגולה הוא לתיקון חטא אדם הראשון. לכן טוב לבקש בו על הגאולה העתידה, על דעת תורה, על זיווג הגון ועל זרע של קיימא, לפי שבנינו הם הפירות

שלנו כמו פירות האילן."

בירכו על הפירות, ישבו ואכלו.

עודם עושים כן, נשמעה פתאום נקישה על הדלת. פאני ניגשה אל הדלת והביטה מבעד לחרך ההצצה. ראתה מה שראתה ונסוגה לאחוריה.

שאלו אותה מה ראתה ונאלמו מילותיה בפיה.

קמה אמה ופתחה את הדלת.

על ספה, בתוך חוג של אור בהיר כאור יום, עמדו צילה וצבי, זכרם לברכה, הירשל, מאיר ושלום, ומשה אחריהם, ופסח ושלמה, וליזה אשת יויינע ובנם מיגל, ויוסף, וחבית לפניו.

כולם נפלו על החוזרים, ולבם מלא בשמחה ובבכי. אחרי ששבה אליהם נפשם טפח שלמה על שכם חתנו האהוב, על שכם יוסף, ושאלו מה החבית הזאת, והאם גם בעולם הבא התקין חביות.

"לא רק התקנתי חביות," חייך אליו יוסף, "גם מילאתי אותן בפלאים."

הוא העמיד את החבית על השולחן, והחל מוציא ממנה כל כבשונו של עולם. וכל מה שהוציא מפירות המתים היה. כאילו ישב בקרבם כל הזמן הזה, קטף מפירות הבוסתן של בת הנביא וכבש אותם בחבית הפלאים שלו, והם לא ידעו זאת כלל.

ישבו וטעמו ורחב לבם.

רק סלומון ישב ביניהם, ועיניו כרויות כשני בורות של יגון.

ייטי אחזה בידו. "הנה הבאת את כל משפחתנו מן המתים, ורק הוריך לא שבו. בעזרת השם, בזכות השמחה שהבאת לנו, גם הם ישובו מן העולם הבא," ניחמה אותו.

"הם לא ישובו," אמר לה סלומון, וכאב והשלמה משמשים בעיניו בערבוביא, "אבי לא שב, מפני שבזכות אפרו נעשו כל הפלאות האלה, ואמי לא שבה, מפני שאבי לא שב."

"היודע אתה מתי עשיתי חבית זאת בפעם הראשונה?" שאל אותו יוסף, "עם הולדת בני."

שאלו ומה בכך.

"החבית הזאת מלאה בפרי הארץ, בנשמות צדיקים שנתגלגלו בפרייה, כמו בטן הרה הממולאת בבניה," התערב הר' קרדי בשיחה. "אבל אתה כבר אינך יכול לחכות עד שישובו הוריך מן המתים. עליך להוליד לך בן, ובזה תהיה גאולתך."

"ומנין אמצא אישה שתלד לי בן," שאלו סלומון.

"ישנה בת אדם, שחברתה רצויה לך. אותה שגירשת מעל פניך ברגע שכתבו עליכם בעיתונים. שפרה בוכריס."

"ומדוע שתסכים, והרי הלבנתי פניה ברבים," הפטיר סלומון. "גם אינני רוצה להינשא לה, מפני טבעי ואורחות חיי, שמא תיפגע ממני שוב."

"אני אדבר עם אמה," אמרה פאני. "אני בטוחה שתסכים כי בתה תהיה אמו של בן המשיח."

הלכה אליהם, סיכמו ביניהם מה שסיכמו, והזמינו אליהם את שפרה בוכריס, שהסכימה להיות אם בנו של המשיח, מבלי שתהא לאשתו.

מקץ תשעה חודשים ילדה לו שני בנים, וקרא שמם מיכאל ודניאל, כשם אביו, וכשם המלאך והשר, ודניאל, כשם הנביא, שרוח אלוהים הייתה עליו, והבין בכול חזון וחלומות, ושאל את איש חמודות עד מתי קץ הפלאות, והודיעו דבר.

אחרי כן ישב סלומון פלדמן למלכותו, הקים את בית המקדש בהר הקודש, בסמיכות עם מסגדם ועם כנסייתם, והכשיר יחד עם רבן גמליאל את גיורם של צאצאי עשרת השבטים ואנוסי ישראל וזרע ישראל מכל פזורות הגולה, ועלו כולם ארצה והגדילוה. ואז בא השלום לשכון בה, עד קץ הימים.

וזה הדבר לא היה מקדמת דנא, כפי שניתן לחשוב מן הלשון שסיפורנו נכתב בה, אלא כעת חיה. ואם תפתח לבך תשמע אף אתה איך כל מתי ישראל לדורותיו עומדים ואותו ניגון בפיהם, ואז תצטרף גם אתה אליהם, ותאמר מה שאמרו מיד עם סיום הניגון הזה, מה שאומר כל יהודי בתפילת השחר: "יגדל אלוהים חי וישתבח, נמצא, ואין עת אל מציאותו, אחד, ואין יחיד כייחודו, נעלם, וגם אין סוף לאחדותו. אין לו דמות הגוף ואינו גוף, לא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו. הנו אדון עולם, לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו )…( גומל לאיש חסד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו, מתים יְחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו."

ושעה שתאמרו את הדברים האלה, תראו את עם ישראל חי וקיים ותדעו ששלח משיחו לפדותנו, ואותו משיח הביא לנו את גאולתנו וזכה בתוכה לגאולתו, ואחרי שהקים את בית המקדש זימנני אליו, שאכתוב את סיפורו ואתן אותו בפניכם, כדי שתדעו גם אתם מה גדול ונורא פועל השם בעולמו, אמן, כן יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.

תם ונשלם, השבח לאל בורא עולם.

*

אגב, לשבתאי צבי קראו גם 'האילן.' ושמי השני הוא שלמה (סולומון בספרדית). שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

🙂