תשובה למכתבה של מועצת מפעל הפיס לתרבות

לא זכיתי

הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי בִּפְרָס בְּיָאלִיק, וְגַם לֹא

בִּפְרָס בְּרֶנֶר, לֹא בִּפְרָס עַגְנוֹן וְלֹא בִּפְרָס

רָמַת גַּן, אֲפִלּוּ בְּמִלְגּוֹת הַמּוֹעָצָה לְתַרְבּוּת

שֶׁל מִפְעָל הַפַּיִס, הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי, וְגַם

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לְמֵיזָם הַבָּתִּים הַפְּתוּחִים

שֶׁל שָׂרַת הַתַּרְבּוּת, וְגַם לֹא לְפֶסְטִיבָל

מְטוּלָה וְלֹא לְפֶסְטִיבָל הַנֶּגֶב, נָאדָה,

יוֹק, כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר.

 

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה מְּאֹד מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים,

וּמְעַט מִדַּי כֶּסֶף, אֲנַחְנוּ מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כְּמִסְפָּר סַדְנָאוֹת הַכְּתִיבָה כָּךְ מִסְפָּר הַכּוֹתְבִים,

וְאֵין דֵּי מָמוֹן וְאֵין דֵּי קְרָנוֹת כְּדֵי לְמַמֵּן בָּהֶם אֶת כֻּלָּנוּ,

וּלְאַפְשֵׁר לָנוּ לָשֶׁבֶת, וְלוּ חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּשֶׁקֶט,

לְהָגִיר עַל הַנְּיָר אֶת דְּמֵי לִבֵּנוּ.

 

צָרִיךְ לְהָקִים קֶרֶן פְּרָס בְּכָל רָשׁוּת מְקוֹמִית.

צָרִיךְ לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת לְסוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל בַּיִת. צָרִיךְ לְהָפִיץ קֻפּוֹת תְּרוּמָה

מִפַּח, כְּמוֹ פַּעַם, שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת,

לַקֶּרֶן לְהַצָּלַת הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית –

 

אוֹ לְהַזְמִין אֶת כֻּלָּנוּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁבוּעַ,

לְבֵית הַאֲרָחָה בְּאַיֶּילֶת הַשַּׁחַר, אוֹ

בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב, בַּגָּלִיל אוֹ בַּמִּדְבָּר,

חִנָּם אֵין כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁפָּשׁוּט נוּכַל לָשֶׁבֶת

 

בְּלִי עֶשֶׂר מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה בְּשָׁבוּעַ, בְּלִי

עוֹף בַּתַּנּוּר וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, בְּלִי תַּשְׁלוּמֵי

חַשְׁמַל וְאַרְנוֹנָה, וְטִרְדּוֹת הַקִּיּוּם

 

הַיּוֹמְיוֹמִי, וּפָשׁוּט נִכְתֹּב. נִכְתֹּב

אֶת עַצְמֵנוּ לָדַעַת. וְלֹא נְגָרֵד אֵיזֶה

עֶשֶׂר דַּקּוֹת, אַגַּב סַדְנָה, כְּמוֹ בְּעֵת

כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה. כָּכָה זֶה

גַּם נִרְאֶה.

 

10.7.18

מודעות פרסומת

להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.

 

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

זיכרון אישי, זיכרון בדוי ועוד דברים מערב ההשקה

289A4907_photography_by_Din_Aharoni.jpg

   ביום חמישי האחרון, 11.5.17, נערך ב'בית ביאליק' בתל אביב אירוע ההשקה לארבעת ספריי החדשים, הרומן 'אשת הפיראט היהודי' ושלושת ספרי השירה 'שירי הטארוט,' 'על מהותו של הג'סטין' ו'ספר התמורה.'

     להלן הדברים שאמרתי בערב זה.

     ערב טוב לכולם ותודה שבאתם. את הערב המיוחד הזה אני מבקש לפתוח בקריאת הפתיחה של הרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי":

     "חותם אחֵרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכל אחיו, כי ידם של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת כי הילד הזה לא יילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו.

     כזה היה שמואל פלאח. מאז לידתו ביקשו הוריו וקרוביו להסתיר ממנו את פחדם מפני הצפוי לו, ועשו מה שביכולתם כדי ללמדו תורה, להכשירו כרב ולהביאו לחופה. אלא שיש גזרות מידי שמים שאין ביכולתו של אדם להסתירן או להפֵרן, ולמן לידתו נכרכו בשמואל סימן גדלותו ושפלות תולדותיו."

*

     את הדברים האלה כתבתי בשרבוט מהיר בעט פיילוט, על דפי A4 לבנים, ב'אספרסו בר,' בבוקר אחד, שבו הרגשתי מדוכא ומובס. כתבתי אותם על עצמי, על תחושת השונות והנבדלות המלווה אותי מאז ילדותי. אבל כמו שקורה לי בדרך כלל, בשעה שאני כותב רומן, החומרים שאני כותב על עצמי, על תחושותיי, על מחשבותיי הפנימיות ביותר, עוברים מיד לחזקת הדמויות שאני כותב עליהן, מנוכסים על ידיהן.

     יש בזה חלוקת עבודה ברורה וגם נחמה גדולה. התפקיד שלי הוא לשבת מדי יום אל שולחן הכתיבה, ולכתוב את הרהוריי. התפקיד של הדמויות הוא ליטול ממני את החומרים האלה, שלא אחת הם קשים לי מנשוא, ולהתמיר אותם ליצירה. זה גם יסוד הנחמה הטמון במלאכת הכתיבה. הידיעה שהכול חומרים, כמו שאמרה פעם מורה נפלאה אחת לתסריטאות, שהייתה לי, אורלי בן נון. הכול חומרים, כול השמחות והיגונות שהחיים עשויים מהם.

     עצם הידיעה הזאת מאפשרת לי להתבונן בחיי מתוך מרחק מועט, מאפשר נשימה, מרווח.

     את הסוד הזה, התמרת הכאב ביופי, לימדה אותי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. בערב הראשון שנפגשנו בו, אי שם בשנת 1986, בדיוק לפני 31 שנים, ב'טברנה' של אלברטו היווני ברחוב דיזנגוף, שאלה אותי האם אני יודע איך נוצרת פנינה. לא, השבתי לה. פנינה נוצרת מתוך פצע של צדף, סיפרה לי. זכור תמיד, היופי נולד מכאב.

     ואת זאת זכרתי.

     כשהתחלתי את דרכי ככותב, בגיל 14, כתבתי הכול. שירים, סיפורים ואפילו מחזה נעורים. אבל כתוצאה מתגובות שגויות של סביבתי, חדלתי כליל מכתיבת סיפורת ודרמה בגיל 16, והייתי למשורר. חזרתי לכתיבת סיפורת ודרמה רק בגיל 45. בשנה שבה איבדתי את אמי, את בן זוגי ייבדל לחיים ארוכים, בית הקפה שלי קרס וקלע אותי לחובות כבדים ואני עברתי צנתור. הדרמה הזאת כמעט והכריעה אותי, ואז אמרתי לעצמי שאני יכול למות – או להתחדש.

     כמו שאתם רואים בחרתי באופציה השנייה. נרשמתי ללימודי מחזאות בבית הספר של יובל המון, ואחרי כן ללימודי תסריטאות בבית הספר של עדית שחורי, כתבתי את 'מעשה בטבעת' והספר הזה שינה את חיי ואת כתיבתי. הפכתי ממשורר לסופר, למדתי לא להתבוסס בכאב, בשירה לירית, אלא להפכו לנקודות עלילה, של רומן או של מחזה או תסריט – ובעקבות זאת גם הייתי למורה לכתיבה.

     אבל במשך חמש עשרה שנים לא פרסמתי שירה. וזה נבע לא רק מהיהפכותי לסופר, שכן המשכתי לכתוב אותה כל השנים האלה. זה נבע מטיפול פסיכולוגי, במהלכו הוריי סיפרו כמה קשה להם לפתוח את עיתוני השבת ולפגוש בעוד שיר אהבה הומוסקסואלי שלי. כדי לשמור על שלומם הבטחתי להם אז, שלא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות, אלא בכתבי עת ובספרים בלבד.

     אבל ההבטחה הזאת גרמה לי לחדול לגמרי מפרסום שירה, ולהשתתקותי כמשורר. כך, אפוא, הצטברה אצלי כמות אדירה של שירים שלא פורסמו. והם הלכו והצטברו במשך חמש עשרה שנים, עד שהרגשתי שאני נחנק, שהפער בין מה שאני כותב לבין מה שאני מפרסם הוא עצום, שהארכיון שלי גדול פי כמה מונים ממה שפרסמתי עד כה.

     ואז התחייבתי בפני עצמי, שבשנים הבאות אכרסם בארכיון שלי, אוציא אותו לאור, אעשה כול מה שאני יכול כדי לממש את יצירתי.

     בעקבות זאת עשיתי קמפיין הדסטארט, שהצליח מאוד, ואספתי בו 45,000 שקלים, מלוא הסכום שהיה דרוש לי להוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה שאנו חוגגים את צאתם הערב. שמתי אותם בפק"מ, אבל בקיץ שעבר הייתי כל כך נטול פרנסה, עד שבלית ברירה השתמשתי בכסף הזה כדי לחיות את בניי.

     לפני כמה חודשים לקחתי הלוואה של 50,000 ₪ ממימון ישיר, כפיצוי על כספי התרומות שהשתמשתי בהן, ובכסף הזה הוצאתי את הספרים החדשים. עכשיו עלי למכרם כדי לממן בזה את ההלוואה.

     עכשיו, שעברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל, אני יושב בחדר עבודה משלי, ועודני מוקף במאות מחברות לא מוקלדות. אילן צלר, הסוכן שלי, בא לבקר אצלי לא מזמן, ונדהם מכמות החומר הלא ממומש הזה. אבל אני הבטחתי לו שהכול יודפס ועוד יראה אור, ולא אטיל עליו ועל בניי את הטיפול בכול החומר הזה, בלעדיי.

     הערב הזה הוא אבן דרך ראשונה בזה. ולכן אני כול כך שמח שבאתם.

     בחמש עשרה השנים שבהן שתקתי, היו שלושה אנשים שאני חב להם את המשך כתיבתי. רפי וייכרט, גלעד מאירי ויחזקאל נפשי. כל אחד מהם המשיך להזמין אותי לפסטיבלים, לאירועי שירה, ולהתקשר מדי פעם בדאגה לשאול מה קורה לי, לאן נעלמתי ומדוע נאלמתי כמשורר.

     הצד הגופני בשירתי כרוך לבלי הפרד בצד הרוחני-דתי בה. הגבריות, בעבורי, היא גבריות יהודית. כלומר, גבריות שיש בה הנחת תפילין ותפילה יומית. כתוצאה מכך, ההתגבשות האיטית, הלא מובנת מאליה, של זהותי כהומוסקסואל, הייתה בעבורי כרוכה בקרע בין מגדרי לבין יהדותי. זה הצד המחבר, והמפריד, בין הפן הפיזי בשירתי לבין הפן הרוחני בה.

*

     כול הרומנים שלי, מ"רק אתה," שהוא ספר אוטוביוגרפי על חיי עם בן זוגי הראשון, סער עפרוני, ומותו המצער בגיל 28, דרך "שדלץ," קובץ סיפורים על עיירת הולדתה של אמי, שבישר את סגנוני בסיפורת, "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו", וביתר שאת גם "אשת הפיראט היהודי", עוסקים בחיבור בין חילוניות לבין דתיות, בין הומוסקסואליות לבין יהדות, בין זיכרון אישי לבין זיכרון קולקטיבי.

     במובן זה, הן מבחינת הלשון של הספרים והן מבחינת תכנם, אינני רואה את עצמי כסופר ישראלי, אלא כסופר יהודי. אמנם, בסיפורים הקצרים שאני כותב ועוד לא פרסמתי, אני כותב על הכאן והעכשיו. אבל בדרמה, וביתר שאת ברומנים, אני משליך את עצמי לאחור, משתמש בחומרי חיי כדי להחיות ולבדות פרשיות מן ההיסטוריה היהודית.

     העיסוק בהווה הישראלי אינו מושך את לבי. המציאות הישראלית היא בעבורי קרום דק מדי, דק מאוד, של חומר לכתיבה. המעטה הבדוי הזה, של הציונות, שאני כמובן חלק ממנו, מתוח על תהומות ועל בורות שחורים של שכחה של ההיסטוריה היהודית, והם אלה המושכים אותי אליהם. מפני שספרות נכתבת מתוך חורים שחורים של שכחה, מתוך מקום של שאלות, לא מקום של תשובות.

     הספרים הללו שכתבתי עושים עוד שני דברים, חתרניים מאד, שלצערי איש מבין מבקרי הספרות שכתבו עליהם לא עמד עליהם עד כה: השלטת הזיכרון הבדוי על הזיכרון הקולקטיבי, והשתלת ההומוסקסואליות לאחור, בתולדות ההיסטוריה היהודית. בהיותי בן דור שני לשואה, ומכיוון שהוריי לא סיפרו לי כל שנות ילדותי על מה שעברו בה, הצטרכתי לבדות לי עבר. מתוך זה יצא הספר "שדלץ," על עיירת אמי. אחרי כן בא משם גם הספר "כשהמתים חזרו," על עיירת אבי. "מעשה בטבעת" והרומן החדש, "אשת הפיראט היהודי" הם במת המשחק שלי. הם הרומנים שבהם הבאתי את עצמי לידי ביטוי בשלל דמויותיי. ובספר החדש, אין ספק ששמואל ומאליקה, הפיראט היהודי ואשתו, על יחסיהם הנפתלים, מבטאים חלק עמוק מאוד בתוכי.

     גילויה של מאליקה לא היה לי קל. כתיבת הספר התחילה בחלום שחלמתי אותה. חלמתי אישה עם בנדנה, שן חסרה ופנים מלוכלכים, ומיד כשקמתי מן החלום ידעתי שחלמתי על פיראטית יהודייה. הבטתי בעצמי נדהם. לא ידעתי כלל שהיו פיראטיות יהודיות. אבל מכיוון שאני קשוב לחלומותיי התחלתי לחקור. כך הגעתי לספרו של אדוארד קרייזלר, "שודדי הים היהודיים." קראתיו, וברגע שסיימתי אותו יצרתי קשר עם מר איינסלי הנריקס, נשיא הקהילה היהודית בג'מאיקה, ונסעתי אליו.

     שהיתי בג'מאיקה בסוכות 2011. גיליתי קהילה יהודית מיוחדת, תוססת, ועשיתי שם תחקיר. אבל מאז שובי ארצה כתבתי את סיפורו של שמואל פלאח ונמנעתי מלהעמיק באשתו. מאליקה לא ויתרה לי. היא שבה והטרידה אותי בשנתי ובערותי, תובעת ממני לספר את סיפורה, לא את סיפורו של בעלה. ואני סירבתי. התעקשתי לספר אותו, לא אותה. ולא בכדי. מאליקה היא החלק הנשי שבי. הדחקתי אותו שנים רבות. וסירבתי לגעת בו.

     אבל אז הצטרכתי לבחור בין עורך לבין עורכת שיערכו אתי את הספר הזה, ובחרתי בעורכת, בנעה מנהיים. והבחירה הזאת הייתה מדויקת מאוד. נועה קראה את הספר, ומיד הבחינה בהיעדרותה של מאליקה מתוכו. אחרי כן, גרסה אחר גרסה, בעבודה שקדנית ועמוקה, נועה הביאה אותי לכתוב את מאליקה, וכך הפך הספר, שהיה אמור להיקרא "הפיראט היהודי" ל"אשת הפיראט היהודי." ועל כך, ועל עוד אינספור דברים, מגיעה לך, נועה, תודה רבה.

     חבריי וחברותיי השחקנים הסכימו לקרוא מן הדף, בלי חזרות מוקדמות, סצנה מתוך הרומאן החדש. אני שמח להזמין לבמה את מי שהייתה חברת נעורים שלי בתיכון, בהט קלצ'י, את חברתי הטובה דליה שימקו ואת אלחי לויט, לקרוא סצנה מן הרומן.

אלחי:     כאשר נישאה לשמואל, לא חשבה מאליקה שתצטרך לחכות לו בביתם ימים רבים כל כך, כאילו יימצה טבעה בהמתנה הזאת, ובה תימדד נאמנותה לו. לא אלה החיים שאיוותה להם, והם לא הלמו את אופייה. אף על פי שעוד לא ידעה מה אמורה להיות מתכונת חייה, וַדָאִי היה לה כי אין אלה חייהן של עקרת בית או של עגונה, עגונה של הים, שאינה יודעת לאן באמת מפליג בעלה, באילו נתיבות הוא בוחר, מדוע הוא מתעכב במקום זה או אחר, מה עובר עליו בכל עיר וחצר מלוכה שהוא מבקר בהן, ואם ישוב אל חיקה בכלל.

     מי שעורר בה את יראתה, שמא יעזבנה לטובת אחרת, היתה בנבנידה, גיסתה.

בהט: האם אין עונתך מתאחרת?

דליה: עונתי כסדרה.

בהט: [נדה בראשה] האם בעלך רוחק ממך?

דליה: "איני חסרה דבר" [בלעה מאליקה את עלבונה]

בהט: "מלבד מה שהאל מונע ממך" [פלטה בנבנידה וליטפה את כרסה].

דליה: "מה את מנסה לרמוז בזה!?" [התפרצה עליה מאליקה]

בהט: "שראוי לבדוק למה אינך מתעברת."

אלחי: מאליקה ראתה בדבריה ערלות לב של אישה פורייה. ומה, כלום אין היא רוצה לחוש בהתרקמות חיים בקרבה? הלא בכל דבר אחר היא עולה על גיסתה. בתעוזתה, אפילו בידענותה בתורה. זו מצויה כל היום מאחורי הסירים בבית, ומלבד ספר סליחותיה לא אחזה מימיה בספר תורה. והיא גם מבוזה על ידי בעלה. ואילו היא מכובדת בידי בעלה ובפי כל, והינה כה בקיאה בדיני ישראל, עד שאפילו מרת רותי שיבחה אותה על ידענותה.

     מרת רותי, היא היחידה שתוכל להשיח בפניה את מרי נפשה.

אילן:  סעורת נפש סרה מאליקה מעם צרתה והלכה אל בית מיטיבתה. כל הדרך התענתה נפשה במה שהשתדלה בכל מאודה לדחוק מפניה מקודם לכן. מדוע אינה מתעברת. מה הקשה כל כך על רחמה לקלוט בו זרע. מדוע אין אלוהים מברכה בפרי בטן. אימתי תהיה לאם, ובזה תמלָא נשיותה.

     עד שרגליה דרכו על סף ביתה של מרת רותי, כבר היתה שרויה בעוגמת נפש כזו, עד שנדמתה למרת רותי כאילו היא טבועה בים של יגון ושל מבוכה.

בהט: "מה לך שכך האפירו פנייך? מה מעכיר את ימייך ככה!? ספרי לי, מאליקה [אחזה בכפה] "אם לא תפתחי פיך, איך אדע מה מעיב עלייך?"

דליה: [מושכת ידה מכף חברתה, ומחליקה על בטנה השטוחה] "גיסתי עלבה בי, ודבריה הנבזיים עוררו בי צער" [פאוזה]

בהט: אין זה ראוי שתשׂתרר עלייך ככה. ייחוסה אינו מקנה לה את הזכות לכך, גם לא הפוריות שנתברכה בה. אבל אולי יש בידי לעזור לך. הגיע אלי שִמעו של חכם רפואות אחד, ששמו יצא לפניו כמי שיש לאל ידו לרפא עקרות ולעורר בהן את פריונן.

דליה: ומי ערב שיועיל לי?

בהט: איש אינו יכול לערוב לך בדבר, אבל עודך צעירה, וכוחך במותנייך, בעזרת השם. רעננות גופך ואיתנות נפשך יעמדו לך, ותזכי לנס מידיו.

אלחי: מאליקה לא היתה יכולה לסתור את דברי חברתה. היא קיבלה מידיה את שמו של אותו חכם, ואחרי שנמלכה בדעתה בזה עוד איזה זמן, הלכה אליו. מששמע אותו חכם מי שלחה אותה אליו, בירכהּ בהשמת ידו על ראשה, ואחרי כן נתן לה שיקוי ללִחלוח רחמה.

אילן: עם ששבו בעלה ואחיו אל ביתם מביקורם אצל הדוכס מסידוניה, סכה מאליקה את איבריה בשיקוי שאותו חכם נתן בידה, ורק אחרי כן הניחה לבעלה לבוא אליה. אבל כמה ימים אחרי כן שוב ניגר דם עונתה בין רגליה, והיא שבה אל בית חברתה כדי לשתפה באכזבתה.

       מרת רותי הקשיבה לדבריה ולמרי לבה, אבל כאשר ביטאה בפניה מאליקה את חששה, שמא יבין שמואל כי עקרה היא ואז הוא עלול לגרשה מעליו ולקחת אחרת תחתיה, הסתה אותה באחת.

בהט: מי אמר שבך האשם על כך שאינך מתעברת!? ואולי לא בך טמון שורשו של הקלקול, אלא בבעלך!? יודעת את מה, אם אין עולה בידינו לסייעך בחכמי רפואה מבני עמנו, אולי מוטב שתנסי למצוא לך מזור בקרב חכמי המוחמדינים, שאף בהם ישנם מי שאמונים בדבר. בשוק ישנה זקנה מוסלמית אחת, רוכלת בשמים, שאומרים עליה שהיא רואה נסתרות, משביעה שדים ומסירה עין הרע.

דליה: ומה יעלה ומה יוריד לי מפגש עם אישה כזאת, הסוחרת באמונותיהם של בני אדם?

בהט: לעתים לא הגוף מקולקל, אלא איזה יסוד של כּילוּת בנפש. אינני אומרת בזה שנפשך מקולקלת, הלא את יודעת עד כמה אני קשורה עמך בנימי נפשי, אבל אל תמעטי בהשפעותיהן של תרופות אמונה על קשיי הגוף. ולבד מזאת – דבר לא ייגרע ממך אם תלכי גם אליה.

אלחי: הבשמית שמרת רותי שלחה אותה אליה הטילה יראה על סובביה, אם משום שהייתה בקיאה ברזי השדים, ואם משום שפניה היו זרועות נקודות כחולות, שִׁיוּרי המחטים שחוררו בה חורי עגילים ונזמים מאז ילדותה. וכאשר מאליקה באה אליה, על כורחה נרתעה ממראהָ. אבל בזוכרה את דברי חברתה, נתרצתה וישבה למולה, ותינתה בפניה בכל זאת את צרותיה. דהיינו, שאינה הרה, ובעלה עזבהּ בשליחות הסולטן, ופוחדת היא שיביא אחרת תחתיה.

     הזקנה הושיטה לה בקבוק של שיקוי.

בהט: לכי לנהר, היכנסי שלושה צעדים אל המים ואל תסתכלי לאחור. שפכי מאחורי גווך את המים הללו וחזרי ג' פעמים על המימרה, 'הא לכם שדי המים מנחתכם, ועתה עזבוני במנוחה.'

דליה: מה השיקוי הזה?

בהט: מי נהר מעורבים במי בושם, שינעמו לשדים ויגרמו להם לצלול אחריהם למעמקי הנהר.

דליה: ומה, השדים אוהבי בשמים הם?

בהט: כמו אלוהים, גם השדים אוהבים מור ולבונה. אך אנו לא שמים זאת אל לבנו ואיננו נותנים להם את מבוקשם, ואז הם באים לחפש ריחות בתוך בתינו. כל סערות הים הן מכוחם של השדים המבקשים לצאת מן הנהר, לבוא אל בתי החיים ולחמוס מהם את ריחם.

אילן: מאליקה הודתה לה, נטלה מידה את השיקוי והלכה לביתה. בדרך חשבה שגם אם אין ממש בדבריה של אותה בשמית, בכל זאת יפים ונאים הם. הלכה לנהר, חלצה מנעליה, הפשילה שמלתה, נכנסה ג' צעדים אל המים ועשתה את מה שציוותה עליה הבשמית הזקנה. אבל מששב בעלה הביתה, שכב איתה ושוב לא הרתה. אז שבה אל הזקנה בחמת זעם והחליטה לדרוש מעמה את כספה. אבל כאשר התגוללה עליה בזעפה, הבשמית הזקנה לא גירשה אותה מחנותה ולא הקימה עליה קול צעקה.

בהט:  בעלך כמו זיקית הוא.

דליה: מה כוונתך?

בהט: חכם דתכם הוא, אבל גם שודד ים. כמו השדים הוא יכול ללבוש ולפשוט צורה.

דליה: את אומרת שבעלי הוא שד!?

בהט: [מצחקקת] לא לזה כיוונתי, אלא לזה ששום תרופה לא תועיל לו מחמת עורמתו.

דליה: ומה בין עורמתו לפוריותי?

בהט: גם את אינך חסרה את היסוד הזה. אינך ככל הנשים היהודיות בפאס. העורמה היא נחלתך.

דליה: [קמה ממקומה] לא זה מה שביקשתי לדעת, אלא את הסיבה לעקרותי.

בהט:  שבי, בתי, שבי. לא בך תלוי הדבר, אלא בו. זרעו מקולקל. רק אם תגדילי בעורמתך על שלו, תזכי בפרי בטן [פאוזה] עלייך לעשות מה שעושה אישה כמוך [פאוזה].

דליה: אישה מקוללת, כאלה עצות את משיאה לאשת איש!? דבר כזה לא עולה על דעתי כלל!"

בהט: הקשיבי לי. הרבה חורשים כבר עברו בתלמַי. מצאי מי שיזריע אותך והביאי לו בן, כאשר חפץ בו ליבו.

אילן: מאליקה הסתלקה מכוך הבשמים של הזקנה הזאת, מזועזעת מעצתה. מחמת הבושה גם לא גילתה לחברתה מרת רותי דבר ממה שהשיאה לה הבשמית הזקנה. בימים אחרי כן השתדלה לסכור בתוכה את ארסה של הבשמית הזקנה, למנעו מלחלחל בה. אבל בסופו של דבר, לא רק ללבה, אפילו לחלומותיה הגיע.

*

     ישנם דברים שאין הכתוב יכול להעבירם, ולכן אעלה בקרוב וידאו של האירוע ליוטיוב ולבלוג שלי כאן. בינתיים תוכלו לגשת, החל מעוד שבוע, לחנויות, ולרכוש את ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' שעודנו נמצא בכריכיה, ואני כבר משתוקק למוש אותו ולהריחו.

     שיהיה לכם לילה טוב, ליל ברכה.

סדנת כתיבה חדשה שלי תיפתח ב 12 למאי במכללת כינרת

סדנת כתיבה חדשה שלי תיפתח ביום שישי 12.5.17 במכללת כינרת. מצ"ב הפרטים, אשמח אם תצטרפו אליה ו/או תשתפו פוסט זה, כדי לעודד הרשמת של אחרים.

מודעה על סדנה במכללת כינרת.jpg

בתודה מראש,

אילן שיינפלד.

ההסבר הכי קצר לשאלה לאן נעלמתי

אשת3אשת2אשת4

אשת1
צילומים: ניל מרסר, תובל.

בזמן האחרון נעלמתי להרבה אנשים. למי שאני עורך את ספרה, למי שמחכה לשמוע ממני על מכתבה אלי בנוגע לספרה, ולרבים אחרים. זה נורא לא נעים לי. אבל עברתי את הדד ליין שלי מזמן. ביום ראשון הקרוב עלי להגיש את הנוסח הסופי ביותר של 'אשת הפיראט היהודי,' הרומאן החדש שלי, להוצאת כינרת זמורה, כדי שירד לדפוס. אז עוד כמה ימים וגמרנו.  מבטיח.

את הפריסה הזאת של כל עמודי הספר על רצפת ביתי (הנקייה!) ביצעתי הבוקר. אצטרך לשוב עליה ברביעי ובחמישי. אני עושה כך עם כל ספר שאני עובד עליו, בשלבי האמצע – וכמובן בשלב הסופי. זו הדרך היחידה שניתן לראות בה את זרימת הספר, לאתר בו תקלות, מלים חוזרות, כשלים שנמלטו מעיניי – וגם להוסיף פה ושם הוספות של רמזים מטרימים, חיזוקים ותומכות.

עבודה כזו אי אפשר לעשות במחשב, מפני שהמחשב אינו מאפשר ראייה מרחבית של הספר. הוא מראה אותו בגלילה, עמוד אחר עמוד. ולא יעזור כמה פעמים תעברו עליו כך – אם לא תוציאו תדפיס מלא שלו מן המדפסת, תפרשו אותו על הארץ ותעברו עליו ברגליכם, לא תראו דברים חשובים מאד.

אז ככה זה, כשמסיימים ספר. אתמול, בתחילת המפגש הראשון בסדנת כתיבה חדשה שלי בכפר הירוק, נפל בי לבי. פתאום ירד לי כל הביטחון בנוגע לספר הזה. ואילו הבוקר, אחרי אימון אירובי מקוצר במקלט הכושר של הקיבוץ, פרשתי את כל הספר לפניי, עברתי עליו, עבדתי בו, ולבי רחב בי. הבנתי שאני מחזיק ביד ספר יפה מאד.

עכשיו עריכה לשונית, הגהות, אישור סופי של הכריכה (עם פונט מהמם שעוד לא ראיתם:)) ואישור של העימוד, והופה, לדפוס.

חמש שנות עבודה. זה הממוצע הקבוע שלי. ומכיוון שיש לי ספר חדש בכתיבה, עוד דמות לספר אחרי כן, ועוד כמה פרוייקטים – 'אבא קומותיים' בדו-כרך, כרך תסריטים ומחזות, כתיבת קברט חדש ועוד, והפרוייקטים הללו מתנהלים בכפולות של חמש שנים, כנראה אשאר כאן עוד זמן רב מאד.

אז נדבר בשבוע הבא:)

ותודה לחבר תובל, הצלם ניל מרסר, שקפץ הנה לבקשתי לתעד את הרגע הזה. זה מרגש אותי מאוד.