Hundreds of writers, poets, playwrights, screenwriters and members of Israel’s arts and letters community call upon Benjamin Netanyahu and the Knesset – Repeal the Nation-State Law and the amendment to the Surrogacy Law at once!

Hundreds of writers, poets, playwrights, screenwriters and members of Israel’s arts and letters community issued a dramatic call this evening to the Prime minister of Israel, Mr. Benjamin Netanyahu, to repeal the Nation-State Law and the amendment to the Surrogacy Law, which discriminates against Israel’s LGBTQ community. The public statement was initiated and set in motion by Israeli gay writer Ilan Sheinfeld, a father of twins who were born through surrogacy in India and currently a resident of Tuval in the Galilee.

“The public statement that I formulated knowingly and deliberately links the opposition to the Nation-State Law with the opposition to the Surrogacy Law,” said Ilan Sheinfeld. “As I see it, Israel’s LGBTQ community, in its efforts that transcend borders and sectors of the population, and that continue to receive unprecedented support from all strata of Israel’s public, has kindled a struggle that is far greater than the Surrogacy Law itself. It is the struggle for equal rights and mutual responsibility in Israel. Sharing in that struggle are all of the weak and excluded sectors of Israeli society, including the members of the LGBTQ community and everyone who has been harmed by the Nation-State Law. This was also the rationale behind the phrasing of the public statement, which was shortened on the recommendation of David Grossman and with the assistance of Navit Barel and Eshkol Nevo. I thank all those who assisted me in obtaining signatures for the public statement in the course of this weekend, including Tamar Peleg, Nira Tuval, Adiva Geffen, Yair Ben-Chaim, Eshkol Nevo, Zeruya Shalev, Idit Shchori, Prof. Gad Kaynar-Kissinger, Orna Akad, and many others. Thanks also to Amit Alexander Lev-Brinker and Sharon Neeman for the translation into English, and to Michal Sela and Gal Amir for the translation into Arabic.”

In the public statement, which was issued in Hebrew, English and Arabic to all of the local and foreign media, the signers wrote:

To: Mr. Benjamin Netanyahu, Prime Minister of Israel

Members of the Knesset

July 27, 2018

Dear Mr. Prime Minister and members of the Knesset:,

Public Statement

We – writers, screenwriters, playwrights, academic  scholars and members of Israel's  arts and letters community – would like to express to you our utmost shock and dismay, in light of the recent laws passed by the Israeli Knesset under your leadership, first and foremost the Nation-State Law and the Surrogacy Law.

According to a  law recently passed by the Knesset and entitled “Israel: The Nation State of the Jewish People”, Israel is now defined as a nation-state for Jews only. This is a Basic Law, with quasi-constitutional status, that explicitly allows racial and religious discrimination, rescinds the status of Arabic as an official language alongside Hebrew, does not mention democracy as the basis of the regime, and does not mention equality as a core value. As such, this Basic Law is undemocratic and runs counter to the definition of the State of Israel as a democratic state; moreover, it contradicts the Declaration of Independence, based on which Israel was founded. These are two things no Knesset has a right to do.

The Knesset also amended the Surrogacy Law, when it extended the list of people who are eligible to receive the services of a surrogate child-bearer, to include single women who have a medical condition preventing them from having a child, but excluded single men and gay couples.

Those two laws exclude Christian and Muslim Arabs (including Bedouin), Druze and Circassians, and violate the LGBTQ community’s right for parenthood. They are part of a long list of actions by the various governments of the State of Israel that you have headed, from 1996 to 1999 and from 2009 to this day, and have unjustly penalized the most excluded and disadvantaged sectors in both Jewish and Israeli society, including Reform and Conservative Judaism, the Arab (including Bedouin), Druze and Circassian minorities, the sick and elderly, Holocaust survivors and differently-abled people, single women, Ethiopian Jews and many more.

During your years in office, you and those governments have persistently eroded the foundations of our Jewish-democratic country. You have damaged the relations between Israel and United States Jewry; you have sentenced huge populations to continued poverty and hardship; and you have knowingly and purposely damaged Israel's education system, public diplomacy, culture and economy, defense and welfare.

By doing so, you have done severe harm to Israeli society. But the most severe damage has affected the values of equality and mutual responsibility, on which Israel's society is based and from which it draws its strength.

We demand that you immediately repeal the Nation-State Law, which has created a rift between Israeli society and United States Jewry; discriminates against Arabs (including Bedouin), Druze and Circassians; and damages the coexistence of Israel's Jewish majority with its minorities. Moreover, we demand your immediate response to the call for equality on behalf of the members of the LGBTQ community. It is unthinkable for the State of Israel to stand between a person and that person's natural desire to become a parent and to establish a family.

Felonies and misdemeanors properly defined as such by law fall under the jurisdiction of a court. On the other hand, sins that are infamously written into the law itself by the elected lawmakers – sins that undermine the core of the Jewish people’s existence and its homeland – must be judged by intellectuals and by the court of history.

Please stop your government and coalition members from scourging minorities that create the colorful mosaic that is Israeli society and help to guarantee its existence. Do it now!

In witness whereof we have affixed our signatures (in alphabetical order):

Akad  Orna
Alkalay-Gut Prof. Karen
Arad Roy Chicky
Ariel Dr. Nana
Assouline Tamir
Atzmon  Yaniv
Azoulay-Hasfari Hanna
Baikin-O’hayon Tom
Bar  Alon
Barel  Navit
Barir  Idan
Baskin  Sivan
Baumgarten Daniel
Ben-Chaim Yair
Ben-Dor Yocheved
Ben-Dov Prof. Nitza
Ben-Moshe Yakir
Ben-Yair Sigal
Bernheimer  Avner
Brown-Elkeles  Tami
Castel-Bloom  Orly
Chen  Roy
Citron  Prof. Atay
Cohen  Eliaz
Cohen-Assif  Shlomit
Daskal  Riki
Dayan  Yael
Dovrat  Yair
Eitan Zohar
Elharar Regev
Elior Prof. Rachel
Eliya-Cohen Iris
Eliyahu Eli
Feigenbaum  Mitchell
G. Haim  Esti
G. Peleg  Dana
Galil  Lilach
Galili  Mordechai
Gaon Rosenblum  Orna
Geffen  Adiva
Geldman  Mordechai
Ginosar  Varda
Gluzman  Prof. Michael
Goldring  Noga
Granot  Lior
Grossman  David
Grossman  Hagit
Haski  Shlomi
Hass  Amira
Hatzor  Ilan
Herzog  Omri
Hess  Dr. Tamar
Hilu  Alon
Hirschfeld  Prof. Ariel
Holzberg  Avshalom
Horowitz  Revital
Itamar Yoav
Kahansky Eshel Inbal
Karp Rozenfeld  Tamar
Kartun-Blum  Prof. Ruth
Katz  Yoav
Katzir  Judith
Kaynar Kissinger  Prof. Gad
Keret  Etgar
Kimchi  Avichai
Kun  Uriel
Lazar  Hadara
Lerner  Motti
Lev Adler  Anat
Liebrecht  Savyon
Medini  Yael
Meiri  Dr. Gilad
Meshulam Levy  Meirav
Milk  Loren
Milstein  Avishai
Mishol  Agi
Mishori  Dr. Efrat
Mittelpunkt  Hillel
Moskovitz-Weiss  Ela
Nagid  Dr. Chayim
Naveh  Prof. Hannah
Netzer  Ruth
Nir  Zvika
Nissim  Meital
Nitzán  Tal
Oz  Amos
Oz  Daniel
Oz  Gallia
Oz-Salzberger  Prof. Fania
Peled  Oded
Peretz-Schwartz  Galit
Perry  Prof. Menachem
Pessach  Chaim
Rattok  Prof. Lily
Ratzabi  Prof. Shalom
Regner  Agi
Rogel  Mayan
Ron  Prof. Moshe
Ronen  Dr. Diti
Rotbart  Oz
Schwartz  Prof. Yigal
Shachar  Yudit
Shalita  Rachel
Sharoor  Tzipi
Shchori  Daphna
Shchori  Idit
Sheinfeld  Ilan
Shemesh  Edna
Shir  Smadar
Shmueloff  Matti
Shpin-Gross  Varda
Someck  Ronny
Sucari  Yossi
Tevet Dayan  Maya
Tomer  Eli
Tuval  Nira
Tzelgov  Eran
Vig  Shoshana
Waxman  Yossi
Weichert  Prof. Rafi
Weisman  Dorit
Weiss  Prof. Meira
Weiss  Tali
Wolkstein  Dr. Oded
Yavin  Jonathan
Yehoshua  A.B.
Yeshurun  Halit
Yonatan  Ziv
Zeffren  Ilana
Zilberman  Dr. Dorit

מודעות פרסומת

היום יום חשוב. היום הראשון של השינוי בחיי.

אני והילדים בנווה צדק
עדו רוזנטל חברי לכד בלבו החכם ובעדשתו הרגישה סצנה מחיינו הקודמים בנווה צדק, המדגימה יותר מכל את נשיאת העולם של אב יחידני בגידול תאומיו.

     היום יום חשוב בעבורי. זה היום הראשון של השינוי בחיי, שבו אעשה אתכם את הצעד הראשון להתחייב לכתיבה בלבד. כמו שכתבתי לכם לא פעם כאן, על פי רוב ברמיזה בלבד, מאז הפכתי להורה יחיד אני עובד בלי לאות, אבל מתקשה לכתוב את הספר הבא. הפער הזה, בין הספרים שמבקשים להיכתב דרכי, לבין מציאות חיי, הוא בלתי אפשרי. ואסור לי לחיות כך. עלי להשתקע ביצירתי, לא רק בעבורי, אלא גם בעבורכם.

     אנשים הקוראים את הבלוג שלי מראשיתו עקבו אחריי התהליך כולו. מרגע ההחלטה להפוך לאב, דרך הלידה בדלהי, גידול הילדים בשנים הראשונות, הקושי שלנו עם גן העירייה בתל אביב, ועד המעבר לקיבוץ תובל. אבל מתחת לפני הדברים עומדת גם מציאות כלכלית מורכבת, שעד כה לא סיפרתי עליה דבר.

     כאשר יצאתי למסע הפונדקאות, ברביעי באוגוסט 2011, עשיתי זאת בזכות הלוואה בנקאית שלקחתי מבנק דיסקונט, על סך 150,000 ש"ח. כיום, מקץ שש שנים, מתוכן שמונה חודשי היריון וחמש ורבע שנות הורות מאושרת, החוב שלי לבנק עומד על 180,000 ש"ח. בהמשך, נטלתי הלוואה גם מבנק לאומי. על 32,000 ש"ח. יתרתה כיום היא 16,306 ש"ח. במהלך השנים האלה נקלעתי שוב ושוב לקשיי פרנסה,  ולכן נטלתי עוד שתי הלוואות, האחת מחברת אשראי והאחרת מחברת מימון ישיר. כך יצא, שאני מחזיר היום 4695 ש"ח מדי חודש לבנקים. הוסיפו על זה 3400 ש"ח מדי חודש בעבור הגן לילדים, ואת שאר הדברים שהחיים מורכבים מהם, ותגיעו לעול שהורה יחיד אינו יכול לעמוד בו.

     אינני שונה בזה מישראלים רבים אחרים. רובנו מתקשים לעמוד בנטל היומיום וחיים מעבר למסגרות האשראי שלנו. אני שונה מהם רק בשני דברים מהותיים. האחד, מדינת ישראל הכריחה אותי, במניעתה מהומואים לעשות פונדקאות בישראל, לעשותה בחו"ל. השני, אני סופר, זו מהותי, זו תכלית חיי, ואני מוכרח לממשה כשירות העמוק ביותר שלי למען הכלל.

     ככל שחלפו החודשים מאז עברנו מתל אביב לקיבוץ תובל, הלכה והשתרשה בי ההכרה, שלא אוכל להמשיך לנסוע פעמיים-שלוש בשבוע לתל אביב, כדי להתפרנס, ולכן גם יזמתי ופתחתי סדנאות כתיבה באזור כנרת ומשגב. אני שמח בעמלי, ומודה לאל על ההזדמנות שזימן לי, לפתח אנשים ככותבים ולהיטיב בזה את עולמם. אבל העבודה הזאת, באופן שבו אני עושה אותה – בודק עשרות עבודות מדי שבוע, בלילות, כדי למנוע מתלמידיי את ה'טקס' הקניבלי של קריאת עבודותיהם בכיתה – גוזלת את זמן היצירה שלי.

     הבנתי שאסור לי להמשיך כך, ולכן החלטתי לפנות אליכם במישרין. לכל קוראי וקוראות הבלוג שלי, שנהנו במשך השנים הללו מסיפוריי על בניי, מתמונותיהם, מן המסע הגדול שאנחנו עוברים, מאז לידתם ועד הנה, וגם לקוראיי ספריי – אני זקוק לעזרתכם כדי לשוב אל שולחן הכתיבה, כמו שעשיתי כשכתבתי את 'מעשה בטבעת' – לשש שעות לפחות מדי יום. זו תהיה הדרך היחידה שלי להבטיח לכם, שייקח לי פחות מחמש שנים לעבוד על כול ספר. זו תהיה הדרך היחידה שלי להביא בפניכם את הספר הבא בתוך שנה-שנתיים.

     אינני נואש. התברכתי באבא נפלא ובמשפחה תומכת. גם גדלתי בבית, שבו מנוחה נחשבת לגנאי, לפינוק או לעצלות. אצלנו בבית עובדים תמיד. עד שמתים. חונכתי גם לשרוד בכול מצב. וכך נהגתי כל חיי עד כה. אבל כעת אני מבין, שאני לא רוצה רק לשרוד ולעבוד עד שאתפגר. שאני חייב לעבוד בעבודת חיי, בכתיבה, ועליה למסור את נפשי.

     ולילדים, כמובן.

     לכן, אודה לכם אם תצטרפו אלי למסע הזה, כשותפים, בתמיכתכם, ולא פחות מכך – אם תשתפו את הפוסט הזה, ואת אלה שאכתוב אחריו, בעמודי הפייסבוק שלכם.

     הנה הלינק לקמפיין המימון שלי:

     ואם תרצו, תעזרו לי בזה גם לזעוק את זעקתם של הרבה הורים יחידניים אחרים, מן הקהילה הלהט"בית ומחוצה לה. תנו לנו להיות משפחות, תנו לנו להיות הורים. תנו לנו לחיות את חיינו כמוכם, בתחושת סיפוק ומיצוי, ולא בחרדה מתמדת מפני הבאות. וזה מתחיל קודם כול בשיוויון זכויות אמתי.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

על החיים ועל המוות. או: תנו לחיות בארץ הזאת.


דגל הגאווה


"אבא, אני לא יכול להירדם," ירד דניאל למטה. "יש לי מחשבות רעות. מה יהיה כשתהיה זקן ותמות."

     "בוא, נעלה יחד למעלה," נטלתי אותו בידו במעלה המדרגות. נכנסתי איתו לחדרי, שם הם ביקשו להירדם הערב, אף על פי שהם יודעים שאעביר אותם אל מיטותיהם מאוחר יותר, והתיישבתי לידו.

     "אתה יודע דניאל, הכול בסדר איתי. אני לוקח את התרופות שלי מדי ערב, ושומר על עצמי," אמרתי לו, "וחוץ מזה, אהיה זקן רק בעוד הרבה מאד שנים. אבל עכשיו אנחנו כולנו יחד, וטוב לנו. אז בוא נחשוב על זה."

     "אבא, גיא כבר בריא?" שאל דניאל, ואז הבנתי מה הצית את השיחה הזאת. סיפרתי להם שהבוקר ביקרתי את חברי גיא, המאושפז מזה שבוע בבית חולים. בערב גם בא בנו לבקר אותנו ואכל אתנו ארוחת ערב.

     "הוא מרגיש הרבה יותר טוב, ובקרוב הוא יהיה בריא, אבל בינתיים הוא עוד בבית החולים. כשיבריא, ישחררו אותו הביתה," השבתי לו.

     "אבא, איפה הקבר של לונה?" המשיך דניאל, "ליד חיפה?"

     "לא. אני לא יודע איפה הוא. טל הווטרינר (מנווה צדק) טיפל בזה."

     "מה, והוא שם לה בקבר את כול הדברים שלה?"

     "לא. כשהיא בקבר היא כבר לא צריכה את זה."

    "אבל כשמישהו מת קוברים אותו עם כול התכשיטים שלו," הוסיף מיכאל.

     "מי סיפר לך את זה?" תמהתי.

     מיכאל לא השיב לי. רק מלמל.

     "ואיך קברו אותה?" המשיך דניאל.

     "חפרו בור ושמו אותה בתוכו. ואז הנשמה שלה עלתה למעלה."

     "אבא, ואיפה סבתא שרה?"

     "בשמים," השבתי לו. "דניאל, אתה יודע, יש לנו משפחה מאד גדולה. אתם אף פעם לא תהיו לבד. יש לכם את סבא, ואת יאיר ומיכל ועמרי וליה ואיתן, שמאד אוהבים אתכם, ואת טל ואוסי ואופיר וזיו, שאוהבים אתכם, ואת אביב וחגית ושראל ואורי וכליל, שאוהבים אתכם."

     "אבל כליל רק ילדה."

     "נכון, ,אבל כולם אוהבים אתכם, אז אתם אף פעם לא תישארו לבד"

     "ומיטשל, אבל הוא לא משפחה שלנו."

     "נכון, אבל הוא חבר מאד טוב שלי, שמאד אוהב אותנו, ועזר לי לא פעם. אז הוא כמו משפחה. ויש לכם עוד חברים וחברות שלי, וגם בתובל אנשים מאוד אוהבים אתכם."

     "כן, מיקי ומורן."

     "נכון, אבל לא רק הם. גם בת', ויעל, שבכל פעם אומרת לי כמה אתם מקסימים וכמה היא אוהבת אתכם, וורוניקה, וקיצ'י, ועוד המון אנשים."

     "אבל הם לא משפחה שלנו," התערב מיכאל בשיחה.

     "נכון," אישרתי לו, "אבל אמרתי את זה כדי שתדעו שחוץ מהמשפחה יש עוד המון אנשים שאוהבים אתכם, ושאף פעם לא תישארו לבד."

     "אבא, ומה יקרה אם אתה תמות וכל החברים שלך לא?" התעקש דניאל.

     "אז אני אשמור עליכם מן השמים, כמו שסבתא שרה שומרת עלינו. אתה יודע, שאני מדבר עם סבתא שרה בלב. כשאני זקוק לה, אני מדבר איתה בלב, והיא עונה לי בלב."

     "אבא, זה רק בכאילו. מה, לנשמה יש פה?"

     "זה לא רק בכאילו," חייכתי אליו, "זה באמת. הנשמה פשוט לא צריכה פה כדי לדבר."

     "זה בדמיון," התערב מיכאל.

     "זה גם בדמיון וגם בלב," אמרתי לו. "נשמות יכולות לדבר והן מדברות איתנו בלב. תמיד תזכרו את זה. וחוץ מזה אני כבר חייב לרדת למטה, לבדוק את העבודות של התלמידים שלי למחר. רק תזכרו דבר אחד. אף פעם לא תהיו לבד, כי יש לכם זה את זה. אתם אחים אוהבים, וגם אם אתם רבים או מרביצים אחד לשני אתם מאוד דואגים זה לזה. מקודם, כשהלכנו מהבית של עמרי, מיכאל לא רצה ללכת משם כי לא ידע איפה אתה."

     "התחבאתי לכם," צחק דניאל.

     "אז אתה רואה, מיכאל תמיד דואג לך, וגם אתה לו. וכשהבאתי אתכם לעולם רציתי בדיוק את זה. שתמיד תהיו יחד, ותשמרו זה על זה. כבר בבטן של סימה סן שמרתם אחד על השני, וגם עכשיו."

     "ועכשיו לילה טוב, תשתדלו לחשוב מחשבות טובות. תחשוב על מה שאתה אוהב ומשמח אותך, דניאל."

     שיחה שלמה. כתבתי אותה מהר שלא אשכח. נשקתי להם וירדתי למטה. נזכר בעוד דברים. איך מיכאל אמר לי אתמול, וגם היום, "אבא, אני מאוד שמח שקנית לי שעון," ועוד הרבה. אבל את השיחה הלילת הזאת לא אשכח.


     ברקע, בתוך לבי ומחשבותיי, מצוייה כמובן המחאה של הקהילה הלהט"בית בעד שיוויון זכויות. צפיתי בהפגנה בשידור חי ב YNET. הילדים שאלו אותי אם זה משחק כדורגל, והסברתי להם שזו הפגנה של אבאים ואימהות כמוני, שרוצים ילדים ורוצים שיתייחסו אליהם כמו אל כולם. בזה סגרתי את העניין. התלבטתי הרבה אם לרדת עם הילדים מן הגליל להפגנה בתל אביב. בלבי הייתי שם לגמרי. אבל בחרתי להישאר איתם כאן, בבית. זאת, מפני ששעת ההפגנה היא שעת ההירדמות שלהם, וידעתי שנסיעה הלוך ושוב, ונוכחות בהפגנה סוערת כזו, תטלטל אותם. וכמו כן, אמרתי לעצמי, אני את שלי כבר עשיתי, במשך שנים רבות, ועודני עושה בכתיבתי. ואני צריך לשמור על ילדיי הפעוטים מפני התמודדות עם אנרגיה אדירה כזו של כעס, כעס שאף אני חש אותו בוער בעצמותיי, כעס מוצדק. אבל לא כעס שהייתי רוצה שיחוו אותו בגילם.

     ואם תרצו, גם זה סימן של הורות בשלה ובוגרת. הידיעה במה אני רוצה לערב את בניי ובמה לא, הבחירה במה לשתף אותם ובמה לא. גם את זה למדתי בדרך של ניסוי וטעייה. היו פעמים שפירשנתי להם חדשות שנתקלו בהן כבדרך אגב, כמו התאונה המחרידה השבוע, שהספיקו לראות בטלפון הנייד רכב מעוך, אבל הסתפקתי בזה שאמרתי להם שהייתה תאונת דרכים קשה, מבלי לפרט. וגם בכך היה די. הם אחרי כן שוחחו על זה בגן.

     להיות הורה זו התמודדות. זו גם למידה הדדית. זה המעבר התכוף, פעמים רבות באחר צהריים אחד, כמו היום, בין שמחה לבין בכי, בשל נפילה מן האופניים במהלך טיול הערב שלנו, או בשל תסכול. אבל זו גם החוויה של הרמת מיכאל על ידיי, בצהריים, לחבקו ולומר לו, "אתה בכלל לא יודע עד כמה אני אוהב אותך," ולחבק ולנשק אותו, או להרימו על כתפיי עם ערב, להישיר אליו מבט ולומר לו, "אתה יודע, מיכאל, אתה ואני מאוד דומים. שנינו חכמים ושנינו שומעים מחשבות של בני אדם אחרים," (היכולת הטלפתית של שניהם, אבל בייחוד של מיכאל, פשוט מדהימה) ואז לשאת אותו עד הבית, לפתוח את המנגל ולהכין לו ולאחיו שיפודי פרגיות, כי זה מה שמיכאל אוהב, וצ'יפס, כי זה מה שדניאל אוהב.

     תנו לחיות בארץ הזאת. בשקט, בשמחה, בהרמוניה משפחתית. כמוכם, אנחנו מתמודדים עם השאלות הנוקבות של ילדינו, עם צמיחתם והתבגרותם, ועושים בכול מאודנו לסיפוק צרכיהם הפיסיים והרגשיים. והאמת, דווקא האהבה והקשב שילדינו גדלים בתוכם, הם הערובה לכך, שפועלנו לא ייפסק עם חדילתנו. ילדינו, שגדלו במשפחות מלאות אהבה, ימשיכו את דרכנו אחרינו, בדרכם שלהם. דוגמה טובה ומרגשת לכך יכולתם לראות הערב בהפגנה, בדבריה של נעה אברון, הבת של אביבה ויהודית. אישה צעירה, רגישה, חכמה, הגאווה של כולנו.


     היום, כשישבתי עם גיא במחלקה הנויורולוגית בבית החולים בנהריה, התקרבה למיטה שמולו אישה באמצע שנותיה, שבאה לבקר את אמה. מתחת בית שחיה החזיקה ספר, שעטיפתו הייתה לי מוכרת. ספרי, 'אשת הפיראט היהודי,' ובתוכו נעוצה סימניה, קרוב מאוד לסופו.

     "אה, את מחזיקה ספר שאני כתבתי," לא התאפקתי מלקרוא.

     היא הסתובבה אלי המומה.

     "אתה רציני!?"


     "זה לא יכול להיות."

     "בחיי, רוצה לראות תעודת זהות?" שלחתי את ידי אל הארנק שבכיסי.

     "אני לא מאמינה," התנשפה. היא כמעט מתה. מזל שהיינו בבית חולים. "איזה ספר מדהים. ומאיפה השפה הזאת!?"

     "זאת השפה שלי," חייכתי אליה.

     אחרי כן החלפנו עוד כמה מלים, ואמה הספיקה להמליץ לי על ספר אחר שהיא קוראת. אבל אז באו אחי בית החולים פנימה, גירשו אותי מן החדר, ואני לא הספקתי אפילו להיפרד מהן כיאות.

     אבל בלבי שמחתי. מרגש מאד לפגוש את הספר שלי באורח כה בלתי צפי, במקום שכזה.

     בערב התדפקה על דלתנו הספרנית של תובל. היא באה לרכוש עותק מ'אשת הפיראט היהודי' לספריית הקיבוץ. שמחתי מאד, ובאותה הזדמנות עשיתי לה סיור בין מדפי הספרים בבית.

     קצת אחרי כן, במהלך טיול הערב שלנו, ניגשה אלי חברת קיבוץ שעוד לא פגשתי. היא הציגה את עצמה בפנינו, וסיפרה לי שכרגע סיימה לקרוא את 'מעשה בטבעת' ונהנתה ממנו מאוד. אז שלחתי אותה בחיוך להיות הראשונה המזמינה את העותק של ספרי החדש, בספריית הקיבוץ.

     יש נחת. בחיי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

דרושים: אבא/ים וילדים בקיבוץ תובל.

חינוך בתובל.jpg

      הערב מיכאל ניגש אלי, מעט אחרי שחזר מן הגן. "אבא," אמר, "אתה זוכר שסיכמנו, שאם אני מרגיש שאני מתחיל להשתולל וזקוק לחיבוק אבוא להגיד לך? אז אני רוצה חיבוק."

     נרגש הרמתי אותו על ידיי. הוא מיקם את ראשי בתנוחה הנוחה לו על כתפי, ואני חיבקתי אותו חיבוק מלא, באוויר, בעודו כורך את רגליו מסביבי.

     עמדנו כך יחד שעה ארוכה, עד שכבד לי והורדתיו מעלי.

     בבוקר, אני נזכר עכשיו, הראיתי לו מן החלון של פינת האוכל את הענפים הירוקים החדשים, המצטמחים על עץ הקלמנטינה. הוא לא זכר איזהוא עץ הקלמנטינה. אז הרמתי אותו על כתפיי ויצאתי איתו לסיור בחצר, עד לעץ. ראה זאת דניאל וביקש גם הוא לעלות על כתפיי, אז החלפתי ביניהם קצת.

     בערב, אחרי ששבתי מהחתימה על ספריי בחנות 'סטימצקי' בביג כרמיאל, קראנו ספר, ואז הצעתי שנשב לדבר. מיכאל ביקש שאספר על ילדותי. שאלתי אותו על מה – שאני יכול לספר על בעלי חיים בילדותי, על צמחים או על חברים שהיו לי. הוא ביקש על חברים.

     אז סיפרתי להם על אמיר, שבגיל חמש היינו חברים, ואיך קרא לי לראות את כלבתו ממליטה גורים, ונזכרתי בשלמה צמח, איך קרא לכל ילדי הבלוק בנווה מגן לצפות באתון של אביו, החלבן השכונתי, ממליטה עייר, שמיד עם צאתו מרחמה התעקש לעמוד על רגליו הדקיקות וזכה לתשואות מכל הילדים, ואז הרחבתי על החבר שלי מגן חובה, אבריימל'ה, שנתן לי ארבע תולעי משי, וכיצד עקבתי אחר מחזור התפתחותן, ואחרי כן גם על המורה דינה יגר, איך הכניסה חלזונות שדה לאקווריום עם אדמה, והראתה לנו כיצד הם מטילים ביצים, ובהזדמנות אחרת נטלה אותנו לשלולית גדולה של מים, כדי שנעקוב אחר התפתחות הראשונים לצפרדעים, וניטול מן השלולית מים, בהם הבטנו אחרי כן במיקרוסקופ וראינו בתוך טיפה אחת עולם מלא חיים.

     הילדים הלכו ונרדמו בתוך הסיפורים שלי על ילדותי, ואז אחזתי בידיהם, יד של כל ילד, בעודי יושב על הפוף ביניהם, והתחלתי להמהם שירים חסידיים.

     בלבי אמרתי לעצמי, שערב כזה כל כך חסר לי בחודשים האחרונים, בהם הייתי טרוד כול כך בהוראה, ביציאתו לאור של הספר שלי ובאירועי שבוע הספר, שאני רוצה להקדיש כמה שיותר ערבים בשבוע לילדיי.

     הילדים מתפתחים כאן היטב. הם גם מגלים את טעמם ואת גבולותיהם. הערב דניאל קרא לי אל החצר, להראות לי כיצד הוא עושה סלטה במימי הבריכה, ואחרי כן סלטה על הטרמפולינה. הוא גם ביקש שאצלם אותו עושה כן, ואשלח ליעל, הגננת, את הסרטון.

     מיכאל הצטרף לטרמפולינה, אבל ביקש שלא אצלם אותו.

     "למה?" שאלתי.

     "כי אחרי זה אתה שולח את זה, ואני מתבייש."

     באותו רגע הבנתי, שזהו זה. עלי להפסיק לכתוב עליהם בפייסבוק, ולהמעיט ככל האפשר בפרסום תמונותיהם. זה הסימן הכי מובהק לזה.

     אבל זה גם סימן לעוד דבר. שהילדים גדלים, באווירה טובה ותומכת, מגלים את עצמיותם הייחודית איש מרעהו ונהיים עצמאיים מיום ליום. וזה משמח ומרגש אותי יותר מכול דבר אחר.

     לכן, אם אתם רוצים בטובת ילדיכם, אל תחשבו פעמיים. בואו לבקר בתובל. יש כאן מערכת חינוך נהדרת, ויש כאן גם שני בתים ושני מגרשים למכירה, ועוד יחידות ספורות של בתי קיבוץ ישנים להשכרה. ואנחנו כמובן נשמח אם עוד אבא/ים עם ילדים יבואו להיות שכנים שלנו, ממש בית מול בית, בהרחבה.

     מערכת החינוך של תובל פרסמה השבוע הודעה, שהיא מחפשת ילדים לגנים, מפני שהשנה ייפתח כאן עוד גן, רביעי במספר. זו ההזדמנות שלכם לעשות שינוי דרמטי לטובה בחייכם ובחיי ילדיכם. האמינו לי. ואם אינם מאמינים, אתם מוזמנים לבקר אותנו כאן.

     ולקוראים/ות שאין להם ילדים בגיל גן, אנא העבירו מכתבי זה או שתפו אותו עם כול מי שנדמה לכם שעשוי להתעניין בזה. אפשר לגור בתובל ולעבוד בתל אביב, אפשר למצוא עבודה באזור. אבל דבר אחד אי אפשר – למצוא מקום טוב ממנו לילדים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

Nobody Told Me How Hard It Is


I have changed the first pair of pants and underwear for each child as soon as we left the kindergarten. We left the place

dry. But then Michael and Daniel clung to the kindergarten's fence from outside, watching the gardener and his assistant, when they cut the jacaranda, which is planted in the middle of the yard of their kindergarten class from last year.

I also watched it with sorrow. He was standing on a ladder and used a saw with an arm extension. It fascinated them, no less disturbed whenever a major branch fell to the ground, on a pile of trunks and branches that was already there.

"It is very sad that they cut down this tree," I said.

"Why does he do it?" Michael asked.

"He is cutting the tree so that the branches will not fall on the children," I replied.  Every season of passed year this wonderful tree gave his magnificent shed for the children to play underneath.  He also showed them its green beauty and grace. But for the caretakers it has always been a burden. They had to rake every morning the twigs and branches that dropped down, and sweep the yard, before letting the children go out there. Actually, this is where my sons learned the craft of raking and sweeping.

Michael and Daniel have heard that the chopping of the tree saddens me and immediately started to scream on the gardener and his apprentice. They did not understand what the children want.

Then the two of them, within a minute, said, "Dad, Fifi." And I looked at them and saw that they peed in their pants.

I hesitated for a moment, whether I should take them back to the kindergarten, where I have prepared replacement pants and underwear, for their toilet training week. But then I decided – what turned out to be a bad decision – to replace their clothes with the ones I have brought in the car. I brought it with me because I decided to surprise them with a visit to their favorite Gymboree, at The City Garden mall, where they like to play at the Gymboree and with the small pedal cars.

I replaced their pants and underwear and went to The City Garden.  I went over to the bathroom, and they follow me, and then we went to the Gymboree. They played a bit, until Daniel said, "Dad, I have to pee."

He was wet again.

I took him out of the Gymboree, replaced his pants and underwear and sent him back to play.

Ten minutes later Michael came to me.

"Dad, I pissed."

I replaced him pants and underwear, feeling the first signs of impatience and exhaustion. And then I have realized that I have just used the two sets of clothes I brought for each.

And of course, after another ten minutes Daniel came up to me and said, "Dad, poo."

"Daniel, why are you doing poop in your pants?" I asked, "You know you need to tell me that that what you want and then run to the bathroom."

I dug desperately in my beg, maybe I'll find him another pair of pants. But there were no more pants in there.

I took both kids to the gents bathroom. Inside, I have carefully removed Daniel's shoes, pants and underwear. Fortunately he was contributing solid droppings. So I picked up the poop with a wet towel, then wiped his butt and I dressed him with clean underwear.

Since I did not have a plastic beg to put it inside, I simply dropped the dirty underwear to the garbage. But alas, no more pants to wear.

Daniel wanted to go straight back to the Gymboree, dressed only in his underwear, with three layers – a T-shirt, long shirt and a sweatshirt. But it seems to me inappropriate. Then, without thinking twice, I invited them to go with me into the nearest children's store, and  asked the seller for a pair of pants for a child of three.

She pulled out a pair of three-quarters of the shelf.

"Don't you have winter pants?" I asked.

"No, sir, the season is over," she replied. "This is what we have."

The pants cost 49.90 NIS. I told myself that this is not such a terrible price to pay, for my kids to continue to enjoy. So I put it on Daniel and went up to the cashier to pay. The seller looked at me and said: "It is a shame that you buy only one pair, because now you can buy four for only twice the price of one pair."

"All right," I replied, "so I will buy four pairs." I knew I need summer pants for both kids.

We bought the pants and went outside. We went back to play. A few minutes later, Michael came to me and told me he went pee again.

It was then that I have lost my patient. I realized I made a mistake. I should not have taken them to play in a public place during their first training.

So I put Daniel, despite his protests, in his seat at the twins cart, harnessed him to it, something I did not do for a long time, and while he was expressing his anger in his seat I have changed Michael's pants and underpants.

"Dad, are you mad?" Michael asked.

"No, I'm tired."

"I do not want to go home."

"There is no other choice, I do not have more energy to change your clothes today," I replied, and took them to the car.

We went home. The kids took out my tool box and went to play in the yard. I went home, sitting and eating four slices of bread with hummus, because I skipped lunch today, and was already starved.

"Dad, pee!" I have suddenly heard Daniel's voice from the staircase in our yard.

"Dad, Me too!" Michael said.

"Well, in that case we will go home and take a bath," I told them, "I have no more energy for that."

"Never mind," replied Michael, and continued to play.

I was astonished by his reply, by his readiness to endure the wet clothes, so that he will be able to stay outside. So I let them play in the yard, wearing three-quarter thin pants, and barefoot, until it was already dark outside.

Then I took them home, into the bathroom, where they had a fight whose turn it is to prepare the evening bath foam, and whose turn it is to clean it after they finish bathing. And in the end we watched few chapters of 'Fireman Sam,' read poems from some children's books and went to sleep.

I laid between them, each child on one of my arms – this is the way they love to sleep – and had a 15 minutes meditation, just to get back some strength.

Nobody told me how difficult it is, toilet training for twins. I am not going to break now. Not a chance. I have already made half the way from Saturday to today. We will continue it until they will realize that, unlike in the past, they can't release the intestines, while they are engaged in play, because there is nothing to stop it under, except their clothes, which become dirty and wet.

For tonight I am a single father, who ran after two boys with wipes and toilet paper, and has a second washing machine working, do that I will have enough underwear for the coming days