The Shit Compilers

בחוף אכזיב

Life in a very small community of 300 souls has its advantages and disadvantages. And if it is a community which is located high on the mountain, almost isolated, small things might turn into a community debate. Such are the dogs here. Some of us love dogs and raise them as freely as possible. At nights and during the freezing winter the dogs are kept inside their homes. But during the daytime, especially during the summer, they are free outside. And because of that, the place is full of dog's shit.

Recently, someone posted on the kibbutz forum his dismay concerning the dog's shit. Members of the community had many bits of advice concerning the matter. I even started to collect my dog's shit during our morning walk. But I was not consistent with that. Yesterday my neighbors announced that today, after the ceremony on behalf of the kids that begin their first grade in school, all the members of the community are invited to compile the gods' shit.

The ceremony was so nice. It was held in The Square of WInds, the community's center. It is located on a pillar's edge, a green spot of grass and trees. Many of the community members attended together with their kids. When most of the members came, we formed a long gate of hands, and the eight kids that start their first grade tomorrow morning were invited to go through the gate of hands, with their new school bags on their shoulders. After they did we cheered, and Kitchie, the manager of the education system here read her blessing to them and gave them presents. Afterwards the kids had cakes and fruits, and the grownups took disposable gloves and went to collect the treasures their dogs spread all over the place.

DO not ask me why, but while leaning over piles of shit, I suddenly recollected Alfred Tennyson's poem, The Lotus Eaters:

"Branches they bore of that enchanted stem,

Laden with flower and fruit, whereof they gave

To each, but whoso did receive of them

And taste, to him the gushing of the wave

Far far away did seem to mourn and rave

On alien shores; and if his fellow spake,

His voice was thin, as voices from the grave;

And deep-asleep he seem’d, yet all awake,

And music in his ears his beating heart did make."

Collecting a whole bag of dog's shit was not an enchanting experience as the Mariners in Tennyson's poem had, but the consequences were different either. We did not die, nor sank into a comma. We threw it in the garbage and went back home.

This was our evening. In the morning I went with Michael and Daniel and my photographer friend Ido Rosenthal to the beach of Achziv, an ancient site on the Mediterranean coast of northern Israel, between the border with Lebanon and the city of Acre. It is a national park, with shallow water where the kids can dive and swim. We enjoyed it for an hour or so, and then I took them back home, as I always do – I never stay with them at the beach after 11.30 a.m, when it's getting very hot.

The boys slept during the drive back home and kept sleeping until afternoon. When they woke up Daniel went to visit a friend until the ceremony in The Square of Winds will begin, Michael stayed home and I took the opportunity to write. It was not easy. Michael was fascinated by his dad, writing on his old typing machine, and stared at the pages while I was writing. It took my great efforts to stay focused, but I did. I wrote my daily portion. Only then I could go out to the ceremony and afterward to the session of collecting shit.

When you write, sometimes you deal with shit, sometimes with tasting strange fruits on alien shores. And you can easily go into Alpha state, one step from comma or death. But your writing keeps you alive.

If you enjoy reading me and wish to help me sustain my single parenthood as a writer and novelist, please feel free to go into my crown funding campaign and back it. Thanks.

מודעות פרסומת

היום יום חשוב. היום הראשון של השינוי בחיי.

אני והילדים בנווה צדק
עדו רוזנטל חברי לכד בלבו החכם ובעדשתו הרגישה סצנה מחיינו הקודמים בנווה צדק, המדגימה יותר מכל את נשיאת העולם של אב יחידני בגידול תאומיו.

     היום יום חשוב בעבורי. זה היום הראשון של השינוי בחיי, שבו אעשה אתכם את הצעד הראשון להתחייב לכתיבה בלבד. כמו שכתבתי לכם לא פעם כאן, על פי רוב ברמיזה בלבד, מאז הפכתי להורה יחיד אני עובד בלי לאות, אבל מתקשה לכתוב את הספר הבא. הפער הזה, בין הספרים שמבקשים להיכתב דרכי, לבין מציאות חיי, הוא בלתי אפשרי. ואסור לי לחיות כך. עלי להשתקע ביצירתי, לא רק בעבורי, אלא גם בעבורכם.

     אנשים הקוראים את הבלוג שלי מראשיתו עקבו אחריי התהליך כולו. מרגע ההחלטה להפוך לאב, דרך הלידה בדלהי, גידול הילדים בשנים הראשונות, הקושי שלנו עם גן העירייה בתל אביב, ועד המעבר לקיבוץ תובל. אבל מתחת לפני הדברים עומדת גם מציאות כלכלית מורכבת, שעד כה לא סיפרתי עליה דבר.

     כאשר יצאתי למסע הפונדקאות, ברביעי באוגוסט 2011, עשיתי זאת בזכות הלוואה בנקאית שלקחתי מבנק דיסקונט, על סך 150,000 ש"ח. כיום, מקץ שש שנים, מתוכן שמונה חודשי היריון וחמש ורבע שנות הורות מאושרת, החוב שלי לבנק עומד על 180,000 ש"ח. בהמשך, נטלתי הלוואה גם מבנק לאומי. על 32,000 ש"ח. יתרתה כיום היא 16,306 ש"ח. במהלך השנים האלה נקלעתי שוב ושוב לקשיי פרנסה,  ולכן נטלתי עוד שתי הלוואות, האחת מחברת אשראי והאחרת מחברת מימון ישיר. כך יצא, שאני מחזיר היום 4695 ש"ח מדי חודש לבנקים. הוסיפו על זה 3400 ש"ח מדי חודש בעבור הגן לילדים, ואת שאר הדברים שהחיים מורכבים מהם, ותגיעו לעול שהורה יחיד אינו יכול לעמוד בו.

     אינני שונה בזה מישראלים רבים אחרים. רובנו מתקשים לעמוד בנטל היומיום וחיים מעבר למסגרות האשראי שלנו. אני שונה מהם רק בשני דברים מהותיים. האחד, מדינת ישראל הכריחה אותי, במניעתה מהומואים לעשות פונדקאות בישראל, לעשותה בחו"ל. השני, אני סופר, זו מהותי, זו תכלית חיי, ואני מוכרח לממשה כשירות העמוק ביותר שלי למען הכלל.

     ככל שחלפו החודשים מאז עברנו מתל אביב לקיבוץ תובל, הלכה והשתרשה בי ההכרה, שלא אוכל להמשיך לנסוע פעמיים-שלוש בשבוע לתל אביב, כדי להתפרנס, ולכן גם יזמתי ופתחתי סדנאות כתיבה באזור כנרת ומשגב. אני שמח בעמלי, ומודה לאל על ההזדמנות שזימן לי, לפתח אנשים ככותבים ולהיטיב בזה את עולמם. אבל העבודה הזאת, באופן שבו אני עושה אותה – בודק עשרות עבודות מדי שבוע, בלילות, כדי למנוע מתלמידיי את ה'טקס' הקניבלי של קריאת עבודותיהם בכיתה – גוזלת את זמן היצירה שלי.

     הבנתי שאסור לי להמשיך כך, ולכן החלטתי לפנות אליכם במישרין. לכל קוראי וקוראות הבלוג שלי, שנהנו במשך השנים הללו מסיפוריי על בניי, מתמונותיהם, מן המסע הגדול שאנחנו עוברים, מאז לידתם ועד הנה, וגם לקוראיי ספריי – אני זקוק לעזרתכם כדי לשוב אל שולחן הכתיבה, כמו שעשיתי כשכתבתי את 'מעשה בטבעת' – לשש שעות לפחות מדי יום. זו תהיה הדרך היחידה שלי להבטיח לכם, שייקח לי פחות מחמש שנים לעבוד על כול ספר. זו תהיה הדרך היחידה שלי להביא בפניכם את הספר הבא בתוך שנה-שנתיים.

     אינני נואש. התברכתי באבא נפלא ובמשפחה תומכת. גם גדלתי בבית, שבו מנוחה נחשבת לגנאי, לפינוק או לעצלות. אצלנו בבית עובדים תמיד. עד שמתים. חונכתי גם לשרוד בכול מצב. וכך נהגתי כל חיי עד כה. אבל כעת אני מבין, שאני לא רוצה רק לשרוד ולעבוד עד שאתפגר. שאני חייב לעבוד בעבודת חיי, בכתיבה, ועליה למסור את נפשי.

     ולילדים, כמובן.

     לכן, אודה לכם אם תצטרפו אלי למסע הזה, כשותפים, בתמיכתכם, ולא פחות מכך – אם תשתפו את הפוסט הזה, ואת אלה שאכתוב אחריו, בעמודי הפייסבוק שלכם.

     הנה הלינק לקמפיין המימון שלי:

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     ואם תרצו, תעזרו לי בזה גם לזעוק את זעקתם של הרבה הורים יחידניים אחרים, מן הקהילה הלהט"בית ומחוצה לה. תנו לנו להיות משפחות, תנו לנו להיות הורים. תנו לנו לחיות את חיינו כמוכם, בתחושת סיפוק ומיצוי, ולא בחרדה מתמדת מפני הבאות. וזה מתחיל קודם כול בשיוויון זכויות אמתי.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

המינקת

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

IDOR7997
צילום: עידו רוזנטל

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.

דניאל מטפס על עץ
דניאל מטפס על עץ

 

דניאל והכלבה של שחר ואבירמה
דניאל עם הכלבה של שחר ואבירמה
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס בקיבוץ
מיכאל ודניאל על הנדנדה
מיכאל ודניאל על הנדנדה בקיבוץ

Nobody Told Me How Hard It Is

11076346_1397397387243207_1571320277_o

I have changed the first pair of pants and underwear for each child as soon as we left the kindergarten. We left the place

dry. But then Michael and Daniel clung to the kindergarten's fence from outside, watching the gardener and his assistant, when they cut the jacaranda, which is planted in the middle of the yard of their kindergarten class from last year.

I also watched it with sorrow. He was standing on a ladder and used a saw with an arm extension. It fascinated them, no less disturbed whenever a major branch fell to the ground, on a pile of trunks and branches that was already there.

"It is very sad that they cut down this tree," I said.

"Why does he do it?" Michael asked.

"He is cutting the tree so that the branches will not fall on the children," I replied.  Every season of passed year this wonderful tree gave his magnificent shed for the children to play underneath.  He also showed them its green beauty and grace. But for the caretakers it has always been a burden. They had to rake every morning the twigs and branches that dropped down, and sweep the yard, before letting the children go out there. Actually, this is where my sons learned the craft of raking and sweeping.

Michael and Daniel have heard that the chopping of the tree saddens me and immediately started to scream on the gardener and his apprentice. They did not understand what the children want.

Then the two of them, within a minute, said, "Dad, Fifi." And I looked at them and saw that they peed in their pants.

I hesitated for a moment, whether I should take them back to the kindergarten, where I have prepared replacement pants and underwear, for their toilet training week. But then I decided – what turned out to be a bad decision – to replace their clothes with the ones I have brought in the car. I brought it with me because I decided to surprise them with a visit to their favorite Gymboree, at The City Garden mall, where they like to play at the Gymboree and with the small pedal cars.

I replaced their pants and underwear and went to The City Garden.  I went over to the bathroom, and they follow me, and then we went to the Gymboree. They played a bit, until Daniel said, "Dad, I have to pee."

He was wet again.

I took him out of the Gymboree, replaced his pants and underwear and sent him back to play.

Ten minutes later Michael came to me.

"Dad, I pissed."

I replaced him pants and underwear, feeling the first signs of impatience and exhaustion. And then I have realized that I have just used the two sets of clothes I brought for each.

And of course, after another ten minutes Daniel came up to me and said, "Dad, poo."

"Daniel, why are you doing poop in your pants?" I asked, "You know you need to tell me that that what you want and then run to the bathroom."

I dug desperately in my beg, maybe I'll find him another pair of pants. But there were no more pants in there.

I took both kids to the gents bathroom. Inside, I have carefully removed Daniel's shoes, pants and underwear. Fortunately he was contributing solid droppings. So I picked up the poop with a wet towel, then wiped his butt and I dressed him with clean underwear.

Since I did not have a plastic beg to put it inside, I simply dropped the dirty underwear to the garbage. But alas, no more pants to wear.

Daniel wanted to go straight back to the Gymboree, dressed only in his underwear, with three layers – a T-shirt, long shirt and a sweatshirt. But it seems to me inappropriate. Then, without thinking twice, I invited them to go with me into the nearest children's store, and  asked the seller for a pair of pants for a child of three.

She pulled out a pair of three-quarters of the shelf.

"Don't you have winter pants?" I asked.

"No, sir, the season is over," she replied. "This is what we have."

The pants cost 49.90 NIS. I told myself that this is not such a terrible price to pay, for my kids to continue to enjoy. So I put it on Daniel and went up to the cashier to pay. The seller looked at me and said: "It is a shame that you buy only one pair, because now you can buy four for only twice the price of one pair."

"All right," I replied, "so I will buy four pairs." I knew I need summer pants for both kids.

We bought the pants and went outside. We went back to play. A few minutes later, Michael came to me and told me he went pee again.

It was then that I have lost my patient. I realized I made a mistake. I should not have taken them to play in a public place during their first training.

So I put Daniel, despite his protests, in his seat at the twins cart, harnessed him to it, something I did not do for a long time, and while he was expressing his anger in his seat I have changed Michael's pants and underpants.

"Dad, are you mad?" Michael asked.

"No, I'm tired."

"I do not want to go home."

"There is no other choice, I do not have more energy to change your clothes today," I replied, and took them to the car.

We went home. The kids took out my tool box and went to play in the yard. I went home, sitting and eating four slices of bread with hummus, because I skipped lunch today, and was already starved.

"Dad, pee!" I have suddenly heard Daniel's voice from the staircase in our yard.

"Dad, Me too!" Michael said.

"Well, in that case we will go home and take a bath," I told them, "I have no more energy for that."

"Never mind," replied Michael, and continued to play.

I was astonished by his reply, by his readiness to endure the wet clothes, so that he will be able to stay outside. So I let them play in the yard, wearing three-quarter thin pants, and barefoot, until it was already dark outside.

Then I took them home, into the bathroom, where they had a fight whose turn it is to prepare the evening bath foam, and whose turn it is to clean it after they finish bathing. And in the end we watched few chapters of 'Fireman Sam,' read poems from some children's books and went to sleep.

I laid between them, each child on one of my arms – this is the way they love to sleep – and had a 15 minutes meditation, just to get back some strength.

Nobody told me how difficult it is, toilet training for twins. I am not going to break now. Not a chance. I have already made half the way from Saturday to today. We will continue it until they will realize that, unlike in the past, they can't release the intestines, while they are engaged in play, because there is nothing to stop it under, except their clothes, which become dirty and wet.

For tonight I am a single father, who ran after two boys with wipes and toilet paper, and has a second washing machine working, do that I will have enough underwear for the coming days