Hundreds of writers, poets, playwrights, screenwriters and members of Israel’s arts and letters community call upon Benjamin Netanyahu and the Knesset – Repeal the Nation-State Law and the amendment to the Surrogacy Law at once!

Hundreds of writers, poets, playwrights, screenwriters and members of Israel’s arts and letters community issued a dramatic call this evening to the Prime minister of Israel, Mr. Benjamin Netanyahu, to repeal the Nation-State Law and the amendment to the Surrogacy Law, which discriminates against Israel’s LGBTQ community. The public statement was initiated and set in motion by Israeli gay writer Ilan Sheinfeld, a father of twins who were born through surrogacy in India and currently a resident of Tuval in the Galilee.

“The public statement that I formulated knowingly and deliberately links the opposition to the Nation-State Law with the opposition to the Surrogacy Law,” said Ilan Sheinfeld. “As I see it, Israel’s LGBTQ community, in its efforts that transcend borders and sectors of the population, and that continue to receive unprecedented support from all strata of Israel’s public, has kindled a struggle that is far greater than the Surrogacy Law itself. It is the struggle for equal rights and mutual responsibility in Israel. Sharing in that struggle are all of the weak and excluded sectors of Israeli society, including the members of the LGBTQ community and everyone who has been harmed by the Nation-State Law. This was also the rationale behind the phrasing of the public statement, which was shortened on the recommendation of David Grossman and with the assistance of Navit Barel and Eshkol Nevo. I thank all those who assisted me in obtaining signatures for the public statement in the course of this weekend, including Tamar Peleg, Nira Tuval, Adiva Geffen, Yair Ben-Chaim, Eshkol Nevo, Zeruya Shalev, Idit Shchori, Prof. Gad Kaynar-Kissinger, Orna Akad, and many others. Thanks also to Amit Alexander Lev-Brinker and Sharon Neeman for the translation into English, and to Michal Sela and Gal Amir for the translation into Arabic.”

In the public statement, which was issued in Hebrew, English and Arabic to all of the local and foreign media, the signers wrote:

To: Mr. Benjamin Netanyahu, Prime Minister of Israel

Members of the Knesset

July 27, 2018

Dear Mr. Prime Minister and members of the Knesset:,

Public Statement

We – writers, screenwriters, playwrights, academic  scholars and members of Israel's  arts and letters community – would like to express to you our utmost shock and dismay, in light of the recent laws passed by the Israeli Knesset under your leadership, first and foremost the Nation-State Law and the Surrogacy Law.

According to a  law recently passed by the Knesset and entitled “Israel: The Nation State of the Jewish People”, Israel is now defined as a nation-state for Jews only. This is a Basic Law, with quasi-constitutional status, that explicitly allows racial and religious discrimination, rescinds the status of Arabic as an official language alongside Hebrew, does not mention democracy as the basis of the regime, and does not mention equality as a core value. As such, this Basic Law is undemocratic and runs counter to the definition of the State of Israel as a democratic state; moreover, it contradicts the Declaration of Independence, based on which Israel was founded. These are two things no Knesset has a right to do.

The Knesset also amended the Surrogacy Law, when it extended the list of people who are eligible to receive the services of a surrogate child-bearer, to include single women who have a medical condition preventing them from having a child, but excluded single men and gay couples.

Those two laws exclude Christian and Muslim Arabs (including Bedouin), Druze and Circassians, and violate the LGBTQ community’s right for parenthood. They are part of a long list of actions by the various governments of the State of Israel that you have headed, from 1996 to 1999 and from 2009 to this day, and have unjustly penalized the most excluded and disadvantaged sectors in both Jewish and Israeli society, including Reform and Conservative Judaism, the Arab (including Bedouin), Druze and Circassian minorities, the sick and elderly, Holocaust survivors and differently-abled people, single women, Ethiopian Jews and many more.

During your years in office, you and those governments have persistently eroded the foundations of our Jewish-democratic country. You have damaged the relations between Israel and United States Jewry; you have sentenced huge populations to continued poverty and hardship; and you have knowingly and purposely damaged Israel's education system, public diplomacy, culture and economy, defense and welfare.

By doing so, you have done severe harm to Israeli society. But the most severe damage has affected the values of equality and mutual responsibility, on which Israel's society is based and from which it draws its strength.

We demand that you immediately repeal the Nation-State Law, which has created a rift between Israeli society and United States Jewry; discriminates against Arabs (including Bedouin), Druze and Circassians; and damages the coexistence of Israel's Jewish majority with its minorities. Moreover, we demand your immediate response to the call for equality on behalf of the members of the LGBTQ community. It is unthinkable for the State of Israel to stand between a person and that person's natural desire to become a parent and to establish a family.

Felonies and misdemeanors properly defined as such by law fall under the jurisdiction of a court. On the other hand, sins that are infamously written into the law itself by the elected lawmakers – sins that undermine the core of the Jewish people’s existence and its homeland – must be judged by intellectuals and by the court of history.

Please stop your government and coalition members from scourging minorities that create the colorful mosaic that is Israeli society and help to guarantee its existence. Do it now!

In witness whereof we have affixed our signatures (in alphabetical order):

Akad  Orna
Alkalay-Gut Prof. Karen
Arad Roy Chicky
Ariel Dr. Nana
Assouline Tamir
Atzmon  Yaniv
Azoulay-Hasfari Hanna
Baikin-O’hayon Tom
Bar  Alon
Barel  Navit
Barir  Idan
Baskin  Sivan
Baumgarten Daniel
Ben-Chaim Yair
Ben-Dor Yocheved
Ben-Dov Prof. Nitza
Ben-Moshe Yakir
Ben-Yair Sigal
Bernheimer  Avner
Brown-Elkeles  Tami
Castel-Bloom  Orly
Chen  Roy
Citron  Prof. Atay
Cohen  Eliaz
Cohen-Assif  Shlomit
Daskal  Riki
Dayan  Yael
Dovrat  Yair
Eitan Zohar
Elharar Regev
Elior Prof. Rachel
Eliya-Cohen Iris
Eliyahu Eli
Feigenbaum  Mitchell
G. Haim  Esti
G. Peleg  Dana
Galil  Lilach
Galili  Mordechai
Gaon Rosenblum  Orna
Geffen  Adiva
Geldman  Mordechai
Ginosar  Varda
Gluzman  Prof. Michael
Goldring  Noga
Granot  Lior
Grossman  David
Grossman  Hagit
Haski  Shlomi
Hass  Amira
Hatzor  Ilan
Herzog  Omri
Hess  Dr. Tamar
Hilu  Alon
Hirschfeld  Prof. Ariel
Holzberg  Avshalom
Horowitz  Revital
Itamar Yoav
Kahansky Eshel Inbal
Karp Rozenfeld  Tamar
Kartun-Blum  Prof. Ruth
Katz  Yoav
Katzir  Judith
Kaynar Kissinger  Prof. Gad
Keret  Etgar
Kimchi  Avichai
Kun  Uriel
Lazar  Hadara
Lerner  Motti
Lev Adler  Anat
Liebrecht  Savyon
Medini  Yael
Meiri  Dr. Gilad
Meshulam Levy  Meirav
Milk  Loren
Milstein  Avishai
Mishol  Agi
Mishori  Dr. Efrat
Mittelpunkt  Hillel
Moskovitz-Weiss  Ela
Nagid  Dr. Chayim
Naveh  Prof. Hannah
Netzer  Ruth
Nir  Zvika
Nissim  Meital
Nitzán  Tal
Oz  Amos
Oz  Daniel
Oz  Gallia
Oz-Salzberger  Prof. Fania
Peled  Oded
Peretz-Schwartz  Galit
Perry  Prof. Menachem
Pessach  Chaim
Rattok  Prof. Lily
Ratzabi  Prof. Shalom
Regner  Agi
Rogel  Mayan
Ron  Prof. Moshe
Ronen  Dr. Diti
Rotbart  Oz
Schwartz  Prof. Yigal
Shachar  Yudit
Shalita  Rachel
Sharoor  Tzipi
Shchori  Daphna
Shchori  Idit
Sheinfeld  Ilan
Shemesh  Edna
Shir  Smadar
Shmueloff  Matti
Shpin-Gross  Varda
Someck  Ronny
Sucari  Yossi
Tevet Dayan  Maya
Tomer  Eli
Tuval  Nira
Tzelgov  Eran
Vig  Shoshana
Waxman  Yossi
Weichert  Prof. Rafi
Weisman  Dorit
Weiss  Prof. Meira
Weiss  Tali
Wolkstein  Dr. Oded
Yavin  Jonathan
Yehoshua  A.B.
Yeshurun  Halit
Yonatan  Ziv
Zeffren  Ilana
Zilberman  Dr. Dorit

מודעות פרסומת

היום לפני שש שנים (היום ה-6)

DSC00021.JPG
It's exactly six years since the date I came to Delhi to initiate the whole process, Doctor Shivani. Lots of love. Thank you so much.

הבוקר, לפני שש שנים בדיוק, בארבעה באוגוסט 2011, יצאתי מפתח ביתי לשעבר בנווה צדק עם מזוודת קטנה. בן זוגי עמד בפתח. "אתה אפילו לא אומר לי בהצלחה?" שאלתי אותו. הוא עמד ושתק למולי, מלא כעס. הוא לא רצה שאצא לדרך, לדלהי, אל מסע הפונדקאות, שבסופו הייתי להורה. לזכותו ייאמר, שלא ניסה לעצור בעדי. להפך. "אני לא אעמוד בדרכך להיות להורה," אמר לי, "אבל אני צעיר ממך בהרבה, לא בשל להיות לאב, ולא רוצה ילד בבית. לכן, אם תבחר בפונדקאות על פני הסדר הורות משותפת, ניפרד."

סבתי ממנו ונסעתי לשדה התעופה. עליתי על מטוס והגעתי להודו, ולדלהי, לראשונה בחיי. בשדה התעופה חיכה לי נהג המרפאה של ד"ר שיבאני. הוא הוביל אותי אל בית המלון המהודר ששכרו לי בו חדר, בית מלון השוכן מעל קניון ענקי ומפואר וחדיש, ובו מסעדות ובתי קפה לרוב.

למחרת בבוקר נסעתי אל מרפאתה של ד"ר שיבאני. היא קיבלה את פניי בלבביות, ואחרי כן הזמינה עובד מעבדה לבוש בחלוק לבן, שילווה אותי אל חדר קטן וקפוא, ממיזוג האוויר, במרפאה.

"אתה זקוק לווידיאו, אדוני?" שאל.

הנהנתי.

הוא הפעיל את הטלביזיה והווידאו ונתן בידי את השלט. אחרי כן ניגש למגירת השידה, והוציא ממנה כמה מגזינים משומשים של פורנו.

"הנה גם כמה מגזינים, אם תצטרך," ואז החווה בידו על כוסית פלסטיק עם מכסה כחול, שעמדה על שידת מתכת קטנה, לבנה, בצד המיטה. על הצנצנת הייתה מודבקת מדבקה ובה פרטי הזיהוי שלי.

"אחרי שתסיים, פשוט תשאיר כאן את הכוסית," אמר לי ויצא מן החדר.

כך החל מסע הפונדקאות שלי. לפני שש שנים בדיוק. בלי שום ברק, הילה או זוהר. נסעתי לדלהי כדי לתת זרע שלוש פעמים, בהפרש של יומיים, כדי להבטיח שהזרע יהיה טרי, רענן ומשובח.

הבטתי מסביב, רועד מקור. חדר המרפאה המנוכר, הקר, הזוג הסטרייטי שהתהולל על מסך הטלביזיה, בסרט פורנו רגיל. גיחכתי לעצמי. במרפאה הזאת רגילים עדיין לעבוד עם סטרייטים, ולכן לא הכינו סרטי פורנו לגייז. לא נורא, ניחמתי את עצמי. העיקר שיש בסרט הזה גם גבר, חטוב ומפותח היכן שצריך.

שלוש פעמים חזר התהליך הזה על עצמו. בין לבין נפגשתי עם הפונדקאית, אישה הודית נמוכת קומה ועצובת פנים. היא נראתה לי כל כך לא שלמה עם החלטתה להיות לפונדקאית, שאפילו העליתי חשש זה בפני הרופאה.

"הו, לא, היא פשוט מתביישת," צחקה הרופאה, "היא לא רגילה להיפגש עם גבר מערבי."

בדרך חזרה מן המרפאה לבית המלון בכיתי. הרגשתי חוסר שלמות כזה עם התהליך, שהייתי קרוב לבטלו. אבל אז התקשרתי לחברים הישראלים שהיו לי שם, בני זוג שהאישה ביניהם היא פסיכולוגית, ושניהם עמדו באמצע ניסיונות הפרייה ורגע לפני בחירה בפונדקאות. הם הרגיעו אותי. הפונדקאית הזאת תקבל ממך כסף שישנה את חייה, אמרו לי. היא תרכוש בו בית או תדאג לחינוך ילדיה. אל תצטער על זה.

שוטטתי קצת ברחובות דלהי, מרגיש בודד כפי שלא הייתי מעולם. הנה אני בדלהי, עושה את הצעד ההכרחי הראשון כדי להפוך לאב, ובן זוגי אינו לצידי.

מקץ שבוע חזרתי ארצה. כמה ימים אחרי שובי התקשרה אלי הרופאה, לבשר לי שנוצרו 16 עוברים מזרעי ומביציות התורמת, מתוכם 12 טובים. היא שאלה כמה ילדים אני רוצה. אמרתי לה שתאומים. אם כך, השיבה לי, אעביר ארבעה עוברים לרחמה של הפונדקאית, כדי להבטיח שייקלטו בה לפחות שניים, ואת השאר אקפיא.

נתתי לה את אישורי לכך, והמשכתי לכאורה בחיי, עובד קשה מאוד כדי לאסוף כסף לתשלום הבא של הפונדקאות, וממשיך לחיות עם בן זוגי.

עברו שבוע-שבועיים. הרופאה התקשרה כדי לבשר לי בצער, שההעברה לא נקלטה. כל העוברים אבדו. זה לא הפתיע אותי. אבל הרגשתי שאני נופל לתוך תחושת אובדן. הרופאה, ברגישותה, חשה בכך אף היא. "אילן, אני לא נותנת לך ליפול לזה," אמרה לי, "הרשה לי לבחור לך פונדקאית אחרת ולבצע מיד עוד העברה של עוברים."

הסכמתי לזה. וההעברה בוצעה.

בלילה לפני שקיבלתי את התשובה, שההעברה נקלטה, ויש היריון, הרגשתי שמשהו עם בן הזוג שלי לא בסדר. שאלתי אותו מה קורה, והוא השיב שהוא מאוד כועס עלי. שאלתי למה. "מה, אני עוד צריך להגיד לך?" תמה, "בגלל הפונדקאות."

"אם ככה אנחנו לא יכולים להישאר אפילו עוד יום אחד יחד," אמרתי לו בכאב, "לא אוכל לעשות איתך את כול המסלול הזה להורות. אנחנו חייבים להיפרד."

נסער יצאתי מן הבית. ישבתי לפחות שעה וחצי על ספסל במרכז סוזן דלאל, מעשן בשרשרת. אהבתי אותו. עודני אוהב אותו. אבל הבנתי שאנחנו לא יכולים להישאר יחד.

חזרתי הביתה. זה היה הלילה הראשון מאז עברנו לגור יחד, שישנו בו בשתי מיטות נפרדות. למחרת בבוקר עזרתי לו להעמיס את מיטלטליו על המכונית שלי, ובבכי הסעתי אותו מן הבית.

כעבור שעה התקשרה אלי הרופאה, כדי לבשר לי שהעוברים נקלטו ברחמה של הפונדקאית. ושיש היריון של תאומים, כמו שביקשתי.

"אלה לא תאומים, דוקטור, זו שלישיה," אמרתי לה. "אנא בדקי שוב."

היא צחקה מעברה השני של שפופרת הטלפון. "איך זה שאתה כול כך בטוח בעצמך?" שאלה, "אני בדלהי, רגע אחרי האולטרא סאונד, ואתה בתל אביב."

"פתחתי אתמול בלילה את קלפי הטארוט, דוקטור, ועל פי הטארוט יש לי שלישיה," השבתי לה. בלילה מקודם לכן פתחתי את הקלפים בשאלה האם יהיו לי ילדים. קיבלתי את קלף שלושת הגביעים, קלף של שלוש דמויות החוגגות וצוהלות יחד.

למזלי, ההודים מאוד מאמינים בקלפים. ולכן אמרה הרופאה שתבדוק שוב ותחזור אלי. ואמנם, מקץ כמה ימים התקשרה נרעשת. "אתה צדקת, אילן," הדהימה אותי, "התפתח שק היריון שלישי." אבל אז הנחיתה עלי את המכה. "אבל אני חייבת לבצע דילול עוברים," המשיכה. "הריון רב עוברים הוא מסוכן מאוד לפונדקאית וגם לעוברים."

"שלא תעזי לעשות את זה," אמרתי לה. "אני לא מסכים לזה."

"זו כבר לא ההחלטה שלך," השיבה לי הרופאה בנחרצות. "אני אשת המקצוע כאן וזהו תפקידי. הדילול יתבצע. אדווח לך על התוצאות."

וכך היה.

בהודו לא מספרים מה מין הילוד, כדי שלא יפילו עוברים ממין נקבה. אפילו טכנאי האולטרא סאונד חותם על הצהרה בשבועה, בשולי כול דו"ח, לפיה לא גילה להורים את מין העובר. כך, אפוא, ביליתי את חודשי ההיריון בעבודה קשה, כדי לאסוף כסף לתהליך – ובאיסוף, כיבוס וגיהוץ של בגדי ניו בורן לבנים ולבנות כאחד.

קצת לפני הטיסה לדלהי, לקראת הלידה, קמתי בבוקר מחלום. הדבר היחיד שזכרתי ממנו היו שני שמות. מיכאל ודניאל. אם כך, אמרתי לעצמי, כנראה שייוולדו לי שני בנים, ואלה יהיו שמותיהם. מיכאל ודניאל.

מקץ שמונה חודשים נסעתי עם מיכל גיסתי לדלהי, לקראת הלידה. בבוקר הלידה, ה- 12.4.2012, יצאתי להליכה מסביב לבלוק. הכול מסביב היה נתון בפריחה מהממת. הרגשתי כאילו כל הטבע בדלהי חוגג אתי את יום הולדתם של בניי.

מיכל גיסתי ואני ישבנו מחוץ לחדר הלידה. אני חבשתי כיפה לראשי, וקראתי תהלים של אותו בוקר. משסיימתי, והלידה התמשכה – זה היה ניתוח קיסרי – נכנסתי למדיטציה עמוקה, שולח כוחות של אהבה ושל מרפא לפונדקאית ולילדיי הממשמשים ובאים לאוויר העולם.

לפתע פלחה את גופי צמרמורת עזה. פקחתי את עיניי באחת. "זהו, מיכל, הם נולדו!" קראתי.  באותו רגע, ממש באותו רגע, עלתה מן החדר השני יבבת תינוק, ואחריה יבבה של תינוק שני.

"איך ידעת?" נדהמה מיכל.

"הרגשתי את זה בגוף שלי," חייכתי אליה.

מיכאל נולד בתאריך 12.4.2012 בשעה 12.12 בצהריים. דניאל נולד בתאריך 12.4.2012, בשעה 12.13 בצהריים. דקה אחריו.

מקץ איזה זמן יצא החוצה ד"ר טונדון, הרופא והמיילד. "ברכותיי, אדוני, הכול בסדר," אמר לי.

"אבל מה נולד לי!?" קראתי לעברו.

"אה, אתה באמת בר מזל. נולדו לך שני בנים!" חייך אלי הרופא. "וכעת אני זקוק לשמותיהם, כדי לכתוב אותם על התג שנצמיד לידיהם."

"מיכאל ודניאל," יריתי מיד מפי, מבלי לחשוב פעמיים. "לראשון מיכאל ולשני דניאל."

"אתה בטוח?" וידא הרופא, מחמת המהירות שבה ביטאתי את שמותיהם.

הנהנתי.

"חלמתי את שמותיהם כבר מזמן," אמרתי לו.

IMG_0714

כך החל השינוי הגדול ביותר בחיי, תהליך היהפכותי מסופר והומו תל אביב לאב יחיד לתאומים וסופר, בישוב הקהילתי תובל בגליל. סדר המלים כאן אינו מקרי כמובן. אני קודם כול אב לילדיי, ואחרי כן סופר ומורה, מוציא לאור ועורך.

ההורות היא אתגר מתמשך ומתמיד. והיא האתגר הגדול ביותר שנטלתי על עצמי בחיי. כעת, בשעה שאני מבקש לעצמי זמן יצירה, באמצעות הקמפיין שלי לגיוס המונים, אני לא שוכח דבר אחד – שלא הייתי מוותר על הורותי בעד שום הון שבעולם, ושילדיי קודמים לכול. לכתיבתי, לרווחתי, לי עצמי. קודם כול ילדיי.

אם אתם רוצים לסייע בידי למצוא לי זמן כתיבה, המקום והזמן הם כעת, בקמפיין גיוס ההמונים שלי. ואם לא, לפחות הרווחתם סיפור על תחילת דרכי כהורה.

שתהיה לכם שבת שלום. אנחנו נתראה כאן מחר.

שניהם1שניהם2

 

Nobody Told Me How Hard It Is

11076346_1397397387243207_1571320277_o

I have changed the first pair of pants and underwear for each child as soon as we left the kindergarten. We left the place

dry. But then Michael and Daniel clung to the kindergarten's fence from outside, watching the gardener and his assistant, when they cut the jacaranda, which is planted in the middle of the yard of their kindergarten class from last year.

I also watched it with sorrow. He was standing on a ladder and used a saw with an arm extension. It fascinated them, no less disturbed whenever a major branch fell to the ground, on a pile of trunks and branches that was already there.

"It is very sad that they cut down this tree," I said.

"Why does he do it?" Michael asked.

"He is cutting the tree so that the branches will not fall on the children," I replied.  Every season of passed year this wonderful tree gave his magnificent shed for the children to play underneath.  He also showed them its green beauty and grace. But for the caretakers it has always been a burden. They had to rake every morning the twigs and branches that dropped down, and sweep the yard, before letting the children go out there. Actually, this is where my sons learned the craft of raking and sweeping.

Michael and Daniel have heard that the chopping of the tree saddens me and immediately started to scream on the gardener and his apprentice. They did not understand what the children want.

Then the two of them, within a minute, said, "Dad, Fifi." And I looked at them and saw that they peed in their pants.

I hesitated for a moment, whether I should take them back to the kindergarten, where I have prepared replacement pants and underwear, for their toilet training week. But then I decided – what turned out to be a bad decision – to replace their clothes with the ones I have brought in the car. I brought it with me because I decided to surprise them with a visit to their favorite Gymboree, at The City Garden mall, where they like to play at the Gymboree and with the small pedal cars.

I replaced their pants and underwear and went to The City Garden.  I went over to the bathroom, and they follow me, and then we went to the Gymboree. They played a bit, until Daniel said, "Dad, I have to pee."

He was wet again.

I took him out of the Gymboree, replaced his pants and underwear and sent him back to play.

Ten minutes later Michael came to me.

"Dad, I pissed."

I replaced him pants and underwear, feeling the first signs of impatience and exhaustion. And then I have realized that I have just used the two sets of clothes I brought for each.

And of course, after another ten minutes Daniel came up to me and said, "Dad, poo."

"Daniel, why are you doing poop in your pants?" I asked, "You know you need to tell me that that what you want and then run to the bathroom."

I dug desperately in my beg, maybe I'll find him another pair of pants. But there were no more pants in there.

I took both kids to the gents bathroom. Inside, I have carefully removed Daniel's shoes, pants and underwear. Fortunately he was contributing solid droppings. So I picked up the poop with a wet towel, then wiped his butt and I dressed him with clean underwear.

Since I did not have a plastic beg to put it inside, I simply dropped the dirty underwear to the garbage. But alas, no more pants to wear.

Daniel wanted to go straight back to the Gymboree, dressed only in his underwear, with three layers – a T-shirt, long shirt and a sweatshirt. But it seems to me inappropriate. Then, without thinking twice, I invited them to go with me into the nearest children's store, and  asked the seller for a pair of pants for a child of three.

She pulled out a pair of three-quarters of the shelf.

"Don't you have winter pants?" I asked.

"No, sir, the season is over," she replied. "This is what we have."

The pants cost 49.90 NIS. I told myself that this is not such a terrible price to pay, for my kids to continue to enjoy. So I put it on Daniel and went up to the cashier to pay. The seller looked at me and said: "It is a shame that you buy only one pair, because now you can buy four for only twice the price of one pair."

"All right," I replied, "so I will buy four pairs." I knew I need summer pants for both kids.

We bought the pants and went outside. We went back to play. A few minutes later, Michael came to me and told me he went pee again.

It was then that I have lost my patient. I realized I made a mistake. I should not have taken them to play in a public place during their first training.

So I put Daniel, despite his protests, in his seat at the twins cart, harnessed him to it, something I did not do for a long time, and while he was expressing his anger in his seat I have changed Michael's pants and underpants.

"Dad, are you mad?" Michael asked.

"No, I'm tired."

"I do not want to go home."

"There is no other choice, I do not have more energy to change your clothes today," I replied, and took them to the car.

We went home. The kids took out my tool box and went to play in the yard. I went home, sitting and eating four slices of bread with hummus, because I skipped lunch today, and was already starved.

"Dad, pee!" I have suddenly heard Daniel's voice from the staircase in our yard.

"Dad, Me too!" Michael said.

"Well, in that case we will go home and take a bath," I told them, "I have no more energy for that."

"Never mind," replied Michael, and continued to play.

I was astonished by his reply, by his readiness to endure the wet clothes, so that he will be able to stay outside. So I let them play in the yard, wearing three-quarter thin pants, and barefoot, until it was already dark outside.

Then I took them home, into the bathroom, where they had a fight whose turn it is to prepare the evening bath foam, and whose turn it is to clean it after they finish bathing. And in the end we watched few chapters of 'Fireman Sam,' read poems from some children's books and went to sleep.

I laid between them, each child on one of my arms – this is the way they love to sleep – and had a 15 minutes meditation, just to get back some strength.

Nobody told me how difficult it is, toilet training for twins. I am not going to break now. Not a chance. I have already made half the way from Saturday to today. We will continue it until they will realize that, unlike in the past, they can't release the intestines, while they are engaged in play, because there is nothing to stop it under, except their clothes, which become dirty and wet.

For tonight I am a single father, who ran after two boys with wipes and toilet paper, and has a second washing machine working, do that I will have enough underwear for the coming days