לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

מודעות פרסומת

אכזריות במסווה של חסד: החוק לחינוך חובה חינם מגיל שלוש, הצהרון – וביטול השנ"צ

כידוע לכול מי שקורא את הבלוג שלי בקביעות, עוד לפני תחילתה של שנת הלימודים התלבטתי הרבה, האם לרשום את ילדיי לצהרון, או לאספם מן הגן העירוני החדש שנכנסו אליו, לכיתת טרום-טרום-חובה, בשעה 14.00. בסופו של דבר החלטתי לנסות לשלבם במסגרת הצהרון, כדי שאני אוכל לנוח בצהריים ולאגור כוחות לקראת המפגש עימם אחרי שעות הגן והטיפול בהם.

לא בלב שלם עשיתי זאת. הרי כבר עם לדתם ארגנתי את סדר יומי כך, שאעבוד מדי יום בין 10.00-13.00, ועוד פעמיים-שלוש בשבוע, בערב, בין 19.00-22.00, כך שאספיק לנוח לפני שובם הביתה וכדי שאוכל להיות עמם. שעות עבודה נוספות דחפתי בלילות, בחופשות ובשבתות, בשעות המאוחרות של הלילה, ובהן כתבתי וערכתי את ספריי וספרי אחרים. למעשה, יכולתי משום כך להשיבם מדי יום הביתה בצהריים, לאכול איתם ארוחה ביתית וללכת איתם לנוח. אבל אז התברר לי, שאם לא ארשום אותם לצהרון לא יוכלו ליהנות ממנו בחגים ובערבי חג, ובכול חופשות החגים והחופש הגדול, ובעבורי, כאב חד-הורי מבוגר, העושה הכול לבדו בבית – פרנסה וטיפול בילדים, בישול ואפייה וכביסה וניקיון הבית וקניות וסידורים וכו' – זה היה איום אכזר במיוחד.

לבסוף, לאור האיום הזה, ומכיוון שכל מודעיי המליצו בפניי ליישר קו עם המערכת, שמא, אם אוציא את ילדיי מן הגן בשעה 14.00 אפגע באיכות חיי ובעיקר בחיים החברתיים שלהם, כי אנתקם מחבריהם – הותרתי אותם בצהרון.

היום ואתמול נתקלתי בפעם הראשונה בקשיי ההסתגלות שלהם אל הגן בכלל ואל הצהרון בפרט. אתמול, כשעתיים אחרי שהבאתי אותם לגן, וכמו תמיד, בדיוק בשעה שהייתי שקוע בכתיבה, התקשרה אלי הגננת.

"דניאל לא חדל לבכות מרגע שעזבת את הגן. הוא מתלונן שקר לו," אמרה, "וגם אחרי שכיביתי את כל המזגנים בגן (ביום עמוס חום כמו אתמול), לא חדל מבכיו. אני חוששת שאולי הוא מפתח משהו."

"אני מיד מגיע," השבתי לה, "אבל מיכאל ודאי לא יסכים להישאר לבדו בגן. אז כדאי שתכינו לי את שניהם."

עזבתי את העבודה על הגירסה הסופית והאחרונה של ספרי הבא, ומיהרתי במעלה רחוב לילינבלום אל הגן. כשנכנסתי לכיתתם פגשתי את דניאל ומיכאל עומדים עם תיקיהם על כתפיהם, מוכנים ליציאה, ודניאל עודנו בוכה.

חיבקתיו בזרועותיי, ואז גם את אחיו.

"חמודים שלי," אמרתי להם, "הגננת התקשרה אלי להגיד לי שאתם לא מרגישים טוב, ומיד באתי לקחת אתכם הביתה."

יצאנו מן הגן, עלינו על העגלה – ואני החלטתי, למרות האובך הכבד ועומס החום, להדוף את עגלתם במעלה הרחוב אל מרפאתה של ד"ר הרמן, שתבדוק את דניאל ותראה מה קורה.

בדרך שאלתי אותם מה היה הבוקר בגן, והוספתי, שכמו שהבטחתי להם, תמיד כאשר יתקשרו אלי מן הגן ויאמרו שמישהו מהם לא מרגיש טוב, אעזוב את הכול ואבוא לקחתם הביתה.

"עזבת את העבודה?" שאל מיכאל.

"כן, בטח," אמרתי לו, "אתם הכי חשובים לי."

עד שהגענו למרפאה הילדים כבר נראו מאוששים. ומכיוון שבמרפאה היו המון פציינטים בתור, החלטתי לא להמתין שם, אלא לחזור הביתה דרך השוק. וכך עשינו. הלכנו לשוק, קנינו בשר ופירות ועלינו כל הדרך בחזרה הביתה.

כשהגענו הביתה כבר הייתי ספוג זיעה ונשימתי כבדה עלי. זה לא צחוק, להוביל תאומים בעגלה בכזה חום, עם אבק דק שנכנס למערכת הנשימה. זה גם לא ממש מומלץ.

הפעלה של אחר צהריים עם אבא. בתחילה הכנו 'שנים טובות' למשפחה, אחרי כן הילדים נהנו ליצור באופן חופשי עם צבעי אצבעות.
הפעלה של אחר צהריים עם אבא. בתחילה הכנו 'שנים טובות' למשפחה, אחרי כן הילדים נהנו ליצור באופן חופשי עם צבעי אצבעות.

אחר הצהריים נשארנו בבית, בגלל מזג האוויר. בתחילה ניקינו יחד את הבית. כשסיימנו כתבנו ואיירנו שנים טובות לבני המשפחה ועשינו פעילות יצירה בצבע, מה שלא כול כך מומלץ אחרי שרוחצים את הבית, אפילו אם פורשים המון עיתונים ישנים בכול מקום…

אחרי כן התקלחנו, לבשנו פיג'מות ושיחקנו בסמי הכבאי.

דניאל דווקא 'כתב' יפה על הנייר, אבל כאן הוא מסדר לעצמו את העטים הצבעוניים על הצווארון, כיאה לאדם כותב ו/או לאיש עסקים מיומן.
דניאל דווקא 'כתב' יפה על הנייר, אבל כאן הוא מסדר לעצמו את העטים הצבעוניים על הצווארון, כיאה לאדם כותב ו/או לאיש עסקים מיומן.

מיכאל כותב. הוא שרבט קווים מסודרים, אגב מניית שמותיהם של כל האנשים, שהוא כותב להם 'שנה טובה,' ובהם כל בני המשפחה והגננת החדשה שלו, מה שריגש אותי מאוד.

כשראיתי שהילדים כל כך שמחים ופעלתניים, אמרתי לעצמי בליבי, שייתכן שהבכי של דניאל נבע פשוט מהצפה רגשית. אלה הימים הראשונים שלהם בגן החדש, עם המועדונית, יש בכיתתם עשרים וחמישה ילדים עם גננת וסייעת אחת בלבד (את השנייה לקחו לה בתוך יום-יומיים), והשהייה שעות ארוכות כול כך, בלי שינה, במסגרת כל כך רועשת ומלאת פעילות, היא ודאי קשה להם.

התקשרתי לגננת, ובישרתי לה שהילדים בריאים. אפילו שלחתי לה את התמונות המפורסמות כאן יחד עם סרטון מן הפעילות שלנו, כדי שתיווכח בכך.

למרות זאת, עם ערב מדדתי לדניאל את החום בבית השחי, ואז נחרדתי לגלות שהיו לו רק 35.4 מעלות. שזה כמובן נמוך מדי. מיד התקשרתי למרים, והיא הסכימה איתי שאם כך הדבר, הרי הילד חולה, והציעה שאכבה את המזגן ואעשה לו אמבטיה חמה, להעלות בה את חום גופו.

הכנסתי את שניהם לאמבטיה, ושיחקתי איתם בתוכה כדי שישהו בה כמה שיותר זמן. ואחרי כן אכלנו והלכנו לישון.

דניאל והמסיכה.
דניאל והמסיכה.
מיכאל והמסיכה.
מיכאל והמסיכה.

בבוקר, כשקמו, בדקתי שוב את חומו של דניאל בבית השחי, והוא שוב היה 35.4, בשני מדחומים שונים. אבל אז אמרתי לעצמי שזה לא סביר, והחלטתי לבדוק לו שוב את החום, בפי הטבעת. להפתעתי, חומו היה 36.5. הפרש של מעלה משמעותית אחת, שעושה את כול ההבדל בין ילד חולה לילד בריא. סתם הכנסתי את עצמי לחרדות, והטעיתי את הרופאה ואת הגננת, פעמיים.

"אתה בריא, דניאל," בישרתי לו, "וגם אתה מיכאל" (שכמובן בדקתי גם את חומו, שלא לקפחו). "הולכים לגן."

הם הסכימו ללכת לגן רק עם קורקינט ואופניים, וקסדות. וכך, אפוא, עשינו את דרכנו הבוקר לגן.

רק הבוקר, כשפגשתי את הגננת, התברר לי כיצד החל בכיו של דניאל אתמול. מעט אחרי שהלכתי משם, הוא התעקש לעשות משהו, בו-ברגע, ומכיוון שהדבר נמנע ממנו הוא פרץ בבכי, והבכי הזה לא פסק.

אמרתי בלבי, שאדבר עם הגננת בגן הקודם שלו, טהאני, שאהבה אותו מאוד, כמו גם את אחיו, וידעה איך לטפל בו. אבקש ממנה לקשר בינה לבין הגננת החדשה, שתשוחח איתה על הילדים ותסביר לה איך להגיב אליהם. וכך אעשה כבר מחר.

בינתיים, היום עבר בשלום. כהרגלי מדי יום, גם היום התקשרתי לגן לפני הצהריים, לשאול מה שלומם, והגננות אמרו לי שהכול ממש בסדר. ואמנם, הספקתי לעבוד המון על הספר ולא שמעתי מהם עד בואי לאספם מן הגן בשעה 16.15, אחרי הצהרון.

סבא בא לבקר, ואז נסענו יחד לחנות הצלילה 'דוגית' בבן יהודה, לרכוש להם מסכות צלילה עם שנורקל, כפי שהבטחתי להם שאקנה להם, אם יתנהגו היום יפה בגן. אמש, באמבטייה, הם צללו בתוכה עם משקפי צלילה, וניסו להוסיף עליהם מסיכת בנאי מחוררת, שכמובן החדירה מים לתוך פיותיהם ואפיהם. אז הסברתי להם את טבעה של מסיכת צלילה, והם מיד ביקשו כזו. ולא רק לעצמם, אלא גם לדודה מיכל, לדוד יאיר, לדוד עמרי, לדוד איתן ולדודה ליה:)

הקיצור, בשעה 18.30 בערב נסענו במכונית בדרך חזרה מרחוב בן יהודה הביתה. הילדים, שבדרך כלל הולכים לישון ב 20.30, נרדמו כבר על מושביהם בתוך המכונית. כשהגענו הביתה הורדתי אותם מן המכונית, הם התעוררו למחצה, ואני הפשטתי אותם והכנסתי אותם למקלחת, להתנקות מן היום. זה היה מאוד קשה להם. הם כבר היו חצי ישנים. אבל לא יכולתי להכניסם למיטה בבגדי הגן שלהם ובגוף מיוזע מיום כל כך חם.

אחרי המקלחת עוד התעוררו למחצה כדי לאכול כל אחד שתיים שלוש פריכיות עם אורז, וקצת זיתים. הערב אפילו גילענתי להם את הזיתים, שבדרך כלל הם אוכלים בלי בעייה, מחשש שמרוב עייפות יבלעו את החרצן.

בשבע וחצי, רבע לשמונה, בעודי מדקלם להם 3-4 שירי ילדים, מתוך "שירים לקטנים גדולים" של מיריק שניר, מיכאל כבר הודיע שהוא עייף, וביקש לישון. הם נרדמו כמעט מיד, ואני נותרתי אמנם 'חופשי ומאושר, כביכול, כבר בשמונה בערב, אבל עם המון מחשבות על טבעו של הצהרון ועל התפיסה העומדת מאחריו.

ילד בגיל שלוש-שלוש וחצי זקוק ל- 11-12 שעות שינה ביממה, מתוכן שעה-שעתיים בצהריים. זאת יאמר כול מומחה לשינה, כמו דנה מדינה, שבאתר שלה היא גם מציעה כל מיני עצות להורים, כיצד להתמודד עם ביטול שנת הצהריים של ילדיהם, עם קליטתם בצהרון. ממנה, אגב, שאלתי חצי מכותרת הפוסט הזה. החוק לחינוך חינם מגיל שלוש, שנועד לשחרר הורים כדי שיוכלו לעבוד, אמנם מקל על ההורים, אבל הופך את חיי הילדים לבלתי נסבלים ממש, ובהמשך – גורע מאיכות המפגש אחר הצהריים בין ההורה לבין ילדו. כך, אפוא, יוצא, שהילדים הרכים משלמים את מחיר היציאה לעבודה של הוריהם.

אז אמנם, משרד החינוך מפרסם באתר שלו קריטריונים להפעלת מועדוניות/צהרונים, ומפקח עליהם, ואף פרסם תוכנית העשרה ששמה חביב ואימהי במיוחד, "תוכנית ציל"ה – צהרי יום להעשרה בגני הילדים ובבתי הספר," והילדים מספרים לי, שאכן, הם עוברים פעילות גם במסגרת המועדונית, אחרי ארוחת הצהריים החמה שהם אוכלים בה, בתיאבון רב. אבל בשום מקום לא מצאתי, לא באתר המשרד, גם לא בחוק הצהרונים, שום התייחסות לשאלה האם בכלל ראוי לבטל לילדים בגילאי 3-4 את מנוחת הצהריים, מי עומד מאחורי החלטה זו, מה שורשיה ומה טבעה.

אכן, בגן שילדיי מתחנכים בו ישנה כרית גדולה, וילד או ילדה המתקשים להישאר ערים בשעות המועדונית מוזמנים להשתרע עליהם ולעצום עיניים. אבל הם חוששים שמא, אם יעשו כן, יחמיצו איזו פעילות מרתקת בגן, וכך אפוא נותרים ערים, למרות עייפותם, עד שהם שבים הביתה – וקורסים מעייפות בתוך שעה-שעתיים.

חבריי, שכבר מנוסים ממני בתהליך המעבר הזה, מגן פרטי לגן עירוני, הרגיעו אותי שאחרי החגים הילדים מתרגלים כבר לסדר יומם החדש, ומוותרים כליל על שנת הצהריים. אבל אני שואל את עצמי, האם זה בכלל משהו שאני רוצה. והתשובה היא לא. ממש לא. אני מאמין, שילדים בגילם צריכים לישון שנת צהריים, ולמעשה, אני מאמין בערכה המזין פיסית, רגשית ונפשית, של שנת צהריים בכול גיל ובכול זמן.

לאמיתו של דבר, אני גדלתי בבית שבו תמיד שבנו הביתה מן הגן או בית הספר אל אם מסורה, שחיכתה לנו עם ארוחת צהריים חמה, ואחריה הכריחה אותנו לישון בצהריים. ולבד מפרק זמן קצר, שבו מרדנו בזה, התרגלנו לישון בצהריים, ואני, בניגוד לאחיי, משכתי את ההרגל הזה כל שנותיי עד הנה. ישנתי צהריים גם במסגרת שירותי הצבאי, כשליש מחנה במפקדת חטיבה ברמת הגולן. תליתי שלט עם שעות קבלה על דלת משרדי, והתריתי בבאים לא לדפוק על הדלת בין שתיים לארבע. וזה הצליח. אחרי כן, באוניברסיטה, סידרתי את המערכת כך שאוכל לישון בצהריים, ובימים ארוכים, שלא הייתה לי ברירה אלא להישאר בין כותלי האוניברסיטה, ישנתי על הדשא או נרדמתי על שולחן הסמיניריון, ראשי שעון על מרפקיי, מול עיניהם הנדהמות של המרצים שלי, ובהם גם פרופסור ישראל לוין האהוב, שהייתי למשך תקופת-מה האסיסטנט שלו בתחום שירת ימי הביניים.

כל שנות עבודתי ב'על המשמר' וב'קאמרי', וגם אחרי כן, כשהיה לי משרד יחסי ציבור עצמאי, ואחרי כן בית קפה – בכול השנים האלה הקפדתי לישון בצהריים, וכך עד עצם היום הזה. זה סוד כוחי ויכולתי להתמיד בכול מה שאני עושה – מנוחת הצהריים שלי היא הזמן הפורה ביותר של חלומותיי, המשמשים לי כחומר ליצירה, היא זמן העיבוד שלי של מאורעות היום, וזמן אגירת הכוחות להמשכו. אינני רוצה למנוע את הרווחה הזאת מילדיי, ואני תוהה מדוע החליט משרד החינוך לבטל לילדי ישראל את שנת הצהריים. האם רק כדי לחסוך בעלותן של מזרנים דקים או מיטות מתקפלות?

אשמח אם מישהו/י מחברי/ות הכנסת יתנו על כך את דעתם.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.