הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

מודעות פרסומת

לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

סקס וחומוס. אשכרה.

תודה לאל שיש וייז. ההמצאה הנפלאה הזאת שחררה לנו את המוח מהצורך לתכנן מסלול נסיעה מיעד ליעד. לא ייאמן עד כמה אנרגיה נפשית זה שחרר.

בעשר ועשרה הלילה, כשיצאתי מן השיעור הראשון של סדנת הכתיבה החדשה שלי בכפר הירוק, הייתי רעב. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה חומוס פול. המחשבה השנייה הייתה חומוס אשכרה ברחוב ירמיהו. אבל עברו כול כך הרבה שנים מאז ביקרתי שם, שאפילו לא זכרתי את השם 'חומוס אשכרה.' זכרתי רק 'חומוס' ו'ירמיהו'. וזה מה שהקלדתי בוייז.

עשר דקות אחרי כן כבר נגסתי בשקיקה שתי פיתות עם חומוס ופול, את האחת מהן חיסלתי תוך כדי נסיעה הביתה, גמור מעייפות, אבל מאושר. ככה אני אוהב לספק את תשוקותיי. מיד.

הבוקר שלי התחיל בקריאה של עוד פרק בספרה החדש של ג'וליה קמרון, "למצוא מים." ככל הידוע לי טרם תורגם לעברית. אני קורא את הספר הזה מזה כמה ימים, והוא כול כך טוב לי. הבוקר, למשל, קראתי בו על אמנות השימור והטיפוח של האמן שבי. אז הלכתי לבית הקפה, וכתבתי בו רשימה של עשרה דברים שעושים לי טוב. עד סוף היום ביצעתי שלושה מהם. סקס, כתיבה ו-פינוי ארגזי הספרים מן המחסן בחצר, כדי להפכו לפינת משחקים לילדיי. חוץ מזה גם פעלתי ברוח ספרה בנוגע לעצה אחרת, שתמיד טוב לזכור אותה. לעשות מדי יום משהו לא רק בכתיבה, אלא גם למען קידום היצירה. אז כבר אמש הזמנתי מבית הדפוס, והבוקר עיצבתי, הפקתי והפצתי, הכול בתוך פחות מ-24 שעות – גלויה לקידום הקמפיין למימון המונים שלי. אמש גם התראיינתי לגביו אצל יעקב בראון, והראיון יפורסם בשבוע הבא ב"מעריב."

אמש סיימתי עריכת ספר שירה בעבור מישהי, ביקשתי ממנה כסף וקיבלתיו מיד. כך הרגעתי את עצמי. במשך היום הספקתי להכניס עריכת עוד סיפורים בספר שאני עורך בעבור מישהו מוכשר ויקר, בדיקה רפואית מסדרת הבדיקות שעלי לעבור, אימון כושר, ארוחת צהריים ושנת צהריים עם הילדים ואפילו טיול איתם ברחבי נווה צדק.

אחד הרגעים המרגשים היום היו, כאשר, רגע לפני שיצאנו שלושתנו לאסוף את הגלויה מבית הדפוס, היה לי צלצול טלפון מחבריי, אמיר ואלון אוחנה. "אילן, אתם בבית?" שאל אמיר.

"כן, אבל אנחנו בדיוק יוצאים, ותיכף חוזרים," השבתי לו.

"חכה. תוך שלושים שניות אנחנו אצלך עם מישל, הפונדקאית שלנו," ביקש אמיר.

יצאנו אל מחוץ לחצר ועמדנו ליד השער. אמיר, אלון ומישל התקדמו לעברנו. ניגשתי למישל, "מבחינתי את כמו משפחה," חייכתי אל האישה, שמעולם לא פגשתי מקודם, "אז אני מתכוון לנשק אותך."

בסוף רק התחבקנו.

"את בת מזל שיש לך אותם, והם בני מזל שלהם יש אותך," אמרתי למישל. "לי, לצערי, אין קשר עם הפונדקאית שלנו."

הכרתי לה את הילדים, והזמנתי אותה אל הבית כדי להתבונן בו, בבית מן הבתים הישנים בשכונה. הזהרתי אותה מראש שהוא מבולגן. זו הסיבה שהחלטתי להרחיק את כול ארגזי הספרים של בית ההוצאה לאור שלי מן הבית. כדי לפנות את המחסן ואת ארון הבגדים, לתחוב לתוך הארון ושידת ההחתלה לשעבר את כול צעצועי הילדים ולפנות כליל את רצפת חדרם. להפריד בין המיטות, לפרוש ביניהן שטיח, להפכו לחדר מתפקד במקום שימשיך לשמש כמחסן.

ואת כול זה אני מתכנן לעשות עוד השבוע. ואחרי כן, ובתוך כך, גם את הניקיונות של פסח.

איזה יום מלא היה לי. מלא בסיפוק. בתקווה. באמונה. בדרך חזרה מבית הדפוס עברתי עם הילדים בעגלת התאומים ברחוב שבזי, ופיזרתי בכל מקום אפשרי כמה גלויות התרמה. בחנות למזון חיות, אצל הספר שלי, אבינועם, בבתי הקפה וכמובן גם בחנות הספרים 'סיפור פשוט.' בערב נתתי גם לכל תלמיד/ה שלי גלויה, שישימו במקום שיבחרו בו, ושאלתי מי יכול לקחת כמה גלויות כדי לשימן בחנות ספרים סמוכה למקום מגוריו. לשמחתי שניים ביקשו לעשות כן.

finding water

אני מכוון ליצירה ולשגשוג. לשמחה וליופי. וזה נותן את אותותיו קודם כל בסדר יומי, בהספק שלי ובהרגשתי הטובה. – זה קשור לא מעט בג'וליה קמרון, שספריה כול כך טובים בחידוש האמונה בעצמנו, ביצירתיות שבנו, ומזכירים לנו לחיות את החיים הטובים. אין אלה החיים הטובים במובן עושר או תפנוקים, אלא החיים הטובים באמת – חיים מתוך פשטות, ענווה ויצירה.

נותרו עוד עשרה ימים עד לסיום הקמפיין שלי. מחר יש לי חזרה גנרלית עם מיכאל גוטליב על הערב המשותף שלנו, ומחרתיים, מוצאי שבת בערב, הוא מתקיים בחיפה. בשבוע הבא אלמד מדי יום, וביום חמישי אשוב אל חיפה, כדי להיפגש בה בשני מפגשים עם תלמידי שכבות י"א של בית הספר הריאלי, מה שהפך כבר למסורת אצלנו.

איזה שבוע  נפלא.

הנה כתובת הקמפיין. אשמח אם תיכנסו פנימה ותסייעו לי בו.

ועד אז, הזמינו לעצמכם את 'דרך האמן' בעברית מהוצאת פראג, או כול אחד מספריה של ג'וליה קמרון באנגלית. אני לא מקבל ממנה אחוזים, אבל הספרים שלה מחוללים ניסים ופלאות, האמינו לי, ואני משתוקק לחלקם עמכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

החתן, הכלה והחולד

מיד כשקיבלנו מבת דודתי דניאלה את ההזמנה לחתונתם של בנה נדב ובחירת ליבו סהר, גמרתי אומר בליבי לבוא לחתונה עם הילדים. לא ידעתי איפה זה בדיוק מושב סלעית, וטוב שכך, כי אם הייתי יודע זאת מראש, לפני הכניסה למכונית והפעלת ה'וייז,' אני לא בטוח שהייתי נוסע לשם, מרוב פחד. אבל היה לי ודאי שניסע לשם, משתי סיבות – אני אוהב מאוד את דניאלה, בת דודתי, שלמן ילדותי הייתה לי מעין אחות גדולה; אני אסיר תודה לבנה עמרי, שליווה את לידתם של מיכאל ודניאל בדלהי, ובא ושהה עמנו שם כמעט שבועיים; ואני מאמין בחשיבות המפגש של מיכאל ודניאל עם מעגלי המשפחה המורחבת והנהדרת שלנו, כדי שיכירו את כולם וכולם יכירו אותם והם יידעו שיש להם משפחה גדולה ונרחבת.

כבר אתמול בישרתי להם שהיום ניסע לחתונה. הם כמובן לא ידעו מה זה, ושאלו מה זו חתונה. אז אמש, במיטה, הסברתי להם, שכאשר בן אוהב בת, או בן אוהב בן, או בת אוהבת בת, הם מתחתנים. הם עומדים מתחת בד מיוחד, שקוראים לו חופה, מחליפים ביניהם טבעות ומברכים. ואחרי כן יש אוכל ומוסיקה וריקודים.

נרגשים הודיעו מיכאל ודניאל בגן, שהיום הם הולכים לחתונה. ועם שובנו הביתה, אחרי שרחצנו יחד את המכונית לכבוד האירוע, גם התקלחנו והתלבשנו בחולצות הלבנות החדשות שקנו להם אילנה וענת, לכבוד הקיץ, ועלינו על המכונית.

רגע לפני שנסענו הם ראו שאני מחליף מכנסיים ומשחיל בהם את חגורתי, וביקשו להחזיק חגורות של אבא. אז הוצאתי לכל ילד חגורה ישנה ונתתי אותה בידיו. מה שלא דמיינתי הוא מה יעשו עימה באוטו. דניאל תפס בקצה אחד של החגורה, מיכאל בקצה האחר, וכמעט כול הדרך מתל אביב עד סלעית הם שרו, ביוזמת דניאל, "משוך בגזר, משוך בגזר/ משוך ימינה/משוך שמאלה/לא יזוז הגזר."

זה היה מלא מתיקות, ולולא ריבים מזדמנים בדרך, כולל נשיכה אחת של דניאל את מיכאל – "אבא, נתתי לו ביס" – ובכי תמרורים של מיכאל, שטען כי הביס לא עובר לו, ואני לא יכולתי לבדוק זאת, כי היינו בדיוק בכביש חמש – הנסיעה עברה בשלום.

בדרך ניסיתי להסב את תשומת ליבם לעצים. עץ ברוש, עצי תפוז, חורשת עצי אורן, שיחי הרדוף. את כל אלה כבר הכרתי להם מקודם, אבל הם היו עסוקים בשלהם. בינתיים, אני השתדלתי לנהוג במתינות, די מבוהל מכיוון הנסיעה, מזרחה, אל מול ג'לג'וליה ועוד ישובים ערביים, אט אט נובטת בי ההכרה שאני חוצה את הקו הירוק ונוסע מזרחה, ופחד עלום מתעורר בלבי.

אז ככה זה, לצאת מן הבועה התל אביבית, אמרתי לעצמי. חברי אמיר אוחנה ובן זוגו אלון, שנוסעים כמעט מדי שבוע מעבר לקו הירוק, במסגרת פעילותם הפוליטית בליכוד, ודאי ישחקו כשישמעו עד כמה פחדתי לנסוע מזרחה, ואולי אף ינזפו בי, על שאני חושש לנסוע בתוך ארץ חמדת אבות. אבל בעבורי, חריגה אל מעבר לקו הירוק היא נדירה מאוד, ובקושי עשיתי אותה מאז 1967. והנה אני מוצא את עצמי נוהג, לבדי במכונית עם שני ילדיי, אל תוך פלסטין.

הגענו בשלום, ומרגע שדרכו רגלינו במתחם הבריכה של מושב סלעית, שהחתונה נערכה בו, מיכאל ודניאל התרוצצו ממקום למקום, אם כדי לצפות במימי הבריכה, אם כדי לרוץ, לעשות סלטות או לרקוד על הבמה, וכדי להרשים את כול סובביהם, שלשם קיצור הוצגו כולם כ'דודים' ו'דודות', פשוט כדי לא לסבך אותם בהגדרתם כבני ובנות דוד ודודה מסדר שני ושלישי.

"אבא, אני עף!" קראו שניהם ורצו לרוחב במת העץ במקום. ואני הבטתי בהם נדהם, נזכר איך בנעוריי הייתי פורש בדיוק כמוהם את זרועותיי לצדדים ורץ לרוחבו של מגרש הכדורסל מול קן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, יחד עם נועה ונאווה, וקורא "אני עף! אני עף!". קראנו לזה 'לעשות פרפרים,' ואני לא הבנתי אז, שאני פורק בריצה הזאת את ההורמונים של נער מתבגר.

מעט לפני שהחלה החופה עלינו על גבעת הדשא שהתקיימה עליה, וזיהיתי בה שני תלי עפר, שחפר חולד.

"מיכאל, דניאל," קראתי להם, "בואו תראו, הנה הבית של החולד שעשו לו קקי על הראש!".

מי שלא יודע, ישנו ספר ילדים מקסים בשם זה. הנה עטיפתו. אגב, הוא ספר מצוין למהלך הגמילה מחיתולים.

על חולד קטן

שניהם אצו אל תלי העפר ובחנו אותם מקרוב.

"אבא, אבל אני לא רואה אותו!" קבל דניאל.

"אה, זה בגלל שהוא נכנס פנימה, מתחת לאדמה, וסגר את האדמה מעליו," הסברתי לו.

שני האחים, כמו במתואם, הרימו מן הדשא שני ענפים דקים וחשופים שמצאו עליו, תקעו אותם בתל העפר והחלו לחפור בו.

"לא, אל תעשו את זה," הפצרתי בהם, "אתם מקלקלים לחולד את הבית!"

זה לא ממש עזר לי. הם חפרו להנאתם בעפר, וכשנרגעו מזה רצו וצעקו מסביב לחופה, שנוהלה בצורה מרגשת ומיוחדת בידי בן דודי הבכור, בני הלר, בוגר ישיבה ושומר מצוות, שהתעלה מעל עצמו וניהל טקס, שחציו דתי וחציו חילוני, לבקשת בני הזוג. החתן בירך את הכלה, הכלה את החתן, הם החליפו ביניהם טבעות ואפילו חלקו ביניהם את ברכות הקידושין. זה היה מרגש כל כך.

אבל מיכאל ודניאל לא התעניינו בשילוב בין המסורת לבין היהדות החילונית, אלא בבמת העץ על המדשאה התחתונה, הרחוקה, ומכיוון שהיתה במורד, והם רצו ואצו אליה, הייתי מוכרח לנתק את עצמי מן החופה ולהשגיח עליהם, שלא יתקרבו למימי הבריכה, חלילה, או למתקני ההגברה ולכבלי החשמל הכרוכים בהם.

בתשע, אחרי ארוחת הערב הנפלאה, היינו ראשוני ההולכים מן המקום. בת דודתי הפצירה בי שנחכה קצת, כדי להצטלם יחד. אבל הצלם לא נראה באופק, ואני ידעתי שעלי למהר לצאת משם, כדי לנהוג בחזרה הביתה שעה שאני עוד ערני. כי בעבורי, נהיגה במכונית במשך שעה ויותר, בכבישים לא מוכרים, מונחה על ידי ה'וייז' בלבד, כששני בניי במושב האחורי של המכונית, היא פשוט סיוט מתמשך.

בתחושת רווחה גדולה הגענו הביתה. הילדים כבר נרדמו מזמן במושביהם, ואני הכנסתי אותם בזה אחר זה אל החדר, הפשטתי אותם מבגדי החורף שלבשו בחתונה, שנערכה בחוץ, בקור של הרי השומרון, ואז חיתלתי והלבשתי אותם בפיג'מות.

מחר יהיה להם הרבה מה לספר בגן. על החתונה, על החולד וגם על החמור והגמל שפגשנו בדרך, ממש בצומת היציאה ממושב סלעית לכיוון הכביש הראשי.

לילה טוב לכולם/ן.

הצילו את הילדים!

הבוקר, כששמעתי ברדיו שהייתה עוד רעידת אדמה חזקה בנפאל, ובשלה ארבעה הורים ישראלים תקועים במכונית עם ארבעה פגים בני יומם, אחרי שניתקו אותם בשיניהם מן החוטים שחיברו אותם לאינקובטור ורצו למכוניתם, נתקפתי באימה. אחרי כן, כששמעתי שיחה של יעל דן עם אחד האבות, בגלי צה"ל, פרצתי בבכי.

אז עוד לא ידעתי, שאחד האבות האלה הוא חברי יואב אילני, שכרגע שמעתי את קולו מדבר שוב בגלי צה"ל, מספר על רגעי האימה שחוו וכיצד הם שוהים כבר שעות ארוכות בתוך מכונית, מסביבם הריסות, גוויות ואלפי חולים, ובידיהם פגים שמשקלם לא יותר מ 1700 גרם כל אחד.

יואב אילני הוא אחד מחבריי. אנחנו מלווים איש את רעהו שנים, ודרכינו השתלבו במהלך הפעילות שלנו למען הקהילה. לכן, מזה שנים אני יודע על כמיהתו לילדים, ועקבתי אחר הניסיונות החוזרים ונשנים שלו ושל בן זוגו להיות להורים. יואב ובן זוגו עברו כמה וכמה ניסיונות פונדקאות שכשלו, עד שהצליחו להשלים את ההריון, ממנו נולדו להם כעת בן ובת, בנפאל, שני פגים קטנטנים, הזקוקים לטיפול רפואי דחוף ולהשגחה מתמדת.

אני יודע זאת, כי לפני כמה חודשים נפגשנו ברחוב באקראי. אני הייתי עם בניי, מיכאל ודניאל, שנולדו בפונדקאות בהודו, ויואב סיפר לי על עוד ניסיון העברה של עוברים שנכשל. עודדתי אותו במילים שבהן עודד אותי חברנו המשותף, עופר אליסון, שהדריך אותי במסע הפונדקאות שלי בהודו, ואמר לי אז, שהפונדקאות היא כמו רכבת הרים. אתה עולה ויורד בה, אבל לבסוף מגיע. יואב חייך, הודה לי על דבריי והתרגש מאוד למראה הבנים שלי.

עכשיו הוא יושב במכונית, בעיר חרבה, מול בית החולים שקירותיו נסדקו וציודו הושחת, ובידיו ובידי בן זוגו שני התינוקות, שייחלו וציפו להם במשך שנים.

הוא אחד מארבעה הורים, שהתחננו בפני ראש משלחת הסיוע הישראלית לנפאל, שיעלו אותם על המטוס, אשר שב היום לפנות בוקר, זמן מועט לפני רעידת האדמה החדשה, לישראל. הם סורבו, בשל אי האפשרות להוציא מנפאל תינוקות, שזהותם הישראלית לא אושרה עדיין. זה קצת לא ברור לי, שהרי כך בדיוק נעשה בחילוץ הקודם – מטוס הביא ארצה את התינוקות על הוריהם, ותהליך הבדיקה הגנטית, שרק אחריה ניתן לאשר שהם הוריהם ולהוציא להם דרכונים ותעודות זהות ישראליות, הושלם כאן. מדוע, אם כן, הותירו אותם שם, נתונים לחסדיה של האדמה הרועדת הזאת?

אבל אינני מחפש כעת שום הגיון או הסברים. כרגע כל מה שאני מבקש הוא שתתפללו בעבור יואב ובן זוגו ושאר ההורים הישראלים, היושבים שם עם פגיהם בתוך מכונית – ושכל אחד ואחת מכם, שיש לו או לה גישה לכלי תקשורת או למשרדי הממשלה הרלבנטיים, ירים טלפון ויפעיל לחץ למען הבאתם ארצה ללא דיחוי. אם הפגים האלה לא יטופלו בשעות הקרובות, יש סכנה ממשית לחייהם, ואזי, דמם בראשה של ממשלת ישראל וכנסת ישראל, שטרם סיימו את התיקון לחוק הפונדקאות, ואת תיקון אי-השיוויון בחוק זה – המחייב ישראלים כמוני לנסוע לנפאל כדי להביא לעולם את ילדיהם.

אל תסיטו את עיניכם מן המראה הזה, אל תדחיקו אותו, אל תעברו על הפוסט שלי בלי פעולה – מפני שפניו המכוערים של אי-השיוויון לקהילה ההומוסקסואלית, בכול הנוגע להבאת ילדים לעולם ועוד בהרבה תחומי חיים נוספים – ניבט אליכם כעת מפניהם המיואשים של יואב ובן זוגו, וחבריהם, ומעיניהם האלמות של ארבעה פגים, הזקוקים להצלה.

המאהב הימני שלי.

לאור השיח הפוליטי המזוהם ברשת, הבנתי שאין לי ברירה אחרת. עלי לצאת, שוב, מן הארון. זה כבר הפך לי לשגרה מעייפת. אבל אין לי ברירה. אני לא יכול עוד לשמוע הומואים מהשמאל מלכלכים על הומואים מהימין, ואנשי שמאל שקוראים לא לחמול עוד על 'הבבונים' שהצביעו לימין.

אני חייב להתוודות בפניכם, שהמאהבים הכי טובים שהיו לי, וישנם לי, הם מהימין.

עשיתי את כולם. שמאלנים וימנים, חיילים ומשתמטים, נערי שליחויות ואנשי אקדמיה. יהודים וערבים. האמינו לי. טעמתי מהכול. אבל המאהבים הכי טובים שהיו לי הם מהימין.

ככה היה בחור אחד, שהתאהבתי בו עד כלות, יליד אריאל – שכאשר הוריי שקלו פעם לעבור אליה הודעתי להם, שכף רגלי לא תעבור את גבולות הקו הירוק – אבל אל ביתו נסעתי; כך היה צנחן אחד, יליד אפרת, ששרף את לבי באהבה ובתשוקה, ובאותה מהירות גם הפך אותו לרמץ; כך גם האקס שלי, שלא ארחיב על אודותיו, אבל אומר, שה' שלח לי את הסקס הכי טוב שהיה לי, באמצע חיי, ועוד מבחור ימני; כך גם בחור אחד, שאפילו השתתף ברדיפת שמאלנים ברחובות, אבל עושה אותם מצוין במיטה.

אני איש שמאל. כך לפחות אני מחזיק מעצמי. השמאל מחזיק ממני פחות. אבל זה לא אכפת לי. אני איש שמאל, שמאמין שאסור היה לנו לבצע את ההתנתקות, אסור לנו להחזיר את רמת הגולן ועלינו לשמור על גושי ההתיישבות. אני איש שמאל, שלא מאמין לאובמה, לאיראנים ולפלסטינים, אבל מבין שמוכרחים לקיים תהליך שלום, גם אם הבשלתו תארך עוד כמה דורות, כדי לשפר את מעמדה של ישראל בקרב אומות העולם.

אבל יותר מכול, אני איש שמאל שאוהב גברים, יודע להבחין בגבר ראוי, ומודיע לכם, שאין מה לעשות. הימין הפוליטי מייצר גברים גברים. כאלה שטוב להתגלגל איתם במיטה ולחלוק איתם חיי נישואין.

ככה אני מסתכל גם על חבריי בתא הגאווה בליכוד.

אני לא מסכים עם דעותיהם, אבל גאה בהם. הם פעילים, הם בולטים, הם עושים היסטוריה.

אני גם נמשך אליהם בטירוף, והייתי הופך כמה וכמה מהם לבעליי.

למען האמת, חבריי הימניים הם לא רק הכי סקסיים בעיניי, הם גם האנשים הכי חכמים שאני מכיר בסביבתי הקרובה. משתי הסיבות הללו, הסקס והשכל, אני מעדיף לא להיכנס איתם לדיונים פוליטיים, ולחשוב עליהם כעל משפחה.

עכשיו, שסיפרתי לכם כל זאת, אני רוצה לחזור בי ממשאלת לב קודמת, מאוד חשובה. לפני הבחירות כתבתי, שאני רוצה להיות ראש ממשלה.    הלילה, יממה אחרי ניצחון הימין בקלפי – שעה שהכול עוד פתוח, בעיניי, גם עתה, אם הרצוג רק ישכיל להבין שיש לו אפשרות להקים קואליציה עם גוש חוסם, בתמיכת הרשימה המשותפת – אני רוצה להציע את עצמי לתפקיד אשת ראש הממשלה.

אני די שפוי, די נחמד, מאוד מנומס. אין לי צורך במותרות. אני מסתפק במועט. ככה חונכתי, ככה גדלתי, כך אני מחנך את בניי. מבחינתי, קיום ספרטני, עם ארוחת בוקר בסיסית, עוף ותוספות בצהריים וארוחת ערב ישראלית, זה בסדר גמור. כך ממילא אני חי.

אני לא אריץ אל מעון ראש הממשלה בעלי מקצוע, מפני שאחשוש שארצה להתעסק איתם, ואני טיפוס מונוגמי ושמרן. כך שאין לחשוש שתמצאו אצלי חשמלאי במטבח באמצע הלילה או ביום כיפור.

הדבר היחיד העומד ביני לבין התפקיד הוא הגלידה. בניי ואני אוהבים גלידה. אנחנו מלקקים גלידה כמעט בכול יום.

אבל אני מבטיח לכם דבר אחד. נמשיך לאכול גלידה בנווה צדק, פעם-פעמיים בשבוע. מדובר בהוצאה של שישים שקל לשבוע. ארבעה גביעי גלידה. והיא תמומן מכיסי.

עכשיו כל מה שנשאר לי זה למצוא לי גבר-גבר, ימני, רצוי ממוצא מזרחי, אם אפשר הכי טוב מרוקאי, העיקר שיהיה גבוה, עם שיער שחור, בעל שאיפות פוליטיות נמרצות, ואחד שיודע את העבודה.