להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

החיים הטובים. או – כולנו רקמה פועמת אחת.

אמיר-גלבוע-גדול.jpg

 

הערב, כשירדתי במכונית מתובל לחוף גנוסר, לא ידעתי איזו הפתעה מצפה לי שם. הוזמנתי לדבר על יצירתי במסגרת שבוע הספר בבית הדיור המוגן "בית בכפר." הגעתי למתחם טבול בירק, למועדון תרבות, שחיכו לי בו כמה עשרות גברים ונשים, בעיקר נשים. כדרכי, סיפרתי על ראשית כתיבתי, ועל האנשים שהשפיעו עלי מטובם במהלכה, ובהם איתמר יעוז-קסט, שערך והוציא לאור את ספר-שיריי הראשון, א.ב.יפה, עורך "הדף לספרות" של "על המשמר," שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה ואז גם הפך אותי לסגנו ולימד אותי כול מה שאני יודע על עתונות ועל עריכה ספרותית, יעל לוטן, שהחליפה אותו, שלמה ניצן, עורך "משמר לילדים," שבזכותו אני כותב לילדים, וחיים פסח, שבזכותו נהייתי לאנדד צ'טרג'י, סופר הודי נודע ובלתי קיים, וחברתי הקרובה עדנה שבתאי, ועוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי, שישבה בשורה הראשונה. "אני שמחה שבאתי לשמוע אותך," אמרה, "כשקראתי את 'מעשה בטבעת' היה לי כול כך קשה עם הספר, עד שחשבתי שלא אבוא לשמוע אותך. אני שמחה שבאתי. אני מכירה אנשים רבים מבין אנשי הספרות שהזכרת כאן הערב."

"מי את?" הסתקרנתי.

"אני גבי גלבע, אלמנתו של אמיר גלבע."

פרשתי את זרועותיי לחבקה מרוב התרגשות. גבי עצרה אותי, ממבוכה. אז חיבקתי אותה רק למחצה. "אני כול כך מתרגש לפגוש בך," אמרתי, "כול כך אהבתי את אמיר."

"גם אני אוהבת אותו," חייכה אלי. "יש לך זמן להתעכב כאן קצת?"

"בוודאי," קראתי. התקשרתי לבייביסיטר, הסברתי לו שפגשתי כאן מישהי ושאתעכב קצת. ואז התיישבנו לדבר.

שוחחנו כשעה. גבי סיפרה לי שהיא מראשוני המשתכנים ב"בית בכפר" בחוף גנוסר, שהיא עסוקה מאד, בגילה המתקדם, בטיפול בעזבונו של אמיר. החלפנו בינינו סיפורים ואהבות. הרבה שמות עלו במהלך השיחה הזאת. ישראל זמורה ואהד זמורה וערן זמורה ונתן אלתרמן ושלונסקי, וגורי וחנוך ברטוב, ופרופ' ישראל לוין, שהיה מורי הבלתי נשכח בשירת ימי הביניים העברית בספרד, ולי היה הכבוד להיות עוזר הוראה שלו, ועוד ועוד. ואני כול כך התרגשתי. סיפרתי לגבי איך רוני סומק, אחי הגדול, לקח אותי פעם ל'קפה שטרן,' והראה לי מרחוק גבר מרשים, עם בלורית מתנפנפת ברוח, מסב אל שולחן בחוץ, ולחש לי "הנה, זה אמיר גלבע," ואיך הכרתי את אמיר קודם כול מעבודתו כעורך שירה ב"מסדה," עם ספר השירים הנפלא של שולמית אפפל, "מרחק," ואחרי כן עם ספרים נוספים, ואז הכרתי את אמיר עצמו, שהיה לא רק משורר נפלא, אלא גם אדם מתוק וטוב לב מאין כמוהו. ולבי רחב. ואחרי כן, כשדיברנו על "שיר בבוקר בבוקר," המתחיל בשורה הבלתי נשכחת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," שלפתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי.

"חברתי, סיגל אשל, הנכדה של שלונסקי, פרסמה בדיוק היום שיר מחווה לשיר הזה של אמיר, וציינה זאת," הפתעתי את גבי, ואז הראיתי לה את שירה של סיגל על מסך הסמרטפון.

גבי התרגשה, ואני אתה. הבטחתי לה שאשוב לבקרה שם, וגם כל עזרה שתידרש לה, ביחס לאמיר ועזבונו וגם ביחס אליה עצמה. ואחרי כן, מתרונן לב, נהגתי כול הדרך הביתה. אך עוד בדרכי הביתה התקשרתי לסיגל, לספר לה כיצד קראתי את השיר שלה, שעות ספורות אחרי שהעלתה אותו לפייסבוק, בפני אלמנתו של אמיר גלבע.

ושוב התרגשנו. שנינו.

"את יודעת," אמרתי לה, "זו חוויה כול כך מיוחדת, מפני שהיא ממחישה עד כמה כולנו, כול הסופרים והמשוררים, בעצם בני משפחה אחת. שאנחנו מחוברים יחד ברקמה חיה, פועמת, בלתי נפרדת. וזה דבר שקל לשכוח בהמולת הימים האלה, של פייסבוק."

ואחרי שסיימנו את שיחתנו התקשרתי גם לחברתי עדנה שבתאי, וסיפרתי גם לה על המפגש המיוחד הזה, והייתי מאושר.

אני בן חמשים ושמונה. מסתבר שכבר עברתי די הרבה בחיי עד הנה. אבל אם יש משהו שאני מרגיש מחובר אליו בנשמתי הוא הספרות העברית ותרבותה. וזה בא לידי ביטוי ביחסיי עם יחידים. עם רוני ויחזקאל וגלעד ורפי וסיגל ושז ואחרים. סוג של אחווה עמוקה, שאי אפשר להסביר אותה אלא במילה אהבה.

לאוהביו של אמיר, הנה "שיר בבוקר בבוקר", מתוך האתר "אלמוג", מאגרי מידע פדגוגיים:

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אמיר גלבוע

                1         פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

               וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

               דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

               וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

                5         הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם – הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

               וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

               וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

               לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

                  10        אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

               כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

               כְּשִׁיר רוֹעִים.

               כְּעָנָף.

                פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

                וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

*

אמיר חוגג כאן על ידי השגבת היחיד לעם, ולכן לא פלא שהשיר הזה הפך לסוג של המנון, גם בזכות הלחן והביצוע של שלמה ארצי. והנה, סיגל מחזיר את השגב אל היחיד, אל היחידה, האשה, המבטאת את גבורתה ביומיום של חייה:

פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תתמרר את חייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.

(תודה לאמיר גלבוע על ההשראה)

*

אושריי שזכיתי להיות חלק מן המשפחה הספרותית המורחבת הזאת.

לילה טוב לכם/ן.

על השיבולת ועל הסיבולת

על הטרמפולינה

     באחד משיריו היפים, "שיבולת מתהילים ס"ט," כותב אמיר גלבע:

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת.

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלַי.

אֲנִי נִשְׁטָף בָּךְ,

כִּי עָדֵךְ בָּאתִי בַּמַּיִם.

כָּל אֲשֶׁר לֹא גָּזַלְתִּי

אָשִׁיב לָךְ וּלְחוֹרְפַי,

אַךְ הוֹשִׁיעִינִי נָא

מִטִּיט הַיָּוֵן

וּמִמַּעֲמַקֵּי הַמַּיִם.

אֲנִי אָמַרְתִּי לְשִׁירֵךְ

וּגְרוֹנִי נִחַר.

כִּי הָיִיתִי לָךְ נָכְרִי

כְּמוֹ מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי.

אֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב,

יוֹדֵעַ אִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי,

אַךְ שִׂיחֵךְ בִּי כָּל הַיּוֹם

עִם יוֹשְׁבַי שַׁעַר

מְכַסֶּה כְּלִמָּה פָּנַי

כְּמוֹ נְגִינוֹתַיִךְ לַיְלָה

עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר.

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת,

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלָי.

הוֹשִׁיעִינִי גַּם כִּי תְּסַחְרְרִינִי

עַד בְּלִי דַּי.

אַךְ אַל נָא תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה

נֶגְדָּהּ-נָא לְכָל צוֹרְרַי.

*

כעת, קצת אחרי שהבנים נרדמו במיטותיהם, עלו בי לפתע שלוש שורות הפתיחה של השיר הזה, שלמדתיו בשנה הראשונה באוניברסיטה, כנראה מידה ומפיה של המורה הנפלאה שהייתה לי אז ליסודות השירה, לילי רתוק.

מי שאינו מכיר את אהבתו של אמיר לצימודי לשון, ולא יטריח את עצמו לתהלים ס"ט, לא יבין את השיר הזה. אבל בתהלים כתוב 'שיבולת מים,' והכוונה היא למערבולת עזה. דוד המלך מדמה בפרק זה בתהלים את מצבו לאדם טובע, שהצלתו היחידה היא אמונתו באל: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי, בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד; בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם, וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי: כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי."

מזמורו של דוד הוא תחינתו של אדם נואש לעזרה מאלוהיו, ואילו שירו של אמיר האהוב והמת הוא שירו של אדם החי בעולם ללא אל, משורר השר את שירתו, המזדנזנת עם אויביו. זהו שיר לירי וארס פואטי בעת ובעונה אחת. ניתן להסב אותו על אישה, על אהובה, וניתן לקראו כשיר על שירתו.

השורות האלה עלו בי מרוב עייפות ועוררות כאחת. עוררות של ערב חג, עייפות הנגררת מן הימים שלפניו.

עבדתי קשה בתקופה האחרונה. כרכי השירה, העריכות הנשנות לרומן החדש שלי, 'אשת הפיראט היהודי,' יחסי הציבור לספריי וגם לספריהן של המשוררות שערכתי, גילה ברסקי ואורנה גאון-רוזנבלום, וגם העבודה על שני ספרים שעוד לא סיפרתי לכם עליהם – ספר שירים נפלא של חברתי, סיגל אשל, וספר שירי ילדים יפהפה של חברתי מרסלה לונדון, עם ציוריה המרהיבים של חברתי הילה חבקין. ואני מדגיש שהן חברות, כי כך אני עובד על ספריהן. מתוך אהבה גמורה.

ובתוך כל זאת, הפרנסה, העבודה, הטיפול בילדים.

בתקופה האחרונה הבנתי משהו. שיכולת ההכלה, הסיבולת הרגשית, היא יכולת אלסטית. במשך חמש שנות הורות, גם אדם קצר רוח כמוני לומד להתרחב. להבליג על משובת בניו, לאפק את תגובותיו, להתחכם להם. להתכופף אליהם לחבקם ולנשקם דווקא במקום של פורענות, שבו הם מצפים לכעס או לעונש, לשוחח עימם על הרגעים האחרים דווקא ברגע שהם רגועים בו, להמציא, לאלתר. בעיקר לקחת אוויר.

אבל צדה האחר של הסיבולת הוא השיבולת, במשמעותה בתהלים ס"ט. התחושה שבאו מים עד נפש, תחושת הטביעה במצולה, "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי, שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה; וְאַל-תֶּאְטַר-עָלַי בְּאֵר פִּיהָ," מתחנן דוד המלך בפני ריבון עולם. ומי אני שאכזב. אף אני לעתים חש כך, כאילו כלו כוחותיי, ואין לי עוד הכוח להתמודד עם הקשיים עם הבנקים ועם הפרנסה, עם תביעות היצירה ועם תובענויות הבנים.

הם נעשים יותר ויותר חכמים, מדויקים, מכאיבים. איך אמר לי מיכאל אתמול, כשלא מיהרתי מיד לטפל באיזה מכאוב שהציק לו, "איזה מין אבא אתה, שהילד שלך סובל ואתה לא בא לעזור לו?" – רק משום שעמדתי באמצע רחיצת כלים מארוחת הערב ולא הרפיתי מהם מיד וניגשתי אליו. או הערב, אחרי שירדנו לכרמיאל מקץ כמה ימים שהתלונן בהם על כאב ראש, נפיחות במצח וכאב בפנים לחיו. רופא ילדים אחד כבר בדק ולא מצא בה דבר. אבל אני, חרד שמא פיתח סינוסיטיס, החלטתי ללכת לעוד רופא לשם היוועצות, מפני שאינני רוצה שיסבול בערב החג – והנה התגלה כי הילד בריא, אבל סובל מאפטה מציקה בפנים פיו. ורגע אחרי שחזרנו, משום שלא נעתרתי מיד לאיזו בקשה מצדו, התלונן – "אבא, לא אכפת לך ממני" (או משהו בדומה).

נעמדתי מולו, ושאלתי – "באמת? לא אכפת לי ממך? עם מי ירדתי עכשיו לרופא בכרמיאל? למי קניתי עכשיו בכפר משחה לפה? למי קניתי רחפנים ליום ההולדת?" ואז הכנתי לו שוקו, כי מיכאל דורש שוקו מדי ערב, לפני לכתו לישון, וגררתי את עצמי אל המקלחת, לרחוץ אותם לפני השינה, כי אצלי הילדים לעולם (נו טוב, רק פעם אחת בחמש השנים שחלפו) לא הולכים לישון מבלי להתקלח מקודם לכן, ואחרי כן גם קראתי להם חצי ספר של שאלות מצחיקות, ועשינו במיטה תחרות כמה זמן אנחנו יכולים להביט זה בזה בעיניים מבלי למצמץ ומבלי לצחוק (אני כמובן הפסדתי. התפוצצתי מצחוק).

אז כן, לעתים זה קשה. אבל הרבה פעמים זה גם משמח. כמו, למשל, כשמיכאל מצא היום, מיד עם שובו מן הגן, שאספתי בעבורו את כול הצנוברים שליקט בגן השעשועים לתוך צנצנת. הנחתי אותה על שידת התבלינים והבטחתי לו שנמשיך ונאסוף יחד צנוברים, כדי שתמיד יהיו לו צנוברים לפצח, והוא פרץ בקריאות "אבא, אני אוהב אותך, אתה האבא הכי טוב בעולם!" ואחרי כן גם תמה, בקול, מדוע אינני אומר לו תודה, או דניאל, שעט עלי בחיבוקים ושר לי שיר אהבה, וגם אמר לי שהוא רוצה להתחתן איתי. שאני אהיה הכלה והוא יהיה החתן. וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה. מה שאומר, שיש תסביך אדיפוס גם במשפחה יחידנית.

"אני מקווה שתמצא לך כלה צעירה יותר," צחקתי.

"בעצם אני כבר מתחתן עם יעל" (הגננת) נמלך דניאל בדעתו, וחזר בו.

היום אחר הצהריים הוא סירב לרדת לכרמיאל עם אחיו עד שאבטיח להם, שאקנה להם, הן הערב והן ביום ההולדת, מתנה ליום הולדתם, החל ב-12 לחודש, למחרת החג. אמרתי לו שאין לי כסף לכול כך הרבה מתנות, בייחוד אחרי שקניתי להם טרמפולינת ענק לחצר, וסל לקליעת סלים, כי מיכאל מכדרר בצורה מקצועית, ורציתי לעודד אותו בזה, והוא אכן קולע סלים כמו אלוף. אבל הוא המשיך לתבוע ממני מתנה עוד הערב, ואני, רק כדי לשמחם, קניתי לכל אחד מהם רחפן, משהו שהם מבקשים כבר מזה שנה, כי ראו ילד בגן השעשועים בנווה צדק משחק בו.

כשהגענו הביתה ראיתי שהוא מיועד לגיל 14. ואחרי שהטרחנו את מיקי, השכן, להרכיב את הרחפנים (כי אני לא מעז לגעת בדברים כאלה), והטסתי לשלושים שניות את הרחפן של דניאל בחצר האחורית שלנו, רק כדי לגלות איך להטיסו, שברתי את אחת מארבע רגליו. דניאל פרץ בבכי ואחרי כן הוכיח אותי – "אמרתי לך שלא תעיף את הרחפן, שתעצור! למה לא הקשבת לי!?". וכך הלאה והלאה. הוא נרגע רק אחרי שמיכאל הבטיח לו את שלו.

בתוך כל האינטנסיביות הזאת גם הייתי צריך לעשות פסח בבית. כי זה בגנים, לא יעזור שום דבר. אז הבטחתי לעצמי שאעשה כל יום משהו, לשיעורין. וניחמתי את עצמי בזה, שגם חול המועד הוא זמן שאפשר לנקות בו. לכן החלפתי עונות בארונות הבגדים, ניקיתי את ארונות המטבח והאמבטיה, את מדפי הספרים בסלון, את המקרר ואת המקפיא, אבל עוד נשאר לי לעשות חלונות ולשטוף את הבית, לסדר ניירת בחדר העבודה ולדאוג לסיוד הקומה התחתונה של הבית. ורק אלוהים יודע איך אעמוד בכל זה כשהילדים בחופש והגן סגור.

יהיה בסדר. מחר ניסע לסבא לליל הסדר. נישן שם, כדי לא להיקלע לפקקים ולתנועה ערה מאוחר בלילה, ונחזור לקיבוץ ביום החג. למחרת, ביום ההולדת של מיכאל ודניאל, נבלה בלונה פרק של 'מיי בייבי' בירכא, ביום שאחרי כן ניסע למגדל העמק לבדיקת עיניים ראשונה, בהמלצת 'מכבי,' ואחרי כן נמשיך בטיולים ובאירוחים.

ובלילות אבדוק את כול עבודות תלמידיי שעוד לא בדקתי.

מי היה מאמין שהם כבר בני חמש. לא ייאמן איזו דרך עברתי, ועברנו, מאז. הדימוי היחיד שקפץ לי כרגע לראש הוא, שאני מרגיש כמו קציץ בשר. אחד שנכנס מרצונו למטחנת ההורות, נטחן בה עד דק, וכעת הורכב מחדש כקציצה. משהו כזה בערך.

אני בטוח שכול הורה מכם/ן יודע על מה אני מדבר.

*

מי שלא קרא עדיין את הראיון של חיים גורי עם אלעד זרט, במוסף 'שבעה ימים' של 'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון, כדאי שיעשה זאת. גורי הטוב, חם הלב וחכם הדעת, אדם ומשורר אהוב עלי ביותר, אומר שם דברים עמוקים ונכוחים על הווייתנו כאן.

בקוראי בדבריו, חשתי קצת כאילו גורי הוא המבוגר האחראי שנשאר לשמור כאן על כולנו. קצת כמו אב גדול, חכם ומיטיב.

שיהיה לכם חג שמח וכשר, ובעיקר מאושר. והרבה בריאות. אמן.