חתונה בענננים

      לפני רגע סיימתי לצפות בסרט החתונה המרגש של מיקי מוכתר ואריק עורי, שהפתיעה את מיקי בטקס חופה שלם, בתום אחת ההצגות שלהם, לפני שבועיים.

     נתקלתי בו במקרה, בפייסבוק, אבל הוא כול כך ריגש ושימח אותי. כי אריק ומיקי היו מיושבים הקבועים של ה"אספרסו בר" בשדרות רוטשילד הרצל, שם הייתי יושב במשך שנים וכותב את ספריי. וכך התיידדנו שם.  והם היו עדים לציפייה המתוחה שלי להולדת בניי, ואחרי לידתם מיקי גם שיחקה והצחיקה אותם לא פעם, ביושבם בעגלת התאומים, ואחרי כן גם הזמינו אותנו להצגותיה.

     והנה הם נשואים, ומחזיקים בבנם הפעוט מתחת לחופה, והלב נמלא על גדותיו.

     אך כול סוף השבוע הזה היה דומה. הוא התחיל בעבודה מאוד חזקה שהייתה לי עם יצחק ביום חמישי, שעוד אעלה הנה משהו מכול מה שכתבתי עליה, ועיקרה הוא ריפוי הילד הפנימי שבי. הוא המשיך בהבנה שזה מה שמתחולל בקרבי. סוג של ריפוי פלאי שלא הייתי מעלה על הדעת שהוא אפשרי כלל.

     ואז החל יום שישי, עם סדנה במכללת כנרת, שרק שלושה מחבריה הגיעו למפגש, ואני אמרתי בלבי, שאני בעל שליחות בדרכי הכתיבה, וכול מי שבא ללמוד ממני מבורך, ויקבל ממני את המיטב שבי, וכך היה. ואחרי כן טסתי כדרכי חזרה הביתה, ומכיוון שהזמנו משפחה אהובה מן הישוב לאכול איתנו יחד ארוחת ערב, היה עלי להספיק לנקות את הבית ולבשל.

     ומיכאל ודניאל המקסימים, מרצונם ומיוזמתם, הציעו לי עזרה, ושטפו לבד את הרצפות וגם שאבו אבק וערכו את השולחן. אמנם, הם ערכו אותו ב'כתב ראי,' הפוך, אבל עזרתם שמחה אותי מאוד. וגם הקלה עלי. יכולתי להתפנות לבישול.

     ארוחת הערב עם החברים הייתה חמה, ושוחחנו הרבה על החיים ועל תובל, ואחרי לכתם הילדים הלכו לישון רק בתשע בלילה, ואני נעמדתי להכין חמין לשבת. התחזית החורפית עוררה בי את התשוקה לחמין, ולכן גם הפשרתי מראש בשר וקילפתי תפוחי אדמה והשריתי שעועית וגריסים.

     זה נגמר באחת עשרה בלילה. סיר החמין החדש שקניתי, סיר גדול שיספיק לי לאירוח כול המשפחה, נכנס לתנור, ואני הלכתי לישון אחרי קריאת עיתוני השבת.

      הבוקר הילדים שיחקו כול היום בחוץ, ואני ניצלתי את הזמן כדי לעשות משהו שאני חייב לעשות כבר מזמן. סיכום הוצאות של כול שנת 2017 ובניית תקציב ל-2018. זה גם הזמן האידיאלי לעשות כן, בסיום השנה.

      ואז הזמנו את השכנים שלנו לאכול איתנו צהריים, וכשסיימנו הצעתי לילדים לבוא לישון איתי בצהריים, כדי שיהיה לנו כוח לבלות יחד, בסרט מדובב לעברית, בבית הקולנוע בכרמיאל.

      בחרתי בסרט "פרדיננד." הוא מספר על שור מתוק ורחוק מאלימות, שהחיים מכריחים אותו אל הזירה, אל מלחמה במטאדור שזהו הקרב האחרון שלו. המטאדור אפילו פוצע אותו בירך, אבל השור מסרב להילחם בו. ובסופו של דבר, הקהל יוצא מגדרו בבקשו מן המטאדור לחוס על חייו של השור, והשור חוזר, בלווית ידידיו אל הילדה האוהבת שגידלה אותו.

     כשיצאנו מבית הקולנוע פרץ דניאל בבכי. בכי עז. עם דמעות. "אני נורא עצוב," הוא אמר. "למה לקחת אותי לסרט  הזה!?"

     "מה קרה, דניאל?" נבהלתי, "הרי הסרט נגמר טוב."

     "כן, אבל המטאדור פצע את פרדיננד, ועשה לו שריטה בירך!" בכה דניאל את ליבו.

     רק יצאנו מבית הקולנוע הבחין בבובות קטנות ומתוקות בחלון ראווה סמוך. מיד נעלם בכיו. "אבא, אני רוצה בובה כזאת," קרא.

     "אבל יש לכם כבר כול כך הרבה בובות כאלה בבית," מחיתי, "אולי ממתק במקום?"

     דניאל התעקש, ואני הבנתי שזה מה שנחוץ לו בדיוק ברגע זה, כדי לעודדו. אז קניתי לשניהם שתי בובות, ונסענו חזרה הביתה. ניצלתי את זמן הנסיעה אל ההר כדי לספר להם, שכעת שוקלים לבטל את מלחמות השוורים בספרד, כדי לחוס על חיי השוורים, ודניאל ביקש שנודיע למשטרה על כול אדם שממשיך בזה, בספרד. ודיברנו גם על 'צער בעלי חיים,' ואיך זה מתקשר לבקשות החוזרות ונשנות שלי מהם, ממיכאל ומדניאל, לא להתאנות לבעלי החיים שלנו, הכלבה, החתולים ודגי האקווריום.

     אז חזרנו הביתה, דניאל ניסה לצאת מן המכונית דרך הדלת של מיכאל, כי שלו הייתה תקועה, ומיכאל הלם בו, ואז דניאל היכה אותו בחזרה, וכשניסיתי להפריד ביניהם דניאל יצא מן המכונית, הסיר מעליו את המעיל בקור האיום הזה, ורץ הלאה בוכה. מיכאל נשאר במחאה בתוך המכונית. אני רצתי אחרי דניאל להשיבו הביתה, ואז אל מיכאל כדי לשלוף אותו מן המכונית – ואחרי כול זה, רגע אחרי כול זה, כבר היינו שלושתנו בבית החם, שניהם מציירים על השולחן בסלון, מיכאל כבר ממש כותב מילים, "עץ," "מלכה," וכו', ואוכלים תותים, שניהם רגועים, ואני עוד אוסף את עצמי מהדרמה שהתחוללה בן-רגע בחוץ.

     בירכתי על זה שעשיתי להם מקלחות לפני שירדנו לכרמיאל, ועל זה שהתלבשו מרצונם לבד בפיג'מות, ונכנסו למיטות כדי לשמוע סיפור, ונרדמו.

     זה היה סוף שבוע עמוס, אבל ממלא. כרגע סיימתי לבדוק את כול העבודות לסדנת הערב מחר. עוד נותרו לי עבודות לבדיקה לסדנת הבוקר. אבל אני מרגיש מלא ושמח, מפני שהתחברתי מחדש לילד שבי, לכוחותיי התמים והטהורים ביותר, וגם הספקתי המון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ושבוע נפלא.

נ.ב.

הדבר היחיד שמעיב על שמחתי הוא התחזיות של מרים בנימיני ואחרים ל-2018, למלחמה בקיץ, עם האיראנים שעל הגדר. זה, יחד עם ההבטחה שצפויים לי השנה שינויים גדולים בחיי, נותן לי תחושה כאילו אני חי על אדמה נודדת, מכניס אותי לסוג של דריכות, שיש בה צד אחד של דריכות חרדה וצד שני של דריכות מלאת תקווה. וזה די מטלטל. אבל אני מאמין בכוחי ובשמחתי ובטוהר חיי. וזה נותן לי את הכוח להמשיך גם הלאה.

 

מודעות פרסומת

אבא, אז למה לא גידלת ילד אחד?

מיקי והילדים

הערב, אחרי חמשה ימי חופשה, שהחלו ביום שלישי אחר הצהריים ומסתיימים מחר בבוקר, ואחרי שהשתוללו באמבטייה, הושבתי את מיכאל על ברכיי, בשעה שניגבתי אותו והלבשתי אותו בפיג'מה. החזקתי בראשו ברכות, הבטתי לתוך עיניו.

"מיכאל, די להשתולל," אמרתי לו, "גם לי לפעמים נגמרים הכוחות, ואין לי כוח יותר. זה לא קל לגדל שני ילדים כמוכם."

"אז למה לא גידלת ילד אחד?" שאל הילד החכם הזה.

"כי רציתי שתמיד יהיה לכם האחד את השני," חייכתי אליו. "ואני אוהב אתכם."

"ונכון רצית את הילדים מיכאל ודניאל וישבת ובכית אצל סבא עד שבאנו?"

"כן, מאוד רציתי אתכם והייתי עצוב עד שנולדתם," אישרתי לו את הסיפור, שכך השמעתי אותו באוזניהם בעבר, ונשקתי לו, וחיבקתי אותו.

ואחרי כן הלכנו למיטה וקראנו את הספר של "מיקי וכפתור האור," הדבקנו בו מדבקות בתורנות, והלכנו לישון. ורגע לפני שקמתי מן המיטה הם הודיעו לי שאני אבא חמוד, וכול אחד מהם ליטף את פניי בצד שלו, וחזרו שוב ושוב על זה שאני אבא חמוד, כאילו הם מבינים, שאין לי כוחות ושאני זקוק לעידוד. וגם, כדי להאריך קצת את השהות יחד, במיטה.

וגם עכשיו, בעודני כותב, מנסה לפרוק קצת ולסכם לעצמי את חמשת הימים האלה, הם עוד ערים, קמים מן המיטה ובאים הנה, לחצר החשוכה, שבה אני יושב, מנסה להירגע. להתמקד.

אלה היו חמישה ימים עמוסים. לבלות יחד עם הילדים מדי יום, מבוקר עד ערב, זה לא צחוק. אבל עשיתי את זה בעזרת חברים. ביום רביעי מיטשל בא אלינו, בחמישי האמינו לי שאני כבר לא זוכר מה עשינו. אה, היינו עם עופר בים. לאתמול, יום שישי, סיגל סדרה לנו כרטיסי הזמנה ל"הקוסם מארץ עוץ" בקאמרי, והבוקר היו לנו כרטיסים מחברנו עופר ל"מיקי וכפתור האור," הבוקר בתיאטרון היהלום ברמת גן.

"הקוסם מארץ עוץ" זו הצגה נהדרת. הבעיה היא, שהטקסט מחורז, בעברית מליצית, שמקשה על ילדים בגילם של מיכאל ודניאל להבין את העלילה. רק תוך כדי שהייה באולם הבנתי, שעשיתי טעות. היה עלי להכין את הילדים מראש להצגה, לספר להם את הסיפור, כך שייקל עליהם לקלוט את המתרחש על הבמה.

מעבר לכך, דניאל מאוד סובל מרעש. כול הגברה של דציבלים מוציאה אותו מאיזון. אמנם, לקחתי איתנו אטמי אוזניים, למעשה, הוא שהזכיר לי לקחתם – הוא הדהים אותי בכך, שזכר שאמרתי לו לפני כחודש, שיש לי אטמי אוזניים בתיק, למקרה של רעש, הוציא אותם מתיק העבודה שלי והזכיר לי לקחתם – אבל זה לא הועיל. ראשית, אטמי האוזניים ברחו להם מן האוזניים. שנית, המוסיקה באולם הייתה חיה (נפלאה) וחזקה מאד, ודניאל פשוט התחרפן ממנה. הוא התיישב על הארץ, שם ידיו על אוזניו והתחנן שנצא משם.

וכך עשינו. כעשר דקות לפני ההפסקה.

אבל בהיותנו כבר מחוץ לאולם ראיתי, שבקבוקי השתייה שלהם אינם בתיק שהבאנו עמנו. דניאל הוציא אותם מתוכו בחפשו אחר הבמבה, במהלך חלקה הראשון של ההצגה.

בלית ברירה, התעכבתי עם הילדים מחוץ לדלת האולם עד להפסקה, אז נכנסנו לאולם ומצאנו את שני בקבוקי המים עומדים מתחת למושבים שישבנו עליהם.

אגב, במהלך ההמתנה מחוץ לאולם מיכאל טיפס על כיסא הסדרן שהיה ליד הדלת, ומזל שקלטתי את זה בזמן, מפני שהתכופף מעל המעקה. בניין הקאמרי החדש הוא מדהים ביופיו, אבל הוא לא בטיחותי לילדים הבאים להצגות בקומות העליונות בו, ופשוט חייבים להגביה את המעקות הללו עם סורגים, כדי למנוע אסון, מפני שגושי הבטון הדקורטיביים בקומות שמתחת לאולם שהיינו בו, מבטיחים אסון.

     הבוקר קמנו מוקדם, אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בשבת, ביצים קשות וירקות חתוכים וחלה, ואז נסענו לתיאטרון היהלום ברמת גן. את פנינו קיבל אריק עורי, המנהל האישי והמפיק והיזם של מיקי. אנחנו מכירים, אריק ומיקי ואני, עוד מן ה"אספרסו בר." אריק ומיקי הכירו את מיכאל ודניאל למן בואם לעולם, וכבר בגיל שנתיים אריק נתן לנו במתנה דיסקים של מופעיה הקודמים של מיקי, ומיקי הצחיקה אותם ושיחקה איתם כל אימת שפגשה אותם בבית הקפה.

אבל מאז עבר זמן. מיקי עברה לגור בצד אחר של העיר, וכבר למעלה משנה, אולי שנתיים, לא פגשה בתאומיי.

אריק נתן למיכאל ודניאל במתנה שקית עם מתנות המופע – מדבקות, חוברת צביעה והדבקה ושעון דיגיטלי – ואחרי כן נכנסנו להצגה. ואז ראיתי הצגה המותאמת לחלוטין לילדים בגילם של בניי, וגם עשויה בחוכמה.

המופע מספר על מסעה של מיקי לארצו של כפתור האור, כפתור העל בממלכת הכפתורים. אבל על הבמה פוגשים הילדים בכול הדמויות האהובות, המלוות את מיקי – סבא נתי, פונטש הכלב ובלופי הדג, וגם דמות חדשה – שבתאי החתול.

הופעת הדמויות האלה, יחד עם מיקי, השבות עמה ממופע למופע, יחד עם השירים המוכרים והאהובים, וכולם משובצים בתוך עלילת מסע פשוטה, הופכים את ההצגה לחוויה נהדרת לילדים. הם מזהים את הדמויות ומכירים את השירים ואת הקריאות, ויכולים להשתתף בהצגה. גם השילוב בין משחק בלייב על הבמה לבין קטעי וידיאו קצרים הוא מבריק, מפני שהוא מתאים לילדים בדור הזה, המבלים זמן רב מול מסכי הטלביזיה והמחשב, האייפד והטבלט והטלפון הנייד. זה הופך את ההצגה לעדכנית מבחינה טכנולוגית ומבחינת דרכי המבע שבה – ותואמת לעולמם של הילדים.

אמנם, גם הבוקר, קצת לפני סוף המערכה הראשונה, דניאל התלונן על הרעש ונשכב עלי. אבל הפעם, בניגוד לאתמול, כשיצאנו להפסקה הוא ביקש לחזור למופע אחריה. וכך היה. בהפסקה קניתי להם שתי סוכריות של סופרמן מסוכר מוקצף, שעלו כול אחת 15 ש"ח, והם נגעלו מהן רגע אחרי שנגסו בהן, תודה לאל – וכששבו לחלקו השני של המופע כבר ידעו, שאחריו יפגשו במיקי, וזה מה שהחזיק אותם בציפייה לסופו.

אבל במערכה השנייה היה רגע, שבו מיקי השתנקה על הבמה, ובכתה. זה היה הרגע ששרה בו על כך, שכדאי להאמין במחשבות טובות. וגם אני השתנקתי איתה. כי ידעתי במה מדובר. הרי התראיינה על כך בעיתונות. היא התמודדה עם ימים קשים מנשוא. וגם ההורים באולם ידעו זאת, ומחאו לה כף כשבכתה.

ואני, בגיל חמישים ושש, מצאתי את עצמי משתנק מבכי באולם יחד איתה. כי לא רק היא עשתה את זה. גם אני עשיתי את זה, בארבע השנים האלה, שבתחילתן היינו נפגשים הרבה ב"אספרסו בר," כשמיכאל ודניאל עוד היו עוללים רכים בעגלה. עמדתי בזה. כמו שהיא עמדה במה שעמדה בו.

ולכן, כשסוף סוף הגענו אל חדר ההלבשה, הצטלמנו איתה ומיקי ואני התחבקנו, אמרתי לה שגרמה לי לבכות, וכששאלה למה, אמרתי לה רק "כי שנינו עשינו את זה. כל אחד בדרכו."

והיא הבינה, אני בטוח בזה, והתרגשה.

אבל סופרמן אני לא. ואחרי חמישה ימים, שבמהלכם גם ניקיתי את כול הדברים הלבנים בחדר האמבטייה, את הארון מעל מכונת הכביסה ואותה עצמה, סידרתי את בגדי החורף ומיינתי אותם וכבר העברתי מחציתם לשקיות, למסירה, וקיפלתי כבר ערימת בגדי קיץ, ובדקתי את כול העבודות של תלמידיי, באתר, מלבד אלה שנוספו לו הערב ועודן מצפות לי לבדיקה, ואללה, גם אני כבר זקוק לחופש, או לפחות לכמה שעות שקטות עם עצמי.

ולכן ביטלתי את הריפוי בעיסוק של דניאל למחר. אחרי חמישה ימי חופשה עם הילדים, אני זקוק לריפוי בעיסוק בעצמי. לבוקר שלם בבית הקפה, עם הכתיבה שלי, עם מחשבותיי.

ומיד אחרי כן יתחיל שבוע חדש, ועמו תחילת התכנונים וההכנות לחגיגות יום ההולדת של מיכאל ודניאל, והמשך ההכנות לפסח והעבודה על שלושת הספרים החדשים שלי ועל כול הספרים שאני עורך כעת. שלא לדבר על הרומאן הבא.

אז מחר בבוקר תהיה לי הפסקת נשימה.

שבוע טוב לכולם/ן.