ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מודעות פרסומת

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

נתניהו חייב ללכת (היום ה-75)

     במהלך סוף השבוע תקף ראש ממשלת ישראל את משטרת ישראל, בנוגע להדלפות מן החקירות המנוהלות נגדו בחשד לשחיתות. הבוקר זימן ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט המדיני-ביטחוני. אין זה צירוף מקרים בלבד. ישנו קשר עמוק בין שתי עובדות אלה. נתניהו נוהג כחיה ניצודה, ובמצב נפשי כזה שהוא נתון בו הוא עלול להיות מסוכן לעמו ולעצמו כאחת.

     נתניהו חייב להתפטר מתפקידו מיד. אם אינו מסוגל לעשות כן, הקואליציה שלו צריכה להראות לוא ת הדרך החוצה. אם לא, קטסטרופה עלולה להתגולל על ישראל.

     נתניהו צריך לדעת דבר אחד – הוא איבד את המנדט שהיה לו להוביל את ישראל למלחמה, כל מלחמה, במצב ענייניו. איש לא יאמין לו אם יאמר שפתח במלחמה מחויבת המציאות למען בטחון ישראל. אם יעז לגרור את ישראל אל תוך הרפתקה צבאית לא הכרחית, במטרה להציל את עורו מן הכלא, הוא ימצא שלפחות מחצית הציבור בישראל יסרב להשתתף בה.

     מצב האיומים הגלובליים הוא חמור. עד כה ישראל הייתה חכמה ופעלה בחשאיות כדי להבטיח את האינטרסים שלה באזור. אין לאיש, בייחוד לא לברווז צולע כמו בנימין נתניהו,  הזכות לאתגר את מצב העניינים היציב הזה, לעת עתה.

*

     כתבתי את הדברים האלה מוקדם הבוקר. במהלך היום, עוד קמפיין הושק על ידי ראש הממשלה – לסגור את השידור הציבורי, את תאגיד 'כאן.' זוהי הפעם השלישית, כמדומני, שהוא עוסק בזה, עושה צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה מסגירתו. בתשוקתו להבטיח כיסוי חיובי של המדיה את משטרו הנדון לכלייה, הוא עושה כול מה שביכולתו לעשות כדי להחליש את התקשורת הישראלית בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט. ההצטברות של כול מעשיו – ההתקפות שלו על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על המדיה, על מפלגות השמאל ועל כול מוסד המסכן את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל, נתניהו מסתכן בחורבנן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.

     נתניהו אינו המגן הטוב ביותר של ישראל, גם לא מושיעה. הוא מהרסה ומחריבה של ישראל, ולכן הוא חייב  לעזוב את תפקידו או להיות מושלך ממנו בכול דרך חוקית.

אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט.

    את הפתגם היידי המוצלח הזה ודאי רובכם מכירים. הוא צץ בי השבוע כמה פעמים. אחרי חמשה ימי חום ומחלה של מיכאל, שבהם שניהם היו בבית, כי הם אינם מוכנים ללכת לגן איש בלעדי רעהו (וזה היה בשבוע שעבר), ביום חמישי האחרון החזירו לי את דניאל מן הגן הביתה עם חום. אז את שישבת בילינו עם ילד חולה, שהתאושש לקראת יום ראשון. ביום ראשון שלחתי את שניהם לגן בלי חום, אבל בצהריים שב משם חולה. הסתבר לי שמיהרתי להסיק כי הבריא.

     לכן, גם אתמול שניהם היו בבית, ואבא הטוב שלי, שהיה אצלנו ביום ראשון, כדי שאני אוכל ללמד בתל אביב, הרחיב את שהותו אצלנו ונשאר עד היום אחר הצהריים, כדי לעזור לי עם הילדים. אז אתמול בבוקר נסענו כולנו לכרמיאל, כדי לשים את האוטו הפגוע במוסך ולקבל תחתיו רכב חליפי, ובעודי עושה כושר אבא בילה עם הילדים (כלומר הוטרף על ידיהם) בקניון ובמתחם ביג.

     הבוקר שניהם כבר היו בריאים לחלוטין. אני יצאתי בשש וחצי מהבית לתל אביב. אבא לקח אותם אחרי כן לגן. אחר הצהריים ירד לכיוון המרכז, ומי ששומרת עליהם מאז היא בת הקיבוץ.

     לקראת הפעם הראשונה שבאה לשמור שעות ארוכות כול כך על הילדים הכנתי לה 'מכתב אהבה', מכתב מפורט באשר להתנהלות עם הילדים ובעלי החיים בבית. גם התקשרתי פעמיים לראות שהכול בסדר. הפעם האחרונה הייתה כשעליתי על הרכבת של 20.59, בתחנת סבידור מרכז בתל אביב, כדי לומר לה שאגיע הביתה בסביבות 23.15.

     והנה, בעודי מגיעים לפאתי עתלית, פתאום נעצרה הרכבת על מסילתה.

    "נוסעים יקרים," רעם קולו של נהג הקטר, "בשל חשש לפגיעה באדם עצרה משטרת ישראל את תנועת הרכבות בקו. זאת עד להודעה חדשה."

     אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט, עלה בי שוב הפתגם היידי הזה. שחררתי את תלמידיי עשר דקות לפני הזמן, ביקשתי טרמפ מאחד מהם מן הכפר הירוק עד לתחנת סבידור מרכז, הכול כדי לעלות על הרכבת של 20.59 ולהגיע הביתה בשעה נורמלית. אז הנה, מישהו החליט לקפוץ בשעת ליל מאוחרת אל הפסים, והרכבת עוצרת.

     שלא נדע.

     התעכבנו כרבע שעה. כשהתחלנו נוסעים חלפנו על פני ניידות משטרה ושוטרים שעמדו ליד פסי הברזל, מאירים עליהם בפנסיהם. זה די מזעזע, לראות את זה. לחשוב מה הם מחפשים ומה הם עתידים למצוא. מזל שהרכבת טסה, עוברת. מזל שהרצון להגיע הביתה והגעגוע לילדים ממסכים את זה.

     במצב הפקקים הנוכחי, הרכבת היא כלי התעבורה היחיד לתושבי הצפון, המבקשים לעבוד במרכז. אבל זו ברירה מחורבנת. הבוקר נסעתי ברכבת של שבע בבוקר. היה שם תא שירותים פגום. אפילו היה עליו שלט, שאינו תקין. ואני תהיתי איך הנהלת הרכבת בכלל מעזה להוציא רכבת בוקר, שתא השירותים המרכזי בה סגור. לך תחפש, בגיל חמישים ושבע, עם קדם סכרת ושלפוחית מלאה, תא שירותים אחר, מקצה אחד לאחר של הרכבת.

     שלא לדבר על החוסר בקרונות ו/או ברכבות תיגבור, ועל זה שמדי יום ראשון, יום שבו בנינו, חיילי ישראל, נוסעים ממקום למקום בכול קצווי ארץ, צריכים להידחק כמו בני בקר אל תוך הקרונות, על פי רוב לעמוד, עם תרמיליהם הכבדים עליהם, לעתים למשך נסיעות ארוכות מאוד מצפון לדרום או להפך, ולהגיע לבסיס סחוטים.

     שלא לדבר איך זה משפיע על הנוסעים האחרים ברכבת. אני, למשל, מקפיד לקום כבר בתחנת האוניברסיטה ממקום מושבי, כדי להיות בטוח שעד תחנת סבידור מרכז אצליח לפלס את דרכי בין המון החיילים העומדים/שרועים/ממלאים את הקרונות בתרמילי הצ'ימידן והקיטבגים התפוחים שלהם.

     שלא לדבר על דילול הרכבות בשעת לילה, לכדי רכבת אחת בשעה. משמע, שאם פספסת את הרכבת של 21.00, עליך לחכות שעה תמימה ולהגיע הביתה, בפיתולי הכבישים של הגליל, בחושך, הרבה אחרי חצות.

     ביום ראשון האחרון זה קרה לי. פספסתי רכבת. זה עלה לי בנסיעה של 100 ש"ח מחיפה לעכו (וגם זה רק אחרי הנחה ובחלוקת המונית עם עוד אנשים), כדי להגיע הביתה בשעה נורמלית.

     המציאות הזאת חייבת להשתנות. והיא תשתנה רק כשיחליפו את הנהלת הרכבת, ויבהירו להנהלה החדשה כי כול תפקידה הוא לתת שירות מרבי ואמין לתושבי ישראל.

     לא יכול להיות שבנימין נתניהו ושרי ממשלתו נושאים את רוממות הפריפריה בפיותיהם, מעודדים את הישראלים לעבור לגור בפריפריה, אבל לא מטפלים בצרכים הבסיסיים ביותר של תושבי הפריפריה – פרנסה, בריאות, תעבורה טובה.

     אבל זה יכול להיות. כי ראש ממשלת ישראל עסוק בעיקר בהישרדות. ולא בהישרדות שלנו, אלא שלו עצמו. וככה זה גם נראה.

     נו טוב. אני נשמע לעצמי כמו פולנייה זקנה המהרהרת הרהורי לילה ברכבת. אז אולי אעזוב את הפוסט הזה ואלך קצת לקרוא.

   באותו דף של פתגמים מיידיש, שמצאתי בו את נוסחו המדויק של הפתגם הפותח, מצאתי שלל פתגמים משעשעים נוספים. עוד אחד מוכר מהם הוא: ""דע פיש שטינקט פון קאפ". הדג מסריח מהראש. ככה גם המציאות כאן.

     שיהיה לכם לילה טוב.

זבל גנטי מסריח

לה פארק     היום אחר הצהריים יצאתי מנווה צדק לכיוון מתחם לה-פארק בחולון, כדי להספיק לבלות עם בניי, מיכאל ודניאל, ביום האחרון לתצוגה שקיימו שם מכבי האש של העיר. כדי לא לתעות בדרך הפעלתי את תוכנית ה'וייז,' שהנחתה אותי לנסוע לדרך יפו, משם שמאלה לאליפלט, ואז ימינה לרבי מבכרך וכך הלאה, בדרך פתלתלה אך קצרה עד לחולון.

בפינת אליפלט-הרבי מבכרך, בעודי עומד כדי לתת למהגר אריתראי קשיש לעבור את הכביש, שמעתי פתאום זעקה משמאלי – "זבל גנטי מסריח!".

הסבתי את פני שמאלה. מולי עמדה מונית. בתוכה, ממושב הנהג, ניבט אלי ראש עגול וקירח, סמוק מזעם, ולוע משתולל. הסתכלתי לימיני. הייתי בטוח שהוא מקלל את המהגר האריתראי שהתקשה לעבור את הכביש. ואז הסבתי את עיניי שוב אל נהג המונית.

"כן, אתה!" הוא זעק אלי בחמת זעם, במבטא רוסי בולט, "זבל גנטי מסריח! גם עובר באין כניסה" וגם עוד משהו שכבר לא שמעתי.

המום, בלי יכולת להוציא הגה מהפה, פניתי ימינה לרבי מבכרך. לא ידעתי את נפשי. ככל הידוע לי לא עברתי בשום אין כניסה ו/או על שום חוקי תנועה. נהגתי בדיוק לפי 'וייז,' וזו תוכנה מדייקת. אבל מה שהחריד אותי היה עוצמת הזעם של הקללה הזאת, וההלם שעוררה בי.

הקללה הזאת נשמעת כמו קללה מתורגמת מרוסית. מעודי לא נתקלתי בה מקודם לכן. חשבתי על האיש הזה, נהג המונית, שרואה גבר בגיל העמידה נוסע עם שני פעוטות במכונית, ובכל זאת צורח עליו ככה. הייתי פשוט מזועזע.

"אבא, מה הוא צעק?" שאל מיכאל.

"הוא צעק מילים לא יפות."

"עליך? למה?"

"כי הוא חשב שעשיתי משהו לא טוב בכביש. אבל זה לא נכון," אמרתי לילדיי, "לא חשוב. לא צריך לחשוב אפילו על מילים רעות כאלה."

אבל אני חשבתי עליהן ועוד איך. כל הדרך למתחם לה פארק רעדתי כולי. ואז קרה מה שקורה לי בדרך כלל כשאני נתקל באלימות כזאת. זה מעורר את האלימות בתוכי. דמיינתי שאני סופרמן עם טבעת סכין משוננת כקוץ, ושברגע שאני שומע קללה כזו אני פשוט שולף טבעת סכין, מעיף אותה באוויר ותוקע אותה במצחו של הנהג הזה, שצונח דומם על מושבו. או, יותר טוב, שולף אקדח ויורה בו, מפצפצץ את גולגלתו.

הגרסה הכי רכה של הפנטזיה הזאת הייתה, שאני מוציא את ידי מן המכונית, עם שתי אצבעות מכוונות אליו כמו אקדח, מכוון, 'יורה,' צוחק – וטס משם.

אני חושב שזו פתיחה מצוינת לפוסט על היום הדרמטי הזה.

התכוונתי לכתוב פוסט של חזרה מדבריי על דברים שכתבתי כאן לפני שנה ומחצה על מתחם לה-פארק. אז, כשביקרתי שם עם ילדיי ביום קיץ חם במיוחד, המתחם עוד לא פעל כסדרו, ואני כתבתי כאן דברים די קשים, שעוררו הרבה הד בחולון.

היום, לשמחתי, הדברים כבר נראו אחרת לחלוטין. המתחם פעיל, רוב החנויות מאוכלסות, והמקום יפה ושוקק חיים. החניון הסמוך, זה של 'ימית 2000,' נוח מאוד, ויש דרכי גישה מן החניון היישר אל גשר הנטוי מעל 'לה פארק,' דרך שהיא בטיחותית לילדים. מן הגשר אפשר לרדת למתחם במדרגות או במעליות שכבר עובדות, השירותים שם נקיים מאד, החנויות לממכר מזון מהיר עובדות במלוא הקצב. נדהמתי מן היעילות של עובדי המשמרת בחנות הגלידה הגדולה. איך השתלטו על תורים ארוכים כאלה של הורים וילדים צמאים לגלידה.

ברחבה למטה הייתה תצוגה יפה של כבאיות, אמבולנס, רכב פיקוד של מכבי האש, ציוד לכיבוי ולהצלה. על מסך וידאו גדול הוקרן סרט המחנך את באי המתחם לכללי בטיחות ונהלי זהירות עם אש, ומדי כמה זמן ערכו הכבאים תצוגת תכלית של תרגיל הצלה. כבאים אחרים עמדו על הגשר עם זרנוקי מים בידיהם, ואפשרו לילדים להתיז מים היישר אל מימי האגם המלאכותי, ותורים ארוכים של הורים וילדים השתרכו ליד הכבאיות, כדי לזכות את הילדים בביקור בתוך כבאית אמיתית.

מסתבר שכול הילדים רוצים להיות סמי הכבאי, לא רק ילדיי.

בילינו שם כשעתיים. אחרי כן טיפסנו במעלה המדרגות אל גני השעשועים החובקים את הפארק הזה במפלס העליון שלנו, ונהנינו שעה ארוכה ממשחק במתקני שעשועים מתוחזקים היטב ומאתגרים לגילם. הילדים נהנו שם מאוד.

הכבאית

בדרך חזרה הביתה מיכאל אמר לי שהוא רוצה להיות כבאי כשיהיה גדול. אמרתי לו, שזה רעיון לא כול כך טוב, ושאני מקווה שעד שיגדל ירצה להיות משהו אחר. הוא שאל למה. הסברתי לו, שכבאות היא מקצוע מאוד מסוכן. שפעם היה נער, ילד גדול ושמו אלעד ריבן, שבגיל שש עשרה כבר התנדב למכבי האש, ויום אחד רץ לכבות שריפה גדולה ביער. אבל האש הייתה חזקה ממנו, שרפה הכול, ובגלל זה הוא עכשיו בשמיים.

מיכאל התעקש שהוא יותר חזק מן האש. כדי לא להכניס לו חרדות מיותרות בראש ירדתי מן הנושא.

בלילה, במיטה, דיברנו על כך שסבא אברהם וחברתו אביבה נמצאים בהשתלמות שופטים בירושלים. אז סיפרתי להם, ששופט, וגם שופטת, לובשים גלימה שחורה בבית המשפט, כדי להפחיד את האנשים הרעים, שיגידו להם 'כבוד השופט, אני מבטיח להיות איש טוב, תשחרר אותי בבקשה,' וכו'. שמע זאת דניאל וסיפר לי – זו דרכו לעבד מיד מידע חדש, להמציא מסביבות סיפור שהוא כבר כלול בו – שהוא כבר למד עם בודי שלו משפטים ויש לו גלימה של שופט. הוא למד הרבה. ג'ודו, ואיך בונים בית, ואיך חופרים בור, ואיך הורגים אנשים רעים. הוא כבר שופט.

"בארץ שלנו לא הורגים אנשים רעים," הסברתי לו, "זה עונש קשה מדי. אבל אם מישהו הוא ממש ממש רע מכניסים אותו לבית כלא לכול החיים. זה נקרא מאסר עולם, ואף פעם לא מרשים לו לצאת החוצה. אבל זה רק לאנשים מאוד רעים."

אחרי שהלכו לישון התיישבתי ליד המחשב, לקרוא שוב בחדשות היום. ואני מוכרח לומר שהן באמת התיקו מלים מפי. לפני יום אחד בלבד הודיע ראש הממשלה על יוזמת שלום דרמטית, בעבורה הוא מבקש להרחיב את ממשלתו עם המחנה הציוני. בבוקר א-סיסי בירך על היוזמה וקרי כבר מיהר אליו. בערב כבר מתברר, שהמחנה הציוני בחוץ, אבל ליברמן בפנים. ועוד כשר ביטחון.

ראש ממשלה הממנה את אביגדור ליברמן לשר ביטחון מביא עלינו אסון. לא רק בחוץ. אלא בפנים. הוא קורע את הצבא, צבא העם, לגזרים. הוא מקרב אותנו למלחמת אחים. כי אני לא יודע כמה מהורי ישראל יהיו מוכנים שבניהם יילכו לקרב, כשמי שמוביל אותם אליו הוא אביגדור ליברמן. וכדי שלא אסתכן בהוצאת דיבה לא אוסיף עליו עצמו דבר.

וראש אופוזיציה, המנהל משא ומתן עם ראש ממשלה כזה, ומגלה כי היה רק זרז להקמתה של הממשלה הכי ימנית שתשלוט אי פעם בישראל, ובלי ספק תדרדר אותה למרחץ דמים, אינו יכול להישאר ראש אופוזיציה, או ראש המחנה הציוני, אפילו לא עוד יממה אחת.

לו יצחק הרצוג היה ראוי להיקרא מנהיג, היה מודיע עוד היום על התפטרותו מראשות המחנה הציוני והליכה לבחירות פנימיות. או אז אולי עוד היה מרוויח את מעמדו הציבורי מחדש. אבל הוא לא עשה כן. תחת אשר יודה בכשלונו המחפיר ויתפטר, הוא תקף את שלי יחימוביץ', קודמתו בתפקיד, את זהבה גלאון ואת 'השמאל הקיצוני.'

שני האישים הללו, ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יצחק הרצוג, איבדו היום את התוקף הציבורי שעוד היה להם. היום הזה הוא יום התחלתה של מערכת בחירות חדשה, קשה ומכוערת מכול מה שידענו. הוא עלול להיות יומה השחור של מדינת ישראל, שיגרור אותה למרחץ דמים מזוויע ולמלחמת אחים.

בהיותי אדם אופטימי מטבעי, אני מקווה, כי היום השחור הזה יתהפך ליומם של בוגי יעלון, גדעון סער, שלי יחימוביץ', אראל מרגלית, עומר בר לב, ועוד שורה ארוכה של אנשים צעירים וראויים למנהיגות, שיהפכו את החושך הזה לשחר של יום חדש.

הלוואי ואצדק.

באמת שאין לנו מקום אחר.

 

 

 

אנגל'ה, ועוד כמה עניינים.

היו שנים שבהן נשיא ארצות הברית המכהן נתפס כמנהיג העולם החופשי. השנים האלה חלפו מן העולם במהלך כהונתו של ברק אובמה. מעמדה של ארצות הברית כמנהיגת העולם החופשי נהרס. חזונו של אובמה היה לחורבנן של אומות, למיטוט סדרי עולם. מה שנדמה היה כ'אביב העמים' הפך להתמוטטות מדינות, שבירת גבולות מוסכמים בין מדינות, והביא לעלייתו הרצחנית של האיסלם הרדיקלי, העתיד לשטוף עוד ועוד חלקי עולם, למשבר הומניטרי נורא ולגלי פליטות והגירה קשים.

מאז התמוטטות הגוש הקומוניסטי ונפילת חומת ברלין, ודאי מאז אסון התאומים, לא ידעה האנושות של המאות העשרים והעשרים ואחת ימים קשים כאלה, וכאלה שעוד עומדים לפתחה. ובזמן ובמקום האלה, ברק אובמה ומשטרו נגלים ברפיסותם. האידיאלוגיה והחזון המניעים אותם פשטו רגל. הם הפכו עמים שלמים לפליטים ויבשות שלמות למוכות אסון.

בתוך מהומת האלוהים הזאת, שאנחנו עוד לא נמצאים בשיאה, למרבה החלחלה, התבלטה בימים האחרונים קנצלרית גרמניה, הגב' אנג'לה מרקל, בעמידתה על ההכרח בשינוי חוקי ההגירה באיחוד האירופי, ועל אי-הסכמתה של גרמניה לקלוט לתוכה גלי פליטים ללא אבחנה. בעמידה התקיפה, ובהנעתה גם מנהיגים אחרים מן האיחוד האירופי לעמוד יחד עמה, מתבלטת אנג'לה מרקל כמנהיגה היחידה והבלתי מעורערת של העולם החופשי. אם תרצו, העולם הישן. העולם בן המאה העשרים, הנאבק על שרידותו מול גלי הטרור והפשיעה, הפליטות וההגירה, טריפת גבולות וגלי הריאקציה, המבקשים להסיג את הציבליזציה אל חשכת ימי הביניים ומעבר לה.

כבן דור שני לשואה נשבעתי, כי כף רגלי לעולם לא תדרך בגרמניה ובפולין, גם לא באוסטריה. הבטחתי לעצמי שאעשה כן רק בתנאי אחד – שיצירתי, היהודית ורוויית זכרי השואה, תתורגם לשפות אלה, וכי אוזמן לארצות אלה באופן שיאפשר לי לבטא, בצורה חופשית, כנה וגלויה, את דעתי עליהן.

דווקא משום כך אני מפתיע את עצמי בכותבי את הדברים האלה – מנהיגת העולם החופשי כיום היא אנג'לה מרקל, קנצלרית גרמניה. אם משום שנולדה וגדלה בגרמניה המזרחית, תחת הקומוניזם, אם משום השכלתה, בכימיה קוואנטית, אם משום חושיה הפוליטיים המחודדים ויכולתה הפוליטית המוכחת, להתנהל גם בתנאים פוליטיים קשים, האישה הזאת עומדת כיום בפתחו של העולם החופשי, מתווה דרך לעמיתיה, מנהיגי אומות אחרות, וגם קובעת גבולות.

היא כנראה מבינה מה שברק אובמה ואחרים אינם מבינים. שכאשר אירופה מוצפת בפליטים, ברובם מוסלמים, היא מסתכנת בעליה מחדש של הפשיזם. שאירופה לא עשויה להכיל, כלכלית, תרבותית ומנטלית, את הזר בתוכה, כאשר הוא מאיים על סדריה. ואו-אז עלולה להישנות באירופה שנאת הזרים התהומית, שכבר חוללה פעם אחת את השואה, ועלולה להביא לרצחנות דומה שתופנה כלפי המהגרים החדשים ליבשת.

אנג'לה מרקל מבינה מה שברק אובמה אינו מבין. שמיטוט גבולותיהן של מדינות, ערעור משטרים, גם אם הם טוטליטריים או מלוכניים-רודניים, בטרם עת, בטרם התסגלו עמיהם לתרבות הדמוקרטית ולערכיה – היא שהביאה לעליית האיסלם הרצחני, ועלולה לעורר תגובת נגד דומה גם באירופה.

ולכן, אנג'לה מרקל היא בעיניי כיום מנהיגת העולם החופשי. וטוב שתמשיך ותשמור על מוסרותיו.

התמונה הגלובלית שכתבתי עליה לעיל נותנת את אותותיה בכל מקום. ישראל, כמדינות אחרות, מושפעת אף היא מגלי ההגירה וממלחמות האחים ומתקפות הטרור המתרחשות בסמוך לגבולותיה. בתוך כך, אני מוכרח לומר שאני מודה לאל, על שבנימין נתניהו הקים את גדר ההפרדה, החוצצת בינינו לבין מצריים וגם בינינו לבין ירדן, כדי למנוע מגלי ההגירה של פליטים מאפריקה לשטוף את הארץ. כמו רבים אחרים, הזדעזעתי בזמנו לקרוא את תיאור פועליה של משטרת ההגירה כאן, ונחרדתי על כליאתם של פליטים ו/או מהגרי עבודה במתקני הכליאה שהוקמו 'למענם' בנגב. יתר על כן, לאחרונה אפילו תרמתי בגדי ילדים, שיגיעו, בעקיפין, דרך פעילות בארגון נשים-אימהות מסוים, לילדי הפליטים. וכך גם אעשה בעתיד. אבל אינני חושב שמדינת ישראל יכולה להפוך למקלט לכל פליטי האסונות המתרחשים במזרח התיכון ובאפריקה, ואם היא כבר פותחת את שעריה, מוטב שתפתח אותם קודם בפני צאצאי האנוסים מספרד, וצאצאי רדיפות ישראל, ספק גויים ספק יהודים, המבקשים לעלות ארצה מכוח חוק השבות ומסורבים לזה בידי הרבנות הראשית. בד-בבד עם ההיחלצות של ישראל לסיוע לפליטים ולמהגרי העבודה שכבר השתכנו בה, עליה ליתן את הדעת ולהקנות קדימות לעלייתם של ספק-יהודים, שכל חטאם הוא בזה, שהם צאצאי משפחות שגורשו מספרד לכל קצווי תבל, ונטמעו, מרצון או מכורח, בעולם הנוצרי אז, כדי לשרוד.

היום השני בגן

הד לדברים שכתבתי כאן ראיתי היום בבירור גם בהרכב האנושי בגן העיריה שילדיי שובצו בו. כאשר דמיינתי את כניסתם לגן, ראיתי בעיני רוחי את היחברותם עם בני גילם, ישראלים כמוהם, הגרים בשכנות לנו. קיוויתי למצוא בין הוריהם אנשים ליברליים, שישמחו שילדינו יתחברו יחד, וכי נכונן בינינו יחסי רעות אמיצים, נארח חברים בביתנו ונתארח בביתם, והילדים ירכשו לעצמם חברים לשנים קדימה.

לא דמיינתי, שבכיתה שלהם יהיה רק מיעוט ילדים ישראלים, וכי ברובה תהיה מורכבת מילדות של עובדות זרות מן הפיליפינים, ילד מאריתריאה, ילד מקונגו, ילד ממונטנגרו, כמה ילדים משל העולים החדשים מצרפת, ערב רב ומתוק של ילדים מקסימים, אבל כאלה, שרק מיעוטם מדבר עברית על-בוריה וחולק עם ילדיי את אותם מוצא ושפה, דת ותרבות משותפת.

עד כה גדלו ילדיי, מגיל ארבעה וחצי חודשים, במעון יהודי-ערבי. הם פגשו והתיידדו בו עם ילדים יהודים וערבים, משלוש הדתות, חגגו את חגיהן של שלוש הדתות ואפילו למדו מעט ערבית. בירכתי על כך בליבי. הצטערתי שלא חשבתי על כך מראש, ולא רשמתי אותם לגן הדו-לשוני כמגמת המשך. אבל כעת אני עומד אובד עצות מול המציאות הגלובלית, שאת השתקפותה אני מגלה בכיתת הגן שילדיי נקלטו בה השבוע, ותוהה האם אכן, כמו שהבטיחה לי היום הגננת, הילדים בגיל זה יכולים לקלוט שפות רבות בתוך זמן קצר, וכי בתוך חודש-חודשיים כבר ידברו כולם בעברית.

האם זו סביבת הגידול שאני רוצה שילדיי יגדלו בה? האם ימשיכו להתפתח שכלית ורגשית כפי שהיה עד כה? האם יצליחו לבטא את עצמם ואת מיטבם במסגרת הזאת, ואדרבא, ינהיגו אחריהם את חבריהם וחברותיהם בגן החדש? אין לי מושג. אני חושש מאוד מפני הבאות. אבל בינתיים, הבוקר מצאתי, שהיחידים שנותרו עם הילדים בגן, ביומם השני בו, הם אני ואבא שלי, בתורנות, בעוד כולה ילדים האחרים קיבלו את הפרידה מהוריהם הרבה יותר בקלות, וכך, אפוא, גם הייתה לי הזכות לשבת עם הילדים ב'ריכוז' – ואז, שהילד ממונטנגרו, שהיה קצת מסוגר ועצוב, פשוט ניגש אלי, ובצורה הטבעית ביותר, מבלי לומר לי דבר, מפני שעוד אינו יודע לדבר עברית, התיישב על ברכיי, התרפק על חזי ושילב את ידיי על בטנו לחיבוק.

וכך, אפוא, ישבתי הבוקר בריכוז בגן. מיכאל לימיני, דניאל לשמאלי והילד המתוק ויפה התואר הזה על ברכיי.

ואולי זוהי התשובה הפשוטה והברורה ביותר לפחדיי. החמלה, הנדיבות, הקבלה ללא תנאי.

הלוואי ולא אטעה בפרשנותי.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

הצילו את הילדים!

הבוקר, כששמעתי ברדיו שהייתה עוד רעידת אדמה חזקה בנפאל, ובשלה ארבעה הורים ישראלים תקועים במכונית עם ארבעה פגים בני יומם, אחרי שניתקו אותם בשיניהם מן החוטים שחיברו אותם לאינקובטור ורצו למכוניתם, נתקפתי באימה. אחרי כן, כששמעתי שיחה של יעל דן עם אחד האבות, בגלי צה"ל, פרצתי בבכי.

אז עוד לא ידעתי, שאחד האבות האלה הוא חברי יואב אילני, שכרגע שמעתי את קולו מדבר שוב בגלי צה"ל, מספר על רגעי האימה שחוו וכיצד הם שוהים כבר שעות ארוכות בתוך מכונית, מסביבם הריסות, גוויות ואלפי חולים, ובידיהם פגים שמשקלם לא יותר מ 1700 גרם כל אחד.

יואב אילני הוא אחד מחבריי. אנחנו מלווים איש את רעהו שנים, ודרכינו השתלבו במהלך הפעילות שלנו למען הקהילה. לכן, מזה שנים אני יודע על כמיהתו לילדים, ועקבתי אחר הניסיונות החוזרים ונשנים שלו ושל בן זוגו להיות להורים. יואב ובן זוגו עברו כמה וכמה ניסיונות פונדקאות שכשלו, עד שהצליחו להשלים את ההריון, ממנו נולדו להם כעת בן ובת, בנפאל, שני פגים קטנטנים, הזקוקים לטיפול רפואי דחוף ולהשגחה מתמדת.

אני יודע זאת, כי לפני כמה חודשים נפגשנו ברחוב באקראי. אני הייתי עם בניי, מיכאל ודניאל, שנולדו בפונדקאות בהודו, ויואב סיפר לי על עוד ניסיון העברה של עוברים שנכשל. עודדתי אותו במילים שבהן עודד אותי חברנו המשותף, עופר אליסון, שהדריך אותי במסע הפונדקאות שלי בהודו, ואמר לי אז, שהפונדקאות היא כמו רכבת הרים. אתה עולה ויורד בה, אבל לבסוף מגיע. יואב חייך, הודה לי על דבריי והתרגש מאוד למראה הבנים שלי.

עכשיו הוא יושב במכונית, בעיר חרבה, מול בית החולים שקירותיו נסדקו וציודו הושחת, ובידיו ובידי בן זוגו שני התינוקות, שייחלו וציפו להם במשך שנים.

הוא אחד מארבעה הורים, שהתחננו בפני ראש משלחת הסיוע הישראלית לנפאל, שיעלו אותם על המטוס, אשר שב היום לפנות בוקר, זמן מועט לפני רעידת האדמה החדשה, לישראל. הם סורבו, בשל אי האפשרות להוציא מנפאל תינוקות, שזהותם הישראלית לא אושרה עדיין. זה קצת לא ברור לי, שהרי כך בדיוק נעשה בחילוץ הקודם – מטוס הביא ארצה את התינוקות על הוריהם, ותהליך הבדיקה הגנטית, שרק אחריה ניתן לאשר שהם הוריהם ולהוציא להם דרכונים ותעודות זהות ישראליות, הושלם כאן. מדוע, אם כן, הותירו אותם שם, נתונים לחסדיה של האדמה הרועדת הזאת?

אבל אינני מחפש כעת שום הגיון או הסברים. כרגע כל מה שאני מבקש הוא שתתפללו בעבור יואב ובן זוגו ושאר ההורים הישראלים, היושבים שם עם פגיהם בתוך מכונית – ושכל אחד ואחת מכם, שיש לו או לה גישה לכלי תקשורת או למשרדי הממשלה הרלבנטיים, ירים טלפון ויפעיל לחץ למען הבאתם ארצה ללא דיחוי. אם הפגים האלה לא יטופלו בשעות הקרובות, יש סכנה ממשית לחייהם, ואזי, דמם בראשה של ממשלת ישראל וכנסת ישראל, שטרם סיימו את התיקון לחוק הפונדקאות, ואת תיקון אי-השיוויון בחוק זה – המחייב ישראלים כמוני לנסוע לנפאל כדי להביא לעולם את ילדיהם.

אל תסיטו את עיניכם מן המראה הזה, אל תדחיקו אותו, אל תעברו על הפוסט שלי בלי פעולה – מפני שפניו המכוערים של אי-השיוויון לקהילה ההומוסקסואלית, בכול הנוגע להבאת ילדים לעולם ועוד בהרבה תחומי חיים נוספים – ניבט אליכם כעת מפניהם המיואשים של יואב ובן זוגו, וחבריהם, ומעיניהם האלמות של ארבעה פגים, הזקוקים להצלה.

בין הפגנה לשביתה

היה מפחיד להיתקע היום, אחר הצהריים, בין צומת מעריב לבית ידיעות אחרונות, בלב ההמון הזועם של צעירי העולים מאתיופיה. הייתי במכונית עם מיכאל ודניאל, בדרך לסבא, ולסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק. עד שהגענו להפגנה דניאל נורא בכה מגעגועים ללונה. בזמן האחרון הוא מאבד את האובדן, וזה מאוד קשה לו. אך משנקלענו ללב ההפגנה עצר בכיו. ההתרחשות מסביב למכונית שלנו הממה אותו וגם את מיכאל.

"אבא, מה קרה?" שאלו.

"לדבר הזה קוראים 'הפגנה,'" הסברתי להם. "שוטר אחד הרביץ לחבר של האנשים האלה, בגלל שיש לו עור כהה, כי הוא חשב שהוא איש רע, והוא בכלל לא עשה שום דבר, אז החברים שלו כועסים ויצאו לרחוב להפגין."

מאותו רגע ועד הרגע שנרדמו בבית שאלו ללא הרף שאלות על ההפגנה. האם היא נמשכת, למה מפגינים, ואפילו ביקשו לשוב להפגנה.

כשנתקענו בלב המפגינים, הרגשתי את הבכי עולה לי בגרון. בכי של הזדהות, של התרגשות ושל גאווה. על כך שצעירי העולים מאתיופיה לא מוכנים לשתוק על עוול, על כך שהם מוחים בלב כואב ובפה נחרץ על העוול שנגרם להם, מאז עלותם ארצה ועד הנה, על כך שהחברה הישראלית מראה לא רק את בקיעיה, אלא גם את חוסנה בהפגנה הזאת, שבה צעדו, יחד עם צעירי העולים מאתיופיה, גם כמה וכמה ממכריי ומאנשי התקשורת, ובהם גם גיא ואורלי וילדם הפעוט, בעגלה.

ועל כך שבני המאומץ מטעם עצמו, ד', צועד בין המפגינים.

את ד' הכרתי כשהיה נער בן 15 בהוסטל 'בית דרור,' לנערים ונערות שנפלטו מן הבית על רקע נטייתם המינית. הוא בא מישוב בדרום, ממשפחת עולים מאתיופיה, הומו צעיר ויפה תואר, שנון וחצוף, נער חכם וממזר גדול.

היכרותנו החלה בזה שהעסקתי אותו, כמו נערים ונערות רבים לפניו ואחריו, בעבודות ניקיון ובעבודות משרדיות בביתי, כדי לספק להם את דמי הכיס, שהיו נחוצים להם כול כך, ובו-בזמן כדי לשמש להם כמודל של הומו בוגר, החי את חייו בשלום.

זה המשיך בכך, שכל אימת שנמלט מידה הקשה של מנהלת שהייתה שם פעם, והוחלפה מאז, ברח אל ביתי, בסמטה המקבילה. ואני הייתי מתקשר לבית דרור, אומר שהוא אצלי ושאין מה לדאוג לו. ואחרי כן יושב ומשוחח איתו עד שהחליט לשוב לבית דרור.

לילה אחד, שלא אשכח אותו לעולם, התדפק על דלתי בשעה מאוחרת. פתחתי לו אותה, והוא נכנס פנימה, בבכי. מבוהל שאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר לי, שבילה בסאונה ברחוב אלנבי, ומישהו מן הבחורים שם העליב אותו וכינה אותו בשמות, הקשורים בצבע עורו.

באותו לילה הוא נשאר לישון אצלי. חיבקתי אותו כל הלילה, בעודו בוכה את חייו אל הכר. אז גם הבטחתי לו, שליבי וביתי תמיד יהיו פתוחים בפניו, ושתמיד, לעולם, יוכל לבוא אלי, וימצא פה מקום חם בשבילו.

ובמהלך השנים, מאז בגר והתגייס לצבא, וגם השתחרר ממנו מוקדם מן הצפוי, זה קרה. לפחות פעם אחת, בתוך משבר גדול, שלא ארחיב עליו את הדיבור. השתדלתי אז לעזור לו בעצה ובהדרכה, ואפילו בהצבת גבולות. וגם בכמה טלפונים בהולים שהרצתי לכמה מקומות, שיוכלו לסייע לו.

מקץ כמה שנים שב והופיע על סף ביתי. בוגר, מחויך, הרבה יותר בשל רגשית ומוכן לחיים.

עכשיו הוא צועד בין המפגינים. אני מקווה שהוא בטוב, ודואג לו, אבל גם סומך עליו שישמור על עצמו.

ובכל זאת, מחר אתקשר לשאול מה שלומו. מה קורה איתו.

ד', הוא שהחל מיוזמתו, בנעוריו, לקרוא לי 'אבא.' כשאמר לי את המילה הזאת בפעם הראשונה המם אותי. אחרי כן הוא הפך את זה להרגל. אבל בכל פעם שקרא לי אבא הסתכלתי אחורה, כדי לבדוק על מי הוא מדבר. לא הרגשתי כמו אבא שלו, רק כמו גבר בוגר מן הקהילה, שאכפת לו ממנו, שאוהב אותו ללא תנאי.

עכשיו הוא כבר בא לבקר את ילדיי.

בתוך כך, הבוקר, כשהגעתי לגן עם מיכאל ודניאל, הודיעה לי הגננת, שההסתדרות החליטה על חידוש העיצומים במעונות ויצ"ו. מחר עוד יתקיימו לימודים. אבל ביום שלישי לא. וזה עלול גם להחריף. הרקע הוא השכר הנמוך של המטפלות ברשת המעונות של ויצ"ו: 24 ש"ח לשעה. ברוטו. בושה וחרפה.

הנשים הללו, במאות המעונות של ויצ"ו, עושות עבודת קודש. הן מטפלות באלפי ילדיהם של הורים עובדים, שידם אינה משגת לממן מעונות פרטיים לילדיהם. רבים מהורים אלה הם חד-הוריים, או הורים יחידנים. אחרים הם ממשפחות במצוקה כלכלית ואחרת. רשת המעונות של ויצ"ו, כמו זו של נעמ"ת, היא מסגרת טובה, מפוקחת, שילדינו גדלים בה כמו בתוך משפחה גדולה, ובמקרה שלנו – ילדים יהודים וערבים יחד, במעון ביפו.

קליטתם של ילדינו במעונות היא המאפשרת לנו, הוריהם, לצאת לעבוד, ולו לשעות ספורות, מדי יום. היא גם מאפשרת לנו לנשום אוויר, כהורים יחידנים, שכול זמנם ומרצם ומאודם מושקע בגידול ילדיהם ובפרנסתם. בעבורנו, כל שעה של עיצומים היא קריטית, והודעה כמו זו שקיבלנו, מאוחר יותר, גם ב-ס.מ.ס לטלפון הנייד, לפיה ביום שלישי יהיו המעונות סגורים, היא איומה. משמעות הדבר היא, שאלפי הורים לא יוכלו להתייצב במקומות העבודה שלהם, ויחוייבו להישאר בבית עם ילדיהם.

לעיצומים האלה יש גם השפעה על הילדים. רק סיימו את חופשת הפסח ושבו למעון, וכבר, בין יום הזיכרון ליום ראשון שאחרי יום העצמאות, היו יומיים של עיצומים. וכעת, רק החל שבוע, וכבר הוא נשבר בעוד עיצומים. המהלך הזה שובר את סדר יומם של הילדים, משבש את שגרת חייהם, ומביאם לידי כך, שבזמן האחרון מדי בוקר הם קמים בשאלה 'אבא, היום אין גן, נכון?' או בבקשה לא ללכת לגן. לא משום שהם סובלים בו, אלא פשוט משום שהתרגלו כבר כל כך להיות יחד בבית, עד שהיציאה לגן, מה שאמור היה להיות להם לשגרה מבורכת, הפכה לדבר המבלבל עליהם את דעתם.

אין לי כוונה להפוך את הפוסט הזה לפוליטי. תהא אשר תהא הממשלה שתקום בישראל. היא צריכה למשול, לשלוט ולהבטיח את חיי השגרה של אזרחי ישראל. ועד שתקום ותשלוט, עדיין ישנם כאן שרים ובעלי משרות ציבוריות ומשרות אמון, שמחויבים ליתן לכלל הציבור בישראל מענה למצוקתו.

וזה הזמן שעליהם לפעול. בשני המישורים האלה.

זה או אנחנו, או השמאל. רק הליכוד. רק נתניהו.

סלוגן ערן

זה השלט שקידם את פנינו כששבנו היום הביתה, ברחוב הרכבת, מן הטיול שלנו לבצרה, לקנות סנדלים לילדים, והעצירה בדרך בפארק הנפלא של רעננה. "זה או אנחנו, או השמאל. רק הליכוד. רק נתניהו."

כשראיתי את השלט הזה כעסתי מאוד. הוא מחמם איטריות ישנות, מנסה להשיב אל הליכוד את תומכיו הוותיקים, אלה שהמילה 'שמאל' עוד מרעידה אותם מספיק כדי לשכוח מה עולל הליכוד בכלל, ובנימין נתניהו בפרט, לחייהם, בשנות כהונתו.

אבל אני אדם אופטימי. אני מאמין שגם אנשי הגרעין הקשה בליכוד כבר מבינים, שבנימין נתניהו ורעייתו הפכו לנטל על מדינת ישראל ועל הליכוד. שעליהם לעזוב את מעון ראש הממשלה. ושמי שעתיד להחליפם, אם יהיה זה גדעון סער, או מישהו אחר, ייטב מהם לא רק בשביל מדינת ישראל, אלא גם, וקודם כול, בשביל הליכוד.

אנחנו נמצאים עשרה ימים לפני יום הבחירות, במה שקרוי 'הישורת האחרונה' לפני הבחירות. אנחנו נמצאים גם אחרי הסחת הדעת הגדולה ביותר שניסה בנימין נתניהו לחולל, כאשר נסע לקונגרס בוושינגטון, לדבר על איראן, ולהסיח בזה את דעת בוחריו מן המציאות שחולל בחייהם – מציאות חברתית וכלכלית קשה מאין כמוה; מצב שבו שני שליש מן הישראלים לא גומרים את החודש, ורבים מתוכם סובלים מחרפת עוני, שלא לומר חרפת רעב.

בשנות שלטונו של בנימין נתניהו אולי התייצבה כלכלת ישראל. אבל המחיר שגבתה בשל כך מכולנו היה איום. הפרטה של אוצרות הטבע ומשאבי המדינה, הפרטת השירותים הציבוריים, פגיעה אנושה באוכלוסיות הכי נזקקות בחברה הישראלית. ילדים, קשישים, ניצולי שואה, וגם מעמד הביניים.

אני לא יודע מה אתכם. אבל אני יודע מה אתי. אני לא הרשיתי לעצמי לקנות לעצמי אפילו חולצה או זוג מכנסיים בשנים האחרונות. פריטי הלבוש היחידים שרכשתי היו לבנים וגרביים וסנדלים, ואף הם בשוק הכרמל, בזיל הזול. הבגדים שלובשים ילדיי כולם הועברו אליהם מאחרים, רק סנדלים ונעליים הם מקבלים חדש. הבילויים שלנו הם גלידה ופיצה וטיולים בסביבת המגורים הקרובה לנו, לעתים רחוקות חריגה מזה, בשל העלויות הכרוכות בכך. הכסף הולך כולו כרובו על מזון, על בריאות ועל חינוך. כל דבר אחר נחשב כמותרות. על צימר בצפון או טיול לחו"ל אין מה לדבר.

אינני עני, תודה לאל. אבל אני נושא על גבי חטוטרת של חוב אדיר לבנקים, רושם כול שקל שאני מוציא ומשתדל לחסוך כל פרוטה. זה לא העתיד שהייתי רוצה להוריש לילדיי. למזלי אנחנו גרים בדירה בדמי מפתח, וכול עוד נקפיד לשלם את שכר הדירה החודשי נהיה מוגנים בה. אבל ישנם רבים אחרים שכבר הגיעו לבתי מחסה או למאהל ארלוזורוב.

במציאות הזאת, ראש הממשלה ורעייתו חיים כזוג מלכים. אינני רוצה לכתוב יותר מזה, כדי שלא להיכשל בהוצאת לשון הרע. וגם אין בזה צורך. העיתונים מלאים בזה ממילא.

כל מה שיש לי להגיד לכם הוא, שאני רוצה לחיות בחברה אחרת, מתוקנת, חברה שהפערים הכלכליים והחברתיים בה אינם כפי שהם כיום. ואם אפשר, חברה החותרת לשלום, וגם אם אינה משיגה אותו בטווח הנראה לעין, היא עושה כל שביכולתה כדי להגיע אליו. הן בשביל עתיד ילדינו, הן כדי לא לאבד מדי קיץ עוד בחורים צעירים בעוד מלחמה.

בנימין נתניהו צריך ללכת הביתה. גם אם תוטל עליו הרכבת ממשלה, יהיה ראוי וכדאי שחבריו יסלקוהו ממנה, ברגע שתוקם. מי שיתפוס את מקומו יהיה טוב ממנו, ולו משום שיהיה מוכרח להצניע לכת באורחותיו. ואני מקווה שגם בהרבה יותר מכך.

שיהיה לכם שבוע טוב, ועשרת ימי בחירות מלאי מחשבה.