אנחנו מערכת החיסון של החברה הישראלית.

סטונוול הישראלי.jpg
סטונוול הישראלי. צילום: טל אלמוג.

 

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ורעייתו, הבינו כנראה באיחור רב מה שהבהרנו היטב במהלך הימים האחרונים: הזגזוג של רה"מ, בין סרטון תמיכה בקהילה לבין הצבעה בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות היו טעות פוליטית גדולה. טעות אחת יותר מדי.

אבל אם בנימין ושרה נתניהו חושבים, שבכינוס מבוהל של הכנסת לדיון מחודש בתיקון לחוק הפונדקאות, או בהודעות סרק לתקשורת על פגישתם הקרובה עם ראשי הקהילה, או על לחצים המופעלים על רה"מ על ידי רעייתו, מבית, הם יצליחו לסכור את הסחף הציבורי שהחל היום, הם טועים טעות מרה שנייה.

הביטו במה שמתחולל היום, מאז שעות הבוקר ועד עצם כתיבת שורות אלה, משפחת נתניהו: כך נראה סופכם הפוליטי. מה שהחל כמחאתה של הקהילה הלהט"בית על אפלייה בתיקון לחוק הפונדקאות, התרחב במהלך יום ההפגנות הסוער הזה לרשימת דרישות נרחבת בהרבה – הסדר נישואין לגייז בישראל, ייבוא הורמונים לקהילת הטרנס ושינוי היחס המפלה כלפי הטרנסים והטרנסיות במערכת הבריאות, עידוד מפעלות הנוער הגאה, שינוי היחס לבני ובנות הקהילה במערכת החינוך, ועוד ועוד. גם אם תרצו, לא תוכלו לעמוד בפני הדרישות האלה, מסיבה פשוטה. בשל החטא הקדמון שלכם – הקמת קואליציה ימנית משיחית, הנשענת על קולות הדתיים והחרדים, במקום קואליציית מרכז.

יכולתם להקים קואליציה שפויה בארץ הזאת. תחת זאת, העדפתם לחבור אל מגזרים פשיסטיים ומגזרים אנטי-ציוניים, המשתמטים מחובותיו הבסיסיות ביותר של אזרח בישראל. כך, אפוא, הפכתם לנגיף האיידס של החברה הישראלית. במהלך פחות מארבע שנות שלטונכם כרסמתם באופן אנוש בכול המערכות המרכיבות את ישראל הדמוקרטית – במערכת המשפט, במערכת התקשורת, במערכת החינוך, במערכת הביטחון באמצעות מתן היתר להדתה קיצונית, במערכת שירותי הדת, בקליטת יהודים מרחבי תבל וביחסים עם יהדות העולם, בפגיעה בזקנים, בנכים, בחולים, בלהט"בים, באבות הגרושים וברפורמים ובקונסרבטיבים, ויסלחו לי ששכחתי למנות אותם על רשימה זו.

אבל בניגוד למגזרים אחרים בחברה הישראלית, הקהילה הלהט"בית מושרשת בכול קצוות המפה הפוליטית, ובניה ובנותיה משרתים את החברה הישראל בכלכלה ובביטחון, בהיי טק ובחינוך. אנחנו נמצאים בכול מקום, וערניים ורגישים מאוד לכול פגיעה בזכויותינו. ולכן, אנחנו נייר הלקמוס החדש של החברה הישראלית, ואנחנו מערכת החיסון שלה.

ממשלת נתניהו, ממשלה ימנית משיחית, שתקפה במשך שלוש שנים ומחצה את כול המערכות המרכיבות את החברה והמשק בישראל, ופגעה בערכי היסוד של ישראל החילונית והיהודית, הציונית והדמוקרטית, הגיעה היום לסוף דרכה. אתם לא תצאו מזה. המחאה תתרחב, תתפשט, תתפוס עוד ועוד מגזרים מקופחים בחברה הישראלית.

אתם גמרתם את מפעלכם בהחרבת ישראל כפי שהכרנוה. ועכשיו אחת מן השתיים – או שתכריזו על בחירות מוקדמות, או שחקירות המשטרה יאלצו אתכם לרדת מן השלטון. כך או כך, דרככם גמורה.

אמנם, ראשי הקהילה הלהט"בית עושים כול שביכולתם כדי לשוות להפגנות היום, ולעצרת הערב, אופי וגוון א-פוליטיים. אמנם, יש בתוך המפגינים הרבה מחברי התאים הגאים במפלגות הימין. אבל אין זה משנה ואין זה מוריד דבר מעוצמת האמת, שגם היא אינה אמת של צד זה או אחר במפה הפוליטית – אנחנו מערכת החיסון של החברה הישראלית, ואנחנו קמנו עליכם היום, בטרם תביאו עלינו כלייה. חוק הלאום, מאסר רב קונסרביטיבי, אפליית הקהילה הלהט"ב – אלה פרפורי הגסיסה של שלטונכם. ואיזך זיל גמור.

מודעות פרסומת

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

כוחן של ספריות, וקסמו של שירות התרגום בגוגל

     את הבוקר הזה התחלתי בספריה הציבורית של קונספסיון. כעת, בכותבי לכם כול אלה, אני כבר יושב במלון 'שלי' בסנטיאגו. גמור מעייפות מן הטיסה.

     התכוונתי ללכת הבוקר ל'גלריה דה היסטוריה' בקונספסיון, כדי לחפש בה חומר על העיר העתיקה. אבל המארח היהודי שלי אמר לי שיש שם חומר חלקי מאוד, והבחור הנחמד ששירת אותי במלון, סטודנט לאנגלית ולהיסטוריה, הציע לי לגשת לספריה הציבורית. הקשבתי לו. וטוב שעשיתי כך.

     התייצבתי בספריה ממש עם פתיחתה, בתשע בבוקר של שבת. אמרתי שאני מחפש ספרי תמונות של אמנות פיגורטיבית המתארות את קונספסיון במאה השש עשרה. כאלה לא נמצאו בידי הספרניות, אך מרוב רצונן לעזור לי הביאו לי לעלעל בשלושה ספרי צילומים משמונים השנים האחרונות בעיר. חייכתי לעצמי, והבנתי שעלי להסביר להן שוב מה אני מחפש. הפעם, פתחתי את google translate בטלפון החכם שלי. כתבתי בעברית "אני מחפש חומר על העיר במאה השש עשרה. לא רק תמונות, כול חומר. תודה." ותרגמתי את זה לספרדית.

     קראתי להן מן המסך, ואז אחת מהן עלתה לקומה העליונה, וירדה ממנה עם אוצרות. שני ספרים המספרים על ההיסטוריה של העיר, למן ייסודה בשלהי המאה החמש עשרה, ותיאורה מכול בחינה. ארכיטקטורה, מבנים, משלח היד של תושביה הראשונים, פעילותם הכלכלית והחקלאית, החינוך ואורח החיים. בדיוק מה שחיפשתי.

     התיישבתי, אפוא, במבואת הספרייה, ופשוט צילמתי בטלפון הנייד שלי עמוד אחר עמוד, למעלה ממאה עמודי ספר, שעם בואי ארצה יהיה עלי להדפיסם ולמצוא מי שיוכל לתרגם לי את תמציתם מספרדית, כחומר רקע לספר שלי. כך עשיתי גם ב'מעשה בטבעת,' וזה עזר לי מאוד.

     מרוצה חזרתי אל בית המלון. ידעתי שבזה באמת השגתי את מטרת הביקור שלי. הגעתי לחומר ולמקומות שלא היה שום סיכוי בעולם שאגיע אליהם דרך האינטרנט.

     נותרו לי כשעתיים עד ליציאה מן המלון לשדה התעופה, ושתי משימות – למצוא ספרי בישול צ'יליאני עממי ו/או אמנות פיגורטיבית מצ'ילה, ולקנות מתנות לילדים. אתמול ראיתי באיזו חנות שעברתי על פניה מכשירי רדיו בצורות מיוחדות – מכונית רדיו, אקדח רדיו וכו'.

     אל תגלו להם בשום פנים ואופן, כי זו הפתעה. אבל קניתי להם שתי מכוניות רדיו גדולות וזהות, עם אנטנה ושקע USB לחיבור למחשב ושלט רחוק, משהו משהו. וכמובן, מכוניות זהות לחלוטין בגודלן ובצבען. זה עלה לי 188 שקל. מחיר שבחיים לא הייתי משיג בו ג'דגטים כאלה בשום מקום אחר מלבד הקצה הזה של צ'ילה.

     אחרי כן נכנסתי אל חנות הספרים המופלאה, שנמצאה ממש מול המלון שלי. זו חנות מוערכת מאוד בקונספסיון, ובצדק. מצאתי בה מבחר גדול מאוד של ספרי אמנות, אך שום ספר אמנות מתאים לתקופה שאני עוסק בה – ומבחר גדול של ספרי בישול. אז קניתי לי שני ספרי בישול צ'יליאני. עכשיו נותר לי רק לבשל ארוחה צ'יליאנית בתובל, ולכתוב עליה. ואני יודע בדיוק את מי אזמין לטעום ולשפוט מה טבעה. את הסייעת בגן של הילדים, שהיא גם חברה שלי, ומוצאה מצ'ילה (ורוניקה, בלי התחייבות, כן:)?) קודם נראה אם אצליח להמיר מוצרים כאלה באחרים.

*

     לקחתי איתי חומרי קריאה ועריכה מן הארץ. אפילו הספקתי לערוך במהלך הטיסה הנה, וכנראה שכך יהיה גם במהלך הטיסה חזרה הביתה. אבל גם קניתי לי שני ספרים בשדה התעופה. האחד הוא ספרו של בן כספית על נתניהו. השני הוא ספר חדש מאת קולוס מק'קאן, "מכתביים אל סופר צעיר – עצות מעשיות ופילוסופיות," שראה אור בתרגומה של עידית שורר ובעריכתה של דבורה נגבי בהוצאת "עם עובד" זה עתה.

     הספר של בן כספית היכה אותי בהלם. אמנם, אני קורא את טורו ב"מעריב" בהתמדה. אך כשאני מקבל את הלקט הזה של תככים ושקרים, ספינים ומעשי גניבת דעת, זה פשוט מהמם ומחריד אותי. וכשזה בא במקביל לקריאת ההתפתחויות בחקירות של נתניהו בארץ, זה בכלל זוועה.

     קראתי למעלה מחצי הספר, ואז שכחתי אותו בהסעה משדה התעופה בקונספסיון לבית המלון שם. כנראה שהספיק לי. זה כול כך קשה ומדכא לקריאה. הלוואי וכבר יפטור אותנו מעונשו ויקדים ויתפטר. אני כבר באמת לא מסוגל לשמוע את שמו, את שם אשתו ואת שם בנו בכלל.

     האמת היא, שבצד הזעם שלי על המשפחה הזאת, התעורר בי היום גם צער עליהם. אפילו דאגה. הרי מצב העניינים הנוכחי של בני הזוג הללו עלול להביא רק לאחת משלוש אפשרויות – מאסר לתקופה ממושכת, או חס וחלילה איבוד שיפיון הדעת או התאבדות. אני לא יכול לראות איך בני הזוג האלה יהיו מסוגלים לעמוד בכליאה ממושכת. הפער בין הדימוי העצמי שלהם, כגואל ישראל ואשתו החסודה, לבין האמת, עמוק מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. ובתהום השחורה הזאת, שבין מה שאדם חושב ומאמין בו על עצמו לבין מה שהזולת רואים בו, ישנה אימה גדולה.

     ואני כותב זאת בלי שמץ שמחה לאיד או התלהמות. אלא בדאגה. אני מתעב אותם כבר מזה שנים. אני חושב שהם זוג מסוכן, שחייב להיעלם מיד מן החיים הציבוריים. אבל גם הייתי רוצה שישרדו את זה, למען בניהם. שישמרו על גחלת החיים בקרבם.

*

_-_מכתבים_אל_סופר_צעיר     

 

     הספר השני, "מכתבים אל סופר צעיר", הוא ספר מופלא. לא אצטט ממנו ולו מילה אחת. אומר לכם רק, שזהו ספר נפלא להוראת כתיבה, וגם לכותבים ותיקים. הוא מבריק, יוצא דופן, מלא הומור ומדויק. התרגום משובח ביותר. ניכר בו שהמתרגמת, עידית שורר, שאינני מכיר אותה, טרחה הרבה כדי לדייק מאוד בתרגום שלה ולשמור על רוח המקור. היא, וכנראה גם העורכת, עשו עבודה נהדרת. התוצאה היא פשוט סוכריה.

     אני מבקש להטיל בזאת על כול תלמידיי ותלמידותיי, בעבר, בהווה ובעתיד – את הספר הזה כקריאת חובה. תחסכו לי המון הסברים בדרך. באמת, רוצו וקנו וקיראו מיד את הספר הזה, וסמנו בו כול משפט ושורה שמהדהדים לכם אמת. יש כאן אינספור שורות כאלה.

     תדעו מזה רק ברכה.

    וליתר ביטחון גם אביא בפניכם קטעים ממנו כבר במפגשינו בשבוע הבא.

*

  זהו. הלילה אני קם בארבע לפנות בוקר, ויוצא בחמש מן המלון כדי להגיע לטיסה היוצאת ב-0740 בבוקר מסנטיאגו ללימא, פרו. אגיע ללימא בתשע וחצי בבוקר. שם יש לי פגישה אחת מאוד מאוד חשובה, של תחקיר, ביקור בעוד מוסד או שניים, ומפגש משמח עם בני משפחה. ואז חזרה לארץ.

      אני מתגעגע נורא. היום דיברתי עם הילדים בווטסאפ עם מצלמה, ופשוט השתגעתי. הם כל כך נפלאים, הילדים האלה, שהיום מצאתי את עצמי קורא קריאת שמע הן בהמראה במטוס והן בנחיתה, כדי שהשם ישמור עלי להגיע ממקום למקום בבטחה, ולהתקרב בחזרה הביתה. אז כן, גם בי חלפה המחשבה הזאת, איפה הוא היה בזמן השואה וכו'. אבל טוב לי לקרוא קריאת שמע, כשאני זקוק לו. אז זה מה שאני עושה. סבבה?

     שיהיה לכם שבוע טוב ומלא ברכה.

רוחות מלחמה

     ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.

     אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.

     הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.

     "כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.

     "כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."

     "אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."

     "תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.

     רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.

     רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.

     הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.

     "מה זה הגבנו?" שאל דניאל.

     "תקפנו."

     "הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.

     ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.

     סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.

     יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.

     כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.

     אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.

     הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.

     בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.

"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."

לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.

האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.

*

     אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.

     הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.

    כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.

     אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.

       כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.

     "אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."

     אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.

     אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.

     "למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.

     "כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."

     "חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."

     "אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."

     "אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."

     ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.

     "ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."

     "אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"

     "אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."

     "אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.

     "זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."

      והם נרדמו.

     זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.

     מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.

     בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.

     זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.

     ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.

     אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.

     כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.

     תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.

     וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.

     שיהיה לכולנו שבוע טוב.

נ.ב.

     הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.

     ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.

בן של ראש ממשלה, בן של שופט.

     מאז התפרסמה הקלטת המתעדת את מעלליו של יאיר נתניהו, אינני יודע את נפשי. משום הרגשת הקבס, משום התחושה שמעללי משפחת נתניהו עברו כבר כול גבול אפשרי של הכלה ציבורית. משום שעליהם ללכת הביתה, מיד. לרדת מן הבמה הציבורית ולהיעלם מן התודעה הציבורית. ומוטב שחברי הליכוד יבינו זאת ויפעלו למימוש הדבר בהקדם. יש די והותר אנשים ונשים מוכשרים/ות וישרי דרך גם בימין הפוליטי, שראויים להנהיגו, תחת האדם המרופש הזה, אשתו ובנו.

     סיפורי ההוללות והגסות של יאיר נתניהו הזכירו לי כמה דברים. למשל, את הביקור היחיד בחיי שעשיתי במועדון חשפנות, בלונדון. זה היה בשנות השמונים. התארחתי אז אצל ד"ר אמיל ג'אסט, רופא גולה צ'כי, נטורופת שחי בלונדון עם אשתו אדית. הכרתי אותו בזכות סער, בן זוגי הראשון, שאמיל טיפל בו ובאשתו ולימד אותם איך לאזן את בריאותם באמצעים טבעיים.

     אצל אמיל התארח אז בחור צ'כי צעיר ומתוק, שחשקתי בו. אבל הבחור היה סטרייט מבולבל. ומכיוון שבילינו יחד, ביקש ממני ללכת למועדון חשפנות, ואני, כדי לרצות אותו, הסכמתי לכך.

     לקחנו, איפוא, רכבת תחתית מגולדרס גרין למרכז לונדון. נכנסנו לאיזה מועדון חשפניות מפוקפק, שהיינו בו היחידים בקהל. מיד כשהתיישבנו ניגש אלינו גבר גברתן ודרש מאיתנו דמי כניסה. תמהנו. לא הייתה עוד שום הופעה וכבר עלינו לשלם? אבל לא הייתה שום אפשרות להתווכח איתו. הוא איים עלינו במכות רצח ודרש סכום עתק, הרבה יותר מכפי שהיה בכיסי אותו רגע. אמרתי לו, שאני יכול לשלם לו רק חלק ממה דרש, כי עלינו גם לחזור הביתה.

     הוא חטף מידיי את מה שיכולתי לשלם לו – ולקח לנו את המעילים בתור תוספת שכר למופע שלא התקיים כלל.

     ואנחנו, בושים ונכלמים, שירכנו את דרכנו בחזרה הביתה. בלי מעילים, בלי הופעה מפוקפקת, וגם בלי תשוקה. להתלונן במשטרה כמובן שלא העזנו. התביישנו בזה שבכלל שירכנו את רגלינו למועדון שכזה.

     ואחרי כן, כשחזרנו לבית של אמיל, וסיפרנו לו שאכלנו שוארמה, הוא שחק ואמר לנו, שסביר מאוד להניח שאכלנו שוארמה מבשר של חמור, כי זה מה שמוכרים בשוארמות בלונדון.

ככה גומלים בחורים צעירים מתשוקה זרה וגם מאכילת בשר.

*

     דבר אחר שהזכירה לי הקלטת של יאיר נתניהו היה, להבדיל אלף הבדלות, טקס ההשבעה של אבא שלי כשופט נוער. זה היה כשהייתי בשירות צבאי ברמת הגולן. ירדתי מן הגולן למשכן הנשיא בירושלים במדים. פגשתי את אבא ואימא ושלושת אחיי בחצרו של בית הנשיא. אבא אז העמיד אותנו למולו, ואמר "ילדים, היום אבא שלכם הופך להיות לשופט בישראל. והדבר הזה מחייב גם אתכם. מהיום והלאה אתם חייבים לשמור על החוק, וגם להתנהג בצורה מכובדת. למשל, לא ללכת עם ג'ינס קרוע."

     אני,  מחוצף שהייתי, הרמתי מולו אצבע משולשת. הג'ינס הקרוע היה אז באופנה. מה פתאום שאוותר על צו האופנה של בני הנעורים, רק מפני שאבא שלי מתמנה כשופט.

     אבל המציאות הוכיחה אחרת. כולנו הפנמנו היטב את העובדה, שאנחנו בנים של שופט. שעלינו לשמור על החוק, להתנהג בציבור בצורה נאותה, מפני שכול סטייה שלנו מן הנורמה, מתו התקן החברתי, עלולה להשפיע לא רק על מעמדו של אבינו, אלא על מעמד הרשות השופטת במדינת ישראל. כן. עד כדי כך.

     יש לי יסוד להאמין, שכך נוהגים גם בניהם ובנותיהם של שופטים אחרים. כך אני יכול להעיד לפחות על ילדיו של השופט אליהו וינוגרד, שכננו וחבר המשפחה שלנו, שהלך היום לעולמו. הגם שאנו, הילדים, לא היינו קרובים מאוד, חלקנו אותה ידיעה פנימית, שאנחנו בנים של שופטים, ושיש דברים שבנים של שופטים לא יכולים לעשות.

     זה לא שלא השתוללנו כדרכם של בני נעורים. אלוהים עדי, וגם אתם, שהעזתי לחרוג הרבה מעבר לתו התקן החברתי בישראל. זכורה לי, למשל, פעם שבה נסעתי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, וחמדה נפשי לקנות לה ג'לביה. ורודה. בצבע ורוד אפרסקי.

     שמתי על עצמי את הג'לביה האפרסקית הזאת, עליתי איתה על חומות ירושלים, הנפתי את ידיי באוויר ונהניתי ממשבי הרוח מתחת לחצאית הענקית הזאת.

     אחרי כן עליתי על אוטובוס ונסעתי לבקר את אבא שלי, שהיה אז הממונה על המוסדות לעברייני נוער בישראל, במשרדו בקריית הממשלה.

     למותר לציין שהוא כמעט מת כשראה את בנו בכורו בג'לביה ורודה.

    למחרת היום, כשקמתי בבוקר, לא מצאתי את הג'לביה בחדרי וגם לא בשום מקום אחר בבית. כששאלתי את אמי, זכרה לברכה, אם ראתה את הג'לביה שלי, אמרה שלא.

    תמהתי מאוד.

     אבל מקץ כמה ימים הבחנתי בכך שהתרבתה מאוד כמות הסמרטוטים החדשים בבית.

     אמא פשוט חתכה אותה לחתיכות.

     כך ייעשה לבנו הבכור של פקיד מדינה בכיר, שמסתובב בקריית הממשלה בג'לביה.

   *

     היו פעמים שגם אני כשלתי בהן. עם קריסתו של בית הקפה שהיה לי, עם החובות שצברתי אז ועודני משלם עליהם, וזוכר כל אדם, עובד או ספק, שאני עוד חב לו כסף מאז. אבל גם כשכתבתי דברים שהיו קשים מאוד להוריי, ולסובביי, גם כאשר הבעתי דעות פוליטיות קיצוניות, לכאן או לכאן, גם כאשר העזתי לחרוג מן המקובל בזמני ובדורי, תמיד זכרתי שאני בן של שופט, שאני לא יכול להרשות לעצמי דברים, שנערים אחרים בני גילי מרשים לעצמם, ושעלי להקפיד על חיים מוסריים, גם אם הם בדרכי האחרת, כהומוסקסואל גלוי לעינו של עולם.

     כול מי שמכיר אותי יודע, שאסור להתקרב אלי, למשל, עם סמים. גם לא עם סיגריה מגולגלת. אסור שזה יהיה אפילו בקרבתי. למה? כי ככה אבא חינך אותנו. שאם תופסים מישהו עם מנת סם, חשיש, בקרבתנו, אנו עלולים להסתבך. ואסור שזה יקרה. שעלינו גם לנהוג כיאות בכבישים. שאסור לנו לעבור על החוק. בשום דרך, בשום אופן. ושהכי אסור לנו לקבל מלקוח, כי כול מלקוח שאינו חלק משכרנו באופן מוסכם מראש הוא בגדר שוחד.

     אני זוכר כמה פעמים, בזמן שאבא עוד היה ממונה על המוסדות לעברייני נוער במדינת ישראל, שבהם הוריהם של בני נוער במצוקה, שביקשו להודות לאבא שלי על הטיפול בילדם, שלחו לנו שליח הבית העם זר פרחים או עם סלסלת מגדנים. אבא לעולם לא נתן לתשורות האלה לעבור את סף הדלת. תמיד התנצל, הסביר שכעובד מדינה אסור לו לקבל מתנות, וביקש שיתרמו את זה לאיזו עמותה או מוסד לנזקקים.

     לך תסביר את הדברים האלה לבנו הבכור של ראש ממשלת ישראל, לבנה של משפחה נהנתנית, שהתרגלה לחיות, לכאורה, על חשבון הטייקון והציבור, ועוד לתבוע, לכאורה, תשורות ומתנות לרוב. הרי זו לא רק התנהגות פסולה, זו התנהגות מעוררת בחילה.

     אני כותב את הדברים האלה לא כדי להתנשא או כדי להצטייר כטהרן. היו שלוש פעמים בחיי שניסיתי לעשן בהן גראס או חשיש. תודה לאל, זה עשה לי כל כך רע, שזה מיד פסק. בפעם הראשונה ניפצתי את ה'בופ' על הקיר, בפעם השנייה הקאתי את נשמתי באמסטרדם מ'חשיש ממין לבנוני משובח,' שוודאי היה מעורבב בקקי של פרות או השד יודע מה, ובפעם האחרונה חטפתי התקף אלרגיה של החיים, לאבק הבית, כתוצאה מהתיגבור החושי שעורר בי הגראס. מאז, תודה לאל, אני לא שותה ולא מעשן, משתכר מחצי כוס יין אדום, וגם לא מבלה במועדונים או בבארים או במקומות של שתייה, כי אין לי מה לחפש שם.

     יאיר נתניהו לא חייב לאמץ את הסלידה שלי מסמים ומאלכוהול. אבל הוא חייב להבין, שיש דברים שלבנו של ראש ממשלה פשוט אסור לעשות. שהמשרה הזאת מחייבת לא רק את אביו ואימו, אלא גם אותו. שהוא מבייש את אביו ופוגע ברום משרתו, שבהתנהגותו ובדבריו הוא פוגם במוסד הקרוי ראשות ממשלה, וכי לדבר הזה אין תקומה. שהוא והוריו עברו כול גבול של תקינות מוסרית או חברתית, שהם הפכו למראה המעוותת ומעוררת הסלידה של החברה הישראלית, שהשחיתו אותה במו ידיהם, במעשיהם ובדבריהם, וכי נפשו של הציבור נקעה מהם באורח מוחלט וסופי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

נתניהו חייב ללכת (היום ה-75)

     במהלך סוף השבוע תקף ראש ממשלת ישראל את משטרת ישראל, בנוגע להדלפות מן החקירות המנוהלות נגדו בחשד לשחיתות. הבוקר זימן ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט המדיני-ביטחוני. אין זה צירוף מקרים בלבד. ישנו קשר עמוק בין שתי עובדות אלה. נתניהו נוהג כחיה ניצודה, ובמצב נפשי כזה שהוא נתון בו הוא עלול להיות מסוכן לעמו ולעצמו כאחת.

     נתניהו חייב להתפטר מתפקידו מיד. אם אינו מסוגל לעשות כן, הקואליציה שלו צריכה להראות לוא ת הדרך החוצה. אם לא, קטסטרופה עלולה להתגולל על ישראל.

     נתניהו צריך לדעת דבר אחד – הוא איבד את המנדט שהיה לו להוביל את ישראל למלחמה, כל מלחמה, במצב ענייניו. איש לא יאמין לו אם יאמר שפתח במלחמה מחויבת המציאות למען בטחון ישראל. אם יעז לגרור את ישראל אל תוך הרפתקה צבאית לא הכרחית, במטרה להציל את עורו מן הכלא, הוא ימצא שלפחות מחצית הציבור בישראל יסרב להשתתף בה.

     מצב האיומים הגלובליים הוא חמור. עד כה ישראל הייתה חכמה ופעלה בחשאיות כדי להבטיח את האינטרסים שלה באזור. אין לאיש, בייחוד לא לברווז צולע כמו בנימין נתניהו,  הזכות לאתגר את מצב העניינים היציב הזה, לעת עתה.

*

     כתבתי את הדברים האלה מוקדם הבוקר. במהלך היום, עוד קמפיין הושק על ידי ראש הממשלה – לסגור את השידור הציבורי, את תאגיד 'כאן.' זוהי הפעם השלישית, כמדומני, שהוא עוסק בזה, עושה צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה מסגירתו. בתשוקתו להבטיח כיסוי חיובי של המדיה את משטרו הנדון לכלייה, הוא עושה כול מה שביכולתו לעשות כדי להחליש את התקשורת הישראלית בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט. ההצטברות של כול מעשיו – ההתקפות שלו על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על המדיה, על מפלגות השמאל ועל כול מוסד המסכן את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל, נתניהו מסתכן בחורבנן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.

     נתניהו אינו המגן הטוב ביותר של ישראל, גם לא מושיעה. הוא מהרסה ומחריבה של ישראל, ולכן הוא חייב  לעזוב את תפקידו או להיות מושלך ממנו בכול דרך חוקית.