מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.

מודעות פרסומת

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.