דן זקהיים, חברי הטוב והמת, בן שישים.

היום, 11.5.18, מלאו שישים שנה לחברי, אמן המיצג דני זקהיים. אח של אסתי, אחותי. לכבוד יום הולדתו נפגשו בני המשפחה והחברים הקרובים בבית קפה תל אביבי. מטבע הדברים, אני לא יכולתי להיות שם. אבל שלחתי לאסתי משהו שכתבתי עליו. הריהו לפניכם.

זקהיים

פורטרט אחרון

 

הַפּוֹרְטְרֶט הָאַחֲרוֹן שֶׁל דָּנִי

תָּלוּי אֶצְלִי בַּסָּלוֹן. טְרִיפְּטִיכוֹן

וּבוֹ צִלֵּם אֶת עַצְמוֹ לָבוּשׁ בְּלָבָן,

אַחֲרַי כֵּן עָטוּי בְּסִנָּר

שֶׁל בֵּית מִטְבָּחַיִם,

עִם שְׁנֵי שְׁעוֹנִים בָּעֵינַיִם,

הַמְּבַשְּׂרִים אֶת קֹצֶר הַזְּמַן,

שֶׁעוֹד נוֹתָר לוֹ כָּאן, וּלְבַסּוֹף

אָרוּז בַּחֲלִיפָה אֲדֻמָּה דָּם

וּפָנָיו לוּטִים בְּמַסֵּכַת מָוֶת

עֲשׂוּיָה גֶּבֶס, הֲדוּקָה בִּרְצוּעוֹת

לַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כִּלְיוֹנַם.

 

אֲנִי כּוֹתֵב מִן הַזִּכָּרוֹן. קָשָׁה לִי

הַצְּפִיָּה בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת, שֶׁהֵכִין

בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ, בִּשְׁנַת 1993,

אֲבָל דָּאַג שֶׁתִּמָּסֵר לִי

רַק אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

 

אֵיזֶה הֶלֶם נוֹרָא שֶׁל כְּאֵב

הִכָּה בִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ טְרִיפְּטִיכוֹן,

מֵבִין מִתּוֹכוֹ מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַשֵׂר לִי.

שֶׁיָּדַע מֵרֹאשׁ דְּבַר מוֹתוֹ, שֶׁמַּד

אֶת הַזְּמַן הַנִּשְׁמָט בֵּין יָדָיו.

 

וּכְדַרְכּוֹ, עִצֵּב אֲפִלּוּ אֶת

דִּמּוּי מוֹתוֹ.

 

שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל נִדּוֹן לַמָּוֶת

הִקְדִּישׁ לִי, לִתְלוֹתַן עַל קִיר בֵּיתִי,

לְהַזְכִּירֶנִי מִדֵּי יוֹם אֶת אֲרֳעִיוּת

הַחֲיִים, אֶת שְׁבִירוּת הָאֹשֶר,

את הוֹד הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הֵעָדְרוֹ.

מאי, 2018

*

     דני נולד בתל אביב בשנת 1958. בנעוריו למד בתיכון תלמה ילין. בין השנים 1983-1985, לאחר שובו מלימודי אמנות במונטריאול, קנדה, שימש כארט דירקטור וכמעצב גרפי. הוא היה נשוי למעצבת האופנה קרול גודין, שאיתה ועם סיביל גולדפיינר הקימו, בסלון ביתם, את בית האופנה "קום איל פו."

בשנת 1988 הקים, ביחד עם תמר רבן וענת שן, עמותה בשם "מקלט 2009", שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל. לצד מייצגים שנשאו אופי טקסי ושמאניסטי, כגון "להירדם על פטמת יער" (1987), יצר זקהיים מיצגים בעלי אופי פוסט-מודרני וספקטקולרי, כגון "מפלגת בבל", המדגישים אלמנטים של מלאכותיות. בעבודות רבות יצר טשטוש מכוון בין האמנות לחיים היום-יומיים. בשנת 1987 התגלתה בגופו מחלה, תחת השפעתה יצר סדרה של עבודות בהן בלט המוות כמוטיב מרכזי. בשנת 1994 נפטר.

את דני פגשתי דרך ענת שן. בשנת 1984 הוצאתי לאור את כתב-העת "שופרא," וחיפשתי במאי שיוכל להעמיד ערב השקה אמנותי של הגיליון. ענת חיברה אותי עם דני, והכימיה הייתה מיידית. שנינו בני מזל שור, שנינו ג'ינג'ים. הוא ג'ינג'י בפועל ואני ג'ינג'י בנמשי גוף ובנפש, שנינו אמנים. הפכנו ממש לאחים. או, מוטב לומר, דני נהיה קצת כמו אחי הגדול. הוא היה אדם מניפתי ובו-זמני ורב-פעלים כמוני, אבל הרבה יותר מסודר ממני, מבחינת מעקב אחר תהליכים, כמו תהליכי יצירה, וגם מבחינת העיסוק ביום-יום. מלא פליאה התבוננתי באופן שבו בנה מיצג, בתוך מחברות הסקיצות שלו, ולמדתי מזה הרבה לעבודתי, ונפעם ראיתי איך הוא מתייק, בסדר מופתי, חשבונות חשמל וארנונה ומים, דפי חשבון בנק וכיו"ב תשלומים, שאני תמיד מתייק אותם באי סדר נוראי.

חלקתי עם דני את עולמי הפנימי ביותר. עבדנו יחד על מיצגים, שאני כתבתי בהם את הטקסטים והפקתי אותם בפועל, והוא עשה את כול השאר. הוא האדם היחיד שיכול היה להביא אותי, ואכן הביא אותי, לקרוא שיר על במת "צוותא" כשאני חשוף חזה, או לשיר לו שיר פרידה על במת מועדון ה"פינגווין", כשנסע עם קרול לניו יורק, בעודי לבוש בבגדי סאדו-מאזו, עם חליפת עור ושרשראות ומצליף בשוט על מגפיים שחורים.

כשבן זוגי הראשון, סער עפרוני מת, בשנת 1986, דני וקרול היו בניו יורק. כתבתי לו על כך. שניהם מיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לדירתה של חברתם לורי, שם השתכנו, ולעבד עמם את האבל. ואני, נסעתי אליהם, והיינו יחד שבועיים, שבהם דני וקרול רכשו לופט שלם של מוצרי חשמל ורהיטים לדירתם החדשה דאז, בשדרות בן ציון, ואני משוטט איתם במנהטן, בין חנויות וגלריות, ובלילות שלושתנו ישנים על מזרנים בסלון של לורי, ומשוחחים.

רק זמן רב אחרי הביקור הזה בניו יורק, אחרי שדני וקרול שבו ארצה והשתכנו בדירתם, גילו לי, שבאותם ימים ממש שהייתי במחיצתם נתגלתה המחלה הממארת בגופו של דני. והם לא אמרו לי על כך דבר, ואף אני לא הרגשתי בדבר.

כאשר צלצלה אלי אסתי, לספר לי שדני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, נחרדתי. לא ידעתי על כך. באתי להיפרד ממנו, שעה שהיה כבר מורדם ומונשם, מחובר להמון צינורות, בבית החולים. זה היה פשוט נורא. אחרי מות בן זוגי הראשון, ומותו של חברי המשורר הירושלמי איתי עורב, פתאום גם דני הלך. וזה הרגיש כמו קללה מרחפת.

אני מתגעגע לדני מדי יום ביומו. כשאני מהלך בשדרות בן ציון או בשדרות רוטשילד, אני מרגיש את זה פי כמה וכמה. על כך כתבתי לא מעט בשיריי, שנדפסו בטרילוגיית השירה האחרונה שלי, בשני שירי ה"הליכות" בעיר.

כולנו נותרנו עם חור בלב מאז מותו. למזלי, אסתי נשארה לי. אסתי האהובה, הגדולה מן החיים, ועמה גם ורדה אמה, ורוני אחיה, ובני משפחותיהם.

אז היום הוא בן שישים, וביום ראשון יחול תאריך ה-13.5., תאריך מקולל ומקודש בחיי דני, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו.

יהיה זכרו ברוך.

מי שמעוניין להכיר את יצירתו מקרוב, יכול להיכנס לאתר שפתחה קרול בעבורו, כאן. או להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, כאן. יש שם קישורים לעבודותיו המצולמות בווידיאו. הוא היה אמן נפלא וחבר נהדר.

בשיא עבודתנו יחד תכננו לכתוב ולבצע אופרת מיצג בינלאומית, "פרזות" שמה, שתתחיל בסיפור גן העדן ותסתיים בסיפור מגדל בבל. אני הייתי אחראי לכתיבת הטקסט, ועשיתי תחקיר לשם כך. דני אמור היה לעשות את כול השאר. לצורך העלאת ההפקה הזאת, שהתכוונו שתתרחש סימולטנית בכמה מבירות תבל, נסענו לראות אופרה של פיליפ גלאס, ואחרי כן קבענו כמה פגישות ברשתות טלוויזיה מובילות בניו יורק. אז עוד לא היה קיים האינטרנט, גם לא הרשתות החברתיות ולא יו-טיוב. התכוונו להעביר את זה בשידור חי בו-זמנית בין יבשות.

דני מת, האינטרנט עלה לאוויר, והעולם השתנה מאוד מאז. אבל הגעגוע נשאר. וגם חומרי התחקיר, המעלים אבק בחדרי כאן, בקיבוץ תובל.

שיהיו לנו רק ימים שמחים.

 

 

 

מודעות פרסומת

תודות וסליחות

עצמי בשנות השמונים.jpg
ככה נראיתי בשנות השמונים. צילם: עדי נס. אני מזכיר לכם שאסור לי להשתמש בתמונות של אחרים:)

אי-שם, בסוף שנות השמונים, ביקרתי לראשונה בביתה של האסטרולוגית מרים בנימיני, בירושלים. הייתי אז שבור-לב, אחרי מותו של בן-זוגי הראשון, סער עפרוני, ממחלת שיתוק תקופתי, ולא ידעתי את נפשי ממבוכה ומצער. בו-בזמן הייתי סטודנט במסלול ישיר לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, מתרגל של פרופ' ישראל לוין לשירת ימי הביניים ומתרגל בתחום השירה בסמינר הקיבוצים.

     מרים אמרה לי אז דברים רבים וחשובים. ביניהם אמרה לי, שיהיו לי שני ילדים, מאישה צעירה, וכי יש מקצוע מסוים, בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, אבל אצליח בו מאוד.

     חלפו כמה שנים מפגישתנו, שתוכנה עודנו מצוי עמי על גבי קלטת שמע ישנה.

     בשנת 1992, אחרי עשר שנים כסגן עורך הספרות ב"על המשמר," סגרו את העיתון ואני מצאתי את עצמי מחוסר פרנסה. חברתי, אריאנה מלמד, סידרה לי אז עבודה כמשכתב חדשות בדסק הלילה של "חדשות," שם עבדתי תחת שרביטה של טלי בן עובדיה. בתוך כך, כתבתי יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר ירון, שביימה, את הקברט הסאטירי, 'היי רימונה,' שהועלה ב'במת הצעירים' של התיאטרון הקאמרי.

     מכיוון שאני כבר הייתי אז עיתונאי, עזרתי גם לכמה חברים וגופי תרבות להתחבר עם התקשורת. כך, למשל, לקחתי על עצמי ארגון כמה אירועים ודיווחם לתקשורת במועדון הפינגווין המיתולוגי, שעשיתי בו ערב עם 'ארוס,' שערו בנפשכם, וטיפלתי בקשר עם התקשורת בכול הנוגע לעבודתי המשותפת עם חברי, אמן המיצג דן זקהיים ז"ל.

     במלים אחרות, עסקתי כבר ביחסי ציבור, מבלי שידעתי שזה שמו של המקצוע.

     לפיכך סיכמנו, אילן חצור ואני, שבכל הנוגע לקברט שלנו אילן, שמחזהו 'רעולים' הועלה ב'קאמרי' וזכה להצלחה רבה, יהיה אחראי על הקשר עם התיאטרון, ואילו אני אהיה אחראי על הקשר עם כלי התקשורת.

     כתבתי הודעה לעיתונות על הקברט שלנו, וסידרתי לאילן ולי ראיון משותף אצל שוש אביגל ז"ל, בעיתון "חדשות."

     מקץ כמה ימים בא אלי שמואל הספרי, אז המנהל האמנותי של התיאטרון, בזמן חזרה אחרונה על הקברט. הוא שאל אותי האם אני יודע, שמקיימים כעת מכרז על תפקיד דובר התיאטרון הקאמרי, והציע לי לגשת אליו.

     "השתגעת?" צחקתי, "אתה הרי מכיר אותי. אני משורר, עיתונאי, רוצה להיות מחזאי. מה פתאום דובר?"

     "אתה מאוד מתאים לזה," השיב לי שמוליק.

     כעבור כמה ימים קרא לי נעם סמל לחדרו. הוא סיפר לי על המכרז לתפקיד, ואמר לי שהוא רוצה אותי בו. הגבתי בדיוק כמו שהגבתי לשמוליק. הודיתי לו, אבל אמרתי לו שזה ממש לא בשבילי.

     לקח לי כמעט שבוע של נסיעות אחר צהריים לעבודת לילה מתישה במערכת 'חדשות,' עד שנפל לי האסימון, והבנתי שמוצעת לי פה הזדמנות חיים. בערך כמו זו שהציע לי, עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, עורכי ומורי א.ב.יפה, ז"ל, עורך הדף לספרות של 'על המשמר,' שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה – ואז הציע לי להיות עוזרו. וזה החזיק שנים.

     צלצלתי לנועם.

     "נועם שלום, מדבר אילן שיינפלד. חשבתי על הצעתך והיא נראית לי," אמרתי לו, בקושי נושם, "מתי אני מתחיל?"

     "עכשיו!" צהל קולו של נעם סמל בטלפון.

     "טוב, תן לי חצי שעה לגהץ חולצה ואני מגיע אליך במונית," השבתי לו.

     מקץ חצי שעה ישבתי כבר במשרדו, בבניין התיאטרון הישן (שבו שוכן כעת תיאטרון בית לסין). נעם הודיע לי מה תנאי העסקתי, ואז אמר כך: "בעוד חודש תועלה ההפקה הראשונה תחת הנהלתי. 'ריצ'רד השלישי' בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובו של עודד תאומי. לאה ויצחק רבין יהיו בפרימיירה, וחסר לך שתיכשל."

     הוא יצא מחדרו והראה לי כוך קטן בקצה המסדרון, ולידו ישבה שולי, מזכירתו הנאמנה של אורי לוי, שהיה אז המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון. "זה החדר שלך, ושולי תעבוד גם איתך," אמר לי. "בהצלחה."

     נכנסתי לחדרון. הוא היה צר וקטן, ובו ארונית מדפים מאובקת. לא מכשיר טלפון, לא פקס, לא מחשב.

     איך מתחילים מכאן בכלל, שאלתי את עצמי.

     ואז התקשרתי לאורה לפידות, אשת יחסי הציבור הכי ותיקה בתחומי התרבות בארץ, וביקשתי את עצתה. ואחרי כן ירדתי לחנות 'סטימצקי,' ששכנה אז בפסז' הוד, מתחת לתיאטרון, עברתי על העיתונים היומיים ועל כתבי העת, ועל לוחות המשדרים של הרדיו והטלביזיה, והכנתי לי רשימת תפוצה ראשונה של עיתונאים ואנשי תקשורת.

     כך התחלתי את עבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כך גם הגעתי לכישלוני הראשון – מישהי (שוב אינני זוכר מיהי) יעצה לי לשבץ ראיון בלעדי עם עודד תאומי, כוכב 'ריצ'רד השלישי' במוסף '7 ימים' שערך אז רם אורן, ובמקביל גם ל'גלובס,' שערך אז אדם ברוך, ליום חמישי שלפני יום השישי בו יפורסם הראיון ב'7 ימים.'

     עשיתי כעצתה, מבלי לדעת שהייתה זו עצת אחיתופל. אדם היה מסוכסך אז עם ידיעות, ובעבורם עשיתי בדיוק את הדבר שהכי היה לי אסור לעשות. הרמתי למולם סדין אדום.

     ביום שישי בבוקר, כשהגעתי לתיאטרון, הייתה לי שיחה מרם אורן. הוא הודיע לי, שמה שעשיתי הוא חמור, ולפיכך, שבשנה הקרובה – אני מזכירכם, זה היה הדבר הראשון שעשיתי בתפקידי כדובר התיאטרון – אין לי מה להתקשר למוסף '7 ימים,' וטרק את הטלפון.

     העונש הזה החזיק שנה בדיוק. זו הייתה גזירה איומה, כי רק כתבה ב'7 ימים' הייתה יכולה למלא את אולמות התיאטרון מיד. נעם פנה אז לפולה מוזס, שהייתה חברת ועד הנאמנים של התיאטרון, וביקש ממנה לדבר על לבו של רם אורן. אבל ללא הועיל. רמי שמר על העונש שענש אותי בו, ודרכי את כול התיאטרון, על חודו של יום. ביום ה-356 לעונש צלצל אלי, והודיע לי שכעת אני יכול לשוב ולהציע הצעות ראיון למוספו.

     זה היה השיעור הכי קשה ויעיל שהיה לי אי פעם, בנוגע לשמירת בלעדיות. מאז לא כשלתי בזה עוד. ועל כך תודתי לרם אורן עד עצם היום הזה.

*

     עבדתי בתיאטרון שלוש שנים. בינתיים שמוליק התחלף בעמרי, ואורי התחלף ביפה ענתבי, מנהלת שהייתה ועודנה אהובה עלי מאוד, וגם עזרה לי רבות, ואני התעריתי בתיאטרון ובחייו, והייתי לדוברו. ידעתי שם ימים מסעירים, כישלונות יפים והצלחות גדולות. נעם סמל גיבה אותי בכול זמן, גם כשכשלתי, גם כששמוליק רדף אחרי באיום שירביץ לי, אני כבר לא זוכר אפילו למה, אבל הרתחתי אותו כהוגן – ואני התפרצתי למשרדו של נעם והתחבאתי, פיזית ממש, מאחורי כיסאו, בעוד הוא עוצר משמוליק מלחבוט בי.

     מקץ שלוש שנים כשכיר בתיאטרון הפכתי לעצמאי. פתחתי משרד יחסי ציבור, שהקאמרי היה גדול לקוחותיו, עד שלבסוף החליטו לשוב ולשכור דובר שישב אצלם. מאז עברו שנים. משרדי הפך לאחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בתחומי התרבות בארץ. בשיאו העסקתי עשרה עובדים, וטיפלתי ביחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל, בערוץ הראשון ובערוץ הילדים, בהופ ובערוץ ה-בי.בי.סי פריים, ובעוד שלל פסטיבלים ומופעים, ספרים ולהקות מחול ומוסיקה ועוד.

     את כול השפע הזה חזתה מרים בנימיני. אבל מי שפתח לי את השער אליו היה נעם סמל. ואת זה לא אשכח לו לעולם.

     החודש נעם מסיים את עבודתו בתיאטרון הקאמרי. זה נשמע לי יותר כבדייה, כבדיחה, מאשר כאפשרות בת-קיימא. זו הזדמנות להודות לו, לך, נעם, על ששינית פעם את חיי ממש מקצה לקצה. ידענו ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל דבר אחד היה תמיד ברור לי. יש לי מנהל והוא לצידי בכל מה שאעשה. ואם אפול, כפי שגם קרה, הוא יידע איך לחלץ את שנינו מזה.

     אז נעם, תודה. ואני מאוד מקווה שתקבל על עצמך עוד תפקיד ראוי ליכולותיך ולניסיונך עתיר השנים.

   *

     וכעת לסליחות.

     עכשיו לא יום כיפור. אבל מזה כמה חודשים אני מהרהר בטעויות שעשיתי כאדם צעיר. כעורך ספרות וכמבקר שירה. הייתי צעיר דעתן, מוכשר ונמהר. הייתי בטוח, כמו כול משורר ועורך צעיר בראשית דרכו, שאני יודע הכול, וכי יש בידי את מדת האמת שאין בלתה, בכול הנוגע ל'אופן הראוי' לכתוב בו שירה.

     במלוא התום הכרוך ביוהרת נעורים זו כתבתי כמה מאמרים, שנדפסו בזמנו ב'על המשמר,' שעד היום אני מצטער עליהם. היה מאמר אחד על מרדכי גלדמן (בעטיו כבר התנצלתי בפניו, תודה לאל, כי לקח לי הרבה זמן להבין את גדולת שירו), מאמר על הספר 'כ"ז שירים, או נתן היה אומר' ליעקב אורלנד, מאמר על שירתו של נתן יונתן, שהשתלחתי בו על הטון הרומנטי של שירתו ועל עולם דימוייו (אף על פי שבלבי אהבתי את שירתו למן נעוריי, והתאהבתי בדמות אבשלום שתיאר בשירו), וב'ספר האפשרויות' של דוד אבידן. והיו עוד. אבל אלה הכי זכורים לי.

     בגרתי מאז, ואני מקווה שגם קצת החכמתי. כיום אני אוסר על תלמידי הכתיבה שלי לומר דבר ביקורת איש על רעהו או על רעותו, נמנע מזה שנים מכתיבת ביקורת חדה מדי, ומשתדל לעסוק בטיפוח כותבים וכתיבתם תחת אשר אדון אותם לרותחין בשם איזו 'אמת' יחידה, הידועה לי בלבד.

     אינני יכול לבלוע לקרבי את מה שכתבתי. אבל אני יכול לומר, שאני מצר על כך מאוד. אין זכות לאף אדם לדון את חברו לכף חובה, על כתיבתו. זכותו של כול אדם לכתוב את חייו בדרכו. אפשר לאהוב זאת יותר או פחות, אבל לכול אדם יש את נשמתו הייחודית, את עולמו הפנימי הסגולי ואת סגנונו. ואין להשוות בין אדם לאדם.

     חבל לי רק, שאורלנד ואבידן ונתן יונתן כבר אינם בין החיים כדי לשמוע דבריי ולמחול לי. והלוואי והם שומעים אותי כעת בעולם הבא, ומחייכים ואומרים לי, 'מודה ועוזב – ירוחם.'

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.