השתיקה המצויה מתחת למלים, ועוד כמה סודות (היום ה-5)

אלה חמשת הרומאנים שלי. את שני הראשונים, 'רק אתה,' ספרי האוטוביוגרפי, ואת 'שדלץ', הספר שבישר את סגנוני היהודי, אפשר להשיג בהנחה ורק דרכי. את השאר תוכלו למצוא בחנויות הספרים.

הורים ובנים

    אני עייף מאד. עייף כפי שלא הייתי מזה זמן רב. כרגע חזרתי עם הילדים מבילוי קצר בכרמיאל. דניאל ביקש לקנות בובה קטנה תחת זו שאכלה הכלבה, מיכאל ביקש כמוהו. אחרי כן שני משולשי פיצה, שני מקלוני סוכריות, בילוי בגן השעשועים הסמוך לקניון החדש, ואז חזרה הביתה.

     הילדים יצאו לשחק ב'כיכר הרוח,' מרכז הפעילות של הישוב. אני עייף מכדי ללכת.

     העייפות הזאת נובעת משני דברים. האחד, הבוקר ביליתי עם עיתונאית ותיקה, שסיפרתי לה את סיפור חיי ואת סיפור הורותי וכתיבתי, כהכנה לכתבה על קמפיין גיוס ההמונים שפתחתי בו. בתוך כך, היה עלי לחזור לרגעים קשים בעברי. מותו של סער, חורבן בית הקפה שהיה לי, השנה הקשה בגן העירייה. לא פעם דמעתי במהלך השיחה. וגם קיימתי אותה בחשש, שמא, בשל התגובות המעטות הרעות שקיבלתי כבר על הקמפיין הזה, לא אובן כהלכה על ידי הקוראים.

     אחרי הראיון היה אמור להגיע הנה סופר, כדי לחתום איתי על הסכם עריכה של ספרו, ולשלם לי מקדמה עליו. לצערי הוא דחה את הפגישה, והעמיד אותי בפני שוקת שבורה. בראותי כן, פשוט נכנסתי למיטה כדי לברוח אל השינה, ולו לשלושת רבעי שעה. לישון קצת, להחליף כוחות, לפני שהילדים חוזרים מן הגן.

     עם שובם, הם היו עייפים ועצבניים – הם טיילו היום אל הרפת, סיפרו לי, ביקרו בפעוטון העגלים, גילו את מכונת הקקי, האוספת את הקקי מן הרפת לתוך בריכת קקי ענקית – הם חזרו מלאי רשמים עד כדי כך, שדניאל שאל אותי אם יוכל להיות רפתן כשיגדל. אמרתי לו שכמובן שכן, ביודעי שמשאלות לבו באשר לתחום עיסוקו בעתיד משתנות מדי יום. הוא רוצה להיות טייס של הליקופטר חילוץ משטרתי, אסטרונאוט בחלל, מטיס רחפן צבאי בצה"ל וגם רפתן. עד בגרותו ודאי עוד יתווספו לזה כמה אפשרויות מלבבות יותר.

    הם נשכבו מול הטלביזיה, ראו פרק של סופר סטרייקה, ואז התנפלו איש על רעהו במכות, בשל מה בכך. בראותי כן ניסיתי להפריד ביניהם, מרים פעם את זה לחיקי ופעם את אחיו. אבל הבנתי שהם מותשים ורגוזים, וגם אני עייף יותר מכפי שהיה כשנכנסתי אל מיטתי. שעלי להחליף להם מייד אווירה. אז הצעתי להם לרדת לכרמיאל.

     נסענו העירה. לקניון החדש. קניתי לדניאל בובה קטנה ב-20 שקל, תחת זו שאכלה לו הכלבה. וכמובן גם לאחיו. ואחרי כן שני סוגי סוכריות, האחת עם משרוקית, האחרת נתונה בתוך צינורית עם משחק, ושני משולשי פיצה ומיץ תפוזים אחד. ואחרי כן יצאנו לשחק קצת בגן השעשועים שעל יד הקניון. זה אכן הרגיע אותם להפליא.

למחוק סופר

    בדרך חזרה הביתה ראיתי הודעה מחברתי רונה שפריר-רענן, אישה יקרה ללבי מאוד, שעמה נפגשתי מספר פעמים במהלך עבודתי על ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' כדי לעבוד אצלה שיחות התמקדות. התהליך שעברתי אז היה קשה. כתבתי כאלף עמודים. כשעברתי עליהם, גיליתי שיש בידי טרילוגיה. רק שמעה זאת הוצאת כתר, ומיד דרשה ממני לקצצם בחצי עד שני שליש. דבר כזה לא ייתכן, הם אמרו לי. איש אינו קורא טרילוגיות, ואיש אינו מוציאן לאור. בשנים שאחרי כן ראו אור כמה וכמה טרילוגיות בעברית, מקור בצד תרגום, והפריכו לגמרי את טענותיהם. אבל את זאת לא ידעתי אז.

     במשך כמה שנים עברתי גהינום, שאותו העבירה אותי ההוצאה, שמכרה כ-80,000 עותקים מ'מעשה בטבעת.' כתבתי עוד ועוד חומרים, ושוב ושוב נדרשתי על ידי ההוצאה לקצצם. זה פשוט הרג אותי. ועד לעצם הרגע הזה לא סיפרתי על כך דבר.

     בסופו של דבר לא יכולתי יותר. העליתי את הארגז ובו תדפיס הרומאן שלי למכונית, נסעתי אל משרדו של הסוכן שלי, אילן צלר, שמתי מולו את הארגז ופרצתי בבכי.

     "מה קרה?" נבהל אילן.

    "אילן, הם פשוט הורגים אותי," ייבבתי. "אני לא יכול יותר."

     אילן דיבר עם יורם רוז וערן זמורה מ'כנרת זמורה ביתן.' שני המו"לים היקרים האלה השיבו מכיסם להוצאת כתר את מלוא המקדמה שקיבלתי ממנה על ספרי 'כשהמתים חזרו,' פדו אותי מידיהם – והעבירו אותי להוצאתם.

     'כשהמתים חזרו' ראה אור, בסופו של דבר, ב'כנרת זמורה,' בעריכתו המוקפדת אבל האוהבת והחברית של יגאל שוורץ.

     אחרי כן התיישבתי לכתוב את 'אשת הפיראט היהודי.' אבל אז גיליתי, שעלי לעבור תהליך ארוך של שיקום יצירתי מן הפגיעה שפגעו בי ב'כתר.' עשיתי זאת בעזרת נעה מנהיים, חברה יקרה ועורכת נפלאה, שבדרכה מלאת החום ותבונת הלב והדעת פשוט הביאה אותי לפתוח, להרחיב ולפתח את מה שהתכווץ בתוכי לאין שיעור, והיה מנוגד לגמרי לדרכי כסופר. זה הרומאן שאתם קוראים כעת, 'אשת הפיראט היהודי.' נס גדול נעשה לי בו, נס השיבה אל כתיבה עשירה, מלאה ושופעת. והנס הזה התחולל הרבה בעזרתה של נעה.

החיים הכפולים של סופר

    רונה כתבה לי הערב, שהיא בפורטוגל, ושגם לי לא היה מזיק חופש כזה, או במילותיה: "אילן יקירי. אולי גם אתה היית זקוק לקצת כלום כזה. שבו עוד אין מלים, למה שקורה בבלי.. ברווח. בלפני.."

     המקום הזה, ההכרחי כול כך לכול אדם כותב, של השקט שאין בו מלים, מוכר לי מאוד. הוא הכרחי לי, כאדם כותב. מפני שרק במקום שאין בו מלים ישנה פליאה. התפעמות. נביעה. ברגע שמגיעות מלים, הן מגדירות את העולם, גודרות אותו, מנטלות ממנו את ממד הפליאה, זה המנביע מתוכו יצירה גדולה באמת.

     אלא שאני חווה את המקום הזה בתוך מלים, בתוך רעש, לא בלעדיהם. כשגרתי בתל אביב, נהגתי לשבת ולכתוב ב'אספרסו בר' בפינת רוטשילד-הרצל, אחת הפינות העמוסות והרועשות ביותר בעיר. הייתי זקוק לרעש הזה, כי הייתי מייצר ממנו בועה, ובתוך הבועה הזאת מצאתי את שתיקתי. האפשרות האחרת הייתה לכתוב בבית. אבל בבית הבדידות הכרוכה בשתיקה הייתה גדולה מדי, כמו ים של יגון, שמאיים לבלעני בתוכו. רק שם, ב'אספרסו בר,' בתוך בועת הרעש העירוני, הרגשתי מוגן ובטוח לשמוע את שתיקתי.

     כעת זה קורה כאן, בתובל. בתוך יומי העמוס ישנן שעות של שקט. כשהילדים בגן, ואני אוטם את עיניי מכול מה שמצפה לי לסדרו בבית. ארבע מכונות כביסה לקיפול ולסידור בארון, בישול, ניקיון. או-אז אני שומע את השקט. ואם ברצוני לטעום ממנו עוד, אני יוצא מפתח ביתי וניגש אל שפת המצוק, זה המשקיף על בקעת סכנין, מתיישב על טבלת סלע, ושומע את הקולות ואת השתיקות.

     לעתים אני שרוי בתוך שתיקתי גם כשאני מבלה עם ילדיי. הם מדברים איתי, ללא הרף, מפני שהם ורבאליים מאוד. לפחות כמוני. ואני משיב להם. אני לגמרי איתם – ולגמרי ספון בתוך עצמי. זה סוג של הסדר שסיגלתי לעצמי במהלך חיי. מצד אחד להיות נוכח, מצד אחר להיות נעדר. מצד אחד להיות איש רעים להתרועע, המדריך האהוב בתנועה, שליח הציבור הקהילתי. מצד שני, ובו-זמנית, להיות שקוע בתוך עולמי הפנימי, שרוי בשתיקתי, שרק מתהומותיה יכולות מלים לבוא.

     המנגנון הזה הוא חרב פיפיות. מחד גיסא, סופר אינו יכול בלעדיו. כי, כמו שכתב פעם עמוס עוז בספר המסות הנהדר שלו, 'אור התכלת העזה,' הסופר תמיד חי בתוך חייו וגם מחוצה להם, מתבונן בהם כעד מרוחק. אחרת אי אפשר לכתבם ולתארם. מאידך גיסא, המנגנון הזה עלול להפוך גם למגננה מפני הזולת ומפני רעשו של עולם, ואז הוא נהיה מכלי של חסד לכלי לסיכול האינטימיות, לריקון החיים ולהחרבת הזוגיות, ההורות וכל מערכת יחסים אחרת.

השתיקה וההיגד

    אפשר לשתוק גם כשיש המון מלים מסביב, והמון מלים זורמות מידיי אל המחברת. לעתים, דווקא שפע המלים מחביא מתחתיו מקום של שקט, של שתיקה. כזה הוא ספרי הבא, שהדמות המרכזית בו היא של הוגה דעות יהודי, כמעט נזיר. כאשר התחלתי לחשוב על סגנון כתיבתו, חשבתי שיהיה שונה לגמרי מקודמיו. שזה יהיה ספר קטן ודק, ספר של שתיקה. אפילו שמרתי במדף ספרי התחקיר שלי ספר מסוים, רומן קטן מתורגם מאיטלקית, שישנה בו האיכות הזאת, האיכות הצלולה של השקט, להזכירה לעצמי בזמן הכתיבה של ספרי.

     כרגע, בשל כול מה שעברתי מאז כתיבתו של 'מעשה בטבעת', דרך הצמצום הכפוי של 'כשהמתים חזרו' ועד הפתיחה מחדש ב'אשת הפיראט היהודי,' אני כותב בשפע. חוגג את יכולת ההיגד. אבל ימים יגידו אילו פנים ילבש הספר הבא. הרי זה לא בידי אלא בידיו. אני רק כלי המבקש להצטלל כדי להיות ראוי להעברתו.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים להשתתף אתי בתהליך, דרך הקמפיין שלי לגיוס מימון לשנת כתיבה, שאוכל לשבת בה ולכתבו, וגם את זה הבא אחריו. וגם אם לא, תבורכו. עצם הכתיבה היומית של פוסט בנושא הכתיבה והיצירה והיכולת לדיאלוג פתוח עם קוראיי וקוראותיי, חברי וחברותיי, עושה אותי לאדם מאושר ושלם יותר.

נ.ב.

קמתי כרגע משעה ומחצה של שינה ברוכה, משמונה עד תשע בערב, עם הילדים. עכשיו אני כשיר לבדוק עבודות תלמידים למחר. שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

התמקדות

על הגג
שני ילדים מול סנוורי השמש על גג עץ במתקן משחקים בגן השעשועים של תובל

     היום אחר הצהריים, אחרי התלבטות רבה, ביטלתי את קורס הכתיבה שאמור הייתי לפתוח ביום ראשון הקרוב, בתל אביב. חיכיתי עם זה עד לרגע האחרון, משתי סיבות. לא רציתי לאכזב את מי שנרשמו לקורס, וידעתי שיום אחרי כן, ב-1 לחודש, אזדקק לכסף שאין לי מושג מניין אשיג אותו, וזה הכניס אותי לחרדה.

     אבל הגוף שלי והנשמה שלי אמרו לי להרפות. מאז נובמבר שעבר, אז עשיתי את המהפך הדרמטי, מכירת הבית בנווה צדק והמעבר לתובל, ועד כה, עברתי תקופה עמוסה, מורכבת ומטלטלת מאד. הבוקר דפדפתי ביומן העבודה שלי אחורה, ונוכחתי בזה. שמונת החודשים האלה כללו שבועות אחרי שבועות של משא ומתן על הבתים, ובו-בזמן אריזות, הובלה, פירוק, הרכבה, קליטת הילדים בגן, הבאת הכלבה והחתולים אל הבית שלנו, הקמת גן הירק, שש עד שמונה סדנאות כתיבה מדי שבוע, עריכת כתבי יד של אחרים, וגם הוצאה לאור של שלושת כרכי השירה שלי ושל הרומאן 'אשת הפיראט היהודי.' אל אלוהים, זה היה מטורף.

     עכשיו הגוף והנשמה שלי רוצים שקט. רוצים ליהנות מהכאן ומן העכשיו. והמחשבה הכלכלית שלי גם מבהירה לי, שאין שום טעם בירידה ליום שלם לתל אביב, בשביל שכר של 50 ש"ח לשעה (זה מה שהייתי מרוויח משלוש שעות עבודה ושש שעות נסיעה ועוד שעת בדיקת עבודות, מדי שבוע, לששה תלמידים בלבד). מוטב שאשב בבית ואכתוב את שלי, או אערוך ספרים של אחרים. זה אולי מלחיץ בטווח הקצר, אבל הרבה יותר משתלם בטווח הארוך יותר.

     יותר מכל הבנתי, שאני זקוק לשקט. לחופש יחסי. עדיין יש לי יום שבועי, יום שלישי, בתל אביב, וסדנה בימי רביעי בבית, ועוד סדנה בבקרי שישי במכללת כנרת. וזהו זה. אסור לי לקחת על עצמי עוד קורס, עוד יום בתל אביב. עלי לשרות בתוך ביתי ובתוך חיי ויצירתי, שכל כך קשה לי לחזור אליה כעת, אחרי חודשים עמוסים כול כך, וגם בתוך קמפיין השיווק ויחסי הציבור וההצלחה של ספרי.

     אחר הצהריים, אחרי שהודעתי לתלמידיי על ביטול הסדנה, הזמנתי אותם תחתיה לסדנת און ליין או למרתון כתיבה בתובל, ויצאתי עם הילדים לטייל בישוב. הם קמו משנת הצהריים שלהם די הפוכים. דניאל נכנס להתקף תסכול כזה, שהפך כבר לנדיר, ושום חיבוק וחיזוק לא עזרו לי איתו. זה התחיל מכך שלא רצה להתעורר, המשיך בזה שתבע שאני אעלה למעלה להביא לו בגדים להתלבש בהם, מה שסירבתי לעשות, כדי שיגלה עצמאות ויבחר את בגדיו בעצמו, המשיך בזה שהתקשה לתפעל את נגן המוסיקה שלו ודפק את האוזניות שלו בזעם על השולחן, ואז סדק אחת מהן, מה שרק הגביר את בכי התסכול שלו, וכך הלאה.

     הבנתי שעלי לשנות אווירה לכולנו. מיד. אז הוצאתי אותם החוצה, לשאוף אוויר בכיכר הרוח. בתחילה מיכאל היה אתי ודניאל המצוברח התבודד על טבלת סלע לבדו. לאט לאט התקרבתי אליו, עד שהושבתי אותו בחיקי בחיבוק. ואז, אחרי שנרגענו, התחלנו ליהנות.

     בכיכר הרוח צומח עץ חרוב. לפתע קלטתי שפריו כבר הבשיל. ואם יש פרי שאני מטורף עליו, מלבד תאנים, הוא החרוב. אז קטפתי לעצמי שני חרובים מן העץ השופע הזה, ברכת ה' ממש, וכרסמתי בהם בהנאה. אחרי כן הלכנו במשעולי הקיבוץ לברך בברכת שבת שלום את ורוניקה, הסייעת בגן, שנמצאת בביתה בחופשה מאונס בשל פגיעה באצבע ידה. בדרך קטפתי לי גם כמה תאנים בשלות מן העץ.

     היינו קצת עם ורוניקה, ואז המשכנו לגן השעשועים, שם ביקשו מיכאל ודניאל להראות לי איך הם מטפסים על קורות ועל גגות. פחד אלוהים. אבל הם עשו זאת במיומנות רבה.

     ואז חזרנו הביתה להכין לנו ארוחת שישי. הילדים קלפו וחתכו לקוביות את תפוחי האדמה, ואני שימנתי ותיבלתי והכנסתי אותם עם העוף לתנור. אחרי כן הם קצצו גזרים וקישואים למרק, ואני שפתתי הכול על האש. בזמן שארוחת הערב התבשלה, הצעתי להם לראות את הסרט 'עלי באבא' בטלביזיה. מיכאל נשכב במקומו הקבוע על הספה וצפה בסרט. דניאל הזמין אותי החוצה, וביקש שאשב מול הטרמפולינה, כדי שיוכל להראות לי אילו סלטות הוא יודע לעשות.

     ואז הדלקנו נרות, עשינו קידוש, אכלנו ארוחת שישי והילדים די מהר ביקשו לעלות למעלה לישון. אבל במיטה של אבא. כדי שלא יצטרכו לנדוד אליה במידה ויהיו להם סיוטים. אגב, אתמול תחקרתי את מיכאל על אילו סיוטים הוא מדבר. הוא סיפר לי שהוא חולם על מכשפות, שגונבות מאנשים זהב ותכשיטים.

     הילדים נרדמו ואני התיישבתי בחוץ, עם עיתוני השבת, קורא אותם ברוח ההר הקרה, עד כדי כך שהתלבטתי אם לא להיכנס הביתה וללבוש ג'ינס וסוודר. כן. באמצע יולי. עד כדי כך קר כאן בערב, בתובל. הרגשתי לבד, אבל עייף מכדי לקרוא לחבר מן הסביבה. עייף מכדי לחלוק את עצמי עם זולת. עייף אפילו מכדי להאביס את עצמי בדברי הפרשנות של העתונאים האהובים עלי, ובהם נחום ברנע, בן כספית, בן דרור ימיני ואלכס פישמן, על אירועי השבוע הזה. שבוע של תהפוכה והססנות מדינית מיותרת, מרה.

*

     קראתי לפוסט הזה 'התמקדות', מפני שכותרת זו מעבירה היטב את מצבי כעת. כפי שמלמדת שיטת ההתמקדות, שהכרתיה בסדרת פגישות שערכתי עם רונה רענו שפריר הנפלאה, בזמן הכתיבה של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' הפכתי כאן, בתובל, לקשוב יותר לעולמי הפנימי, לנפשי ולגופי. וכאשר גופי ונפשי מסרבים בכול תוקף לעוד יום עבודה בתל אביב, וממש מזהירים אותי מפניו, אני מקשיב לזה.

     כעת, לראשונה בחיי, אני בוחר לחיות את הכאן ואת העכשיו. זה קשור גם לטיפול הנטורופתי שהתחלתי בו השבוע. בעקבות עצתו של המטפל, אופיר פוגל שכני, רכשתי הביתה מלאי של קטניות. פול, חומוס, מאש ושעועית ירוקה. גם בישלתי מהן שעועית ירוקה ברוטב עגבניות עם לימון פרסי (אני מת על התבלין הזה), פול גדול (אני מטורף על פול גדול מבושל וחם, ואוכל אותו כמו פיצוחים), חומוס, מרק חומוס, ירקות ומנגולד (ישר מן הגינה), ומרגיש בי שינוי מיידי. תחושת השובע חזרה אלי, לראשונה מאז גילו אצלי רמות סוכר של קדם-סכרת.

     החיים כאן ועכשיו באים לידי ביטוי גם ביכולת החדשה שלי כאן לצאת לגינה, לקטוף ממנה את היבול היומי של עגבניות (זה מטורף, כמות העגבניות שמפיקים השיחים בגינתנו), מלפפונים ועשבי תיבול, ליהנות מן התאנים והחרובים הצומחים בחוצות (גם רימונים הולכים ומבשילים על עצי הרימון ברחובות הישוב), ליהנות מן השפע המזומן לנו פה, לברך את האל ולהודות על הקיים.

     ובעיקר קשורה ההתמקדות הזאת להבנה ההולכת ומבכירה בי, שאת השנה הקרובה עלי להקדיש ליצירה. שזה פשוט בנפשי. שאינני יכול להמשיך להתרוצץ כל העת אחר הפרנסה מהוראת כתיבה, בשעה שאני דוחק הצידה את כתיבתי שלי, שדוחקת בי לשקוע בה – בשלושה רומאנים וספר הורות וקובץ סיפורים ועוד הרבה. וכי על כן, שמי שרוצה ללמוד ממני כתיבה, בדרכי האישית, שעיקרה אהבה והכלה והקשבה, הצמחת כותבים וליוויים בדרכם, יצטרך לעשות זאת בקורס שבועי אחד בלבד בתל אביב, או בסדנה און-ליין, או לבוא הנה, לתובל.

     ועל כך עוד אכתוב בהרחבה.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה, רגועה ומלאת אהבה ושפע, וגם יופי. ואם מאד חם לכם, שם, במרכז, עשו עם עצמכם חסד. צלצלו הנה, הזמינו צימר, ובואו לבקר פה. ואל תשכחו להביא אתכם סוודר. בערבים ממש קר כאן. אבל ריחות התאנים ועשבי התבלין נישאים למרחוק, עם קולותיהם של התנים ושל חרקי הלילה, הכלבים ובני האדם, וצינת הערב יחד עם קולותיו ישרו עליכם הרבה נועם וגם שלווה גדולה.