האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

אחרית דבר

העוגה של דניאלהעוגה של מיכאל

לפני שבוע ביליתי עם מיכאל ודניאל ב'גן מאיר,' שהפך זה מכבר למקום הבילוי של הקהילה הלהט"בית. למעשה היה מקום שוטטות בעבר, אך מאז הוקם בו מרכז התרבות של הקהילה, והגן חודש, ונוספו בו מתקני משחקים, הוא מושך אליו גם את הורי הקהילה עם ילדיהם.

כשנכנסנו למתחם המשחקים פגשתי שם מישהי, שהייתה פעם תלמידת כתיבה שלי. יום אחד ניגשה אלי, סיפרה לי שהיא בענייני נשים, שהיא וחברה שלה מאוד רוצות ילד עם הומו, והציעה לי להיפגש.

זה היה בדיוק בזמן שכבר ממש רציתי ילד, ובן זוגי התנה את הדבר בכך שאעשה זאת עם אישה או שתיים, משום שהוא לא רצה להיות אבא.

נפגשתי איתן. והיה מקסים. נסענו לפיקניק גיבוש, שלושתנו, הן ואני, בהרי ירושלים, ואפילו צילמנו שם תמונות בשביל הילדים. אחרי כן נפגשנו אצל הפסיכולוגית שלהן ואצל הפסיכולוג שלי, וכבר התחלנו לדון בהסכם להורות משותפת. למעשה, קבענו פגישה עם נוסחים להסכם כזה, בבית קפה. אבל אחריה, הן הודיעו לי שגישתי לנושא לא נראית להן. שאני חומרני מדי (אני, כן:)?), ושהן החליטו לפנות לבנק הזרע.

זה די הכה אותי אז. אבל המשכתי הלאה.

בשבוע שעבר היא הייתה בגן מאיר עם ילד כבן שלוש. שמחתי מאד לפגשה. אך נדהמתי כשסיפרה לי, שהיא וחברתה נפרדו, וחברתה לשעבר נטלה עמה את הילדה שעשו יחד מבנק הזרע. אחרי כן אימצה, יחד עם גבר הומו אחר, את הילד המתוק שבילתה איתו בגן מאיר.

התעצבתי לשמוע על מה שאירע להן. אבל בלבי הודיתי לאל על שההסדר בינינו לא יצא לפועל. לו היינו עושים יחד ילד, ואחרי כן הן היו נפרדות, הילד הזה היה צריך לחלוק את זמנו בין שלושה בתים. ומצב כזה יכול להיות קשה מאוד בשביל ילד, בייחוד בגיל הרך.

כעבור כמה ימים נתקלתי באינטרנט, בדרך מקרה, בפרופיל של אישה סטרייטית מסוימת. שנפגשתי איתה אחריהן. היא כול כך הקסימה אותי, עד שאמרתי לעצמי, שלו הייתי סטרייט הייתי שמח לו הייתה לאשתי. אבל אני לא סטרייט, ושנינו רצינו בילדים, בתאומים, למען האמת.

נפגשנו כמה פעמים, שוחחנו, ליבנו דברים. אך ככל שהתמשכו הפגישות הרגשתי, שזה לא מה שאני רוצה, לא מה שאני מחפש. שאני לא רוצה להיות הורה במשרה חלקית, שלושה ימים בשבוע ושני סופי שבוע, ולשלם 'דמי מזונות' למישהי, שכלל אינני מכיר.

בסופו של דבר, אחרי הרבה התלבטות, הודעתי לה שאני נפרד ממנה בצער. שהחלטתי לעשות את זה לבדי. דרך פונדקאות.

השבוע נתקלתי באורח מקרה בפרופיל שלה בפייסבוק. ראיתי שנוסף לה שם משפחה חדש. שם משפחתו של משורר, שהיה כבר אז בין ידידיה, ואני מאוד מעריך.

שמחתי מאוד בשבילה. במקום לעשות ילד איתה היא נישאה לבחור זה, גבר צעיר ומוכשר מאוד. מזל שלא עשינו יחד ילד. מה היה קורה לו הייתה נישאת לו אחרי שהיינו מביאים לעולם ילד יחד, הרי אז היו לו לפחות שני אבות. וזה מצב מבלבל.

היום שוחחתי עם חברה טובה נוספת, שבזמנו הצעתי לה שנעשה יחד ילד, והיא, ברוב יושרה, סירבה לזה, מפני שמצבה הכלכלי היה רע, והיא חששה ליפול עלי לנטל. שוחחנו כי הצעתי לה לעזור לי אחת לשבוע בשמירה על ילדיי כבייביסיטר, והיא הסכימה לנסות זאת, וצחקה: "בסוף עוד נגדל יחד ילדים בדרך אחרת," צחקה.

היא הייתה אז לבדה. היום היא עם בן זוג. ומאושרת.

אני כותב את הדברים האלה מפני שהם מעידים בעבורי, מקץ שנים ספורות בלבד, עד כמה הייתה נכונה החלטתי לפנות לפונדקאית, להביא לעולם את בניי באמצעות פונדקאית ולגדלם לבדי.

באחרונה שמעתי גם כמה סיפורים קשים על הסכמי הורות או קונסטלציות הורות שונות שהתפרקו, והגיעו לכדי דיונים משפטיים ומאבקים מרים ביותר, שילדים רכים מעורבים בהם.

אני חושב, שכול מיני צדיקות בעיני עצמן, כמו עירית לינור ואחרות, היושבות במשרדי הממשלה ורוקחות את התיקון לחוק הפונדקאות, במטרה לצמצם את התופעה, צריכות להתבונן היטב במציאות, ולהבין לאילו אסונות הן עלולות לקלוע גברים כמוני, ובעיקר את ילדיהם, שעה שהן מנסות למנוע מהן פונדקאות ולהכריח אותם לממש את הורותם דרך הסכמי הורות משותפת.

העסק הזה לא עובד. הוא עובד טוב רק לעתים רחוקות. הרבה מדי פעמים זה נגמר רע.

אמנם, גם זוגות סטרייטים נפרדים, וזה מחייב את הילדים להתרגל לבתים מפוצלים. אבל לקלוע ילד מראש למצב, שבו הוריו חולקים ביניהם הסכם משפטי, לא אהבה, רק כדי שיהיו לו אימא ואבא, או רק כדי שכמה טהרניות פמיניסטיות תוכלנה להתהדר בזה, ש'הצילו' את הפונדקאיות מ'ניצול' על ידי הגבר הלבן העשיר – זה לא רק מרחיק לכת. זו גם טיפשות ורשעות לשמה.

ומשום כול הדברים האלה, אני מודה לאל שהבאתי לעולם את בניי בסיוע פונדקאית, ושאני מגדל אותם בעצמי.

אמנם, זה ממש לא קל לי. היו לא מעט רגעים שחשבתי שאני יורד מן הפסים, מאבד את בריאותי הפיזית או את שפיות דעתי. וכאשר אני כותב את הדברים האלה, אני נמצא ביום העשירי והאחרון, תודה לאל, של חופשת הפסח, בין שתי חגיגות יום הולדת שלוש של בניי, אחרי יומיים של בישול וניקיונות לארוחת יום ההולדת המשפחתית ל-16 איש, שהתקיימה כאן שלשום, ולילה לפני חגיגת יום ההולדת בגן, עם שלוש גננות ושלושים זאטוטים.

בעבורי, לטפל לבד בילדים זה לא קל. אבל לאפות עוגות יום הולדת, ועוד לקשט אותן כיאות, זה היה הפחד הכי גדול שלי, בחיי. בשנה שעברה גיסתי התנדבה להכין עוגות ליום ההולדת של הילדים בגן. השנה החלטתי ליטול את האתגר על עצמי. ומכיוון שידעתי, שאצטרך לאפות את העוגות הללו רגע אחרי תום הפסח, אבל בשבת, כשכול החנויות סגורות, גם דאגתי לבחור מראש, דרך האינטרנט, את מתכוני העוגות, ולהכין את כול המצרכים הדרושים לאפייתן ולקישוטן עוד לפני הפסח.

דבר אחד קטן שכחתי: לבדוק את תאריך התפוגה של חבילות הקמח שהיו בבית, ואני הסתמכתי עליהן.

כשהגעתי היום לאפייה גיליתי, ששלוש חבילות פג תוקפן מזמן. מאוד מזמן. והן מצאו את דרכן מיד לפח הזבל. למזלי הגדול הייתה לי כאן חבילת קמח נוספת, והיא ששימשה אותי לאפיית העוגות.

ובכול זאת, אחרי האפייה, עוד דשדשתי עם עגלת התאומים עד לחנות הפתוחה 24 שעות ביממה, ב'מגדל שלום,' וקניתי בה עוד מיני קישוטים לעוגות, במחירים גבוהים להחריד.

אבל יצאו לי עוגות יפות. ומה לא עושים כדי לשמח את הילדים.

התחלתי בסיפורי מפגשיי עם נשים לפני הפנייה לדרך הפונדקאות, וסיימתי בהיהפכותי לאם מושלמת, בעיני עצמי, עם הכנת שתי העוגות הללו, עוגות יום הולדת, שאמנם שתיהן צנחו לי, כי זו פעם ראשונה שאני אופה אותן, אבל כיסיתי על הפשלות בקרם שוקולד מצוין ובהמון קישוטים, ככה שאי אפשר לראותן כלל.

קראתי לפוסט הזה 'אחרית דבר,' משום שנדמה לי שזו אחרית הדבר הטובה ביותר לספר שאני מתעתד להוציא, ויהיה מבוסס על כתביי האישיים, שמעולם לא ראו אור, ועוסקים בהומוסקסואליות ובכמיהה לילדים, – ועל מאות הפוסטים שכתבתי כאן, מאז תחילתו של תהליך הפונדקאות, מכוחו נולדו בניי, ועד היותם בני שלוש.

עכשיו עלי רק למצוא זמן כדי לעבוד עליו.

אבל בינתיים יש לפניי עוד חגיגת יום הולדת לעבור.

שיהיה לכולכם שבוע טוב.