פיקניק פריכיות ותחרות שאריות.

     היום הודעתי לעצמי על תחילת חופשת הסמסטר שלי. חיכיתי לזה כול כך. מספטמבר לא נגעתי ברומן הבא שלי, בלית ברירה. שקעתי בעריכה ובשש סדנאות הכתיבה שלי. אבל הן מסתיימות בשבוע הבא, הסמסטר הבא נפתח רק בשבוע הראשון של מרץ, וזה מקנה לי קצת פחות מחודש של בקרים פנויים כמעט לחלוטין, כדי לכתוב בהם.

     אז החלטתי הבוקר, שאת הבקרים אקדיש לכתיבה, ואת העריכה ובדיקת העבודות של התלמידים אעשה רק בלילה. ובבקרים, כשאזדקק להפסקה, אעבוד בגינה.

      זה מה שעשיתי הבוקר. זה היה כיף גדול. יצאתי להליכה בישוב, שקשה לי, בגלל הסתימה ברגל ימין. עשיתי סי.טי, ואני מחכה לתוצאות, כדי לדעת איך לטפל בזה. בינתיים אני מאמץ את הרגליים, ומשתדל לעשות הליכות כדי שיתפתחו לי כלי דם עוקפים.

     חזרתי הביתה והתיישבתי לערוך את הפרקים שכתבתי במהלך הקיץ. זה היה כיף גדול. גיליתי מחדש את מה ששכחתי שכתבתי, במהירות הבזק, יום אחר יום, על גבי מכונת הכתיבה.

     כשהייתי זקוק להפסקה נכנסתי אל חלקות הירק שלי והתחלתי עוקר עשבים שוטים. זה כול כך שאב אותי, עד ששכחתי מן הזמן. עקרתי שני שקים גדולים של עשב, מתחתיו גיליתי, לשמחתי, שהגינה שלי מניבה הרבה יותר מכפי שראיתי. הכול היה פשוט מכוסה בסבך עשב. כרוביות, כרוב ניצנים, צנוניות, לפת, שיחים של תפוחי אדמה ואפילו שתילי התות כבר פורחים.

     שמחתי כול כך.

     ואחרי כן שטפתי ידיים וחזרתי לעבודת העריכה של עצמי.

     מאיר שליו, סבינה מסג ואני כנראה הסופרים היחידים כאן, שגילו את עונג השילוב בין כתיבה לבין עבודת האדמה. אם שכחתי מישהו אני מתנצל. הכוונה רק טובה.

כרוב ניצנים, תפוחי אדמה, לפת, מנגולד, כרוב אדום, צנוניות וכרובית. לא צילמתי את שתילי התות הפורחים, הפטרוזיליה והשמיר והכוסברה, נבטי הארטישוק ועצי הפרי.

*

     אחר הצהריים יצאתי אל הגן, והבאתי ממנו את הילדים היישר אל חוג הכדורגל, במגרש הספורט של תובל. הילדים הפליאו במשחקם. דניאל תקע גול אחד, מיכאל תקע כמדומני שניים. אחרי האימון גם הזמינו אלינו חבר שלהם מן הגן עם אחיו. אחרי שיצאנו מביתנו אכלו ארוחת ערב ועלינו למעלה לעשות אמבטייה.

     "אבא, למה רצית להיות סופר?" שאל אותי מיכאל באמבטיה.

     "כי יש לי עולם פנימי עשיר. אני חושב הרבה מחשבות."

     "אנחנו משפחה עשירה," ציין מיכאל.

     "לא התכוונתי לכסף, אלא להיות עשיר במחשבות. גם אתה עשיר במחשבות, יש לך הרבה מחשבות בלב, שאתה לא מספר, נכון?"

     "כן. יש לי הרבה מחשבות. לפעמים אני שוכח אותן."

     "וחוץ מזה יש לי דמיון עשיר. אני אוהב לדמיין. ואני יודע היטב את השפה העברית, ורוצה לבטא את העולם הפנימי שלי ואת הדמיון שלי," הוספתי. "לכן נהייתי סופר."

     "אבא, אתה רוצה לראות מדע?"

     "כן."

     "תראה. אני ממלא את הבקבוק הזה במים, והופך אותו על כף היד, ותראה קסם – המים לא יוצאים!"

     ואז דניאל עשה אותו הדבר.

    הילדים האלה מדהימים. השיחות איתם נהיות יותר ויותר מהותיות. וגם החוויות. אחרי האמבטיה הם נזכרו שהם עוד רעבים. למרות שדניאל אכל שניצל ומיכאל ספגטי עם רוטב של אבא, כפי שביקש. כעת הזמינו מיכאל ארבע פריכיות ריקות ודניאל ארבע פריכיות עם קוטג'.

     ירדתי למטה, הכנתי להם וגם לעצמי, ואז הדלקנו את מפזר החום שמיטשל קנה לנו בחורף שעבר, והתיישבנו מסביבו על רצפת חדרם. הכבל של מפזר החום קצר. הוא היה מופנה לדניאל, ואני הסטתי אותו קצת. דניאל הבחין בזה שקר לי, הסיט את מפזר החום לכיווני והתיישב לצדי.

     "תודה רבה על ההתחשבות, דניאל," אמרתי לו, "זה נורא יפה מצידך."

     "איזה כיף," אמרתי להם, "לעשות אתכם פיקניק פריכיות בלילה," וקראתי להם את חלקו הראשון של הספר "הגשם של סבא אהרון" מאת מאיר שליו ויוסי אבולעפיה. זו כבר הפעם השנייה השבוע שמיכאל מבקש שנקרא את הספר הזה, וגם מקפיד לעשות בעצמו 'אוזן' בספר, כדי שנזכור היכן הפסקנו בערב הקודם.

     אחרי כן צחצחנו כולנו שיניים. מכיוון שמיכאל לא כול כך רצה לעשות זאת, הצעתי לו שנלך יחד לחדר האמבטייה ונעשה תחרות שאריות. מי מוציא יותר שאריות פריכית מן השיניים.

     עמדנו שנינו, אב ובנו, צחצחנו שיניים, ואז כול אחד ירק את תכולת פיו אל הכיור.

     מיכאל ניצח, בגדול.

     נכנסנו למיטה. ראיתי ששכחנו כר אחד למטה, אז אמרתי להם שנשכב שלושתנו על שני כרים.

     "אבא, אתה יכול לקבל את הכר שלי," אמר דניאל המתוק, "אני ממילא לא אוהב לישון על כר."

     "תודה, דניאל, אתה ילד מקסים," אמרתי לו. "בוא תשכב על היד שלי."

     "אתם ילדים נהדרים," אמרתי להם ונשקתי להם על ראשיהם, "ילדים זהב."

     "אבא, כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?" שאל מיכאל.

     "כן. אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב," חייכתי אליו.

*

     בזמן האחרון מתו יותר מדי אנשים. נאווה סמל האהובה, שהייתה, יחד עם שולמית הר-אבן ועליזה אולמרט אחת משלוש הקוראות הנדיבות של כתב-היד של ספרי, "שדלץ," לפני שסיימתי אותו והוצאתי אותו לאור, תלמידותיי האהובות נונה מרקל והיום, להוותי, גם מאירה אשד, ועמם גם נילי מירסקי וחיים גורי.

וזה כול כך מצער.

לגורי אני חב הרבה טובה. בנעוריי, נפגשתי עם גורי. אני לא זוכר למה. נדמה לי שזה היה משהו הקשור לסרטו המכה השמונים ואחת. או אולי משהו אחר. אני זוכר שגם נפגשתי איתו במהלך התחקיר לעבודת המ"א שלי. אבל הפגישה הראשונה שלי איתו זכורה לי יותר מכול. הוא קבע איתי במין בית מרזח בדרום תל אביב, מסעדה עממית שגם שתו בה, והכיר לי את באיה. זו הייתה פגישה מיוחדת מאוד. אחרי כן נפגשנו לעתים נדירות, פעם גם צלצלתי אליו כדי לחקור אותו על שיר שכתב, על סודו של רע, שאני קראתי אותו כשיר המסתיר בתוכו זהויות מושתקות, אצל אותו רע, וגורי הבהיר לי שלא היו דברים מעולם.

הוא היה איש חכם וחם וטוב לב, משורר נפלא וענק רוח. הבוקר, כשנודע לי מותו, הרגשתי כאילו נלקח מאיתנו האב הגדול של השירה העברית. כול כך מצער אותי שהלך לעולמו.

הצער שלי הוא גם על כך שאינני יכול להגיע ללוויתו, כשם שלא יכולתי לבוא היום ללוות את תלמידתי מאירה, וכשם שלא יכולתי לנסוע בשבוע שעבר ללוויה של אביה של חברתי הטובה נועה, וגם לא לבקרה במהלך השבעה. אני תקוע פה על ההר, וגם כאשר נפשי עם חברתי ועם תלמידתי ועם עליזה וחיים גורי, וכול רעיי המשוררים שוודאי יתכנסו מחר בחלקת גדולי האומה, אין לי ברירה אלא להישאר כאן, עם ילדיי. לכאוב מרחוק את לכתם של האנשים שאהבתי, ולחיות את החיים שיצרתי כאן.

שתבוא עלינו רק טובה.

 

 

מודעות פרסומת

על השיבולת ועל הסיבולת

על הטרמפולינה

     באחד משיריו היפים, "שיבולת מתהילים ס"ט," כותב אמיר גלבע:

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת.

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלַי.

אֲנִי נִשְׁטָף בָּךְ,

כִּי עָדֵךְ בָּאתִי בַּמַּיִם.

כָּל אֲשֶׁר לֹא גָּזַלְתִּי

אָשִׁיב לָךְ וּלְחוֹרְפַי,

אַךְ הוֹשִׁיעִינִי נָא

מִטִּיט הַיָּוֵן

וּמִמַּעֲמַקֵּי הַמַּיִם.

אֲנִי אָמַרְתִּי לְשִׁירֵךְ

וּגְרוֹנִי נִחַר.

כִּי הָיִיתִי לָךְ נָכְרִי

כְּמוֹ מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי.

אֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב,

יוֹדֵעַ אִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי,

אַךְ שִׂיחֵךְ בִּי כָּל הַיּוֹם

עִם יוֹשְׁבַי שַׁעַר

מְכַסֶּה כְּלִמָּה פָּנַי

כְּמוֹ נְגִינוֹתַיִךְ לַיְלָה

עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר.

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת,

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלָי.

הוֹשִׁיעִינִי גַּם כִּי תְּסַחְרְרִינִי

עַד בְּלִי דַּי.

אַךְ אַל נָא תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה

נֶגְדָּהּ-נָא לְכָל צוֹרְרַי.

*

כעת, קצת אחרי שהבנים נרדמו במיטותיהם, עלו בי לפתע שלוש שורות הפתיחה של השיר הזה, שלמדתיו בשנה הראשונה באוניברסיטה, כנראה מידה ומפיה של המורה הנפלאה שהייתה לי אז ליסודות השירה, לילי רתוק.

מי שאינו מכיר את אהבתו של אמיר לצימודי לשון, ולא יטריח את עצמו לתהלים ס"ט, לא יבין את השיר הזה. אבל בתהלים כתוב 'שיבולת מים,' והכוונה היא למערבולת עזה. דוד המלך מדמה בפרק זה בתהלים את מצבו לאדם טובע, שהצלתו היחידה היא אמונתו באל: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי, בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד; בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם, וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי: כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי."

מזמורו של דוד הוא תחינתו של אדם נואש לעזרה מאלוהיו, ואילו שירו של אמיר האהוב והמת הוא שירו של אדם החי בעולם ללא אל, משורר השר את שירתו, המזדנזנת עם אויביו. זהו שיר לירי וארס פואטי בעת ובעונה אחת. ניתן להסב אותו על אישה, על אהובה, וניתן לקראו כשיר על שירתו.

השורות האלה עלו בי מרוב עייפות ועוררות כאחת. עוררות של ערב חג, עייפות הנגררת מן הימים שלפניו.

עבדתי קשה בתקופה האחרונה. כרכי השירה, העריכות הנשנות לרומן החדש שלי, 'אשת הפיראט היהודי,' יחסי הציבור לספריי וגם לספריהן של המשוררות שערכתי, גילה ברסקי ואורנה גאון-רוזנבלום, וגם העבודה על שני ספרים שעוד לא סיפרתי לכם עליהם – ספר שירים נפלא של חברתי, סיגל אשל, וספר שירי ילדים יפהפה של חברתי מרסלה לונדון, עם ציוריה המרהיבים של חברתי הילה חבקין. ואני מדגיש שהן חברות, כי כך אני עובד על ספריהן. מתוך אהבה גמורה.

ובתוך כל זאת, הפרנסה, העבודה, הטיפול בילדים.

בתקופה האחרונה הבנתי משהו. שיכולת ההכלה, הסיבולת הרגשית, היא יכולת אלסטית. במשך חמש שנות הורות, גם אדם קצר רוח כמוני לומד להתרחב. להבליג על משובת בניו, לאפק את תגובותיו, להתחכם להם. להתכופף אליהם לחבקם ולנשקם דווקא במקום של פורענות, שבו הם מצפים לכעס או לעונש, לשוחח עימם על הרגעים האחרים דווקא ברגע שהם רגועים בו, להמציא, לאלתר. בעיקר לקחת אוויר.

אבל צדה האחר של הסיבולת הוא השיבולת, במשמעותה בתהלים ס"ט. התחושה שבאו מים עד נפש, תחושת הטביעה במצולה, "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי, שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה; וְאַל-תֶּאְטַר-עָלַי בְּאֵר פִּיהָ," מתחנן דוד המלך בפני ריבון עולם. ומי אני שאכזב. אף אני לעתים חש כך, כאילו כלו כוחותיי, ואין לי עוד הכוח להתמודד עם הקשיים עם הבנקים ועם הפרנסה, עם תביעות היצירה ועם תובענויות הבנים.

הם נעשים יותר ויותר חכמים, מדויקים, מכאיבים. איך אמר לי מיכאל אתמול, כשלא מיהרתי מיד לטפל באיזה מכאוב שהציק לו, "איזה מין אבא אתה, שהילד שלך סובל ואתה לא בא לעזור לו?" – רק משום שעמדתי באמצע רחיצת כלים מארוחת הערב ולא הרפיתי מהם מיד וניגשתי אליו. או הערב, אחרי שירדנו לכרמיאל מקץ כמה ימים שהתלונן בהם על כאב ראש, נפיחות במצח וכאב בפנים לחיו. רופא ילדים אחד כבר בדק ולא מצא בה דבר. אבל אני, חרד שמא פיתח סינוסיטיס, החלטתי ללכת לעוד רופא לשם היוועצות, מפני שאינני רוצה שיסבול בערב החג – והנה התגלה כי הילד בריא, אבל סובל מאפטה מציקה בפנים פיו. ורגע אחרי שחזרנו, משום שלא נעתרתי מיד לאיזו בקשה מצדו, התלונן – "אבא, לא אכפת לך ממני" (או משהו בדומה).

נעמדתי מולו, ושאלתי – "באמת? לא אכפת לי ממך? עם מי ירדתי עכשיו לרופא בכרמיאל? למי קניתי עכשיו בכפר משחה לפה? למי קניתי רחפנים ליום ההולדת?" ואז הכנתי לו שוקו, כי מיכאל דורש שוקו מדי ערב, לפני לכתו לישון, וגררתי את עצמי אל המקלחת, לרחוץ אותם לפני השינה, כי אצלי הילדים לעולם (נו טוב, רק פעם אחת בחמש השנים שחלפו) לא הולכים לישון מבלי להתקלח מקודם לכן, ואחרי כן גם קראתי להם חצי ספר של שאלות מצחיקות, ועשינו במיטה תחרות כמה זמן אנחנו יכולים להביט זה בזה בעיניים מבלי למצמץ ומבלי לצחוק (אני כמובן הפסדתי. התפוצצתי מצחוק).

אז כן, לעתים זה קשה. אבל הרבה פעמים זה גם משמח. כמו, למשל, כשמיכאל מצא היום, מיד עם שובו מן הגן, שאספתי בעבורו את כול הצנוברים שליקט בגן השעשועים לתוך צנצנת. הנחתי אותה על שידת התבלינים והבטחתי לו שנמשיך ונאסוף יחד צנוברים, כדי שתמיד יהיו לו צנוברים לפצח, והוא פרץ בקריאות "אבא, אני אוהב אותך, אתה האבא הכי טוב בעולם!" ואחרי כן גם תמה, בקול, מדוע אינני אומר לו תודה, או דניאל, שעט עלי בחיבוקים ושר לי שיר אהבה, וגם אמר לי שהוא רוצה להתחתן איתי. שאני אהיה הכלה והוא יהיה החתן. וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה. מה שאומר, שיש תסביך אדיפוס גם במשפחה יחידנית.

"אני מקווה שתמצא לך כלה צעירה יותר," צחקתי.

"בעצם אני כבר מתחתן עם יעל" (הגננת) נמלך דניאל בדעתו, וחזר בו.

היום אחר הצהריים הוא סירב לרדת לכרמיאל עם אחיו עד שאבטיח להם, שאקנה להם, הן הערב והן ביום ההולדת, מתנה ליום הולדתם, החל ב-12 לחודש, למחרת החג. אמרתי לו שאין לי כסף לכול כך הרבה מתנות, בייחוד אחרי שקניתי להם טרמפולינת ענק לחצר, וסל לקליעת סלים, כי מיכאל מכדרר בצורה מקצועית, ורציתי לעודד אותו בזה, והוא אכן קולע סלים כמו אלוף. אבל הוא המשיך לתבוע ממני מתנה עוד הערב, ואני, רק כדי לשמחם, קניתי לכל אחד מהם רחפן, משהו שהם מבקשים כבר מזה שנה, כי ראו ילד בגן השעשועים בנווה צדק משחק בו.

כשהגענו הביתה ראיתי שהוא מיועד לגיל 14. ואחרי שהטרחנו את מיקי, השכן, להרכיב את הרחפנים (כי אני לא מעז לגעת בדברים כאלה), והטסתי לשלושים שניות את הרחפן של דניאל בחצר האחורית שלנו, רק כדי לגלות איך להטיסו, שברתי את אחת מארבע רגליו. דניאל פרץ בבכי ואחרי כן הוכיח אותי – "אמרתי לך שלא תעיף את הרחפן, שתעצור! למה לא הקשבת לי!?". וכך הלאה והלאה. הוא נרגע רק אחרי שמיכאל הבטיח לו את שלו.

בתוך כל האינטנסיביות הזאת גם הייתי צריך לעשות פסח בבית. כי זה בגנים, לא יעזור שום דבר. אז הבטחתי לעצמי שאעשה כל יום משהו, לשיעורין. וניחמתי את עצמי בזה, שגם חול המועד הוא זמן שאפשר לנקות בו. לכן החלפתי עונות בארונות הבגדים, ניקיתי את ארונות המטבח והאמבטיה, את מדפי הספרים בסלון, את המקרר ואת המקפיא, אבל עוד נשאר לי לעשות חלונות ולשטוף את הבית, לסדר ניירת בחדר העבודה ולדאוג לסיוד הקומה התחתונה של הבית. ורק אלוהים יודע איך אעמוד בכל זה כשהילדים בחופש והגן סגור.

יהיה בסדר. מחר ניסע לסבא לליל הסדר. נישן שם, כדי לא להיקלע לפקקים ולתנועה ערה מאוחר בלילה, ונחזור לקיבוץ ביום החג. למחרת, ביום ההולדת של מיכאל ודניאל, נבלה בלונה פרק של 'מיי בייבי' בירכא, ביום שאחרי כן ניסע למגדל העמק לבדיקת עיניים ראשונה, בהמלצת 'מכבי,' ואחרי כן נמשיך בטיולים ובאירוחים.

ובלילות אבדוק את כול עבודות תלמידיי שעוד לא בדקתי.

מי היה מאמין שהם כבר בני חמש. לא ייאמן איזו דרך עברתי, ועברנו, מאז. הדימוי היחיד שקפץ לי כרגע לראש הוא, שאני מרגיש כמו קציץ בשר. אחד שנכנס מרצונו למטחנת ההורות, נטחן בה עד דק, וכעת הורכב מחדש כקציצה. משהו כזה בערך.

אני בטוח שכול הורה מכם/ן יודע על מה אני מדבר.

*

מי שלא קרא עדיין את הראיון של חיים גורי עם אלעד זרט, במוסף 'שבעה ימים' של 'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון, כדאי שיעשה זאת. גורי הטוב, חם הלב וחכם הדעת, אדם ומשורר אהוב עלי ביותר, אומר שם דברים עמוקים ונכוחים על הווייתנו כאן.

בקוראי בדבריו, חשתי קצת כאילו גורי הוא המבוגר האחראי שנשאר לשמור כאן על כולנו. קצת כמו אב גדול, חכם ומיטיב.

שיהיה לכם חג שמח וכשר, ובעיקר מאושר. והרבה בריאות. אמן.