להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

המסע לדרום אמריקה: מאחורי הקלעים עם יעקב שבתאי, גל גדות ופעמיים שיקאגו.

     במהלך עשרת הימים האלה של מסעי, בעקבות דמות היסטורית שאני כותב עליה, חוויתי ריבוי של ממש. בד-בבד עם הניסיון שלי להתחקות אחר עקבותיו ולאסוף מידע על חייו וסביבתו, היו לי אתי ספרים ופרויקטים שעלי לעבוד עליהם בהתמדה. סיפרתי לכם כבר על כך, שקראתי יותר ממחצית מספרו של בן כספית על נתניהו, ועוד ספר שלם על כתיבה. אבל האמת היא, שקראתי וערכתי תוך כדי המסע הזה.

     בחלק מן הימים, בעיקר הלילות, הייתי שקוע במכתבי האהבה הנפלאים של יעקב שבתאי. הם לא ראו אור. אני קורא כתב-יד של ספר חדש על אודותיו. המכתבים האלה כול כך ריגשו והפעימו אותי, שעורר בי תשוקה עזה לבן זוג. אפילו לבת זוג. העיקר לשותף או לשותפת חיים. בחיי.

     אני גם עורך את ספרו של חברי הטוב מיטשל פייגנבאום. רומן חדש ומיוחד, הכתוב כולו בגוף שני. ובד-בבד איתו את ספר המד"ב של דניאל. אני עובד עליו כבר הרבה מאוד זמן. הוא ספר מלא דמיון והשראה.

     בתוך כך גם טיפלתי בהגשת ספרי האחרון לפרס ספרותי מסוים, בנסיעה הבאה לחו"ל, לאירוע ספרותי, בשכתוב עוד גרסאות הצעה לסדרה המבוססת על ספרי "כשהמתים חזרו" – עכשיו עלי לעבור על גרסה נוספת. בקיצור, עשרה ימים מלאים בחוויות שונות הקשורות בכתיבה ובתהליך הכתיבה של הרבה מאוד דברים.

     בטיסה הארוכה מלימא למדריד, שנמשכה 12 שעות, גם צפיתי בסרט "וונדר וומן" עם גל גדות. היא באמת נהדרת. נהניתי מאד. ומתי כבר יש לי הזדמנות לצפות בסרט, ועוד בסרט פעולה ממין זה? בחלומות. חוץ מזה מצאתי בתיבת הבידור של "איר מדריד" את המחזמר "שיקגו" ועטתי עליו בשמחה. אני הרי מכיר אותו היטב ואפילו יודע לשיר חלק מן השירים.

     תוך כדי צפייה במחזמר נזכרתי באהבתי לז'אנר הזה, בכך שהמון שנים אני בעצם כבר רוצה לכתוב מחזמר, בתלמידתי ברי סנדרס שגם ממש עושה את זה, והבטחתי לעצמי, שבחודשים הקרובים אנסה ליצור איזה מתווה ראשוני של סינופסיס למחזמר. ואז השחלתי שוב את האוזניות לאוזניי, והקשבתי לשירי המחזמר, הפעם בשקט, כדי להירדם עמם.

     זה היה ממש כיף.

     לא ברור לי אם וכמה ישנתי בשתי היממות האחרונות. יצאתי מלימא שלשום בתשע בערב. נחתתי במדריד בשתים וחצי בצהריים אתמול. או אז היה לי קונקשן של עשר שעות. לולא הייתי מבטל יום אחד מן הטיול לא היה לי קונקשן ארוך כזה. אבל אז הייתי מגיע לנתב"ג הערב בעשר, אחרי שהרכבת האחרונה לכרמיאל כבר יוצאת לדרכה.

     ובתוך היומיים האלה גם שלשלתי את נשמתי. כנראה שאכלתי משהו מקולקל באחת הטיסות. החשד שלי הוא במנה הכשרה שהזמנתי. המנות הכשרות ש"איר מדריד" מגישה הן מתחת לכול ביקורת. המגשים חזרו על עצמם. מנה עיקרית, ולידה כוס מים (שסתם תופסת מקום בחבילה, כי הרי יש מים אצל הדיילות במטוס), פרוסת עוגה, עוגיית שוקולד עגולה גדולה, עם מילוי, שקית זעירה של בייגלע או של 'צ'יפס' מתפוחי עץ – ואריזת זכוכית זעירה של ממרח סרדינים. אה, וארבע מציות זעירות. בלי לחם, בלי ירקות טריים, בלי פירות טריים.

     בטיסה חזרה קיבלתי שני מגשים שתוכנם היה זהה. בפעם השנייה הייתה שם חתיכת דג, שהסריחה ברגע שפתחתי את האריזה. זרקתי אותה, אבל אכלתי את הרוטב מסביבה, רוטב ירקות עם סויה ותבלינים טובים. זו כנראה מקור הצרה שפקדה אותי.

     לא כיף לטוס בטיסה טרנס אטלנטית עם הצורך בצמידות קרובה לשירותים. אני גם חושב שאיבדתי הרבה משקל בטיול הזה בכלל, וביומיים האלה.

     אבל אני שותה הרבה, וכשאגיע לכרמיאל אולי אעבור דרך הסופרפארם ואקנה לי ערכת מלחים להשבת מלחים אל הגוף. ואז כבר נראה.

     הרבה חוסר יצירתיות צריך שף לגלות כדי לכלול באותה ארוחה עלובה, המותירה אותך רעב, הן נתח דג והן ממרח סרדינים. מה, השכל הישר נעלם ברגע שיוצאים מקורס שפים? ולמה לא לכלול במנה הכשרה פירות וירקות טריים ולחמניות טריות? מדוע הנוסע הכשר צריך ללכסן עיניו בכמיהה אל מגשי המזון של חבריו לטיסה?

     הזמנתי אוכל כשר, כדי לא להיכשל באכילת חזיר. או בשר בחלב. אמנם, בטיול בהחלט אכלתי מאכלי ים, כאשר אהבתי. אבל אני לא מכניס את הדברים האלה הביתה, ומשתדל ככול האפשר לשמור על כשרות באורחותיי בכלל. מה שקרה בסוף הוא, שעם רדתי מן המטוס הסתערתי על סלט ירקות גדול בשדה התעופה, ולמצער גם על לחמניה עם גבינה צהובה… והאם. כי לחמניה ריקה לא היתה להם, וכבר גוועתי ברעב מרוב כשרות למהדרין.

     העיקר שחזרתי הביתה העיקר שאני כותב לכם כעת ברכבת מנתב"ג לכרמיאל, חולף על פני נופי הארץ האהובה עלי כול כך, ומגלה שהם רוויים במים ומלאים בירקות הצמיחה. וזה מרחיב את הלב.

     אבא שלי יאסוף אותי מתחנת הרכבת. ניסע ממנה דרך חנות לקנות בה סוללות למכוניות הרדיו שקניתי להם, כדי שיוכלו להפעילן מיד עם הוצאתן מן המזוודה, ואז ניסע ישר לגן. הילדים מחכים לנו בו. ניפגש, ואביא אותם הביתה, לחיבוקים ולמתנות.

     ואת השינה והבטן אסדיר בסוף השבוע.

     שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.