המתים כול הזמן חוזרים

962877.jpg

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.

מודעות פרסומת

איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

השתיקה המצויה מתחת למלים, ועוד כמה סודות (היום ה-5)

אלה חמשת הרומאנים שלי. את שני הראשונים, 'רק אתה,' ספרי האוטוביוגרפי, ואת 'שדלץ', הספר שבישר את סגנוני היהודי, אפשר להשיג בהנחה ורק דרכי. את השאר תוכלו למצוא בחנויות הספרים.

הורים ובנים

    אני עייף מאד. עייף כפי שלא הייתי מזה זמן רב. כרגע חזרתי עם הילדים מבילוי קצר בכרמיאל. דניאל ביקש לקנות בובה קטנה תחת זו שאכלה הכלבה, מיכאל ביקש כמוהו. אחרי כן שני משולשי פיצה, שני מקלוני סוכריות, בילוי בגן השעשועים הסמוך לקניון החדש, ואז חזרה הביתה.

     הילדים יצאו לשחק ב'כיכר הרוח,' מרכז הפעילות של הישוב. אני עייף מכדי ללכת.

     העייפות הזאת נובעת משני דברים. האחד, הבוקר ביליתי עם עיתונאית ותיקה, שסיפרתי לה את סיפור חיי ואת סיפור הורותי וכתיבתי, כהכנה לכתבה על קמפיין גיוס ההמונים שפתחתי בו. בתוך כך, היה עלי לחזור לרגעים קשים בעברי. מותו של סער, חורבן בית הקפה שהיה לי, השנה הקשה בגן העירייה. לא פעם דמעתי במהלך השיחה. וגם קיימתי אותה בחשש, שמא, בשל התגובות המעטות הרעות שקיבלתי כבר על הקמפיין הזה, לא אובן כהלכה על ידי הקוראים.

     אחרי הראיון היה אמור להגיע הנה סופר, כדי לחתום איתי על הסכם עריכה של ספרו, ולשלם לי מקדמה עליו. לצערי הוא דחה את הפגישה, והעמיד אותי בפני שוקת שבורה. בראותי כן, פשוט נכנסתי למיטה כדי לברוח אל השינה, ולו לשלושת רבעי שעה. לישון קצת, להחליף כוחות, לפני שהילדים חוזרים מן הגן.

     עם שובם, הם היו עייפים ועצבניים – הם טיילו היום אל הרפת, סיפרו לי, ביקרו בפעוטון העגלים, גילו את מכונת הקקי, האוספת את הקקי מן הרפת לתוך בריכת קקי ענקית – הם חזרו מלאי רשמים עד כדי כך, שדניאל שאל אותי אם יוכל להיות רפתן כשיגדל. אמרתי לו שכמובן שכן, ביודעי שמשאלות לבו באשר לתחום עיסוקו בעתיד משתנות מדי יום. הוא רוצה להיות טייס של הליקופטר חילוץ משטרתי, אסטרונאוט בחלל, מטיס רחפן צבאי בצה"ל וגם רפתן. עד בגרותו ודאי עוד יתווספו לזה כמה אפשרויות מלבבות יותר.

    הם נשכבו מול הטלביזיה, ראו פרק של סופר סטרייקה, ואז התנפלו איש על רעהו במכות, בשל מה בכך. בראותי כן ניסיתי להפריד ביניהם, מרים פעם את זה לחיקי ופעם את אחיו. אבל הבנתי שהם מותשים ורגוזים, וגם אני עייף יותר מכפי שהיה כשנכנסתי אל מיטתי. שעלי להחליף להם מייד אווירה. אז הצעתי להם לרדת לכרמיאל.

     נסענו העירה. לקניון החדש. קניתי לדניאל בובה קטנה ב-20 שקל, תחת זו שאכלה לו הכלבה. וכמובן גם לאחיו. ואחרי כן שני סוגי סוכריות, האחת עם משרוקית, האחרת נתונה בתוך צינורית עם משחק, ושני משולשי פיצה ומיץ תפוזים אחד. ואחרי כן יצאנו לשחק קצת בגן השעשועים שעל יד הקניון. זה אכן הרגיע אותם להפליא.

למחוק סופר

    בדרך חזרה הביתה ראיתי הודעה מחברתי רונה שפריר-רענן, אישה יקרה ללבי מאוד, שעמה נפגשתי מספר פעמים במהלך עבודתי על ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' כדי לעבוד אצלה שיחות התמקדות. התהליך שעברתי אז היה קשה. כתבתי כאלף עמודים. כשעברתי עליהם, גיליתי שיש בידי טרילוגיה. רק שמעה זאת הוצאת כתר, ומיד דרשה ממני לקצצם בחצי עד שני שליש. דבר כזה לא ייתכן, הם אמרו לי. איש אינו קורא טרילוגיות, ואיש אינו מוציאן לאור. בשנים שאחרי כן ראו אור כמה וכמה טרילוגיות בעברית, מקור בצד תרגום, והפריכו לגמרי את טענותיהם. אבל את זאת לא ידעתי אז.

     במשך כמה שנים עברתי גהינום, שאותו העבירה אותי ההוצאה, שמכרה כ-80,000 עותקים מ'מעשה בטבעת.' כתבתי עוד ועוד חומרים, ושוב ושוב נדרשתי על ידי ההוצאה לקצצם. זה פשוט הרג אותי. ועד לעצם הרגע הזה לא סיפרתי על כך דבר.

     בסופו של דבר לא יכולתי יותר. העליתי את הארגז ובו תדפיס הרומאן שלי למכונית, נסעתי אל משרדו של הסוכן שלי, אילן צלר, שמתי מולו את הארגז ופרצתי בבכי.

     "מה קרה?" נבהל אילן.

    "אילן, הם פשוט הורגים אותי," ייבבתי. "אני לא יכול יותר."

     אילן דיבר עם יורם רוז וערן זמורה מ'כנרת זמורה ביתן.' שני המו"לים היקרים האלה השיבו מכיסם להוצאת כתר את מלוא המקדמה שקיבלתי ממנה על ספרי 'כשהמתים חזרו,' פדו אותי מידיהם – והעבירו אותי להוצאתם.

     'כשהמתים חזרו' ראה אור, בסופו של דבר, ב'כנרת זמורה,' בעריכתו המוקפדת אבל האוהבת והחברית של יגאל שוורץ.

     אחרי כן התיישבתי לכתוב את 'אשת הפיראט היהודי.' אבל אז גיליתי, שעלי לעבור תהליך ארוך של שיקום יצירתי מן הפגיעה שפגעו בי ב'כתר.' עשיתי זאת בעזרת נעה מנהיים, חברה יקרה ועורכת נפלאה, שבדרכה מלאת החום ותבונת הלב והדעת פשוט הביאה אותי לפתוח, להרחיב ולפתח את מה שהתכווץ בתוכי לאין שיעור, והיה מנוגד לגמרי לדרכי כסופר. זה הרומאן שאתם קוראים כעת, 'אשת הפיראט היהודי.' נס גדול נעשה לי בו, נס השיבה אל כתיבה עשירה, מלאה ושופעת. והנס הזה התחולל הרבה בעזרתה של נעה.

החיים הכפולים של סופר

    רונה כתבה לי הערב, שהיא בפורטוגל, ושגם לי לא היה מזיק חופש כזה, או במילותיה: "אילן יקירי. אולי גם אתה היית זקוק לקצת כלום כזה. שבו עוד אין מלים, למה שקורה בבלי.. ברווח. בלפני.."

     המקום הזה, ההכרחי כול כך לכול אדם כותב, של השקט שאין בו מלים, מוכר לי מאוד. הוא הכרחי לי, כאדם כותב. מפני שרק במקום שאין בו מלים ישנה פליאה. התפעמות. נביעה. ברגע שמגיעות מלים, הן מגדירות את העולם, גודרות אותו, מנטלות ממנו את ממד הפליאה, זה המנביע מתוכו יצירה גדולה באמת.

     אלא שאני חווה את המקום הזה בתוך מלים, בתוך רעש, לא בלעדיהם. כשגרתי בתל אביב, נהגתי לשבת ולכתוב ב'אספרסו בר' בפינת רוטשילד-הרצל, אחת הפינות העמוסות והרועשות ביותר בעיר. הייתי זקוק לרעש הזה, כי הייתי מייצר ממנו בועה, ובתוך הבועה הזאת מצאתי את שתיקתי. האפשרות האחרת הייתה לכתוב בבית. אבל בבית הבדידות הכרוכה בשתיקה הייתה גדולה מדי, כמו ים של יגון, שמאיים לבלעני בתוכו. רק שם, ב'אספרסו בר,' בתוך בועת הרעש העירוני, הרגשתי מוגן ובטוח לשמוע את שתיקתי.

     כעת זה קורה כאן, בתובל. בתוך יומי העמוס ישנן שעות של שקט. כשהילדים בגן, ואני אוטם את עיניי מכול מה שמצפה לי לסדרו בבית. ארבע מכונות כביסה לקיפול ולסידור בארון, בישול, ניקיון. או-אז אני שומע את השקט. ואם ברצוני לטעום ממנו עוד, אני יוצא מפתח ביתי וניגש אל שפת המצוק, זה המשקיף על בקעת סכנין, מתיישב על טבלת סלע, ושומע את הקולות ואת השתיקות.

     לעתים אני שרוי בתוך שתיקתי גם כשאני מבלה עם ילדיי. הם מדברים איתי, ללא הרף, מפני שהם ורבאליים מאוד. לפחות כמוני. ואני משיב להם. אני לגמרי איתם – ולגמרי ספון בתוך עצמי. זה סוג של הסדר שסיגלתי לעצמי במהלך חיי. מצד אחד להיות נוכח, מצד אחר להיות נעדר. מצד אחד להיות איש רעים להתרועע, המדריך האהוב בתנועה, שליח הציבור הקהילתי. מצד שני, ובו-זמנית, להיות שקוע בתוך עולמי הפנימי, שרוי בשתיקתי, שרק מתהומותיה יכולות מלים לבוא.

     המנגנון הזה הוא חרב פיפיות. מחד גיסא, סופר אינו יכול בלעדיו. כי, כמו שכתב פעם עמוס עוז בספר המסות הנהדר שלו, 'אור התכלת העזה,' הסופר תמיד חי בתוך חייו וגם מחוצה להם, מתבונן בהם כעד מרוחק. אחרת אי אפשר לכתבם ולתארם. מאידך גיסא, המנגנון הזה עלול להפוך גם למגננה מפני הזולת ומפני רעשו של עולם, ואז הוא נהיה מכלי של חסד לכלי לסיכול האינטימיות, לריקון החיים ולהחרבת הזוגיות, ההורות וכל מערכת יחסים אחרת.

השתיקה וההיגד

    אפשר לשתוק גם כשיש המון מלים מסביב, והמון מלים זורמות מידיי אל המחברת. לעתים, דווקא שפע המלים מחביא מתחתיו מקום של שקט, של שתיקה. כזה הוא ספרי הבא, שהדמות המרכזית בו היא של הוגה דעות יהודי, כמעט נזיר. כאשר התחלתי לחשוב על סגנון כתיבתו, חשבתי שיהיה שונה לגמרי מקודמיו. שזה יהיה ספר קטן ודק, ספר של שתיקה. אפילו שמרתי במדף ספרי התחקיר שלי ספר מסוים, רומן קטן מתורגם מאיטלקית, שישנה בו האיכות הזאת, האיכות הצלולה של השקט, להזכירה לעצמי בזמן הכתיבה של ספרי.

     כרגע, בשל כול מה שעברתי מאז כתיבתו של 'מעשה בטבעת', דרך הצמצום הכפוי של 'כשהמתים חזרו' ועד הפתיחה מחדש ב'אשת הפיראט היהודי,' אני כותב בשפע. חוגג את יכולת ההיגד. אבל ימים יגידו אילו פנים ילבש הספר הבא. הרי זה לא בידי אלא בידיו. אני רק כלי המבקש להצטלל כדי להיות ראוי להעברתו.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים להשתתף אתי בתהליך, דרך הקמפיין שלי לגיוס מימון לשנת כתיבה, שאוכל לשבת בה ולכתבו, וגם את זה הבא אחריו. וגם אם לא, תבורכו. עצם הכתיבה היומית של פוסט בנושא הכתיבה והיצירה והיכולת לדיאלוג פתוח עם קוראיי וקוראותיי, חברי וחברותיי, עושה אותי לאדם מאושר ושלם יותר.

נ.ב.

קמתי כרגע משעה ומחצה של שינה ברוכה, משמונה עד תשע בערב, עם הילדים. עכשיו אני כשיר לבדוק עבודות תלמידים למחר. שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מה היה קורה אילו

כשהמתים חזרו

אתמול, באמבטייה, נזפתי בילדים, כשהתחילו לרקוד עירומים בתוך קערית האמבטייה ולשיר 'היטלר! היטלר!".

"תפסיקו עם זה מיד, ילדים," אמרתי להם. "את השם הזה אסור לשיר. אפילו לא להגיד אותו. היטלר היה הכי רשע בעולם. רשע יותר מהמן הרשע, אפילו."

"למה, אבא?"

"כי הוא הרג הרבה יהודים, ורצה שכול היהודים ימותו," שבתי והסברתי להם, מה שעשיתי זמן קצר מקודם לכן, בבקשי להכין אותם לקראת הצפירה של עשר בבוקר. שפעם היה איש רע מאד, ושמו היטלר, שהרג הרבה יהודים, עד שמת. ומאז, פעם בשנה מזכירים ביום הזיכרון לשואה את היהודים המתים, וכעבור שבוע מזכירים את החיילים שמתו כששמרו על הארץ שלנו. זו, שלמחרת היום אנו חוגגים את הולדתה ביום העצמאות.

ואחרי כן הדגשתי בפניהם את ההבדל בין צפירת אמת לצפירה של יום הזיכרון. והמחשתי אותה בפי בפניהם, וזה שעשע אותם מאד.

ואז, כשהחלו לשיר את השיר המזוויע הזה, 'היטלר, היטלר,' עצרתי אותם. אמרתי להם שהיטלר הרג הרבה יהודים, אפילו במשפחה שלנו. שלסבא אברהם היו אח ואחות שמתו בגללו.

וזה כבר היה מוחשי דיו כדי להבהיר להם את חשיבותו של יום השואה ומדוע האנשים בו עצובים.

היום, כשבאתי לקחתם מן הגן, סיפרה לי הגננת בהתפעלות גלויה איך מיכאל עמד יפה בצפירה. לא פחד, עמד זקוף וראשו מורכן.

"טוב, עשינו על זה חזרות בבית," חייכתי אליה. ואז כיסיתי את שתי עיניי במטבעות השוקולד שהבאתי עמי מן הבית, וזעקתי אל מיכאל ודניאל, שקרבו אלי, אל שער הגן. "אוי, אני לא רואה! אני לא רואה! מה יש לי על העיניים!?"

"שוקולד!" צהלו השניים.

ואחרי שפתחתי את מטבעות השוקולד ונתתי אותם בידיהם המיסו ומרחו אותם על כפותיהם. וכל הדרך הביתה, בעגלת התאומים, קראו "קקי! קקי! שלשול!" ואני קראתי "איכסה פיכסה ביכסה מיכסה! קקי מסריח! פויה קקי!"

ובלבי חשבתי מה היה קורה, לו אבא שלי היה מת, חס וחלילה, מרעב ומטיפוס, יחד עם צילה וצבי, אחיו ואחותו הגדולים ממנו, בבית היתומים היהודי הארעי, שהקים ועד הקהילות בגטו מוגילב, בטרנסניסטריה.

אני לא הייתי בא לעולם. גם אחיי לא. גם לא ילדינו. עשרה במספר.

ואז הבנתי שוב, בפעם המי יודע כמה, מה איבדנו, במותם של שני ילדים מן המשפחה שלנו, צילה וצבי, שנקברו בקבר אחים, מכוסה בסיד, בחוצות בית היתומים של גטו מוגילב, אי שם בשנת 1943.

*

על הדברים האלה כתבתי בספרי האחרון, "כשהמתים חזרו," שראה אור לפני כמה שנים בהוצאת 'כינרת זמורה.'

הנה אחד הנוסחים של קטע זה. אין לי מושג אם זה הנוסח הסופי שהופיע בספר.

"בית היתומים שכן בבניין ארוך ומרובה חלונות. הן עברו חלון אחר חלון עד שראו באחד מהם את ילדיהן. הן דפקו עליו. פרידוצה שמעה את הדפיקות, ראתה אותן בחלון ומיהרה אליהן. פסיה מסרה לה את כיכר הלחם מבעד שבכת הברזל, ולחשה לה שזה בשבילה ובשביל ילדיה של ייטי, ושלא תיתן מזה לאף ילד אחר.

פרידוצה מיהרה להחביא את הלחם בבגדיה ורחקה מן החלון. ייטי ופסיה הביטו בה עד ששבה ונשכבה ליד צילה וצבי ואברם, נשמו לרווחה וברחו משם, בטרם ילכדו אותם החיילים.

הן לא היו יכולות לבקר אצלם מדי לילה, מחשש שמא תיתפסנה, והיו צריכות להתאפק בזה. אבל בליל שבת נתקפה ייטי בגעגועים כאלה לילדיה, שלא שעתה לאזהרותיה של פסיה, נטלה  מזון בחיקה ויצאה לבדה אל בית היתומים.

היא חמקה בין קרנות רחוב, מהלכת באפלות, בין צל לצל, נזהרת מחוגי האור שהטילו פנסי הרחוב על הדרך, לבל יראנה איש. עושה את דרכה סחור סחור, חומקת בין חצרות חשוכות,  עד שסוף סוף ראתה למולה, עטוף בחושך, את בניינו הגדול של בית היתומים.

היא קרבה לחלון היחיד שהיה מואר שם והציצה פנימה. בתחילה לא ראתה דבר, מפני שהאולם הגדול, שהילדים ישנו בו, היה מואר באורה הממועט של עששית אחת. אבל עם שהתרגלו עיניה לחושך, והבחינו בגופי הילדים הישנים זה לצד זה, ראתה לזוועת ליבה כלב שחור מרחרח בילדה המוטלת לארץ.

היא קירבה את פניה עד כמה שאפשר אל שבכת הברזל ואימצה את עיניה. הילדה הזאת הייתה לבושה בשמלה מוכרת לה. השמלה שתפרה במו-ידיה. שמלת בתה היא. בתה היא השוכבת שם, על  הארץ.

היא רצה כל עוד רוחה בה מסביב לבניין רחב הידיים עד אל דלתו,  וחבטה עליה.

משגיח הלילה, גבר כפוף גו שעיניו אחוזות שינה, פתח  את הדלת.

"מה את רוצה פה באמצע הלילה!?" רטן.

"הצצתי בעד לחלון, וראיתי שבתי מוטלת לארץ!" קראה והציצה מבעד כתפו, אולי מה שראתה מן החלון רק חזיון שווא הוא.

"מה הפלא, מלאך המוות נכנס הנה ומכה בילדים אחד אחד," נאנח וסר מעם הדלת.

ייטי מיהרה פנימה ועברה על פני מאות הילדים ששכבו שם, דחוקים איש לרעהו, עד שראתה לפניה את פרידוצה, אברם וצבי, בריאים ושלמים, תודה לאל.

הילדים הקיצו משנתם למשמע צעדיה ושמחו לקראתה, כדרכם של ילדים, שאינם מכירים בתוקפו של המוות, גם כאשר הוא מתהולל מסביבם.

"אמא, מתי תיקחי אותנו מפה?" שאל צבי.

"עוד מעט," נחפזה לענות ועיניה מרחיקות אל עומק החדר.

"ואני?" נאחזה בה פרידוצה.

"גם אמא שלך תבוא לקחת אותך," ליטפה את ראשה.  "בינתיים השגיחי על צבי ועל אברם," פלטה וניתקה מעליהם, ממהרת לקצה החדר.

להוותה, עיניה לא הטעו אותה. החושך לא הראה לה חזיון תעתועים. על הארץ, שכובה בשמלה התכולה-ורודה שהלבישה אותה בטרם צאתם לדרך, הייתה מוטלת צילה, בתה בת השש, תחת גפיו של כלב.

היא בעטה בכלב, שסר מעל בתה, מיילל, כמי שמונעים ממנו את ארוחתו, הרימה את בתה בידיה, אימצה אותה אל חיקה והלכה איתה אל הדלת.

"לאן?" שאל המשגיח, שהלך אחריה עם עששית בידו.

"אל בית הקברות," אמרה לו בקול יבש. "לפחות קבר מגיע לה."

הוא שמט למולה את ראשו בהסכמה ובצער. כל כך הרבה מוות כבר ראו עיניו במקום הזה, שארבע מאות וחמישים ילדים ופעוטות  התכנסו בו. עובדי המקום השתדלו להזינם ולהצילם ממוות, ובכל זאת מדי לילה קצר בהם מלאך המוות. אבל מול עיניה הקרועות מכאב ומצער של אם אחת, המחזיקה את בתה המתה בידיה, אף אדם אינו יכול לעמוד.

 

ייטי תעתה ברחובות הריקים, ילדתה המתה בזרועותיה ובכי ממלא את ליבה. צילה, בכורתה, מתה. לא עוד תשמע את שחוקה, לא תדבר איתה, מפצירה בה לומר ביידיש מה שהיא מבקשת במקום ברומנית, כדי לסגל עליה את השפה, לא תלבישה ולא תסרוק את שערה, לא תזכה לראותה גדלה.

לו הייתה יכולה הייתה זועקת, ממלאת את הרחובות בזעקתה. אבל במקום הארור הזה אפילו הבכי מסוכן לה. מי יודע מה יעשו לה הז'נדרמים, אם יתפסו אותה.

כל הדרך מלמלה מילות אהבה לבתה, מדברת אליה כאילו לא מתה, רק נחה היא בזרועותיה, ושומעת את מילותיה, את צערה. בהליכה שקטה, חרישית, בלוויה של אם אחת, חיפשה בעיניה את המקום, שלא יכול להיות שאינו מצוי כאן, כמו בכל עיר שחי בה יהודי.

לבסוף הגיעה אל חומה גבוהה, שראשי מצבות התנשאו מעליה, סבבה אותה ברגליים כושלות, בלב נדכא, עד שמצאה את השער ונכנסה בעדו אל  בית העלמין.

המציבות היו סדורות בחלקות ובגושים דוממים, מוארות באור ירח פגום. היא דרכה במעברים הצרים בין המציבות השותקות האלה, עד  שמצאה רצועת עפר פנוייה מקברים.

היא הניחה את בתה למרגלותיה, סידרה עליה את שמלתה והביטה בה. שוכבת לידה, עיניה עצומות ופיה פעור מעט, כאילו רק ישנה היא, כאילו עוד יש נשמת חיים באפה. אז, בתערובת של חרון ושל כאב, שלחה את ידיה אל הבוץ וחפרה בו, כורה בור באדמה החשוכה, הרעה, של העיר הזאת, עיר גזרה, עיר צלמוות, מרחיבה אותו שיהיה עמוק דיו ויבטיח שהעפר לא ייגול מבתה עם גשם.

היא נפנתה אליה, קירבה ואימצה אותה אל חיקה, נישקה אותה על שערה, מצחה  ולחייה, והורידה אותה אל הבור.

היא שאפה לקירבה את אווירו המקפיא של בית העלמין, וגרפה עליה את רגבי העפר הלחים, פניה נעווים מכאב שאין לו קצה, מיגון עולמים.

עם כלותה חיפשה מה תוכל להציב כציון על הקבר. בתחילה ניסתה לקרוע ענף מאחד העצים. אבל הענף היה לח וחמק מידיה. היא גיששה בחושך על פני רצועת העפר, מחפשת אבנים שניתן לעוקרן ממקומן, נשאה  וערמה אותן על התל.

ייטי נעמדה מעל הקבר.

"את התפילות אני לא זוכרת, צילה," אמרה לה בשקט, "אבל  את הדרך אל המקום הזה אזכור תמיד."

היא התעכבה עוד קצת ליד הקבר, עד שנזכרה בילדיה הנותרים, ואז עקרה עצמה משם, באותה דרך שבאה ממנה, בין קברים ובתים.

בעיצומו של לילה שבה אל דירת המסתור. פסיה ניעורה משנתה ושאלה אותה היכן הייתה ומה היו מעשיה, ומשסיפרה לה את  הקורות אותה בכו שתיהן. באותם רגעים, בכסות החושך, שוב לא כיסו זו מפני זו את מכאובן, את האימה שטרפה את ליבותיהן.

אחרי שעה ארוכה התעשתה פסיה ועמדה על ייטי שתישן, כדי שבבוקר תוכל לצאת איתה לעבוד, שיהיה להן במה להציל את ילדיהן.

אבל למחרת, עם ליל, כשהתגנבו לתת אוכל לילדיהן, רצה פרידוצה אל החלון וצעקה לאימה, שבבוקר בא איש ולקח מידיה את צביקה.

שתי הנשים מיהרו אל הדלת. המשגיח סיפר להן, שכמה ילדים, ובהם גם צביקה, ילדה השני של ייטי, נפטרו מטיפוס במהלך אותו יום, ומחמת החשש מפני מגיפה אספו את הילדים המתים וקברו אותם יחד בבור של סיד, בקבר אחים.

ייטי פערה פיה לזעוק, אבל שום קול לא בקע ממנו, רק פניה נעוו מכאב שאין לו מילים. פסיה תמכה בה בידיה, חוששת שלא תעמוד גם בבשורה הזאת, הלא רק בשר ודם היא, ריבונו של עולם.

"בבוקר אראה לך איפה הוא," הוסיף המשגיח בראותו את פניה.

אבל ייטי לא אבתה לשומעו עוד. כוח טמיר התבקע ממנה, כוחה של אם שכולה, שרק בן אחד נותר לה, והיא הדפה אותו מן הפתח, התפרצה פנימה, בינות לילדים, שחלקם היו ישנים ורובם גונחים מרוב חולי, תפסה באברם הקטן ובפרידוצה ומשכה אותם אחריה.

"לאן!?" הרעים המשגיח.

"אם נגזר עליהם למות, לפחות ימותו בחיקנו, ולא ייקברו בקבר אחים!" זעקה.

פסיה הרימה את בתה על ידיה, ושתיהן נמלטו עם ילדיהן אל החושך.

רק בשוכבן כבר על יצוען במקום המסתור שלהן, חשבה ייטי, מתענה מצער, שהיחיד שנותר לה מילדיה הוא אברם, שאימה ואחותה השתדלו כל כך להפילו, ותודה לאל שלא צלחומלאכתן בידן.

*

את יום השואה הזה לא ביליתי בצער. אלא ביצירה.

לפני שלושה ימים, עם סיום הקריאה בהערותיה של העורכת שלי, לספרי החדש, צללתי לתהום. הבנתי, שמשהו מהותי חסר בספר הבא שלי, שעבדתי עליו במשך חמש שנים תמימות, שהיו גם שנות הורות יחידנית.

אף על פי כן שהאנימה שלי היא זו שנגלתה אלי בחלום, ושלחה אותי עד ג'מייקה כדי לכתוב את סיפורה, סיפרתי אותו מנקודת המבט של בעלה. וכול אימת שהתמרדה בי, וזעקה עלי שלא תיתן לי לגזול ממנה את סיפורה, אטמתי אוזניי משמוע. והנה, כעת, מקץ חמש שנים ועשרות גרסאות, שב אלי הספר מן העורכת, וכמה מהערותיה חשפו בפניי את האמת העירומה – עד שלא אתרצה, ואתן לאישה הזאת, כלומר לאנימה הזאת, את מבוקשה, עד שלא אספר גם את מלוא סיפורה שלה, לא יהיה ספרי שלם.

שלושה ימים שריתי בתוך דיכאון עמוק. שחור משחור. התאפקתי לא לנחם עצמי בכוס יין, ודאי שלא בחצי כדור הרגעה. זאת, הן משום שעלי להיות מפוכח ופיכח כדי לטפל בילדיי, והן משום שאני כבר מכיר את עצמי ואת תהליכי היצירה שלי ויודע, כי הנפילה לתהום הזאת, שהלב נימוט ונחרב בה, היא שלב הכרחי בתהליך היצירה, ועל פי רוב הוא מסמן דווקא את עמידתי על סף פריצת דרך גדולה.

תחת אשר אעמעם את כאבי נפשי עשיתי מה שאני עושה במצבים כאלה. הקפדתי על שגרת יומי. קמתי מדי בוקר, בקושי רב, הערתי את ילדיי, נתתי בפניהם ארוחת בוקר, רחצתי והלבשתי אותם ונטלתי אותם אל הגן. משם הלכתי למכון הכושר, אבל עשיתי אימון חלקי ומועט, כדי לשמור על כוחותיי. ואז הלכתי ללמד, פניי אפורים ולבי מפורר, אבל לימדתי. שיתפתי את תלמידיי במה שנפל עלי, במה שנפלתי לתוכו, והסברתי להם את מהות התהום הזאת, ואת ההכרח לשרות בה, כדי להוציא ממנה יצירה.

והבוקר, כן, דווקא ביום השואה, קמתי מלא עוז ועזוז. ואחרי אימון כושר, הסדרת ענייני בבנק כדי להסיט מעלי כול מכשלה או עיכוב, ועמידה בצפירה – נטלתי לידיי את המחשב, יצאתי לחצר, ואחרי כן לבית הקפה הסמוך, זה שהיה פעם שלי, והתיישבתי לעבור על הספר הבא שלי מחדש.

הייתי במחיצתו כמה שעות. נהניתי מכול רגע. סוף סוף ישבתי לכתוב את הספר הזה ואת הסיפור הזה כפי שהיה צריך להיכתב מלכתחילה. מתוך רחבות הלב, בלי ניסיון לצמצם את היקפו, ומתוך התענגות על מגדנות הלשון העברית. שיבצתי בו משירי שמואל הנגיד, במקומות שהיו נכונים לכך, ניקדתי בו בניקוד חלקי אי אילו מלים, שקריאתן בשוגג עלולה להפיק מהן משמעות שונה מזו שהתכוונתי אליה, ושכללתי את לשונו.

עשר דקות לפני אחת וחצי קמתי מכסאי ומתרונן לב אצתי להשיב את ילדיי מן הגן.

אחרי כן אכלנו ונחנו בצהריים, ואז נסעתי לכפר הירוק, ללמד. ושעה שתלמידיי כתבו את תרגילי הכתיבה שלהם הוספתי עוד סצנה בספר שלי, והבטתי בו בשמחה. ידעתי שניצחתי שוב את תהום הדיכאון, הפעורה מתחת לרגליי כמו מתחת לרגליו של כול אדם יוצר. ששוב יכולתי לה. ומעתה, בימים הקרובים, אשקוד על סיום גרסתו הסופית של הספר הזה, והוא יהיה הטוב מבין ספריי.

וכדי לעשות כן, החלטתי כמעט כמובן מאליו לבטל את שיעורי הכתיבה שלי בשבוע הבא. לקחת חופש כדי שיהיו לי שלושה ימי כתיבה ברצף, ראשון ושני ושלישי, שאוכל להתייחד בהם עם ספרי בלא הפרעה.

ואחרי כן אשוב לטפל בשלושת כרכי השירה שלי, שכנראה אעכב את הוצאתם לאור עד סוף הקיץ, כדי שאוכל לעבור שוב על הכרך השלישי, לצמצמו, לתקן בו שתי הגהות ניקוד ולערכו מחדש.

את כול אלה שומה עלי לסיים עד ה-1 ביוני, משום שמתאריך זה עד סיום הקייטנה בגן אני מתכוון כבר לכתוב את הספר הבא-הבא, שאף הוא, כקודמיו, יהודי מאוד בטבעו, בלשונו ובאורחותיו.

ביום השואה הזה עברתי, אם כן, מחורבן לתקומה. כמו שקורה בחיי לא אחת. כאדם, כיוצר, כיהודי. ודי לי בזה.

אין בכך כדי להשיב אלי את המתים. אבל יש בכך כדי לנחם את נפשי. אבא שלי ניצל בטרנסניסטריה, ופגש באמי, שניצלה בשדלץ, והם הולידו את כולנו. ואני, בנם הבכור, מממש את ירושתם. אני יושב מדי יום בארץ ישראל, כותב בה, בשפה העברית על כל רבדיה ומכמניה, סיפורים יהודיים, ומציל בזה דמויות היסטוריות וסיפוריהן מן השכחה, אותה שכחה שרודפי ישראל ביקשו להטילנו אליה.

ובזה אני מממש את תכלית חיי, וגם גואלם.

לילה טוב.

יויינע והגויים (עוד פרקים מן הגניזה של "כשהמתים חזרו")

בזמן עריכתו של הרומאן, "כשהמתים חזרו," הושמטו מחלקו הראשון כמה פרקונים, שעניינם יחסי משפחת פלדמן, משפחת אבי, עם הגויים. הצטערתי על כך, מפני שבחלקו השלישי של הספר, כאשר יויינע שב מן המתים, פוגש את עוזרו של המשיח, יבגני, ועושה איתו עסקים, העלולים למוטט את סולומון המשיח, הוא מגלה שיבגני הוא לא אחר מאשר בנו של ואסילה, אותו נער גויים שרב עימו בנעוריו. ולכן הושמט עניין זה גם מחלקו השלישי של הספר.

סיפור אחר, שהשמטתי אני עצמי, הוא סיפורו של דודל דער באבס. את הסיפור הזה לקחתי מספר הקהילה של נובוסליץ, עיירת אבי, והוספתי בו כהנה וכהנה. אך כאשר נדרשתי לצמצם את הספר הזה הורדתי, במו ידיי, את הסיפור הזה, שהיה בו טעם של אנקדוטה.

הנה, אם כן, לכבוד שבת, תשע עמודים של פרקונים גנוזים מן הספר. תחילתם דווקא מופיעה בספר. אך לא כל מהלך יחסיו של יויינע עם ואסילה, והיווצרות צלקת הצלב על חזהו.

שבת שלום,

אילן.

*

פיקחות היא מידה שאדם נולד איתה, ואילו עורמה צריכה שנים כדי שתבשיל. יויינע, שהיה הקטן מבין אחיו, ולמן ילדותו לא היה נוח לו מקומו ביניהם, בורך בשתיהן.

אחיו הגדולים, יענקל ומשה, הצטרכו לישב עם אביהם ללמוד ממנו את אומנותו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו סרים לבקתת העץ בחצר, שאביהם ישב בה ופרוות שועל פרושה על ברכיו. שלמה הראה לבניו איך מנקרים את הגיד מן העור עם חודו של סכין, שלא להטיל בו פגם. הוא נעץ בפרווה את קצה סכינו ומשך מתוכה את גידיה, רצועות של רתמה לבנה וקשה, שתהיה הפרווה גמישה דייה כדי לשמש לירמולקא.

שעה שעשו כן היה יויינע משדל את אחיו הקטנים לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על הפלג שהוביל את מימיו אל הפרוט, ולגנוב מהם קיני ציפורים. אם היו מסרבים, מחשש שבגדיהם ייקרעו וחמת אימם תצא עליהם, היה מבטיח להם גמול יפה לעמלם.

כסיל וזלמן טיפסו בזריזות בידיהם הקטנות על העצים, נלפתים בגזעים ובבדיהם, מגיעים עד ענפים גבוהים, שולחים ידיהם אל קיניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את הביצים שדגרו עליהן. האימהות היו חגות סביבם ומצייצות מרה על שוד קיניהן, והילדים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה. בעומדם לארץ היו שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.

יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עימן לילדי הגויים ומציען להם בשכר רצועה של גומי להכנת רוגטקה או חודים של ברזל לראשי חיצים.

את הדברים האלה היה מביא בפני אחיו הגדולים, להכנת כלי משחית, ומשדלם לבוא עימו לצייד. הם היו משוטטים בשדות, צדים יונים למאכל, שפנים ושועלים קטנים. את היונים היו מביאים לאימן, שתבשלן, ואת החיות המתות היו נותנים לאביהם, שיפשוט את עורן מעליהן. את בשרן מכרו לגויים.

מן הכסף שקיבל בעבור הטריפה היה יויינע מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים כלל.

ליבו של שלמה חרה בבנו המסית את אחיו הקטנים לטפס על עצים. גם אימם הייתה מצטעקת אחריהם. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים. אבל יויינע היה שם בכפה יונים דשנות, ומדי פעם קופיקה, רובל ופעם אפילו רובל של זהב, ואזי הייתה ניחמת בליבה ואומרת עליו, שהוא א קליינע סויחער, סוחר קטן, ממש א ממזרעל, אפילו שאינו בר מצווה.

נערי הגויים התקנאו ביויינע על שום יכולתו להפיק רווח מכל דבר. יום אחד שאלו ואסילה למה מה הוא צריך לשלם לו בגומי או בחודי ברזל על ביצי יער. הרי אף הוא יכול לטפס על עצים. אמר לו יויינע, אדרבא, נסה וטפס. וואסילה, שהיה חסון גוף אבל נטול דעת, טיפס על העץ ונפל ממנו ארצה, לקול צחוקם של חבריו.

אחרי כן הראה לו יויינע איך אחיו הקטנים מטפסים בזריזות על העצים ומביאים לו מהם את מרכולתו. הביט ואסילה בילדים ואמר ליויינע, שלא פלא שהם יכולים לטפס ככה. הרי הם רזים ודקים כשני קופים יהודים. התקצף עליו יויינע ושמר את הדבר בליבו.

יום אחד קרא אליו את ואסילה ואמר לו, כי מצא קן גדול בראש עץ, אלא שהוא מצוי במקום גבוה, שילד אינו יכול להגיע אליו. רק גוי חסון כמוהו יכול ליקח ממנו את ביציו. ואסילה, שהיה אז בן שש עשרה, שמע את המחמאה שהפריס לו, ניפח את חזהו והלך אחריו. הוא לא ידע שיויינע משלח אותו בקינם של עורבים, עורב ועורבת, שישבו במרחק-מה משם, והשגיחו על קינם בעיניים מעוקמות.

ואסילה טיפס על העץ, ומחמת הגאווה שמילאה אותו, או מחמת זה שהקן הגדול, מזרדים חזקים, היה נעוץ בצמרתו של עץ רב תפארת, לא נפל ממנו. אבל רק הושיט את ידו הגדולה אל הקן עטו עליו הציפורים וניקרו בבשרו במקורן המעוקל.

ולולא הפילוהו לארץ גם את עיניו היו מנקרות.

ואסילה נחבט לארץ וראשו נמלא דם. קראו השקצים לאביו שיבוא להרימו מעפר, שכל גופו שבור ודואב.

בא אליו אביו, ושאלו מניין נפל. סיפר לו. בעט בו אביו וקיללו. כלום אין הוא יודע, כי מי שמעז לשלוח ידו בקן של עורב נהיה אוייבו עד קץ הימים!?

בכה ואסילה בפני אביו ואמר לו, שהנער היהודי הוא שהסיתו לטפס אל קינו של עורב.

אביו הרים אותו בזרועותיו ונשא אותו הביתה. חבשו את פצעיו והניחוהו בסד כל ימות הקיץ, עד שנתאחו עצמותיו. אבל את העורבים השכולים שירדו על ביתו לא הצליחו לסלק, עד שהביאו צייד ציפורים מן הכפר השכן, שקלע בהם ברובהו והרגם.

*

רוב ימות השנה חיינו בשלום עם הגויים, לבד מימי פורענות שהתרגשו עליהם, אם מחמת גזרה שבאה מעם המלכות, אם מחמת דברי בלע שאמר להם הגלח בשעת תפילתם ואם משום דברים אחרים שהלהיטו את דמם של הגויים.

הישוב היהודי הישן עמד על גבעה ששימשה מעבר לבהמות ולעדרי צאן קרוב לגבול האוסטרי. הישוב החדש הקיף את הכיכר בשוק הבהמות. שם היו בית הכנסת, בית המרחץ החדש ובית המרזח של הרשקו.

סביב ביתו של המוכס היהודי ובעל בית המרזח צבי הרשקו סבבו שמועות, לפיהן במרתפו העמוק, שנבנה בזמנו על ידי עבדים, טמונים אוצרות זהב. הגויים היו באים ויושבים בבית המרזח של הרשקו, משמחים ליבם ביי"ש, ואז, שעה שהיה הרשקו עומד עליהם לקבל מהם תשלום היו נותנים בו את עיניהם, רואים איך הוא אוסף קופיקה לקופיקה ורובל לרובל, ואומרים שוודאי יש לו שקים מלאי רובלים במרתפו.

לילה אחד יצאו איכרים מכפר טראסוביץ, שהיו מבאי בית המרזח, והתנפלו על ביתו של צבי הרשקו. הם חשבו להרוג אותו ולקחת את שקי הזהב שהחביא. שמעו יהודי מנובוסליץ את קול זעקותיהם של הרשקו, אשתו ובניהם, מיהרו מעל יצועיהם ובאו לעזרת שכנם במקל ובסכין. ואחד הרצים לעזרם היה אביו של דודל דער באביס, גבר בן חיל, שנלחם בשודדים עד שהשיגו קרדומו של אחד מהם, ונפל תחתיו מת.

באותו לילה, שהצליחו היהודים להניס את הגויים בחזרה לכפרם, הותירו הפורעים אחריהם ילד יתום, שאמו, מרוב כאבה ויגונה על מות בעלה, מסרה אותו לסבתו לגדלו ונסתלקה מן המקום שנטל ממנה את בעלה. על כן נקרא בנה דודל דער באבס, דודל של סבתא.

אמו של דודל עברה לגור בכפר פאריריטה, שם נישאה וילדה לבעלה השני בן, אח לדודל דער באביס.

אלא ששני האחים לא ידעו איש על רעהו כלל.

עם שנודע לו על מות אימו החליט דודל דער באביס לעלות אל קברה בבית הקברות של ליפקאן ולומר שם קדיש יתום.

סבתו באה בדברים עם עגלון שהסיע סחורות בדרכים, וזה העלה אותו על עגלתו, והסיעו בדרכים שבוץ שחור כיסה עליהן והביאו עד בית הכנסת בליפקאן.

נעמד דודל דער באביס וקרא קדיש יתום על אמו, והנה שמע, שממש אותו זמן עומד נער אחר וקורא קדיש יתום על אמו ושם אימהותיהן אחד הוא.

ניגש דודל דער באביס לנער, שאל לשמו ולשם משפחתו, וכך גילה שיש לו אח בליפקאן.

שלחו פרנסי ליפקאן בידי דודל דער באביס איגרת לנובוסליץ, המספרת בנס האחים, ועם שקיבלו בני נובוסליץ את האיגרת הזאת נתנו אל ליבם, שלא רק צרות באות מידי הגויים, אלא גם ניסים.

ולמה מצריך סיפורנו להקדים בסיפורם של דודל דער באביס ושל אחיו מליפקאן? כדי לומר, שלא כל מה שהתחיל בגויים נגמר בכזה גליק.

דימיטרו גר עם אשתו ובנותיו השיקצות בבית אבן נאה שחצר רחבה סביב לו, ובה פרדס ושדה קישואים, פרה חולבת ולהקת אווזים, כל מה שצריך אדם ולמעלה ממנו.

אשתו, ששמה נשכח מחמת הסיפורים שסבבו את בעלה, הייתה אישה טובה. אבל כשהיה בא הביתה שיכור והתאנה לבנותיה, שהיו יפות ודשנות כאווזות, הייתה צועקת ומניפה עליו את המקל ששמרה מתחת למיטתה.

בימות החורף, שעה שהנהר קפא, מיעט לצאת מן הבית. כל היום ישב ורטן, שעה שאשתו ובנותיו עשו מלאכות בחצר ובבית. אבל עם רדת ערב היו פנסי הגז נדלקים ברחובות נובוסליץ ומאירים אותם באורם הכתום-חיוור. אז היה דימיטרו נוטל את מעילו, את כובעו ואת מגפיו ויוצא מן הבית.

מדי ערב התכנסו הגויים אצל המוזג. חדר קטן אחד היה לו, ובחדר שלושה שולחנות וספסלים מסביבם.

אותו מוזג הייתה חוכמתו בזה, שהתסיס בחביות שיכר מכל פרי הארץ. בתחילה שתו אצלו וודקה ומי-שעורה. אחרי כן העמיד בפניהם שיכר דובדבנים ושיכר אשכוליות. לבסוף הלגימם אפילו בשיכר ארגמני, כעין הדם, שהיה עשוי מסלק. הרגילו עצמם לכל אותם טעמים שהוא מוציא מתחת ידיו, ושעה שישבו אצלו ונתנו עינם בכוס, היו אשתו ובנותיו מביאות להם דגים מלוחים, חמאה ולחם, כל טעמו של עולם.

אבל יהודי נובוסליץ הדירו רגליהם משם. הם היו לוגמים תה איש איש בביתו, עם אשתו ובניו ובנותיו, ומי שידו לא הייתה משגת לסמובר היה יוצא מביתו אל בית התה היהודי, וקונה שם, במחיר שתי קופיקות, מים חמים, שישמשו אותו ואת בני ביתו עד יום המחר.

חושך, רוח מנשבת בינות לבתים ואדי קור עולים מן הארץ. גשם יורד, והמים שוטפים בצידי הדרכים, בתעלות המנקזות אותם לנהר.

גוי הולך כסומא בחושך ורואה אור בחלון, ובית שאנשים באים ויוצאים ממנו, ויודע שבית המוזג הוא. שבחוץ צינה וחושך, וצפרדעים מקרקרות, ובפנים שירה ורינה. ממהר הוא לשם שמא יקדימו אותו חבריו, ולא יימצא לו מקום אל שולחנם.

התיישב דימיטרו לשולחן, שתה יתר על המידה משיכר הסלקים, וראשו כבד עליו. נאנח אנחה גדולה ונפל על השולחן.

נחפז אליו המוזג ושאלו מה אירע לו. פתח דימיטרי את פיו וביקש לענות לו, אבל אז נחמרו בו מעיו, והוא הקיא לארץ.

בעל הבית הרימו על רגליו, הוציאו החוצה והראה לו את הכיוון אל ביתו.

דימיטרי יצא מבית המוזג, מתנודד והולך. אך תחת אשר יילך לביתו נתעה בדרך ונכנס לחצרו של שלמה פלדמן.

הוא ניגש אל סדנתו, פתח לדלת וראה למולו פרוות שועלים ודובים. תמה אותו שיכור מה אירע לאשתו שהיא נראית כשועל, שערה רב ושיניה חדות ועיניה בורקות. פתח פיו וצרח.

שמע שלמה צרחה עולה מבית המלאכה שלו ומיהר לשם. ראה לאותו גוי שהוא מתפלש בעפר וידיו בפרוות השועל, והוא מצעק עליה אשתי אשתי.

יצא לחצר, לקח דלי מים קרים ושפכו על פניו.

התעורר הגוי ועיניו פרועות ורצח עומד בהן, על שום שזרק מים עליו ועל אשתו בעת ביאתם, כביכול.

נרתע שלמה לאחור וקרא לבניו. כפתוהו והניחוהו לשכוב שם עד שישובו אליו עשתונותיו.

עם שהתעורר משכרונו מצא עצמו דימיטרו כפות בחבלים בסדנתו של פושט העורות. החל מחשב בליבו שמא מתכוון היהודי לפשוט עורו מעליו, פתח פיו וצרח לעזרה.

שמעו הגויים את קול חברם זועק, תפסו קרדומים וסכינים בידיהם, פרצו את דלת בקתתו של שלמה, ומצאו את שכנם קשור שם כאייל לפני עקידה.

מיהרו ושחררו אותו מכבליו.

עודם עושים כן, נכנסו פנימה שלמה ובניו הגדולים, מעשה ויענקל, ושאלו מה אירע שם.

תפסו אותם הגויים בידיהם, ואמרו – למה אתם מבקשים לשחוט את אחינו!?

נבהל שלמה וסיפר להם מה אירע. בלילה שמע צרחה עולה מבקתת העץ שלו, ונכנס לתוכה ומצא בה את דימיטרו מתגולל בקיאו בין פרוותיו, והוא מצעק עליהן שהן אשתו, וריח יי"ש עולה ממנו.

זעמו עליו. לא רק שהוא מבקש לשחוט את שכנו, כמנהג היהודים, כעת הוא רוצה להבאיש גם את ריח אשתו. תפסו בו ובבניו וכבר חישבו להניף עליהם את סכיניהם.

נפל שלמה לרגליהם בתחנונים וביקש, שיקראו מקודם לגוי המוזג וישאלוהו מה אירע אצלו לדימיטרו. רק אחרי כן יגזרו את דינו ואת דין בניו.

סופו של דבר ששיחררוהו בלא דבר, אבל הזהירוהו, שאם עוד פעם אחת יעז לכפות גוי בסדנתו, דמו בראשו.

*

בחצרות צמחו עצי פרי שנתנו פירות יפים, ובהם תפוחים ושזיפים, אגסים וחבושים. כל מי שהיו בחצרו עצי פרי כאלה הצטרך לשומרם מפני מזיקים, ציפורים וגויים. מפני ציפורים היה מתקין דחליל בין עציו והיו מתפחדות ונזהרות לא לקרוב אליו. אבל המזיקים המנקבים את הפירות ומטילים בהם את ביציהם לא התפחדו ממנו, ועל כן היה עליו להתקין בין העצים מין תנור, שהיה מבעיר בו בולי עץ ושורף בו עלים שיפיצו את ריחם ויעטפו בעשנם הרעיל את עציו ואת פריים, להוציא החשק למיני מזיקים לזחול בהם. רק מפני גויים לא הייתה לו תרופה. אם שמע מצהלות שקצים בגנו יצא ונופף במקלו עד שברחו מפניו. אבל אם היו הם בוגרים עמדו עליו, היכו אותו במקלו וחמסו את גנו.

בחצרו של דימיטרו כבר בשלו השזיפים, ואשתו ובנותיו הדליקו את התנור להברחת מזיקים. ראה זאת יונה ונזכר בוואסילה, שקרא לאחיו קופים, וגם הלך והלשין עליו לשומרי הגבול, שהבריח תחת בגדיו בדים משובחים לנובוסליץ האוסטרית. הגוי המטומטם לא ידע, ששומרי הגבול דורשי טובתו הם, לפי ששיחד אותם במתנות, והם באו וגילו לו מי מבקש רעתו.

הלך לוואסילה ואמר לו שילמדו סוד גדול, ובזכות אותו סוד יוכל לקפוץ מעצו של דימיטרו ולא יארע לו דבר.

שאלו מהו אותו סוד. אמר לו, עלה על עצי הפרי של דימיטרו וקטוף מהם. ושעה שייצא אליך ומקלו בידו צעק "שמע ישראל!" וקפוץ.

הלכו הנערים וואסילה בראשם וטיפסו על עציו של דימיטרו. שעה שיצא אליהם זעק ואסילה "שמע ישראל!" וקפץ ונפל על הגחלים מתחת לעץ.

נגע בשרו באש וזעקה נתמלטה מפיו.

דימיטרי ניגש אליו והיכה בו במקלו. ואסילה בכה מכאב, ובשרו נקלף מעליו.

באו אביו ואחיו של ואסילה אל ביתו של שלמה פלדמן ומקלות בידיהם. הוציאוהו משם בזעם. קרא שלמה ליונה ושאלו מה עשה לנער הגוי.

היתמם יונה ואמר, שלימדם לקרוא "שמע ישראל." ומה הוא יכול לעשות, שאין אלוקי ישראל שומע לקריאת שמע של גוי.

"איפה נשמע כדבר הזה, לקפוץ אל האש!?" נפנה שלמה לאביו של ואסילה. "הלא כסילות היא!"

פני אביו של ואסילה האדימו, והמקל בידו רעד.

"לך למד את בנך שאין קופצים אל האש בשום תנאי ובשום אופן," יעץ לו שלמה.

אביו של ואסילה סר מעליהם ובליבו מחשבת נקם.

תפס שלמה באוזניו של יונה. מחמת התעלולים שהוא מעולל לילדי הגויים, אמר לו, בסוף עוד יעלה עליהם הכורת. עכשיו יישב בבית, ולא ייצא שבוע שלם. לא יקרב לאזור הגבול ולא ישלח ידו בטרנזיט, דהיינו בכל מיני סחר שעסק בהם, הברחות של דברים מנובוסליץ הרוסית לנובוסליץ האוסטרית וחוזר חלילה, חמש ושש פעמים באותו היום.

יויינע היה אובד עצות. מסחרו כבר צלח בידו, והסוחרים שהיה קשור בהם חיכו לסחורתו. אז עלה בליבו רעיון. הוא קרא לאחותו, פאני, סיפר לה על עונשו מידי אביו, וביקש ממנה שתלך תחתיו לנובוסליץ האוסטרית.

פאני שמחה שהוא מקנה בידיה כזו זכות, וניאותה לו. עמד עליה שתכרוך סביב גופה בדים שנתן לה, שייראה כאילו רק התעבתה יותר מכפי שהיא באמת, תלך לנובוסליץ האוסטרית, ליהודי אחד, שיש לו בית מסחר לאריגים, תיתן לו את הבד, תקבל ממנו רובלים, תטמינם בכליה ותחזור הביתה.

בינתים הובהל רופא אל ביתו של ואסילה. הוא מרח על גופו משרה עשבים והבריא אותו ממכתו. אבל סימני הכוויות נותרו על חזהו שתי וערב, כעין צלב בבשר שנחרת והגליד.

מאז היה קרוי ואסילה 'השרוף', ונשמר לא לקרוב אל יויינע ואל אחיו. אבל את צלקת הצלב נשא כל חייו.

מסחרו של יויינע שגשג עד כדי כך, שנודע ברבים כמבריח היהודי. כל אימת שהיה מישהו צריך לקבל משהו מהצד האוסטרי או להעביר אליו איזה דבר, היה בא ליויינע, והוא כבר היה מחליט את מי מבין אחיו ישלח מעבר לגבול, ומה ישקול על ידו בשביל שוטרי המכס, שגרו באיזור ההפקר בין חלקי נבוסליץ, על מנת שיתנו לו לעבור מבלי לפשפש בכליו.

כל שוטרי הגבול הכירוהו וחיבבו את מתנותיו. די היה לאחד מאחיו שיאמר להם מעם יונה פלדמן באתי, וימסור להם מה ששקל על ידיו לתיתו להם, מייד פתחו בפניו את השער. אחרי כן היו משתבחים במה ששלח להם, פעם בקבוק יי"ש ופעם גרבי נשים ממשי, מברכים בליבם את אותו נער, שהיטיב להכיר לנפשותיהם וידע לשמחם מחדש בכל פעם.

כשהמתים חזרו – פרק פתיחה מן הגניזה.

הנה וריאציה מוקדמת לפרק פתיחה, שגנזתי אותה מפני שהסגירה הרבה מדי סודות, כבר בתחילת הספר. אבל היא אהובה עלי בשל אופן כתיבתה המעגלי.
תיהנו.
שבת שלום,
אילן.
*
לולא היה הרבי מבויאן צאצאו של ר' ישראל מרוז'ין, ולולא היה ר' ישראל צאצאו של הבעש"ט, ולולא היה הבעש"ט נצר לבית דוד, ולולא היה שלמה פלדמן שומע את ניגונו של הרבי מבויאן, ניגון שכולו התייחלות וציפייה לאהבת השם לעמו ישראל ולבוא משיחו במהרה בימינו, לא היה סיפורנו ניתן בפניכם. שהרי סיפור זה לא ייתכן כלל וכולו מצוי בתחום כוח המדמה, או בתחום מאווייו העמוקים של אדם ושל עם. אלא שהווי ידוע לכל כי הרבי מבויאן היה צאצאו של דוד, וחסידיו היו מתייראים ממנו ומתנהגים עימו כאילו הוא מלך המשיח, ואף הוא היה נוהג כן בסובביו. אבל כל אימת שהלך להתבודד ביער, להפיל תחינתו בפני השם, ידע שעפר ואפר הוא, ומחמת זה התפחד ושר לריבונו של עולם בכל מאודו. אולי בזכות זה ייתן לו כוח ויעבר בו את נשמת המשיח, והוא יהיה למשיח לא רק מצד ייחוס אבותיו והפאר וההדר שהקיפוהו, אלא מצד עצמו.
דרכי השם נסתרות הן, והרבי מבויאן לא ידע, שישלח לעמו משיח. אבל המשיח לא יהיה הרבי מבויאן, כי אם נצר לשלמה פלדמן, פושט עורות מנובוסליץ.

תאמרו, מה ליהודי ולפשיטת עורות, אומר לכם – הראיתם מקום שיש בו יהודי ואין בו ירמולקאות?
בנובוסליץ היו אלפי יהודים, שנחלקו למשפחות ולעדות, וכל אחד מהם ביקש להייטיב את מראהו ולשים על ראשו ירמולקא, בייחוד בימות שבת וחג.
וכדי שיוכל אדם לשים על עצמו ירמולקא הוא צריך לציידים, שיביאו בפניו שועלים יפי מראה לפשוט את עורם, לרטש פרוותם ולנקותה משיירי הבשר שדבקו בה, להאחיז פרוות אלה זו בזו ולעשותן לירמולקא.
אבל מחמת שהגויים בנובוסליץ לא עסקו בצייד אלא בעבודת אדמה, הצטרכו יהודיה לעשות את המלאכה הזאת.
וזה שורש דבר, שאין אדם יודע מה צופנים לו חייו. תחילתו בניגון של רבי אלעזר בן משה אזקרי, המשכו בירמולקא – וסופו במשיח מבית דוד.

נובוסליץ עמדה על גדתו המערבית של נהר הפרוט, המפריד בין בסרביה לבוקובינה ומולדביה. עוד בימי הדאקים, שהיו בעלי מכרות זהב בטרנסילבניה, היה במקום הזה ישוב, ששימש מעבר אל ארצות הבלקן ואל אירופה. הדאקים האמינו כי הנשמה היא נצחית, וכי ארצות המתים פוריות הן ורחבות ידיים. אבל מחמת שלא ידעו אם תצדק אמונתם, בינתיים הרחיבו את ממלכתם מנהר הבוג ועד הדנובה ומן הבלקנים עד הקרפטים.
כבר בימי המלך הדאקי הגדול בורוביסטה הגיעו יהודים לנובוסליץ, גידלו בה גפנים ורדו בה דבש. אולי לשון רעה היא, אבל יש האומרים שחלקם היו שודדי דרכים, שארבו לעוברי-אורח לאורך הדנובה, שדדו את אוצרותיהם ורצחום נפש.

תהילתו של מקום היא המרבה את תלאותיו. מקודם נכבשה נובוסליץ על ידי נסיכים מולדביים, ואחרי כן התיישבו בה בני שבט השישקוביצים, שנטשו אותה מחמש הכיבוש התורכי את מולדביה.
נתיבי המסחר מלבוב לחוטין, עיר המחוז הרחוקה רק שלושים וחמישה קילומטרים ממנה, קלעו את נובוסליץ לקרבות בין התורכים לבין הפולנים, הרוסים והאוסטרים. כשהובסו התורכים בידי האוסטרים חולקה נובוסליץ לשניים, החלק המערבי לאוסטרים והחלק המזרחי לתורכים. אחרי כן הפסידו התורכים את חלקם לרוסים, והצאר אלכסנדר השיב את זכויות האצילים המולדבים על אדמת נובוסליץ.
במאה השש-עשרה גורשו היהודים ממולדביה, ובה גם מנובוסליץ. אבל אחרי כן הזמין נסיך מולדביה, סטיפן טומשה, סוחרים מכל הלאומים, ובהם יהודים רבים, לבוא ולסחור בארצו, בשביל פיתוח האחוזות של נסיכיה.
עוד יותר נתמלאו רחובות נובוסליץ ביהודים, שעה שנמלטו מאימת הקוזאקים וחמלניצקי בגזרות ת"ח ות"ט.
בסוף המאה השמונה עשרה כבר ישבו בנובוסליץ כארבעת אלפים יהודים, שני שלישים מאוכלוסייתו של מקום, ועסקו במסחר בעצים ובהעברת עדרי בקר ותוצרת חקלאית מנובוסליץ לקישינב ומצ'רנוביץ' לז'מרינקה.
בשנת 1937 הגיע לנובוסליץ גל של יהודים מהונגריה, לפי שבבית העלמין היהודי הסמוך, בקלישקוביץ, נתגלו מציבות יהודים מאותו זמן ואילך.
שלווה לא היתה מנת חלקם של יהודי נובוסליץ. הם נמלטו מרודפיהם, מצאו להם עמק מוריק לישב בו, ראו שאדוני האדמות ליבם טוב במי שמגדילים את עושרם ודימו בנפשם שהנה באו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל אז התנגשו צבאות רוסיה ואוסטריה בין הפרוט לדניסטר, והכפר המעוטף ערפילי בוקר מצא עצמו שוב בעיצומה של מלחמה. חיילים רוסים חפרו בשדות שוחות למסתור, ועקרו את עצי הבוסתנים להחם בהם בימות החורף. מעל בתי העיירה התעופפו פגזי תותחים, עקרו גגותיהם, ניפצו שמשותיהם ושרפום באש.
שעה שהחריפה המלחמה בין רוסיה לבין אוסטרו-הונגריה הגיע לכפר הגנרל ברוסילוב, וחייליו שרפו מה שנותר מפרדסיו. ועם פרוץ המהפכה ברוסיה הוטלה על פריצי נובוסליץ מרות מועצת המהפכה, והם נותרו בלא מים ובלא חלקה של עפר. אז כבשוה האוסטרים, שנהדפו שוב בידי הסובייטים, ועוד אותו חודש שבה ונכבשה בידי הרומנים.
באותה כברת ארץ פוריה ומוכת מלחמות מתחיל סיפורנו, שראשיתו במיתות מידי שמיים – וסופו בתחיית המתים.

יויינע וואסילה, שלמה ודימיטרו (שני פרקים מן הגניזה של "כשהמתים חזרו")

כפי שהבטחתי, אני מביא לכם, לקריאה בסוף השבוע, שני פרקים גנוזים מתחילתו של הספר. רק תמצית של פרקים אלה מופיע בגרסתו המודפסת של הספר, מפאת זה שהוכרחתי לצמצמו.
מי שקרא את הספר, ועוקב כעת אחר הפרסום של פרקים נוספים מתוכו, יבין כי מלאכת היצירה שלי מסועפת ועשירה בהרבה ממה שמובא, בסופו של דבר, בגרסה הסופית של ספר. אני אוהב לכתוב, ועל פי רוב כל דמות וכל סיטואציה מביאה עמה עוד ועוד סיפורים וסיפורי סיפורים. אחרי כן צריך להחליט מה נכנס מתוך כל השפע הזה. הרבה נותר בארכיון.
אבל זה יותיר די והותר חומר לבניי, אם ירצו לפרסם בעתיד את מלוא הכתובים של אביהם:)
הפרקים האלה, שאני אוהבם מאוד, מאפיינים צדדים נוספים ביויינע, דודי המת, מביאים רמז מטרים על החורבן הצפוי לקהילה ולמשפחה, מידי הגויים, וגם יוצרים גשר תמטי – הצלקת בצורת צלב על חזהו של ואסילי – שתשוב ותתגלה מחדש על חזהו של יבגני, נכדו, בחלקו השלישי של הספר. ועל כך עוד אביא דברים.
אגב, את ההצעה לנער לומר 'שמע ישראל' ולקפוץ מן העץ נתן דווקא בן דודי אריאל, לנער אחר, בשיכון ד' בבני ברק, כשהיינו ילדים ובילינו שם בבית סבתא. זה סיפור ששייך בכלל לצד האחר של משפחתי, למשפחת אמי. אבל כדרכו של סופר, אני גונב מכל הבא ליד, בייחוד עם זה מבני משפחה:)
תיהנו.

*

למן ילדותו לא היה נוח ליויינע, בן הזקונים, מקומו בין אחיו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו יענקל, משה וועלוועל, סרים לבקתת העץ בחצר, שם הראה להם אביהם איך הוא מנסר גזע שלם לכפיסי עץ, ומרטיב אותם כדי שיוכל לעקמם ולהכניסם בתוך חישוק של ברזל. אחרי כן לימדם איך מגפרים את החבית, שלא יישפך כל טובה מתוכה. כיוון שהתקנא בהם, ורצה אף הוא להראות את כוחו בפרנסת הבית, שידל יויינע את אחיו, זלמן וכסיל, לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על יד הפרוט, ולגנוב מהם קיני ציפורים.
כסיל וזלמן טיפסו בזריזות על העצים, נלפתים בגזעים ומגיעים עד לענפים הגבוהים, שולחים ידיהם אל קיניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את ביציהן. האימהות היו חגות סביבם, מצייצות מרה על שוד קיניהן, והילדים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה, שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.
יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עימן אל הגויות ומציען להן בשכר קופיקה או שתיים. מן הכסף שקיבל בעבור הביצים היה מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים.
ליבה של שרה חרה בבנה המסית את אחיו הקטנים לטפס על עצים. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים, וכאשר בא אליה יויינע ושם בכפה קופיקה הוכיחה אותו, שציפורים אלה, שהוא גוזל מהן את גוזליהן, הריהן אימהות, ואסור ליטול מהן את ילדיהן.
הלכה והתלוננה עליו בפני שלמה. הזכיר לה בעלה את מצוות שילוח הקן ואמר לה אדרבא, אם הוא עושה כן, הרי זו הזדמנות ללמדו רחמנות. ולבד מזה, הוא מביא לנו מדי פעם רובל, אפילו רובל של זהב, ועלינו לברך על כך שכבר למן קטנותו נגלה בו כושר מסחר, והוא א קליינע סויחער, סוחר קטן, א ממזרעל, אפילו שאינו בר מצווה.
הושיב לפניו את בנו וקרא לפניו את הפסוק מדברים כ"ב לאמור "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים." אז הסביר לו את הטעם במצווה הזאת, שכל אדם חייב לקיימה לפחות פעם אחת בחייו. שהיא מלמדת את האדם רחמנות, וגם מורה לו שלא לקלקל את המשך בניינו של עולם.
שמעה שרה את לקחו ורווח לה. הגם שקיפד בעצמו במיני החי, בכל זאת הוא מקפיד על סדרו של עולם.

נערי הגויים התקנאו ביויינע על שום יכולתו להפיק רווח מכל דבר. פעם אחת שאלו ואסילה למה צריכות אימהותיהם לשלם לו בעבור ביצי ציפורים, הרי גם הוא יכול לטפס על עצים. אמר לו יויינע, אדרבא, נסה וטפס. וואסילה, שהיה חסון גוף אבל נטול דעת, טיפס על העץ ונפל ממנו ארצה, לקול צחוקם של חבריו.
הראה לו יויינע איך אחיו הקטנים מטפסים בזריזות על העצים ומביאים לו מהם את מרכולתו. הביט ואסילה בילדים ואמר ליויינע, לא פלא שהם יכולים לטפס ככה. הריהם ככל היהודים, גמישים כרמשים.
התקצף עליו יויינע ושמר את הדבר בליבו.
כעבור זמן קרא אליו את ואסילה ואמר לו, כי מצא קן גדול בראש עץ, אלא שהוא מצוי במקום גבוה, שילד אינו יכול להגיע אליו. רק גוי חסון כמוהו יכול ליקח ממנו ביצים.
ואסילה, שהיה אז בן שש עשרה, שמע את המחמאה שחלק לו, ניפח את חזהו והלך אחריו. הוא לא ידע שיויינע משלח אותו בקינם של עורבים, שישבו במרחק-מה משם והשגיחו בעיניים מעוקמות על קינם.
ואסילה טיפס על העץ, ומחמת הגאווה שמילאה אותו, או מחמת זה שהקן הגדול היה נעוץ בצמרתו של עץ רב תפארת, לא נפל ממנו. אבל רק הושיט את ידו הגדולה אל הקן עטו עליו הציפורים וניקרו בבשרו במקורן.
ולולא הפילוהו לארץ גם את עיניו היו מנקרות.
ואסילה נחבט לארץ וראשו נמלא דם. רצו השקצים להזעיק את אביו, שבנו שוכב על הארץ וגופו שבור ודואב.
מיהר אליו אביו ושאלו מניין נפל. סיפר לו. בעט בו אביו וקיללו. כלום אין הוא יודע, כי מי שמעז לשלוח ידו בקן של עורב נהיה אוייבו עד קץ הימים!?
בכה ואסילה בפני אביו ואמר לו, שהנער היהודי הוא שהסיתו לטפס אל הקן.
הרים אותו בזרועותיו ונשאו הביתה. חבשו את פצעיו והניחוהו בסד כל ימות הקיץ, עד שנתאחו עצמותיו. אבל את העורבים השכולים שירדו על ביתם לא הצליחו לסלק, עד שהביאו את דימיטרו צייד הציפורים, שקלע בהם ברובהו והרגם.

דימיטרו גר עם אשתו ובנותיו השקצות בבית אבן נאה שחצר רחבה סביב לו, ובה פרדס ושדה קישואים, פרה חולבת ולהקת אווזים, כל מה שצריך אדם ולמעלה ממנו.
אשתו, ששמה נשכח מחמת הסיפורים שסבבו את בעלה, הייתה אישה טובה. אבל כשהיה בא הביתה שיכור והתאנה לבנותיה, שהיו יפות ודשנות כאווזות, הייתה צועקת ומניפה עליו את המקל ששמרה מתחת למיטתה.
בימות החורף, שעה שהנהר קפא, מיעט לצאת מן הבית. כל היום ישב ורטן, שעה שאשתו ובנותיו עשו במלאכתן. אבל עם רדת ערב היו פנסי הגז נדלקים ברחובות נובוסליץ ומאירים אותם באורם הכתום-חיוור. אז היה נוטל את מעילו, את כובעו ואת מגפיו ויוצא מן הבית אל המוזג.
אותו מוזג הייתה חוכמתו בזה, שהתסיס בחביות שיכר מכל פרי הארץ. מדי ערב התכנסו אצלו הגויים. בתחילה שתו אצלו וודקה ומי-שעורה, אחרי כן העמיד בפניהם שיכר דובדבנים ושיכר אשכוליות. לבסוף הלגימם אפילו בשיכר ארגמני כדם, לפי שהיה עשוי מסלק. הרגילו עצמם לכל אותם טעמים שהוא מוציא מתחת ידיו. ושעה שישבו אצלו ונתנו עינם בכוס, היו אשתו ובנותיו מביאות להם דגים מלוחים, חמאה ולחם, כל טעמו של עולם.
יהודי נובוסליץ הדירו רגליהם משם. הם היו לוגמים תה איש בביתו, עם אשתו ובניו ובנותיו. ומי שידו לא הייתה משגת לסמובר היה יוצא מביתו אל בית התה היהודי, וקונה שם, במחיר שתי קופיקות, מים חמים, שישמשו אותו ואת בני ביתו עד יום המחר.
חושך, רוח מנשבת בינות לבתים ואדי קור עולים מן הארץ. גשם יורד, והמים שוטפים בצידי הדרכים, בתעלות המנקזות אותם לנהר.
גוי הולך כסומא בחושך ורואה אור בחלון, ובית שאנשים באים ויוצאים ממנו, ויודע שבית המוזג הוא. שבחוץ צינה וחושך, וצפרדעים מקרקרות, ובפנים שירה ורינה. ממהר לשם שמא יקדימו אותו חבריו, ולא יימצא לו מקום ליד שולחנם.
התיישב דימיטרו, שתה יתר על המידה משיכר הסלקים, וראשו כבד עליו. נאנח אנחה גדולה ונפל על השולחן.
נחפז אליו המוזג ושאלו מה אירע לו. פתח דימיטרו את פיו וביקש לענות לו, אבל מעיו נחמרו בו והוא הקיא לארץ כל מה ששתה ואכל.
בעל הבית הרימו על רגליו, הוציאו החוצה והראה לו את הכיוון אל ביתו.
יצא מבית המוזג, מתנודד והולך. אך תחת אשר יילך לביתו נתעה לחצרו של שלמה.
נכנס אל סדנתו וראה הרבה חביות, ומעליהן תלויות פרוות שועלים ודובים. תמה אותו שיכור מה אירע לאשתו שנראית כשועל, שערה רב ושיניה חדות ועיניה בורקות, והיא מבלה בבית המזיגה. פתח פיו וצרח.
שמע שלמה צרחה עולה מבית המלאכה שלו ומיהר לשם. ראה לאותו גוי שהוא מתפלש בעפר וידיו בפרוות השועל, והוא מצעק עליה אשתי אשתי.
יצא לחצר, לקח דלי מים קרים ושפכו על פניו.
התעורר הגוי ועיניו פרועות ורצח עומד בהן, על שום שניתק בינו לבין אשתו בעת ביאתם, כביכול.
נרתע שלמה לאחור וקרא לבניו. כפתוהו והניחוהו לשכוב שם עד שישובו אליו עשתונותיו.
עם שהתעורר משכרונו מצא עצמו דימיטרו כפות בחבלים בסדנתו של פושט העורות. החל מחשב בליבו שמא מתכוון היהודי לפשוט עורו מעליו. פתח פיו וצרח לעזרה.
שמעו הגויים את חברם זועק, תפסו קרדומים וסכינים, פרצו את דלת בקתתו של שלמה ומצאו את שכנם קשור בה, עקוד כחיה.
מיהרו ושחררו אותו מכבליו.
עודם עושים כן נכנסו פנימה שלמה ובניו הגדולים, משה ויענקל, ושאלו מה אירע שם.
תפסו אותם הגויים בידיהם, ואמרו – למה אתם מבקשים לשחוט את אחינו!?
"איזה לשחוט? מה לשחוט!?" נבהל שלמה, "בלילה שמעתי צרחה עולה מן הבקתה, נכנסתי לתוכה ומצאתי בה את דימיטרו מתגולל בקיאו בין הפרוות, והוא מצעק עליהן שהן אשתו, וריח יי"ש עולה ממנו. ראיתי שהוא שיכור, וקשרתיו לבל יזיק לעצמו עד שיתפכח."
"לא רק שאתה מבקש לשחוט את שכנו, כמנהג היהודים, כעת אתה רוצה להבאיש גם את ריח אשתו!" צעק עליו אביו של ואסילה, שחישב ליטול ממנו את נקמתו.
תפסו הגויים בשלמה ובבניו וכבר חישבו להניף עליהם את סכיניהם. ראתה זאת שרה וזעקה כזו זעקה, שמיד יצאו כל היהודים השכנים מבתיהם ובאו ונעמדו למול הגויים, מחנה כנגד מחנה.
נפל שלמה לרגלי הגויים בתחנונים וביקש, שיקראו מקודם לגוי המוזג וישאלוהו מה אירע אצלו לדימיטרו. רק אחרי כן יגזרו את דינו ואת דין בניו.
כיוון שידעו הגויים את טבעו של דימיטרו, שמרגע שהוא שותה אינו זוכר דבר מכל הקורות אותו, קראו לגוי המוזג, וזה העיד כי אמנם שתה אצלו אותו ערב, ונפל, מתגולל בקיאו, ואז שלחו החוצה ויצא מתנודד בדרך לא דרך.
בסופו של דבר שיחררו הגויים את שלמה, אבל התרו בו, שאם עוד פעם אחת יעז לכפות נוצרי בסדנתו, יבואו אליו ויהרגוהו.

*

בחצרו של דימיטרו כבר בשלו השזיפים, ואשתו ובנותיו הדליקו את התנור מתחתיהם. כל מי שהיו בחצרו עצי פרי כאלה הצטרך לשומרם מפני ציפורים, מזיקים ובני אדם. מפני ציפורים היה מעמיד דחליל בין עציו והיו מתפחדות ונזהרות לא לקרוב אליו. אבל המזיקים המנקבים את הפירות ומטילים בהם את ביציהם לא התפחדו ממנו. לכן התקין בין העצים מין תנור, שהבעיר בו בולי עץ ושרף בו עלים שיפיצו את ריחם ויעטפו בעשנם הרעיל את עציו ואת פריים, להוציא החשק למיני מזיקים לזחול בהם.
ראה זאת יונה ונזכר בוואסילה, שכינה את אחיו רמשים, ונתרקמה בליבו מחשבת נקם.
קרא לוואסילה ואמר לו שילמדו סוד גדול, ובזכות אותו סוד יוכל לקפוץ מעצו של דימיטרו ולא יארע לו דבר.
שאלו מהו אותו סוד. אמר לו, עלה על עצי הפרי של דימיטרו וקטוף מהם. ושעה שייצא אליך ומקלו בידו צעק "שמע ישראל!" וקפוץ.
הלכו השקצים וואסילה בראשם וטיפסו על עציו של דימיטרו. שעה שיצא אליהם ומקלו בידו זעק ואסילה "שמע ישראל!" וקפץ.
הוא נפל על הגחלים מתחת לעץ.
רק נגע בשרו באש ומילא פיו בזעקה.
דימיטרו ניגש אליו והיכה בו במקלו. ואסילה בכה מכאב, ובשרו נקלף מעליו.
עוד אותו יום באו אביו ואחיו של ואסילה אל ביתו של שלמה פלדמן ומקלות בידיהם והוציאוהו משם.
קרא שלמה ליונה ושאלו מה עשה הפעם לנער הגוי.
היתמם יונה ואמר, שלימדו לקרוא "שמע ישראל." ומה הוא יכול לעשות, שאין אלוקי ישראל שומע לקריאת שמע של גוי.
"איפה נשמע כדבר הזה, לקפוץ אל האש!?" נפנה שלמה לאביו של ואסילה. "לך למד את בנך שאין קופצים אל האש בשום תנאי ובשום אופן, הלא כסילות היא!"
פני אביו של ואסילה האדימו, והמקל בידו רעד.
"פעם אחת כבר אמרתי לך, אני אטול מכם את נקמתי. בפעם השלישית לא אתאפק עוד, ואכה בכולכם!" צרח.
הוא סר מעליהם, ליבו סר וזעף על היהודים הללו, הפוגעים בבנו ואחרי כן עושים עצמם חכמים.
תפס שלמה באוזניו של יונה וטלטל אותו לפניו. מחמת התעלולים שהוא מעולל לילדי הגויים, אמר לו, בסוף עוד יעלה עליהם הכורת. עכשיו יישב בבית, ולא ייצא שבוע שלם. לא יקרב לאזור הגבול ולא ישלח ידו בטרנזיט, דהיינו בכל מיני המסחר שעסק בהם, הברחות של דברים מנובוסליץ הרוסית לנובוסליץ האוסטרית וחוזר חלילה, חמש ושש פעמים באותו היום.
מסחרו של יויינע שגשג עד כדי כך, שנודע ברבים כמבריח. כל אימת שהיה מישהו צריך לקבל משהו מהצד האוסטרי או להעביר אליו איזה דבר היה בא ליויינע, והוא כבר היה מחליט את מי מבין אחיו ישלח מעבר לגבול, ומה ישקול על ידו בשביל שוטרי המכס, שגרו באיזור ההפקר בין חלקי נובוסליץ, כדי שיתנו לו לעבור מבלי לפשפש בכליו.
כל שוטרי הגבול הכירוהו וחיבבו את מתנותיו. די היה לאחד מאחיו שיאמר להם מעם יונה פלדמן באתי, וימסור להם מה ששקל על ידיו לתיתו להם, מייד פתחו בפניו את השער. אחרי כן היו משתבחים במה ששלח להם, פעם בקבוק יי"ש ופעם גרבי נשים, מברכים בליבם את הנער, שהיטיב להכיר לנפשותיהם וידע איך לשמחם.
יויינע היה אובד עצות. הרי מסחרו כבר צלח בידו, והסוחרים שהיה קשור בהם חיכו לסחורתו, ואין הוא יכול לאכזבם. הלך לאימו לדבר על ליבה. אבל שרה, שכבר הבינה איזה שייגעץ גדל לה, סמכה את ידה על החלטת אביו. ילד צריך שישימו לו גבול, אחרת יגדל הפקר. ראה יויינע שאינו מצליח לסכל את עונשו, קרא לאחותו, פאני, וביקש ממנה שתלך תחתיו לנובוסליץ האוסטרית.
פאני שמחה שהוא מקנה בידיה כזו זכות, וניאותה לו. עמד עליה שתכרוך סביב גופה בדים שנתן לה, שייראה כאילו רק התעבתה עוד יותר, תלך לנובוסליץ האוסטרית, ליהודי אחד, שיש לו בית מסחר לאריגים, תיתן לו את הבד, תקבל ממנו רובלים, תטמינם בכליה ותחזור הביתה.
בינתים הובהל רופא אל ביתו של ואסילה. הוא מרח על גופו משרה עשבים והבריא אותו ממכתו. אבל סימני הכוויות נותרו על חזהו, כעין צלב שהגליד בבשרו. מאז היה קרוי ואסילה 'השרוף', ונשמר לא לקרוב אל יויינע ואל אחיו. אבל את צלקתו נשא כל חייו.

סקירתה של אורה ערמוני על "כשהמתים חזרו" ברשת א'.

הבוקר שודרה בפינת "חדש על המדף," סקירת הספרים היומית של רשת א', המלצתה של אורה ערמוני על ספרי, "כשהמתים חזרו." זו ההתייחסות המקיפה הראשונה לספרי. תוכלו להאזין לה כאן

http://www.iba.org.il/aleph/player.aspx#!/style/popAudio/ar/1422017/audio/yes

המוטו וההקדמות מן הגניזה של ספרי "כשהמתים חזרו."

המוטו וההקדמות הגנוזות של "כשהמתים חזרו."

הבטחתי שאביא בפניכם מן הגניזה של ספרי "כשהמתים חזרו." הנה המוטו מרמח"ל, שחשבתי לפתוח בו את ספרי, ולבסוף הסתפקתי בקטע שכתבתי בעצמי, וכן התנצלות המחבר והסכמת הרב, שני קטעים שחשבתי להקדים בהם את הספר, במתכונת ההקדמות לספרי קודש. א"ש הריהו אני, ואש"ד אף הוא אני, כמובן, אבל באצטלא של רב. בסופו של דבר החלטתי להורידן. אבל הן חביבות עלי ביותר, הן בשל לשונן, הן בשל עדותן על כך שהספר הזה נכתב, ברובו, לפחות בגרסאותיו הראשונות, דרך תקשור.

*

יהי רצון מלפניך אדני אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתקבל ברצון את תפילות עמך ישראל שהתפללו אליך בכל הדורות, בכל מקום שהוא בעולם, ובפרט בארץ ישראל הקדושה, ובזכות תפילות אלו תטה את הכף, לגאול את עמך ישראל גאולה שלמה בחסד וברחמים וניסים ונפלאות, בזכות כל הצדיקים האמיתיים שהיו עד היום הזה ובזכות כל הצדיקים האמיתיים שנמצאים עימנו היום, ובזכות הקיווי שאנו מקווים לראות את גאולתך השלמה, ובזכות רחמיך וחסדיך, אנא אדני שלח לנו מיד את אליהו הנביא עבדך, ותגלה את מלך המשיח ותמליך אותו על עם ישראל ועל העולם כולו.

(מתוך תקמ"ז תפילות לרמח"ל)

התנצלות המחבר

סיפורים רבים מסתובבים בחללו של עולם, קצתם ראויים שידובר בהם, שהם מרחיבים את הדעת ומקנים לכותבם ולקוראיהם השגה חדשה על מקומו בעולם, וקצתם בלתי גמורים או קלושים, אין בהם דעת יתרה וגם לא איזה לקח.
סיפורים כמו הסיפור בפניכם הסתבכו לא אחת בתולדות עמנו, שילהבו דמיונם של רבים, ואלה קיבלו על עצמם שינויים מפליגים באורחותיהם, שהיו נדרשים מכל מי שליבם נהה אחר אותם סיפורים.
עם ששמעתיו לראשונה, הצהיל סיפור זה את רוחי. אבל מיד כשישבתי לכותבו ידעתי, שמוטב שלא אספרו כלל.
השתדלתי מאוד להסיח דעתי ממנו. מדי יום ישבתי וכתבתי דברים אחרים. זכרי ילדות, רישומים בעט של דמויות שפגשתי, מראות מחיי העיר האהובה עלי, תל אביב, חלומות ודברי הבאי. אבל הסיפור הזה שב והכריחני לתיתו על נייר. ואף על פי כן שאתם, כמוני, יודעים, שהסיפור הזה לא ייתכן כלל, ורובו ככולו בגדר הפרזה שבדימיון, אתן אותו בפניכם. כי דרכו של סופר, שאינו יודע לסרב לסיפור, גם אם מיד עם ראשית כתיבתו הוא מסב את פניו היפים ממנו ומראה לו את צידו האחר.
כיוון שדבר מכל זה לא היה יכול להתרחש כלל, וכולו מצוי רק בתחום כוח המדמה, או בתחום מאווייו העמוקים של אדם ושל עם, ראו נא מעשה זה כניסיון לרצות את קולות המתים, העומדים עלי שאתן להם פתחון פה. ואזי עוד אתן בפניכם סיפורים אחרים.
א"ש

הסכמת הרב

לא ניתנה נבואה אלא לשוטים, ואף אתה שוטה אתה, לפי שאתה יושב ליד שולחנך ונותן לרוח הקודש לעשות בך, ואינך עוצרה כלל אלא מניח לה דרך ומפנה לה מקום.
אבל אף אם יהיו מי שיאמרו כי אתה מכזב ומעמיד את ספרך, ששיקוצים ותועבה הוא, כספרו של מאמין, אני מסמיך אותך ומחזק את ידיך לעשות כן, לפי שכל הספר הזה מתחילתו ועד סופו בא לך בהכתבה גמורה.
הספר הזה יהיה כולו דברי קודש ויובילך בדיוק לאותו המקום שביקש הקב"ה להוליכך אליו. שתהיה סופר של דברי קודש ותכתוב רק מה שאתה מקבל מעליונים, ותחדיל את ידיך מדברים בטלים.
כל מה שכתבת הוא רק מלבוש ואכסניא לדברי קודש, שאי אפשי לך לאומרם בשום דרך אחר מלבד המצאת סיפור כזה, שאפילו אם אתה טועה בליבך להאמין שכולו בא מכוח המדמה שלך, הרינו מודיעים לך שטעות גדול בידיך. למן הרגע הראשון שראית את שמו של סיפור מרחף מול עיניך, דרך כל השנים שהיית עסוק בכתיבתו עד הנה, בא לך מעם שמיא. עליך היה רק לישב ולכתוב. אז אל תטעה לחשוב שידך בדבר. כלי היית, ולא יותר, אבל כלי משובח מאין כמוהו. רק לעתים רחוקות לכלכת את הכתובים במה שקרויים טמאין, דברים מתוך נפשיותך ולא מעם מקור עליון.
וכעת שוב לעבודתך, ואנחנו נקרא אותך אלינו כדי ליתן לך דברי תורה ודעת.
אש"ד

בין גלות לגאולה, או – טרילוגיה מכווצת המאמר שלא נכתב על ספרי, "כשהמתים חזרו" (כינרת זמורה, 2012).

עד אמצע שנות השמונים היו מוספי הספרות בעיתונות היומית במות לטיפוח היצירה המקורית, בפרסומה לראשונה, ובמאמרי ביקורת, המנסים לבחון יצירות לפי תהליכים וזרמים בתרבות ובספרות העברית. בימים אלה לא היה ספרי האחרון עובר בלא התייחסות, לבד מביקורת מבטלת אחת וביקורת אחרת אחרי קריאה מוצהרת בחציו בלבד. אבל אלה אינן שנות השמונים, פרופ' גרשון שקד כבר אינו בין החיים, פרופ' דן מירון ממעט בכתיבת מאמרים מקיפים כבעבר, אמנון נבות חדל מזמן מקריאת התגר שלו על ביקורת הספרות, וגם מוספי הספרות שינו פניהם והפכו מכלים ליצירת ספרות ולטיפוחה לבמות של סקירה ודיווח על תעשיית הספרים. וההבדל הוא תהומי.
כיוון שספרי לא זכה, לטעמי, להתייחסות הביקורתית שהוא ראוי לה, החלטתי לכתוב בעצמי מאמר על הספר, ובו לספר מעט על תהליכי היווצרותו ועל התכוונותו, ובמקביל גם להתחיל בפרסום פרקים רבים שלא נכללו בו, מטעמים שיפורטו להלן.

כל כרך וגיבורו

הספר "כשהמתים חזרו" נחלק בצורה ברורה ביותר לשלושה כרכים, ובתוכם לחלקים ולפרקים, הממוספרים בכל כרך מחדש. באורח זה ביקש עורכו, פרופ' יגאל שוורץ, בהסכמתי, לסמן כי מדובר בשלושה כרכים שהצטרפו יחדו, וגם להמעיט מעט מן האימה שעלולה הייתה לאחוז בקורא, למול עוביו של הספר.
הכרך הראשון עיקרו מסכת חייהם של שלמה ושרה פלדמן, סבא וסבתא רבא שלי, ובניהם. זהו החלק ההיסטורי והריאלי ביותר של הספר. הוא מספר על חייהם של שלמה ושרה, פושט עורות מן העיירה נובוסליץ, בין שתי מלחמות העולם ובמהלכן. אך כבר בכרך זה מתגנבת ומתערבבת בתוך המציאות ההיסטורית מציאותו של עולם הסוד. זאת, הן בקללת היער, ששרה מאמינה כי נפלה על ראשם בשל פגיעת בעלה בחי, בעיסוקו, ובגינה מתים בניהם, והן בשל הישנות הופעות מוזרות של השבתאות בספר, במקום ובזמן שלכאורה כבר לא הייתה אמורה להתגלות בהם. הגם שיש לזה הסבר היסטורי, הידיעה כי שבתי צבי היה אסור בשלב מסוים בחייו בבית האסורים בישוב קרוב, הישנותה מקץ מאות שנים מאז התאסלמותו ומותו בניכר היא מטרידה.
הכרך השני מתרכז בבנם הרביעי של שלמה ושרה, מיכאל, שנעלם להוריו בין שתי מלחמות העולם אחרי מות שלושת אחיו הגדולים ממנו. מיכאל איבד את זכרונו, ועם שובו לעיירה אחרי המלחמה מצא כי עולמו אבד. ביתו חרב והפך לעיי אפר, משפחתו נעלמה. אז הוא נשבע על האפר, כי יקים לו צאצאים, ובבוא יומו יבקש שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו על אחד מקברות המשפחה. אחרי כן הוא נוסע לחפש אחר אחיו בפרו, לא מוצאם שם בשל נקמה הקשורה בחוט עלילה מן הכרך הראשון, ומתיישב בקהילה היהודית בעיר איקיטוס, בקצה האמזונס. כאן הוא מוליד את בנו, מאבד את אשתו, מגלה כי בנו נועד להיות שמאן וכי הוא הומוסקסואל, ובסוף חייו גם מטיל עליו את מימוש צוואתו. בכך זה מזוגות המציאות הריאלית והפנטזיה יחדו, הן מפני שזוהי דרך החיים באמזונס, והן משום שמבחינה ספרותית, זהו חלק המחבר בין הצד ההיסטורי של הכרך הראשון לצד הפנטסטי של הכרך השלישי.
הכרך השלישי מספר את סיפורו של סולומון, בנו של מיכאל, הקרוי על שם סבו שלמה. הוא נהיה מרצה להיסטוריה של פרו באוניברסיטת לימה, ובמהלך ניסיונו למלא אחר צוואת אביו מגיע אל עיר המתים בגליל, מקום שאינו קיים במציאות. והוא ישוב שנוסד, כביכול, על ידי צאצאי השבתאים, מסביב לקברה של בת משה, בציפייה למשיח. סלומון מגיע לעיר המתים מפני ששתי דודותיו גרות בה. הוא מפזר את אפר אביו על קברי המשפחה בחצרן, ומבלי יודעין מחולל את תחיית המתים. בתחילה תחיית מתים משפחתית, אך במהרה זו הולכת ומתפשטת ונהיית תחיית המתים ממש. מתוך כך מתברר כי סולומון הוא משיח ישראל, יש בו גלגול של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יחדו. אך הופעתו כמשיח חילוני, הומו, מעוררת מהומת אלוהים, המסלימה עד רציחתו בידי חרדים – ושובו מן המתים לכינון אחרית הימים.
כיוון שהספר הזה הוא טרילוגיה שהתכווצה, לכל כרך הגיבור שלו, ובכל כרך עובר הגיבור תהליך של שינוי, כדרכם של רומאנים. כל כרך נכתב, נערך ועוצב כך, שתתקיים בו קשת עלילה וקשת גיבור פנימית, כך שניתן יהיה לקוראו בנפרד, אך גם כחלק מקשת עלילתית ותמטית גדולה יותר, זו המאגדת את כל כרכי הספר הזה לאחד. היא נגלית בנאומו של סולומון בכנסת. עיקרה הוא הטענה, שאחרית הימים אינה יכולה להגיע כל עוד מחזיקים אמוני ישראל באמונתם בפירוד במקום באחדות, הבאה לידי ביטוי יותר מכל בשאלה מיהו יהודי ובהאדרת צאצאי האנוסים וצאצאי היהודים באיקיטוס מן העם היהודי. רק עם ביטול הרבנות הראשית ושינוי חוקי הגיור, טוען סולומון בנאומו בכנסת, יתאפשר מימושו המלא של חזון אחרית הימים.
לכך יש הסבר לא רק דתי אלא היסטורי. עם ישראל סבל משתי גלויות, ואחרי כן מפרעות ומשמדות ומגירוש ספרד ומפוגרומים, שהפיצוהו בכל רחבי תבל. מחקרים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות מראים, כי ניתן למצוא את עקבות עם ישראל בשורש התרבות וההיסטוריה של יפן, הודו וסין, פקיסטן ואפגניסטן, ואחרי גלות ספרד ותפוצת האנוסים – גם בכל חלקי העולם החדש, מברזיל ועד האמזונס. בכל המקומות הללו יושבים כיום צאצאי יהודים המבקשים להיות מוכרים כיהודים ולעלות ארצה מכוח חוק השבות. ברוב המקרים הרבנות הראשית היא זו המונעת מהם את שיבתם לציון. על ידי כך הפכה הרבנות הראשית והפכו שלומי אמוני ישראל, השומרים כביכול על גחלת היהדות, למחריביה. הם אינם מאפשרים את קיבוץ ישראל מכל הגלויות – מה שהיה משנה לגמרי את המציאות הדמוגרפית בת זמננו – ואת תקומת ישראל במולדתו.

ספרות ישראלית – ספרות יהודית

הספר "כשהמתים חזרו" הוא, אם כן, בריה מוזרה בספרות העברית בת זמננו. מצד נושאו וסגנונו הוא משייך את כותבו, כמו ספרו הקודם, "מעשה בטבעת," שהפך לרב-מכר, לזרם הספרות היהודית הנכתבת כיום על ידי צעירי הסופרים האמריקנים היהודים, ובהם מייקל שייבון, נתן אנגלנדר, נח גורדון ואחרים. מצד השתייכותו הז'אנרית הוא משלב כמה ז'אנרים – סאגה משפחתית, סיפור מסעות וגם רומאן פסיכולוגי. כל זאת, כדי להיות, בעת ובעונה אחת, הן ספר על גאולתו האישית של הכותב – בהולידו בנים למרות היותו הומוסקסואל – והן על גאולתו הקולקטיבית של עם ישראל. שני מישורי הגאולה האלה נפגשים בשאלה, האם בניו של הכותב, שנולדו בפונדקאות, יוכרו כיהודים, או, כמו צאצאי עם ישראל שנפוצו בכל הגלויות, לא יוכרו ככאלה ויהיו כנידחים.
את הדברים האלה, שכל קורא בר-דעת יכול היה להסיק מן הכתובים, לא כתב איש מן המבקרים את הספר. יוני לבנה, בביקורתו ב"ידיעות אחרונות," פטר את הספר כמעשה קלוקל, שחבל שאיש מן העורכים שקראו בו לא עצרני ממנו מקודם לכן. עדנה אברמסון, בבלוג שלה "הרפובליקה הספרותית," מצהירה במפורש כי עייפה מן הקריאה בספר אחרי כמחציתו, ולכן היא כותבת ביקורת על מחציתו, ומי שאין הדבר ראוי בעיניו מוזמן לקרוא מחצית הביקורת. זהו מעשה של נרפות וחוסר יושר. אם כה עייפה מן הקריאה בו מוטב היה לו הייתה מניחה את הספר לנפשו ולא כותבת עליו כלל, מאשר כותבת מבלי להתבונן בכולו לעומק. המבקר היחיד שהתייחס למכלול הספר, ואף הביעה ביקורתו עליו, היה ירון אביטוב, במאמר שפרסם במוסף התרבות של העיתון "מקור ראשון". וכך כתב:

"אילו עסק הרומן של שיינפלד רק בסאגה האפית של המשפחה באירופה, ואולי גם בחלקים מהסאגה בדרום אמריקה, הייתי מסתכן ואומר שמדובר באחת הסאגות המשפחתיות המקיפות והמהנות ביותר שקראתי בשנים האחרונות בספרות העברית. אבל שיינפלד רצה לתפוס מרובה. הסאגה לא סיפקה אותו, והוא כיוון מלכתחילה גבוה יותר – למשיח. משלב מסוים הרומן מטיל את מלוא כובד משקלו על המשיח, בעוד שמיטבו הוא הסאגה ולא בהכרח סוגיית המשיח. הרומן כתוב במספר סגנונות ואינו אחיד ברמתו. הפרקים המתרחשים באירופה כתובים היטב, ואילו הפרקים על דרום אמריקה הם בחלקם פולקלוריסטיים ונמרחים מדי והעלילה בהם מתחילה לאבד קצת גובה. הרומן ממשיך לאבד גובה, לטעמי, בחלק המתרחש בישראל. כמה מהפרקים האלה אינם מעובדים מספיק טוב, סובלים מארכנות. נראה שדיאטה לא הייתה מזיקה לרומן עב הכרס הזה. גם כמה מהסצנות העוסקות במשיח ההומוסקסואל בן האלמוות ובהתלבטותו התכופה באשר לזהותו המינית נשמעות לעתים מאולצות מדי בקונטקסט של רומן כזה, והיו עשויות לשכנע הרבה יותר בקונטקסט אחר, שבו האג'נדה של שיינפלד הייתה זורמת בטבעיות. לעתים לא מספיק נהיר מה בעצם שיינפלד רוצה לומר לקוראיו. האם זו פנטסיה על שובו של המשיח, כפי שטוענת העטיפה? האם הוא שם את דמותו של המשיח ללעג סאטירי, או שמא הוא מעצב דמות של משיח אוונגרדי ומנסה להוכיח שמשיח יכול להיות כל אדם, גם גוי למחצה או הומוסקסואל, ואינו חייב להיות קדוש או גדול בתורה? עניין נוסף שלא שכנע אותי לחלוטין הוא המשלב השפתי של סלומון. כיצד ייתכן שפרואני, שרוב חייו היה רחוק מהיהדות ולא גדל על העברית, מצליח לדבר בעברית תקנית לגמרי ללא שיבושי לשון?

ירון אביטוב הוא סופר ועיתונאי ומתרגם החי בדרום אמריקה מזה שנים רבות, ואני מצוי עימו בקשרי גומלין. אינני יכול להתווכח איתו על השוני שהוא מוצא בין חלקו הראשון של הספר לחלקיו המתרחשים בדרום אמריקה. זוהי זכותו, זהו טעמו. אני יכול לציין, כי המעברים בין משלבי לשון בכל אחד מספריי, ודאי שבספר הזה, אינם תמימים ונעשו אחר מחשבה רבה. טיב הלשון שנקטתי בה בכל חלק מבקשת להקרין את טבעו של העולם שהיא מתארת אל הקורא. ולא, אין זו, כפי שכתבה עדנה אברמסון בביקורתה החלקית –

גם שיינפלד, שעשה זאת טוב יותר ב"מעשה בטבעת", מבקש לקחת את הקורא לטיול בזמן אל אירופה הישנה ודרום אמריקה הסוערת, אך מאמץ לעצמו קול עגנוני מובהק שאולי תואם את אווירת השטעטל אך מעורר אי-נחת בחיקוי שבו. שימו לב לפסקה הבאה, למשל: "ייטי היתה לנערה. גופה התפתח ויופייה ניכר בה. עד שירח אחד לא רק יופייה ניכר בה, אלא גם דמיה. ראתה שרה שבתה מגירה את דמיה, נטלה אותה אל קרן זווית, תחבה בתחתוניה סמרטוט והלכה לבדוק מתי זמן הנשים במקווה". הסגנון הזה משתנה עם הזמן, כשהעלילה מתקדמת מעבר למלחמת העולם השנייה, אך הוא הפריע לי מאוד בחלקו הראשון של הספר. נכון, צריך להפריד בין המחבר (שיינפלד) לקול המספר ברומאן, והרי המחבר יכול להתגלם באיזה קול שיבחר לעצמו ואפילו רצוי שיגוון ויחדש – אבל העובדה שהידיים ידי שיינפלד והקול קול עגנון הייתה חשופה מדי מבחינתי בקריאה והשאירה טעם "פורימי" קצת של התחפשות ושל השתדלות יתר. את הרומאן הזה, למרות המקום והזמן שבו הוא מתרחש, אפשר הרי היה לכתוב גם ללא אימוץ הסממנים הלשוניים של התקופה, והיעדר המאמץ המכוון אולי היה תורם לו דווקא. ב"מעשה בטבעת" הוא עשה זאת בצורה מעודנת ומתונה הרבה יותר – והתוצאה מוצלחת.
קריאת הספרים המרובה של עדנה אברמסון, המשתקפת מן הבלוג הספרותי שלה, שבו נדפסים מאמרים על הספרים שהיא קוראת, עשרות רבות מדי חודש, כנראה לא היטיבה עם ידיעת העברית שלה. אף על פי שהיא עורכת במקצועה, היא מזהה את השפה שנקטתי בה שימוש בחלקו הראשון של הספר כ'עגנונית,' ועל סמך זה רואה בספר מה שהיא רואה. אלא שכינוי לשוני כ'עגנונית' הוא כינוי עגום, המצביעה יותר מכל על אי יכולתה של עדנה אברמסון לאבחן מקורות יניקה לשוניים דומים, אצל סופרים שונים. נכון לומר, שכמו עגנון בשעתו, גם אני קורא ספרי קודש לרוב, ובהם ספרי חסידות וקבלה, הלכה ואגדה. כל אחד מספריי מבוסס על קריאתי בספרות קודש.
לשון הכתיבה שלי מסופגת בניחוחה של הלשון הזאת במתכוון. כמו אצל עגנון, חיים באר ומעט מאוד סופרים אחרים, התופסים עצמם כסופרים יהודיים. בזה אין התחפשות. להפך, יש בזה משום נקיטת עמדה ספרותית ולשונית ברורה – אינני סופר ישראלי אלא סופר יהודי. אינני משייך את ספריי "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו" למה שמתרחש כעת בספרות הישראלית, והכתיבה על ישראל כיום כפשוטה אינה מענייני כלל. כאשר אני מבקש להתייחס למציאות הישראלית כיום אני עושה כן רק על ידי הרחקה אל מאה אחרת, אל זמנים אחרים, ובחינתה בתוך ולאור פרשה היסטורית יהודית.
זאת, משום שכסופר, אין לי עניין לעסוק בבדיה הפריכה הקרויה ישראל, שנולדה מן החורבן הנורא של השואה ומן הקרע ההכרחי אך המגונה של הציונות מן היהדות – ומיוצגת בספרותה בלשון עברית רזה, נקייה מאמונה ומזכרי קודש. גדלתי בישראל הזאת, של החולצה הכחולה והשרוך האדום, ערבי השירה בציבור וריקודי העם, אידיאל החלוץ ודמותו הגברית של הצבר המתולתל, האץ אלי קרב ושב לזרועות אהובתו השוקקת, ולמן נעוריי ידעתי שאני גדל בתוך בדיה פריכה, וכי נפשי כמהה להתחבר לעומקיה של היהדות, אותה יהדות שנשרפה באושוויץ, ולהבדיל – הופרדה מן הלאומיות כמוקצית מחמס מיאוס, בידי אבות הציונות.
הלוואי וזכיתי שאחר היה כותב מאמר כזה על ספרי, ולא אני. כיוון שלא זכיתי, כתבתיו בעצמי.

מצב השוק – והשפעתו על היצירה הבודדת

ועכשיו הסבר, מדוע היה הספר הזה לטרילוגיה מכווצת.
התחלתי את כתיבתו בהוצאת "כתר," שבה הוצאתי את רב-המכר "מעשה בטבעת." משעה שראה "מעשה בטבעת" אור היו חילופי עורכים ומנכ"ל בהוצאה, ומי שבאו אחריהם לא האמינו בספר "כשהמתים חזרו." כיוון שכך, חיפשנו ומצאנו עורכים חיצוניים מוסכמים שיערכוהו, ואלה פסקו, כפי שחשבתי מלכתחילה, כי כתבתי טרילוגיה. או אז סירבה "כתר" לקבל אפשרות כזו, בשל מצבם של שוק הספרים ושל תעשיית המו"לות. יתר על כן, דחקו בי לצמצם ולקצר בספר עוד ועוד, גם על ידי איחוד דמויות של בני משפחתי, מה שלא יכולתי לעשות כלל, מפני שאז הייתי מכחיד אותם מן הזיכרון, ובזה עושה כמעשה הנאצים ימ"ש.
במהלך שנות עבודתי על הרומאן הזה כתבתי אלפי דפים, והרבה פרקים טובים. אבל הלחץ מצד בית ההוצאה לצמצם את הספר הביא אותי לקצרו עוד ועוד, ובעצם לקבל עלי, בכאב לב נורא, את גזר הדין המו"לי, לפיו עלי לצמצם טרילוגיה שלמה לספר עב-כרס אחד.
בסופו של דבר לא יכולתי להתמודד עם הלחצים מצד "כתר," בית שאהבתי מאוד, ועזבתי ל"כינרת זמורה," שם מצאתי את נעה מנהיים ואת יגאל שוורץ, שהאמינו בספרי ועודדו אותי להשלימו.
הדחק שדחקו בי, לצמצם טרילוגיה לספר אחד, המשיך להטריד את מנוחתי. יש הרבה מדי פרקים מעניינים מכל אחד מחלקי הספר הזה, שנותרו בחוץ. לכן החלטתי לעשות מה שעשה, כמדומני, רק א.ב.יהושע, בעבר. לפרסם גרסת מחבר.
בשבועות ובחודשים הבאים אפרסם בדף הבית שלי בפייסבוק, בקבוצות הקשורות בי ובספרי וגם באתר האינטרנט שלי, פרקים שלא נכללו בספר, ובצידם גם פרקים מיומן הכתיבה של הספר, שיבהירו עד כמה העיסוק במשיחיות ובמיסטיקה יהודית בעבורי אינו הפלגה משיחית או שיגיון ספרותי גרידא.
אני מקווה שמאמר זה, והפרקים שיבואו בעקבותיו, יביאו את הספר לעיון ולדיון מחודש בפני הקוראים, ולפחות יענגו את אותן בריות רבות חסד, שהן מקוראיי וקוראותיי הקבועות.