האם סדנה לכתיבה היא מתנה? מתי להירשם לסדנת כתיבה? למה כדאי לשים לב? וגם – סדנאות חדשות בהנחייתי.

כתיבה

כתיבה היא עסק חמקמק. היא מתעוררת בלבו של כול אדם בזמן כלשהו, בגיל כלשהו, ותמיד במפתיע. לעתים זה קורה בעקבות טלטלה פנימית, בשורה של שינוי או משבר. או-אז אתם מחפשים בגוגל אחר סדנאות כתיבה, ומגיעים אלי, על פי רוב שעה שאני כבר מצוי באמצע תהליך עם קבוצה. לעתים זה בא בצורת מתנה. מישהו או מישהי שאוהבים אתכם/ן רוצים להעניק לכם משהו שהכי ידבר אל לבכם, ופונים אלי כדי לתת לכם סדנת כתיבה במתנה. אבל סדנת כתיבה אינה מתנה ואינה יכולה להיות כזאת.

סדנאות כתיבה נפתחות בדרך כלל מיד אחרי החגים (חגי תשרי ופסח), ובתחילת חופשת הקיץ (יוני). זאת, מפני שרוב הסדנאות מתקיימות במחזורים של 10-12 פגישות, ומתחדשות מדי שלושה חודשים. לכן, עצתי לכם היא תמיד לחפש ב-15.9 סדנה שמתחילה ב-1.10, ב-15.12 סדנה שמתחילה ב-1.1, ב-15.3 סדנה שמתחילה ב-1.4. במידה ואתם בכול זאת רוצים להצטרף לסדנת כתיבה, שכבר החלה, ודאו שאתם יכולים לקבל מידי המנחה סיכומי שיעורים כתובים ו/או מצולמים, או שיעורי השלמה און ליין, שיוכלו להכניס אתכם לעניינים מהר ככול האפשר.

סדנת כתיבה אינה יכולה להיות מתנה. כן, אני יודע, כאשר אתם מבקשים להעניק אותה כמתנה למישהו, זה בא מעומק לבכם ומתכוון לרגש ולשמח את זולתכם. אבל סדנת כתיבה ראויה לשמה מביאה עמה, בין השאר, חפירה עמוקה בתכני הלב והנפש, ודרישה לרמת מחויבות בסיסית גבוהה – מפגש מדי שבוע, כתיבה מדי יום או מדי שבוע, וכך הלאה. לכן, הצטרפות לסדנת כתיבה צריכה להיעשות מתוך רצון, נכונות והתחייבות לתהליך, ולא כמין 'דילוג' למשהו נחמד וקליל, כביכול, כי מישהו/י החליט שזה הדבר הכי טוב ונכון ויפה להעניק לי כשי.

בואו לסדנה. אבל דעו שבבואכם אליה אתם מתחייבים לתהליך, שמשכו לפחות שלושה חודשים, ואם זו סדנה רצינית – היא מציעה לכם גם סדנאות המשך, שתלווינה אתכם/ן למן הרגע הראשון שהתנסיתם בו בכתיבה, דרך לימוד האופנים בהם אפשר לכתוב ספר, ההתמודדות עם קשיי הכתיבה – ועד לכתיבת גרסה ראשונה שלמה של ספר ואז גם העבודה עליה, פיתוחה ושכתובה. בפחות מזה לא כדאי להסתפק.

*

     אני מאמין בשוויון ערך האדם, בכך שכול אדם יכול וראוי שיכתוב. בעבודה אתי אני מעודד כתיבה שופעת, זורמת, מבלי להכיל עליה עמדה ביקורתית. חישבו על הסדנה כמגרש משחקים שאני פותח אצלכם, ומזמין את כולם לשחק בו. הסדנה פתוחה בפני כל. בפני מי שכתבו כל חייהם, ובפני מי שמעולם לא התנסו בחוויית הכתיבה.

מניסיוני, הטיוטה הראשונה של כל ספר חייב להיכתב ללא ביקורת וצנזורה עצמית, ולהיתפס כמשחק, לעיתים מענג ולעיתים מרגש, אבל לזרום ולשפוע.

היצירתיות היא המפתח לשמירת החיוניות וההתלהבות בחייו של כל אדם. היא אינה מוגבלת למיעוט נבחר. זהו כישרון אוניברסלי של האדם באשר הוא אדם. היצירתיות היא משאב בטוח, כוח שניתן לחולל אותו ולשלוט בו, והיא מוקנית לנו מלידה.

בסדנה נעורר את היצירתיות שלכם בלי כול מחויבות מצדכם אלא לעולמכם הפנימי. התהליך שתעברו הוא מפגש בין אדם לבין האמת הפנימית שלו, המשלב חזון יצירתי עם הישגי כתיבה.

אין זו סדנה לשיפור סגנון הכתיבה. זוהי סדנה יוצרת, שיש בה התעמקות בעולמו הפנימי של האדם, ומחייבת שימוש במחשב, נכונות להעמיק פנימה ומחויבות אישית לכתוב מדי שבוע.

*

     עד כה שימשתי כמורה בתוכנית לכתיבה באוניברסיטת תל אביב, לימדתי בבית הספר לתסריטאות, הייתי סופר אורח במערכת החינוך הממלכתית והעברתי סדנאות במסגרת מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות. בעבר גם העברתי סדנאות כתיבה חד-פעמיות למורי מחוננים בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, וסדנאות לכתיבה בספריית הערבה (חבל אילות), בספריות שלומי וטבריה, תיכון אלון ועוד. מזה שמונה עשרה שנים אני מלמד כתיבה במסגרת "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, בחיפה ובתל אביב, ובשלוש השנים הקודמות גם בבי"ס "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק ובסדנאות פרטיות. אני גם הבעלים והעורך של הוצאת "שופרא," המוציאה לאור ספרים מסוגים שונים.  כך, אפוא, אני מורה הכתיבה היחיד בארץ, ככול הידוע לי, המציע לתלמידיו מסלול שלם של הכשרה – משלב הכתיבה הראשון ועד הוצאתו לאור.

סדנת המתחילים

בסדנה תלמדו מגוון טכניקות ושיטות לגירוי היצירתיות ולשילוב הכתיבה בחיי היומיום. תתרגלו  בכיתה טכניקות כתיבה שונות, תוך התמקדות בגורמים מחוללי יצירתיות – זיכרון וזיכרונות, רגשות, חושים, נקודות מבט, חלומות ודמיון, הצל והתת מודע, וכמו כן תלמדו על סוגי מספרים, מונולוג ועוד.

סדנאות המתחילים הקרובות בהנחייתי תתחלנה ביום ראשון 17.6.18 בשעות 10-13 ובשעות 17-19.30 בבית הסופר, אליעזר קפלן 6, תל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 17.6.18, 24.6.18, 1.7.18, 8.7.18, 15.7.18, 22.7.18, 29.7.18, 5.8.18, 12.8.18, 19.8.18, ועוד שני תאריכים בתיאום מראש עם המשתתפים.

סדנת המתחילים בבית איילה תתחיל ביום שלישי 6.11.18 בשעות 10-13.00 בבית איילה, שדרות בן גוריון 13 בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 6.11.18, 13.11.18, 20.11.18, 27.11.18, 11.12.18, 18.12.18, 25.12.18, 1.1.19, 15.1.19,22.1.19, 29.1.19. פרטים והרשמה לסדנה ספציפית זו בלבד אצל ריקי, מנהלת בית איילה, בטלפון: 03-5278504.

סדנת המתקדמים

בסדנת מתקדמים נלמד מניין באים רעיונות לסיפורים ולספרים, את יסודות הדמות והעלילה, סוגי פתיחות וסיומים, היחס בין סיפר, תיאור ודיאלוג, תחנות במסע הגיבור ועוד. על פי רוב בשלב זה של הסדנה כבר תתחילו לכתוב ספר או יצירה מפרי עטכם. בהמשך אלמד אתכם איך משכתבים גרסה ראשונה של ספר, איך מפתחים גרסה שנייה, בכול הנוגע לדמויות, היחסים ביניהן, הפיכת סיפר לסצנות ועוד.

     הסדנה תיערך בימי שלישי בבוקר החל מ-3.7.18 בשעות 10-13 בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18, 7.8.18, 14.8.18, 21.8.18, 9.10.18, 16.10.18, 23.10.18, 30.10.18.

סדנת הבוגרים (ליווי כותבים)

סדנה זו היא סדנה לליווי כותבים, שהם בוגרים סדנאות שלי ו/או של אחרים, בכתיבת ספר, שלב אחרי שלב, משבוע לשבוע. יש לה סדנאות המשך, העוסקות בגיבוש כתב-היד, פיתוחו ועריכתו עד להשלמתו כספר.

הסדנה תיערך בימי ראשון בבוקר החל מ-7.10.18, בשעות 10-13, בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, בתל אביב. להלן תאריכי המפגשים: 7.10.18, 14.10.18, 21.10.18, 28.10.18, 4.11.18, 11.11.18, 18.11.18, 25.11.18, 2.12.18, 16.12.18, 23.12.18, 30.12.18..

המלצות משתתפים

"קיבלתי מאילן מזוודה עמוסה ביצירתיות עבור תלמידי היקרים. אילן נתן המון רעיונות שניתן באמצעותם לעורר כתיבה. המסר ש"כתיבה היא דבר פשוט, עט ונייר" עבר אלינו מכמה כיוונים. מה יותר טוב ממפגש שמעורר את הרגש, מעורר את הסקרנות ונותן לך ביטחון שאתה אולי יכול את מה שאתה חושב שאתה לא יכול." (מימי)

"אילן הצליח בזמן קצר לבנות תהליך דוחק אבל תמציתי ויעיל בהגדרה ברורה, שהמגמה שלו היא לתת בידנו כלים לפעול עם התלמידים. הצלחתי לגלות קשרים רבים היכולים להשתלב כמעט בכל דבר. הכתיבה, עפ"י שיינפלד, היא צורך בריא שיש לתת לו מקום, אולי לא פחות מדיבור. מעבר להיותה דרך ביטוי של כישרון, היא שפה חשובה ומשמעותית, דרך רפלקטיבית להתבונן בסובב אותנו, ולכל אורך מרחב הזמן. יצאנו נפעמים." (זאב)

"מאוד אהבתי את דרך העבודה של אילן כאשר הוא סיפק לנו גירוי לכתיבה. אילן הדגיש כל הזמן לכתוב בצורה אסוציאטיבית, לא לחשוב יותר מידי וזוהי דרך שבה אני לא מתורגלת. אני חושבת שלאור היצירות הקטנות שנכתבו לאחר מתן הגירוי שזוהי דרך מצוינת לעודד יצירתיות. הוא נתן הכשר לכתיבה יצירתית על בסיס אסוציאציות וזה היה כמו שמישהו שחרר לי איזה שהוא קשר במוח, תחושה של חופש." (רחלי)

"אני מבקשת להודות על החוויה המיוחדת שהתאפשרה לי. הייתה לי הזדמנות להתנסות בסוג של כתיבה בה לא התנסיתי זה שנים רבות. נהניתי מהדרכים שהציע אילן על מנת להוריד את רמת המתח והביקורתיות שלעיתים מעכבים את היצירתיות. אילן יצר אצלי גירוי והנאה להשתמש בכתיבה יוצרת, חיזק, עודד ועשה הכול על מנת לאפשר פריצת מחסומים." (חנה)

*

כל שיעור מלווה במשימת כתיבה אותה תגישו לי בפורום סגור באתר האינטרנט שלי.

מחיר: 2400 ש"ח לקורס שלם, 200 ש"ח למפגש בודד. ניתן לשלם בשלושה תשלומים בצ'קים/בפייפאל/בהעברה בנקאית.

לפרטים ולהרשמה: אילן שיינפלד, 0522-3000998, או ilan@isheinfeld.com.

מודעות פרסומת

ספר אוכלים בכפית (או: לעמוד בדד ליין)

את התמונה הזאת, התופסת אותי עובר, גמור מעייפות, עוד קריאה על הספר הבא שלי, צילם בני דניאל, בן ה 3.2, ברגע שגנבתי לשם הצצה נוספת ביצירה.
את התמונה הזאת, התופסת אותי עובר, גמור מעייפות, עוד קריאה על הספר הבא שלי, צילם בני דניאל, בן ה 3.2, ברגע שגנבתי לשם הצצה נוספת ביצירה.

לפני כחודש החלטתי, ביני לבין עצמי, שעד ה-13 לאוגוסט, מועד יציאתם של מיכאל ודניאל לחופשת הקיץ, עם תום הקייטנה, אסיים את ספרי הבא. בו-בזמן ידעתי, שעלי להשלים עד ה-1 באוגוסט את עריכת הספר של תלמידתי, שהייתי עסוק בה במהלך החודשים האחרונים. לפיכך, קבעתי לי כי את עריכת הספר ובדיקת העבודות השבועית של תלמידיי אעשה בלילות, ואילו את בקרי ימי א', ב' ו-ג', שהתפנו לי עם סיום שנת הלימודים, אקדיש לספרי בלבד.

בשבועות האחרונים שמרתי על הזמן הזה בקנאות. דחקתי עניינים שונים לשעות שלפני הסדנאות בימי רביעי, חמישי ושישי, לשעות הלילה או לשעות אחר הצהריים, יחד עם הילדים. כול משימות הניקיון, הבישול, הרפואה והסידורים הועברו לשוליים. התמקדתי בספרי. יתר על כן, השתדלתי לעבוד ליד השולחן בבית, שאז מידת הריכוז שלי היא מרבית. רק בבקרים שבהם ממש כמהתי אל החוץ, אל העולם, יצאתי עם המחשב למכון הכושר, ממנו ניגשתי לבית הקפה הקבוע שלי, האספרסו בר, ושם עבדתי עד אחת בצהריים.

המאמץ הזה היה כדאי.

את ספרה של תלמידתי סיימתי לפני כמה ימים. הבוקר, מקץ כמה ימים של עבודה מאומצת, בכול רגע שהיה בידי, סיימתי את כתיבתו של ספרי הבא.

זה היה כרוך, למשל, בזה שאמש, בחצות, התיישבתי עם הספר, חיפשתי בו את כל הפעמים שבהם השתמשתי במילה 'בינתיים,' ומצאתי 33 פעמים כאלה, ואז פתחתי שלושה מילונים וספרי מילים נרדפות והמרתי 30 מתוך 33 הפעמים הללו בביטויים אחרים.

זה גם הכריח אותי הבוקר לשבת ולכתוב את פרק התודות בספר, ואת רשימת מראי המקום בו.

ואז ניגשתי לסניף אופיס דיפו במגדל שלום, ועשיתי את מה שאני הכי אוהב לעשות. שלחתי את הקובץ להדפסה בשישה עותקים.

הייתי כול כך עייף מן הימים האחרונים, שבהם טיפלתי בילדיי, שלקו בדלקת גרון ויראלית עם חום, עד שכמעט נפלתי פיזית מן הרגליים. אז משכתי מפינת השירות המשרדי בסניף כיסא גבוה, התיישבתי עליו והמתנתי עד שיודפסו ששת העותקים של הספר. בזמן שחיכיתי שם ערכתי את ספר הילדים הבא שלי, יישרתי את הדפים שיצאו מן המכונה, כדי שיעברו היטב במכונת הכריכה ושוחחתי עם שתי הנשים שעבדו בדלפק השירות.

מקץ שעתיים יצאתי מן הסניף עם שישה עותקים כרוכים של ספרי, מותש בצורה קיצונית, אבל מאושר. עמדתי בדד ליין שלי. היום, יום שמדינות המערב חתמו בו על הסכם הגרעין עם איראן, היה גם יום היסטורי בעבורי. סיימתי בו חמש שנות כתיבה, מתוכן גם ארבע שנות פונדקאות והורות יחידנית לתאומיי בני ה-3.2 שנים.

"אתה סופר מן," אמרה לי היום בטלפון חברה, שביקשתי ממנה לקרוא את ספרי ולהעיר לי עליו הערות.

לא הרגשתי סופרמן. הרגשתי עייף. מותש. אבל גם מאושר. לא מזמן קיבלתי החלטה, שהשנה הזאת תהיה השנה שבה אצמצם את הפער העמוק, הבלתי נתפס, בין כמויות הדברים שאני כותב, לבין מספר הכותרים שאני מוציא לאור בסופו של דבר. הפער הזה מתסכל אותי כל כך, עד שלמשך תקופות ארוכות אני נמנע מלכתוב דברים חדשים, פשוט משום שהם מצטברים על שולחני, מחברות אחרי מחברות, וכולם דורשים הקלדה ופיתוח וטיפוח וצמיחה. ואני, זמני מוקדש לילדיי, לרווחתם ולפרנסתם.

בחמש השנים האלה כתבתי באופן שונה לחלוטין מן הדרך שאפיינה את חיי כסופר עד הנה. עד שנולדו בניי, כתבתי מדי יום מארבע אחר הצהריים עד עשר בלילה, ואז יצאתי לבלות עם חברים עד שתיים לפנות בוקר. מאז לידתם השתנה סדר יומי כליל, וגם זמן הכתיבה שלי נקרע והצטמצם. הדבר הכי קשה היה לנסות לשמור על רצף כתיבה. זה בלתי אפשרי כשאתה מגדל לבד שני בנים.

אבל התעקשתי. אמרתי לעצמי, במשך כול חמש השנים האלה, שבכול יום אשתדל לכתוב משהו. לא משנה מה. שיר, סיפור, הגיגים, יומן אישי, סצנה בספר. אבל משהו. כדי לא להרפות, כדי לא להשתגע. כדי לא להתחרפן.

כי כל אדם כותב יודע, שספר אינו נכתב במשיכת עט אחת. הוא נכתב סצנה אחרי סצנה, קטע אחרי קטע, פסקה אחר פסקה. הוא גם נכתב שכבה על שכבה, ואין בין הטיוטה הראשונה שלו לבין גרסתו הסופית ולו דבר.

הגרסה הראשונה של ספר היא הבלחה של השראה. אחריה באות שנים של תחקיר, כתיבה מחדש, שכתוב ועריכה. במשך השנים האלה אתה מגלה בכלל על מה אתה כותב, מהו מבנה העלילה של ספרך ולאן דמויותיו מובילות אותך.

התהליך הזה הוא מרתק, מרגש ומפעים. הוא הרבה יותר מספק אותי מאשר הכתיבה הראשונה. הכתיבה הראשונה היא סטוץ. הכתיבה המתמשכת היא יחסים עשירים, עמוקים.

היום גמרתי ספר. מחר אני מתחיל את הספר הבא.

על התהליך היוצר ופניית הפרסה

פניית פרסה

אחת הדברים הכי מתסכלים שאני חווה, מעת לעת, כסופר ועורך, שהוא גם מורה לכתיבה, הוא פניות הפרסה של תלמידיי. כלומר, רתיעה לאחור דווקא אחרי שעשו תהליך יצירה מפואר, שלם, ובידם כתב-יד עשוי לתפארת. ערוך, מוגה ומוכן לדפוס. התופעה הזאת התרחשה פעמיים בקרב תלמידותיי בזמן האחרון, והיא מטרידה את מנוחתי מאוד. עד כדי כך, שחיכיתי עד שארגע קצת כדי לכתוב עליה.

ג'וליה קמרון, מחברת הספר "דרך האמן," ספר חובה על יצירתיות, ובו קורס עצמי לשחרור היצירתיות, שיכול כול קורא לעשות עם עצמו, מדברת על פניות פרסה כאלה. הן מזדמנות בחייו של כול אמן, ועל פי רוב – דווקא שעה שהוא עומד על סיפה של הרפתקה חדשה, של גילוי מסעיר, של העמקה גדולה יותר במעשה היצירה שלו, או, כפי שאני מגלה כעת, רגע לפני פרסומו.

פניית הפרסה היא, בעיניי, המתקפה האחרונה של כוחות הביקורת העצמית, הצנזורה והפחד, על האדם היוצר. דווקא שעה שהוא עומד בפני שחרור יצירתו אל העולם, שבים ותוקפים אותו פחדיו העמוקים ביותר. שהוא לא שווה כלום, שכלל אינו סופר, שכל מה שעמל וטרח עליו במשך שנים ארוכות של כתיבה הוא, בסופו של דבר, מעשה של כותב חובב, יצירה חובבנית, שבשום פנים ואופן אין לה מקום על מדפי הספרים בחנויות, ודאי שלא במדפי הספריות הציבוריות. שמוטב לו לשוב לשגרת ימיו, ואפילו לשגרת כתיבתו, בתנאי אחד – שיזכור, או תזכור, שהוא/היא אינו/ה סופר/ת, שהוא רק מתנסה בתחום. אולי למד משהו, ואפילו קיים תהליך יצירתי ממושך, על מעלותיו ומורדותיו, אבל בזה אין לומר שהוא/היא סופר או סופרת. הם רק התנסו, פעם אחת בחייהם, במגרש המשחקים של 'הסופרים הגדולים באמת.'

הדברים הללו הם, כמובן, פרי רעות רוח, שטות גמורה. הם אוסף של קולות פנימיים נבזיים, המנסים למנוע מן האדם היוצר את מימוש משאלתו ואת מימוש יצירתו. שהרי ספר קיים רק כשקוראים בו. כל עוד אינו ניתן בין דשי כריכה, ומצוי בחנויות הספרים, אינו אלא כתב-יד, הבטחה של פוטנציאל, יפה ונפלא ככל שיהיה, אבל לא ממומש. רק כאשר מעשה היצירה עושה את דרכו אל העולם, ואין זה משנה, לצורך כך, אם מדובר ביצירה מוסיקלית או ביצירת אמנות, בספר או בפסל או בתמונה, רק כאשר תודעתו של קורא/צופה מתבוננת בו, מעבדת אותו לתוכה, מהדהדת ומגיבה אליו, רק אז מעשה היצירה הופך לחי, לפועם, לשלם באמת. שהרי כל מעשה יצירה הוא 'תרגום' של דברים השרויים בעולמנו הפנימי לשפת סימנים, ועצם פעולת ה'תרגום' הזאת באה מתוך צורך בביטוי עצמי, ואין ביטוי עצמי ללא אוזן שומעת או עין רואה. הרי זה תרתי דסתרי.

בעבורי, התסכול למול פניות פרסה כאלה הוא עמוק ביותר. שכן, בשמונה השנים שבהן אני מלמד כתיבה, פגשתי מאות בני אדם. מתוכם, עשרות המשיכו איתי לקורס המתקדמים ומתוכם מספר מצומצם עוד יותר לסדנאות בוגרים, שבהן ישבו וכתבו ספרים, ולעתים יותר מספר אחד. למן הרגע שפגשתי באדם, המבקש להתנסות בחווית הכתיבה, אני קורא כול מה שהוא מביא בפניי, מגיב, מציע כיוונים לפיתוח הטקסט. כאשר אדם כזה ממשיך ועובר אצלי מקורס המתקדמים לסדנת הבוגרים הוא מביא, מדי שבוע, פרק מספר שנכתב במהלך הסדנה. אני מגיב לכל פרק, ואחרי כן גם מקבל לידיי את כתב היד המלא, כותב עליו חוות דעת מפורטת, שהיא למעשה תוכנית עבודה על הגרסה השנייה – ועל פי רוב גם מקבל את הספר לידיי לעריכה, בתום כתיבתה של הגרסה השנייה שלו. לעבור תהליך ממושך כול כך, עם קבוצה נבחרת וטובה כול כך של בני אדם, רק כדי לעצור לבסוף לפני קו הסיום, שעה שהספר כבר ערוך ומוגה ומוכן לדפוס, זו חוויה מאוד מתסכלת. היא מתסכלת אותי לא רק משום הדרך שעברתי עם האנשים האלה, אלא גם משום שאני מקדיש להוראת הכתיבה את הטובים שבימיי ואת הטובות בשעותיי.

הבוקר קיימתי מפגש סדנה במהלכו הבאתי בפני תלמידותיי סדרת גירויי שליפה, שנועדה לבדוק איתן מהי יצירתיות בעבורן, מהי חירות בשבילך, כיצד הגיבו סובביהן בילדותן על גילויי היצירתיות שלהן, מה עומד בינן לבין יצירתן ולבין מימוש יצירתן כיום, ועוד. התשובות שקיבלתי היו מגוונות, אבל בבסיסן עמדו הפחד מפני חשיפה, הפחד מפני ביקורת – וההיענות האילמת, התבניתית, לסוגי מדכאים שונים, מדכאי יצירתיות, למן הילדות.

אני מקווה שהצלחתי לנער אותן קצת, להרהר שוב באופן בו חלקן מחבלות, באורח לא מודע, במימוש היצירה שלהן. אני מקווה זאת בכל לבי, משום שאני אוהב כל אחת מתלמידותיי בכל לבי. למעשה, כבר מזמן אני מתייחס אליהן ואל יצירתן כאל חלק ממני. כל כך הרבה ממני משוקע בהן וביצירתן, עד שכל פניית פרסה מצידן מתפרשת אצלי כפניית פרסה בעולמי שלי, מהדהדת בי את הזמנים שבהם אף אני נענה, למגינת לבי, לחסמי יצירה, וככל אדם יוצר עלי להיאבק בהם ולעוברם.

ועל כך – בפוסט נפרד.

סדנאות כתיבה חדשות בהנחייתי.

קורס ליסודות הדמות והעלילה

קורס כתיבה על יסודות הדמות והעלילה ייפתח ביום שישי הקרוב בהנחייתי, בימי שישי בבוקר, בשעות 09.30-12.30, בביתי בנווה צדק. הקורס מיועד לאנשים שכבר עברו סדנת כתיבה ראשונה, וכבר היקנו לעצמם הרגלי כתיבה, וכעת מבקשים ללמוד כיצד לעצב דמות, מהו מבנה העליליה התלת-מערכתי, מהו מסעו של הגיבור, תחבולות סיפר, היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר ועוד. הקורס מיועד לקבוצה קטנה של משתתפים/ות. בכל מפגש נכתוב תרגיל, הקשור בנושא השיעור, אלמדכם את הקשור בו, ואת עבודת הבית תביאו עמכם למפגש שאחריו. הקורס יכלול שנים עשר מפגשים בימי שישי בבוקר, בתאריכים כדלקמן:

15.5.15,22.5.15, 29.5.15, 5.6.15, 12.6.15, 19.6.15, 26.6.15, 3.7.15, 10.7.15, 17.7.15, 24.7.15, 31.7.15.

עלות כול מפגש היא 175 ש"ח, אפשר לשלם בשלושה צ'קים שווים מראש. מי שיודע מראש שהוא ייעדר משיעור כמובן שעלותו תופחת לו, ועדיין יקבל את תמצית השיעור במייל.

הרשמה בהודעה פרטית אלי, כאן.

סדנת כתיבה לבוגרי סדנאות וליווי כותבים במהלך כתיבה

סדנה זו היא סדנת בוגרים, המיועדת לאנשים כותבים, בוגרי סדנאות שלי או של אחרים, המעוניינים לפתוח בפרויקט כתיבה חדש, בליווי קבוצתי, ו/או המצויים כבר בתוך פרוייקט כתיבה, וזקוקים לליווי כזה. מדי שבוע ניפגש, נכתוב תרגיל המבוסס על גירויים שאביא בפניכם, שמטרתם היא עיצוב עולם העלילה שלכם, ודמויות הסיפור, ובו-בזמן חפירה בתוך עולמכם הפנימי אחר חומרי יצירה. הקורס יתקיים מדי יום חמישי בבוקר, בשעות 10.00-13.00, בביתי בנווה צדק, בתאריכים כדלקמן:

11.6.15, 18.6.15, 25.6.15, 2.7.15, 9.7.15, 16.7.15, 23.7.15, 30.7.15, 6.8.15, 3.9.15, 10.9.15, 17.9.15

מחיר כל מפגש הוא 175 ש"ח. מחיר זה כולל מע"מ. תשלום – בשלושה צ'קים שווים. אם אתם יודעים מראש שאתם נוסעים לחופשה בחלק ממועדי המפגשים כמובן לא תחויבו עליהם.

בסדנה זו ההרשמה בעיצומה ונותרו בה מקומות בודדים בלבד. ההרשמה – בהודעה פרטית אצלי, כאן.

אשמח לשיתוף פוסט זה בדפיכם ובקרב חבריכם/ותיכם.

בתודה מראש,

אילן שיינפלד

מדף הספרים המתרחב של תלמידיי ותלמידותיי.

תמונה

בכל פעם שאני פותח סדנה חדשה לכתיבה, הדבר הראשון שאני עושה הוא להבהיר לחבריה וחברותיה, שאינני גורו, ואינני רוצה להיתפס ככזה. ההבדל העיקרי בינינו הוא הקילומטראז' על כביש הכתיבה. אני כותב מגיל 14, אני בן 54, זה אומר שאני כותב כבר ארבעים שנה. אבל זה כל מה שזה אומר.

ככל שהסדנה מתקדמת, אני מספר להם את האמת. אינני מלמדם דבר. את כל התבניות והחוקים שאני מלמד אותם הם כבר יודעים. הם יודעים אותם ברובד סמוי מן העין, מעצם היותם בני אדם, החיים ופועלים בעולם, ומכל הסיפורים ששמעו בעל-פה וקראו במהלך חייהם. אני רק מציף אל התודעה את הדברים הללו, כדי שיהיו להם זמינים ככלים לכתיבה. למעשה, כל מה שאני עושה בסדנאות לכתיבה שלי הוא לעורר אצל חבריה את חדוות הכתיבה, לעודד אותם בכל שלב בתהליך, להפוך את הקבוצה למשפחה תומכת – ולתת להם יד בכל אחד משלבי הכתיבה, העריכה וההוצאה לאור. ואחרי כן, גם עם הספר הבא.

כיוון שכך אני תופס את דרכי כמורה, עבודתי, אף על פי שהיא מתוכננת ומובנית לפני מערכי שיעור, היא אינטואיטיבית. כאשר אני עובד עם קבוצה ועם אדם, אינני יודע ואינני יכול לדעת מה מכל מה שאומר במהלך מפגש, איזה תרגיל שאתן או טכניקת כתיבה שאחשוף, יהיו הגירוי שיפעיל את חברי הקבוצה או יחידים בה ליציאה למסע של כתיבה. ממש כשם שאינני יכול לצפות את מהלך סיפוריי שלי, אינני יכול לצפות את מהלך סיפוריהם של תלמידיי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להיות קשוב לסיפוריהם, ולעשות ככל יכולתי כדי לסייע להם לספרם.

כאשר פגשתי את נוגה גולדרינג, בסדנת הכתיבה שהייתה לי במסגרת "אסכולות," בבית הכט בחיפה, לא ידעתי, וגם היא לא, שכבר למן המפגש הראשון יתחיל להיטוות בה ספר מופלא. אבל כך זה קרה. בשיעור הראשון, בשוליו, למען האמת, כאחד התרגילים האחרונים בו, ביקשתי מהם לכתוב מה היו בגלגול הקודם, ומה שיצא לנוגה מתחת עטה היה מהמם.

באותו רגע, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, ביקשתי ממנה מעתה ואילך להסב את כל תרגילי הסדנה, בשני הסמסטרים, על אותה דמות. מקץ כמה חודשים כבר התרקם אצלה כתב-יד שלם לרומאן, שהפתיע לא רק אותנו, חבריה לסדנה, אלא גם אותה עצמה.

כתב-היד הזה ראה השבוע אור, בספר "כלואה," והוא מופץ עתה לחנויות הספרים. הוא נערך בידי אמנון ז'קונט, ראה אור בהוצאת "פרדס," ואני ממליץ עליו בחום ובאהבה.

באותה הזדמנות אני מצרף כאן עוד תמונות, של עוד מקצת מן הספרים שכתבו תלמידיי ותלמידותיי בסדנאות שערכתי עימם, וראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. אם שכחתי מישהו/י זה נובע משעת הלילה המאוחרת, אז הזכירו לי ואוסיף.

ואגב, את גודל התמונות התוכנה שמעצבת אוטומטית את הבלוג שלי קבעה. לא אני:)

תודה לכולכם/ן על שאתם מאירים את חיי.

אילן.

תמונהתמונהתמונהרחל מדרתמונה

הזמן של האי-כתיבה

     היום הבנתי סופית, שאסור לי לתכנן לעצמי זמן כתיבה. פשוט לא. מפני שבכל פעם שאני עושה כן, באה המציאות וחוטפת אותו ממני.

     תכננתי לכתוב אתמול והיום.

     אתמול, אחרי ששמתי את הילדים במעון ועשיתי כושר, חזרתי הביתה כדי לכתוב, אבל אז ראיתי כמה שהמקרר מטונף ועמוס בשיירי המנגל הוורוד של יום העצמאות, וכמה הבית מלוכלך. אמרתי לעצמי, שזה הזמן היחיד שאוכל בו לנקות את המקרר ואת הבית, בלי עוזריי הנאמנים הקטנים והמתוקים ביותר. אז ניקיתי. וכשגמרתי לנקות כבר הייתה השעה אחת וחצי, והייתי מוכרח לאכול משהו וללכת לנוח, כמו בכל יום, ברבע לשתיים בדיוק, כדי שיהיה לי כוח לטפל בהם עם שובם מן המעון.

     הבוקר כבר הודעתי לעצמי שזהו זה, אני כותב. ישר ממכון הכושר אני חוזר הביתה, לא מתפתה ללכת לשבת בבית הקפה ולפתח סצנה, אלא חוזר הביתה, מתיישב ליד המחשב, מכניס את כל התיקונים והסצנות שכבר פיתחתי בכתב-יד לתוך טיוטת הרומאן הבא שלי, ורואה מה קורה.

     אבל עוד בהיותי במכון הכושר צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה אמינה מן המעון. היא אמרה לי, שלמיכאל יש דלקת עיניים חריפה, ושאינני יכול להשאירו כך במעון. עלי לבוא בהקדם ולקחתו הביתה, ומוטב גם לרופא, כי בלי אישור מרופא לא יוכל לחזור לשם.

     הרשיתי לעצמי לסיים את האימון האירובי ולאכול ארוחת בוקר, במהלכה כבר תיאמתי תור אצל רופא ילדים בשדרות ירושלים ביפו. נסעתי עד למעון, החניתי את הרכב, הוצאתי ממנו את העגלה ולקחתי בה את הילדים מן המעון לרופא. חשבתי לעצמי, שאם ייתן לי אישור להשיבם אל הגן אחזיר אותם לשם בעגלה, ואז תיוותרנה לי עוד כשעתיים ומחצה של עבודה בבית, על הספר, עד שיהיה עלי לנסוע ליפו בשלישית, כדי לקחתם הביתה.

     אבל הרופא אמר, שלמיכאל יש דלקת עיניים אביבית, ויראלית, ושגם העיניים שלי נראות מגורות. עליו להישאר בבית, לקבל טיפול בסינתומיצין ובטיפות עיניים, פסק, ולשוב לגן רק אחרי שיבריא.

     אז נסענו הביתה, ומיכאל ביקש, כמו מדי יום, ללכת 'לגן של הטוטו.' הטוטו הוא תרנגול. יש גן משחקים קרוב אלינו, ובבית סמוך אליו, מעבר לגדר, גדלים תרנוגולים ואפרוחים. ומיכאל מאוד אוהב להאכילם ולהתבונן בהם.

     שיירי המצות מפסח כבר נגמרו, אבל הלכנו לשם בכל זאת. הילדים ביקשו להתנדנד בנדנדות. שמתי כל אחד מהם בנדנדה, הבטתי בהם ואמרתי לעצמי שהם במקום בטוח, ושאלה כנראה יהיו הרגעים הפנויים-יחסית היחידים שיהיו לי במשך היום.

     התיישבתי למולם על ספסל, הוצאתי בנחישות את עט הפיילוט ואת המחברת הצהובה שלי, וכתבתי חצי סצנה לרומאן. בסצנה הזאת, שלא שייכת לליין אפ המרכזי של עלילתו, הגיבורה שלי נמצאת בבוקר אביבי נהדר, ולא מעלה על דעתה מה יעלה בגורלה בהמשכו.

     מיד אחרי כן ניגף בנה בחצר, ראשו ניטח באבן ושלולית דם נקווית מתחתיו.

     היא מרימה אותו בידיה ורצה אל המרפא.

     המרפא קיבל את דיוקנו של הרוקח הדרום אמריקני, שבבית המרקחת שלו, ביפו, קניתי הבוקר את התרופות למיכאל.

     אבל כשביקשתי לכתוב את הדיאלוג ביניהם, בין אם מוטרפת מדאגה לבין רוקח כבד שמיעה, הילדים כבר ביקשו לרדת מן הנדנדה, והסצנה נותרה באמצע.

     האמת, גם די יראתי מלכתוב אותה. חששתי שמא המאגיה של הכתיבה תביא על ראשי מה שאני מדמיין אצל הגיבורה שלי. ואצלה בנה הפעוט שכב על דרגש בבית המרפא, מעולף, ובקושי נשם.

     אז ממילא גם רציתי לחדול מכתיבת הסצנה הזאת.

     מי שסיפק לי את מלוא הסיבות לעצור את כתיבתה היה דניאל, שהחליט להעז ולטפס בסולם הגבוה של המגלשה הגבוהה. בראותי שהוא נחוש בדעתו לעשות כן הבנתי שהוא כבר מוכן לזה, פיזית, וטיפסתי אחריו, להשגיח עליו שלא יישמט דרך כל הפיר.

     רגע אחרי כן גם מיכאל הצטרף לזה. וכיוון שהוא קצת פחות חזק מאחיו, ואחיזתו בשלבי הסולם הייתה רופפת, הייתי צריך להשגיח עליו בשבע עיניים.

     אבל הם טיפסו וגלשו במגלשה של הגדולים שש-שבע פעמים לפחות.

     אחרי כן הלכנו הביתה, דרך המכולת השכונתית, אכלנו והלכנו לנוח. כשהתעוררנו, הרגשתי שמיכאל חם, ואמנם היה לו גם חום.

     אז נתתי לו נר אקמולי, נסענו לסבא ושבנו הביתה רק בעשר בלילה לערך.

     דניאל כבר היה רדום, מיכאל התעורר משנת הדרך בלי חום, והתעקש להיות איתי עוד שעה שלמה. לשבת לידי שעה שאני כותב פוסט בבלוג, להתבונן בידיי הרצות על המקלדת ובאותיות המצטברות, סדורות שורות שורות, על המסך.

     ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

     היום הבנתי, שאין מה לעשות. אני לא יכול עוד לכתוב כמו שכתבתי בעבר, ארבע עד שש שעות אחר הצהריים, מארבע אחר הצהריים עד עשר בלילה, ואז לצאת להתאוורר, לבלות. הזמן הזה ביממה כבר לא קיים מבחינתי.

     הזמן היחיד שנותר לי הוא השכם בבוקר, בדקות שבין קימתי להשכמתם, או בלילה, בין הירדמותם לבין זו שלי, בשעתיים שבהן בדרך כלל אני גולש באינטרנט, מפני שאני עייף מכדי לעשות כל דבר אחר, ומשום שאני זקוק להפוגה, ולמעט מגע, ולו וירטואלי, עם אנשים, עם חברים.

     שהכתיבה עכשיו תמשיך להיות פרגמנטרית, ולכן כדאי שאבחר פרויקטים שהפרגמנטריות טובה ומועילה להם. כמו, למשל, כתיבת שירים, או סיפורים קצרים, או שרבוט סצנות ראשוניות לפיתוח אחרי כן.

     שאני פשוט מבדיוק מוכרח להמשיך לכתוב, ושעלי להתמיד בזה בדרכים חדשות, למשל, כמו כתיבתי בבלוג הזה, שהיא שופעת ומצטברת ועוד תשמש בעתיד לאיזה ספר גדול.

     שאין  טעם ואסור לי לתלות את אי-הכתיבה שלי בילדיי ובהורותי, מפני שזה מזיק לקשר בינינו וגם חוטא לאמת.

     שבחרתי להיות הורה בשיא הקריירה שלי כסופר, אחרי שהוצאתי לאור כבר שמונה עשר ספרים וכתבתי עוד לפחות ככמות הזאת ספרים, וששום דבר לא הלך לאיבוד, שעוד אכתוב ועוד אפרסם. אבל כדי שזה יקרה, עלי לשוב ולכתוב מדי יום, לא משנה מה, לא משנה באיזה ז'אנר, באיזה מדיום, ביד, במכונת הכתיבה או במחשב הנייד או הנייח, ואפילו בפתקי תזכורת בסמרטפון, ושאין טעם שאשפוט את עצמי על חוסר יכולת להתמיד בתהליכים, מפני שהתהליך היחיד שבו עלי להתמיד כרגע הוא גידול ילדיי והטיפול בהם, והכתיבה בכל יום משהו, עם מה שיש. עם המצאי הקיים של חוויות, תחושות וחומרים.

     כי כשאני מסתכל על זה, אני מבין שזה לא מעט.

     ובכל זאת, כתבתי הבוקר חצי סצנה, בערב שני פוסטים, אחד מוכתב מלמעלה ואחד מוכתב מן הלב. ואני עוד לא מרגיש מסופק. כי לא חזרתי לקו העלילה המרכזי של הרומאן הבא שלי.

     מי יודע, אולי זה יקרה בחלומות הלילה, שהרבה פעמים מביאים לי סצנות או סיפורים חדשים שלמים בתוכם, או מחר, או מחרתיים. עוד נראה.

     בינתיים אשתדל לכתוב מדי יום, ובכל יום רק עוד משהו מעבר לפוסט בבלוג. זו החלטתי בלילה הזה.

     כי אחרי הכול, ספר לא מתחיל בגרסתו המושלמת. הוא מתחיל ככה. בפתקים, ברשימות בודדות, בפסקאות, שבסוף מותכים יחד ונהיים לספר.

התמסרות

השבוע שעבר היה לי קשה. זמן 'אחרי החגים' הלך וקרב, ועמו התגברו מחשבותיי בנוגע לסדר השבוע שלי ולמתכונתה של שנת העבודה החדשה.

בשנה שעברה לימדתי שישה ימים בשבוע. כלומר, מדי שבוע נפגשתי עם כמאה תלמידים ותלמידות, והייתי גם צריך לקרוא מעבודותיהם. מתוך אלה, יומיים עברו עלי בנסיעות לחיפה, שהצריכו את אבא שלי לבוא לישון כאן, כדי לעזור לי בבוקר, וחייבו אותי לקום בחמש בבוקר, לנסוע לחיפה ולחזור בשלוש וחצי, בלי מנוחת צהריים, לאסוף את הילדים מן המעון.

זה הותיר אותי חסר נשימה.

הבנתי שאני לא יכול להמשיך בזה. זה לא השאיר לי זמן לכלום. לא לעריכה, לא להוצאה לאור, ובעיקר לא לכתיבה. וזה מחיר שאני לא יכול לעמוד בו. הכתיבה.

בתחילה הודעתי ל"אסכולות" בחיפה שלא אלמד שם השנה. אבל רק השבוע הודעתי לחברות הסדנה הוותיקה שלי שם, שלא אמשיך לבוא אליהן, והזמנתי אותן לבוא הנה, לתל אביב. ועודני מחכה לתשובתן בנוגע לזה.

אבל מרגע שהחלטתי, משהו בי השתחרר.

את הסדנאות ב"אסכולות" תל אביב אני מתחיל בסוף אוקטובר. את הסדנאות הפרטיות כבר השבוע. אבל כתוצאה מן השינויים, השבוע היו לי ימי ראשון, שני וגם מחר, שלישי, פנויים. הילדים שבו לשגרת המעון, ואני מצאתי את עצמי יושב בשקט, בבית.

אלוהים עדי, כמה חיכיתי וכמה ייחלתי לרגע הזה.

לכבוד הזמן הזה גם שיניתי כליל את צורת הישיבה בחדר העבודה שלי. הפכתיי את השולחן, תחת אשר יעמוד מתחת לחלון העמדתי אותו בניצב לחלון שמשמאלי כעת, ולמול המראה הקבועה בארון הבגדים. כך אני לא חוסם את הספרייה שלי, יצרתי לי פינה פרטית, שאני סוגר את המעבר אליה, כדי שהילדים, שמשתוקקים אל המחשב, ואל שולחן העבודה של אבא, לא ייכנסו אליה. גדרתי לי שטח פרטי.

וברגע שעשיתי זאת, גם ידעתי שאני מוכן להתיישב לכתוב את הרומאן הבא. שעצם ארגונו של החדר מחדש מזמין את הספר הבא ואת דמויותיו להתייצב אצל שולחני.

ניקיתי את השולחן העמוס מכל מה שהיה עליו, שמתי עליו את מכונת הכתיבה, הדלקתי נר, והתחלתי כותב.

זה לא היה קל.

לא קל לחזור לרומאן שאתה עובד עליו כבר שנתיים בהפסקות.

אבל יש לי טכניקה פשוטה בנוגע לזה. אני מרשה לעצמי לכתוב רסיסים, שברי מחשבה, מעורבבים במחשבות על הכתיבה, קטעי סצנות, דיאלוגים קטנים.

אני מרשה לעצמי לעבוד בחוסר סדר מוחלט, בוטח בכתיבה שלי, וביכולתה להוביל אותי לאן שצריך. לאן שהיא צריכה להוביל אותי, כדי להיכתב במלואה.

היום זה כבר הובהר לי מעל לכל ספק. אני כבר כותב. לגמרי.

וזה התחיל רע.

זה התחיל במדפסת הארורה שלא עבדה כיאות, עד שהתקשרתי לאיציק והזעקתי אותו הנה כדי לטפל בה, והוא הראה לי שהיא פועלת כסדרה. זה המשיך במחשב שלא קורא שום דיסק און קי או את הדיסק החיצוני שיש לי לגיבוי, ורציתי להעביר אליו את כל החומרים של הספר הבא, ואז למיינם.

זה המשיך בזעם נורא על האמצעים הטכניים האלה, עד כדי כך שעזבתי את שולחן העבודה, נדדתי עם מכונת הכתיבה שלי, והנר, אל שולחן המטבח, עשיתי לי כוס קפה גדולה, שמתי כוס מים קרים ענקית על השולחן, והתיישבתי לכתוב, מלא עצבים, מתוך ידיעה, שמותר לי לכתוב מתוך כל מצב רוח שאני נתון בו, כי כל מצב רוח, כל רגש, הוא כמו חדר, או כמו דלת לחדר.

ושבעצם כל רגש, כל מצב רוח, הוא הזמנה לסופר שבי להיכנס דרכו לאנשהוא. ולגלות מה נמצא מאחריו.

אז כתבתי שלושה-ארבעה עמודים, ואחרי כן נחתי. שמתי מכונת כביסה לעבוד, הוצאתי את הכלבה, ואז ישבתי וכתבתי עוד 2-3 עמודים, ואז ישבתי לעשות כמה טלפונים, ושבתי וכתבתי עוד כמה עמודים, ואז אכלתי והלכתי לנוח בצהריים.

לנוח ממש לא הצלחתי. קשה לי להירדם בצהריים כעת, מפני שאני חושש שמא לא אקום בזמן כדי לאסוף את מיכאל ודניאל מן המעון. חוץ מזה, קשה לי להירדם באחת וחצי בצהריים. זו הייתה שעת ערנות של עבודתי עד כה, וקשה להופכה לשעת שינה, רק מפני שבשלוש ומשהו עלי לנסוע ליפו ולהביא משם את הילדים הביתה.

בשלוש ורבע, אחרי שינה קצרה וקטועה, מדיטציה במיטה ומקלחת, נסעתי להביא את הילדים מן המעון.

בילינו אחר צהריים יחד, וערב, בשמונה נכנסו למיטות ועברו, כהרגלם, למיטתי, ואני נשכבתי לידם, עייף, מלטפם בידי.

גיליתי שכך הם נרדמים מאוד מהר. על מיטתי, בחברתי.

היו כבר כמה נשים שאמרו לי, שזה לא בסדר. שעלי להרגילם לישון במיטותיהם. אבל אני פועל מתוך האינטואיציה שלי. אני מרגיש, שכיוון שאני הורה יחיד, והם מבלים במעון את מרבית שעות היום, בערב ובלילה הם זקוקים לי וראוי ורצוי שיהיו איתי.

וגם אני זקוק להם. מתגעגע אליהם.

אז החלטתי להישאר בתוך השינה המשותפת, עד שיגדלו קצת, וירגישו שהם רוצים לישון לבדם, או עד שיגיע בן זוג, שידרוש את המקום הריק לצידי.

ואז, אחרי שנרדמו, בשמונה וחצי, סגרתי חרש את דלתי חדרי, יצאתי אל המטבח, ושוב כתבתי כמה עמודים, ממה שעלה בתוכי במהלך המדיטציה שעשיתי, כששכבתי לידם במיטה מקודם.

כשבדקתי עם עצמי כמה כתבתי היום הגעתי לכ-15 עמודים מודפסים של מכונת כתיבה. זה המון. ויש בהם חומר מצוין, שזקוק לפיתוח. אבל בהחלט מהווה בסיס להמשך.

הוא שאמרתי, הכתיבה חכמה ממני. והיא יודעת לאן להוביל אותי כדי להתרחש. כדי להתממש.

רציפות, התמדה – והטקסט שלא תכננתי

תזכור שאתה אימא כותבת, אמרתי לעצמי הבוקר, בין שבע לשמונה, כשישבתי ליד שולחן המטבח וכתבתי במכונת הכתיבה שלי את הזכרונות שעלו בי במשך הלילה מחברתי הראשונה, מותר לך לקום מן השולחן לטפל בילדים, וחוט המחשבה שלך לא ייעלם בגלל זה.

ובאמת, למרות שקמו בשש, בשבע התיישבתי לכתוב, אחרי שהחלפתי להם חיתולים ובגדים והאכלתי אותם, ואף על פי שמדי פעם הייתי מוכרח לקום אליהם, לנקותם משאריות ה'דניאלה' שאכלו, או לסלק מידיהם את האבנים ששלפו מן העציצים של אילנה וזרקו בחצר על הארץ, המשכתי כותב.

המשכתי גם כשטיפסו עלי, וניסו להקליד במקומי במכונת הכתיבה. אבל אז עשיתי מה שאבא שלי עשה, כשאני הייתי בן 14. הוא פשוט נתן לי במתנה את מכונת הכתיבה הקטנה שלו.

וזה מה שעשיתי.

ניגשתי לחדר, הוצאתי מן המחבוא את מכונת הכתיבה הקטנה המשמשת לי כגיבוי למכונה הגדולה, וממילא כמעט ואינני כותב בה, פתחתי אותה על שולחן הילדים בסלון, השחלתי דף לתוכה, הושבתי לידיה, כיסא ליד כיסא, את הילדים, והראיתי להם איך מקלידים בה.

שילמדו להקליד, בזמן שאני כותב את שלי.

וכך היה.

וכשסיימתי, אמנם כתבתי רק שניים וחצי עמודים בתוך שעה, בעוד שאמש, כשישנו כבר, כתבתי חמישה וחצי עמודים. אבל ידעתי שעמדתי בשלי. נעניתי לאינטואיציה, שאמרה לי לכתוב את הדברים האלה, אף על פי שבכלל לא אותם אני אמור או מתכוון לכתוב, נעניתי לתת-מודע שלי, שהציף מתוכי את זכרון אהבתי הראשונה ופרידתי מחברתי, בהיותי חייל בצבע, ואפילו השארתי שורה אחרונה שהיא שורת מעבר, שתפתח לי את סשן הכתיבה הבא, על החברה שהייתה לי בגיל שלושים ושתיים, שש עשרה שנים אחרי שיצאתי מן הארון.

הכתיבה הבוקר הוכיחה לי את כוחן של הרציפות וההתמדה. ברגע שאתה נענה לדחף הראשוני לכתוב, הוא בדרך כלל מספיק (לי, לפחות) לשלושה-ארבעה ימים. אחרי כן הדחף הראשוני דועך, ואתה יושב מול מכונת הכתיבה ושואל את עצמך מה, בכלל, התכוונת לעשות כאן, בשביל מה כתבת את כל הדברים האלה, ומדוע אתה מבזבז זמן כתיבה על דברים אחרים, שעה שדמויות הרומאן שלך מחכות שתכתוב אותן.

אבל הכתיבה יודעת. היא יודעת היטב יותר מן הכותב מה היא צריכה, מה היא רוצה ולאן היא מבקשת להגיע.

אתמול, למשל, תוך כדי כתיבה, פתאום התפצלו בי שני קולות, קולו של הכותב שהוא אני, וקולו של הכותב את הרומאן שאני עובד עליו, יצחק שמו, והוא בן זמן ומקום אחרים לגמרי.

דיברנו במקביל, בסוג של דואט. פעם הוא, פעם אני.

זו הייתה תופעה שלא אירעה לי מעולם מקודם לכן, באופן הזה, והייתה מעניינת מאוד.

הלילה, נרדמתי אחרי חצות, העיר אותי דניאל בארבע לפנות בוקר מרעב. קמתי, הכנתי לו בקבוק, וחזרנו שנינו למיטה המשותפת, שמיכאל המשיך לישון בה.

דניאל אכל ונרדם, אך אני התקשיתי להירדם. זכרונות עלו בי. זכרונות מחברתי הראשונה, מימי האהבה שלנו ופרידתנו, ועימם הרהורים. למה זה קרה, איך זה נשנה אחר כך, ומה בעצם התקלקל במהלך חיי שוב ושוב מאז ועד הנה.

וכשהעירו אותי בבוקר, בשש, עם מעט מדי שעות שינה, הייתי מוצף זכרונות ומוכרח לכתבם. וזה מה שעשיתי.

 

אחרי כן, בשמונה וחצי, אלכס ומוניקה, בן דודי ואשתו, הודיעו לי ב ס.מ.ס שהם מתכוונים לנסוע לספארי עם בנם גבריאל, בן השנתיים, ושאלו אם אנחנו רוצים לבוא. עניתי מיד שכן, כי לא תכננתי שום דבר מראש לעשות עם הילדים, לים לא בא לי ללכת, כי נורא קשה לי לרוץ אחריהם מרגע שאני מוציא אותם שם מהעגלה ועד שובנו ממנו, ולמעשה, רק אתמול בבוקר חיברתי לראשונה בחיי, ובמו ידיי (ואני מתגאה בזה!) את המחשב הנייד לטלביזיה, מצאתי ביו-טיוב המון סרטי ספארי, סרטי חיות מלווים במוסיקה, ונתתי להם לצפות בהם קצת.

והם היו מרותקים לסרטים עד כדי כך, ששניהם טיפסו על הספה, ונגעו בידיהם ובפניהם במסך. ודניאל אף רקד לצלילי המוסיקה שליוותה את הסרטים האלה.

כך שידעתי, שביקור חוזר בספארי הבוקר יעשה לכולנו רק טוב.

וכך היה.

 

ועכשיו צהריים, ושניהם ישנים, וגם לי מגיעה שנת צהריים. שבת טובה וברוכה.

קיסמה של הכתיבה, או – אימהות כותבות

לפני כמה שבועות התלוננתי בפני נעה מנהיים, העורכת שלי וחברתי, על שאני מתקשה לחזור לכתיבה של הרומאן הבא שלי, שהתחייבתי עליו לבית ההוצאה.

"אין לי זמן לכלום ואין לי כוחות," אמרתי לה. "בסופו של יום, כשאני מגיע סוף סוף לתשע בערב, והילדים ישנים, אני לא מסוגל לעשות שום דבר מלבד לכתוב את הפוסטים שלי בפייסבוק. חשוב לי שתדעי, שתדעי שכתיבת הרומאן הזה עוד תיקח זמן."

"זה מובן מאליו," ענתה לי נעה, אף היא אם חדשה. "ואני מכירה אותך. כשזה ייצא, תפצה את עצמך על כל הימים שלא כתבת."

נזכרתי בשיחה הזאת כעת, בתום כתיבה של כמעט שעתיים. כתבתי בה שמונה עמודי מכונת כתיבה. זה הרבה.

מזה כמה ימים אני כותב המון. עדיין לא פרקים ברומאן הבא שלי, אלא חומרי זיכרון. אני מוצף בזכרונות מילדותי המוקדמת מאוד, ונענה להם.

ההצפה הזאת התחילה בזכות ספר. באמצע השבוע שעבר התבוננתי בעצמי, אמרתי בלבי שאינני יכול עוד לעבור יום בלי כתיבה, שזה ממש משגע אותי, מרחיק אותי מעצמי, הופכני חלול, ושלילדיי מגיע אב מלא, לא אב ריק. ומוטב שאמצא את הזמן לכתוב, גם תוך כדי הטיפול בהם וגידולם, מפני שאם לא אעשה כן, ואמשיך לרחוק משולחן הכתיבה שלי, יחושו שהם עם אב מתפקד, פונקציונלי, אבל לא אב שלם.

שולחן הכתיבה האמיתי שלי אינו שולחן כתיבה. זהו שולחן המטבח. הכתיבה האמיתית שלי, הספרותית, אני מתכוון, אינה נעשית על שולחן הכתיבה בחדרי, אלא על גבי מכונת כתיבה גדולה, על שולחן המטבח, לאור נר.

כל החודשים הללו עייפתי מכדי לכתוב, וגם כשכבר יכולתי לעשות כן אמרתי לעצמי, שאינני יכול להדפיס במכונת הכתיבה בבית, שכל חדריו פתוחים זה לזה, מפני שזה יעיר את הילדים.

אבל הצורך העמוק שלי בכתיבה ניצח את הכול.

זה התחיל בזה, שהתבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי מה שסיפרתי לעיל. באותו בוקר, באמצע השבוע שעבר, עברתי בעיניי על פני ספרייתי, וחיפשתי משהו לקרוא, משהו שיכוון אותי חזרה לכתיבה.

בחרתי את הספר writing as a Way of Healing של . Louise Desalvo

הנה קיצור הדרך אליו, באמאזון, למי שמעוניין.

http://www.amazon.com/Writing-Way-Healing-Telling-Transforms/dp/0807072435

 

מיד למן תחילת הקריאה בו, על גבי הסטפר במכון הכושר, זה זמן הקריאה היחיד שיש לי כרגע, גיליתי שכבר קראתי בו – לפי ה'אוזניים' בראשי דפיו, ושהוא מחולל בי תהליך עמוק.

כבר ביום הראשון לקוראי בו יצאתי ממכון הכושר, ובמקום ללכת הביתה הלכתי לבית הקפה, התיישבתי בו עם מחברת ועט פיילוט, והתחלתי כותב.

לא הפסקתי מאז.

ואז הבנתי שהגיע הזמן.

העליתי את מכונת הכתיבה על שולחן האוכל, הנחתי עליו סלסילת נייר ובה דפי נייר חלקים ועט, והתיישבתי לעבוד.

כתבתי בבקרים, כשהילדים היו במעון. ואז הגיע החג, ואמרתי לעצמי, שאני לא יכול ואסור לי להפסיק. שאני חייב להמשיך בזה, מדי יום, לנצל את המומנטום של הטקסט הזה, שהתחיל מנצנוץ של זיכרון ילדות רחוק, והפך לכתיבתו של ממואר מרגש.

ידעתי, שרק ההתמדה שלי בכתיבת הטקסט הזה, שלא התכוונתי לכתבו, תחזיר אותי לכתיבה משובחת של הרומאן הבא, המתרחש במקום ובזמן אחרים לגמרי, ועם דמויות אחרות.

לכן החלטתי, שאכתוב מעתה ואילך מדי לילה, אחרי שהילדים יירדמו, ולא משנה עד כמה אהיה עייף.

וכך עשיתי.

 

 

הערב הגעתי עם הילדים הביתה עייף מאוד. השכבתי אותם במיטה. דניאל היה כבר ישן. הוא נרדם באוטו, בדרך הביתה. מיכאל היה ער, קם מן המיטה ויצא אל החצר לשחק עם אילנה.

אחרי שסיימתי לרחוץ את הבקבוקים ולהכניסם למתקן הסטריליזציה במיקרו יצאתי לאילנה ואמרתי לה, שאני מתכוון להיכנס לבישול ולכתיבה. אז אם היא רוצה שאקח את מיכאל הביתה תגיד לי.

היא שאלה אם הוא לא צריך לישון. אמרתי לה שכן. השעה הייתה כבר 21.22.

הכנסתי אותו למיטה. הוא רק שמע את מכונת הכתיבה וירד ממנה. אבל החזרתי אותו אליה בשנית.

המשכתי כותב.

אחרי כן דניאל התעורר בבכי.

העברתי אותו ממיטתו אל מיטתי והמשכתי כותב.

אחרי כמה עמודים שמעתי בכי חזק מכיוונו. רצתי לחדר. הוא התגלגל מן המיטה לארץ.

חיבקתיו, הרגעתי אותו והחזרתי אותו למיטתי.

אבל לא ויתרתי על הכתיבה.

 

בסוף הערב-לילה הזה, כשהרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לכתוב, את מה שרצה להיכתב דרכי, כי הרי לא היה לי מושג שאכתוב את הטקסט הזה בכלל, ישבתי עם ערימת הדפים, ספרתי ומיספרתי אותם.

כתבתי הערב, בפחות משעתיים, שמונה עמודים טובים.

הם עוד צריכים שכתוב, הרחבה ופיתוח, ועריכה. אבל הם מריחים טוב.

אם אשמור על המומנטום הזה, אוכל לעבור מן הממואר הזה אל חומר הזכרונות הבדוי של ספרי הבא.

וכך יהיו ביידי, בסופו של דבר, שני ספרים. למעשה שלושה.

הרומאן הבא, הממואר – ואוסף הפוסטים הזה, שהולך ומתהווה לאיזו ישות מודפסת משל עצמה.

שווה להתמיד בכתיבה, כדאי להיענות לה, ראוי להיעתר לה וללכת עימה בנתיביה.

הכתיבה חכמה מאיתנו, הכותבים. היא יודעת לאן היא מוליכה אותנו, אף על פי כן שאנו איננו יודעים.

מקודם, נח על כורסה בחצר, פתחתי את קלפי הטארוט האלקטרוניים שלי בשאלה על הטקסט הזה.

הקלפים נפתחו בקלף הכוהנת הגדולה, קלף המסתורין של הטארוט, הקלף האומר שמדובר במשהו עלום, שטרם בא זמנו להתגלות, ולכן גם ראוי שהשאלה לא תישאל כלל.

הם מאוד חכמים, קלפי הטארוט האלה. הם אומרים לי מה שיודע לבי. שאל לי לשאול שאלות על הטקסט המתהווה הזה, שלא הזמנתי כלל. שעלי פשוט להמשיך ולכתוב.

חג שמח, ולילה טוב.