הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

חתונה בענננים

      לפני רגע סיימתי לצפות בסרט החתונה המרגש של מיקי מוכתר ואריק עורי, שהפתיעה את מיקי בטקס חופה שלם, בתום אחת ההצגות שלהם, לפני שבועיים.

     נתקלתי בו במקרה, בפייסבוק, אבל הוא כול כך ריגש ושימח אותי. כי אריק ומיקי היו מיושבים הקבועים של ה"אספרסו בר" בשדרות רוטשילד הרצל, שם הייתי יושב במשך שנים וכותב את ספריי. וכך התיידדנו שם.  והם היו עדים לציפייה המתוחה שלי להולדת בניי, ואחרי לידתם מיקי גם שיחקה והצחיקה אותם לא פעם, ביושבם בעגלת התאומים, ואחרי כן גם הזמינו אותנו להצגותיה.

     והנה הם נשואים, ומחזיקים בבנם הפעוט מתחת לחופה, והלב נמלא על גדותיו.

     אך כול סוף השבוע הזה היה דומה. הוא התחיל בעבודה מאוד חזקה שהייתה לי עם יצחק ביום חמישי, שעוד אעלה הנה משהו מכול מה שכתבתי עליה, ועיקרה הוא ריפוי הילד הפנימי שבי. הוא המשיך בהבנה שזה מה שמתחולל בקרבי. סוג של ריפוי פלאי שלא הייתי מעלה על הדעת שהוא אפשרי כלל.

     ואז החל יום שישי, עם סדנה במכללת כנרת, שרק שלושה מחבריה הגיעו למפגש, ואני אמרתי בלבי, שאני בעל שליחות בדרכי הכתיבה, וכול מי שבא ללמוד ממני מבורך, ויקבל ממני את המיטב שבי, וכך היה. ואחרי כן טסתי כדרכי חזרה הביתה, ומכיוון שהזמנו משפחה אהובה מן הישוב לאכול איתנו יחד ארוחת ערב, היה עלי להספיק לנקות את הבית ולבשל.

     ומיכאל ודניאל המקסימים, מרצונם ומיוזמתם, הציעו לי עזרה, ושטפו לבד את הרצפות וגם שאבו אבק וערכו את השולחן. אמנם, הם ערכו אותו ב'כתב ראי,' הפוך, אבל עזרתם שמחה אותי מאוד. וגם הקלה עלי. יכולתי להתפנות לבישול.

     ארוחת הערב עם החברים הייתה חמה, ושוחחנו הרבה על החיים ועל תובל, ואחרי לכתם הילדים הלכו לישון רק בתשע בלילה, ואני נעמדתי להכין חמין לשבת. התחזית החורפית עוררה בי את התשוקה לחמין, ולכן גם הפשרתי מראש בשר וקילפתי תפוחי אדמה והשריתי שעועית וגריסים.

     זה נגמר באחת עשרה בלילה. סיר החמין החדש שקניתי, סיר גדול שיספיק לי לאירוח כול המשפחה, נכנס לתנור, ואני הלכתי לישון אחרי קריאת עיתוני השבת.

      הבוקר הילדים שיחקו כול היום בחוץ, ואני ניצלתי את הזמן כדי לעשות משהו שאני חייב לעשות כבר מזמן. סיכום הוצאות של כול שנת 2017 ובניית תקציב ל-2018. זה גם הזמן האידיאלי לעשות כן, בסיום השנה.

      ואז הזמנו את השכנים שלנו לאכול איתנו צהריים, וכשסיימנו הצעתי לילדים לבוא לישון איתי בצהריים, כדי שיהיה לנו כוח לבלות יחד, בסרט מדובב לעברית, בבית הקולנוע בכרמיאל.

      בחרתי בסרט "פרדיננד." הוא מספר על שור מתוק ורחוק מאלימות, שהחיים מכריחים אותו אל הזירה, אל מלחמה במטאדור שזהו הקרב האחרון שלו. המטאדור אפילו פוצע אותו בירך, אבל השור מסרב להילחם בו. ובסופו של דבר, הקהל יוצא מגדרו בבקשו מן המטאדור לחוס על חייו של השור, והשור חוזר, בלווית ידידיו אל הילדה האוהבת שגידלה אותו.

     כשיצאנו מבית הקולנוע פרץ דניאל בבכי. בכי עז. עם דמעות. "אני נורא עצוב," הוא אמר. "למה לקחת אותי לסרט  הזה!?"

     "מה קרה, דניאל?" נבהלתי, "הרי הסרט נגמר טוב."

     "כן, אבל המטאדור פצע את פרדיננד, ועשה לו שריטה בירך!" בכה דניאל את ליבו.

     רק יצאנו מבית הקולנוע הבחין בבובות קטנות ומתוקות בחלון ראווה סמוך. מיד נעלם בכיו. "אבא, אני רוצה בובה כזאת," קרא.

     "אבל יש לכם כבר כול כך הרבה בובות כאלה בבית," מחיתי, "אולי ממתק במקום?"

     דניאל התעקש, ואני הבנתי שזה מה שנחוץ לו בדיוק ברגע זה, כדי לעודדו. אז קניתי לשניהם שתי בובות, ונסענו חזרה הביתה. ניצלתי את זמן הנסיעה אל ההר כדי לספר להם, שכעת שוקלים לבטל את מלחמות השוורים בספרד, כדי לחוס על חיי השוורים, ודניאל ביקש שנודיע למשטרה על כול אדם שממשיך בזה, בספרד. ודיברנו גם על 'צער בעלי חיים,' ואיך זה מתקשר לבקשות החוזרות ונשנות שלי מהם, ממיכאל ומדניאל, לא להתאנות לבעלי החיים שלנו, הכלבה, החתולים ודגי האקווריום.

     אז חזרנו הביתה, דניאל ניסה לצאת מן המכונית דרך הדלת של מיכאל, כי שלו הייתה תקועה, ומיכאל הלם בו, ואז דניאל היכה אותו בחזרה, וכשניסיתי להפריד ביניהם דניאל יצא מן המכונית, הסיר מעליו את המעיל בקור האיום הזה, ורץ הלאה בוכה. מיכאל נשאר במחאה בתוך המכונית. אני רצתי אחרי דניאל להשיבו הביתה, ואז אל מיכאל כדי לשלוף אותו מן המכונית – ואחרי כול זה, רגע אחרי כול זה, כבר היינו שלושתנו בבית החם, שניהם מציירים על השולחן בסלון, מיכאל כבר ממש כותב מילים, "עץ," "מלכה," וכו', ואוכלים תותים, שניהם רגועים, ואני עוד אוסף את עצמי מהדרמה שהתחוללה בן-רגע בחוץ.

     בירכתי על זה שעשיתי להם מקלחות לפני שירדנו לכרמיאל, ועל זה שהתלבשו מרצונם לבד בפיג'מות, ונכנסו למיטות כדי לשמוע סיפור, ונרדמו.

     זה היה סוף שבוע עמוס, אבל ממלא. כרגע סיימתי לבדוק את כול העבודות לסדנת הערב מחר. עוד נותרו לי עבודות לבדיקה לסדנת הבוקר. אבל אני מרגיש מלא ושמח, מפני שהתחברתי מחדש לילד שבי, לכוחותיי התמים והטהורים ביותר, וגם הספקתי המון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ושבוע נפלא.

נ.ב.

הדבר היחיד שמעיב על שמחתי הוא התחזיות של מרים בנימיני ואחרים ל-2018, למלחמה בקיץ, עם האיראנים שעל הגדר. זה, יחד עם ההבטחה שצפויים לי השנה שינויים גדולים בחיי, נותן לי תחושה כאילו אני חי על אדמה נודדת, מכניס אותי לסוג של דריכות, שיש בה צד אחד של דריכות חרדה וצד שני של דריכות מלאת תקווה. וזה די מטלטל. אבל אני מאמין בכוחי ובשמחתי ובטוהר חיי. וזה נותן לי את הכוח להמשיך גם הלאה.

 

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (51)

ארטישוק ירושלמי.jpg
ארטישוק ירושלמי. צילום: אסף אמברם. מתוך וי נט.

   עכשיו הם שניהם נרדמים כבר. מקודם השתוללו במיטה. דניאל ליקק את מיכאל, מיכאל צבט את דניאל, ודניאל בא החוצה אל החצר לבכות על זה. כשהחזרתי אותו אל הבית מיכאל נשך אותו באזנו, ואז, כששבתי וצעקתי על מיכאל בכה, שזה היה בטעות.

     "אין דבר כזה לנשוך בטעות, מיכאל," השבתי לו בקול תקיף, "אוי ואבוי לך אם אצטרך להיכנס לכאן עוד פעם."

     ואז הוא בכה. שניהם בכו. ואני חיכיתי קצת, ואז נכנסתי הביתה, הזמנתי אותם לשוב אל המיטה, התיישבתי לידם ואמרתי להם, "אני סולח לכם, לשניכם, ועכשיו גם מחזיק לכם את כפות הרגליים כדי שתדעו שאני סולח לכם. הנה נשיקות לילה טוב, ועכשיו לכו לישון."

     "תספר לנו איך זה היה כשהיינו קטנים," ביקש דניאל.

     "מה, איך לכול האחים שלי היו ילדים, ורק לי לא, והייתי נורא עצוב?" שאלתי.

     "כן."

     "אז לכול האחים שלי היו ילדים, רק לי לא, והייתי נורא עצוב. עד שיום אחד שמעתי על דוקטור שיבאני, שעוזרת לאנשים שאין להם ילדים להביא ילדים לעולם, וכתבתי לה מכתב במחשב, ושאלתי אותה אם תוכל לעזור לי, והיא אמרה שכן, ושאבוא להודו. אז נסעתי להודו."

     "איך?"

     "עם מטוס ומזוודות."

     "מה, ואנחנו היינו בבטן שלך?"

     "כן, בצורת זרעונים. ואז נסעתי להודו, והיא לקחה את הזרעונים שלי וחיברה אותם עם ביציות."

     "איך היא הוציאה לך את הזרעונים?"

     "אני הוצאתי ונתתי לה אותם."

     "ומה זה ביצית?"

     "כמו שלגבר יש זרע, לאישה יש ביצית."

     את המשך הסיפור הידוע הם כבר שמעו פחות. אבל די היה בראשיתו של סיפור כדי להרגיעם. שהרי מה מספר להם הסיפור הזה? שרציתי אותם. שהתאמצתי כדי להביאם לעולם. וזה מזכיר זאת שוב ושוב לי וגם להם. שאני רציתי אותם, והבאתי אותם לעולם מרצוני, ושאני אוהב אותם ורוצה בהם גם כיום, וגם כשאני מרים את קולי עליהם.

     את השבת הזאת בילינו בבית. בתחילה חשבתי ללכת לחברים. בסופו של דבר ויתרתי על זה. לא היה בי הכוח. תחת זאת, יצאנו בבוקר לנסוע על הג'יפ החשמלי והאופניים בכיכר רוטשילד. כשנמאס לנו חזרנו הביתה, הם אכלו צהריים מוקדם ואני לגמתי כוס יין אדום, לשם חיזוק הלב והדעת.

     אחר הצהריים עשינו אותו הדבר, רק לכיוון הנגדי – נסענו למרכז סוזן דלאל, עם עצירה בחנות הגלידה, ואחרי כן המשכנו בנסיעה אל גן המשחקים, שם פגשנו בילדי השכנה, ושיחקנו במחבואים יחד, וכשנמאס לנו חזרנו הביתה והמשכנו לשחק ברחוב, מול הבית.

     זו הייתה שבת שקטה, נינוחה. אמנם, לא יכולתי לקרוא או לכתוב בה דבר, כבכל יום מימי החופשה האלה, אף על פי שנשאתי עמי את המחברת והעט וספר על כתיבת שירה, לכל מקום שהלכנו אליו. אבל כלל לא הגעתי לפותחם. הילדים העסיקו אותי ללא הרף. ואחרי כן מיכאל עוד התלונן על כך שאני לא משחק איתו, כשפרשתי מחברתם לחמש דקות של סיגריה בחצר.

     הבכי הגיע רק כשנכנסנו למיטות בלילה. דניאל רצה שנישן בחדר הילדים, מפני שבין מיטותיהם שמתי את הג'יפ לטעינה. אבל כשנשכבתי ליד מיכאל והזמנתי את דניאל להצטרף אלינו כדי לקרוא את 'האריה שאהב תות,' הוא סירב ונעלב. למה אנחנו לא באים למיטה שלו.

     אחרי סיום הקריאה בסיפור נטלתי את הכר שלי ועברתי למיטתו. זה הרגיע אותו קצת, ואז מיכאל התחיל לייבב, למה אני שוכב לצד דניאל כל כך הרבה זמן. זה נמשך ככה עד שהודעתי להם שאני יוצא מן החדר לקחת תרופות, ושיילכו לישון.

     הם עברו אל מיטתי, והתחילו להשתולל, וכך הלאה, עד שלבסוף נרדמו.

     בתוך כך שמתי לב היום לשיחות בינינו ובינם לבין עצמם. כל כך הצטערתי שאני לא מחזיק טייפ ביד כדי להקליט אותם. זה הלך בערך ככה:

     דניאל: (נעלב על כך שביקשתי ממנו להפסיק לצעוק לי באוזן, בדברו בקול רם מדי בעודי שוכב לצידו) אני אקח מחר בבוקר את המכונית ואסע למקום אחר.

     מיכאל: אתה לא יכול לנסוע למקום גדול ורחוק.

     דניאל: אני כן.

     מיכאל: אז אני אבוא איתך ואשמור עליך.

     דניאל: אני לא רוצה שתשמור עלי.

     מיכאל: אבל אני אח שלך.

     דניאל: כל אחד ישמור על עצמו. אני אשמור עלי ואתה תשמור על עצמך.

     מיכאל: אבל הורים צריכים לשמור על הילדים שלהם. (כאן ממש התאפקתי לא להתערב)

     דניאל: אתה קקי.

     מיכאל: אתה חרא.

     אבא: אני לא מסכים שתדברו ככה זה אל זה.

*

    ואללה. הצלחתי לשחזר את כול השיחה. יש מצב שעלי להתחיל להקליט כאן דיאלוגים.

    חוץ מזה ניהלתי עם אבא שלי היום עוד שיחה טלפונית על מצב העניינים. מה עושים וכך הלאה. הוא הצליח לבלבל אותי לחלוטין. לא לגבי רצוני, אלא לגבי עמדתו. מרוב רצונו הטוב לשמור עלינו, לבל אעשה משהו נמהר, או משהו שלא אוכל לחזור ממנו, הוא בלבל אותי לחלוטין. כנראה שבסופו של דבר עלי להחליט את החלטותיי בעצמי, בלי עוד עצות מאיש, אבל במלוא הזהירות.

     בכל מקרה, נותרו לנו עוד שבועיים עד תחילת שנת הלימודים, ומרים בנימיני כתבה במפורש, בהורוסקופ שלה מאתמול, במזל שור, שבתוך שבועיים תיחתם עיסקה הקשורה לנכסים. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה', בורא המאורות ובהם גם הכוכבים.

     שיהיה לכם שבוע טוב רבותיי. ואם אתם רוצים להיטיב עם עצמכם, עשו מה שעשיתי אני השבוע – קנו בשוק ארטישוק ירושלמי.

     תמיד ידעתי שאני מאוהב בירק הזה. אבל מעולם לא העזתי לנסות לבשלו בעצמי. עד השבוע. קניתי חצי קילו, ישבתי וקילפתי אותו במקלפת, ואז הרתחתי אותו במים, שמתי בתבנית, שפכתי עליו שמן זית מהול בפפריקה, פלפל ומלח, ועל זה פירורי לחם ופטרוזיליה. לא זוכר מאיזה אתר לקחתי את המתכון.

     זה יצא מעדן. אחד הדברים הפשוטים והטובים ביותר שאכלתי בחיי.

     ואז גם הבנתי, שהגבר שירצה לכבוש את ליבי יצטרך לא רק חבילה נאה באזור החלציים. הוא יצטרך להחזיק ביד קילו ארטישוק ירושלמי. אני אעדיף את זה כמתנת חיזור על פני פרחים.

    שרק יבוא בעונה הנכונה. שזה עכשיו:)

     שיהיה לכם שבוע טוב. שתחלמו על ארטישוק ירושלמי.

נ.ב.

בדקתי עכשיו, מתוך סקרנות, את הערכים התזונתיים של הארטישוק הירושלמי: 0 פחמימות, 0 גלוקוז. הגוף שלי יודע היטב מה הוא צריך. הגוף שלי הוא חכם ממני.

הקור, החמין וקטיף הבטטות

פליז1

את סוף השבוע הזה התחלתי כבר ביום רביעי, עם פרסום תחזית מזג האוויר לימים האלה. כמו כל עקרת בית יהודיה, ובמקרה שלי גם בתפקידי כבן בכור, הוצאתי ממגרת המזון שקית שעועית שחורה, שקית שעועית לבנה ושקית גריסים, והשריתי אותם במים. אחרי כן ניגשתי למכולת השכונתית, לוודא שיש להם קישקע. את שאר המצרכים לחמין הכנתי כבר לפני חודש. במקפיא שלי תמיד יש בשר מוכן לחמין ועצמות מוח.

צלצלתי לאבא. אני הרי יודע עד כמה הוא אוהב חמין בערבי שישי קרים.

"אבא, אני מעמיד חמין על הכיריים," בישרתי לו.

"לא תכננתי לעשות השבוע ארוחה," השיב לי אבא, "ואני לא יודע מי בכלל יגיע."

"זה לא משנה," אמרתי לאבא, "אני מעמיד סיר חמין בכול מקרה. מקסימום תבוא אתה אלינו ונאכל ממנו יחד."

ביום שישי בבוקר התקיימה מסיבת החנוכה בגן. ההורים הוזמנו עם ילדיהם למסיבה, בהזמנה מודפסת ומושקעת, כבר שבוע מקודם לכן. ואמנם, בשעה תשע בבוקר התכנסנו כולנו בגן, ישבנו בחית של הורים מסביב לחית של ילדים, והגננת, הסייעות והמורה למוסיקה פתחו את התוכנית האמנותית. שבע או שמונה כוריאוגרפיות שונות, עם אבזרים שונים, לשירי חנוכה, שהכינו עם הילדים במשך תקופה ארוכה מראש.

רוב הילדים השתתפו בשירה ובמחולות. מיכאל ודניאל העדיפו, כמו עוד ילד וילדה, לשבת על ברכיי ולצפות בחבריהם מניפים את ידיהם עם כפפות בצורת נרות צבעוניים, רצועות זוהרות של נייר כסף בצבעים שונים, מקלות הקשה, קסטנייטות ועוד מיני אבזרים, וצועקים 'אור! אור!" פעם למקצב של מוסיקת מחולות איריים ופעם למוסיקת היפ הופ, פעם למוסיקה יהודית ופעם למוסיקה אחרת.

דניאל בחנוכה

מיכאל בחנוכה

הבטתי בילדים המשתדלים לחולל על פי התנועות ששיננו בשיעורי המוסיקה, כנראה במשך זמן רב מראש, וזיכרונות ילדות כואבים עלו בי. זכר אותם ימים מן הגן, שבהם ניסו הגננות לסגל לי כל מיני תנועות מתוזמנות ואחידות כאלה, כפרט בקבוצת ילדים, ועד כמה התקשיתי, מבחינת קואורדינציה וגם מבחינת מקצב, להשתלב בין חבריי.

אגב כך נזכרתי בהתפרצות האחרונה של דניאל, באמצע שיעור מוסיקה, כשלקחו מידיו את הקסטנייטות, כנראה כדי לחבר אותו לחזרה על אחת הכוריאוגרפיות האלה, וחשבתי לעצמי בלבי, שאמנם, חווית הלימוד של שירי החג בשירה ובריקודים חשובה לילדים מכול בחינה – מקומו של הילד בקבוצת השווים, תפקידו בה, ציות לחוקי המחול וזכירת כול שלביו, הפעלה מוטורית ועוד – אבל לו הייתי יכול הייתי מונע את התסכול הזה מילדיי, ומקדיש את שיעורי המוסיקה ללימוד מוסיקה, לא ללימוד כוריאוגרפיה, לצורך הופעה חד-פעמית בפני ההורים.

שיעורי המוסיקה הם בכלל עניין אצלי. כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי מורה למוסיקה ושמו מאיר שפיצר. הוא היה נכנס לכיתה עם חלילית, מבקש מאיתנו לפתוח מחברות תווים ריקות, ולכתוב את תווי המוסיקה שניגן. לי לא היה מושג על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה ממני. הדבר היחיד שידעתי לשרטט על החמשה הוא מפתח הסול. לא יכולתי בכלל לקשר בין צלילי המוסיקה ששמעתי לבין סימני התווים השונים על החמשה. וזה נורא תסכל אותי, בייחוד כשהיה עובר בין השולחנות , מציץ במחברות התווים ומשבח או מגנה את התוצאות.

בשלב מתקדם יותר של השנה היה משמיע לנו קטעי מוסיקה על גבי פטיפון, ןדורש מאיתנו לכתוב את התווים למנגינות. זה היה נורא. היחידה שהצליחה בזה, כנראה מפני שיש לה שמיעה אבסולוטית ויכולת הפשטה מזהירה, הייתה חברתי לספסל הלימודים בבית הספר העממי, שרון פרמינגר, היום מתרגמת בעלת שם.

בעבורי לימודי המוסיקה האמיתייים החלו אצל מורה פרטית, ליאורה ויניק, שכינסה קבוצה קטנה של תלמידים בביתה, בשכונת מגורינו ברמת השרון. שם למדנו לנגן את חלילית ואחרי כן על מלודיקה. וברבות הימים גם למדתי, אצל מורה פרטי, שבא אלינו הביתה, לנגן על גיטרה.

ועד היום אני עוד כמה ללמוד נגינה על אקורדיאון ועל פסנתר. ואני מקווה שזה עוד יקרה, ולו כתיקון של עוולות ילדותי.

אבל מסיבת החנוכה בגן הייתה מושקעת. הן מבחינת התכנים, הן מבחינת הקישוט והכיבוד. ולכן גם שלחתי לגננת הודעת אס.אם.אס של תודה. שתדע שאני יודע גם להודות לה על מאמציה.

מיד עם סיום המסיבה, בעשר בבוקר, הילדים ביקשו ללכת איתי מן הגן אל השוק. שאר הילדים נשארו שם כתמיד עד קרוב לאחת. אני חשבתי שרובם יילכו הביתה. אבל שמחתי לצאת עם הילדים אל השוק, משום שרוב השבוע בילו בין כותלי הבית, ובעבורם ההליכה לשוק היא סוג של בילוי.

ובעיקר משום שביקשו, והבטחתי להם, שאקנה להם זיתים ותותים.

את אחר הצהריים של יום שישי בילינו בבית, עד שסבא בא, ואז אכלנו איתו ארוחת שישי. הילדים בקושי נגעו באוכל.   אבל אבא ואני אכלנו יחד, ואפילו יצא לנו קצת לדבר.  בערב התחיל להיות קר מאוד, ואז נזכרתי באוברולי הפליז הנפלאים, שקיבלתי מעינת חברתי, אם התאומים אלון וארז, מגבעת שמואל.

אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.
אין ספק שבשביל צלחת חמין כזו כדאי לקום בבוקר שבת. שלא כמנהגי, הפעם לא חילקתי ממנו לשכנות, כי לא התגאיתי בו. הוא יצא לי מימי מדי. אבל טעים.

"ילדים, יש לי הפתעה בשבילכם!" קראתי אליהם אחרי המקלחת. "אתם הולכים להתחפש לדובים!"

מיכאל ודניאל הסתקרנו מייד, וכאשר הלבשתי אותם באוברולים המחמים האלה הוסיפו עליהם את כובעי הנמר, מתחפושת המחכה להם בתחתית ארון הבגדים, ורצו להראות את עצמם לאלה, ענת ואילנה, שבדיוק סיימו את ארוחת שישי.

ואז קיבלתי, לשמחתי, הודעה מעינת, שרצתה לדבר איתי קצת על התאומים שלה ועל התאומים שלי, על הפרדה ועל חיי הגן וכך הלאה, והציעה שניפגש בשבת בבוקר.

הילדים נרדמו, ואחרי כן נפגשתי, בשקט בשקט, עם בחור, שמחזר אחריי בעיקשות כבר מזה זמן. הדבר היחיד שאומר על הפגישה הזאת הוא, שמרים בנימיני שוב צדקה, בהורוסקופ השבועי שלה, שפורסם אתמול בבוקר. יום שישי הזה לא היה יום מתאים לפגישות רומנטיות.

והראייה – אחרי שהלך גלשתי קצת ברשת. דיברתי עם חבר. תוך כדי שיחה פתאום הרגשתי כאב מוזר, לא מוכר, בעומק השכמה השמאלית שלי, מלווה בעליית דופק. ניגשתי לחדר השינה, הוצאתי את מכשיר השידור לשח"ל ושידרתי אליהם. אבל מסתבר שהבטריות במכשיר צריכות החלפה. השידור לא צלח, והמוקדן התעקש לשלוח אלי אמבולנס.

השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה.

"כמה זמן ייקח לכם להגיע?" שאלתי.

"שתי דקות."

"בסדר גמור. אז בואו. רק תגיד לצוות לא להפעיל צופר. הילדים ישנים ואני לא רוצה שיעירו את כול השכונה," ביקשתי ממנו.

כעבור שתי דקות פלחו את שלוות הרחוב הנם את שנתו צופרי האמבולנס. התקשרתי מיד למוקד, שיעצור את הרעש הזה, וגם יצאתי החוצה לקצה הרחוב אל הצוות. ביקשתי שיחנו בקצה הרחוב, הסברתי להם שאני אב יחידני וילדיי ישנים, וביקשתי מהם שיבדקו אותי מאוד בשקט.

כך, אפוא, עברתי באחת וחצי בבוקר א.ק.ג, עם רופא נחמד ופראמדיקית נהדרת. הכול יצא תקין. אבל הרופא ביקש שאגש כבר מחר לרופאת המשפחה ולקרדיולוג שלי, להמשך מעקב.

ואז פתאום קלטתי.

"סליחה על השאלה, אבל תגיד לי," שאלתי אותו, נבוך כול כך, "יכול להיות שאחרי סקס תהיינה תופעות כאלה?"

הוא חייך.

"כן, סקס זה דבר מאמץ."

לא רציתי לשתף אותו בפרטי האירוע, שהיה רחוק ממאמץ. אז הבטחתי לו שאלך, כמצוותו, להיבדק. כאב חדש כזה, בייחוד ביום שיוסי שריד מת בו מדום לב, זה לא משהו שאני יכול לזלזל בו.

אלא שהתוכניות שלי למחר השתנו, כי בינתיים דניאל חטף חום.

הבוקר קמנו אל יום חדש. אכלנו ארוחת בוקר, במהלכה מיכאל ודניאל סירבו בכול תוקף לאכול חמינדוס, את הביצים החומות של החמין.

"איכס, אלה ביצים רקובות!" התריס מיכאל. "אני רוצה ביצה קשה לבנה!"

"אבל זה ייקח הרבה זמן," התריתי בפניו.

לא הייתה לי ברירה. שפתתי בעבורם ביצים טריות על האש, ואותן אכלו בשמחה.

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לגבעת שמואל. בתחילה חשבנו לשחק קצת בפארק על שם אילן רמון, פארק שעשועים נהדר שהקימה עיריית גבעת שמואל בשכונה שעינת ואמיר וילדיהם יואב, אלון וארז גרים בה. אבל דניאל התלונן שכואבות לו השפתיים וקר לו מאוד, אף על פי שהלבשתי אותם עם מעילים וצעיפים שקנה להם חברי הטוב ערן בחורף שעבר, וכובעי צמר.

עלינו אל בית חבריי. ובעוד עינת ואני משוחחים במטבח, ארבעת הבנים – תאומיה גדולים מילדיי בשנה – פצחו בהשתוללות רבתי, מלאת שחוקים וצחוקים, דחיפות ומשיכות, מעשי קונדס וצהלות משובה.

"כמה טוב לראות שככה זה גם אצל הבנים שלך," חייכתי אל עינת, בעודנו עושים דרכנו למטה במעלית.

"כן, זה ככה גם אצל התאומות השכנות שלנו," אישרה עינת.

היא סיפרה לי, שממש מאחורי ביתם סיימו קטיף בשדה של בטטות, אך הרבה מאוד בטטות נותרו בו, פזורות בתלמים שהטרקטור לא מתעכב בהם.

"אנחנו אספנו כבר ארבעה וחצי קילו," אמרה לי, "והשבוע גם היו כאן תאילנדים, שפשטו על השדה עם מעדרים. אבל אולי עוד נשאר כאן משהו."

הילדים בתחילה הביעו את אכזבתם מן התוכנית. הם רצו אל גן השעשועים. אבל רק עלינו אל השדה, והתחלנו לאסוף בטטות בין התלמים, בחפירה בידינו בתוך תלוליות התלמים הרכות, הילדים נהנו כול כך, שאי אפשר היה לעצור בעדם.

אספנו שתי שקיות ענקיות של בטטות בגדלים שונים. ורק אז ירדנו מן הגבעה, הכנסנו את השקיות למכונית, והלכנו לשחק.

בגן המשחקים אמרתי לעינת, שאלוהים ממש עשה איתי חסד, שהכיר בינינו. ולו בשל האפשרות להיפגש בשבת כזו, בשעה נדירה של שמש, בגן משחקים, עם ארבעת הבנים. שלא לדבר על האפשרות להיוועץ זה בזו בענייני גידול תאומים, ומבלי להזכיר את כמויות הבגדים המדהימות, שהם מעבירים אלינו מדי עונה.

בטטות

הילדים נרדמו כבר בדרך הביתה. כשהגענו, חנינו רחוק ולכן הצטרכתי להעירם כדי שיצעדו אל הבית. רק נכנסו אליו, מיכאל ניגש למיטה לישון. דניאל נשאר איתי. אבל נראה לי שקט מדי. הוא אכל איתי קצת, והתחנן שאבוא איתו לישון לצידו. קצת הופתעתי מתחינתו. מסירובו ללכת לישון בלעדי. אבל באתי אחריו.

לא פלא.

קמתי משנת הצהריים כשאני מרגיש שדניאל חם מדי. כבר אמש חשדתי שהוא מפתח חום, אבל אתמול מדדתי לו בבית השחי, והמד חום הראה על 37.2. ואילו היום אחר הצהריים, כשקמנו, הרגשתי שהילד לוהט.

החלטתי למדוד לו בטוסיק, וזה כבר הראה 38.7.

החלפתי הודעות אס.אם.אס עם הרופאה, מרים הרמן, שהיא גם קרובת משפחה שלנו. סיכמנו שניפגש בבוקר, ובינתיים אוריד לו את החום ואוסיף לזה אינהלציות ומריחת קרם על שפתיו, שהתלונן שהן כואבות לו, ואכן שפתו התחתונה התנפחה כהוגן. למרות מחאותיו שמתי לו נר, והחום ירד.

נשארנו בבית. עם בילבי בטלביזיה. לבקשת מיכאל הכנתי להם פנקייקים לארוחת ארבע, והם ישבנו ומרחו עליהם בתענוג סירופ מייפל ושוקולד למריחה. מיכאל אכל. דניאל בקושי נגע בזה. בראותי זאת העמדתי לו עוף בתנור, ואז קילפתי המון בטטות קטנות והעמדתי גם מרק כתום, מבטטות, דלעת וגזר, על האש.

ואז דניאל ביקש המבורגר עם שליח.

"אבא, בוא נלך להמבורגר," אמר.

"בחוץ קר מאוד, ואתה חולה," השבתי לו. "אי אפשר ללכת החוצה עכשיו."

"אז תזמין עם שליח," ביקש, "אני רעב להמבורגר."

רק השבוע אמרה לי הרופאה במכון להתפחות הילד. שייתכן שהתזוזות התכופות שלו בלילה נובעות מחוסר בברזל ובעוד איזה יסוד, ושעלי לתת לו לאכול לפחות פעמיים בשבוע בשר בקר. בקציצות או בהמבורגר, אבל טוב. אז מחלתי על כבודם של העוף, החמין ומרק הבטטות – והזמנתי להם המבורגר מ'בורגרים.'

הם הלכו לישון אחרי שקראנו יחד סיפור במיטה, ורבו מי יכבה את מנורת הלילה. מחר בבוקר, במקום ללכת לגן, נלך לרופאת הילדים. ומכיוון שלדניאל היה חום היום, סביר להניח שמחר יישארו בבית.

מכיוון שכך, איאלץ כנראה להיעדר מהלווייתו של יוסי שריד. הייתי נוסע אליה. לא משום שהיינו חברים קרובים, כי לא כך היה הדבר. אבל הוא קרוב משפחה וחבר קרוב של ערן חברי, והוריו, והייתי נוסע לשם בשבילו. וגם בשביל דורית. שעבדתי איתה לא מעט בזמנו, כשהייתה ב'ידיעות אחרונות.'

אבל עם ילד עם חום גבוה, אני לא יוצא מן הבית. ואת תנחומיי למשפחת שריד אעביר בדרך אחרת.

בשל מסיבת חנוכה בגן ושבת, גם לא הלכתי כבר יומיים לכושר. לא אתפלא אם עובדה זו כשלעצמה גרמה לי לתחושה לא טובה בגוף. ומחר בבוקר אני חייב להקדים איתם אל הרופאה, כדי לא להיתקע אצלה שעות. כשאחזור ממנה ארשה לעצמי רק גיחה קצרה אל מכון הכושר, אם אילנה תוכל לשמור על הילדים.

ייתכן אפוא, שכך, מבלי משים, חופש חנוכה כבר התחיל אצלנו, מוקדם מן הרגיל, בשל הצטננות הילדים.

אבל אם כך הדבר, לפחות הוא מתחיל עם עוף בתנור מוקפא למנות, חמין מוקפא, וסיר נהדר של מרק כתום בבית.

ומחר בערב נכין לביבות וסופגניות, ונחגוג יחד את הנר הראשון של החג.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

 

רק דבר קטן.

רק דבר קטן, באמת, מול כול הדברים הרי-הגורל שאנו עומדים בתוכם ובפניהם.

אם נפתלי בנט חושב, שלהעיר גבר בגילי בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת, עם קולו הסמכותי אך רווי המתיקות, זה מה שיביא אותי להצביע לו, למרות היותו הומופוב, הוא טועה.

אם זה מה ששווה פילוח האוכלוסין שלו, בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, שיקול הדעת שלו הוא כנראה באמת בעייתי. שהרי אני גם הומו, גם אב יחידני, גם חילוני שומר מסורת, ובארבע אחר הצהריים של יום שישי אף אחד לא מתקשר אלי. בטח שלא יזם מיליונר, עם שאיפות פוליטיות, שחובש כיפה, שונא הומואים וחושב שאני וחבריי לא ראויים להיות חלק מעם ישראל.

חוץ מזה הכול בסדר, מרקיז.

ותזכרו מה שמרים בנימיני אומרת. שמרקורי ונפטון משפיעים על יום הבחירות. לכן, נבין את התוצאות לאשורן רק מקץ יום או יומיים. אז היאזרו בסבלנות.

לילה טוב.

הכוכבים לא רימו אותי. התקרה התמוטטה. בנימיני צדקה.

לפני שנים רבות הייתי עוזר הוראה של פרופסור ישראל לוין, מורי ורבי בתחום השירה העברית בימי הביניים בספרד, בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. באחת השיעורים, נדמה לי שזה היה שיעור על היצירה "כתר מלכות" לשלמה אבן-גבירול, שפך ישראל את חמתו על עובדי הכוכבים והמזלות, הקדומים והמודרניים גם-יחד. בלשונו הרהוטה, בדיבורו הקצוב והשקול, הלעיג את המאמינים בגלגל המזלות, בהורוסקופ ובקשר המאגי בין הנעשה במרומי הרקיעים לבין הנעשה עלי ארץ.

הייתי עוזרו וגם תלמידו הנלהב. אהבתיו, ועודני אוהבו מאוד. אבל הדברים שאמר אז צרבו את לבי. שכן הייתי אז כבר עמוק בתוך מה שקרוי כיום 'רוחניות.' הבנתי שמה שקרוי 'רוחניות,' 'עידן חדש,' 'מיסטיקה' ועוד, נושק לתיאוריות החדשות, שניסרו אז בחלל האוויר, של הפיסיקה החדשה. תיאוריות כמו תיאוריית המיתר ותיאוריית היקומים המקבילים, שניסו לפתור את הקושיות שהציבה מכניקת הקוונטים בפני האנושות. יתר על כן, כבר גיליתי את כוחי כמרפא וכמתקשר, ואף על פי שמעולם לא עשיתי בו שימוש, אלא לצרכיי הפרטיים, נעזרתי מאז בקוראי עתידות, במתקשרות ובאסטרולוגיות.

השבוע נזכרתי בזה. כמו מדי יום שישי, גם ביום שישי האחרון קניתי עם בוקר את "ידיעות אחרונות" רק כדי לפתוח מיד את "7 ימים" ולקרוא את מדורה של מרים בנימיני. מרים, שהייתי אצלה בצעירותי, באמצע שנות השמונים, ואחרי עשור או שניים פעם נוספת, וגם קיימתי איתה כמה שיחות ייעוץ טלפוניות כשהייתי זקוק לזה, הדהימה אותי בדיוק של תחזיותיה. בביקורי הראשון אצלה אמרה לי, שישנו איזה תחום תקשורתי, שרק מתחיל להתפתח, ועוד אין לו שם, וכי אני מאוד אצליח בו. אני הייתי אז פרח עיתונות צעיר. מי היה מעלה על הדעת שבתוך כמה שנים אהפוך לדובר התיאטרון "הקאמרי,"  ואחרי כן לאיש יחסי ציבור עם אחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בארץ, בתחומי התרבות, ולו עשרה עובדים.

באותו ביקור גם אמרה לי, שיהיו לי שני ילדים. שתהיה אישה צעירה שתלד לי שני ילדים. הדבר הזה התממש רק מקץ שלושים וכמה שנים. והיו עוד דברים כאלה. מהממים לא פחות.

מאז אני קורא בדבקות את ההורוסקופ שלה.

החודש הזהירה את קוראיה מפני נסיגת מרקורי. כידוע, בזמן נסיגת מרקורי דברים נוטים להתקלקל, ובהם מכשירי חשמל, מחשבים ומכוניות. וגם עזרי תקשורת. ואמנם, במהלך השבוע שעבר קרו לי כל מיני דברים משונים. שני הבנקים שלי הודיעו לי שעלי לשנות את ססמת הכניסה שלי לאתריהם. עשיתי כן. אך אחרי שהחלפתי את הססמה לא הצלחתי להיכנס אליהם, והייתי צריך לנהל שיחת תיקון עם כל אחד מנציגיהם. כמו כן, המחשב הנייד שלי ננעל לי, ולא הכיר עוד בססמת הפתיחה שלו. הייתי צריך להמציא ססמה חדשה ורק אחרי כן יכולתי לשוב ולעבוד עליו.

ביום שישי האחרון הזהירה מרים את בני מזל שור, שהם עתידים לעמוד מול הכרח של שיפוץ בבית או מעבר דירה. קראתי את הדברים כלאחר-יד. אחרי ככלות הכול, אני הרי גר כבר מזה כשלושים שנים בדירה בדמי מפתח בנווה צדק. ואמנם, ברצוני לשפצה, מפני שהילדים קשקשו על קירותיה והכלבה וגם הם כרסמו את הקירות. אבל שיפוצים כעת לא באים בחשבון, ודאי שלא עזיבת הבית.

ביום שישי אחר הצהריים לקחתי את הילדים, כתמיד, ונסענו לסבא. בילינו שם בנעימים. כשחזרתי הביתה, פתחתי את הדלת ונעמדתי על סיפה, מוכה אימה. במקום שבו הייתה לפני כמה חודשים דליפת מים קשה מן האמבטיה של השכנים מלמעלה נשרה התקרה.

כל הבית היה מלא שברי טיח וחלודה מן הרלס העתיק, אחד מן הרלסים המחזיקים את הבניין הזה, שהוא כבר בן 120 שנה.

נזק4 נזק3 נזק2 נזק1הייתי בהלם כזה, שקראתי לאילנה, לענת ולבן זוגה ולאלה אחותה, שיבואו לראות מה אירע. הילדים עמדו לצידי, המומים, ואמרו "נפל, למעלה, קיר."

מזלי הגדול שאילנה ובני משפחתה היו שם. כולם התגייסו לעזור לי לנקות את שברי הטיח, שנפלו על ספסל הישיבה בסלון, על הספה, על הספרים ועל מכונת הכתיבה שלי, שרק לפני שבוע חזרה אלי מטיפול ושימון.

הנזק היה פשוט נורא.

כבר למחרת הזעקתי הנה שיפוצניק אחד, שייתן הערכת זמן והצעת מחיר. הוא דיבר על עבודה של כשבועיים – לטפל ברלס, לפתוח סדקים, לצפות את התקרה בסלון בלוחות גבס, לתקן פינות ולצבוע את כול הבית. שיפוצניק אחר, שהבאתי הבוקר, תיאר מהלך דומה של עבודה ודרש אותו סכום. מדובר בהוצאה של כ 13,000 ש"ח, שאין לי. אבל לא תהיה לי ברירה אלא לשלם.

מחר יגיע הנה שיפוצניק מטעם דייריה של הדירה מלמעלה, שהבטיחו לעזור בשיפוץ. יתר על כן, הם גם יעזרו לי בדיור חליפי אצלם, מעל הדירה שלנו, בזמן השיפוצים האלה. החלטתי לתזמן אותם לאוגוסט, ימי חופשת הקיץ של הילדים. לפני כן זה פשוט לא ריאלי שאארוז את כל הבית בארגזים.

אז זה מה שמצפה לי בסוף יולי. רכישת 150-200 ארגזי קרטון, אריזת כל הספרים וכל החפצים והתמונות בבית, העמדת הריהוט וארגזי הספרים והחפצים במרכזי החדרים ומעבר לדירה מלמעלה, או לבית אבי או אחיי, למשך שבועיים של שיפוצים.

אבל מרקורי עוד לא סיים את הנסיגה לגמרי. והיא מורגשת גם כמה ימים אחרי סיומה. עכשיו רק חסר לי שילך לי הרכב.

בקיצור, בנימיני צדקה. הכוכבים לא רימו אותי. רק הפרופסור שאהבתי טעה. אכן, יש קשר בין הנעשה בכוכבים לבין הנעשה עלי ארץ. הקשר הזה פשוט מצוי בסמוי מן העין, עד שהפיסיקה החדשה תגלה ותאמת מה שיודעת ספרות ימי הביניים. שכולנו עשויים מאותם יסודות, מאותם חומרים, ושגרמי השמיים משפיעים על עולם החומר, כמו גם על גופו ונפשו של אדם.

לילה טוב.