שני סופרים, שני זוגות תאומים, סדר אחד.

דרק.jpg
ציור של דרק בוקנר, מן האתר שלו: http://www.derekbuckner.com/

   אחת המסורות היהודיות הקדומות היא אירוח אורחים בסעודת הפסח, בליל הסדר. לפני ואחרי הארוחה אנחנו יושבים וקוראים את ההגדה, סיפור השחרור של העם היהודי ממצרים. בעבורי, זה טקסט איום ונורא. הוא משלב פיוטים כתובים היטב עם ירושה לאומית של התקרבנות בלתי פוסקת. "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח."
המילים האלה נשמעות כמו צביעות, כאשר על פי כוונתה המקורית של ממשלת ישראל, היום , יומיים אחרי ליל הסדר, היו אמורים להיות מגורשים 40 אלף פליטים אריתראים וסודנים מישראל. ביצוע ההחלטה הנואלת הזאת מתעכב רק בשל צו ביניים שהוצא על ידי בית המשפט העליון, אך איש אינו יודע מה יקרה בהמשך. בינתיים, מדינת ישראל סגרה את מתקן החולות לפליטים ופינתה 800 מהם לדרום תל אביב, עם צו הגבלה, לפיה הם אינם מורשים לחיות או לעבוד בשבע ערים מרכזיות, אך ללא פתרון שיוכל לקיים אותם.
בליל הסדר ישבתי, אפוא, בבית היפה של אחי, קראתי את הטקסט הזה, שאין לו כל משמעות אקטואלית, מפני שישראל שוב איננה מדינה של קרבנות, אלא אומה המקרבנת את אותם פליטים. אכלנו ארוחה נהדרת, שגיסתי מיכל בישלה, ואני שמחתי לשבת ליד סופרת אחרת, חברתה של גיסתי, ג'והנה הרשון שמה, בעלה הצייר דרק בוקנר, שני בניהם התאומים והוריה של ג'ואן, כולם אורחים מארצות הברית.
אני וג'והנה.jpg

     היה משמח מאוד לארח אותם בליל הסדר. ג'ואנה היא המחברת של ארבעה רומנים, ובהם "הכלה הגרמנית" ו"ירושה כפולה." סיפוריה הופיעו, בין היתר, ב"ניו יורק טיימס" ובאנתולוגיות ספרותיות שונות. היא משמשת כמרצה במחלקה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה ומתגוררת בברוקלין עם בעלה ובניהם התאומים. כפי שאתם יודעים, אני מחברם של 24 ספרים, מהם חמישה רומנים, ואב יחיד של תאומים. כך שלה ולי היה הרבה על מה לדבר. הכתיבה שלנו, הניסיון ההדדי שלנו בהוראת כתיבה יוצרת, וההורות הדומה שלנו לתאומים. שנינו גם חיים עם ציירים. החבר הראשון שלי היה סער עפרוני, צייר פיגורטיבי ישראלי, שמת כשהיה בן 28. ואילו דרק בוקנר עוד לגמרי חי ויוצר. ואני אוהב את יצירותיו.

הספר של ג'ואנה.jpg
זה ספרה היחיד של ג'ואנה שתורגם עד כה לעברית, וראה אור בהוצאת "מטר."

     בקושי הצלחנו לדבר, בגלל קריאת ההגדה, ומכיוון שהיו ילדים רבים מסביב לשולחן, תודה לאל. אבל היו לנו כמה רגעים יחד, בהם שוחחנו על מה שאני מנסה לעשות כדי לסייע בעצירת הגירוש של הפליטים מישראל, ועל חוסר הרלוונטיות של ההגדה למול החוויה הישראלית כיום, על משטר טראמפ ועוד.
היה לי אפילו זמן לראות את האתר שלה ואת הציורים היפים של בעלה.
במשך הארוחה בניה לימדו את בניי בני השש לשחק בייסבול בחצר, אז עכשיו נראה שאני אצטרך לקנות להם ערכת בייסבול לאימון בהמשך. אבל אני מקווה שהחברות שלנו רק החלה.

    עם תום הסדר נהגתי כל הדרך חזרה לגליל כדי שנתעורר בבית. וכך עשינו, ומכיוון שהיו לנו ימים מעטים בגשם, יצאתי לגינה עם מיכאל ודניאל, ובילינו ארבע שעות בעישוב, שיצאתי מהן מותש, וידיי סדוקות ומלאות בעפר. אבל אני אוהב את זה. זו הדרך הטובה ביותר לבלות חופשה בבית שלנו: הכנת הגן לזריעה ולנטיעה, ולחוות את החיים.
היום כבר נסענו לתל אביב. ירדנו אליה ברכבת, שבאופן מפתיע לא הייתה מלאה בחיילים, כנראה מפני שרבים מהם מרותקים לבסיס בשל המתיחות בדרום, שהפכה לרצחנית במיוחד. בילינו בדיזנגוף סנטר, שם קנינו כמובן ערכת בייסבול, לגו טכני, שתי ביצי דינוזאור המתבקעות במים ועוד אקדח חיצים לאוסף של מיכאל ודניאל, ואחרי כן נסענו לבקר את אילנה בנווה צדק. עוד לפני בואנו אליה קיבלו הילדים כל אחד שקית מלאה בממתקים מניסים במכולת, לכבוד יום הולדתם הקרב, ואז באנו לאילנה, ירדנו איתה למרכז סוזן דלאל, קנינו גלידת נווה צדק וישבנו איתה במרכז סוזן דלאל, בשמש, משחקים בייסבול וכדורגל ונהנים חליפות.

     אבל מקץ שעה כבר נסענו משם לתחנת הרכבת. השהות בשכונה ובעיר הייתה כנראה חוויה מוזרה לשלושתנו. שוב איננו מרגישים שם בבית. רק כשהגענו הנה, אחרי נסיעה חזור ברכבת, נחנו קצת ויצאנו לשחק בייסבול ולהחליק על הסקייטבורד במגרש הספורט של תובל, הרגשנו שוב בבית.

     "לא מתייחסים אליך פה כאל חדש," אמרה לי אתמול חברת תובל, בשיחה שניהלנו, על היזמה שאני מנסה לגלגל כאן בנוגע לפליטים. היא כנראה צודקת. כעת הגיע הזמן כבר לחדול מלהודות לחברי וחברות תובל בכול יום על קליטתם אותנו. זהו. אנחנו כבר מבני המקום. יש אחרינו חדשים אחרים. והראייה – במוצאי שבת הקרובה תתקיים אצלנו המימונה, וביום השואה יתקיים אצלנו מפגש של 'זיכרון בסלון', עם אבא שלי, שיחיה.

     אנחנו תובלניקים. נווה צדק הייתה ותמשיך להיות בעבורנו זיכרון אהוב ומתוק. אבל הבית שלנו הוא כאן. בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת