פיקניק פריכיות ותחרות שאריות.

     היום הודעתי לעצמי על תחילת חופשת הסמסטר שלי. חיכיתי לזה כול כך. מספטמבר לא נגעתי ברומן הבא שלי, בלית ברירה. שקעתי בעריכה ובשש סדנאות הכתיבה שלי. אבל הן מסתיימות בשבוע הבא, הסמסטר הבא נפתח רק בשבוע הראשון של מרץ, וזה מקנה לי קצת פחות מחודש של בקרים פנויים כמעט לחלוטין, כדי לכתוב בהם.

     אז החלטתי הבוקר, שאת הבקרים אקדיש לכתיבה, ואת העריכה ובדיקת העבודות של התלמידים אעשה רק בלילה. ובבקרים, כשאזדקק להפסקה, אעבוד בגינה.

      זה מה שעשיתי הבוקר. זה היה כיף גדול. יצאתי להליכה בישוב, שקשה לי, בגלל הסתימה ברגל ימין. עשיתי סי.טי, ואני מחכה לתוצאות, כדי לדעת איך לטפל בזה. בינתיים אני מאמץ את הרגליים, ומשתדל לעשות הליכות כדי שיתפתחו לי כלי דם עוקפים.

     חזרתי הביתה והתיישבתי לערוך את הפרקים שכתבתי במהלך הקיץ. זה היה כיף גדול. גיליתי מחדש את מה ששכחתי שכתבתי, במהירות הבזק, יום אחר יום, על גבי מכונת הכתיבה.

     כשהייתי זקוק להפסקה נכנסתי אל חלקות הירק שלי והתחלתי עוקר עשבים שוטים. זה כול כך שאב אותי, עד ששכחתי מן הזמן. עקרתי שני שקים גדולים של עשב, מתחתיו גיליתי, לשמחתי, שהגינה שלי מניבה הרבה יותר מכפי שראיתי. הכול היה פשוט מכוסה בסבך עשב. כרוביות, כרוב ניצנים, צנוניות, לפת, שיחים של תפוחי אדמה ואפילו שתילי התות כבר פורחים.

     שמחתי כול כך.

     ואחרי כן שטפתי ידיים וחזרתי לעבודת העריכה של עצמי.

     מאיר שליו, סבינה מסג ואני כנראה הסופרים היחידים כאן, שגילו את עונג השילוב בין כתיבה לבין עבודת האדמה. אם שכחתי מישהו אני מתנצל. הכוונה רק טובה.

כרוב ניצנים, תפוחי אדמה, לפת, מנגולד, כרוב אדום, צנוניות וכרובית. לא צילמתי את שתילי התות הפורחים, הפטרוזיליה והשמיר והכוסברה, נבטי הארטישוק ועצי הפרי.

*

     אחר הצהריים יצאתי אל הגן, והבאתי ממנו את הילדים היישר אל חוג הכדורגל, במגרש הספורט של תובל. הילדים הפליאו במשחקם. דניאל תקע גול אחד, מיכאל תקע כמדומני שניים. אחרי האימון גם הזמינו אלינו חבר שלהם מן הגן עם אחיו. אחרי שיצאנו מביתנו אכלו ארוחת ערב ועלינו למעלה לעשות אמבטייה.

     "אבא, למה רצית להיות סופר?" שאל אותי מיכאל באמבטיה.

     "כי יש לי עולם פנימי עשיר. אני חושב הרבה מחשבות."

     "אנחנו משפחה עשירה," ציין מיכאל.

     "לא התכוונתי לכסף, אלא להיות עשיר במחשבות. גם אתה עשיר במחשבות, יש לך הרבה מחשבות בלב, שאתה לא מספר, נכון?"

     "כן. יש לי הרבה מחשבות. לפעמים אני שוכח אותן."

     "וחוץ מזה יש לי דמיון עשיר. אני אוהב לדמיין. ואני יודע היטב את השפה העברית, ורוצה לבטא את העולם הפנימי שלי ואת הדמיון שלי," הוספתי. "לכן נהייתי סופר."

     "אבא, אתה רוצה לראות מדע?"

     "כן."

     "תראה. אני ממלא את הבקבוק הזה במים, והופך אותו על כף היד, ותראה קסם – המים לא יוצאים!"

     ואז דניאל עשה אותו הדבר.

    הילדים האלה מדהימים. השיחות איתם נהיות יותר ויותר מהותיות. וגם החוויות. אחרי האמבטיה הם נזכרו שהם עוד רעבים. למרות שדניאל אכל שניצל ומיכאל ספגטי עם רוטב של אבא, כפי שביקש. כעת הזמינו מיכאל ארבע פריכיות ריקות ודניאל ארבע פריכיות עם קוטג'.

     ירדתי למטה, הכנתי להם וגם לעצמי, ואז הדלקנו את מפזר החום שמיטשל קנה לנו בחורף שעבר, והתיישבנו מסביבו על רצפת חדרם. הכבל של מפזר החום קצר. הוא היה מופנה לדניאל, ואני הסטתי אותו קצת. דניאל הבחין בזה שקר לי, הסיט את מפזר החום לכיווני והתיישב לצדי.

     "תודה רבה על ההתחשבות, דניאל," אמרתי לו, "זה נורא יפה מצידך."

     "איזה כיף," אמרתי להם, "לעשות אתכם פיקניק פריכיות בלילה," וקראתי להם את חלקו הראשון של הספר "הגשם של סבא אהרון" מאת מאיר שליו ויוסי אבולעפיה. זו כבר הפעם השנייה השבוע שמיכאל מבקש שנקרא את הספר הזה, וגם מקפיד לעשות בעצמו 'אוזן' בספר, כדי שנזכור היכן הפסקנו בערב הקודם.

     אחרי כן צחצחנו כולנו שיניים. מכיוון שמיכאל לא כול כך רצה לעשות זאת, הצעתי לו שנלך יחד לחדר האמבטייה ונעשה תחרות שאריות. מי מוציא יותר שאריות פריכית מן השיניים.

     עמדנו שנינו, אב ובנו, צחצחנו שיניים, ואז כול אחד ירק את תכולת פיו אל הכיור.

     מיכאל ניצח, בגדול.

     נכנסנו למיטה. ראיתי ששכחנו כר אחד למטה, אז אמרתי להם שנשכב שלושתנו על שני כרים.

     "אבא, אתה יכול לקבל את הכר שלי," אמר דניאל המתוק, "אני ממילא לא אוהב לישון על כר."

     "תודה, דניאל, אתה ילד מקסים," אמרתי לו. "בוא תשכב על היד שלי."

     "אתם ילדים נהדרים," אמרתי להם ונשקתי להם על ראשיהם, "ילדים זהב."

     "אבא, כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?" שאל מיכאל.

     "כן. אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב," חייכתי אליו.

*

     בזמן האחרון מתו יותר מדי אנשים. נאווה סמל האהובה, שהייתה, יחד עם שולמית הר-אבן ועליזה אולמרט אחת משלוש הקוראות הנדיבות של כתב-היד של ספרי, "שדלץ," לפני שסיימתי אותו והוצאתי אותו לאור, תלמידותיי האהובות נונה מרקל והיום, להוותי, גם מאירה אשד, ועמם גם נילי מירסקי וחיים גורי.

וזה כול כך מצער.

לגורי אני חב הרבה טובה. בנעוריי, נפגשתי עם גורי. אני לא זוכר למה. נדמה לי שזה היה משהו הקשור לסרטו המכה השמונים ואחת. או אולי משהו אחר. אני זוכר שגם נפגשתי איתו במהלך התחקיר לעבודת המ"א שלי. אבל הפגישה הראשונה שלי איתו זכורה לי יותר מכול. הוא קבע איתי במין בית מרזח בדרום תל אביב, מסעדה עממית שגם שתו בה, והכיר לי את באיה. זו הייתה פגישה מיוחדת מאוד. אחרי כן נפגשנו לעתים נדירות, פעם גם צלצלתי אליו כדי לחקור אותו על שיר שכתב, על סודו של רע, שאני קראתי אותו כשיר המסתיר בתוכו זהויות מושתקות, אצל אותו רע, וגורי הבהיר לי שלא היו דברים מעולם.

הוא היה איש חכם וחם וטוב לב, משורר נפלא וענק רוח. הבוקר, כשנודע לי מותו, הרגשתי כאילו נלקח מאיתנו האב הגדול של השירה העברית. כול כך מצער אותי שהלך לעולמו.

הצער שלי הוא גם על כך שאינני יכול להגיע ללוויתו, כשם שלא יכולתי לבוא היום ללוות את תלמידתי מאירה, וכשם שלא יכולתי לנסוע בשבוע שעבר ללוויה של אביה של חברתי הטובה נועה, וגם לא לבקרה במהלך השבעה. אני תקוע פה על ההר, וגם כאשר נפשי עם חברתי ועם תלמידתי ועם עליזה וחיים גורי, וכול רעיי המשוררים שוודאי יתכנסו מחר בחלקת גדולי האומה, אין לי ברירה אלא להישאר כאן, עם ילדיי. לכאוב מרחוק את לכתם של האנשים שאהבתי, ולחיות את החיים שיצרתי כאן.

שתבוא עלינו רק טובה.

 

 

מודעות פרסומת

התמכרויות – סיגריה, לחם, מרגרינה. ושוקו.

     הערב, באמבטיית הקצף המוקדמת שעשיתי לילדים, שוחחתי איתם על הצורך להפחית בכמות המתוקים שהם אוכלים. האקטימל, הדניאלה והשוקו. הסברתי להם שוב שזה לא בריא, ושהם עלולים להיות חולים.

     מיכאל, החכם באדם, היישיר אלי את מבטו הנוהר.

     "אבא, אני לא יכול להפסיק לשתות שוקו בדיוק כמו שאתה לא יכול להפסיק לעשן."

     הבטתי בו, חושב מה אומר לו. הרי הוא צודק. עלי להפסיק לעשן. והרי ידעתי שיגיע היום, שבו יטיחו בי את זה, כדרך להגן על ההתמכרויות שלהם, שגם להן אני אחראי.

     "אתה צודק, מיכאל," השבתי לו. "אבל אני מנסה. וזה באמת קשה."

     השבוע נלחמתי בשתי התמכרויות. העישון והקמח. אם בשבוע שעבר הפחתתי את העישון בכ 30-50% ביום, ולו כתוצאה מזה שהשתדלתי לא לעשן בתוך הבית וגם לרשום כול סיגריה שאני מעשן, השבוע עישנתי המון. בימים האחרונים ישבתי הרבה ליד המחשב, ובעודי עובד למולו, אני מעשן בלי הכרה. הזמן היחיד שאני שוכח לעשן בו הוא כאשר אני מבשל, אופה ומנקה את הבית. או אז יכולות לעבור עלי גם שעתיים בלי עישון, מבלי שזה יפריע לי כלל.

     אבל העבודה מול המחשב גורמת לי לעשן המון.

     הבוקר אמרתי לעצמי, שאולי אתחיל להניח את הקופסה והמצת מחוץ לחדר העבודה שלי. שלא יהיו זמינים לי על השולחן. אנסה זאת מחר. זה כבר יעשה את ההבדל.

     ההתמכרות השנייה שניסיתי להתמודד איתה השבוע היא אהבתי ללחם, לעוגות ולכול מוצר של קמח דגנים. לדברי אופיר, הנטורופת, עלי לצמצם מאוד את צריכת מוצרי המאפה שלי מדגנים, ולהמירם בלחם מכוסמת ירוקה, בלחם פומפרניקל או בצנימי 'מונבטים.'

     עשיתי כן. בחיי שאני משתדל. לקחתי איתי חבילת לחם פומפרניקל לתל אביב ולנתניה, שם היה לי אירוע ביום שלישי בערב, הכנתי לי סלט ביתי בריא מראש,  וזה מה שאכלתי במטבחון של הספריה בנתניה, לפני המפגש המוצלח שהיה לי שם. אבל בדרכי חזרה הביתה נתקפתי בכזה רעב, שירדתי על טוסט בחנות הנוחות בתחנת הדלק על כביש החוף.

     לא קניתי לחם הביתה, כשנגמר לי. אמרתי לעצמי שאסתפק בלחם הפומפרניקל. אפילו הזמנתי שלוש חבילות לחם כזה מהשופרסל, שהגיעו אלי אתמול אחר הצהריים. אבל אתמול, בלילה, הייתי כול כך רעב לבצק, שטרפתי פוקצת שלוש גבינות, שאבא חימם לילדים, הם לא נגעו בה, והיא נותרה במקרר.

     אמנם, הבוקר אכלתי רק שתי פרוסות פומפרניקל עם שתי ביצים חומות ביניהן, ושמן קוקוס (מרגרינה מאזולה היא ההתמכרות השלישית שלי, שאתה הצלחתי להתמודד בהצלחה. החלפתי אותה בשמן קוקוס ו/או עמבה ו/או טחינה. ויש חיים גם בלי מרגרינה).

     אבל לקראת צהריים נתקפתי בכזה רעב, רעב ללחם, לא לשום דבר אחר, שנעמדתי, הכנתי בצק שמרים מקמח שיפון מלא אורגני ומקמח חיטה – ואפיתי שתי כיכרות לחם עם אגוזים וצימוקים ודבש, וחיסלתי כבר חצי כיכר.

     כדי לשמור על רמות הסוכר שלי עלי לרזות. אבל אני לא יכול לחיות בלי לחם, מפני שלחם הוא הדבר היחיד המקנה לי תחושת שובע, וחוץ מזה גדלתי בבית שבו ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.

     אז מחר או מחרתיים, כשיסתיימו כיכרות הלחם הנפלא שאפיתי, אנסה לאפות לחם טחינה או לחם כוסמת ירוקה, העיקר – לחם בלי קמח מדגנים. ואני מקווה שישביע אותי ויספק לי אותה מידה של נוחם, שמספק לחם דגנים, המעלה בגוף את רמת הסטרוטונין.

 

נ.ב.

כרגע, בעיצומו של לילה גשום, גיליתי שלא קניתי סיגריות. הסטוק נגמר. יש לי רק סיגריה אחת לבוקר. ומלבדה, רק סיגריות צמחיות נטולות ניקוטין. מעניין. זו לא שכחה. מעולם לא שכחתי להכין לי מלאי של סיגריות. זו השכחה. כמו עם המרגרינה מאזולה שעודנה נמצאת במקרר. נשארה ממנה מריחה אחת בלבד. אבל בה אני כבר לא נוגע.

הטיפול של יצחק בכול זאת עובד, מחלחל  בגופנפש. עושה לי טריקים.

מעניין.

*

     למורה ותיק כמוני יש כול מיני הפתעות. חלקן נעימות, חלקן לא. היום פנה אלי בחור צעיר, שהציג את עצמו כנגד של אחת מתלמידותיי המבוגרות והאהובות. הוא כתב לי כלאחר-יד שהוא נכד של נונה מרקל ז"ל.

     נחרדתי. לא ידעתי שמתה. למעשה, בשבועות האחרונים חשבתי עליה הרבה, ואפילו התחשק לי לבקר אותה עם הילדים. היא הייתה חברה בקבוצת הכתיבה הכי ותיקה שלי, שהתכנסה במשך שנים בביתי בנווה צדק, וליוותה אותי בזמן הפונדקאות ועם לידת הבנים, אבל היא לא ראתה אותם, אלא בתמונות בלבד.

     הייתי בהלם. הבוקר נפתח בידיעה המצערת על מותו של אהרון אפלפלד, ועכשיו נונה. כמה נורא, כמה חבל.

     נונה הייתה אחת מנשות האופנה הראשונות בישראל, ובוטיק נונה מרקל שלה עודנו פועל בדיזנגוף 255 בתל אביב. את סיפור חייה המופלא כתבה במהלך הסדנה שלי, אבל לא ארחיב עליו עד לפרסום ספרה ברבים.

     אומר רק זאת, שהייתה אישה יקרה, אצילת נפש, חמת לב, חזקה, חכמה ומלאת הומור. ושצר לי מאוד על שהלכה לעולמה.

     יהי זכרה ברוך.